שיחה 1, 06.12.05
תקציר : כיצד הבטיח הבורא שתתקים מחשבת הבריאה שחשב? העמיד לישראל מלך כהמן עד שחזרו בתשובה. בעל הסולם כותב שהתרופה ליצר הרע היא תורה-אור, וש"חטא עץ הדעת" הוא השליח של הבורא, ובעזרתו שומר הבורא שבני האדם יתקדמו בדרך של תורה. "חטא עץ הדעת" הוא אותו המן, שמבטיח כי נשוב לתשובה מאהבה ונזכה לגאולה שלמה.
"ב"ה יום ח' אדר תש"א לפ"ק פעיה"ק ירושלים ת"ו
לכבוד הרה"ק מדברנאה דעמי' נהורא דנהיר עדי עד
ולא פסיק לעלמין גזע קודש הקדשים וכו' ...
...השאלה היתה, מהו הרמז של "המן מן התורה מנין", מתוך הכתוב "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו" וכו'. ואמר שהשאלה היתה היכן מצאנו בתורה שהשי"ת יזמין שליח להחזיר לאדם למוטב בעל כרחו, כמו שהיה בהמן, כמ"ש "אני אעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב". וזה שהראו חז"ל על הכתוב "המן העץ אשר צויתיך" וכו'. כי אז נברא היצה"ר שהוא מלאך המות המכריח לאדם לעסוק בתורה, כמ"ש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין" כי אם לא יעסוק בתורה הרי היצה"ר ממית אותו. ונמצא שגילוי החטא דעצה"ד הממית המבואר בכתוב "המן העץ" וכו'. הוא השליח המכריח לאדם לחזור למוטב בעל כרחו. בדומה ל"אני אעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב"."
באדם יש רשימות משבירת הכלים, כדי לשמור עליו לבל יעצר בדרך ההתפתחות שלו, וכדי לסלול לו את הדרך הנכונה לגמר התיקון. וכשמתגלה הכלי השבור בכל עושרו, בהארת האור המשפיע עליו, אז לפי הרשימות שנשארו לאחר השבירה, מתחילים אותם כלים שבורים להתקדם, להתברר באור המופיע עליהם. ומתחילים להתרומם, ולהתעורר לקראת האור.
הכלים הללו נמצאים בבני האדם באי העולם הזה. וכך האדם בהתפתחותו מגיע למצב שעל פני כל הרצונות שמרגיש, מתחיל להרגיש גם רצון למצוא משהו שמעבר לקליטת הכלים שלו, מדרגה יותר עליונה. כי מתפתח במישור דעולם הזה, זאת אומרת, ברצונות שאיתם נולד, ומממש אותם בזה שרוצה למלא אותם. מה שאין כן, באחד הרגעים בחייו הוא מרגיש שאינו רוצה להוסיף ולהתפתח במישור, בלמלא את הרצונות, אלא רוצה לקנות רצון חדש, טבע חדש הנמצא מעליו.
וכל המקרים, והאירועים המגיעים לאדם, כל מה שהוא מרגיש, במה שהוא נמצא ונקלט בתוך החיים שלו, הכל נובע משבירת הכלים ועבודת האורות על הכלים השבורים. שבזה הבורא מבטיח שנגיע לגמר התיקון. אלא כשאדם מתחיל להרגיש את כל ההתעוררויות האלו כסיבתית למשהו, אז יש לפניו ההזדמנות להשתתף בהתפתחות עצמו, ובכך לקבוע את היחס שלו להתפתחות.
ומלבד זאת אין לאדם מה לעשות. אלא "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", וכולם יתעוררו, ויגיעו למצב של תיקון, ומילוי, וקבלת מחשבת הבריאה. אבל עדיין תלוי מה האדם עושה, איך הוא מייחס את עצמו לכל ההתפתחות, ועד כמה היא הופכת רצויה לו. שמכניס את עצמו לתוך ההתפתחות בצורה הכרתית, ואז נקרא צדיק. שמצדיק את הבורא, בדרגות שלא רק מצדיק אותו, אלא גם משתתף עימו כביכול.
הוא מצפה לפעולות מצד העליון, וכביכול מזמין אותן ברצונו, מבקש שהן יקרו. שמזרז את הבורא, עוקף אותו, דורש ממנו, מעלה מ"ן. כמו שכותב דוד המלך, "אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני". ובזה האדם כביכול מעתיק תכונות הבורא על עצמו, בונה מעצמו את הבורא, כי הולך לפני הבורא, ומשבח אותו, ומעצמו מזמין פעולות שעתידות לבוא לפי תוכנית הבורא. בזה הוא לומד את פעולות הבורא, ועושה מעצמו ראש הפרצופים, ומשיג בעצמו את מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", שהייתה עוד בטרם התחיל להרגיש, ולהשתתף בתהליך הזה כנברא.
וכאמור, כל זה על ידי גילוי הכלים השבורים, גילוי "המן", כי רק מתוך החושך - יתרון האור. והאדם שמבין את זה, ומצדיק את הפעולות האלו, נכנס להשתתפות עם הבורא. לכן "אני אעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב" הכוונה, שאם אתם חוזרים למוטב, אם אתם ממהרים בעצמכם את התפתחותכם, וכביכול רצים בהתפתחות לפני המן, שרוצים בהתפתחות ומזמינים אותה, ומעלים מ"ן להדמות לבורא, היינו לקנות הצורות המתוקנות, מה טוב. ואם ההתפתחות לא תתגלה על ידי המ"ן שלכם, אזי היא תתגלה על ידי "המן" של הכוחות השבורים הנמצאים בפנים, שבהכרח ידרשו בה. כלומר על ידי הכלים השבורים שנמצאים בכם, אתם חוזרים.
או שהאדם מגלה את הלמעלה מהדעת שלו, ובזה מתקדם על ידי המ"ן שלו, שנקרא חיסרון ללא חיסרון, לקנות חיסרונות להשפעה. או שבכל פעם מתגלה בו כלי שבור, שמרגיש ממנו לחץ, ייסורים. כי כל הייסורים שלנו נובעים מתוך מעמד האנטי בורא, הקוטבי לאור, ואז בעל כורחנו אנחנו חוזרים לבקש תיקון.
"ואם לא הי' נלכד ברשת הנחש והמתין על שבת והיה מקדים אכילת עצה"ח לאכילת עצה"ד היה זוכה לתיקון שהיצה"ר יהי' תבלין לתורה,"
"עץ החיים" נקרא תכונות השפעה, תכונת הבינה. ו"עץ הדעת" נקרא, כלים דקבלה. שתחילה קונים כלים דהשפעה, תיקונים בעל מנת להשפיע, ואחר כך משתמשים בהם עם הרצונות לקבל. לכן אם קודם היה מצטייד בעץ החיים, ולאחר מכן בעץ הדעת, אז היה מגיע לגמר התיקון בשלבים הנכונים. אלא שלא כך קרה, ולכן נכנס לעל מנת לקבל, שנקרא "חטא".
"ולא היה צריך לשליח מכריח כהמן." המקובלים אומרים שכביכול אפשר שכך היה קורה, אבל ודאי שזה בלתי אפשרי. כי על ידי השבירה מתגלים הכלים, הרצונות, ההבחנות הניגודיות בין לקבל ולהשפיע, בדרגות העמוקות ביותר שבחומר. ולתוכן הרצון להשפיע אינו מסוגל להיכנס בצורה אחרת, אלא על ידי השבירה בלבד. שאך ורק על ידה מתאפשר קיום התכונות הניגודיות בנושא אחד, שהוא האדם. ומהתשתית הזו בונים לאחר מכן קו ימין ושמאל, שעומדים אחד בניגוד לשני.
ועד כמה שהאדם מתפתח, הניגודיות ביניהם מתגלה כקוטבית יותר, עד שרחוקים זה מזה כמו באין סוף, במידה שלמה. הבורא בכוח ההשפעה שלו כולו, והנברא בכוח הקבלה שלו כולו. אבל יחד עם זאת, מגיעים לשלמות, להתחברות, ולעבודה משותפת, כך שאין שום הבדל ביניהם. אלא להפך, על פני הקוטביות הזאת משיגים דבקות.
כל המצבים האלה יכולים להתגלות רק לאחר השבירה, כי רק מתוך שבירה יכולות להתקיים בכלי אחד, באדם אחד, שתי התכונות הניגודיות הללו. שאחת מהן, המסך ואור חוזר שנשבר ונמצא כניצונין בתוך התכונה השנייה, שהיא הרצון לקבל. ואז אפשר להעלות את הניצונין האלו, היינו לתקן אותם, לרכוש על ידם תכונת ההשפעה. ועל ידי תכונת ההשפעה שרוכשים, אפשר לתקן גם את הכלים דקבלה. אמנם תחילה צריכים לרכוש תכונת ההשפעה, ורק אחר כך להשתמש בכלים דקבלה, זאת אומרת קודם בעץ חיים, ואחר כך בעץ הדעת. אבל אלמלא השבירה השימוש בכלי הקבלה להשפעה היה בלתי אפשרי.
"ע"ד "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין"," גם היצר הרע נברא על ידי הבורא, והוא דווקא התוצאה מהשבירה. כי לפני השבירה אין יצר רע, אלא יש רצון לקבל שקיים בנפרד מהרצון להשפיע, ואין בניהם שום קשר. כמו שחוכמת הקבלה מלמדת, אדם הראשון היה כולו "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא", שאין בו שום כלים דקבלה, אלא כל כולו כלים דהשפעה - חב"ד חג"ת דכלים, וחג"ת נה"י דאורות. והנה"י שלו, הכלים דקבלה שלו, שהם הנקראים "עץ הדעת", אינם מופעלים. אלא שבלעדיהם אדם הראשון כולו מלאך, ולא נברא.
לכן על ידי השבירה נברא היצר הרע, היינו אותו רצון לקבל שלא נגלה באדם הראשון, כעת התגלה במעמד שלו מול התכונות דהשפעה של הבורא. ומפני שהנה"י דכלים קיבלו ניצונין, בזה אדם הראשון נפל ברצונות שלו לקליפות, היינו קיבל את הרצון על מנת לקבל שבתוכו. ובנוסף, אותו רצון דלקבל על מנת לקבל, התחלק להרבה מאוד רצונות אגואיסטיים קטנים. שעכשיו כל אחד מהרצונות מרגיש את עצמו בלבד, וכבר איננו יכול לעבוד, ולהיות מחובר יחד עם יתר הרצונות בלהדבק למטרה אחת, להמשפיע אחד, ואיננו יכול להשפיע יחד למטרה אחת.
הגילוי של כל ההבחנות הללו נקרא "יצר רע", ורק לאחר שנגלה אותו יצר רע, אפשר להביא לאדם את שיטת התיקון, הנקראת "תורה תבלין". כי רק במידה שהאדם משיג את האופי של עצמו, את הטבע שלו, את היצר הרע שבו, במידה הזאת הוא זקוק לתורה תבלין, ואז דורש אותה, ומקבל אותה מלמעלה.
"אלא להפך שיצה"ר היה נעשה תבלין לתורה, ועכשיו שחטא הוצרך לשליח מכריח וכו'. ודפח"ח." "שיצה"ר היה נעשה תבלין לתורה" זאת אומרת, על ידי היצר רע מתגלה מידת ההשפעה, הכוח, הנצחיות, והשלמות של הבורא. ואם לא היצר הרע, אם לא אותם הכלים הגדולים שנמצאים כעת באדם, האדם לא היה מגלה את הבורא, אלא היה דבוק בו כמו מלאך, כאדם הראשון. שהיה מרגיש מאליו את תכונת ההשפעה, היות שקיבל אותה מהתכללות הכלים, ולא על ידי הצטיינות עצמו, לא על ידי עבודה עצמאית, ולכן לא היה יכול לגלות את הבורא. אלא היצר הרע מקרב את האדם לבורא, לאבינו שבשמים.
"ועל זה הוספתי על פי מקור יותר גבוה שיש בקדושת השבת, כי מה שהיצה"ר נעשה תבלין לתורה, ה"ס סעודת ליל שבת." המכתב הזה נכתב לאחר שבת שבה פגש בעל הסולם בנו של אדמו"ר גדול מירושלים, לכן הוא ממען אותו ל"גזע קודש הקודשים". וכמו שסיפר הרב"ש, בנו של בעל הסולם, שנכח באותו מפגש, מתוך השיחה הקצרה שלהם, לא היה מובן לאותו בן אדמו"ר, איך זה שיצר רע גם הוא מהבורא. איך הוא משמש "עזר כנגדו"? לכן ישב בעל הסולם לאחר השבת, ובירר את העניין במכתב לאותו אדם.
"וז"ס המרומז בזמירות האריז"ל "למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין" [להיכנס לתוך הפתחים שבפרדס תפוחים] , בסו"ה "זה השער לה'". וכמבואר בכל ההמשך של הזמירות אלו. וביום השבת בסעודתא דעתיקא קדישא, אז אפשר לקבל ממקום הגבוה ביותר, אשר התורה אינה צריכה שם לשום תבלין, דהיינו, בסוד "אורייתא וקוב"ה חד הוא". והיינו, על ידי עליה לעולם האצילות, ששם נאמר "לא יגורך רע" כנודע. ולפי זה נמצא, שאם היה אדם הראשון ממתין בזווגו על שבת, היה זוכה למדרגה הנפלאה של "אורייתא וקוב"ה חד הוא". כי בזמן אדם הראשון היו העולמות גבוהים מאד, כמ"ש במרשב"י קדושים."
כך חוכמת הקבלה מלמדת, אמנם שהיא מלמדת גם את ההפך, שהתהליך הזה בהחלט בא מלמעלה, ודווקא בגילוי היצר הרע יש מציאות לאדם. שבגילוי מעמד היצר הרע כנגד יצר הטוב, האדם מתחיל להשיג את הבורא כאור, כיתרון מתוך החושך, וכך מגלה את הטבע שלו עצמו, ואת טבע האלוקות. אבל כשמגיע לעולם האצילות, אז מגלה ש"הוא ושמו אחד", "אורייתא, וקודשא בריך הוא חד הוא", שכך משיג מתוך תיקון הכלים שלו. ואלמלא היו הכלים שבורים, ואלמלא היה מתקן אותם, ומדלג על כל הפערים שמגלה בין האורות לכלים, בין חושך לאור, אז לא היה מגלה גם "אורייתא, וקודשא בריך הוא חד הוא". מפני שהאחד הזה מתגלה מתוך שמתקנים את אותה הקוטביות שמגלים.
והכל האדם מרגיש רק מתוך עצמו. זאת אומרת, הוא חייב להיטמע בתוך הרצון לקבל, ביצר רע, ורק בתיקון על פני הרצון לקבל, נעשה הרצון לקבל ל"יצר הטוב". אין יצר טוב מחוצה לרצון לקבל, יש רק אור, "אורייתא" המתקנת כ"תבלין" את הרצון, היצר הרע, ומביאה אותו להיות יצר הטוב. ומהפער בין שני המצבים הללו שאדם עובר כמרגיש אותם, מזה הוא קובע ייחודו של הבורא.
האדם שמגלה את עצמו ביצר הרע, במצב השבור, שכביכול נמצא בחטא, במצבים, ברצונות המנוגדים להשפעה, קיימת סכנה שיקלט למצב שאין ממנו דרך תיקון. אלא יהיה דבוק להשפעה במידת מה, ו"חי לעולם". היינו, ובזה יישאר בעולם הרוחני, אבל העוון הקדמון ייוותר ללא תיקון.
לכן רצה הבורא למנוע מאדם שישאר בקטנות כזאת, בדבקות באור השבת בלבד, באתערותא דלעילא שאינה על חשבון עצמו, אלא על חשבון דבקותו הקטנה בבורא. כי אז אדם ישאר ללא תיקון, ובכלל לא ירגיש שאינו מתוקן, אלא ירגיש רק נקודת הדבקות, כזרע בתוך הרחם, כקטן ביותר כלפי הגדול, וזה יספק אותו. וכדי לא לתת לאדם אותו הסיפוק, היה חייב הבורא לגרש אותו מגן עדן, זאת אומרת מאיזו אחיזה קטנה בבינה, בהשפעה, בבורא. וכשירד האדם לכל עמקות היצרים שלו, מתוך אותה עמקות, על ידי "תורה תבלין" יתחיל לתקן את היצרים האלו, ולהביא יצר רע ליצר טוב.
הסכנה הזאת קיימת כביכול, מפני שישנו ניצוץ הנקרא "הארת השבת מלמעלה", שנוגע לאדם אפילו בזמן השבירה, מפני שהבורא לא עוזב אותו בכל המצבים שנמצא. ובכל מצב ומצב אדם כביכול עלול לקחת כיוון שנידבק בקדושה ללא שום הרגשת היצר רע, ללא שייכות ליצר רע, וכך להישאר. או שיכול להפך, להיכנס ליצר רע, לקבל אותו כנמצא בכל עמקותו הבלתי נעימה, ואז לשפר, ולשנות, ולתקן אותו.
והעבודה מצד הבורא בלהכניס את האדם יותר ויותר לעמקות היצר רע שלו היא תמידית. ולא שבפעם אחת מנתק את האדם, וזורק אותו לעמקי תהום הרצונות השבורים, המקולקלים שלו. אלא בכל פעם ופעם אדם מחפש מתוך הטבע האגואיסטי שלו, איזה מקום שלווה להדבק כקטן, והבורא בכוח מעורר בו יצר רע, ובזה מוריד את האדם, כדי שיתקן אותו.
"תורה" נקראת כל האור, כל העזרה, כל היחס של הבורא לאדם. "אורייתא, וקודשא בריך הוא חד הוא", זאת אומרת כל התכונות, כל ההבחנות, כל היחס של הבורא לנברא שרוצה לגלות כי "טוב ומיטיב", זה הכל נמצא במהות, ובכל האופנים הקיימים באור הגדול הזה שנקרא תורה.
"ובאמת גם אחר החטא היה יכול לעלות לאצילות, בסוד העליה דשבת, ולא לירד משם."
ואם אדם היה נדבק לאותה אתערותא דלעילא הקטנה הנקראת "שבת" שהרגיש, על ידה היה ניצל כביכול מיצר רע. אבל לא היה יכול לגלות את האורייתא, כי אורייתא מגלים רק על ידי יצר רע. ש"בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" לא כדי לתקן את היצר רע, אלא כדי שעל ידי אותם הכלים המנוגדים לאורייתא, ולכן נקראים "יצר רע", יוכלו לגלות את האורייתא, שהיא יחס הבורא אל האדם.
מדובר במצבים שהיו לאדם הראשון בערב שבת. הבורא ברא את האדם לאחר שברא את כל הבריות, בשעה החמישית דיום השישי. כאשר חמשת הימים של ההכנות דלפני שבת שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, הגיעו לסיומם. ומפני שביום השישי כל חמשת התכונות הללו (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד) מתכנסים ביסוד, לכן יום השישי הוא בעל צביון מיוחד. אמנם שאין בו שום חידוש, מלבד היותו כלול מכל הכלים הקודמים, מכל ההכנות הקודמות.
ויום השישי הוא כבר ההכנה מצד הבורא כלפי הבריאה שהיא המלכות. שהמגע בין כל תכונות הבורא ומלכות נקרא "שבת". ובערב בשבת, בדיוק באותה השעה שנסתיימו כל ההכנות מצד הבורא, אז נברא אדם הראשון, שהוא הקשר בין כל אותן התכונות למלכות. כי הנקודה השורשית שלו היא מלכות דאין סוף, והתכונות שהבורא צריך למסור לו, הט' ראשונות, הן סוף כל העולמות. שאז סוף העולמות היה במקום חזה דיצירה, ששם היה סיום דעולם העשיה. ואחר כך היתה ביום השישי עליה, ואם המתין אדם לעליה השניה, אז היה נכנס כולו לאצילות. ואילו כך, נשאר לו חלק תנה"י מחוצה לאצילות, בו' ראשונות דעולם הבריאה. ולא הבדיל בהם, ולכן חטא.
אמנם שצריכים ללמוד את השמועות הנוספות למה בדיוק חטא, מכל מקום, מובן שאי אפשר היה לו שלא יחטא. מפני שבגופו היה מחולק לשני חלקים - עד החזה חלק השפעה, גלגלתא עיניים, ולמטה מחזה חלק הקבלה. והיות שבחלק הקבלה שבפרצוף גלגלתא אי אפשר לנגוע, לתקן, לעשות בו משהו, לכן השתמש רק בכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, ונקרא אז "מלאך".
אלא כדי לאפשר לו לתקן את התנה"י שלו, היה עליו לעבור שבירה. שכתוצאה מהשבירה, מאיבוד המסך, יכולות התכונות דהשפעה, תכונות הבינה, לרדת ולהתערב בתוך תכונות המלכות. וכתוצאה מכך יש לו האפשרות לתקן את המלכות. שתחילה מתקנים את תכונות הבינה שבמלכות, ולאחר מכן עובדים בהצטרפות המלכות לבינה.
"שזה סו"ה "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". גם לאחר השבירה ואיבוד המסך, ישנה סכנה שמא לא יעסוק בתיקונים, אלא יסתפק במועט. שידבק לצורת ההשפעה בלבד, ולא יעבוד בתיקון הכלים דקבלה שלו. לכן נדרשות פעולות נוספות, שהחיצוניות תנהג כלפי האדם בהתאם לצורתו הנוכחית. שבהנהגת הבורא כלפיו תהיה התאמה בין פנימיותו לחיצוניותו. ולכן גורש אדם מגן עדן, ומרגיש את המציאות בדיוק כפי מידת התיקון שלו. וכך אנחנו, עד כמה שמתקרבים או מתרחקים כלפי רוחניות, בהתאם לכך אנחנו מרגישים את הרוחניות מתקרבת או מתרחקת מאיתנו.
"כי היה שם בסוד "אורייתא וקוב"ה חד הוא". אלא שהקב"ה גרשו משם, כמ"ש "ויגרש את האדם" וכו'. אכן יש להקשות ומאי איכפת ליה להשי"ת אם היה אוכל מעצה"ח וחי לעולם?"
הרי זה המצב שהבורא רוצה, לשם כך הוא ברא את האדם. ומלכתחילה זה המצב שקיים יחידי בנצח. שאדם חי לעולם, וקשור לעץ החיים, ואוכל את ה"פירות" הללו, היינו מקבל את האורות כולם בכלים שלו, ונמצא מלא בתענוגים, כי "מדרך הטוב להטיב". ומימרת חז"ל "מה אכפת ליה?" באה לשאול, אם המצב הזה הוא סופי, אז מה חסר לו לבורא, שמיד עכשיו יכנס לתוכו אדם?
אמנם גם לאחר החטא אפשר מצד הבריאה שהאדם יהיה קשור לעץ החיים בכל מקום שבו הוא נמצא. אלא מובן שחסרות עוד הבחנות רבות בין טוב ורע, ובין אמת ושקר, שאותן האדם צריך לעבור, ולפתוח את הכלים שלו, ולבדוק את עצמיותו כלפי הבורא, ולבנות את עצמו. ואם היה נדבק לרוחניות כבר עכשיו, אז היה נדבק כנקודה בלבד, שהיה מרגיש בה שנמצא בשלמות ונצחיות, אבל בכלל לא היה מכיר את הכלים שלו, הנמצאים בו בהסתרה. ואז דבקותו הייתה רק באותה הנקודה האחת.
"והתשובה היא, כי כל הקדושה הנפלאה ד"אורייתא וקוב"ה חד הוא", שהיתה מגולה בסוד השבת, היתה רק בסוד הלואה בלבד. כי שבת ה"ס "אתערותא דלעילא" [התעוררות מלמעלה] , בלי שום "אתערותא דלתתא" [התעוררות מלמטה] . אמנם ודאי אין האורייתא נשלמת רק על ידי אתערותא דלתתא, בקיום התורה והמצות,"
"קיום תורה ומצוות" הכוונה, שעל ידי האור המחזיר למוטב האדם מתקן את כל הכלים, כל הרצונות שלו. כדברי הכתוב, "בראתי יצר רע", בראתי רצונות מקולקלים באדם, שהרי כל מה שמתגלה לנו כמקולקל, בא מלמעלה ישירות מהבורא, "בראתי לו תורה תבלין", שאם אדם מגלה רצון לתקן את התכונות שמלכתחילה נמצאות בו מקולקלות, אז האמצעי שלו כנגדן נקרא "תורה". ותיקון כל רצון על ידי האור המחזיר למוטב נקרא "קיום מצווה". עד אשר מסיים לתקן את כל תרי"ג הרצונות המקולקלים, ואז נקרא שמקיים תרי"ג מצוות, והאור הכללי המתלבש בכל מצווה ומצווה נקרא "אור התורה".
"ולפי זה יש לתמוה, איך זכה בשלימות בבחינת קוב"ה, אם האורייתא עוד לא היה לו בשלמות? וזה שתירצו חז"ל בסוד שאמר הקב"ה, "לוו עלי ואני פורע". כלומר, שאני יכול להלוות לכם שלמות התורה עד גמירא [עד תום] , עד שיהיה מספיק לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", והוא משום "אני פורע", כלומר שאיני חושש כלל ל"לוה רשע ולא ישלם". כי בידי הוא להעמיד עליכם מלך כהמן ובעל כרחכם אתם חוזרים למוטב, ותקיימו התורה מאהבה. "וכל העומד לגבות כגבוי דמי" [כל העומד להגבות, דומה כגבוי כבר עכשיו] . ועל כן אני מלוה לכם ביום השבת. בסו"ה "וצדיק חונן ונותן". ולפיכך לא רצה השי"ת "שישלח ידו ולקח מעץ החיים" וכו'. כי אז לא היה אדה"ר פורע ומגלה את אורייתא בבחינת אתערותא דלתתא, והיתה נשארת בבחינת הלואה."
הבורא מביא את האדם מלמעלה למטה למצב שהוא בדיוק ההפכי מהשלמות הסופית. כי אדם צריך לגלות את כל התכונות שלו, ואת כל ההבדלים הקיימים בינו לבין הבורא. ובעצם לא בינו לבין הבורא. אלא העניין הוא, שכל הכלים הנחוצים כדי להרגיש את הטוב ומיטיב שהבורא רוצה לתת לו, הם אינם על חשבון האדם, כמו שכותב בעל הסולם באגרת, "כי בידי הוא" אומר ה'. ולבורא מצדו אין שום בעיה לתת לאדם הכל, והוא איננו זקוק להתעוררות האדם, אלא האדם הוא זה שלא יודע שהוא עצמו זקוק לאתערותא דלתתא, כי בלעדיה לא ירגיש לעולם מה הכין לו הבורא. וההתעוררות עצמה היא הכלי החדש שהאדם צריך לגלות על פני כל הרצונות המקולקלים, והתעוררויות שהבורא נותן.
כדי לבנות באדם את הבסיס לכל התנועה הזאת, חייב הבורא להשריש בו גם את הכלים, וגם את האמצעים, שכל זה בא בהתעוררות דשבת. זאת אומרת, אדם הראשון לא נשבר על ידי מאור קטן, אלא הוא נשבר על ידי אור מהמדרגה הגדולה ביותר שיכולה להיות, מהמדרגה שמביאה אותו לאצילות, הנקרא "האור דשבת". ומתוך האור הזה הוא קיבל ניצוצות. וכעת הניצוצים הללו פועלים בו יחד עם הרצון המקולקל שלו, שעל ידי שתי הבחנות הללו הוא יכול להתעורר. ובהתעוררות דלתתא הנכונה הוא מגיע למצב כמו שהיה לפני החטא.
"ואז היתה מופרכת מעיקרה. כי אורייתא שאינה נשלמת איננה ראויה כלל לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא". כמובן."
האדם מצווה להשיג את ההבחנה "אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". כאמור, הכלים שלנו הם תרי"ג רצונות מקולקלים, שאותם מתקנים באמצעות האור המחזיר למוטב, קודם על ידי אור מקיף, ולאחר מכן על ידי אור ע"ב ס"ג. שמתקנים את הרצונות הללו בזה שרוכשים עליהם כוונה על מנת להשפיע. וכשמתחילים לעבוד עם הכלים האלה בלקבל על מנת להשפיע, אז מקבלים בכל רצון ורצון את האור הנקרא "אור של מצווה".
לאחר מכן, כשמחברים את כל הרצונות האלה יחד, לעבודה משותפת כוללת, כגוף אחד, כנשמה אחת בתוך האדם, יוצא שיש כלי אחד גדול שבנוי מתרי"ג רצונות גדולים מתוקנים, שאז אין מגיעים האורות הפרטיים הקטנים, אלא "כנר מצווה ותורה אור". מגיע "תורה אור", האור הכולל המתלבש בכל הנשמה, בסך כל הכלים המתוקנים כולל "ל"ב האבן" שתוקן, וזה נקרא "אור התורה".
הכלי הפרטי המתוקן שקיבל את תכונת האור ונקרא "ישראל", ו"אורייתא" שהיא כל האור הנמצא בתוכו, הם אחד, מטעם שנמצאים בהשתוות הצורה. והנשמה הפרטית המתוקנת הנמצאת בדבקות בבורא, שלאחר מכן מתחברת עם כל יתר הנשמות המתוקנות המחוברות יחד באור הכולל, נקראת "קודשא בריך הוא חד הוא". היינו, כאשר חוזר כל הכלי של אדם הראשון להיות מתוקן ומחובר לבורא, זהו המושג "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".
"אלא שהשי"ת כבר חושב ההלואה, כמו שכבר היתה נפרעת, מתוך שבידו הוא להכריחו. "וכל העומד לגבות כגבוי דמי" כנ"ל. ועל כן הכריחו באמת: "ויגרש את האדם" וכו'. כדי שישלם את ההלואה. ובאמת גם הגירושין הוא נמשך מאכילת עץ הדעת. וז"ס מה שאמרו ז"ל על הכתוב "נורא עלילה לבני אדם". ענין החטא דעץ הדעת בעלילה באת עליו וכו'. ומובן עם הנ"ל דהיינו, כדי להכריחו לשלם את מה שלוה."
בלית ברירה חייבים להיכנס לשבירה מלכתחילה. שהחטא בא "בעלילה", ולא האדם בוחר בו, אלא הבחירה מתחילה הרבה לאחר החטא, לאחר שגורש מגן עדן, וירד מכל גובה גן העדן הנקרא עולם האצילות. ונכנס להסתרה, לערפול חושים, שההסתרה בתוך החושים נמצאת ממלאה את הרצונות. וכל השלבים הללו הם ההכנה למצב שבו מתאפשרת בחירה חופשית, ואתערותא דלתתא.
כי אי אפשר שתהיה התעוררות במצב שמאיר וברור, אלא התעוררות יכולה לבוא רק מתוך הסתרה וחושך, שרק באותו המרחב שלא נקבע מלמעלה, שם האדם יכול להביע משהו מעצמו. ואם יש מצב ברור של כלים, אורות, ומצב הקשר ביניהם, אז אין לאדם מה להוסיף, ונמצא הוא רק כנברא במצב שנקבע כבר מלמעלה.
אבל אם במצבו יש הבחן לא ברור, בזה הוא יכול לפעול, כדי לברר על ידי עצמו את הקשר שלו עם הבורא. וליצור, לתקן, להשיב את הקשר הזה, שבזה הוא קובע שהוא עשה, הוא פעל, הוא קירב את עצמו. ולכן מלכתחילה בא "בעלילה" עניין החטא, והכלים שכולם מקולקלים, וההסתרה, וכל המצבים. שאם האדם מקבל כל אלו כמקום מבורך ליגיעה, לאתערותא דלתתא, לקביעת עצמו כאדם, אז בהחלט מגיע לו להיות אדם.
איך מאזנים בין הרגשת הכרת הרע, ובין זה שמשייכים את הרע לבורא?
במשפט אחד, אם אדם מעביר את הדברים מרצונות האפשריים, לרצונות ההכרחיים.
"ועם דברים אלו מתבאר גם כן דברי קדשו במ"ש שהרמז דהמן מן התורה הוא, כי ענין עץ הדעת הוא בחינת, "אני מעמיד עליכם מלך כהמן" וכו'. כי כמו שהמן רצה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד, כן עץ הדעת, ביום אכלכם ממנו מות תמותון; וכמו שעל ידי פחד המיתה מכח גזירת המן הכריח אותם לתשובה מאהבה, כן גילוי החטא דעץ הדעת המבואר בסו"ה: "המן העץ אשר צויתיך" וכו'. יכריח את האדם לתשובה מאהבה. בסוד "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין"."
אדם עלול להישאר בהסתרה בחושך ללא התעוררות, אלא צריך שהחושך יהיה רק בדרכו, ולא במצבו. היינו שלא יהיה נמצא בחושך ומסתפק בזה, כי מה אפשר כבר לעשות? הרי אינו יודע, ואינו רואה היכן הוא נמצא, אלא רק מסתדר איכשהו במצבו. שאמנם הכל מעורפל, אבל הוא איננו מרגיש ערפול. ואמנם שום דבר לא יפה וטוב במיוחד, אבל הוא ממילא איננו מרגיש שיכול להיות יותר טוב - מה שנקרא העולם הזה.
לכן כדי לעורר את האדם להתקדמות, שולח לו הבורא עזרה שנקראת "מלך כהמן", ועל ידי חלקים קטנים של ייסורים, מקרבים את האדם עוד ועוד בדרך הנכונה, כדברי הכתוב "פרעה הקריב בני ישראל לאבינו שבשמיים". כי אם אדם מפרש נכון מהם הייסורים שהבורא שולח לו, אם רוצה לשייך את הייסורים באיזו מידה להשורש, אז הוא מבין עד כמה השבירה שמגלה בכלים שלו כייסורים, מכוונת אותו בדיוק משלילה לחיוב, מהיותו ענף להיותו דבוק בשורש.
לכן גם כל הפעולות הגדולות והבלתי נעימות ביותר שבאות מלמעלה, אפשר לראות בתוכן את האהבה והדאגה של הבורא לאדם. והאדם איננו עוקר או מוחק את המן שמתעורר עליו, אלא הוא מתקן את היחס שלו להמן, שהוא בא מצד הבורא כדי לעורר אותו, ולהראות לו בדיוק באילו כלים יוכל לתקן את עצמו, אז הופך מלאך המוות להיות כמלאך הקדוש. כמו שאנו למדים ממגילת אסתר לפי המאורעות ההיסטוריים כביכול, עד כמה שעוברים את כל המצבים, אז מגיעים לבניית בית המקדש. ובנם של אסתר ואחשווראש נותן לבנייה הזו סיוע. כל אלו הבחנות שצריכים לברר.
לכן עד כמה שמסוגלים צריך להתאמץ באתערותא דלתתא, ולייחס למקור הנכון את העזרה שמקבלים על ידי הכוחות השליליים כביכול. כי אז משנים את היחס אליהם, שהם כרוזים שבהם הבורא קורא את האדם, מעורר אותו, שבזה מגיעה האתערותא דלעילא שלו. ובזה מתקדמים אל השורש.
"כי אם לא יעסוק בתורה תיכף ימות בעטיו של נחש. וכו'. והשי"ת יעזור לנו לשלם מה שהלוינו ונזכה לגאולה שלמה.
יהודה ליב"
בכללות, הכל בא כהלוואה, כי לאדם אין שום דבר מעצמו. אלא כשמתחיל לברר, אז הוא מוצא את הנקודה שלו הנמצאת כשליש אמצעי דתפארת בין כלים דהשפעה וכלים דקבלה, ושם הוא קובע את עצמיותו. לכן כל הכוחות, התכונות, גם בכלים דהשפעה, גם בכלים דקבלה, גם בהתעוררות וגם בעירפול של הסתר, אינם באים מצד האדם, אלא הכל בא כהלוואה, כמו שנאמר "פנו אלי ואני פורע". שלא מגיע לאדם להיות במצבים בהם הוא נמצא, כי הכוחות במצבו מגיעים מדרגה יותר עליונה. ואמנם הם נראים לו ההפוכים ממנו, וחושך, אבל למרות שהם דוחים כלפי הרצון לקבל, מכל מקום, הם מעוררים את האדם לעלות כלפי אותה המדרגה, ולהגיע אליה.
וזה הפלא שישנו בהבחנות רוחניות. שמתעורר רצון לקבל כביכול לבלוע הכל, אבל בתוך הרצון לקבל הזה מתעוררת נקודה של השפעה. וכאן ההסתרה (שודאי אינה כלפי הבורא, אלא כלפי המוחא וליבא של האדם), והיא פועלת כך שבמוחא נראה לאדם שהוא עושה חשבונות אגואיסטיים היפים לו לשעתו, ובגלל ההסתרה אינו מבין ואינו יודע שהחשבונות שלו הם כבר כלפי המשפיע, ושנמצא מתקרב אליו.
איך זה שמקובלים מדברים על הבורא גם כחוק, וגם כמרגיש, כ"הנותן"?
הכל מגלה האדם. והיחס שלו לבורא תלוי במידת עומק הגילוי של האדם. אם אדם מגלה את הבורא בצורת הסתרה, שהבורא מסתיר את עצמו, אז בהסתר שני, הגדול ביותר, הוא משתדל לדלג על ההסתרה. ולקבוע שיתכן שהבורא קיים, ומה שבא אלי בא ממקור אחד ש"אין עוד מלבדו". בזה הוא נעשה מרשע גמור, רשע בלבד.
ובהסתר שאחריו הוא מגלה, האם היחס של הבורא אליו הוא "טוב ומיטיב". ולמרות שלא כך נראה בהרגשתו, הוא מחפש הצדקה ליחס הזה, ונקרא שלא רוצה להיות רשע, אלא רוצה להצדיק אותו, ולהיות צדיק. כך האדם עובר בתיקון הכלים שלו, שהכלים הולכים ומתגלים לעומקם, ועל פניהם הוא מתקן את היחס שלו.
אדם עולה בארבעה שלבים, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה. ובהתאם לכמה שעולה, הרצונות שלו גדלים. העביות שלו גדלה, מעביות 1 בהסתר כפול, עד עביות 4 באהבה. ויחד עם זאת, בתוך העביות שגודלת, הוא יכול לגלות יותר יחס של הבורא, שזה נקרא המסך, כך שבהסתר כפול מתגלה לו הסתר גדול, אבל הוא הסתר גדול לעומת מסך בעביות 4, ובאהבה המסך הוא בעביות 1.
שרטוט 1
בהסתר כפול הוא מצדיק "מקור אחד". אבל הוא אינו יכול לגלות מקור אחד, אלא בזה הוא תמיד נתקע, ורואה את עצמו כמקולקל, שאז מתגלים לו זדונות. ובהסתר אחד הוא מצדיק "טוב ה'", ואז מתגלות לו שגגות. ועדיין הגילויים "מקור אחד" ו"טוב ה'" עומדים בסימן שאלה. ורק בשכר ועונש מתחילות המצוות.
שרטוט 2
בכל התהליך הזה מדובר בהתפתחות הרגש בתוך האדם. בדרגות ההסתר אדם כביכול עובד עם מידע, ולא עם רגש, הוא עדיין לא מרגיש את הבורא, אלא בכל מיני מאמצים עקיפים, ולא בצורה ישירה, הוא משייך הכל למקור אחד, ומשייך הכל ל"טוב ומיטיב" אחד. אבל כשמתחיל לעלות בדרגות גילוי הבורא, אז מתחיל הרגש. אלא שבשכר ועונש הרגש הוא עדיין כלפי הכלים דקבלה של האדם עצמו. שעדיין הוא אינו מגלה את הבורא, אלא רק את היחס של הבורא כלפיו. ועל פני היחס שלו האדם מתקן את הכלי, מתקן את עצמו. ובסוף שכר ועונש הוא מגיע לאהבה מתוך הכלי הפרטי שלו, שבדק שהבורא עשה, עושה, ויעשה לו כל התיקונים, וכל הטובות בלבד. ורק כשמגיע לאצילות, אז הוא מתחיל להבין מהי תכונת ההשפעה כמתייחס לאחרים. שקולט את הכלי הכללי, וכנגדו מצדיק את הבורא באור הכללי, ומגיע לאהבה.
שרטוט 3
עד אז מדובר במידות ההשגה, ללא מידות הרגש. כי הכלי משיג את עצמו, לכל עמקות העביות שלו. וכשמתעמק בתוך העביות שלו, הוא יחד עם זאת גם מתקן אותה בעל מנת להשפיע, בהשוואה לבורא. ועד כמה שהעביות נעשית יותר גדולה, ומקבלת צורת ההשוואה לבורא, אז מתוך אותם הכלים המתוקנים, הוא מבין מי זו האלוקות, מי זה הבורא. ההבחנות שלו עולות כביכול ממוחא לליבא. הרגש מתפתח, מפני שעובד עם כלים יותר עמוקים, ואז מתחיל להתייחס אל הבורא כמו אל חי.
בדומה לד' בחינות דאור ישר, שבבחינה א', ב', ג' אין מדובר בכלי, כי הוא עדיין לא מרגיש את המאציל, ולא יכול לקבוע שום צורה בהשוואה לו. אלא רק בבחינה ד' הוא מרגיש את ההבחנות שרוצה לקבל, לעומת שבבחינה ב' הוא כביכול רצה להשפיע, ובבחינה ג' ערך השוואה בין א' וב', בבחינה ד' הוא מרגיש את עצמו שרוצה להנות בלבד, הן מקבלה והן מהשפעה, והן מבעל הבית, הנותן. וכמרגיש את עצמו בצורה כזאת, מרגיש את עצמו גם בהפכיות הצורה כלפי האור. ורק מהרגשת ההופכיות שלו כלפי הנותן, נקבעת הרגשת הנברא. לשום הרגשה אחרת אי אפשר לקרוא "נברא", שעומד מול מי שברא אותו.
שרטוט 4
לכן רק בהתפתחות הסופית בתוך תוכי עמקות בחינה ד', הוא מתחיל להרגיש את זה, ורק את הבחינה הזאת הוא מצמצם. בכל יתר הבחינות הוא אינו מצמצם, הוא לא מרגיש בהן רע וטוב, ולא שום דבר אחר. הן כביכול הבחנות עובדתיות, ורק בחינה ד' היא הלב. ובין ש"לב האבן" ובין ש"לב בשר" - היא המרגיש, המקום הרגיש. לכן ש"יהיה לך אל חי" ["חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו"], וכל יתר המונחים שמייחסים לבורא כוחי, נאמרות רק כשאדם הגיע לדרגה שיש לו "לב בשר". שמרגיש מתוך עמקות העביות שלו, יחס כזה לבורא. ובנתיים, מתארים את הבורא כחוק בלבד. כי אין לנו הרגשות, שכנגדן נעביר במילים משהו שאפשר להרגיש ולייחס לו.
נמצא שרק על ידי שבירת הכלים אפשר להגיע להתפתחות הרגשת הנברא, כי על יד השבירה נכנסים ניצוצין לבחינה ד' ממש. שאלמלא השבירה הייתה בחינה ד' נותרת כנקודת הצמצום, שאינה ראויה לכלום, אמנם שהיא עצמה כל הרצון. כל הרצונות הקודמים, הט' ראשונות שמשתתפים עם האור, אינם רצונות שבהם הנברא מרגיש את עצמו, שהוא נברא. יש לו רק קיום אבל אין לו הרגשה. הוא בדומה לעובר בהתפתחות שמייחסים לו אישיות לא בעודו זרע, ולא בימי ההתפתחות הראשונים. אלא רק מהנקודה שבאה מצדו איזו תגובה, מחשיבים אותו כאדם בעל עצמיות. וזו הנקודה שאליה צריכים להגיע, ואז מתוך ההרגשה לקבוע את הבורא כוחי.
האם הייסורים שאדם מקבל ומעוררים אותו, נחשבים לאתערותא דלעילא?
בעצם הכל בא מלמעלה, מלבד אותן ההחלטות שאדם עושה בלשמה. כשמגלה את השליש אמצעי דתפארת, ובעצמו מצרף את התנאים, עד שמתחיל להדבק בתכונת ההשפעה. וכל מה שלפני כן, הכוחות השליליים, הכוחות החיוביים, החשבון ביניהם, אמנם שנראה לאדם שהוא נמצא בכל, ומחליט, ועושה, ונראה לו שהוא מתקדם, זה רק מפאת ההסתרה. וכשמגיעים לגמר התיקון, אז מגלים ש"אין עוד מלבדו", שכל הדרך, וכל רגע, וכל החלטה, היו לא רק מתוכננים מצד הבורא, אלא גם נעשו בפועל מצידו.
אבל במידה שבה אדם מתקן את עצמו בייחוד עם הבורא, הוא אינו מוצא בכך סתירה. רק בשכל הנוכחי שלנו, אנחנו לא יכולים לשלב שמצד אחד לכל אורך הדרך, כל צעד, מחשבה, רצון, פעולה או החלטה של האדם - הכל בא מהבורא, ואין דבר שלא בא ממנו. ומי האדם? עליו הכל נעשה בלבד. ומצד שני, האדם בכל זאת מגלה את עצמיותו, את האני שלו העומד פנים בפנים מול הבורא, בקומה שווה.
השילוב בין שתי הידיעות הסותרות האלה, שיהיו שני פרצופים זה מול זה, זו"ן בגדלות, אין לנו יכולת כרגע לתאר איך הוא קורה. מפני שאין לנו כלי במוח ובלב. וזה אותו הכלי שאנחנו מייצרים לאט לאט, שאז שתי התכונות הניגודיות האלה משתלבות יחד. רק כדי להרגיש את ההשלמה, שלמרות שזה הכל בא מהבורא, האדם קיים בזה כעצמאי. אנחנו עוברים כל הדרך, שבדרך הזאת אנחנו בונים כלי חדש, קו אמצעי. שבקו הזה ולא בשני קוים, האדם קיים. ואז הוא מבין ויכול לשאת ש"אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי", שאור וחושך, קיימים יחד ללא סתירה.
אבל לכל אורך הדרך הרגשת האדם, העצמאות שלו, היא בהתאם למדרגתו. והמשחק הוא על ידי ההסתרה. האדם נמצא בהסתרה, ונראה לו שבתוך ההסתרה עליו לפעול. אבל כשפועל בהסתרה הוא בעצם מוליד הבחנות בתוך עצמו, בתוך המרגיש שבו, שהייחודיות של הבורא לא מפריעה לו להיות יחיד ומיוחד כמותו.