מאמר ס"ט: "מקודם יהיה תיקון העולם"
"אמר, שמקודם יהיה תיקון העולם, ואח"כ יהיה הגאולה השלימה, שהוא סוד ביאת המשיח, שהוא סוד "והיו עיניך רואות את מוריך" וכו', "ומלאה הארץ דעה". שזה ענין מה שכתב, שמקודם יתוקן פנימית העולמות ואח"כ חיצוניות העולמות. אבל צריכים לדעת, שחיצוניות העולמות, שיתקנו, זהו מדרגה יותר גדולה מתיקון הפנימיות."
"אמר" הכוונה, שבעל הסולם אמר, קודם יהיה תיקון העולם ואחר כך תבוא הגאולה השלימה. וברור למה אמר. כי כל הבריאה היא רצון לקבל, שניתן לנו מלכתחילה בצורתו המקולקלת, ככוונה על מנת לקבל. חומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו, הוא לא משתנה. אלא הכוונה שלו, איך להשתמש בחומר, היא שנקראת "אגואיסטית" או "על מנת לקבל". והיא שהרחיקה את חומר הזה מהבורא בכל חמש המדרגות, בכל עומק הרצונות שישנו בחומר. ומה שצריך הוא, לתקן את השימוש בחומר הזה, ברצונות האלה, לעל מנת להשפיע.
בפשטות זה נקרא, לתקן את המעשים מלקבל ללהשפיע, משנאת חינם לאהבת הזולת ואהבת הבורא. ומפני שאור הבורא, מחשבת הבריאה, ההוי"ה העיקרית, יחס הבורא לנבראים, לא משתנים, אז במידה שהרצון לקבל משתנה בכוונתו להשפיע, במידה הזאת הוא מרגיש את עצמו דומה לאור. ואותו דימוי לאור, הוא מה שמורגש בו כמילוי. ולכן קודם בא תיקון הרצון, ואחר כך הרגשת הגאולה. שיוצא משליטת הרצון לקבל, לגאולה השלימה, להשפעה.
ובתיקון הזה ישנם שני שלבים עיקריים: קליטת הכוונה על מנת להשפיע. שלב הנקרא "תיקון של גלגלתא ועיניים", "קטנות", "פנימיות". שלב של קניית התכונה דהשפעה, הנקרא "תיקון ישראל", שישראל מתקנים את עצמם. כי ישראל אינם שייכים לבריאה, אלא הם תכונת ההשפעה, כוונת ההשפעה, שנמצאת בשליטה, בשבי, ב"אומות העולם", הנקראים "רצונות לקבל", "חומר הבריאה". והכוונות האלה על מנת לקבל, הן נקראות "ישראל בגלות", ואותן צריכים לתקן בעל מנת להשפיע.
ועל ידי הכוונות האלה מתקנים אחר כך את השימוש בחומר הבריאה עצמו, את השימוש ברצונות. זאת אומרת, משתמשים בחומר הבריאה, ברצונות דלקבל, הנקראים בעיקר "עביות ג'" ו"עביות ד'", בעל מנת להשפיע. ואז נקרא שמגיעים ליישום של כל המחשבת הבריאה. כי העיקר בכל התהליך הוא לתקן את החיצוניות, את העביות, את הרצונות עצמם. לכן בתהליך התיקון, קודם נעשה תיקון הפנימיות, תיקון "ישראל". ורק לאחר מכן נעשה על ידם תיקון החיצוניות, "אומות העולם".
"וישראל, שורשן מפנימיות העולמות, שזה סוד "כי אתם המעטים מכל העמים"." הכוונה במילה "המעטים" היא, שאין בהם עביות. כי ישראל מקבלים את העביות שלהם מאומות העולם בזמן השבירה, בזמן ההתכללות, כדי להתקלקל מהכוונה על מנת להשפיע לכוונה על מנת לקבל, ולרכב על החומר דרצון לקבל, כדי שייווצר קשר בין הכוונה לחומר. ולכן קודם מתקנים את הכוונה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ורק לאחר מכן את השימוש בכוונה על גבי החומר. ישראל השורש שלהם מפנימיות העולמות, כי מכל העמים הם "המעטים", הכוונה שרוכבת על עביות הכלים. ואילו מחשבת הבריאה מתייחסת לכלים עצמם.
"אלא שעל ידי זה שמתקנים את הפנימיות, אז יתוקן גם החיצוניות. רק חלקים קטנים, וכל פעם ופעם מתוקני החיצוניות יתוקן (עד שפרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון), עד שיתוקן את כל החיצוניות.
ועיקר הבנה בין פנימיות לחיצוניות, הוא על דרך כשאדם עושה איזה מצוה, אז לא כל האברים מסכימים לזה. וזה דומה כאדם היושב בתענית, שאז אומרים, שרק הפנימיות שלו הסכים על התענית, אבל החיצוניות שלו יש לו אי נעימות מהתענית, שהגוף הוא תמיד בהתנגדות להנשמה. שרק בערך הנשמה יש להבחין בין ישראל לאומות העולם. אבל בערך הגוף הם שוים, שגם הגוף של ישראל דואג רק לתועלת עצמו."
הרצון רוצה מילוי, ולא חשובה לו בכלל הכוונה. אלא על מנת להשפיע או על מנת לקבל נקבע על ידי הפנימיות. והרצון שמשתייך לאותה כוונה, הוא נקרא "חיצוניות". ההסכמה שבלב, שצריך להגיע אליה בתיקון האדם, היא צריכה להיות מורגשת באדם כטבע שני. כי אין דבר כזה שהראש מסכים והלב לא, או הלב מסכים והראש לא, או הלב והראש מסכימים והגוף לא וההפך. אלא כמו שכתוב: "כל עצמותי תאמרנה". התיקון צריך לבוא בצורה כזאת, שכל דרגות הרצון יעבדו כך, שהאדם לא ירגיש שום קושי לעשות את פעולת ההשפעה בכל הדרגות שלו, במוחא וליבא, ובכל הפעולות למיניהם שמתגלות בו.
השינוי הזה, אי אפשר לעשותו על ידי האדם. כי האדם יכול לכפף את עצמו במוח או בלב, או מתוך פחד לעשות את הדברים, או מתוך שכנוע עצמי שכדאי לו לעשות, שאם לא היה כדאי, אז לא היה עושה. בכפייה הוא יכול להגיע לכל מיני פעולות פנימיות וחיצוניות. אבל על זה נכתב "אין כפייה ברוחניות", שתיקון חייב להיות בכל עומק הכוונה והרצון. ותיקון כזה האדם עצמו לא יכול לגרום שיקרה. אין לו את הכלים והאמצעים להחליף את הטבע שלו. אלא רק על ידי המאור המחזיר למוטב, שמכופף את עצמו לקיים את האמצעים, וכל פעם ופעם מוסיף יגיעה. כך פרוטה לפרוטה מצטברת לחשבון גדול, ומגיעה השפעה מספיקה של האור המחזיר למוטב, שמתקנת את האדם.
אבל עד שבאותה פעם יבוא האור ויתקן אותו, לאחר אלפי יגיעות קטנות, האדם מרגיש את עצמו יותר גרוע ויותר מקולקל, שהולך ומתרחק מתיקונים. מפני שכל פעם משתדל לתקן את עצמו, אבל עדיין לא מתמלאת סאתו, ולא פועל עליו האור המחזיר למוטב, אלא רק מתגלה עוד קלקול ועוד קלקול. כי לא עולה בידו לתקן איזה משהו שניסה, למרות שכל פעם מנסה מחדש. ולכן נאמר "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". כי דרך הקבלה הפוכה מתפיסת השכל הרגיל, שמקום מקבלים "לפי צערא אגרא". והאדם יודע שנותנים תשלום, שכר, שיש תוצאה בהתאם למה שמשתדל לעשות.
אלא בקבלה, למרות שלפי ההיגיון אם משתדלים לעשות, צריכה להיות התקדמות, במקום זאת האדם מרגיש את ההפך, מרגיש התרחקות. ולכן הדרך הזאת שאיננה מסתדרת לאדם עם השכל, גורמת לו לצאת מכל התהליך. אלא אם כן, הוא מגיע להבנה שהמאור המחזיר למוטב פועל רק על רצון שלם. ורצון שלם הוא "לב שבור", שאותו האדם מגלה בכוחותיו עצמו. אם איננו מפחד לעשות ניתוח לעצמו, אז פועל עליו האור, ומחולל שינוי בטבע שלו.
"לכן, כשיתקנו הפרטים בדרך כלל ישראל, ממילא יתוקנו כללות העולם. נמצא, בשיעור שאנו מתקנים את עצמנו, בשיעור הזה יתוקן אומות העולם. וזה סוד מה שאמרו חז"ל: "זכה, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". ולא אמרו: "מכריע את כלל ישראל", אלא כי "ואת העולם כולו לכף זכות". היינו כנ"ל, שהפנימיות יתקן את החיצוניות." כי העיקר הוא תיקון הכוונה. גם אם היא נמצאת בישראל, וגם אם אותה כוונה נמצאת בכלים דקבלה, באותם הנקראים "אומות העולם". רק אותה צריכים לתקן. את הרצונות עצמם לא מתקנים, מתקנים רק את הכוונות השורות על הרצונות.
ולכן על ישראל לתקן את עצמם. במידה ובתוך ישראל יהיה מסודר כך, כמו שבעל הסולם מסביר בסוף "הקדמה לספר הזוהר". שתהיה דאגה לפנימיות, לתיקון הפנימיות, לתיקון הכוונות, והעדפה שלה על פני חיצוניות, על פני קיום מצוות מעשיות בגוף, אז באותה מידה תעלה הפנימיות על פני החיצוניות בכל המדרגות מלמעלה עד למטה. בתוך ישראל, בין גדולי העם ועם ישראל, ובתוך אומות העולם, בין חסידי אומות העולם ומחריבי העולם.
אם הדרגה העליונה, אלה בישראל שמתעסקים בחיצוניות התורה, יחליפו אותה בעיסוק בפנימיות, בחוכמת הקבלה, כדי לתקן את עצמם, אז הם יגרמו תיקון בכל דרגות הפירמידה של האנושות, ויביאו את כל העולם לתיקון. החלק העיקרי והקובע נמצא בעם ישראל, בחלק שמתעסק בחיצוניות התורה. והם שיצטרכו להחליף אותו בעיסוק בפנימיות. אלא כל יתר החלקים, אם הם ישמעו על חשיבות הפנימיות ויעלו וידרשו, אז יוכלו לסובב ולשנות את התנאים החיצוניים כך, שהם יחייבו אותו חלק מעם ישראל שמתעסק בחיצוניות התורה, להחליף את עיסוקו לעיסוק בפנימיות התורה.
למה נראה שיש סתירה במה שכתוב במאמר?
מאמרי "שמעתי", הם דברים שאמר בעל הסולם בזמן סעודות עם תלמידיו. אולי חסרה בשפה המדוברת עצמה איזו נקיות מיוחדת, בפרט לאחר שהעבירו אותה משפה מדוברת לכתב. אבל גם רב"ש לא כתב אותם בזמן ששמע את הדברים, אלא בדרך כלל לאחר הסעודה. אז היה יושב וכותב מה שהיה שומע בזמן הסעודה. רצוי לנסות לתאר באיזו דרגה נמצא אותו תלמיד, ששומע את הדברים האלה, ולאחר שיוצא מהסעודה, יושב וכותב ברמה כזאת את מה שאמר רבו.
לכן יכול להיות שחסר פה ושם איזה קשר, כי חסרה מילה או איזו מילת קישור. אבל צריך לקחת בחשבון שהמאמרים האלה הם "שמעתי". ולא מאמר שכותב ועובר עליו המחבר, וחותם על כל פרט בו, כולל על צורתו הפנימית. וצריך להבין שהמאמרים האלה, הם היחידים חוץ מאיגרות בעל הסולם ומאגרות ומאמרי רב"ש, שבהם נמסרת כל תמצית העבודה הפנימית של האדם, שהתגלה בו רצון ודחף לאותה עבודה, ומוכן לתקן את עצמו.
לפעמים היו מצבים כאלה, שבעל הסולם היה צריך לפתוח בהתחלה באימרה מיוחדת, כדי לסובב את כל השיחה שלו לתועלת התלמידים. וצריך לקחת זאת בחשבון, שמכל מאמר ומאמר אפשר להוציא אותה תמצית שרצה למסור. והיתר, יכול להיות שגם בצורה כלשהי גרמה הסביבה.
מתי יש משמעות לקיום מצוות בעולם הזה?
כאשר המעשים שהאדם מבצע בידיים וברגליים, מצביעים על סיכום ההחלטות של האדם. כי כל מעשה שהאדם מבצע בגופו, מצביע על כך שהאדם החליט, שאותה פעולה כדאית לו, או כבריחה מייסורים, או כקניית תענוג. אחרת לא היה מסוגל להזיז אצבע. אלא השאלה היא, למה החליט שאותה פעולה כדאית לו, האם על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אבל מבחוץ לא מבחינים בכוונתו.
אלא האדם, שעושה פעולות על מנת לקבל או על מנת להשפיע, הפעולות שהוא עושה זהות לחלוטין לתנועות של כל אחד אחר ברחוב, שעומד ומזיז ידיים ורגליים ואין לדעת מה הוא רוצה. כי אי אפשר לקבוע על האדם, מה קורה לו בפנים, איזה חשבונות הוא עושה. כי חשבון הוא עושה תמיד, רק השאלה היא בסופו של דבר אם החשבון לטובת עצמו או לטובת הבורא, לטובת האנושות, שהם בשבילו אותו דבר. כי שניהם מחוץ לגופו, מחוץ לרצונות שלו.
החשבון הזה הוא החשוב. לכן אומרים על מי שחושב, שהעיקר לקיים פעולות חיצוניות בידיים וברגליים, שהוא נקרא מתעסק בחיצוניות. כי עיקר תשומת לבו מופנית לדקדוק בכל הפעולות החיצוניות. אפילו מי שחושב בשביל מה הוא עושה, אבל עושה בקפדנות את כל המצוות לרווח עצמי, או בעולם הזה, כדי שהוא וילדיו יהיו בריאים, שהיום יצליח וירוויח במשהו, או בעולם הבא שיהיה טוב לו ולילדיו, גם הצורה הזאת עדיין לא נקראת צורה מתוקנת. כי עושה דברים בחיצוניות מתוך כוונות שיהיה רווח לו עצמו.
אמנם אם הוא עושה את הפעולות האלה, הן מחזיקות אותו במסגרת של הרגל, ובונות צורה צפויה של אדם שכל דאגתו בחיים, היא להיות בכיוון הזה. אבל התורה דורשת מהאדם לעלות מעל הכוונה על מנת לקבל, הנקראת "אגואיזם", הנקראת "שנאת חינם", כי הדאגה רק לעצמו היא תמיד על חשבון מישהו אחר. אבל הרצון הזה להשתמש ולנצל את כולם לטובת עצמו, לא נועד אלא רק כדי שהאדם יעבור ממנו לכוונה על מנת להשפיע, הנקראת "אהבת הזולת" או "אהבת הבורא", כי גם הוא "זולת" מאיתנו.
ואז הפעולות החיצוניות שהאדם מבצע, הן מהוות בשבילו מסגרת חיים בלבד. למרות שגם לעת עתה טוב אם האדם מקיים פעולות כאלה ומחזיק בהן, כי הן מספקות לו מסגרת שהוא כבר רגיל אליה, וסביב זה הוא יכול כל הזמן לבדוק מה הוא עושה ובשביל מה הוא עושה.
אבל העיקר הוא תיקון הלב, וזה נקרא "פנימיות". אבל מבחוץ אי אפשר לדעת באיזה כוונה האדם מבצע פעולות בחייו כלפי החברה או כלפי עצמו.
ולכן החכמה או האמצעי לשנות את הכוונה, מטובת עצמו לטובת הזולת שזה נקרא "על מנת להשפיע", הוא שינוי קשה מאוד לאדם. ואין בכוחותיו של האדם לעשותו. אלא מהאדם נדרשת רק הכנה.
לשים את כל לבו ומרצו שיקרה בו השינוי. ואז השינוי עצמו מתחולל בו על ידי המאור המחזיר למוטב. כי רק האור שברא את הרצון, האור שברא את הכוונה על הרצון, אותה כוונה על מנת לקבל, רק בכוחו לשנות את הכוונה הזאת שתהיה על מנת להשפיע.
ועלינו לעסוק בכך. לכן ניתנה לנו התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". ואותו מאור הוא כל הכוח של התורה. אם עוסקים בספרים שמדברים על רוחניות, על מצבים שבהם האדם כבר מתוקן בכוונות על מנת להשפיע, והאדם שם לבו ורוצה להגיע למצבים האלה ולהיות בהשפעה לזולת, אז הוא מתחיל לדרוש מהלימוד שיביא לו תרופה, אותו המאור שיחזיר אותו למוטב, וייתן לו תנועה מחוץ לעצמו כלפי האנושות וכלפי הבורא.
ואם הדרישה הזאת באדם, חוזרת ונשנית בזמן הלימוד, בזמן הקריאה בספרים, שמדברים על אותם מצבים מתוקנים, כי רק אז אפשר לדרוש את המאור, אז לאט לאט היגיעה שלו והרצון שכך יקרה, מזמינים עליו מספיק אור המחזיר למוטב, שמשנה בו את הכוונה.
למה נחשב חטא לצייר את דמות הבורא?
החטא הוא, שהאדם מצייר לעצמו איזה דמות חיצונית. לכן כתוב: "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה". כי אין בורא מחוץ לנברא. בורא הוא אותה צורה מתוקנת שהאדם יכול לדמיין לעצמו. והוא לא יכול להיות מחוץ לנברא. הבורא הוא תכונת ההשפעה שהנברא מקבל בכל המדרגות. ולכן הבורא כל פעם משתנה.
המושג "בורא", מקורו במילים "בוא" ו"ראה". זאת אומרת, "לאחר שתתקן את עצמך, אז תבוא ותרגיש את התכונה החדשה שלך, את הרצון החדש שלך". כי בורא הוא אותה השפעה והאהבה שיש לאדם כלפי הזולת. לכן אסור בתכלית האיסור לדמיין את הבורא מחוץ לאדם. כמו שלומדים ב"מבוא לספר הזוהר", האדם לא יכול לעסוק בצורה מופשטת. כי הוא לא מסוגל להגדיר אותה או לדמיין אותה. אלא רק את החומר של הרצון לקבל וצורה מלובשת בחומר. הבורא הוא רק מה שמתגלה בתוך הכלי של האדם. ומחוץ לכלי לא מתגלה ולא מורגש דבר.
לכן אסור לאדם לדמיין את הבורא, כמשהו שנמצא מחוץ לו. כי הבורא היא הצורה המתוקנת של האדם, התכונה המתוקנת שלו, הכוונה המתוקנת שלו, האהבה שמצטיירת בו כתוצאה מהתיקון. ואליה מזמינים את האדם "בוא וראה". לגלות בתוכו את תכונת האהבה, את הבורא שמתלבש בתוך הכלים המתוקנים שלו. רק כך מגלים את הבורא, ורק לאהבה הזאת צריך לצפות, ולא למשהו מחוץ לאדם. כי מחוץ לאדם אין שום דבר, גם לא עולמות עליונות ורוחניות. אלא הכל נמצא בתוך האדם, בתוך הכלי של הנשמה שלו, הנקרא "מלכות דאין סוף".
למה ישראל מביאים נזק לעולם אם הם לא עוסקים בפנימיות?
כדי להסביר את הסיבה לכך, צריך ללכת לשורשים. הבורא ברא רצון להנות. הרצון להנות הוא כל הבריאה. כדי ליצור ברצון להנות יחס לעצמו, הבורא פיתח אותו עד דרגה שהרצון להנות מתחיל להרגיש מי מהנה אותו, להרגיש שיש בתוכו מישהו שרוצה להנות לו. ומתוך זה הוא מתחיל להרגיש שאותו מישהו אוהב אותו, והוא עצמו רק רוצה לקבל ממנו ולנצל אותו. הוא מתחיל להרגיש שהמישהו הזה הוא כולו משפיע, כולו נותן, כולו רק חושב עליו, ואילו הוא עצמו ההפך.
מידה כנגד מידה. הנברא מתחיל לגלות חושך, כלי. כנגד האור, הבורא, שמאיר לו. ברצון לקבל שלו מתחיל להתרקם יחס למקור חיותו, לתענוג שבו, להרגשה והבנה שלו - שכל זה בא ממה שקודם לו. כך הוא מתחיל להשיג את המקור, לפי סדר של ד' בחינות דאור ישר.
וכתוצאה מכך באה אותה הרגשה שלילית, שמרגיש את עצמו יותר גרוע מהמשפיע. מדוע? ראשית, כי הוא מגלה את המשפיע כשלם, ואת עצמו כבלתי שלם, כתלוי במשפיע. ושנית, הוא מגלה שהמשפיע הוא נצחי ושלם, מפני שהוא לא תלוי בשום דבר. ולמה הוא לא תלוי? כי תכונתו היא כזאת, ששום דבר לא יכול להזיק לו.
מעבר לכך הוא מגלה, שהרצון של המשפיע הוא רק להשפיע. והתענוג של המשפיע, הוא רק שיהיה לנברא תענוג ממנו. כמו בחוק האהבה, שהאוהב רוצה שהנאהב יהנה ממנו. מתוך כל ההרגשות אלה שעוברות על הנברא, הוא מתחיל להרגיש עד כמה הוא בזוי, לעומת תכונת ההשפעה הזאת. להרגשה הזאת קוראים "בושה".
הבושה הזאת איננה כמו בעולם שלנו, שמתביישים לאחר שנתפסים "על חם" במשהו לא נעים. ואם לא נתפסים, לא מתביישים. אלא בושה מגילוי תכונת הנברא לעומת הבורא. לעת עתה הבושה מתגלה אצלנו כלפי אחרים. אבל בשורש, מתוך הרגשת הבושה, הנברא מתחיל להשתוקק לשנות את עצמו. הוא מגלה שלשנות את עצמו איננו למחוק את עצמו, למרות שהיה רוצה, אלא ש"עצמו" יישאר. כי הוא לא מסוגל, אלא רק לעבוד עם אותה הרגשת הבושה שמתגלה בו.
לכן הוא עושה צמצום רק על בחינה ד' ולא על ג' בחינות ראשונות, על ט' ראשונות. ולוקח את ג' הבחינות הראשונות, את ט' ראשונות, את ההבחנות האלה שהבורא מתייחס אליו, ושם לעצמו כמטרה לאמץ אותן, כדי שבחינה ד' לא תישאר כמו שיצאה, אלא שתהיה כמו הכתר, כמו הבורא. אחרת אין לו שום אפשרות להתקיים, כי איננו מסוגל להחזיק את עצמו ולהמשיך להרגיש את הבושה.
השינוי איננו ברצון עצמו, בחומר הבריאה, בבחינה א' של הרצון, אלא השינוי הוא בכל הספירות, בכל התכונות, שהוא מרגיש כתכונות המשפיע, איך לאמץ אותן שיהיו תכונות שלו. כל ההחלטה של הנברא היא כלפי התכונות הקודמות לרצון, שהן תכונות הבורא. אבל בהרגשת הנברא, בתוך הרצון ההילי הזה, הן כבחינות שורש, א', ב', ג'. ובחינות ההשפעה האלה, שהנברא משיג את השפעת הבורא, הן נקראות "ישראל".
הנברא רוצה לקנות ולעבוד איתן. אבל כדי לקנות אותן על החומר, הנברא חייב שכל רצון ורצון שנמצא בו, יתכלל בערבוביה עם התכונות של הבורא, עם הכוונות האלה. כי התכונות האלה, מצד הבורא הן תכונות, ומצד הנברא הן כוונות, תוספות, הכוונות, איך החומר שלו צריך לעבוד. וכדי שכל רצון ורצון להנות של הנברא, יוכל להתכלל עם הכוונות דלהשפיע, הכרח לעבור שבירה, זאת אומרת, עירבוב בין חומר הבריאה, בין הרצונות, לבין הכוונות.
ולכן אנחנו מקבלים מלכתחילה רצונות, שהם כולם עם כוונות על מנת לקבל. וקודם צריכים לתקן את הכוונות שיהיו בעל מנת להשפיע, את הט' ראשונות. וזה נקרא לצאת מהעולם הזה למערכת העליונה, לעולמות אבי"ע דטומאה ואבי"ע דקדושה. כי בינתיים אנחנו נמצאים בעולם הזה כתוצאות מבי"ע דטומאה. והתהליך שעוברים הוא לצאת למעלה, ולהתחיל לתקן את הכוונות בין שתי המערכות האלה.
מה ההבדל בין החיצוניות לבין פנימיות ישראל?
מושג "ישראל" אחרי השבירה שונה ממושג "ישראל" ככלים דהשפעה. כי "ישראל" לאחר השבירה הן תכונות דהשפעה שנכללו בזמן השבירה מכלים דקבלה ונפלו יחד. "ישראל" שבהם נקרא הפנימיות שלהם, שזהו הכוונות. וכלים הנקראים "אומות העולם", העיקר בהם הרצונות ולא הוונות, מפני שבהם הכוונות מצורפות לרצונות, מתוך התערבותם בט"ר, שנקרא "ישראל", בזמן השבירה. ועליהם כתוב, שיצאו אליהם לגלות.
העיקרון הזה ניתן להמחשה בצורה היסטורית. בהתחלה היתה אומה בבלית עתיקה בלבד, כמו שמסופר בתורה. ומתוך האומה האחת הזאת, יצא אדם אחד שגילה את "האלוקות", את הכוונה על מנת להשפיע, ונקרא "אברהם". הוא ארגן סביבו קבוצה, אנשים שגם הם רצו לגדל בתוכם את הכוונה על מנת להשפיע. וכך נוצרה אותה קבוצת המקובלים שהלכה וגדלה עד למימדים, שהחלה להיקרא "עם". למרות שכבר בתורה נכתב, ש"אין עם" כזה בין העמים. "אין העם" הכוונה, הם לא עם. כמו שכתוב במאמר, "כי אתם המעטים מכל העמים".
ישראל לא נקרא "עם", אלא רק כוונה. זאת אומרת, ישראל הם רק "נושאי דעה", אמצעי לתיקון העולם. וכל יתר העולם ממשיך להתפתח על ידי האגואיזם שבו. רק עם ישראל הלך והתפתח על ידי הכוונה שהתפתחה בו. ועד חורבן בית שני, כל פעם שגדל הרצון לקבל, בהתאם לכך היו ישראל מחזקים את הכוונה על מנת להשפיע. אלא הגיע העת של ישראל להתערב עם כל העמים, ואז התרחש "חורבן הבית", איבוד הכוונה על מנת להשפיע, והמרה שלה בכוונה על מנת לקבל.
כמו שמסופר על עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא, שירדו מרמה של "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם, וגרמו חורבן לאומה שלימה. זאת אומרת, אותה קבוצת המקובלים הנקראת "ישראל", נפלה מהדרגה הרוחנית, הפנימית, לדרגה חיצונית, גשמית, ונעשתה כמו כל העמים. לכן היציאה בין העמים נקרא "גלות". כי בהתאם לגלות ברוחניות, שאיבדו את הכוונה על מנת להשפיע, את הכוונה ישר לבורא ("ארץ" נקרא רצון, ישראל נקרא "ישר" "אל"), גם בגשמיות יצאו מארץ ישראל ועברו לחוץ לארץ. כי השורש הוא שקובע מה קורה בענף.
וכך נעשה בגשמיות מה שנעשה ברוחניות. וישראל התערבבו עם הגויים ו"יעשו כמעשיהם". כל החוכמות שיכלו לפתח מסרו בידי אומות העולם, ובתמורה אומות העולם מסרו לישראל את האגו שלהם. עד שאותה התערבבות והתכללות זה בזה הגיעה לקיצה במאה העשרים, כמו שקבעו המקובלים, והגיעה העת לתיקון. זאת אומרת, אותה קבוצת המקובלים חייבת לעלות את עצמה ממצב הגלות, מהמצב המקולקל, למצב המתוקן, ולאחר מכן לתקן את אומות העולם. כי כל השבירה והנפילה לחורבן וגלות, לא היתה אלא כדי להתקשר עם אומות העולם במטרה לתקנם.
אומות העולם לא יכולות להיתקן ללא התערבבות עם הכוונה הנקראת "ישראל". כמו שהמדרש מתאר את הקב"ה סובב בין כל העמים, ורוצה להגיש להם את התורה, ואף לא אחד מהם רוצה לקבל אותה. כי כלים בעצמם אינם מסוגלים בצורה ישירה, לתקן את עצמם על ידי המאור המחזיר למוטב. אלא חייבים כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, כוונה מצד הכלים "רוצה אני בתיקון", השתוקקות "הלוואי שהאור יעזור לי" לרצות אותו. שהאדם מרגיש את עצמו חולה אנוש, ופותח את הספר בצימאון לקרוא לא חשוב מה, העיקר שמהר תבוא אליו התרופה, אחרת הוא מת. כי הוא לא מסוגל יותר להרגיש את עצמו בצורה מקולקלת כזאת, ששורפת אותו כמוות.
אם האדם מרגיש כך, אז המאור פועל עליו ומתקן אותו - מרכיב לו את הכוונה על מנת להשפיע. אבל כדי לרצות את זה, האדם צריך להתכלל עם בחינת ישראל, עם הכוונה על מנת לקבל, ולהרגיש אותה עד כמה שהיא על מנת לקבל, אותה בחינת ישראל המקולקלת. ולכן צריכה להיות התכללות בין ישראל לאומות העולם. כי מלכתחילה אומות העולם לא יכולות לקבל את התורה, הן לא מרגישות אליה קשר. אלא צריכה להיווצר בתוכם כוונה מקולקלת, כדי שירגישו ההפך מהבורא וירצו להיתקן.
בינתיים התהליך כולו עבר רק על ישראל. ואומות העולם המשיכו בהתפתחותם האגואיסטית. כי למרות שהכוונה על מנת להשפיע נמסרה משך שנות הגלות גם לאומות העולם, אבל הם לא היו מסוגלים לתקן את עצמם, אלא מעט להשתוקק לתיקון. כי כבר יש בהם עכשיו חלוקה לחיצוניות ופנימיות. הפנימיות שלהם נקראת "חסידי אומות העולם", והחיצוניות שבהם נקראת ההפך, "המזיקים והמשמידים באומות העולם". אבל אלמלא ישראל שהתערבו עם אומות העולם, הם לא היו נעשים כל כך גרועים, כי לא היו מקבלים כוונה "על מנת לקבל". ולכן כתוב שלא באה פורענות לעולם, אלא בגלל בני ישראל.
ועמי העולם בעצמם לא מסוגלים לתקן את עצמם, אלא רק לרצות מעט את התיקון. אבל התיקון עצמו צריך לבוא מישראל שהתכללו עם אומות העולם בזמן הגלות. וחייבים עכשיו על פני ההתכללות שרכשו, להחזיר את עצמם למצב המתוקן. כי סדר התיקון הוא, שקודם כל חלק "ישראל" שבעם ישראל, הנקרא "פנימיות ישראל", מתקן את עצמו, וכך נעשית מתוקנת חיצוניות דישראל. והחיצוניות של ישראל קשורה לתיקון הפנימיות באומות העולם ל"חסידי אומות העולם". והחיצוניות של אומות העולם תתוקן רק בגמר התיקון. אבל בסדר התיקון הזה יש עוד פרטים. כי בכל זאת עד שהפנימיות תתוקן, החיצוניות צריכה להפעיל עליה לחץ של רצון, נחיצות לתיקון.
לכן בעל הסולם מציין שאפילו לפני תיקון ישראל, חייבת להיות התפשטות של חוכמת הקבלה גם בקרב אומות העולם. כדי שעמי העולם יחייבו את ישראל לתיקון ויביאו אותם "על כתפיהם" לירושלים, כמו שכתוב בספר ישעיהו. כי אם החיצוניות תדרוש תיקון מהפנימיות, אם אומות העולם ירגישו צורך בתורה, אז גם לעם ישראל יהיה קל יותר לבצע את משימת העם הנבחר. בתהליך הזה יש עוד פרטים רבים כמו ג' קווים וכל הערבוביות במלחמות ובהתכללות של התיקונים. אבל התהליך הוא בעיקרון, שאותה קבוצת המקובלים שנפלה מרוחניות, היא חייבת לחזור לרוחניות ולתקן את עצמה, ולגרום לתיקון העולם.
האם "זכה" נקרא בחינם?
"זכה" נחשב חינם רק במילים דעלמא. כי "זכה" איננו סתם כך, אלא לאחר שנתן יגיעה. רק העניין הוא "זכה" או "לא זכה", שאין קשר ברור בין מה שעסק בו, לבין מה שקיבל. אלא "זכה בפרס" יכול להיות, שהאדם עבד קשה מאוד וזה התשלום שלו. רק קוראים לעבודה הזאת "פרס", כי היא איננה סתם תשלום המקובל בין בני אדם, אלא משהו מכובד ומיוחד מאוד, שמבדיל אותו מכל אדם.
"זכה" יכול להיות זכייה כמו בקבלה, במובן של הזדככות. שהאדם הזדכך, תיקן את עצמו, ולפי גודל המסך, לפי הזת שקיבל בכלים, מרגיש בתוכה את תכונת ההשפעה, את האור, ואז נקרא "זכה", לפי הזת שהשיג. או העבודה שהאדם עושה, מפני שהיא עבודה בכלים מקולקלים מתוך רצון לתקן אותם. אז כנגד זה הוא מקבל מאור המחזיר למוטב, שהופך לו את היוצרות, ומשנה לו לגמרי את הטבע.
ולכן הוא נקרא "יגעתי ומצאתי". כי האדם יכול להתייגע, אבל הוא לא עושה את התיקון בצורה ישירה ומשיג רוחניות. אלא הוא עושה בעולם הזה כל מיני פעולות ברצונות המקולקלים שלו, ופתאום בלי קשר "נוחת" עליו עולם חדש, הרגשה חדשה, חיים חדשים, הכל מחדש, בלי שיידע מראש מה צפוי לקרות. לכן הגילוי הזה נקרא "יגעתי ומצאתי", ולא "יגעתי וזכיתי" או "קניתי". כי יש בזכייה הזאת עניין של מציאה. מה שהאדם מקבל, לא נובע באופן ישיר ממה שהוא עושה.
האם החיצוניות צריכה לדרוש מהפנימיות להיתקן?
חיצוניות לא יכולה לדרוש כמו פנימיות, כי החיצוניות הרבה יותר עבה וכבדה. ואי אפשר לדרוש מחיצוניות כמו מפנימיות מקולקלת. אבל בכל מקרה ישראל מיועדים לתיקון העולם. ולכן בכל פרט ופרט מהתיקונים שהם עושים על עצמם, הם חייבים לדאוג שהתיקונים האלה יהיו לשם כל העולם. כי מלכתחילה הם נועדו לתקן את העולם.
זאת אומרת, כבר מתחילת דרכו, האדם מישראל שהולך לתקן את עצמו, הוא חייב לדעת את כל הדרך, מה עומד לפניו ומה הוא גורם במעשיו לכל העולם. הוא צריך להיות אחראי על התיקון ולרצות שזה יקרה. הוא חייב להבין שהתיקון שלו מיועד בסופו של דבר לכל העולם. ואם לא מציב לפניו את המטרה הזאת, אז לא נקרא שכוונתו שלימה. אלא חייב להגיע לכוונה הזאת, שמתקן את עצמו כפרט מתוך כלל ישראל, כדי שהכלל כולו יהיה מתוקן ויתערב עם כל העולם, ויתקן את כל העולם. כך שכולם יהיו כאגודה אחת וכלי להשראת השכינה. לכך שהבורא יתגלה בכלי של הנברא, וימלא את הכלי הזה.
אחר כך מתבאר בפנים הכוונה הזאת עוד יותר - פנימיות ההשגה של מחשבת הבריאה שנמצאת בבורא, הדבקות עימו, הרגשת החיים שנקראת "תורה", "תורת חיים", שצריך לגלות בזה - אבל את הדברים האלה האדם מתחיל להבין רק אחר כך, מה עוד נמצא בפנים, מה מצטרף בצורה טבעית, בתוך הכוונה הזאת.