שיחה 3, 01.12.05
"בוא וראה, הסוחר בעל החנות, אשר הוא באמת מקבל שכרו בהוה, דהיינו, בעד כל רגע ורגע, שטורח וסובל בעת שימושו את הקונים, הריהו באמת אינו מרגיש כלל בטרחתו, אלא אדרבה הוא שש ושמח בשעת הפדיון, והיגיעה הכרוכה עם הפדיון, נעקרת אצלו משורשה,"
התענוג, האור העליון, הוא הראשון, ולכן הוא שקובע אילו כלים יבנו, הוא בונה את החסרונות. ובמידה שבה התענוג מופיע בתוך החיסרון, הוא שולט בחיסרון. שאז מהפגישה עם התענוג לא מורגש החיסרון, אלא מורגש תענוג בלבד. לא שניהם מורגשים, אלא מורגש רק העליון. ותיאורטית אפשר לשאול, אם אלה שני דברים המקיימים זה את זה, מדוע לא מרגישים את החיסרון גם כן יחד עם המילוי, ושיתקיימו שניהם בו זמנית? כי אלה שני כוחות מנוגדים, שמתוך הניגוד פועלים במשיכה זה לזה. וכשבאים יחד האחד מנטרל את השני. לכן האדם משתוקק אל התענוג בלבד. ואינו מבין שהחיסרון הוא זה שמשיג, ומרגיש, ומחזיק את התענוג בתוכו.
וברגע שהתענוג בא, ומופיע בכלי, תיכף האדם אינו יכול לחשוב עוד על כל הטרחה והעבודה הקודמת, אלא הוא מתנתק מהעבר, כי התענוג הוא השולט. כך שאם התענוג בא בדיוק לפי מידת הכלים, בהתאם לגודל ואיכות הכלי, אז כל העבודה שהאדם עשה, כביכול אינה נחשבת לו עכשיו כלום. ויותר מזה, אם מקבל תענוג בו ברגע שנותן יגיעה, אז לא מרגיש בכלל שנותן את היגיעה. זאת אומרת, גם לעבר אינו יכול לפנות ולומר שיגע במשהו, אלא הוא כביכול רק מלקט תענוגים. והתענוג הוא מה שנשאר בכלי. אם כן, מדוע כך מושרש בטבע הכלים? ומה היתרון בזה לעבודת האדם?
"ואינו דומה לפועל שמקבל שכרו בערב, שהוא בעצב ובצער בשעת עבודתו. וזה שאמרתי: אשר כל מושג של כאב ויסורים שישנו במציאות, הוא אך ורק בהרחקת התשלומים משעת העבודה. גם אם תעיין יותר, תמצא אשר כריחוק הזמן ביניהם, כן יתרבה הכאב של העבודה, וממש כמו שתי טפות של מים שוים זה לזה."
אבל אנחנו מקבלים את הרחקת התשלומים, כי רק על פניה יכולים לדרוש כוח האמונה. וכשיבוא כוח האמונה, הוא יכסה על כל אותו הפער, שבעטיו אדם מרגיש את עצמו ברע. לכן לא לדרוש שהרשעים ייעלמו, שכל המצב יעלם, שאני ארגיש טוב, שהבורא יפתח ויגלה לי הכל. אלא לדרוש שהאמונה תעשה לי אותו השירות כמו הידיעה, כמו שהייתי מקבל תשלום במקום.
עניין "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" הוא בלבד משפיע עלינו. שהכלי אינו יכול לתפוס את הפער בין היום למחר, בין היגיעה לקבלת השכר, היות שהכלי בנוי בצורה פשוטה - הנאה או חוסר הנאה, אחד או אפס, ולא יתכן אצלו מצב אחר. והכל בכלל אינו שייך לכלי. אלא האדם לאט לאט בונה אותו מתוך ניסיונות החיים שלו, שלאחר היגיעה יבוא השכר, ויתכן שיבוא בעוד חודש, או חודשיים, או בעוד עשרות שנים.
אבל השכל הזה איננו טבעי, אלא הוא קנוי, ולכן מאוד קשה לנו לעמוד בו. ובכל פעם עלינו לבנות את המערכת הזאת מחדש, ובאיזו צורה מלאכותית לקשור את היגיעה שלנו עם קבלת השכר. מפני שהכלי עצמו, הרצון לקבל, הוא בדומה לילד, רוצה כאן ועכשיו, ואם אומרים לו, שיקבל בעוד עשר דקות, הוא איננו מבין מה זה. כי מבחינתו אם אין לו במקום, אז אין. ולכן משך כל העשר דקות האלה הוא צורח, כי נראה לו שהן אף פעם לא יגמרו.
וכך גם הגדולים, אלא שהם בנו מערכת שכלית לצד הרצון, שמרגיעה את הרצון לעת עתה, אבל זו מערכת לגמרי מלאכותית. וברגע שנדרשת תוספת יגיעה, או שיקול קצת שונה, או מסתנן פחד שמא דברים לא יקרו כפי שאדם תכנן בכל, מיד הכל נופל, וכמו שרואים בחיים, האדם בא לידי אכזבה, וזורק הכל. שבעצם כל היאושים, והבעיות, נובעים מכך שהמערכות השכליות הללו מנוגדות לטבע.
כי אנחנו רצון לקבל, ומרגישים תענוג או ייסורים בלבד. ואין לנו יכולת להעריך תענוג או ייסורים בעתיד. כמו לדוגמה, שאומרים לאדם שהעישון עלול להזיק לבריאות, ומה בכך? לכן קשה מאוד לבנות מערכות להערכת המצבים שיהיו בעתיד, ואפילו את המצבים שהיו בעבר, אנחנו שוכחים על ידי המילויים. זאת כל הבעיה שלנו. לכן האנשים בעולם הזה משתמשים במערכות שכליות, ועל פני העניין הזה בלבד בונים את כל החינוך, שכדאי לעשות כך, ולא כדאי אחרת, כי מעשה כזה עלול לחזור אלי בצורה מסוימת בעתיד.
והיות שאין לנו ברירה, אלא היום לתת יגיעה, ורק מחר לקבל שכר, וכך בכל קשרי היחסים בינינו, ובחיים שלנו בכללותם. יוצא, שכל החינוך שאנחנו מלמדים לצעירים, ולומדים בעצמנו, סובב על איך צורות הקשר יהיו כאילו מקבלים במקום. לזהות תענוג או ייסורים בהווה במקום העתיד, זו בעצם כל ההשכלה שלנו.
"ועם האמור מובן הגדר של ב' השמות, "צדיק" ו"רשע", כי האדם אינו הולך בטל בעולם הזה, ובהכרח בכל רגע יש לו איזה הרגשה בסבת מציאותו בעולם, או לברכה, או לקללה ח"ו." האדם פועל מתוך הרגש. ומתוך מילוי הכלי אומרים, מה הכלי או האדם אומר, ומה הוא מרגיש. זאת אומרת, להרגיש ולהגיד, להרגיש ולייחס למקור ההרגשה, זה היינו הך. שאם אדם מרגיש טוב, הוא מתייחס יפה למי שעשה לו טוב. ואם מרגיש רע, מתייחס רע למי שגרם לו רע. ואי אפשר שהכל יקלקל לאדם את היחס הזה.
"כלומר, שענין הברכה שאנו מצווים לברך את הבורא ית', הוא ענין הנעשה מאליו. כמו שהעשיר הנותן מתנה הגונה לעני, הוא יודע בבטחה, שהעני מברך אותו על זה, ואינו צריך להטות אליו אזנו למה שמוציא מפיו. וכן להפך אם אדם מכה ומקלל את חברו, הוא יודע בבטחה שחברו מקלל אותו, ואינו צריך לתת דעתו על זה."
לחלוטין אין מתחשבים עם מה שיוצא בהתנהגות החיצונית של האדם. אלא מודדים רק לפי הלב שמרגיש אם הכלי מלא, אף ללא הכרת האדם. כמו שמודדים בתוך חבית, שאם יש בה מים או יין - אדם מרגיש טוב. אם אין מה שצריך - אדם מרגיש רע. זאת אומרת, המדידה היא כמו בתוך חפץ שאין לו שכל ורגש, ונמצא מחוסר כל שליטה אם יש בו או אין בו. אלא לפי מידת המילוי בלבד, כביכול מבלי להתייחס לאדם ש"סביב" המילוי, אפשר לומר מה ההרגשה שבתוך האדם. מעשים חיצוניים, תפילות ובכיות, לא יועילו. אלא האדם צריך להבין שהוא מקבל מהבורא מתנה, הזדמנות לפתח כלים דהשפעה. וכל מה שהוא מרגיש רע, זה רק כרוז שמזמין אותו: "תתחיל לפתח כלים דהשפעה". ורק בקניית תכונת ההשפעה על פני ההרגשות הבלתי נעימות, אדם יוצא מהמצבים הללו אל המרחב הרוחני.
"ועל דרך זה ממש, אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו, כנ"ל." אלא האדם מרגיש בלב, כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה". ואם אדם מרגיש רע, אז הלב שלו מרגיש רע, וזה מה שמרגיש הבורא. כי בעמקות לבו של האדם, בבחינה האחרונה שלו, בחינה ד' דד', שעדיין אינו מרגיש בה כלל, כי נמצאת רחוקה ממנו, ועתידה להתגלות לו רק בסוף המדרגות, שם בעמקותו נמצאת נקודת המפגש שלו עם הבורא. כמו שכותב דויד המלך בתהילים "אחור וקדם צרתני".
"ולהפך ח"ו, אם האדם מרגיש איזה כאב, בזמן מציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן, עושה להפך ח"ו, כנ"ל." רק בכוחם של מעשים של השפעה לשנות את ההרגשה שבלב. ולא שעם אותה ההרגשה, אפשר על ידי מעשים חיצוניים לשנות את המצב. עם הבורא אין מילים, ואין שום קשר, זולת דרך תכונת ההשפעה.
למה יש שכחה?
אין שכחה. אלא באות הבחנות חדשות, רשימות שצריכים לממש, וכתוצאה מכך המצב הקודם נעלם. הסיבה העיקרית היא, מפני שאדם לא עובד בעד עצמו, אלא העבודה שלו היא עבור כל המערכת. ואלמלא כל המערכת, לא היה יכול לעבוד בעבור עצמו. כי אדם הוא רק תא, נשמה פרטית מאוסף הנשמות, והקיום שלו תלוי בכולם. ואם אין כולם, אין לו זכות קיום. שבדומה לתא יחיד בתוך גוף מת, איך ימשיך לחיות? לכן כשמשתנים סך כל התנאים במערכת, שכולה נע לקראת גמר התיקון, אז אפילו אדם שאינו עושה כלום, ספיראלת הרשימות שבו מתפתחת, והרשימות דורשות מימוש.
כמו שמסביר בעל הסולם (פרי חכם אגרות, אגרת דף כ"ז), שאם בא מלאך אחד, ואדם לא מממש אותו, אז יורד המלאך הזה ממשרתו, ובמקומו בא מלאך חדש, "אות פלוני". [ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו."] זו צורת הרשימות שעולות בתוכנו, והתחלפות המצבים מופיעה בנו כשכחה, כי המצבים שהיו נעלמים כביכול.
אבל אם אדם מממש את הרשימות נכון, והם נמצאות בו כמקיימות ומעמידות מצבים חדשים, שעל פניהם הוא עושה, אז הוא זוכר אותם. ואפילו בגשמיות, אדם לפעמים זוכר משהו שקרה לפני עשרים שנה, מפני שהוא צריך את ההבחן הזה להיום. ואם אינו צריך, אז הוא שוכח, ואותו מצב כביכול נעלם. זאת אומרת, בכל אותן הנסיבות שהרשימות דרושות לעבודה, או שאדם הצליח לממש אותן לנכון, הן נשארות להתקיים גם במצב הנוכחי. ומובן שבנוסף לכל, יש בשכחה גם את הפן פסיכולוגי.
באיזה תנאי מערכת שׂכלית, היא יותר חזקה מההרגשה?
שׂכל ורגש פועלים תמיד כאחד. הכל לא יכול לפעול בפני עצמו, אלא בתוך המערכת השכלית אנחנו מייצרים מכל הצורות הרגשיות, תמונה רגשית, שעומדת מולנו כתמונה מציאותית, ובה אנחנו משתמשים. כי הגוף אינו מבין דבר מלבד התענוג. והכל רק מסייע לנו לצייר לעצמנו תמונות של תענוג שכביכול קיים ונמצא, אמנם שזה רק האדם משער אותו. לכן במידה הזאת אפשר לומר, שהכל מסוגל לשלוט ברגש הנוכחי, כי יכול לתת לרגש הנוכחי תמונה עתידה הולמת, שיהיה כדאי לו להחליף את התמונה הנוכחית. אבל עדיין זה רגש מול רגש, ואין זה הכל.
לכן חשוב להבין, שאדם לא חי מנוסחאות לעולם, אפילו נראה לו כך. אלא על פני הנוסחאות הוא מצייר לעצמו ציור רגשי. כי אדם ביסודו הוא רצון לקבל בלבד.
האם היגיעה היא להגדיל את החיסרון כל הזמן?
היגיעה שלנו אינה על מנת שנקבל חסרונות יותר גדולים, או יותר מכוונים לכיוון מסוים. חיסרון זה חיסרון, ואינו יכול להוות מטרה בשבילנו. ואפילו נדמה לאדם, שאם היו לו חסרונות גדולים, אז היה עובד, פועל, "מרביץ" את כל היגיעה, ומקצר זמנים. זה רק נדמה לו שהוא יכול להשתוקק למשהו מתוך החיסרון. אלא הוא משתוקק לדבר שמאיר לו בלבד.
לכן כל העבודה שלנו היא על גדלות המטרה, ורק כנגדה מתעורר ומופיע בנו החיסרון. אבל לעולם לא נוכל להיות שמחים ושבעים מחיסרון. אלא אדם יכול לשמוח בחסרונות, רק אם כנגדם מתגלה לו מיד התכלית. לכן להשתוקק לכלים, הכוונה היא, שכנגד הכלים האלה האדם מיד מתאר לעצמו מילוי. ואפילו את ההשפעה האדם מתאר לעצמו, אבל מתאר בצורה רגשית, "איך ארגיש, עד כמה שהזולת נהנה".
"ואף-על-פי, שאינו מוציא דבר מגונה מפיו, מכל-מקום ההרגשה היא השולטת, וזהו השם: "רשע". כי בשעה שמשיג איזה כאב, בהכרח הוא, שמרשיע ח"ו וכו'." זאת אומרת, מקלל. רשע וצדיק לא נקרא שאדם כך חושב, אלא כך הוא מרגיש בתוך מציאותו. יתכן שההרגשה תלויה או לא תלויה בו, מכל מקום, הוא מודד את עצמו לפי "תכולה" - אם יש לי מילוי, אני צדיק. אם אין לי מילוי, אני רשע. שהשם "רשע" או "צדיק" איננו שייך לקביעת האדם, אלא למצב שבתוך הכלי שלו, בתוך הרצון שלו בלבד. ולא יכול להיות לאדם יחס אחר לזה, אלא רק לפי המילוי או החיסרון.
"כי התרעומת מתבטאת בהרגשה עצמה, ואינה צריכה להתגלות ברבים." וגם לא כלפי עצמו.
"והגם שמוציא מפיו איזה ברכה, הרי זה דומה לחנופה ח"ו בדומה לבעל-הבית המכה את עבדו, והעבד אומר לו, אני נהנה מאד מהמכות, אני שש ושמח בכל לבי." יכול להיות שאדם מבין, שהוא נמצא בהסתר, ושהבורא מבלבל אותו, כדי שיתקדם נכון בדרך, ושבזה הוא מכין לו שדה עבודה, שירכוש בו את הכלים שלו. על כל פנים, כל עוד הוא נמצא בעולם העשיה בהסתר כפול, או בעולם היצירה בהסתר רגיל, הוא לא עבר את המחסום, והכלים שלו אינם מלאים, אלא ריקניים, והוא נמצא בחושך, לכן הוא רשע ומקלל. ולא יעזור לו שיחשוב אחרת. כי מודדים רק לפי הקבלה בפועל בתוך הכלים בלבד. וכל החשבון האנושי אין לו ערך, ואין לו שייכות לחוכמת הקבלה.
לכן על העולם הזה בכלל לא מדובר, כי כאן אין לנו יחס לבורא. אלא אומרים, כשאדם נמצא בעולם העשיה נקרא רשע גמור. וכשנמצא בעולם היצירה הוא נקרא רשע שאינו גמור. כי מה נקרא "רשע"? שמרשיע את הבורא, ומקלל אותו. ואין לו ברירה אחרת, כי מתוך הכלים שלו, זה המצב. לפיכך נותנים ציון לכל אחד ואחד בהתאם לדרגה שבה הוא נמצא, ולא לפי מה שמתחשק לו לומר. שאם נמצא במצב של הסתרה, ופתאום נחה עליו הרגשה טובה, אז הוא מצדיק את הבורא. הוא לא יכול להצדיק, כי במצב ההסתר שבו הוא נמצא הכלי שלו איננו מלא. ומה ש"בא" לאדם להרגיש, ומה שנדמה לו, אלה הבלבולים שלו, אבל אין זה המצב האמיתי. לכן מבחוץ אדם יכול להתפעל, להיות במצבים צדקניים למיניהם, לומר "קריאת שמע" מבוקר עד ליל, אבל כשמודדים את הכלי בלי להתייחס לצורה החיצונית שלו, לפי זה קובעים "האדם הזה הוא רשע".
"על-זה נאמר: "דובר שקרים לא יכון".
ועל-פי הדברים האלו, תבין גם הגדר של השם: "צדיק", שהכוונה היא על אדם השרוי בעולמו של הקב"ה," בלבד. שהאדם מלא, כי הבורא ממלא אותו, הבורא מתלבש בו, היינו מה שנמצא בתוך האדם זה הבורא בעצמו, והוא נקרא אז "שרוי בעולמו של הקב"ה".
"ועם כל זה הולך ומקבל תמיד הרגשות טובות ונעימות, והוא שרוי בתענוג בתמידיות. אשר ע"כ נמצא תמיד מברך את השי"ת, שבוראו להמציא לו עולם טוב ומשמח כזה. וגם הוא, ודאי אינו צריך להוציא הדברים במוצאות הלשון דוקא, כי ההרגשות בעצמם המה הברכות שהוא הולך ומברך את השי"ת. כמוסבר במשל הנ"ל. וע"כ נקרא "צדיק". שמצדיק את הבריאה ומרגישה כמות שהיא באמת. כמ"ש: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". וז"ש: "וצדיק באמונתו יחיה". והוא בא ללמדנו כוחו של הצדיק, כי לכאורה הוא דבר בלתי מובן לאיש פשוט, כי איך אפשר שימצא אדם בעולם הזה, ויהיה נפלט מכאב ויסורים; ועוד יותר פליאה, שיהיה הולך ושורה בתענוג תמידי, שלכאורה הוא נגד החוש!
אבל עם האמור תבין, שכל ענין המושג של יגיעה וכאב שישנו במציאות, הוא מצוי רק בבחינת ההרחקה של התשלומים מן העבודה,"
ההבדל בין צדיק לרשע הוא לא במה שבאמת נמצא בתוך הכלי של האדם. האדם יכול לשלוט במצב הכלי שלו, אם יהיה מלא או ריק, מבלי תלות במילוי שצריך לבוא מלמעלה ולמלא אותו, שהרי אז תלוי בלמעלה אם יהיה הכלי מלא או ריק. אלא אם אדם מקרב לעצמו באיזו צורה את המילוי הנמצא אי שם, וממלא את עצמו בתכונת ההשפעה, באור החסדים, אז הוא כבר אינו רשע, כי הוא מזמין מילוי אחר בשביל עצמו. ואם יזמין אותו רק בעל מנת שלא לקלל את הבורא, אז ייקרא "צדיק".
מכאן שאין אדם מחכה שיבוא היין וימלא לו את החבית, אלא הוא ממלא את החבית כך שלא נדקק לשום מילוי אחר, ואז העיקר בשבילו שמתוך הכלי שלו איננו מקלל, אלא מתייחס לבורא באהבה. זה התיקון הראשון של האדם, שאינו מחכה למילוי שנמצא רחוק באין סוף, אלא עושה תיקון בתוך הרגשתו, כדי לקבוע אהבה בלבו לבורא, במקום הקללה שבטוח נמצאת כעת בלבו.
"אשר על-כן, אף-על-פי, שיש בערכם של התשלומים לכבות את היסורים, ולעקור אותם מעיקרם. מכל-מקום אינם פועלים עליו בשעת העבודה, ויש לו זמן להרגיש אותם כנ"ל בארוכה. וכמשל בעל החנות. - אשר כאב טרחתו נעקר לגמרי, והביט על מקומם ואינם כלל בשעת הפדיון ושימוש הקונים." מתוך הרגשה כלפי הבורא חייבים להגיע למילוי באור החסדים בתוך הרצון, עד לכדי כך שיהיה זה כאילו המילוי האמיתי, וכביכול אין צריכים לשום דבר יותר במקומו. המילוי הזה חייב להיות ללא שקר פנימי, אלא לפי מדידה אמיתית. שאור החסדים ימלא את כל המשקעים, את כל החסרונות שיש בתוך הרצון, כך שאדם לא יזדקק לאור חוכמה, שהוא המילוי הטבעי האמיתי.
"מהסיבה שהשכר והיגיעה באים כאחד, ואין ביניהם רוח של זמן שיתגלה הכאב של הטרחה. והבן היטב." עולה השאלה, מהיכן אדם יודע מהו השכר, שיוכל למדוד את עצמו לעומתו? אם הוא רוצה להשיג את המילוי בחסדים, אז כנגדם מתגלה אור חוכמה, שכלפיו הוא יכול למדוד את החסדים, ועל פני החוכמה הוא עושה את החסדים. וזה בא מצד שמאל, מתוך הכלים הלא מתוקנים שלו, ומצד ימין, שלוקח מהבורא את היחס שנקרא כוח ההשפעה, ואז ממלא את עצמו. זאת אומרת, למרות שמדובר באורות דחסדים, שהם אורות התיקון, מכל מקום הם נותנים לכלי הספקה גמורה.