שיחה 1, 02.12.05
תקציר : הדבר שמכשיל ביותר את האדם בדרכו הרוחנית הוא חוסר היגיעה. ברוחניות יש התעוררות מצד העליון שמבוססת על ההתעוררות מצד התחתון. בעל הסולם אומר שזהו חוק ולא יעבור, שלעולם צריך להקדים התעוררות מצד התחתון כדי לזכות להתעוררות מצד העליון. היגיעה שאדם צריך לתת, היינו מעל לכוחות הטבע, היא הדרך היחידה להתקשר אל הבורא. בעל הסולם כותב גם על עניין הקליפה השומרת על הפרי עד שהאדם משלים את המידה הדרושה, וזה נוהג בפרט ובכלל.
"ב"ה כ"ג כסלו וישב תרצ"ב
לכבוד החסיד וכו' מהר' ... נ"י
מכתבך קבלתי היום והבנתי אותו. - אולם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין כל קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים אותך, ולא יהיו חביבים כ"כ בעיניך - ועל-זה האמת יורה דרכו."
בעל הסולם מדבר על חוק השתוות הצורה, שהוא החוק הכללי של המציאות, המופיע בה בכל הרמות והאופנים. שאין במציאות דבר מלבד אותו החוק, הפועל בין שני הכוחות הקוטביים "קבלה" ו"השפעה". ישנן תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה, וחוק השתוות הצורה מביא את תכונת הקבלה לצורת ההשפעה. ומכאן שאין הופכים את הרצון לקבל לרצון להשפיע, אלא הרצון לקבל מקבל את צורת המשפיע.
לכן אומר בעל הסולם לתלמיד: "הדברים שאני עומד לומר, אינם נמצאים בך עדיין, לכן לפי הטבע לא תרצה לקבלם, ואולי לא תבין אותם או שבמקצתם תבין. אבל אפילו תבין, ותראה, ותרגיש, הדברים האלו לא יהיו נוחים עליך". כי לפי חוק השתוות הצורה, מרגישים אנו טוב ונוח, רק במה שנמצא כבר בהתאמה אלינו. אבל אם אדם שם את עצמו בגישה ההפוכה, שעליו להתאים את עצמו למשהו, אז מתייחס אחרת להרגשות שלו, שכבר אינו דורש שתהיינה נעימות. אלא אם ההרגשות הלא נעימות באות מהכנה נכונה, אז הוא מבין שהן מראות לו עד כמה הוא הולך לצאת מהמצב הקודם, ולהתקדם למצב יותר מאוזן לקראת המטרה שאליה הוא צועד.
"הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא [מעט שבמעטים] מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה."
"מי יראני טוב" נקרא, שאם לראות, אפשר לראות רק "טוב", רק את הבורא, לפי השתוות הצורה. שאדם מכין את הכלים שלו בתכונת ההשפעה, ואז רואה את הבורא "כי טוב". ולראות "לא טוב" אי אפשר, כי במידה שהכלים אינם נמצאים בהשתוות הצורה עם הבורא, באותה המידה הם נמצאים בהסתרה.
"כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות"."
הרבה אנשים מתייגעים, ומוכנים להשקיע כוחות, מתוך שרוצים להגיע למשהו בחיים, למה שמתברר להם, למה שמתעורר בהם. ואדם רוצה לפתור את הבעיה שלו, שמפתח רצון למשהו גבוה, אבל איננו יודע איך לכוון את עצמו נכון. אין לו ספר הוראות ברור, שבא בצורה טבעית נפתח בתוכו פנימה, ואז אדם מרגיש שצריך לעשות פעולה כזו וכזו. ונמצא שרבים נכשלים, מתבלבלים, עוזבים את הדרך. אבל יחד עם זאת, יש לאדם רצון להגיע למשהו, לממש את החיים.
והשאלה היא, למה הדרך אל מטרת הבריאה מופיעה לפני האדם בצורה כל כך לא ברורה? למה כל הנהגת הבורא עם האדם מביאה אותו בכל פעם למכשולים, אי הבנות, טעויות, שגיאות ושגגות? על זה משיב בעל הסולם, ש"החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות"".
"דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא" [התעוררות מלמטה] . שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא [מלמעלה] המכונה: "אתערותא דלעילא" [התעוררות מלמעלה] ." רק על ידי התחתון, שנותן את המידה הנדרשת של יגיעה נכונה, מכונת, המסודרת לפי כמות ואיכות, באה אחר כך התעוררות מלמעלה. וההתעוררות פועלת בתחתון כך, שמתוכה הוא יודע איך לסדר את עצמו לקראת העליון, איך ללכת, לקראת מה, שמתחיל לרצות את העליון. זאת אומרת, היגיעה מצד התחתון מחוייב שתקדם לאתערותא דלעילא, ובלעדיה אין כרוז שיבוא מלמעלה, וימשוך את האדם.
ומה שלפעמים מקבלים התעוררות, ולא יודעים מהיכן ומה, זה מטעם שלא יכולים אנו לראות את הקשר בין ההתעוררות לבין היגיעה שנתנו פעם באיזה מקום, ובין הצרות והייסורים שהרגשנו בכל דרכנו. אלא שהם מתקבצים, ומזמינים את האתערותא דלעילא, היחס המיוחד מלמעלה שמעורר אותנו.
אבל לא יתכן שיבוא יחס מלמעלה, לפני שהתחתון נתן את היגיעה הנדרשת. מפני שהיגיעה נותנת לתחתון את היכולת להרגיש את האתערותא דלעילא, שבכל פעם נעשית יותר עדינה, יותר גבוהה, יותר דקה, והאדם אינו מרגיש בה. שאפילו עכשיו היא ישנה, כדברי הכתוב "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב", אבל מי שומע? רק היגיעה בכמות ובאיכות נותנת לאדם יכולת לשמוע את הכרוז.
אי אפשר שתהיה אתערותא דלעילא, אלמלא תקדם לה אתערותא דלתתא. אבל הרי ידוע, שלעולם אין האדם יכול להתעורר מלמטה, אם לא קדמה לכך התעוררות ממרום, שבאה אליו מלמעלה. אז מה קודם ומה נמשך? מה סיבה ומה תוצאה? זה צריך עוד לברר.
מכל מקום, היגיעה שאדם נותן נקראת אתערותא דלתתא. ובין שקדמה לה אתערותא דלעילא כדי לעורר אותו ליגיעה, ובין שלאו, נשאלת השאלה, מה היגיעה שעליו להוסיף על פני ההתעוררות? כי אם עובד לפי ההתעוררויות שמעוררים אותו מלמעלה, אין זו נקראת יגיעה. אם יש לאדם רצון לעשר קילו תענוג, מטבע הדברים הוא מוכן לתת עבודה, כדי לקבל עשר קילו תענוג. שבאופן טבעי הדומם, הצומח, והחי, עושים את המאמץ הזה, כדי להשיג את מבוקשם.
האם זו נקראת יגיעה? אם הטבע במאת האחוזים מחייב את האדם למשהו, לפי התעוררות הרצון שבו, יוצא שבזה נותנים לו כוחות להשיג. ואין בכך יגיעה מצד האדם. זו לא אתערותא דלתתא מצידו. כי היכן הוסיף משהו? אדם שנמצא פוחד או סובל ממשהו, יש לו רצון לברוח מזה, לכן יש לו כוחות לברוח. ואם הוא מממש את הרצון, זו פשוט המכונה שפועלת. ולחילופין, גם אם מראים לו איזה עתיד יפה לפניו, שהוא יכול להשיג, ואז יקבל תענוגים גדולים, נמצא שיש לו כבר כוחות לעשות. וזו לא נקראת יגיעה שנותן התחתון באתערותא דלתתא, בהתעוררות מלמטה.
כי איננו מוסיף כלום, אלא הוא פועל כמכונה המופעלת על ידי ייסורים שדוחפים בו מאחור, או על ידי נתינת הארה מהתענוג העתידי מלפנים. בצורה כזאת כל אחד פועל. כך גם החיה בורחת מסכנה, או רודפת אחר הצייד שמלפניה. ואין הפעולות האלה באות על חשבון הנברא, אלא על חשבון הטבע הכללי, הבורא.
היגיעה היא מה שהתחתון מסוגל לקבץ בתוכו, המאמץ שאינו בא מתוך הייסורים הדוחפים בו מאחור, ולא מתוך התענוגים המאירים לו מקדימה. נשאלת השאלה, מאיפה ייקח אותם כוחות כדי ללכת? מדובר בחומר דלק שלא נמצא בתוך הגוף שלו. ואנחנו יודעים, שהאדם כולו רצון לקבל, שהרצון לקבל לא יכול לזוז, אלא כמו שכותב בעל הסולם, המעביר ידו מהכסא לשולחן, עושה זאת מפני שיודע כי יהיה לו יותר נוח במקום החדש. והחשבון הזה מספק לו חומר דלק, האנרגיה הנחוצה לביצוע התנועה הזאת בדיוק, ותו לא. ובנוסף לחשבונות שהגוף עורך "האם יהיה לי יותר נוח או לא?" הוא עוד מתחשב, "האם יהיה נוח עד כדי כך שכדאי לי לזוז?"
ואילו כאן מדברים, שהיגיעה הכרח שתהיה ללא שום צורך שהגוף מרגיש. לא צורך לברוח מייסורים, ולא רצון להתקרב לתענוג. שרק יגיעה כזו תקרא אתערותא דלתתא שבאה מהתחתון עצמו. האפשרי הדבר?
בדרך הטבע האדם פועל כך, שאם החברה תפרסם לו שכדאי לברוח מדבר מסוים, או ללכת לקראת דבר אחר, אז מצד דעת קהל הוא יעשה זאת. וגם אם מצד הטבע יקבל מבפנים איזו התעוררות למשהו מבלי השפעת החברה, מכל מקום, האדם חייב שיהיה בו מניע, ולא הוא שמוליד בעצמו את המניע הזה. כי מה פתאום שאדם יוכל להוליד משהו?
נראה שאנחנו צריכים למצוא חיסרון ללא חיסרון. בתחילה האדם מקבל התעוררות מהנקודה שבלב, ומתחיל להשתוקק למשהו. אז הוא מגיע ללימוד חוכמת הקבלה, כולו בוער עד שתיכף יהפוך את העולם, אבל כעבור כמה זמן נירגע. מדוע? ברוחניות אין דבר כמו שכחה או עייפות, אלא כך מרגישים בגוף, אבל התחושות הללו לא באות מעצמן. אלו הרשימות שמתעוררות, או לא. פועלות, או לא. כמו מכונה שפעם יש בה יותר חומר דלק, ופעם פחות, ובהתאם לכך היא עובדת. לכן אין דבר כזה שמתעייפים, או להפך, פתאום מתעוררים, אלא זה הכל תלוי ברצון שנגלה, והתענוג או הייסורים הנמצאים לפניו.
וכאן השאלה, איך מוצאים חיסרון שהוא לא חסרון? איך לאחר שאדם קיבל קצת התעוררות, הוא יכול להביא את עצמו למצב שההתעוררות תבוא ממנו, ותקרא אז "אתערותא דלתתא" שהיא חוץ מהנקודה שבלב? איך אדם ישתוקק לדבר שאין לו בו שום צורך? שהאדם מגלה לאחר ההתעוררות הראשונה שקיבל ללימוד קבלה, לגלות משהו, שלאט לאט הכל נרגע, והוא קצת מרפה וחייב חיזוק, או שעדיין בא ומשתתף, אבל לא כמו שהיה ברגעים הראשונים, או אפילו עוזב את את הדרך בכלל. למה? כי כעת עליו להתחיל להשתוקק מעצמו, למשהו לא גלוי. ואיך להמציא לעצמו חיסרון להשפעה, לרוחניות, שהיא ההפך מהרצוי כרגע בגופו?
לזה בהחלט נדרשת יגיעה. לא היגיעה להשתוקק, שהרי אדם לא יכול להמציא לעצמו את החיסרון, ולהשתוקק. הוא לא הבורא שיכול להוליד רצון, ואפילו בתוך עצמו הוא אינו יכול לעורר רצון בצורה ישירה. שאם הכל רגוע, ואינו רוצה דבר מסוים, אז מחליט שעכשיו דווקא ירצה. זה בלתי אפשרי. אלא נחוצות פעולות צדדיות, שבדרך כלל באות על ידי החברה.
אם לפי החלטה שלקח בכל, אדם מארגן לו סביבה, שתתחיל להשפיע לו פרסום של תכונת ההשפעה, אמנם שאינו מעוניין בה, ואין לו שום רצון אליה, אז אפילו שבאמצעות תשלום יחייב חברת פרסום לעורר אותו לכך ש"תכונת ההשפעה היא דבר גדול". על ידי שטיפת המוח הזו ה"מכונה" שלו תכנס לפעולה, ויתחיל להתעורר, ולחשוב שכך זה באמת. כי מהבחינה הזו אדם נמצא ברשות החברה כגוף שאין לו שום שליטה למה יתעורר. לכן בצורה כזאת אדם יכול לעורר את עצמו, ולהתחיל לפתח חיסרון למשהו, שבצורה טבעית אין לו חיסרון אליו.
ואם ניכנס לחברה, ומסדר סביבו חברה שתשפיע עליו בהתעוררות לרוחניות, להשפעה, לדבר שלעולם לא יתכן שירצה, אז בהתאם לכך באה אליו לאחר מכן אתערותא דלעילא. והיא באה בכמה אופנים: או שמאירים לו קצת כנגד היגיעה שעשה עם החברה, ואז מקבל התעוררות, הרגשה יותר נעלה ממה שמקבל בכל ההתעוררויות בחיי העולם הזה. או שלהפך, האתערותא דלעילא תופיע בצורה שירגיש הכבדה, שיבואו הפרעות, מחשבות שיגידו לו, "לא כדאי לך, בשביל מה? מה יש לך מזה? מה אתה מרוויח?" וגם זו אתערותא דלעילא. שעל פניה הוא צריך לפנות שוב לחברה, ולחזק את הקשר כדי לקבל ממנה התעוררות, לכל הפחות לא לרדת אלא להמשיך. ובזה הוא בכל זאת מוסיף רצון שאין לו באופן טבעי מתוך עצמו, לדבר שלעולם לא יכול להיות בגוף שלו רצון כלפיו.
וכך משחקים עם האדם בזה שנותן אתערותא דלתתא, ומקבל כנגדה אתערותא דלעילא, בעוד כמה אופנים, שנראה בהמשך המכתב.
איך ניתן למדוד הוספה ביגיעה?
הוספה ביגיעה אפשר למדוד רק לפי ההפרעות שבאות לאדם. בהתאם למוכנות ולחוזק של אדם מביאים לו הפרעות. כמו שאומר רב"ש, אם הוא חזק במידה שיש בידו מקל, מביאים לו אויב עם מקל. אם בידו רובה, מביאים לו אויב עם רובה. אם יש לו טנק, מביאים לו אויב עם טנק. ההפרעות באות לאדם במוחא וליבא, והן יכולות להתלבש באין ספור אופנים של העולם הזה, במשפחה, בעבודה, הפרעות בתוך האדם, בבעיות בריאות או הפרעות במחשבה. מכל מקום, הפרעה היא תמיד כנגד המטרה.
כי בסך הכל השבירה הייתה בזה שהתנתקנו מחיבור, וכעת צריכים לחדש את החיבור. לכן כל השלילי שיש בטבע בדרגות הדומם, צומח, חי, ובמיוחד במדבר, נובע מחוסר החיבור. ולכן כל מיני הדברים שמתגלים ואנחנו מרגישים בהם רע, הם כולם כנגד התיקון של חוסר החיבור. והאופנים המתגלים לכל אחד ואחד תלויים בשורש נשמתו, באיזה תפקיד יש לו באדם הראשון, ובמה שעבר ותיקן בשורש הנשמה שלו, ובמה שהאחרים עוברים בינתיים. כי כל אחד הוא רק חלק ממערכת גדולה, ולכן אף אחד אינו נשפט בפני עצמו.
אבל לפי ההכבדה שיש לאדם בלכוון את עצמו למטרה הנכונה, הוא יכול למדוד פחות או יותר איך הוא מתקדם. כשנמצאים ברוחניות, מודדים את ההתקדמות בנתונים רבים - ספירות, עביות, אח"פ דעליון, אור חוזר דעליון. אבל במצבו הנוכחי האדם לא מסוגל למדוד בדיוק, אלא רק להעריך לפי ההפרעות שמקבל.
ובשעה שהאדם מקבל הפרעה, היא באה לו בהסתרה, שנעלמת ממנו הידיעה שזו הפרעה, כי אחרת זו לא תקרא הפרעה. הרי אם בא לקראת האדם אויב, והוא מבחין שזה שונא שלו, אז יש לו כוחות נגדו. ומיד מתעורר ומוכן להלחם בו. אבל ההפרעה לא באה כשונא ואויב, היינו נגד המטרה. כי ברגע שבאה לאדם תוספת רצון לקבל, הוא לא מרגיש יחד איתה את המטרה, ומודד רצון לקבל אל מול המטרה, וקובע שנמצאים בהתנגשות זה לזה. שאז לא היה שום מאבק, אלא האדם היה מחסל אותו, מטעם היותו שונא שלו.
העניין הוא, שהאויב הזה מתעורר ואומר לאדם "אתה עייף, אתה צריך לנוח, ויש לך כל מיני בעיות פה, ובעיות שם". הוא בא בצורות של עוזר, ולכן נקרא "נחש", "מלאך המוות", כי בא בלבושים של מלאך מרחם, חבר של האדם ששומר עליו. והעצות שלו הן מאוד קרובות לאדם, עד שהוא רואה אותן ככוח ההגנתי שלו. ונמצא שהכוח הזה, תוספת העביות שלו, כעת שולטת בו, ואין לאדם כוחות לעשות משהו נגדה. לכן הוא צריך לעורר כנגדה כוח זר. אבל איך ילך לעורר כוח זר, אם הוא נמצא תחת שליטת המחשבות ש"באמת קשה לי, ואני צריך לנוח, ואני צריך לעשות כל מיני דברים, ומה לעשות עם הבעיות שלי במשפחה, ובעבודה?".
כדי להתעורר מתוך המחשבות האלה, אומרים מקובלים, יכולה לעזור לאדם רק מסגרת. שאם הוא שומר עליה בעקביות, והולך ומוסיף "כשור לעול וכחמור למשא", שמבצע "כמו שעון", מבלי להכניס רגש או שכל, כי גם הם עכשיו בצד ההפרעה הזאת, חושבים שבאמת עליו להירגע. אז הקביעת ביגיעה, בעבודה, ובעיקר בהשתתפות בקבוצה, מביאה לו כוח זר דרך הקבוצה.
כי האדם כמערכת בתוך הקבוצה, מעורר מערכת שתשפיע אליו, וזה נקרא "כוח זר" לעומתו. שאל מול הכוח הזר שמקבל מהם, הוא רואה את ההפרעה כהפרעה שמכשילה אותו לעומת המטרה, ולא ככוח הגנתי שלו. ש"הרי צריך להתחבר עם כולם, ולהגיע למטרה, והוא אומר לי ההפך".
וזה נקרא "הכרת הרע". שמתוך הפער בין שני הנתונים, שהאחד בא מהחברה, והשני מתעורר מהאדם, האדם מתחיל לראות, שהכוח שהתעורר בו הוא נחש, הוא רע, ש"הכוח הזה לא אני. אלא זה עזר כנגדו שמתעורר בי על ידי אתערותא דלעילא מהבורא, כדי לדחוף אותי למטרה בצורה הזאת". יוצא שבכל פעם אדם חייב לעורר כוח עליון חיצון, כדי לראות מצבו הנוכחי בצורה אמיתית.
איך חברה לא מתוקנת יכולה לעזור לאדם לעבוד נגד הטבע שלו?
החברה אינה מתוקנת, אבל החברים מעוררים בה את החלק שכביכול מתוקן. הם משתוקקים להיות בחברה במצב יותר מתוקן, ומתוך השתוקקותם, מעוררים על עצמם הארה מרחוק, מאותו המצב המתוקן, הנקראת אור מקיף. כולנו נמצאים בעולם הזה, מפוזרים, וחלשים, אבל אם כולם נותנים יגיעה, להגיע למצב היכן שנמצאים כולנו יחד, אז אנחנו מקבלים בחזרה מהמצב הזה כוח כללי. אם נניח הקבוצה מונה חמישה אנשים, אז כל אחד מקבל בחזרה מתוך סכום הכוחות שבמצב המתוקן כוח של חמישה אנשים, ואז הכוחות שמקבל הם חזקים וגדולים הרבה יותר מההפרעה. כי הוא מקבל כוח מאיחוד של חמישה חברים.
שרטוט 1
יוצא, שבאה לאדם מלמעלה הפרעה, מצב רע, שבנתיים אינו רואה שזה רע. וכנגדה מגיעה לו מהמצב המתוקן הארה, הנקראת אור חוזר. ואז הוא מתחיל להבדיל "זה רע" ו"זה טוב". ומתוך הדלתא שנוצרת מההתנגשות שיש בתוכו מכוח הבורא וכוח הנברא, הוא מוצא כוח בתוך עצמו, להתחיל לעלות. אבל כשמתחיל לעלות בעצמו, ולהשתוקק למטרה, זו כבר תוצאה. לכן עיקר ההשקעה היא באיחוד החברים, שאז מהמצב המתוקן יבוא כוח האיחוד. כי כוח האיחוד הוא המצב שלנו במטרה. וזו צורת העבודה, שבה אדם מבטא את האתערותא דלתתא.
שרטוט 2
לאחר מכן הכל נעשה בגוף כמו במכונה. מגיע כוח אחד, הפרעה בלבד, והוא איננו יכול לעשות כלום. ואז מגיע כוח שני, כוח השפעה, והאדם עורך השוואה ביניהם, רואה את הפער, ומתחיל לעבוד. שאז הגוף מתחיל לעבוד כאוטומט.
איך אדם יכול לדעת שהוא נותן יגיעה אמיתית, שלא בהתאם לרצונות שלו?
כתוב "כשור לעול וכחמור למשא", שמן הסתם אדם איננו יכול לדעת שום דבר בדרך, היות שהפסיעה שהוא עושה היא מחוץ לטבע שלו. הוא נמצא בטבע האגואיסטי, ורוצה להתעלות מעליו, ולרכוש בנוסף טבע שני.
תאר לעצמך שישנם שני עולמות, ובשניהם אתה קיים. אתה באמת קיים בשניהם. ואם אתה רוצה להכיר את עצמך בעולם הסמוך, שאינך מכיר את עצמך הזה בכלל, כי אמנם שהעולם השני סמוך, הוא נמצא בחוסר קשר מוחלט איתך, אלא זה עולם בפני עצמו, ששם "מעבר למראה" יש "אתה" נוסף, אז מה תעשה? אין שום קשר רציונאלי, מוחשי, הגיוני, שכלי. לכן כל העבודה היא מתוך שהאדם עושה צעדים לקראת הכניסה לעולם ההוא, מבלי שעוזב את העולם הנוכחי. אלא הולך לכבוש את שניהם, לשלוט בשניהם.
והדרך היא כזאת, שאדם אינו יכול להיכנס לשם עם התכונות שלו, ועם מה שיש לו בעולם הזה. הוא צריך כלי שונה לחלוטין. כי שם כל אברי הגוף והנשמה, הכל שונה, גם שם נמצאת דמותו, אבל היא נקראת "גוף הרוחני", שלא ידוע לנו מה זה. שם נמצא, אתה מספר שתיים, אתה "הרוחני", ההעתק שלך שעשוי חומר שונה, ומרכיבים שונים. ואין שום אמצעים ויסודות להגיע לשם בצורה הגיונית. לכן חוכמת הקבלה מלמדת אותנו, איך לעשות את הפעולה הבלתי אפשרית הזאת למעלה מהטבע שלנו. כי אחרת אין לאדם שום דבר להיאחז בו, ולעבור מעולם לעולם.
"הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ [אין צריך] יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה."
מה הכוונה חובה שתהיה "יגיעה למעלה מכוח אנושי"? במקום שהאדם מרגיש תענוגים, ומסדר לעצמו נכון את הערכים שמושכים אותו, ונראים כדאיים, ודאי שבהתאם לכך הוא נותן יגיעה. ובלי הרווח המשוער אינו יכול לזוז, כי הוא כולו רצון לקבל. אבל הרוחניות היא נסתרת, ועד כמה שיוכל לתאר אותה בדמיון נכון, יתאר אותה עוד יותר דוחה מנסתרת. שהיא הרצון להשפיע, שצריכים למסור הכל, ושום דבר לעצמו. ואם יקבץ כל ידיעות הללו לדמות אחת, לא רק שלא ילך לקראתה, אלא להפך, בצורה המדויקת ביותר יברח ממנה.
וזה נקרא "יגיעה מעל הכוח אנושי". שלמרות שהאדם מברר מהו המושג הרוחני, ורואה שאין לו כוחות לזה, ואינו מוכן לזה, ואינו רוצה בזה. ובנוסף לכל הן במוחא הן בליבא, אין לו שום הערכה לרוחניות כדבר מיוחד שהוא באמת צריך. עם כל זאת, הוא עובד על חשיבות הרוחניות, לכל הפחות בכך שנותן יגיעה למעלה מכוח האנושי. היינו ללא שום חשבון עם מה שישנו במוחא וליבא שלו, שמתנגדים לתכונת ההשפעה.
והוא מסדר את היגיעה במיוחד בכניסה לקבוצה, ובזמן הלימוד, כך שרואה שאפשר לתת יגיעה מעל הכוח האנושי, אמנם שזה נשמע בלתי מציאותי בעליל. כי הרי אם נותן, זה כבר בכוח האנושי. אלא שסותר זאת בעל הסולם, ואומר: "זאת יגיעה מעל כוח אנושי", כי לפי התיאור הנכון של האדם את מטרת הבריאה, אין תכונותיו הטבעיות מסכימות לה.
"ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים [ההולכים] אחריו."
דווקא הכוח הנקרא תורה יכול להיות בשימוש נכון או בשימוש הפוך. וזה תלוי באדם, איך שהוא נותן יגיעה, אם בתוך הכוח האנושי, במוחא וליבא הטבעיים שלו, או למעלה מכוח אנושי, ובזה הופך את התורה מ"ס"ם החיים" ל"ס"ם המוות". אבל האם צריך לעבור את שני השלבים הללו? והאם זה חובה לכולם? כי בהתאם למה שמלמדת חוכמת הקבלה, כל בחינה והבחנה שאדם עובר, קודם הוא נכשל בה, ואז רואה את החסרונות, מברר את כוח השבירה שבה, ולאחר מכן מוכן להתפטר ממה שגילה כרע, להתעלות מעל זה, ולתקן את עצמו. או אולי מדובר בדרך הפוכה לגמרי, שאם נכנסים בה, משם כבר לא יוצאים? ושלכן האיסור להיכנס בה הוא איסור חמור, בגלל שאין בה עליות בס"ם החיים, וירידות בס"ם המוות, אלא הכיון בה הוא הפוך בתכלית מההתפתחות לקראת תכונת ההשפעה.
"ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא. אשר הקב"ה לא ותר על זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור"."
ישנם מצבים שנכנסים בהם, ומתוכם אי אפשר לתת התעוררות, לתת יגיעה, כדי להזמין מלמעלה אתערותא דלעילא שמעוררת ומכוונת את האדם, ומובילה אותו בסולם המדרגות. והמצבים הללו, נכנסים בהם כמו לס"ם המוות, ומזינים בהם את הרצון לקבל עד כדי כך, שאדם לא יכול כבר לשמוע שום דבר בנוגע ליגיעה למעלה מהדעת, למעלה מכוח האנושי. ואיך זה קורה לאדם?
"ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי."
ההכנה, היגיעה שצריכים לתת למעלה מכוח האנושי, כביכול מקלפת את הקליפה מהפרי הנקרא ארץ ישראל, תכונת הבינה, הרוחניות, ואז אדם מגיע לתכונה הזאת. והקליפה הזו שישנה על האדם, הפגם שבאדם, נקרא "עון האמרי". שבאופן הזה מסביר בעל הסולם, שחייבים לתת אתערותא דלתתא, ואז מגיעים לאתערותא דלעילא, שנכנסים כבר ל"ארץ ישראל".
"כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם."
כל היגיעה היא כדי שיראו, שבעצמם הם אינם מסוגלים להשיג על ידי היגיעה את ארץ ישראל. והעניין מבורר מאוד יפה, ב"עניין המרגלים" (פרשת שלח), שאומרים, "טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בו?" שהארץ ופירותיה, הכל כל כך טוב ויפה, אבל אנחנו לא מסוגלים לרכוש אותה. כי באמת לא מסוגלים לרכוש בצורה ישירה. ה"מרגלים" היו אנשים גדולים מאוד בחוכמתם, אבל חקרו, בדקו ומדדו את הדברים בכלים שלהם.
ואילו כאן מדובר, שעל ידי מתן היגיעה, מקבלים כתוצאה בלתי ישירה ממנה התעוררות מלמעלה. שהרי למה נקרא אתערותא דלתתא, ואתערותא דלעילא? כי ההתעוררויות באות משני מקורות. ממקור התחתון מגיעה היגיעה וההכנה, אבל לא כדי לקבל את הדבר שלמענו עבדו, אלא לפי "יגעתי ומצאתי" מקבלים מלמעלה את ארץ ישראל, שלקבלתה בעצם לא עשו דבר.
מכאן שכל היגיעה היא כדי לגלות שארץ ישראל, תכונת ההשפעה, אינה בכוחנו להשיג. שאנחנו לא מצוידים בכלים כדי להגיע אליה, לרכוש אותה, לשלוט בה, להוציא אותה מידי קליפת האמורי, ולכבוש את ארץ ישראל.
"ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא [מעפר] , ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא [כמשך הזמן לומר מילה אחת] ." כאמור רק בזה שמקבלים כוח העליון, ולא ש"כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החיל הזה". (דברים ח', פס' יז) "שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע."
כמו שיציאת מצרים היא בחיפזון, כך כשמגיעים לסוף היגיעה באתערותא דלתתא, ולא רגע לפני כן, כמו שהוא אומר, אז מגלים את המצב הנכון. הייאוש. ויחד עם הייאוש מגלים את הקשר הנכון עם הכוח העליון, שמוכנים לקבל את הכוח לשבור את קליפת האמורי, ולכבוש את ארץ ישראל.
"ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא שלו יש לו גם אותו המספר "ת" [ארבע מאות] שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' [הארבע מאות] שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור."
במצרים חייבים להיות "ארבע מאות שנים", כמו שאומר בעל הסולם, ואם יוצא שהיו מאתיים ועשר שנים במצרים, חייבים להשלים כך שסכום היגיעה בכמות ואיכות יתקבץ למספר הנכון כדי לרכוש את ארץ ישראל.
"מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים." חייבים לתת יגיעה, ורק מאותו הרגע ואילך באה בצורה פתאומית ישועה באתערותא דלעילא.
"וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.
הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו."
ידוע, שכל המצבים שלנו באים מלמעלה, ואם אדם נותן יגיעה נכונה, אז כנגדה הוא מקבל הכבדת הלב. מגיעות לו מחשבות ש"זה לא נכון", ו"לא כדאי", "זה למעלה מכוח אנושי", "אתה לא מסוגל", ו"אם קצת הצלחת זו רק הפסקה קצרה". הבורא שולח לו בכל פעם רגשות של חולשה ובלבול, שהם המכשולים הקטנים המגיעים לאדם בהדרגה, ועוזרים לו לבנות את כמות וצורת היגיעה הנכונה, עד שתגיע לסיום הרצוי, ותמלא הסאה.
ואלמלא ההפרעות האלו, העזר כנגדו שבא מלמעלה ומתעורר באדם כחולשה ובלבול, האדם לא היה יודע לאן לכוון את עצמו, ואיך לעבור את אותן "ארבע מאות שנים" ביגיעה ב"חומר ולבנים", והיתה נשללת ממנו היכולת להתקדם. לכן כתוב "יגעתי", שיגיעה חייבת להיות על פני כל המכשולים שבאים בהדרגתיות מלמעלה, ורק אם עשה הכל, ולא לפני כן, אז מגיע למציאה.
"הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות [הנגזלות] שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני"." היינו, מי שרודף ומחפש אחר הזדמנות לייגע .
אם יש קבוצה, אז אין בכלל שאלה, שתמיד יש לאדם הזדמנות. אבל בלי קבוצה, אמנם שיכול עוד קצת ללמוד, וקצת לחשוב, מכל מקום הוא מבולבל, כי נמצא בחלל ריק. אלא כל היגיעה, צריך שתהיה מכוונת רק לחיזוק הקשר בין הנשמות, היכן שהייתה השבירה. ואם אדם מתקדם בזה, אז כנגד חיזוק הקשר דווקא הוא מקבל הפרעות, שבהן הוא מתגבר, ומתקדם הלאה, עד שנותן כמות היגיעה הנדרשת. ואז מקבל כרוז מאתערותא דלעילא, שמיד ברגע האחרון, כשמיואש לגמרי, נפתח לו עולם חדש, עולם ההשפעה.
"עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" [בחשבון ארבע מאות] שנים. ועל-זה לבי דאבה [מצטער] יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה."
כי כל העולם נותן יגיעה, חילונים, דתיים, חרדים, אומות העולם. אבל אם האדם היה מסדר את כללות היקף היגיעה שנותן בחיים שלו, הן היגיעה כדי לשרוד, והן היגיעה להשגת דברים של מה בכך, ודאי שהיה מצליח להגיע בקלות לחיים נצחיים ושלימים. אין מדובר רק באלו הלומדים תורה בצורה לא נכונה, או באלה הנמצאים כבר בכיוון הנכון בלימוד הקבלה. אלא מדובר בכל יגיעה שאדם נותן בחיים.
"גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.
יהודה ליב"
כי התפילה היא רק במידה שהאדם מרכז את היגיעה שלו כלפי הכיוון הנכון, ושם את עצמו בפנים, זאת אומרת, בשעה שמעלה את התפילה, את הצער שמרגיש מתוך שקיבץ את כל הכוחות וההפרעות שלו להגיע למשהו, הוא קושר עם הכוח העליון, עם התגלות הבורא שאינו נגלה, אלא שהוא רוצה לגלות אותו בכוחות עצמו, וזה מביא לתוצאה הנכונה.
במילים אחרות, האדם שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, ובכל כוחו רוצה להצדיק את הבורא, שקיים, ש"אין עוד מלבדו", וש"טוב ומיטיב", היגיעה שלו המצטרפת בזה לתפילה, פותחת בפניו את התכונה הרוחנית. ואז במידה שבה נפתח הכלי שלו, רואה ומרגיש את הרוחניות, את הכוח העליון.