שיחה 1, 20.11.05
תקציר : באגרת זו, ערב חג הסוכות, כותב בעל הסולם לתלמידיו על הדרך הרוחנית הכוללת ב' דברים הפוכים יחדיו: גוף ונשמה. הוא כותב שעל האדם להיות בשמחה למרות שני הדברים המנוגדים. זהו גם עניין המשמעות הרוחנית של שתי הדירות, קבע וארעי, במהלך חייו של האדם המורכב מב' התכונות המנוגדות. באגרת זו מודגש עניין השילוב הנכון של ב' הפכים בנושא אחד.
"ב"ה יום ג' בין כסה לעשור דשנת תפר"ח פה לונדון יצ"ו
כבוד ידי"נ הנאמנים ... ה' עליהם יחי'
באשר שזמן שמחתנו ממשמש ובא, הנני לרמז עליו בע"ה.
כתוב "והיית אך שמח", הדקדוק מורגש שהי"ל והיית שמח. אבל הוא הדבר אשר דרשתי בה כמה פעמים, שכל הקושי בעבודתו ית', להיותה אצל העובד תמיד בבחינת "שני הפכים בנושא אחד", שאחדותו ית', פשוט, וצריכה להתלבש בגוף האדם, המורכב מגוף ונשמה, שהם שני הפכים.
על כן, בכל ענין רוחני המושג לאדם, מיד נעשה בו ב' צורות הפוכות, צורה אחת מצד הגוף. וצורה אחת מצד הנשמה. והאדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה, כמו שני נושאים, אלא הוא מורכב בכוח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד, ולפיכך קשה עליו ההשגה הרוחנית, ממש כמו שני הפכים, שאי אפשר להתלבש בנושא אחד. ודומה לעקדת יצחק, שהשי"ת אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", והשי"ת אמר לו "והעלהו שם לעולה", אשר ודאי כלפי השי"ת הוא כמ"ש "אני הוי' לא שניתי", אלא במושג המקבל, נעשה ההפכים, ועל כן כתוב "והיית אך שמח", ד"אכין ורקין מיעוטין" [המילים "אך" ו"רק" באות להגביל] , ושמחת הרגל ודאי לשלמות צריך. אמנם, שניהם כהויתן ממש צריכים לבוא במושג המקבל לשמחת הרגל."
מלכתחילה אנחנו בנויים משני כוחות, הבורא והנברא. ואם באדם בעולם הזה מתבהר רק כוח אחד, ה"גוף" שלו, אז אין לו בעיה, אלא הוא חי מבלי להרגיש שום פיצול פנימי. ונמצא פועל כפי יכולתו להשגת התענוגים. הן המילויים לרצונות הגופניים שצרכי הגוף דורשים אפילו אדם חי מבודד מחברה - אוכל, מין, ומשפחה. והן להשגת המילויים לרצונות שהסביבה מעוררת באדם - כסף, כבוד, מושכלות. שכל אלה נקראים בחוכמת הקבלה, רצונות מצד ה"גוף" של האדם.
אבל באדם שהתעוררה הנקודה שבלב, מתחילה להיווצר הרגשת פיצול פנימי, שאינו יודע באיזה עולם הוא נמצא, הוא נמשך לאיזה מקום, אך אינו יודע לאן. ובעולם הזה, היינו ברצונות הגופניים, לא מרגיש שיכול להיות לו מילוי וסיפוק. וככל שהולכים ונעשים בתוכו שני הקצוות הללו יותר ויותר מנוגדים כך גדל בו הבלבול והקושי. וכשמתקדם בהכנה שלו, ומתחיל להיכנס לרוחניות, אז רואה את עצמו מבולבל לחלוטין.
כי פעם הוא רואה את עצמו דרך הגוף, ופעם רואה את עצמו דרך הנקודה שבלב, ואינו יודע איך להשוות את הדברים האלה, שאינם באים כיחד עד שישלים את הקו האמצעי. ורק באותה המידה שיהיה לו קו האמצעי, הוא ירגיש שמשתווים שני החלקים, ותומכים זה בזה, ופותחים לו את העולם הרוחני, ששם בורא ונברא דבוקים אחד בשני. וכשמתאחדים שני החלקים המנוגדים הללו, אז האדם מרגיש חיות חדשה שהיא עולם הרוחני.
אבל לפני כן, וגם במידה שאינו משיג את הדבקות במדרגות הרוחניות, אלא רק בחלק מהרצונות שמתעוררים בו - באותם הרצונות שאינו משיג את הדבקות, שם עדיין נמצא בהרגשות מנוגדות, מפני חוסר ההשתוות.
"וכן כתוב: "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח", וכן כתוב "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות" וכדומה יש הרבה, והיינו שאמרו ז"ל: "אף אתה עשה אזניך כאפרכסת", כלומר, כמו שלא היה כלל בבית דין של שמיעה, משפט הבחירה, לברר מי הוא חייב, ומי הוא זכאי וכדומה, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. כלומר, בסוד הכתוב, "אני הוי' לא שניתי", שמצדו ית' אין כאן, אלא צורה אחת.
וזה ענין המצוה "תשבו", כמו תדורו, פירוש, ע"ד שדוד המלך ביקש "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנועם ה'". כי "בית ה'", זו השכינה הקדושה כנודע, בסוד "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". וכשזוכים ביותר, אז הוית [נהיית השכינה] לו כמו בית, בקביעות לנצחיות." כי השכינה היא הכלי המתוקן של האדם.
אין מושג "שכינה", שקיים מחוצה לאדם, ואין שום כלים ואין בכלל מציאות מחוצה לו. אלא במצב שהכלים המתוקנים, שהרצונות והנקודה שבלב שלו משרתים כאחד לדבקות, לייחוד עם הבורא, אז הם נקראים "שכינה". שבכלי הזה מתלבש הבורא, הנקרא אז "שוכן".
הבורא שברא את הנבראים, ברא אותם במצב האין סוף, בדבקות ושלמות, ומצידו אין סתירות וניגודים, אלא הכל כאחד. אבל המקובלים שמצדם קיבלו הסתרה, צמצומים על הרגשות שלהם, להם נראה שאינם נמצאים במצב האין סוף, אלא נמצאים במצב הנקרא "עולם הזה". שבחוסר הכרת האין סוף, השלמות, הדבקות, נראים להם שני המרכיבים שבהם, כוח הנברא וכוח הבורא, כמנוגדים. אבל כשחוזרים להכרה בכלי הנכון, אז רואים, שבאמת היינו שם גם קודם לכן, פשוט היינו בחוסר הכרה.
"והיה ברצון השי"ת לומר לעבדיו, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי", דהיינו, רק בצלו ית' לבד, שה"ס מצוה קלה, מצות סוכה, שהאדם יושב בצל פסולת גורן ויקב, שהוא ממש צל השי"ת,"
"צל פסולת גורן ויקב", אלו הדברים הלא חשובים, שהאדם מחשיב אותם כפסולת. אלא האדם רוצה את התבואה, היינו גרעיני החיטה, שמהם הוא מכין לחם, והוא רוצה את הענבים, להכין מהם יין. שרוחניותם של המושגים מרמזת לזה ש"לחם" הוא כנגד אור חסדים, ו"יין" הוא כנגד אור חוכמה. והאדם משתוקק לאורות עצמם, ולא לפסולת מהם.
אבל ההתקדמות היא דווקא על ידי זה שמתחיל להחשיב את הפסולת. כי הרי מהי הפסולת? הכלים. בדומה לכל היתר שמחוץ למעטפת הגרעין, שהיא הכלי המחזיק בגרעיני החיטה. והענבים, שהם הכלי המחזיק את היין העתידי. לכן אם האדם משתוקק לכלים, לתיקון הכלים ולא לאורות, בזה הוא שם את עצמו תחת "צל" של "גורן ויקב". זאת אומרת, מסכים להיות מחובר לעבודת הכלים. ואז בהחלט באים לו האורות המקיפים של "סוכות", ומכוונים אותו, ומכינים אותו ל"שמחת תורה".
"ואע"ג שהם תרתי דסתרי [שניים שסותרים זה את זה] , שהרי בעינים הגשמיים ובידים הגשמיים, אנו רואים וממשמשים שהצל מכח פסולת בא. ובאמת הוא השי"ת בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו כנ"ל."
כי "צל" נקרא חסדים, שהם מצלים על אור חוכמה, מסתירים את החוכמה. ובבורא תכונת החסדים, תכונת הבינה שנקראת "אלוקים", היא העיקרית. ואדם שבצורה טבעית מתוך הכלים שלו משתוקק לחוכמה, אין הוא יכול להשתוקק גם לחסדים. כי אלה שני רצונות אחרים, ומילוים מנוגדים. לכן יכול להשתוקק או לזה או לזה, ולא לדבר שבו יהיו שניהם כאחד.
אלא רק מתוך שמתקן את הכלים, נעלמת אותה הניגודיות בין חוכמה וחסדים, כלים דהשפעה וכלים דקבלה. ועל ידי המסך, על ידי כוונת הלהשפיע, מתחברים שני הכלים המנוגדים האלו לכלי אחד. ואז כל הקושיות, והסתירות, "כי ביצחק יקרא לך זרע", שאדם כביכול חייב להרוג משהו, כדי להתקיים, זאת אומרת, כל אותם כוחות מנוגדים, מתחילים להתחבר, ונבנה הכלי דקו אמצעי.
"והענין, כי טרם שנברא האדם המורכב, אין כאן שום פסולת, אלא כיון שנברא האדם, ונרגש הפסולת והדין, נעשה באבריו המריבה. ע"ד שאמרו ז"ל: "התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה וכו'. כיון שהגיע זמן הגורן כולם יודעים בשביל מי נזרעה השדה"."
כוח השבירה שהתגלה עקב חטאו של אדם הראשון, פועל בדבר אחד: הוא ריחק בין חוכמה וחסדים ביסודם, שבשבירה הסתלקו האורות למעלה, והכלים נפלו למטה. ויוצא שהאדם, היינו הכלי שהתרסק לחלקים רבים ונמצא למטה שבור, בו עצמו ההתרסקות הזאת נראית או כעבודה בכלים דקבלה, או כעבודה בכלים דהשפעה, ואינו יכול להשוות את שני אלה יחד. זהו כוח השבירה.
ובשביל מי "נזרעה השדה"? מתגלה שבשביל "האדם החדש". שאם אנחנו בונים את עצמנו, אז נקרא שמולידים את "האדם" שבנו, ממילת "אדמה" לעליון, לבורא. שבזה משווים את שני הכוחות, חוכמה וחסדים, קבלה והשפעה כאחד, ואז יודעים בשביל מי נזרע השדה. כי יש "שדה אשר ברכו ה'", שאין זה שדה עשיו, סתם לציד חיות, אלא השדה שבו אדם משקיע את עצמו, וקוצר ממנו תבואה, שהיא למאכל אדם. בעיקר ה"לחם", שהוא כנגד אור דחסדים.
"וכל המריבה והדינים הללו נמשכו בימים נוראים, כי שלשה ספרים נפתחו מחמתם [בגללם] : צדיקים, רשעים, בינונים.
והנה אחר שנתבררו ונתלבנו הזכאים בדין, בסוד החטה, בסגולת יום הכפורים, והרשעים לאלתר למיתה "כמוץ אשר תדפנו רוח", כי הכל יודעים בשביל מי נזרעה השדה, אז הגיענו המצוה, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". כלומר, כי תדע, כי רק דירת ארעי הוא, וח"ו לא ידח ממנו נדח. וד"ל."
הכלים האלו הם כלים זמניים, המשתנים ללא הרף. שאדם חייב לשנות אותם, ולדעת שהם בבחינת ארעי, ובהם עליו להשיג את כל שבעת התיקונים, הנקראים "שבעת ימי סוכות". שאז מגיעים אליו כל המקיפים, זאת אומרת, האורות שמאירים בכלים לא אמיתיים, אלא מאירים דרך הסכך בעקיפין. והם הם האורות המכינים את הכלי להיותו גמור בגמר התיקון, מה שנקרא ב"שמחת תורה".
נמצא, שכל התיקונים באים רק מתוך שאדם יודע, שהוא חייב להתקדם בדרכי התיקון, ואף פעם אינו נעצר במקום. שאז המצבים כביכול הופכים לקבע, ובזה הוא מאבד את הארת המקיפים. אלא ההשתוקקות התמידית היא זו שמתקנת את הכלים.
"עד"ש ז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעינך כרשע"," גלה בתוכך תמיד חסרונות להתקדמות. כי עצירה ברוחניות משמעה העלמת הכלים, וירידה. אין עצירה שאפשר לעמוד רגע נוסף באיזה מקום, מבלי לממש פעולה.
"וז"ס הכתוב "והיית אך שמח", כנ"ל." היינו, יש לאדם הגבלות הן מצד החסדים והן מצד החוכמה, והוא חייב להרגיש את ההגבלות האלה. לכן "והיית אך שמח", בא אלינו כציווי.
"ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לשבת בצל סוכה בשמחה גדולה, בשוה ממש כמו בבית המלך," גם בישיבה בסוכה יש כביכול שני ניגודים. כי יושבים בסוכה, שאין בה שום דבר מיוחד, ונחשבת ארעי, פסולת. אבל חייבים להרגיש כאילו יושבים בבית המלך. כי באמת יושבים בתוך הכלי, שבו נעשה המפגש עם מלך.
"ויושבים ראשונה במלכות, "תשבו" כעין "תדורו", בלי שום נפקותא [הבדל] כלל וכלל." כי רק בזה שאדם מסיים את עבודתו בבחינת ארעי, ומכין את ה"צל" שלו, היינו, את המסכים שלו כראוי, אז באותו המקום, באותו הכלי, מתחיל להרגיש שנמצא בהיכל המלך.
"ועם כל זה ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו, פסולת גורן ויקב," כלפי האדם הישיבה בסוכה נראית כ"פסולת גורן ויקב", מפני שהכלים שלו עדיין לא מתוקנים. "אלא ש"בצלו חמדתי וישבתי"," כי בשעה שיושב בארעי יודע שזה האמצעי להשגת הדבקות עם הבורא, ואז אינו זקוק לשום דבר יותר, ושמח כאילו יושב בבית המלך. שאמנם אלו הם שני הפכים, אבל חייב להשתוקק להשוות אותם. וכשמשווה זה גמר התיקון.
"להיותו שומע דברו "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי"." אף פעם אל תישאר בקבע. "ואלו ואלו דברי אלקים חיים." אמנם שמנוגדים במוחנו ובהרגשתנו. " ואז יציאתו הנאה לו כביאתו, שזהו דוקא בדיוק הנ"ל, "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות", דאי לאו הכי [שאם לא כך] , לא הוי אפילו צל סוכה, ופשוט הוא. כי לא אלינו אותם המגששים כעורים קיר, יושבים בצל מצל, דהיינו חשך כפול, שעליהם ר"ל נאמר: "יירש הצלצל" [יחסל הארבה] , ב"מ, להיות הסכך שלהם ראוי עוד לקבל טומאה, כמו המסכך ביתדות, שה"ס חסרי ראש, או בשברי כלים, שיש בהם עוד מבחינת הסיגים, כי עוד נמצאים בבחינת התוהו ושבירת הכלים ר"ל."
בטרם שאדם מרגיש את הניגודיות, וחושך, וקושי, ופסולת, אין טעם לדבר איתו, כי הוא נמצא בניתוק, בהסתר כפול. אבל ברגע שמתחיל לראות את ההתרוצצות וההתנגשות בעבודה שלו, כמו קודם לידת יעקב ועשיו, שכתוב "ויתרוצצו הבנים בקרבה". ורואה שאינו יכול להשוות בין הכוחות האלו, ושהיחס לבורא דרך מוחא ודרך ליבא, דרך רצונות ודרך הרגשה, לא יכול להיות שווה אצלו, שיוכל לחבר אותם יחד. אז יש לו עבודה הנקראת "עבודת ארעי". וחייב כל הזמן להשתוקק להיות בה, אמנם שהתקופה היא לא נעימה. עד שעבודת הארעי מגלה לו את היכל המלך, הכלי שבו יש לו קשר, דבקות, חיבור עם הבורא.
על כל פנים, הוא חייב להחשיב את כל המצבים האלו כאילו נמצא בהם בדבקות עם הבורא. האמצעי נמצא באותה הדרגה כמו המטרה, ועליו לאהוב את האמצעים שלו, כדברי הכתוב "והיית אך שמח", ולכבד אותם.
"ובזה תבינו שאין אדם יכול לקיים מצות סוכה, בטרם שזכה למדרגת היחוד, הוי' אדני, שה"ס "חמה בנרתיקה" כנודע, וכן אמרו ז"ל להדיא [במפורש] כלפי אומות העולם: לעתיד, שמוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכל אחד בועט בסוכתו והולך לו, ופריך [ומקשה] , ישראל נמי [גם עוזבים את הסוכה כשחם מידי] וכו', ותירצו "בעוטי לא מבעטי" [עוזבים, אבל לא בועטים במצוה] עש"ה,"
מי שזורק את האמצעי ורוצה רק את המטרה, ומי שבאהבה ובהערכה לאמצעי, בא עימו אל המטרה, זה ההבדל בין "אומות העולם" ו"ישראל". כי החסדים, הפסולת גורן ויקב, הם הם שהופכים לכלי הקדוש. ולא אם רוצים אור חוכמה בלבד, ובמידה שמתאפשר להם בועטים בחסדים, במסכים, בכוונות על מנת להשפיע.
"הרי מפורש שבאם ח"ו אין האדם זוכה לסוד חמה בנרתיקה, אי אפשר לו כלל לקיים מצוות סוכה וד"ל," למרות שיש כביכול אפשרות לקבל אור חוכמה, חייב להשתוקק ל"נרתיק", זאת אומרת, לחסדים, לכלי שבו מתקבל אור חוכמה בעל מנת להשפיע.
"וז"ס שהוי' אדני בגי' צ"א [בגימטריה 91] , לרמז על "צא מדירת קבע" כנ"ל." והכנס ל"צל". חיבור הוי"ה אלוקים, "הוי' אדני", הוא רמז לכלי השלם.
"וז"ס "עכבו עמי עוד יום אחד". בסוד סעודה קטנה דעצרת, דהיינו, בזכות השמחה השלמה דחג, עד"ה אך שמח, שיקבל שני ההפכים בנושא אחד, ולא יבטל ח"ו אחת מפני חברתה, זוכה בסוד יום השמיני, שה"ס עכבו עמי עוד יום אחד, לאותו יום שכתוב עליו: "יום יודע לה', לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור וכו'"." "לא יום ולא לילה" הכוונה שאין דברים מנוגדים. כלי ואור נמצאים כאחד. החסדים מקבלים מילוי של חוכמה, והחוכמה מתלבשת בחסדים, ופועלים יחד. שכל החיבור הזה נעשה על ידי יגיעת האדם.
"פירוש, דיום ה"ס מעשיהם של צדיקים, ולילה ה"ס מעשיהם של רשעים," שנמצאים באדם אחד, בשני מצבים זה לאחר זה. ואחר כך כל העבודות הן של הרשעים והן של הצדיקים, היינו ה"לילה" וה"יום", מתחברים יחד. "כמ"ש במדרש רבה בראשית בסו"ה "ויאמר אלקים יהי אור" וכו', עדיין איני יודע במאי [במה] בחר השי"ת, אם במעשיהם של צדיקים, אם במעשיהם של רשעים, כשהוא אומר "ויקרא אלקים לאור יום" וכו', ללמדך שבחר במעשיהם של צדיקים, עש"ה.
ועל כן בגמר התיקון, בסוד "לבלתי ידח ממנו נדח", כתוב: "יום יודע לה', לא יום ולא לילה", דהיינו [כלומר] , הבחירה הנ"ל, אלא לעת ערב, שהוא ענין "הפסולת גורן ויקב" כנ"ל," "ערב" הוא מצב שמעורבבים אור וחושך, ולא מבדילים כל כך, אלא שניהם כביכול בשווה. ""יהיה אור", וכל זה בזכות העכבה דיום השמיני. וד"ל." כשאדם הולך לקראת חיבור שני ההפכים האלו יחד, הם אינם מתבררים בשבעת הימים, אלא רק ביום השמיני, היום לה' שבו מתחברים ההפכים.
"ועל כן נקרא חג העצרת, כלומר, כמו שעוצרין השמן מן הזית, דהיינו, אויסקוועשינג [סחיטת שמן] בלע"ז, שהוא הוא העיקר... מכל העבדות "דאך" יום, ונכתש במכתשת למען כבוד שמו ית', "ואמת מארץ תצמח", "והיה ה' למלך על כל הארץ" וכו' כי יהיה כולו לה'," כל הכוחות שמתגלים לאדם, גם החסדים וגם החוכמה, יתחברו יחד על ידי כוונת ההשפעה. "כי "אך" חלק, חציו מותר וחציו אסור, "חציו לכם, חציו לה'". אולם בסוד יום השמיני והעצרת נעשה כולו לה'.
יהודה ליב"
תחילה יש פעולה שאדם עושה אדם מצד עצמו, עד כמה שמסוגל לתקן מעשיו. ואחר כך בא אורו של משיח, "רב פעלים מקבציאל", שמתקן גם את הכלים הנקראים "ל"ב האבן", שאותם אין האדם מסוגל לייחד, ולכן נקרא ש"חציו לכם (לאדם) וחציו לה'". ואז מתברר הכל ומתאחד בכלי אחד.
האם אדם יכול לזמן את השמחה?
אי אפשר לייצר שמחה מלאכותית, כי זה יהיה שקר. השמחה באה לבד. או כתוצאה משמחת הרשעים, "נאכל ונשתה, כי מחר נמות", או כתוצאה משמחת מצווה, שאדם שמח מפני שהגיע למצב של השפעה לבורא. שקודם עבד על חשיבות פעולת הלהשפיע, וכשהגיע אליה, אז מתוך ההכנה שלו, שהפעולה הזו היא חשובה ורצויה, מתגלה בו השמחה. שאם הכלי מוכן, והאור מתלבש בתוך הכלי, התוצאה הזו מורגשת כשמחה.
והמצבים האלה אי אפשר להזמין בצורה מלאכותית, אלא הם תלויים במידת החשיבות שאדם משיג. אם הוא משיג דבר שהיה חשוב לו מראש, למרות שלא הייתה ברורה לו החשיבות הזאת מלכתחילה, אלא עבד עליה למעלה מהדעת. אז כשמשיג את הדבר, הוא רואה עד כמה זה גדול וחשוב במו עיניו, בכל הכלים שלו. שקודם לא ידע, אלא רק עבד למעלה מהדעת, ובניגוד לשכל ולרגש שלו החשיב את מצב הדבקות, אמנם ש"הרוג את בנך ואז תעלה לעם גדול", היה לו בסתירה גדולה, ובקושי גדול. זאת אומרת, אם אדם מפתח את חשיבותה של המדרגה הבאה, למרות שאינו מוצא בה שום חשיבות, ועוד להפך, מוצא בה רק סתירות גדולות, אז כשמגלה אותה, ומגיע אליה, מגיעה לו ההרגשה הנקראת "שמחה".
כדברי הכתוב, "אין שמחה כהתרת הספיקות". שצריכים אלה להיות ספיקות גדולים, ומכל מקום אינם עוצרים אותו. אלא למרות הספיקות, הוא מחשיב את המטרה בלמעלה מהדעת. וכשהוא בא למטרה הזאת, אז נפתרים הספיקות, והם דווקא מתחברים יחד, ויוצרים כלי גדול, שבכלי הזה מורגשת השמחה. השמחה היא דבר שבונים. לכן "והיית אך שמח" הוא כל נושא האגרת.
בזמן העלאת החשיבות קודם שמתגלה הכלי, ממה השמחה?
אם כוח הקבוצה, והאור המקיף בזמן הלימוד, מאפשרים לאדם להתקדם, אז השמחה היא בזה שהוא נמצא במאבק הכוחות המנוגדים המתעוררים בו. שאם כן, הרי הוא מסוגל לעבוד איתם, וגם זו שמחה. שמחה מהעתיד, ושמחה מהקרב. אבל השמחה הזאת אי אפשר שתהיה אם האדם הוא לבד, אלא רק במידה שנשען על הקבוצה. אחרת לא מגיעה לו השמחה. "גיבור לבד" יש רק בסרטים, כי בגשמיות, באגו, זה אפשרי. אבל כשהכלי הוא השפעה, אז הולך כל אחד נגד הרצון לקבל שלו. והנשק הזה, הכלי הזה של השפעה, אותו אדם מקבל מהחברה, במידה שרוצה להשפיע ומביע את נכונותו.