מאמר צ"ה: "ענין הסרת הערלה"
"מלכות מבחינתה עצמה נקראת "חכמה תתאה". ומבחינת שהיא קשורה ביסוד, היא נקראת בחינת "אמונה"." במלכות יש בינה וחכמה יחד. שתי תכונות מנוגדות, שהיא צריכה להסדיר ביניהן. לפי הכלים היא רצון לחכמה, לפי הכוונות של הכלים, היא רצון של בינה. והפעולה שלה, היא שצריכה להיות כלולה משתי הבחנות מנוגדות.
וכך יוצא, שהמלכות בעצמה, היא משהו שלישי. כי אי אפשר סתם כך לחבר את הרצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע. אלא עד כמה שהם יכולים להיות בפעולה אחת כלפי הכתר, המשפיע, בדומה להמשפיע, אז הם מתחברים ביניהם. זאת אומרת, הנוסחה להתחברות ביניהם, היא המשהו השלישי, שהוא נקרא "מלכות".
החיבור הזה חשוב מאוד, כי נוצר ממנו נברא חדש. שאיננו סכום של חכמה ובינה, בהתמזגות ביניהן כזו או אחרת. אלא נוסחה מיוחדת של התחברות בין חכמה ובינה, כדי להידמות לכתר. חיבור שנעשה במלכות על ידי חיפוש חופשי, מתוך בחירה חופשית. שהיא בונה מה שנקרא בקבלה "מסך דחיריק", ואז קם אותו נברא שלא היה מקודם.
קודם היה רצון לקבל, המופעל על ידי כוחות מנוגדים של חכמה ובינה, שכל הזמן כביכול זורקים אותו מימין לשמאל, מלמעלה למטה. והוא נכלל על ידי זה בכל התהליך, שהם מעבירים עליו. אבל לאחר שהרצון לקבל מתחיל לבנות, על פני כל ההבחנות המנוגדות והשבורות האלה, שסוף סוף נכלל מהן, את היחס שלו לכתר, להמשפיע, להיות בדומה לכתר, להמשפיע, אז קם "הנברא", אותה הבחנה חדשה. כי לחבר יחד רצון דלקבל עם הכוונה דלהשפיע, ההפוכה ממנו, חייבים להשתמש באותה נוסחה מיוחדת, הנקראת "האדם".
"ועל היסוד יש בחינת ערלה," זאת אומרת, כדי להשתמש בתכונות דקבלה עם הכוונה בעל מנת להשפיע, יש הגבלות, גבולות, לכל מיני אופנים וחתכים ברצון לקבל ובכוונה. אבל ליצור קשר ביניהם אפשר, רק אם מקודם מקיימים כמה תנאים לפי הסדר, "מילה", "פריעה" ו"אטיפא דמא", או שנקראים ביחד "ברית מילה". רק לאחר מכן אפשר להתחיל להשתמש במידות מיוחדות של רצון יחד עם כוונה.
והסיבה לבחינת ערלה, "שמתפקידה להפריד המלכות מהיסוד, ולא נותן לה להתקשר עם היסוד." כי ישנם רצונות, שאי אפשר להשתמש בהם עם הכוונה על מנת להשפיע, אלא חייבים להפריד אותם. ופעולת ההפרדה הזאת, היא שנותנת לנברא להבין היכן הוא נמצא. היא שמעמידה אותו על "היסוד", על תכונת היסוד, כמו במשמעותה הרגילה של המילה. ומרגיש את עצמו עומד על הבסיס והיסוד של הכלל המיוחד, שממנו הוא כבר יכול ללכת ולגדול הלאה.
"וכוחו של הערלה הוא בזה, שמצייר שבחינת אמונה, היא בחינת עפר," זאת אומרת, הפעולה שהאדם צריך לעשות, היא קודם כל חייבת להיות באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה מעל הרצון. ואם האדם מגיע לשלב הזה, הוא רואה שכלל איננו מסוגל למצוא היכן הדבר הזה, שנקרא "אמונה למעלה מהדעת", היכן היא ההשפעה שיכולה להיות מעל הרצון. איך עליו להתעלות מעל הרצון, ואיך הוא יכול למצוא נקודה אחיזה כזאת.
ואז הוא מוצא את הרצון לקבל שלו, הנמצא בצורה הפוכה מן הכתר, הפוכה מהבורא. אבל דווקא הצורה ההפוכה הזאת, היא שעוזרת לו למצוא את הצורה הנכונה. כי רואה עד כמה אותה "ערלה" שצריך לחתוך, הרצונות שאסור להשתמש בהם, דווקא הם הרצונות שמצביעים לו על הקדושה.
ולכן הרצון לקבל נקרא "עזר כנגדו". כי מתוך הרצונות דלקבל, שלא יכול להשתמש מהם בעל מנת להשפיע, אם הוא משתמש בהם בצורה אחרת, הוא לא סתם חותך אותם, או לא לוקח אותם בחשבון, אלא לומד אותם. וצורתם השלילית כלפי ההשפעה, היא שנותנת לו את ההבנה, איך נראה אותו מעמד הנקרא "אמונה למעלה מהדעת".
ולא שרוצה להיפטר מהרצונות האלה. אלא ב"ערלה" יש עבודה מיוחדת. שצריך כל הרצונות האלה דלקבל, להבדיל אותם, לברר אותם, לחתוך אותם, מהכוונות דלהשפיע, להשליך אותם ל"עפר". זאת אומרת, - למרות שהם רצונות גדולים ביותר, והאורות והתענוגים שעומדים מולם, האדם מתאר אותם כהגדולים ביותר, הוא עובד על אותם רצונות כדי להביא אותם לגובה ולערך של עפר. ואז מתוך זה כבר מגיע לתיקונים הבאים.
כך ה"ערלה" נותנת לו את היסוד לעבודה. לכן לאחר שהוא עושה פעולות עם הערלה, עם הרצונות האלה, שבלתי אפשרי לעבוד איתם, ומברר למה ועל ידי מה, אז הוא מזמין את האור העליון שיעשה בו את החתך הזה של ה"מילה" עצמה, ויראה לו שהרצונות האלה, מפני שאי אפשר להשתמש בהם על מנת להשפיע, אז איכותם כעפר. ואחרי זה הוא עומד כבר "על היסוד", כי מגיע לנקודת היסוד.
ממלכות (הנקראת "דעת") הוא עולה ליסוד (הנקרא "אמונה"), ואז נקרא ש"עולה לאמונה", שמגיע ל"אמונה למעלה מדעת". כי הערלה מציירת לו את האמונה, שהיא לא חשובה, "שזה ענין שכינתא בעפרא." "שכינה" נקראת אמונה, מפני שהיא הכלי להשגת ההשפעה, להשגת הבורא, להשגת אור החכמה. הכלי לאור חכמה הוא הכלי דהשפעה. לכן השכינה היא הנקראת "כוונה דלהשפיע".
"וכשמסירים את הכוח המצייר הזה, ואדרבא, שאומרים, שהכח המצייר הוא בחינת עפר, אזי נקרא בחינת מילה, שחותך את הערלה וזורקין את הערלה בעפר."
לא שהרצונות עצמם אינם טובים, אלא רק עקב כך, שאי אפשר להשתמש בהם בעל מנת להשפיע, האדם בוחר בהם כ"עפר". ואילו הרצונות האלה מציירים לו ההפך, שתכונת ההשפעה היא בעפר, ודווקא להשתמש ברצונות האלה. ואז הוא מרגיש "שכינתא בעפרא", שהאמונה היא בעפר. ואם הוא דווקא כנגד זה עולה מעל ההבחנה של "שכינתא בעפרא", שהערלה מציירת לו, ומרגיש שהיא "שכינתא בגלותא", אז הוא מגיע לשכינה הקדושה.
אם מעל הכוונה על מנת לקבל שמצטיירת לו על ידי הערלה, הוא עולה לכוונה של היסוד, דעל מנת להשפיע, אז נקרא שמקים את השכינה מעפר. "אזי, השכינה הקדושה יוצאת מהעפר. ואז ניכר מעלת האמונה. וזה נקרא בחינת גאולה. היינו, שזוכין לאקמא שכינתא מעפרא." "גאולה" נקרא, שמשנים את היחס לכוונה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. המעבר מהרצונות הגדולים ביותר עם הכוונה על מנת לקבל, לרצונות גדולים פחות, לתענוגים גדולים פחות, להשפעה, העיקר שהם יהיו בכוונה על מנת להשפיע.
זאת אומרת, התעלות האדם מלראות את הכל בתוך הרצון, ללראות את הכל בתוך כוונת ההשפעה. החלפת הערכים שלו לחשיבות של השפעה. "לכן צריכין לרכז את כל העבודה להסיר את כח המצייר. ורק בחינת אמונה הוא בחינת שלימות."
מה ההבדל בין "לראות בתוך הרצון" לבין "לראות בתוך האמונה"?
"לראות בתוך הרצון" נקרא לראות לפי התענוגים, ולפי הקבלות מה שיש ברצון. "רצון מקולקל" נקרא, שהכוונה דעל מנת להשפיע לא פועלת על הרצון, אלא רצון כמו שהוא, על מנת לקבל.
"לעלות מעליו" נקרא, שהאדם מתחיל לעשות חשבון, ולהעריך את הפעולה רק לפי הכוונה, ולא לפי הרצון. אלא לפי מה שחשוב בשבילו. אם חשוב לו ה"להשפיע", אז הוא ממיין את הרצונות ומשתמש בהם לפי גודל ההשפעה, לפי כמה שהוא מסוגל להשפיע. אם חשוב לו ה"לקבל", אז הוא משתמש ברצונות לפי כמה שיותר הוא ממלא אותם.
וכך יוצא, שאפילו רצונות קטנים, אם על ידם האדם יכול להשפיע, הם נעשים בשבילו העיקריים, לפי מידת החשיבות שלהם, במקום הרצונות שבהם מאירים תענוגים גדולים על מנת לקבל. זאת אומרת, האדם עובד או על בסיס המלכות או על בסיס היסוד. אבל הבסיס הוא מה שמשנה לחלוטין את כל תפיסת המציאות של האדם, את הגישה שלו לחיים ואת ההבחנות שלו. כמו התיאור של בעל הסולם במאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך".
"מחמירין על עצמן, עד כזית ועד כביצה". "זית" הוא כמו שאמרה היונה: "מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית בידי שמים". ו"כביצה" היינו, שאין בה שום חיים, אף על פי שממנה תצא בעל חי, אבל לעת עתה אין רואין בה שום חיים. והם מחמירין על עצמן ומבכרין לעבוד, אף על פי שהמצב הזה הוא בחינת זית."
זית טעמו מר. אבל מר הוא טעם ההשפעה, ולכן מעדיפים אותו. וביצה היא משהו כביכול גדול, שמכובד לפי גודלו. אבל אם האדם מתעלה מעל חשבונות של גודל וטעם, חשבונות לפי כמות ולפי איכות, אז הוא מתעלה ממלכות ליסוד.
"וכמו כן, שאין רואין שום חיות בעבודה, וכל הכח שלהם לעבודה הוא משום, שכל מגמתם הוא אך לאקמא שכינתא מעפרא." קודם לכן כל חומרי הדלק, והחשבונות, והחשיבות, והערכת גדלות העבודה - אם היא גדולה וחשובה, או פחות גדולה, או כלל לא שווה וטעמה כעפר - היו נמדדים רק לפי מה שמורגש במלכות עצמה, בכלים דקבלה. כי כך אנו מודדים בתת הכרתנו את כל התנאים. מה יותר טוב ומה פחות, מה יותר חשוב ומה פחות, בעיני עצמי, בעיני החברה, לפי החינוך, לפי השפעת החברה.
כך הגוף שוקל הכל בצורה פנימית, ללא מודעות האדם. והחשבון יוצא כבר מוכן, בפעולות ובתנועות שעושה האדם עם הגוף, וביחסים שהוא מרגיש כלפי כולם, כל שבריר שניה בצורה האגואיסטית והמשתלמת ביותר. אבל אם עוברים לחשבון אחר רק של חשיבות המטרה, אז החשבון הוא לא לפי מה שחשוב לאדם עצמו, אלא לפי מה שחשוב, למי שהוא מכוון את עצמו, להיות לו להנותן. ובשביל זה צריך להרגיש את הנותן, חייבים להתכלל ממנו, כמו שבינה נכללת מזעיר אנפין. כמו אמא שנכללת מהבן הקטן שלה, כדי לשמש אותו. אחרת הוא לא יידע מה לתת, במה למלא אותו, במה להשפיע.
חשיבות הנותן, חשיבות הזולת, חשיבות החבר, חשיבות האנושות, נקרא הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". הכלל הזה מתכוון לכך, שהאדם צריך לדעת את רצון הזולת, כמו שהוא יודע את הרצון של עצמו. להרגיש את רצון הזולת, כמו שהוא מרגיש את רצון עצמו. ולמלא אותו לפחות באותה חשיבות, כמו שקודם התייחס לרצונות של עצמו. לכן האדם שהולך לעשות חשבונות השפעה, הוא חייב להיות נכלל עם המטרה עצמה. להתכלל עמה, ועם כל הכלים והריקנות והרצונות, שנמצאים באותו מקום, שאליו הוא רוצה להשפיע. לקבל אותם כחיסרון שלו, ובחיסרון שלו להשתמש רק כדי להמשיך דרכו את האורות למטרה.
אם המטרה שלו היא כלל האנושות, שנקרא "שכינתא", אז הוא צריך להתכלל עם החסרונות של כל האנושות, הנקרא נכלל מחסרונות של הציבור, מהצרות של הציבור, "בצער הציבור", ואז "זוכה לנחמת הציבור", מגיע למלא אותם. במה? בשפע שממשיך מלמעלה דרך הרצונות שלו. כי משתמש ברצונות שלו רק כדי להמשיך את השפע הזה, לרצונות ולחסרונות של הציבור. כמו שלומדים בקבלה, איך העליון ממשיך את השפע לתחתון. אבל למה האדם נעשה אז כעליון כלפי הציבור? מפני שנכלל מרצונותיהם, במטרה להשפיע להם "בכל לב ונפש", זאת אומרת, "כמוך", כמו שפעם רצה למלא את עצמו - ברצון לקבל שלו הוא ממשיך את האורות, כדי למלא את רצונות הזולת.
ובכך שמביא את עצמו ממצב של מקבל, למצב של מקבל כדי להשפיע לציבור, הוא משנה לגמרי את צורת החשיבה שלו, את ההרגשה שלו, את תפיסת המציאות שלו. כי כל המציאות שלו מרוכזת בכלים של הזולת. בהם הוא מרגיש את המציאות, ולא בעצמו. שם הוא מרגיש מה קורה, ורק זה החשוב לו. והכלים שלו עצמו כלל לא נמצאים בטווח הראייה שלו, הוא לא מרוכז בהם ולא עליהם תשומת לבו. אלא הכלים שלו יכולים להיות ריקנים ביותר או מלאים לגמרי, בלי שזה מורגש בו. מפני שמשתמש בהם אך ורק כאמצעי למלא את הזולת.
וכך משתנה בו הרגשת המציאות, מהרגשת העולם הזה, הרגשת הכלים שלו עצמו, להרגשת העולם העליון, הרגשת הכלים של הזולת, של הציבור, של הנשמות. וזה נקרא שהוא עולה, עובר מ"העולם הזה", שמרגיש את הרצונות שלו, ל"עולם הבא", להרגשת הרצונות של הציבור. ואז "זוכה לנחמת הציבור" - שמשתמש באותו כלי שלו, באח"פ שלו, ברצונות דלקבל שלו, כדי למלא את הרצון של הציבור. זאת אומרת, הוא שממלא את הכלים האלה, שנקרא "מחזיר את השכינה הקדושה למקומה". וכך מגיע לגלות את "הבורא שממלא את השכינה", את האור העליון שמאיר בכל הכלים של הזולת, של כל ה"רעך", שהגיע אליהם והם כולם כבר שלו, לפי כוונתו למלא ולהשפיע להם.
"ואז, על ידי עבודה זו, הם זוכין לבחינת גאולה. ואז הם רואים, שהסעודה הזו, שהיתה מקודם בחינת זית וביצה, נעשה עכשיו לבחינת חיות ומתיקות נועם עליון." ובכך הוא לגמרי משנה את תפיסת המציאות שלו, את הרגשת החיות והרגשת החיים, את ההרגשה היכן הוא נמצא. כמו שלומדים לדוגמה במאמר "גילוי והסתר של פני ה' יתברך". האדם יוצא מתשומת לב להרגשתו מה קורה בכלים שלו, להרגיש בתשומת לב מה קורה בכלים של הזולת, מה המילוי בכלים של הזולת. ומשנה את הכלי שלו, את העולם שלו, את המציאות שלו, את ההרגשה שלו, מי הוא והיכן הוא נמצא. ואותה הרגשה של עולם אחר היא נקראת "עולם הפוך ראיתי".
לנברא יש, או "שכינתא בעפרא", או "שכינה הקדושה". או כלים אגואיסטיים של עצמו שבהם הוא מרגיש רק הארה קטנה מאוד הנקראת "העולם הזה", או שמרגיש את עצמו בכלים של הזולת, הארה הנקראת "העולם העליון", "העולם הבא". חוץ משני סוגי ההתייחסות הללו לאותם הכלים שהבורא ברא, בתוך אותם הכלים, אין לנברא שום אפשרות להרגיש שהוא קיים.
"וזה ענין "גר, שנתגיר, כקטן שנולד דמי"." זה המעבר שקורה עם האדם. ובמעבר הזה מלראות את עצמו בכלים של עצמו, ללראות את הכל בכלים של הזולת, הוא נקרא "גר שנתגייר". "שצריך אז לקיים בחינת ברית גם כן. ואז יהיה בשמחה."
"ומזה נמשך, שבזמן שמולין את התינוק, אף על פי שהילד נמצא ביסורים, ומכל מקום הקהל וההורים הם שמחים, משום שמאמינים, שהנפש של הילד הוא שמח. כמו כן בעבודת הברית צריכין להיות בשמחה, אף על פי שמרגיש מצב של יסורים, ומכל מקום הוא צריך להאמין, שהנפש שלו הוא בשמחה."
בעולם הרוחני אי אפשר לעצור את הרצון בצורה מכאנית, כמו בעולם הזה שיש רצון ויש גוף, ולמרות הרצון הפנימי שדוחף את האדם לקחת מהשולחן, הוא אוסר על עצמו לקחת מכל מיני סיבות כמו, בושה, נימוס, פחד וכו', ובצורה חיצונית עוצר את עצמו. ברוחניות צריך לרכוש על הרצון אותם מעצורים פנימיים, הנקראים "תיקונים". והתיקונים האלה יכולים להיות רק מתוך הערכה לחשיבות הכוח שעומד כנגדנו, לבעל הבית, לבורא.
אם בעיני האדם, החשיבות של הבורא יותר חשובה מהחשיבות של עצמו, אז הוא מתחיל להתחשבן עם הכוח שכנגדו, ולא עם עצמו. כך האדם מתקן את השימוש ברצון שלו. כי אין לו מעצורים חיצוניים או מכאניים, לסגור את הפה או לקשור את הידיים. אלא הוא חייב לשנות את היחס שלו מ"שלי" ל"שלו", לבורא.
אמנם גם בעולם הזה לא קושרים לאדם את הידיים. אלא אם יש לו רצון לגנוב משהו, אז הבושה והפחד, הם מהווים תיקונים על הרצון לקבל. אבל הם לא אותם תיקונים ששורים על הרצון לקבל מעל הרצון, אלא בתוך הרצון. הרצון לקבל עושה חשבון כמה הוא יכול להרוויח מהגניבה, לעומת כמה עונש יקבל אם יתפסו אותו, או אם יגידו עליו שהוא גנב, כמה ייפגם "האני" שלו, האגו שלו. הכל נמדד בתוך האגו.
גם בעד וגם נגד ה"לקבל", לקנות או לקחת ולגנוב, הם כולם חשבונות בתוך הרצון לקבל מה יותר כדאי. אם התענוג יותר גדול מהסיכוי להיתפס בגניבה, אז גונבים ולא איכפת מהבושה. אם הבושה יותר גדולה מחוסר התענוג, אז עושים חשבון שלא כדאי לגנוב. כי אחר כך תיגרם פי כמה וכמה בושה, ויהיה יותר הפסד מרווח. החשבון הוא כולו בתוך הרצון לקבל.
מה שאין כן אם האדם עובר לרוחניות. אז הוא עובר מתפיסת המציאות בכלי שלו, שכל החשבונות שלו נעשים ברצון אחד, לתפיסת מציאות בחשבונות של הזולת, במקום בכלים שלו, שעושה חשבונות מה לטובת הזולת בלבד, והוא עצמו משמש רק כמקיים, כממלא. החשבון שלו הוא בכלים אחרים, ולכן הוא נקרא "אמונה למעלה מהדעת". כי האדם עושה חשבונות רק לפי השפעה, ולא לפי הכלים שלו.
איך אפשר לשמור על חשיבות הכלים דזולת יותר מכמה רגעים?
על חשיבותם של הכלים דזולת אפשר לשמור, אך ורק בתנאי שיודעים, שבלי הכלים הללו לא מכוונים לרוחניות, ולא מתקדמים לעבר הרוחניות, ובכלל לא נמצאים בכיוון הנכון. אם האדם בודק ורואה את עצמו חלק מאותה נשמת אדם הראשון, שאבד בה הקשר בין החלקים, בין הנשמות, שחובתו לחדש ולתקן את הקשרים הללו, אז נקרא שהוטל עליו לקבל הרגשה של כל גוף אדם הראשון, ולהיות הממלא, המתקן והאחראי עליו.
אם רוצים להידמות לבורא, שברא את גוף דאדם הראשון ומילא אותו, ולאחר מכן שבר את הקשר הזה בין החלקים בשבילנו, אז כל אחד ואחד שמתקן את הקשר בין החלקים, ומתייחס לכל אותם חלקים של אדם הראשון, לכל "זולת", לכל "רעי", כמו לכלי שלו, בכך הוא מדמה את עצמו לבורא, ועובד למלא אותם, זאת אומרת, נצרך לעשות חשבונות מה לטובתם.
ואם מצליחים לתאר אותו מצב, מה בדיוק צריך לעשות, אז צריך כדי לא לשכוח אותו, ולא לטעות, ולא לברוח ממנו רגע לאחר שתופסים את התמונה שלו, להשתדל למצוא דוגמה, מין מודל, תבנית, דגם, היכן שניתן לממש אותו בצורה כמה שיותר קרובה לחושים, כדי לא לברוח מאותה פעולה. אלא שישתתפו בה כל החושים, שמיעה, ראיה, כל הטעמים, כל הרצונות, ויקשרו את האדם לתמונה שתיאר לעצמו לפני רגע.
וכך יוכל לדעת בוודאות, שהוא יוצר קשרים בין הנשמות, ומתייחס אליהן בלהשפיע, ולא סתם מדמיין לעצמו, או למרות שבעוד רגע שכח, הוא כביכול ממשיך בקשר הזה. כי אי אפשר להמשיך להחזיק באותו מצב, אם לא מפנים אליו את כל תשומת הלב, ובודקים, ורואים, ומרגישים, ונמצאים בפנים בכל לב ונפש, ועם כל הגוף. לכן ניתנה לנו אותה מציאות הנקראת "המציאות המדומה", שאנחנו מרגישים אותה כמציאות אמיתית שקורת. כי למרות שרואים בה רק גופים, נמצאים בין נשמות.
כל אותם גופים שאנו רואים עם ידיים ורגליים ופרצופים, הם רק דמות מדומה. ולמה במקום נשמות מזהים משהו הנקרא "גוף"? כי כל עוד האדם לא מתייחס אל יתר הנשמות כמו לעצמו, הוא לא מזהה יותר מאותה צורה של הנשמה, הנקראת "גוף הגשמי", אותה דמות אדם בעולם הזה. כך הוא תופס בכלים שלו את הנשמה, שאותה הוא לא יכול לזהות, מפני שאין לו כלפיה, אותו יחס הנקרא "על מנת להשפיע".
וכך יוצא, שכל הנשמות ערוכות לפניו כמיליארדים של גופים, אבל אין לו יכולת לעשות איתם משהו. לכן המקובלים מייעצים, להתחבר לכמות מוגבלת של אנשים, ולהתחיל לעבוד איתם בצורה הדדית, שכל אחד מהם ישתוקק להיות המשפיע לאותה חברה מצומצמת. וכך כל אחד יתרשם מרצונות הזולת, ויזכה לתמיכה מהזולת, כלפי חשיבות המטרה וחשיבות הבורא. אבל הכל צריך להעשות רק כדי להידמות לבורא, ולא כדי שכל אחד ישפיע לנותרים, אלא כדי להכין כלי שבתוכו תהיה התגלות הבורא.
כל אחד שירצה להשפיע ליתר האחרים בדומה לעומדים במעגל, יהיה כמלכות שרוצה לקבל כלי של ט' ראשונות, כדי להשפיע בו ולהידמות לכתר. בצורה כזאת כל אחד יתרשם מהאחרים בחשיבות גילוי הבורא לנבראיו. שהגילוי הזה חשוב, כי זה התענוג של הבורא. ואז כל אחד ירצה להשפיע לשני כדי לגרום גילוי תענוג לבורא, מכך שדומים לו. כמו קבוצת ילדים בגן, שרוצה לעשות נחת רוח לגננת, וכל הילדים מתייחסים יפה ובאהבה אחד לשני, אבל מסתכלים כל הזמן על הגננת, אם היא נהנית מהם או לא.
בעבודה הזאת מתקנים את הכלים, כדי למלא אותם בהתגלות הבורא. עבודה שחייבת להיות מכוונת לגילוי הבורא כך, ש"גילוי הכלים" נקרא היחס כלפי הזולת. ערכים הפוכים ורחוקים מאוד מהערכים הנוכחיים שלנו, שבהם מעריכים הכל, לפי מה שמרגישים בתוך הרצון. כי במקרה הזה של העבודה הרוחנית, צריך להעריך הכל לפי חשיבות הבורא. ואותו מחשיבים בהתאם למידה שמסוגלים לאפשר לו להתגלות בכלים של הנבראים. ומה על כל אחד לעשות? ליצור קשרים בין כל הנשמות. אבל בינתיים לעסוק בקשרים בין הגופים, בתוך החברה הקטנה שלו.
למה בזמן שיעור מצליחים להחזיק בחשיבות הזולת, וכשיוצאים ממנו הכל נעלם?
בשיעור שומעים את הרב, ונכללים בתוך הסיפור שלו, בתוך הרצונות, בתוך הכוחות שלו. אבל אז, לא מדובר בתלמיד עצמו. אלא הרב לוקח אותו, ומכניס את התלמיד לתוך עצמו, לתוך אותה תמונה, והתלמיד נמצא בה כמו בסרט. אבל כדי לא לצאת ממנה, על התלמיד להחזיק אותה ממש "בשיניים", ובכוח גדול לסדר לעצמו חברה כזאת בפועל, שחשיבות הזולת תתקיים בגופים. לחתום ברית עם אותם חברים שמסכימים עימו, ומקבלים על עצמם את כל התהליך הזה, כחשוב מעל הכל.
בהתחלה מוכנים, כי אין ברירה. ולאחר מכן התנאי הזה נעשה חשוב. החשיבות הזאת באה מלמעלה, והאדם אפילו לא יכול לענות עליה מדוע. אלא "אהבת הזולת" נעשה לו חשוב, מפני חשיבות הבורא. לא מתוך פחד, אלא ההפך, מפני שהבורא מראה לו, שהוא אוהב אותו ללא שום גבולות, "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ולמרות שיכול לעשות מה שבא לו, חשוב לו רק לעשות נחת רוח לבורא. מדוע? ככה.
האדם מקבל כוחות מלמעלה, לעשות חשבונות לחלוטין נגד הרצון, רק לפי ערכים חדשים. אבל כל זה קורה אך ורק בתנאי, שהוא מממש את עצמו בתוך אותו דגם של חברה, עם כמה חברים שלומד ופועל איתם. פעולות בעיקר בלימוד ובהפצת הקבלה. בלימוד כדי להמשיך את המאור על עצמם ולתקן את עצמם. ובהפצה ולימוד לאחרים, כדי לחבר את כולם לכלי אחד. לכן שתי פעולות הללו, הן הפעולות החשובות ביותר. ואין פעולות חוץ מהן.
"כל עבודתנו צריך להיות בשמחה. והראיה לזה מהמצוה הראשונה, שניתן לאדם. אזי המצוה נעשית ע"י ההורים. וההורים והמשתתפים הם בשמחה. כך צריך להיות כל המצות מה שהוא עושה, שיהיה רק בשמחה."
"מצוות" נקרא, שהאדם מתקן את הרצון האגואיסטי שלו, לשימוש בעל מנת להשפיע לזולת, ובין שניהם מתגלה הבורא. "עשיית מצווה" נקרא תיקון הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, על פני כל תרי"ג הרצונות שישנם בנשמה. ואם האדם רואה בעבודה הזאת נטל, ומקבל אותה כעבודה מחויבת, כהכרח, היא נחשבת אצלו לעול, ואז לא נקרא שנעשתה כדי להשפיע לבורא. אלא חייבים להגיע להכרה כזאת בחשיבות הבורא, שתיקון הכוונה יהיה בשמחה.
זאת אומרת, לא מספיק לצמצם את הרצון, וללכת בכוח לתיקון היחסים עם הזולת, שבכוח יתגלה בהם הבורא. אלא העבודה הזאת של צרוף הכלים של הזולת, כדי שיתגלה בהם כוח החיות, כוח הבורא, היא צריכה לבוא מתוך הרצון של הנברא כך, שבכל ההזדמנויות שנותנים לנברא, מקצה לקצה, מפעולות האגו של הקליפות הגרועות והגדולות ביותר ועד פעולות של קדושה, הוא מוכן אך ורק לתנאי הזה, לבצע את הפעולות הללו מטעם חשיבות העליון. זה נקרא "לעבוד בשמחה".
אם הבחירה של האדם לא נעשית מתוך הכרח, או מתוך צורות חשיבות של הבריות, שמביאות להם מילוי של איזו הטבה או הצלה זמנית, אלא אך ורק מתוך חשיבות הבורא, אז זה נקרא "עבדו את ה' בשמחה". כי שמחה היא הסימן שנמצאים באמת בהשפעה.
איך לזהות את הרצון של הערלה ולא להשתמש בו?
בירור ומיון של הרצונות, במה להשתמש ובמה לא, האדם מברר וממיין תוך כדי העבודה. אין לו אפשרות מן הסתם לקבוע מתוך תרי"ג הרצונות, באיזה רצונות משתמשים ובאיזה רצונות לא משתמשים. כי לא קיים דבר כזה בחלק להשתמש ובחלק לא. גם אם מתבטאים כך בקבלה, שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידין - רמ"ח מצוות "עשה" ושס"ה מצוות "לא תעשה" ("מצוות עשה" שהם רצונות דהשפעה, ו"מצוות אל תעשה" שהם רצונות דקבלה, שאי אפשר לתקן אותם בעל מנת להשפיע. ולכן לא משתמשים בהם, אלא רק לאחר שעושים עליהם תיקונים מיוחדים) - אין זה בדיוק נכון. כמו שלא לומדים בחכמת הקבלה, על "תרי"ג רצונות" בפרצוף רוחני, אלא על "עשר ספירות". אבל עשר ספירות הכוללות תרי"ג רצונות, ואפילו תר"ך רצונות (תרי"ג רצונות ועוד ז' רצונות מיוחדים, הסופיים).
תר"ך הכלים, הרצונות האלה, הם רק בתוך הנשמה. ואינם כוללים את הרצונות הגופניים שיש בנו עכשיו. אז איך ניתן להבדיל בין הרצונות, אם הרצונות הגופניים לאוכל, מין, משפחה, בית, וכל מה שהגוף דורש מהאדם, והרצונות האנושיים לכסף, כבוד, מושכלות, שהאדם מקבל מהסביבה ומהאנושות, הם אינם שייכים לרצונות של הנשמה. אלא הם רצונות של הגוף הפיסיולוגי, הביולוגי, עם הפסיכולוגיה הגשמית (הבהמית והאנושית) הפנימית שלו. בעוד תר"ך הרצונות של הנשמה, הרצונות שנכללים בעשר ספירות, או בחמש ספירות של כח"ב זו"ן (תלוי איך מתארים את הפרצוף הרוחני), הם רצונות שמכוונים לשורש, לבורא.
כל אדם שרוצה להתחיל לגלות את היחס שלו כלפי הזולת, ולהרגיש את הרצונות של הזולת במקום את הרצונות שלו, הוא מתחיל לקנות את תר"ך הרצונות של הזולת, במקום הרצונות הגופניים והאנושיים שלו. והרצונות של הזולת, הם נקראים אז רצונות של הנשמה שלו. זאת אומרת, היכן הכלי שבו מרגישים "רוחניות", "משפיע", "מקבל", "עולם רוחני"? במה שנמצא מחוץ לאדם עצמו. אבל מחוץ לאדם עצמו ישנם כל הרצונות של אותם מיליארדי אנשים, פחות הוא עצמו. לכן מיון ובירור הרצונות יכול להיעשות רק על ידי עבודת האדם, שמתחיל לצאת בכוח מעצמו, ולהחליף את הרצון של עצמו עם הרצון של הזולת.
ובתוך תרי"ג הרצונות שהוא מגלה ביחס לזולת, שהם גם לא רצונות של הזולת, אלא שלו. כי מהיכן לו לדעת את הזולת, אם לא מתוך עצמו. מתוך המאמץ שלו להרגיש את הזולת "כמוך", הוא מתחיל להרגיש את תר"ך היחסים שלו. ומחוץ לו בלתי אפשרי להרגיש משהו, כי מדובר בצורה מופשטת. אלא הוא מגלה רצון חדש כלפי הזולת, שכלול מתר"ך חלקים. ובהם הוא מתחיל להבדיל בכל החלקים האלה, רמ"ח, שס"ה, תרי"ג, ז' רצונות. ויכול להתחיל לקבוע במה מותר להשתמש ובמה בינתיים אסור, אלא אחר כך. עד שכל היחס שלו לזולת נעשה רק על מנת להשפיע במלואו.
רצונות שמרגיש בהם עדיין חוסר יכולת להשתמש רק להשפעה, הוא מקפיא אותם ולא משתמש. אבל רצונות שכל פעם הוא מברר אותם, בכל מדרגה, ובטוח שלא מסוגל לחשוב בהם על השפעה, אם מרגיש בתוך הרצונות האלה, שחייב רק להנות בהם וזהו, בניתוק מהזולת, זה נקרא שבירר את "הערלה". ואז צריך לקבוע אם הם בסדר או לא. ואם הוא קובע, שהם לא בסדר, אז בכך הוא חותך אותם מעצמו. אם הוא רואה שהם לרעתו, כי הם גורמים לו להיכנס לעל מנת לקבל, אז הוא שונא אותם, מתנזר מהם, נחתך מהם. ו"הסכין" הוא האור העליון, שעושה בו הבדלה.
איך צריך להשפיע לרצונות של הזולת?
אם מדובר על רצונות של הזולת, לאיזה רצונות עלינו לכוון? והאם צריך ללכת ולהשפיע לרצונות האלה בפועל ממש? המקובלים מייעצים לעוסקים בחכמת הקבלה, כדי שיגיעו לדבקות עם הבורא, לבנות קבוצה קטנה, שבה יעסקו בקניית הרצון של הזולת. ואיזה רצון של הזולת כל אחד יצטרך לקנות? רצון לאותה המטרה כמו שיש לעצמו. וכל אחד שמבשילה בו כבר הנקודה שבלב ורוצה להתקדם, היא מביאה אותו למקום עם אנשים, ופתאום מגלה שגם להם יש אותו רצון.
מהיכן הם באו? איך הם מצאו איש את רעהו בעולם? כי העולם שלנו איננו גופים, אלא נשמות. ונשמות לפי הרצון הפנימי שלהן, פתאום באות ומתקבצות לקרבה גשמית אחת לשניה גם בגופים. ואם הם מתאספים בקבוצה, וכל אחד רוצה לקנות רצון מכולם, ולהשפיע לרצונות של כולם, את חשיבות המטרה (כי רק חשיבות המטרה, היא שיכולה למשוך אותו נכון להיות כל הזמן בתשומת לב אליה, ורק אותה הוא צריך), אז הוא מתייחס לרצון של החבר, וחושב איך להגדיל אותו, ואיך לעורר אותו, ואיך החבר יעורר בחזרה את הרצון הזה כלפיו.
וכך כל אחד נכלל מרצונותיהם של האחרים. כי כל חבר שרוצה לקנות מכולם רצונות כלפי המטרה, ומכפיל את הרצונות שהוא קונה פי עשרה (אם הקבוצה מונה למשל עשרה איש), אז מפני שכולם נכללים אחד מהשני, הוא מגדיל את הרצון שלו לא פי עשר, אלא פי מאה, עשר כפול עשר. ולא מגדיל כבר את הרצון שלו, אלא מגדיל את הרצון שלו מהזולת כלפי הבורא. כי הוא רוכש את הרצונות שלהם. לא של כל אחד לחוד שרוצה משהו בצורה אגואיסטית, והוא רוצה כמוהם גם זה וגם זה. אלא הוא מקבל את הרצונות שלהם, שהם רוצים לצאת מתוך הרצונות למטרה. וכך הוא רוכש מהם רצון למטרה פי מאה.
זאת אומרת, הרצון מחוץ לו כבר מכוון בצורה נכונה, כמו שהוא עצמו התייחס אליהם, וכמו שהם התייחסו כל אחד מתוך עצמו. וכך הוא מקבל פתאום על פני הרצון האגואיסטי ההתחלתי פי מאה, שאחר כך שוב מכפיל את עצמו. ואז נעשה לו רצון עצום, שמוכן לרוץ למטרה. והוא לא שוכח ממנה, כי הוא כל הזמן מתייחס לחברה כך, שרוצה לקנות ממנה רצונות כלפי המטרה, והם מצדם רוצים להשפיע לו את הרצון הזה.
וכך האדם נעשה כבול בתוך הרצון הגדול שלהם כלפי המטרה, ולא יכול להיפטר ממנו. כמו בחברה הגשמית שמשפיעה על האדם במסעות פרסום, והוא האומלל חייב לקיים מה שמפרסמים לו כחשוב. כך צריך לעשות בחברה רוחנית עם חשיבות המטרה. ובלי פרסום כזה מהחברה, לא יהיה לאדם אף פעם רצון רוחני, תרי"ג רצונות, תר"ך רצונות, בתוך הנשמה. אלא רצון גופני או אנושי, היינו, רצון של הגוף הבהמי בלבד, ואף לא רצון אחד מתוך הנשמה.