מאמר ק"ט: "ב' מיני בשר"
"ובדרך כלל אנו מבחינים ב' מיני בשר, בשר בהמה ובשר של דגים. ובשניהם יש סימנים של טומאה. והתורה נתנה לנו סימנים, בכדי לידע, איך להתרחק מהם, ולא ליפול לרשות הטומאה שבהם."
הבורא ברא רצון לקבל. וכל עוד הרצון לקבל נמצא בשליטת האור שברא אותו, והאור ממלא אותו, הרצון לקבל הזה בטל "כנר בפני אבוקה". זאת אומרת, כולו נמצא ברשות האור, בשליטת התענוג שממלא אותו. כמו שרואים לעיתים בעולמנו, אם בא לאדם תענוג גדול, הוא לא יכול לעמוד בפניו, אלא נעשה מכור לו. כך עם הרצון לקבל. עד שהוא לא נפרד מן האור, הוא לא יכול לקבוע את עצמיותו. אבל לאחר שנפרד מן האור, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות, רצון לקבל לחוד והאור לחוד. וכך נפתח לרצון לקבל סיכוי לקבוע את עצמיותו, ולהחליט איך הוא רוצה להיות, לראות את עצמו.
הניתוק של הרצון לקבל מן האור, נעשה בצורה הדרגתית מלמעלה למטה, בעודם יורדים כרוכים יחד מאין סוף עד העולם הזה. "עולם הזה" נקרא שמגיעים למצב הנמוך ביותר, המקום היכן שמתחלקים הרצון לקבל והאור, לשני גורמים נפרדים - לאור ורצון. אבל לאחר הניתוק הסופי ביניהם, שהושג רק כעת בזמננו, מתחילה להתעורר בתוך האדם הרגשה של המעמד המנוגד בין הרצון והאור. "הלב" ו"הנקודה שבלב" מתחילים להראות את עצמם זה כנגד זה בתוך האדם, וגורמים לו בלבול והרגשות לא נעימות, שמביאים אותו לשאלות על מטרת החיים.
השאלות האלה נובעות בדיוק מאותו מעמד מנוגד בין "הלב", הרצונות, לבין "הנקודה שבלב", הניצוץ של האור שפעם מילא את הרצונות. ואם האדם רוצה לבנות את עצמו על ידי ניצוץ האור, שכל הרצונות שלו יקבלו צורה של אותו ניצוץ, אז נקרא שהכלי מוקדם לאור. כי על האדם עצמו לקבוע, שהוא רוצה להגיע לצורה הזאת, ולהיות כמו אותו האור שפעם מילא אותו ושלט בו. אלא אין לו יותר משתי אפשרויות. או להיות בצורה כרצון לקבל, או להיות בצורה כמו האור. אם הוא נמצא בצורה של רצון לקבל, הוא נברא שאין לו עצמאות.
עצמאות האדם, האפשרות היחידה שלו להיות עצמאי וקיים בקומה זקופה, היא דווקא להגיע להיות דומה לבורא. אבל כדי לתקן את הרצונות שלו, ולהיות דומה לאור, לבורא, העצמאי והשלם בכל דבר, על האדם לתקן את עצמו בצורה הדרגתית. לעלות באותן המדרגות שהרצון והאור ירדו מלמעלה למטה, והתגשמו לאט לאט עד לגשמיות האמיתית של העולם הזה. באותם הדרכים ובאותן המבואות, על הרצון לקבל להשתדל ולעלות. היינו, כל פעם לעשות מעצמו צורה יותר ויותר דומה לאור. כי שלבי העלייה במדרגות הם בלהידמות לאור.
בתיקון הרצון לקבל ישנם שני שלבים עיקריים. בשלב הראשון, הנקרא "תיקון של גלגלתא ועיניים", מתקנים את הרצון לקבל רק כדי להידמות לצורת האור, להיות בנתינה בלבד כמו האור. בשלב השני, במצב הנקרא "תחיית המתים", הרצון לקבל מתקן את עצמו עוד יותר, עד שאפילו את הרצונות שלו, הוא מסובב שיוכלו לקבל כדי להשפיע. להידמות לאור אפילו בצורת הקבלה, בשימוש ברצונות בצורתם הטבעית. שימוש מיוחד וגבוה, שכלל לא מובן לנו, אבל אפשרי.
בתיקון הכלים דהשפעה, על השימוש בלהשפיע בלבד, הנקרא "גלגלתא ועיניים", אין שום הגבלה. במידה שקונים את היכולת להשפיע, אז משפיעים. מה שאין כן בתיקון הרצונות בלקבל על מנת להשפיע, שם יש הגבלות גדולות. מפני שעלולים לטעות, ובאמצע הקבלה להיכנס פתאום לתוך התענוגים, ולהישאר בהנאה מהם עצמם, ולא מלהיות דומה לאור. ולכן יש הגבלות על הרצונות לקבל על מנת להשפיע. והם מתחלקים לאלה שניתן לעבוד איתם, ולאלה שבינתיים לא ניתן לעבוד איתם, או שניתן לעבוד איתם בהדרגה או בצורה חלקית. ולכאלה שבלתי אפשרי לעבוד איתם בכלל, כי לעולם הם לא יוכלו לקבל על מנת להשפיע.
הרצונות האלה בשמותיהם, מתחלקים לפי "מוחא", "עצמות", "גידין", "בשר" ו"עור". כלים שאפשר לתקנם, ששייכים לגלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, הם נקראים "מוחא", "עצמות", "גידין". וכלים דרצון לקבל בעביות ג' וד', הם נקראים "בשר" ו"עור". בעבודה עם כלים של "עור", יש בעיה איך לתקנם. אבל כלים של "בשר", הם המקום שבו מתעוררות שאלות רבות, איך לתקן את הכלים בג' דעביות, כי בשימוש בהם כבר מאיר אור החכמה, האור של התענוג. ולכן ישנם ברצונות אותם כלים דבחינה ג' הנקראים "בשר", שמתחלקים להרבה מאוד הבחנות - "בשר דחיה", "דבהמה", "דדגים", או דכל מיני הבחנות ושמות שיכולים לתת לאותו "בשר", היינו, לרצון לקבל שצריך לעבור תהליך של תיקון.
אם הוא שייך לחלק הרצון שניתן להשתמש בו, הוא נקרא ביסודו "בשר כשר". אבל קודם צריך להפריד אותו מחלק ה"לא כשר", שאי אפשר עדיין להשתמש בו בלקבל על מנת להשפיע, ולאחר מכן "להכשיר" אותו. זאת אומרת, לבנות מערכות איך להשתמש בו, כדי בזמן השימוש לא ליפול לעל מנת לקבל. וזה נקרא "הכשרה". ובהכשרה יש פעולות רבות עם מלח ומים שעובדים על ה"בשר". "מלח" נקרא כוח המלכות, ו"מים" נקרא כוח הבינה. כנגד כל השלבים האלה ישנם סימנים בדיני הכשרות שנהוגים בעולם הזה גם בשחיטה עצמה. אבל החוקים האלה שייכים לשימוש נכון ברצונות לקבל דבחינה ג' דעביות, או בבחינה ד' דעביות, אם משתמשים גם ב"עור".
וכל החוקים האלה שחייבו המקובלים בגשמיות, הם רמז לרוחניות שבה מקיימים אותם בפועל. אבל בקיום הרוחני שלהם תלוי כל התיקון שלנו. כי האדם צריך לעשות בתוכו את התיקון, לשחוט בתוכו את הבהמה. כמו שאומר הכתוב: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו מצוות אלא לצרף בהם את ישראל". על ידי קיום תורה ומצוות משיגים "צירוף", ניקוי של בחינת ישראל בתוך האדם, ולא שחיטה של בהמה בגשמיות. למרות שגם במסגרת שבונים בחיים הגשמיים, צריך להשתייך לקיום שמרמז על השורש. אבל כמו שאומרת הגמרא, התיקון הוא אך ורק על ידי הניקוי הפנימי של האדם. איך הוא שוחט את הבהמה שלו, ואיך הוא מכין ממנה את הרצונות, שיהיו מוכנים לשימוש דהשפעה, דאהבה.
לכן בעל הסולם מסביר במאמר הזה על מיני הבשר, על הדגים והחי, שהם סוגים שונים. גם בדגים וגם בבהמות יש כשרים ושאינם כשרים. אבל בהכנת בשר חי חייבת להיות גם כשרות מיוחדת. מה שאין כן בדגים מדובר על משהו אחר לגמרי. תיקונם כל כך קטן לעומת הבשר, מפני שדגים נמצאים בדרגה עביות קטנה מאוד, לעומת הבשר, שלא צריך לעשות שחיטה או כשרות בצורה מיוחדת, אלא דג מוכן לשימוש כמו שהוא. זאת אומרת, רק הסימן החיצון של הדג, הוא תנאי מספיק להשתמש ברצון הזה, אם הרצון שייך לדרגת דג. מה שאין כן ברצון ששייך לדרגת בהמה, צריך עבודה קשה מאוד כדי להכין את הרצון לשימוש, גם בשחיטת הרצון וגם בהכנת הכשרות.
"בדגים נותן לנו סימנים של סנפיר וקשקשת. בזמן שהוא רואה את הסימנים האלה בהדגים, אז הוא יודע, איך להזהר, ולא ליפול לרשות הטומאה."
תחילה יש להבדיל את הדג והבהמה, אם הם כשרים או לא. זאת אומרת, להסתכל על הרצונות, ולראות איזה רצון באדם, נמצא במצב שאפשר להשתמש בו. בחיים הרגילים שלנו, אם דג או בהמה אינם כשרים, הם לא יהיו כשרים עד גמר תיקון. אלא כמו שכתוב, בגמר התיקון אפילו בשר חזיר יהיה כשר. כי מלאך המוות הופך למלאך הקדוש. אבל בחיים הרוחניים, הרצונות של האדם עוברים שינויים. לכן צריך לבחון את כל הרצונות, ואז למיין ולשייך אותם לדגים או לבשר. ובדגים או בשר למיין לפי כשרות.
מה זה נקרא "לאכול" ברוחניות?
"לאכול" נקרא להשתמש. "אכילה" נקרא לקבל בעל מנת להשפיע. "אכילה" ברוחניות נקרא, "טעמים שמתפשטים מפה לטבור".
מה הן הכנות של רצונות הנקראים "דגים" או "בשר"?
ההכנות של רצונות הן להשתמש ברצונות בלקבל על מנת להשפיע. "הכנות" נקרא לברר את הרצונות כולל הכשרים. ועל הרצונות הכשרים לעשות "תיקונים כדי לאכול", זאת אומרת, להכין עליהם מסכים, ואז להשתמש בהם בלקבל על מנת להשפיע.
באדם ישנם רצונות רבים. קודם הוא מתקן רצונות של גלגלתא ועיניים ונמצא בדרגה של להשפיע על מנת להשפיע. ולאחר מכן הוא מגיע לתיקון הרצונות לקבל על מנת להשפיע. רצונות שמתחלקים לשניים, לבשר ולדגים. מתוכם ממיינים ומבדילים רצונות שאפשר להשתמש בהם עד גמר התיקון. בדגים לפי סימנים של "סנפירים" ו"קשקשים" ובבשר לפי "מעלה גירה" ו"מפריס פרסה".
בדגים צריך רק להמית את הרצונות משימוש על מנת לקבל. אבל בבשר צריך קודם להמית את הרצונות בשחיטה, מהשימוש על מנת לקבל. כי הם רצונות דקבלה, שפעם כבר קיבלו על מנת לקבל. לכן קודם צריך לשחוט אותם. ודגים לא צריך לשחוט. אלא מספיק להוציא אותם לאוויר ולתת מכה, כדי שהרצון ימות. אבל בבשר צריך שחיטה מיוחדת של הרצונות, כי הם רצונות גדולים. וכבר בשחיטה עצמה חייבים לעשות עליהם תיקון. כדי לדעת מאיזו צורת שימוש דעל מנת לקבל הרצון הזה מת.
לאחר מכן צריך להתחיל להכין את הכשרות של הבשר. להבדיל בין כל סוגי הבשר, כבד, ריאות וכו', ולהכשיר כל סוג לפי דיני הכשרות המיוחדים לו. ואז מתחילים חוקי הבישול, מה לבשל ואיך וכמה זמן. כי העיקר הם החוקים של הטיפול בבשר. בדגים אין חוקים כאלה. דגים הם רצונות זכים מאוד, למרות שהם רצונות דלקבל. ולאחר שהבשר מוכן, מגיעים לשלב השימוש ברצונות.
"שימוש" נקרא לאחר עיבוד כל הרצונות, שהם מוכנים עם המסך בלקבל על מנת להשפיע, ומוסיפים אותם לגלגלתא ועיניים של הפרצוף. ולכן בסעודה, קודם כל אוכלים את הדגים, שהם סימנים לרצונות הזכים, ואחר כך את הבשר, שהוא סימן לרצונות העבים. כי מצרפים את הרצונות לפי המדרגה. אבל גם מבדילים בסעודה בין הדגים לבשר, כסימן לשימוש השונה בין הרצונות. אבל כדי לדעת איך לעשות תיקונים רוחניים על הבשר, צריך להגיע קודם לגלגלתא ועיניים.
" סנ-פ-יר מרמז לנו על שונא-פה-אור. הכוונה על מלכות, שנקראת פה. וכל האורות באות ממנה, שהוא בחינת שהוא אמונה." "שונא אור" נקרא, דוחה את האורות שבאים בצורה ישירה. כמו בהגדרת הצמצום: "המעכב את רצונו אף על פי שמשתוקק מאוד לקבל" (תע"ס, כרך א', חלק א'). כי הרצון לקבל לא מת, אלא הוא חי, הוא רוצה מאוד בתענוגים. אבל האדם מגדיל את מטרת הדבקות לגובה מעל התענוגים, ולכן הוא מוגן. כי נעשה "שונא מתנות", שונא "לחם חסד". וזה נקרא "דוחה".
"ובזמן שהוא רואה, שהוא בחינת טעם של עפר, שהוא בזמן שצריך להאמין, אזי הוא יודע בבירור, שצריך לתקן מעשיו. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וצריך להתפלל לאקמא שכינתא מעפרא."
אם הרצונות של האדם עדיין משתוקקים לתענוגים ולא לנותן התענוגים, להידמות לבורא בנתינה, אז נקרא שגדלות הנותן היא אצלו בעפר. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". ואם "מתפלל", זאת אומרת, מתחבל כל מיני תחבולות על ידי עבודה בקבוצה, בלימוד ובהפצה, כדי שיעלה בעיניו "כבוד שמים" כביכול, גדלות הבורא, גדלות המטרה, אז הבורא נעשה יותר חשוב בשבילו, מהתענוג שמרגיש בצורה ישירה, ונקרא שהוא מוגן כבר מלהשתמש בעל מנת לקבל.
רק בדרך הזאת האדם יכול להתגבר על הרצון שלו. ולא על ידי הגבלת הרצון או על ידי קשירת הידיים והרגליים. אלא רק על ידי גדלות המטרה. כי ברוחניות עוסקים ברמת הרצונות. היכן שלא יכול לעזור הגוף הגשמי או המחשבות, אלא רצון שהוא כנגד הרצון. שהרצון לבורא חשוב יותר מהרצון ליהנות בעצמו. והרצון לבורא נבנה רק על ידי המאור המחזיר למוטב. כי ישנם שני כוחות, שני רצונות, רצון להשפיע שמתעורר באדם על ידי המאור המחזיר למוטב, והרצון לקבל של האדם.
ואם שני הרצונות האלה פועלים באדם בכיוונים שונים, כמו שני כוחות, כשני וקטרים, שהאחד כלפי מעלה והשני כלפי מטה, אז מנצח מי שיותר גדול. וכך ברוחניות נקבע מצבו של האדם. אם ההשתוקקות שלו לבורא יותר גדולה, מההשתוקקות שלו למלא את בטנו, אז נקרא שיש לו מסך, ויכול להשתמש בו על מנת להשפיע.
"וקשקשת נקרא, כי בזמן של סנפיר אין הוא מסוגל לעבוד כלל. אלא כשהוא מתגבר על סנפיר, אז נופל לו במחשבתו איזה קושיא על ההשגחה, וזה נקרא קש. ואז הוא נופל מעבודתו. ואח"כ הוא מתגבר ומתחיל לעבוד בלמעלה מהדעת. ונופל לו במחשבתו עוד קושיא על ההשגחה.
נמצא, שיש לו ב' פעמים קש, שהם קש-קשת." כך האדם צריך לעלות וליפול, לעלות וליפול, עוד ועוד אלפי פעמים, כמו שכתוב: "כי שבע יפול צדיק וקם". כי בלי ירידה ונפילה חוזרת, ושוב עלייה, לא יהיו לאדם "קשקשים". ובלעדיהם הוא לא יוכל לרכוש הבנה ותפיסה ויחס נכון לטבע שלו, מי הוא, שהוא עצמו עפר ואפר, לעומת האור ששולט עליו.
אלא רק האור העליון שבא ומחזירו למוטב, הוא שיכול לתת לו מגן, אחרי הקשקשים הרבים האלה, שהאדם מתרגז ורואה איך שוב ושוב הוא לא מסוגל בעצמו. על ידי זה גומלת באדם ההחלטה שרק האור העליון, הבורא, יוכל לעזור לו, ולהביא את כל הקשקשים האלה כמגן על בשרו. ואז האדם רוכש מסך. וזה נקרא שיש לו סימן כשרות שני.
"וכל פעם שמתגבר למעלה מהדעת, אז הוא עולה. ואח"כ הוא יורד. אז האדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר מחמת רבוי הקשיות. אז אין לו עצה אחרת, אלא לצעוק לה', כמ"ש "ויאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שועתם אל ה' והוציאם ממצרים", היינו מכל הצרות."
ועד שהאדם לא עובר על כל הצרות האלה, על כל "הצרוֹת" הזאת, הוא לא יכול "לצאת ממצרים". זאת אומרת, לקבל מלמעלה את האור המחזיר למוטב, שיגן על הרצון שלו, ויוכל לצאת מעל הרצון, לצאת מתוך עצמו, מהמצב שבו הוא נמצא. כי לפני שהאדם מתעלה מעל הרצונות של עצמו הנקראים "מצרים", נקרא שהוא נמצא ב"גלות מצרים".
מה שאין כן, לאחר "קשקשים" רבים ועבודות רבות ב"סנפירים", שכבר רוצה לאחר כל האכזבות לצאת מ"מצרים". אז מגיע האור המחזיר למוטב, והאדם מתעלה מעל הרצונות שקודם היה טבוע בהם. אותה התעלות מעל הרצונות, היא נקראת "יציאת מצרים", יציאה משליטת "פרעה", מהרצון לקבל הכללי שיש באדם. והכוח שמקבל, הוא נקרא "מסך" או "אמונה למעלה מהדעת".
"ידוע הכלל מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". שפירושו הוא, משום שהם הפוכים זה לזה. כי יש שני בחינת גופים לאדם:
א. גוף פנימי
ב. וגוף חיצוני.
שבגוף פנימי מתלבש חיות רוחני, שהוא בחינת אמונה והשפעה, המכונה מוחא וליבא.
ובגוף החיצוני יש חיות גשמי, שהוא בחינת ידיעה וקבלה.
ובאמצע, בין גוף הפנימי לגוף החיצוני, יש גוף אמצעי, שהוא אינו עולה בשם לפי עצמו. אלא אם האדם עושה מעשים טובים, אז גוף האמצעי מתדבק בגוף הפנימי. ואם עושה מעשים רעים, אז הגוף אמצעי מתדבק בגוף החיצוני. היינו, או שיש לו חיות גשמי, או חיות רוחני." אחד מן השניים. כי האדם חייב לחיות, לתת מענה כלשהו, מילוי כלשהו, לרצון לקבל שלו, ולא יכול להישאר תלוי בין שמים וארץ.
אלא חייב לחיות או מתענוגים דעולם הזה, או מתענוגים רוחניים. אבל באמצע הוא לא מסוגל, עד שמוכן לאבד את עצמו לדעת. ולכן הוא צריך להזדרז כדי לבוא במהירות מלהנות מתענוגים דרצון של העולם הזה, לתענוגים רוחניים, דלהשפיע.
על מי נאמר "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד"?
"ידוע הכלל מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". זאת אומרת, מי שנמצא ברצון על מנת לקבל, הוא נחתך מאותו "אזור", מאותם רצונות, שבהם מורגש הבורא כאשר הוא "דר" בהם. הבורא דר בתוך הרצונות שברא. כי האור ברא את הרצונות ומילא את הרצונות. האור נמצא קודם, הוא הראשון. ורק לאחר מכן בורא לעצמו את כל הרצונות ונמצא בהם. אבל היכן האדם מגלה את האור? באיזה רצונות? לפי השתוות הצורה.
מצד האור אין מניעה להיות "אני ה' הנמצא בם בתוך טומאתם", אפילו ברצונות דעל מנת לקבל, אפילו ברצונות שנקראים "קליפות". אלא מצד האדם, היכולת להרגיש את האור, את הבורא, את החיבור והדבקות עימו, את מה שנקרא כלפי עולמנו "רוחניות", היא מותנית במידת השתוות הצורה שלו עם האור. כמו בכל התופעות בעולם שלנו. תופעה מגלים רק אם משתווים לאותה תופעה. ואחרת לא תופסים אותה בחושים. לא מרגישים הרגשה או מבינים בשכל.
לכן מה שאומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", נאמר כלפי הנברא. כי נברא לא מרגיש את הבורא, אם הוא נמצא עם הבורא בתכונות הפוכות. ואם רוצה להרגיש אותו, חייב לשנות את תכונותיו מלקבל ללהשפיע.
"שפירושו הוא, משום שהם הפוכים זה לזה. כי יש שני בחינת גופים לאדם:
א - גוף פנימי
ב - וגוף חיצוני.
שבגוף פנימי מתלבש חיות רוחני, שהוא בחינת אמונה והשפעה, המכונה מוחא וליבא.
ובגוף החיצוני יש חיות גשמי, שהוא בחינת ידיעה וקבלה." האדם משתוקק לידיעה וקבלה. הוא רוצה ("תן לי") לקבל, והוא רוצה לדעת, זאת אומרת, לשלוט. לשלוט שיהיה שלו, ולשלוט שיהיה בהבנתו הגשמית. וזה נקרא "קליפה". "קדושה" נקרא השפעה ואמונה, מעשה דלהשפיע ומחשבה דלהשפיע, הנקראת "אמונה". האדם יכול לעשות, או מעשה של קבלה, או מעשה של השפעה. וליד זה השכל שלו תומך במעשה בידיעה, או באמונה.
"ובאמצע, בין גוף הפנימי לגוף החיצוני, יש גוף אמצעי, שהוא אינו עולה בשם לפי עצמו." הנקרא "קליפת נגה", לא טוב ולא רע. אי אפשר להגדיר מה הוא, מפני שאין לו עצמאות. "אלא אם האדם עושה מעשים טובים, אז גוף האמצעי" הזה מתרחק מהגוף החיצון ו"מתדבק בגוף הפנימי." או עולה מלמטה למעלה. כי כל פרצוף כולל גלגלתא עיניים ואח"פ. גלגלתא ועיניים שיכולים לתקן את עצמם, ואח"פ שאינם יכולים לתקן את עצמם. לתקן את האח"פ אפשר רק אם מצרפים אותם לגלגלתא ועיניים.
ואי אפשר שיהיו שניהם, גם גלגלתא ועיניים וגם אח"פ. אלא, או על מנת להשפיע, או על מנת לקבל. כי פרצוף דקדושה, גלגלתא ועיניים, עומד על ראש הנקרא "אמונה" וגוף הנקרא "השפעה". ופרצוף דטומאה עומד על ראש של "ידיעה" וגוף של "קבלה". אז איך אפשר לעבור מטומאה לקדושה, אם האדם נמצא בתחילה כל כולו ברשות הקליפות? איך הוא יכול להעלות את עצמו? קודם הוא בונה פרצוף של גלגלתא ועיניים ולאחר מכן מצרף אליו עבודה עם האח"פ.
שרטוט 1
ובמאמר הזה מדובר על העבודה שלו עם האח"פ, עם "דגים" ו"בשר", שני סוגי הכלים של האח"פ. איך הוא מעלה ומתקן אותם? על ידי אותה מציאות שהיא "כביכול", כי אין לה עצמה ממשיות. אלא האדם מתאר את עצמו כנמצא בין טוב לבין רע. אם עושה מעשה טוב, נקרא שמעביר את "כל העולם", זאת אומרת, את כל כולו, לזכות. "ואם עושה מעשים רעים," אם נכשל ועושה רע, "אז הגוף אמצעי מתדבק בגוף החיצוני." זאת אומרת, כל כולו נופל לטומאה, לחובה. "היינו," צריך לראות את עצמו כנמצא באמצע, "או שיש לו חיות גשמי, או חיות רוחני." ובכל מעשה ומעשה לברר ולבנות "מלאך" חדש, כוח חדש, מציאות חדשה משלו.
"נמצא, כיון שיש הופכיות בין פנימי לחיצוני," בין שני הגופים האלה, בין שני המצבים, "לכן אם הגוף האמצעי דבוק בגוף הפנימי, אז הוא בחינת מות לגוף החיצוני. ואם הוא דבוק בגוף החיצוני, אז הוא" בחינת "מות לגוף הפנימי. כי הבחירה היא בגוף האמצעי אז, להמשיך ולהתדבק בקדושה או חס ושלום להיפוך." האדם צריך לומר לעצמו, שתמיד הוא נמצא במצב אמצעי בין טוב לרע, ובידיו הבחירה איך לברר את כל הרצונות.
שרטוט 2
איזה פעולות האדם צריך לעשות על עצמו, כדי לקלוט מהסביבה הערכה להשפעה?
האדם נמצא במצב שרוצה לקבל, ואין טעם לספר לו שכדאי לתת ולהשפיע, כי זה לא הוא. הוא כל כולו נולד בטבע המקבל. אבל הוא גם נולד בתוך חברה. ולחברה ישנם ערכים אחרים. והערכים שישנם בחברה, הם שמשפיעים על האדם, והוא לא יכול לעמוד נגדם. אפילו אם הערכים האלה דמיוניים ומנותקים מהמציאות. כי אם החברים רוצים, הם יכולים לשלוט עליו עם הדעה שלהם. מדוע? מפני שעיקרון החברה נובע ממערכת דאדם הראשון.
שרטוט 3
האדם נמצא בתוך המערכת הזאת בקביעות. לא חשוב אם הוא מרגיש זאת או לא, תמיד הוא נמצא בה. רק איננו מבין שכולם נמצאים במערכת אחת, והחיים שלו קשורים אליהם בחבל הטבור. אלא רואה לעת עתה בחיים שלנו, שאם הוא נכנס לחברה, הוא באין ברירה מקבל ממנה התרשמויות, וחבריה שולטים עליו. לכן אם האדם נכנס לחברה מתאימה, שמעריכה השפעה, נתינה, ואפילו את הרוחניות, הוא מאין ברירה מתחיל להעריך את התכונה הזאת.
הערכה שלו לתכונת ההשפעה תלויה, במידה שהאדם מכניע את עצמו כלפי החברים, ובמידה שהם יכולים להשפיע לו בחזרה. כי השפעת החברה כוללת שני מרכיבים. האדם, שצריך לעבוד בהכנעה, ולהיות כמה שיותר כלפי מטה. והחברים, שאינם צריכים בעבודת ההכנעה, אלא להראות כלפי האדם וכלפי העולם, כמה שיותר גדולים וחזקים. כדברי הכתוב: "ויגבה לבו בדרכי ה'". לא סתם כך להגביה ליבם ולהתגאות. אלא להתגאות בלהראות גדלות וכוח וחוזק ותקיפות דווקא "בדרכי ה'". כי כך החברה משפיעה על האחרים את הערכה הזאת.
שרטוט 4
אם החברה עובדת לרומם את עצמה ולהראות לאדם מי היא לעומתו, והאדם עצמו מסכים ורוצה להתכופף כך כלפיה, אז ערכי האמונה וההשפעה של החברה, הם משפיעים על הידיעה והקבלה של האדם להכניע את עצמו ולרצות לקבל מהחברים את הערך הזה. ואז האדם נעשה בעל בחירה. כי כנגד הצורה הטבעית של "האני" שלו, שרוצה הכל לעצמו, הוא מקבל כעין טבע אחר.
החברה באה לאדם שבאופן טבעי מושך הכל לעצמו, ואומרת לו שכדאי למשוך הכל כלפי מעלה. ואז האדם נמצא באמצע. אבל איך הוא נשאר באמצע אם הוא בוחר? כי האדם בוחר רק בחברה. ולאחר שנכנס תחת השפעת החברה, אין לו יותר מה לעשות. אלא הוא תלוי באותה חברה, שתביא לו גדלות של ערכים רוחניים, יותר מהערכים הגשמיים שיש לו. ואז הערכים של החברה יתנגשו בתוך פנימיותו עם הערכים הטבעיים שלו, ומההפרש ביניהם, מההשוואה ביניהם, הוא או יעלה למעלה, או ירד יותר למטה.
שרטוט 5
לאחר שבאה לאדם ההתרשמות מהחברה, הבחירה איננה לבחור בפנים בתוך עצמו. כי אין לו יותר מה לבחור. אלא כמו שאומר בעל הסולם במפורש, הבחירה של האדם היא בסביבה בלבד. אבל "בחירה בסביבה" לא נקרא לבחור את הפרצופים של החברים שלו, אלא כל פעם לבחור איך הסביבה תשפיע עליו. לעבוד בצורה אקטיבית עם החברה כדי שתפעל עליו כמה שיותר - לחייב את החברים לפעול עליו, ולהכניע את עצמו כלפיהם. וכך נוצר באדם מאזן כוחות בין הכוחות החיוביים והשליליים שבונה את צורתו הסופית.
לכן כל מה שהאדם צריך לעשות, הוא לבחור חברה. ואחר כך מה שיהיה יהיה, הוא כבר לא בעל הבית על עצמו. אלא הבחירה בגודל החברה ובעוצמת החברה, היא שקובעת אם האדם עובד עם כלים דהשפעה בלבד, או גם עם כלים דקבלה על מנת להשפיע. כי הבורא מתראה תמיד רק בתוך החברה, אבל שהיא מערכת דאדם הראשון. וחברה חזקה יכולה להביא את האדם למצב שתגדל בו ההתרשמות מגדלות הבורא עד כדי כך, שהוא יתחיל לעבוד גם עם הכלים דקבלה בעל מנת להשפיע.
השימוש בכלים מתפתח באדם כסולם מדרגות, מנקודת האפס של העולם הזה, שהאדם נמצא באגו שלו, כאגואיסט שמנותק מהאחרים, ועד עולם אין סוף, שהאדם מחובר עם כולם ללא הבדל בינו לבין האחרים, ובפנים מתגלה הבורא. וכך גובה העלייה של האדם תלוי בכמה שהוא והאחרים מחוברים יחד. ככל שהאדם משתוקק להשפעה, ומבטא אותה בחברה למטה, במידה הזאת מתגלה האור מלמעלה.
החברה היא מערכת דנשמות. כך מלכתחילה האדם צריך לראות אותה. ואז לברר אחד אחד את כל הכלים דקבלה שלו, גם הקטנים וגם הגדולים, גם "בשר" וגם "דגים". בנפילות, ב"קשקשים", עד שהוא מגיע ל"סנפירים", הנבנים אחרי הקשקשים, להמשך של הקשקשים, לשנאה, לדחייה של האור.
שרטוט 6
מתי החברה מרוממת את האדם עצמו?
החברה מראה לאדם את הערכתה, אם הוא עושה מעשי השפעה. כי היא רוצה לתת לאדם הערכה להשפעה. אבל אם ברגע הבא הוא מתחיל להתנהג אחרת, אז היא איננה מזכה אותו בהערכתה, אלא מתחילה להתייחס אליו אחרת ולדבר אליו אחרת.
האדם צריך להרגיש את יחס החברה אליו בצורה מאוד "קצרה". כמו עם ילדים קטנים, שצריך לתת להם מתנות ופרסים וגם את ההפך. החברה מציינת שהאדם עשה מעשים טובים, כדי שיקבל ממנה הערכה גדולה יותר להשפעה. לחברה כדאי שיהיה כך, אפילו שמדובר בפעולות אגואיסטיות, כי העיקר להרבות לאותו כיוון דהשפעה. ואז מאותו כיוון יבוא אחר כך האור ויחזיר למוטב.
איך האדם שנמצא ברצון לקבל, יודע שבחברה הוא ימצא את תכונת ההשפעה?
קודם כל האדם צריך להחליט שהוא נמצא בחברה. ורק אחר כך הוא לאט לאט שופט ומבין מה העקרונות שלה. ההתקדמות הזאת היא הדרגתית. בהתחלה "נמצא בחברה" נקרא, להביא את עצמו לשבת בחברה בין יתר הגופים באותו חלל. אחר כך הוא מתחיל להבין, שאפילו אם ישב ביניהם עוד אלף שנה, הוא לא נמצא בחברה. כי "נמצא בחברה" נקרא, להיות נכלל עם הרעיון שלהם.
ואז הוא מתחיל לחשוב ולברר מה זה נקרא להיות מחובר איתם, להיות כלול בתוך הרעיון שלהם. כי הוא בא אליהם בשביל לקבל מהחברים כוחות כדי להתכלל ברעיון שלהם. ברעיון הנקרא "השפעה", שכולם חייבים להיות "כאיש אחד בלב אחד", בשוויון ואהבת אחים, "שבת אחים גם יחד". ולכן הוא חייב להתחיל לקבל מהם הערכה לרעיון הזה. וחייב להכניע את עצמו כלפי הידיעה הזאת שבהם, ולהרגיש אותם כמה שיותר גדולים בהשפעה.
אלא שהוא צריך גם לגרום להם, שירצו להשפיע לו. אבל הוא לא יודע איך לגרום להם לרצות להשפיע לו. אולי על ידי שייתן להם מתנות, או יחלק להם כל מיני דברים טובים. ואז הם אולי ישפיעו עליו. לכן כתוב: "קנה לך חבר". זאת אומרת, הוא צריך לשלם ולהביא להם משהו שהם ירצו, ואז הם ישפיעו עליו כל טוב. כי "קנה לך חבר" נקרא לקנות בהכל.
על זה נכתב: "הגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי". הוא חייב בכל מה שאפשר, לסובב את החבר כלפיו, כי בכך הוא מכניע את עצמו. ומה שיש בחבר, זאת אומרת, הכוונה היא לערכים הרוחניים שבו, הם יופנו אליו. בכך האדם מחייב את החברה לשים לב אליו ולהחשיב אותו כחלק מהם, כנמצא ביניהם. וזה מספיק כדי שיתחיל לקבל מהם השפעה של הערכת ההשפעה שיש להם.
וכך כל אחד שיתחבר לקבוצה העולמית, הוא ירגיש איך החברים משפיעים עליו. אבל איך הוא יכול לקנות אותם? אם הוא עושה איתם אותם המעשים, אותן העבודות, שהם עושים, ומשתתף בהפצה וקושר את עצמו אליהם, אז כולם יחד מצליחים עוד יותר. אבל זה שייך לאדם עצמו. כי החברה משפיעה על האדם, רק במידה שהאדם עצמו מחייב את החברה.
על החברה אין חיוב להשפיע על האדם. אלא ההפך, אסור לה לעשות זאת, אפילו עם הערכים הטובים ביותר שלה. כי זה נקרא "כפיה", "ואין כפיה ברוחניות". אלא מי שרוצה להיכנס בה, ורוצה שהחברים ישפיעו עליו, אם הוא כמו שכתוב: "קנה לך חבר", משלם על זה ביגיעה, בהשתתפות, בהכנעה מלאה כלפיה, אז הוא מקבל מהחברה את הערכים שישנם בחברה.
אפילו בלי שהחברים צריכים להתייחס אליו באופן מיוחד. אלא מתוך ההכנעה שלו הוא מקבל זאת, כמו שקונים ממתק במכונה אוטומטית. מכניסים לתוך המכונה שקל ומקבלים ממנה את הממתק. כי כל הערכים האלה כבר נמצאים באותה חברה. רק האדם צריך להכניע את עצמו כלפיה, ולהשקיע בה את עצמו.