מאמר קמ"ה: "מהו יהיב חכמתא לחכימין דוקא"
"יהיב חכמתא לחכימים".
והקשה: הלא יהיב חכמתא לטיפשים, היה צריך לומר?
ואמר, ידוע ש"אין כפיה ברוחניות". אלא נותנים לכל אחד כרצונו. והטעם הוא, היות שרוחניות הוא מקור החיים ועונג, ואיך שייך לומר כפיה על דבר טוב."
רוחניות הוא רצון להשפיע. גשמיות הוא רצון לקבל. ובטווח הזה יש הרבה רמות של מצבים. כי ב"גשמיות" מדובר, על מה שמתגלה בעולם שלנו, בדרגה הנמוכה ביותר של הרצון לקבל. אבל מטרת הבריאה היא להגיע להשפעה. ולהגיע לאותה החלטה, הכרה, נחיצות, הכרחיות בהשפעה, צריך על ידי יגיעה ועל ידי הכרעה מטעם הנברא בעצמו. ומצד העליון, מצד הבורא, יכולים להיות רק מידה של תנאים שעוזרים לנברא לעשות את הבחירה.
ועניין הבחירה, גם הוא מעורר שאלות רבות. איך ועל סמך מה בוחרים? איך הנברא מתקדם? האם בכל הבחירה הזאת ישנו באמת חופש לבחור, אם נמצאים במצב אחד של המציאות, וצריכים לבחור במצב השני בלבד? האם זה נקרא "חופש בחירה", אם הנברא לא עושה שום פעולה, אלא רק בוחר, וכל המעשה בא מצד האור, מצד הבורא? אבל לאחר שבודקים, שהבחירה היא להגיע להשפעה, אז בעל הסולם אומר ש"יהיב חכמתא לחכימים", לחכמים. מי שבוחר להיות חכם, למרות שעדיין לא השיג זאת, הוא נקרא "חכם". ואז נשאלת השאלה, איך להיות חכם? לבחור בחכמה שעדיין אין בך אותה.
"לכן, אם אנו רואים, כשאנו עוסקים בתורה ומצות על דרך הכפיה, היינו שצריכים להתגבר על הגוף, היות שהוא לא מסכים, מסיבת שאין הוא מרגיש תענוג בעבודה זו," זאת אומרת, אם רוצים לעשות פעולות השפעה, והפעולות האלה הן נגד הרצון ולא מתוך רצון והתלהבות והתרוממות, "בטח הסיבה הוא, מטעם שהוא לא מרגיש את הרוחניות שבהם, כנ"ל, שהרוחניות הוא מקור החיים והתענוג, כמ"ש בזה"ק, "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא" (פירוש, במקום שיש טרחא, שם יש ס"א).
וזהו הגורם, שרק לחכמים יכולים לתת חכמה. משום שהטפשים, אין להם צורך לחכמה. אלא רק לחכמים יכולים לתת חכמה, מסיבת הטבע שלהם. היינו, מי שהוא חכם, אוהב חכמה. וזהו כל רצונו! ולפי הכלל "אין מניעה בפני הרצון", לכן הוא עושה כל המאמצים, בכדי להשיג חכמה. לכן סוף כל סוף הוא יזכה לחכמה. לכן מי שהוא אוהב חכמה, כבר יכולים לכנותו בשם "חכם" על שם סופו." מפני שלא צריך חוץ מרצון, כל היתר בא מלמעלה. ואם הוא יבקש השפעה, לבטח יקבל אותה.
"מה שאין כן הכסיל, כתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה". נמצא, מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", זה בא להשמיענו, שמי שאוהב חכמה, לא יתפעל מזה, שעדיין לא השיג חכמה, אף על פי שהשקיע הרבה יגיעה בזה. אלא שהוא ימשיך בעבודתו, ובטח הוא ישיג חכמה, היות שהוא אוהב חכמה. לכן אומרים: "לך בדרך זה ובטח תצליח".
יכולות להתעורר שאלות מה ההשפעה שייכת לחכמה, כי בהשפעה נראה שמדברים על חסדים. אבל חסדים אינם סימן של השפעה, אלא רק תיקון הכלים. והשפעה בעצמה היא חכמה. אלא קודם צריכים להשיג את תכונת השפעה. וזה נקרא שמתפשט אור חסדים, בכלי שרוצה לקבל. אור חסדים שמספיק לכלי עצמו, כדי שלא ירצה יותר. ורק לאחר התיקון הזה בתוך הכלי, מתחילה המחשבה איך להשפיע. וההשפעה עצמה, היא אור חכמה שמתפשט בתוך אור חסדים, בכלי המתוקן. אותו תענוג שהכלי מקבל אור חכמה בתוכו, הוא ההשפעה להנותן. לכן בפעולת ההשפעה מדובר על חכמה, ולא על חסדים. כי יש תיקון הבריאה ויש מטרת הבריאה. תיקון הבריאה הוא חסדים ומטרת הבריאה היא חכמה.
"אולם יש להבין, מה האדם יכול לעשות, הלא מצד הטבע "עיר פרא אדם יולד"? ומאיפה הוא יקח רצון להשתוקק לחכמה?
על זה ניתן לנו עצה לעסוק בבחינת "עושי דברו", והדר "לשמוע בקול דברו"." יש פעולות ואמצעים, שעל ידם האדם מגיע לזה, שבא אליו אור מלמעלה, ועושה בו תיקון. שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל לעצמו ומסתפק בחסדים ושמח בחסדים. ואף מוכן אחר כך לקבל אור חכמה, מטעם ההשפעה לזולת, לנותן. והאמצעי הזה הוא "עושה דברו" כדי "לשמוע בקול דברו". ומהי אותה פעולה? "שפירושו, שהדבר, שהוא רוצה להשיג, הוא עושה מעשים, איך להשיג את הדבר. לכן כאן, שאין לו רצון לחכמה, נמצא שהדבר שחסר לו, הוא רצון לחכמה. לכן הוא מתחיל להתיגע ולעשות פעולות, בכדי להשיג את הרצון לחכמה. כי רק זה חסר לו."
האדם שנמצא בתענוגים בתוך הטבע שלו, הוא שקוע בתענוגים קטנים וגדולים דעולם הזה, שמבלבלים אותו. אם מתעוררת בו הנקודה שבלב, הוא משתדל במידת הדחף שמרגיש, להשיג מילוי לנקודה הזאת. ולאחר שמתחיל לרכוש את התיקונים, אז ממית את הרצון לקבל שלו. מתעורר ומתרומם בו הרצון לקבל לבורא, ועל פני אותו רצון לקבל הוא רוכש תיקונים דלהשפיע.
גלגלתא ועיניים, שבונים במדרגת שכר ועונש, הם כלפי היחס של האדם לבורא, ולא כלפי התענוגים דעולם הזה. התענוגים האלה נעלמים, ונשאר רק היחס אליהם כלפי הבורא. אך כשממית את הרצון לקבל ורוכש גלגלתא ועיניים, אין לו שום צורך לקבלה. ונמצא כאילו מנותק לחלוטין מהכלים דקבלה, בלי רצון לחכמה. ואז צריך לעסוק ב"תחיית המתים", זאת אומרת, להחיות כל רצון ורצון, שלא מורגש בו כשייך לו ונמצא בו, ולהשתמש בו כאח"פ, ככלים דקבלה.
לכן בעל הסולם אומר, "והסדר הוא, שהאדם צריך להתיגע בתורה ועבודה, אף על פי שאין לו רצון לזה. שזה נקרא "יגיעה". היינו, שעושה מעשים, אף על פי שאין לו חשק להדבר שהוא עושה. וזהו על דרך שאמרו חז"ל: "כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה"."
להתייגע כך, שייך למצב שרוצה להתרומם מהעולם הזה לדרגת שכר ועונש, ומדרגת שכר ועונש לדרגת האהבה. בכל מדרגה שהוא עוזב, הוא קובר את הרצון לקבל שהיה לו, ורוכש תכונה חדשה. רצון לקבל חדש לנושא חדש לגמרי. הוא מקבל צורה מקולקלת של אותו רצון לקבל, וצריך לתקנה. למשל, בעלייה לדרגת שכר ועונש, הוא מתחיל לקבל קלקולים למיניהם כלפי הבורא, רצונות מקולקלים ויחס מקולקל, וצריך לעבוד עליהם, ולהצדיק את כל ההשגחה הזאת, ואת הנהגת הבורא כלפיו, גם בעבר, גם בהווה וגם בעתיד.
הכל על פני רצונות שונים שמתעוררים בו, אבל כלפי הבורא. כי תהליך ההצדקה עובד כנגד הקליפות, ב"זה לעומת זה עשה אלקים", שהאדם מעלה את עצמו דרך עולמות עשיה, יצירה ובריאה, לעולם האצילות, וכך רוכש גלגלתא ועיניים. ולאחר שרוכש דרגת שכר ועונש, מתעוררים בו רצונות אחרים, רצונות של כלל. והוא נכלל מהחסרונות של הכלל, החסרונות שיש לכלל כלפי הבורא. אותם חסרונות אגואיסטיים, קליפות. וצריך לעבוד עליהם, כדי להצדיק את יחס הבורא אליהם, בדרגת האהבה.
אז הוא מעורר את הרצון לקבל שלו ועובד עמו, כדי לצרף לעצמו את כל הרצונות האלה של כל הנשמות, ו"לזכות בנחמת הציבור". הוא "מנחם" אותם, בכך שממלא אותם, במה שהם היו רוצים להתמלא בצורה המתוקנת שלהם. כי בעצמו מגלה את הצורה המתוקנת שלהם. וכך מצדיק את הבורא. ויוצא, כל פעם שהאדם עולה ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, יש לו כלים חדשים, היינו, רצונות חדשים. ואז עובר הכל מחדש. תיקונים חדשים על הרצונות האלה וקבלת אורות חדשים.
"ובסגולת הידיעה, יתרקם אצלו בחינת רצון וחשק לחכמה. ואז יקויים אצלו מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". ואז הוא זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו". היינו, את הדבר שהיה מקודם בבחינת עשיה, שהוא מעשה בלי רצון, הוא זוכה לרצון להדבר." על ידי כל מיני מאמצים, "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", האדם מגיע למצב שנעשה בו רצון להשפעה. ואז הוא עובד עימו. הרצון הזה לא בא בבת אחת ולא מתגלה בבת אחת. אלא הרבה רצונות מתגלים בזה אחר זה, עד שהם מתגלים ככלי המתוקן במלואו.
"לכן, אם אנו רוצים לדעת את מי שאוהב חכמה, אז עלינו להסתכל על מי שנותן יגיעה לחכמה, אע"פ עדיין לא זכה להיות מאוהבי חכמה. והטעם הוא כנ"ל, כי על ידי היגיעה הוא יזכה להיות מאוהבי חכמה." "אוהבי חכמה" הכוונה היא לאוהבי השפעה. כי "חכמה" היא פעולת ההשפעה. ו"חסדים" זו פעולת תיקון בלבד ולא מעשה ההשפעה. "ואח"כ, היינו לאחר שיהיה לו רצון לחכמה, הוא יזכה לחכמה. בעצם, נמצא שרצון לחכמה הוא הכלי, והחכמה הוא האור. וזה נקרא ש"אין כפיה ברוחניות".
אור חכמה פירוש אור החיים. שאין החכמה מובנת לנו בבחינת מושכל לשכל, אלא בבחינת חיים בעצם, שהוא עצמות חיים ממש, בשיעור שבלי זה נבחן לבחינת מת. (לכן אפשר לומר, שלסיבה זו נקרא חכמה בחינת "חיה")."
"חסדים" נקרא הסיפוק של הכלים, ללא החיות שבהם. בדומה לאדם בריא, שמוכן לכל מיני פעולות כדי לחיות ולהתקיים, אבל לא מפעיל את עצמו. ואז אי אפשר לומר, שיש בו רוח חיים, שהוא נהנה מהחיים, שהוא עושה משהו. כך הם החסדים. תיקון הכלים עדיין לא מביא לאדם תוצאה. כי אפילו שתיקן את עצמו, הוא לא יכול עדיין להשפיע בפועל. וכך לא נקרא שהוא עובד, והגיע למה שרצה. לכן נקרא שאין לו עדיין רוח חיים, רוח חיה, שהוא לא חי.
זאת אומרת, עד כמה שדרגת החסדים נראית דרגה גבוהה, בלי שמלכות מצטרפת אליה, היא מתה. היא נמצאת רק בדרך להשפעה, היא רוחנית בלבד. ולחומר שלנו לא טבעי שנמצאים רק בדרגת החסדים. כי האדם מנותק בה מהחומר, מהפעולות של החומר, מההתפעלויות שיש בתוך החומר. אלא היא דרגה כמו שמדברים על חנוכה, "חנו-כֹּה" בלבד.
מהי "סגולה"?
"סגולה" היא, שיש חוק במערכת העליונה, שלא ברור לאדם איך הוא פועל, מפני שעוד לא תיקן את הכלים. אבל אם הוא משתמש בכלים האלה כמו שאומרים לו, אז הוא מפעיל איזו מערכת ומגיע לתוצאה. וזה נקרא "סגולה". כמו מקרים שמתרחשים גם בחיים הרגילים שלנו, שלא מובן בדיוק הקשר בין סיבה למסובב.
אבל בסגולה של ספרי הקבלה, ובסגולות בכלל שמוזכרות בספרים, אין מדובר על פעולות שמתבצעות ללא קשר למציאות. אלא באותה מציאות כוללת של חוק אחד. המתפרס לחוקים פרטיים רבים, שהם נכללים כולם באותו חוק אחד של השפעה. ולפי החוק הזה, כל הכלים חייבים להגיע לסוף תיקונם, בהדרגה ובקשר ביניהם, בהתאם לתוכנית נקובה מראש.
אלא האדם שנמצא עדיין בכלים הלא מתוקנים, הוא לא רואה את המערכת. הוא לא יכול לזהות אותה לפי חוק של השתוות הצורה. כי הוא לא נמצא בהשתוות הצורה עם המערכת עצמה, ולכן לא רואה ולא מרגיש אותה. אלא מנותק ממנה מתוך הרצון לקבל שלו, כמו איבר שנחתך מהגוף. שצריך לחבר אותו חזרה, אבל בינתיים איננו מרגיש מה קורה עם כל הגוף.
כדי לחבר אותו חזרה, אומרים שישנה סגולה. אם אותו איבר שנחתך מהגוף עושה פעולות מסוימות, אז הפעולות האלה גורמות לכוח החיות של הגוף כולו, להדביק אותו חזרה אליו. אבל האיבר החתוך עצמו איננו מסוגל לתפור את עצמו חזרה לגוף ולהתקשר לגוף כולו. אלא רק לגרום לכך, שכוח החיות הכללי של הגוף יחבר אותו אליו.
בדומה לפעולת הגוף כלפי מקום שנפגם בו משהו. שהגוף כולו מתחיל להזרים ולשלוח לאותו מקום חומרים שמנקים ומבודדים את המקום. הם מכסים את המקום בקרום, ומתחילים לעבוד ולטפל בו, עד שמחזירים אותו לכושר טוב. ואם בלתי אפשרי להחזירו, אז מנגנון ההגנה של הגוף מבודד אותו ודוחה אותו מהגוף.
מכאן רואים, שפעולת התיקון איננה חלה על האיבר שנחתך או נפגם, אלא על הגוף הכללי. ולכן האדם שאיננו בעל כוח השפעה כלפי הגוף, כי איננו מחובר לנשמות אחרות ולבורא שנמצא ביניהם, הוא חייב לתאר לעצמו מערכת מתוקנת של נשמות, שנמצא בה כוח החיים, כוח הבורא. והוא עצמו שאיננו מחובר אליה, צריך לעשות פעולות שונות, כדי לתאר את עצמו נמצא בפנים מחובר ומתוקן ומשפיע לכולם.
ואם האדם משתדל ועושה כל מיני תחבולות כאלה לקראת התחברות למערכת המתוקנת, אז הוא מקבל רצון להשפיע. וזה נקרא "פרוטה ופרוטה מתקבצת לחשבון גדול". ואיך זה קורה? לפי העיקרון של "יגעתי ומצאתי". אם האדם משתדל להתחבר לרוחניות ולפעול לכיוון של השפעה לכל מערכת הנשמות, לפי העיקרון "כל מה שבידך ובכחך לעשות עשה", אז מתגלה לו על ידי יגיעתו, שהוא לא מסוגל להשפיע להם.
היגיעה שלו רק מראה לו, שהוא לא שייך לחיבור, להשפעה, לקדושה. שהכל הוא שקר, ואין לו שום קשר לאחרים, ושום רצון להשפיע. וכביכול מקבל דחייה מהמערכת, מהבורא. זאת אומרת, מגלים לו את האמת. אבל אם למרות שמגלים לו אמת, הוא משתדל לבנות את המערכת סביבו, שתעזור לו ותתמוך בו ותעלה בו את חשיבות החיבור, ומבקש ומתפלל ועושה כל מיני פעולות, אז הוא מגיע למצב של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", שברור להם שאינם מסוגלים. וזה נקרא "קליפת האמורי", שהאדם ניצב מול קיר. ורואה שהבורא בעצמו שם לו רגל, שהוא לא רוצה אותו.
ואז האדם צועק בצורה אמיתית. וזה נקרא שהתמלאה הסאה. ומקבל אז מלמעלה את הרצון. וזה נקרא "סגולה". כי האדם מקבל את הרצון להתקשר לבורא, רק על ידי כל מיני פעולות ותחבולות, שהאדם לא יודע בדיוק איך הוא פועל כלפי הבורא, איך הוא כל הזמן משיג אותו ודורש, אלא עושה "כל מה שבידך לעשות עשה", מטעם שנחתך מהמערכת ולא יכול לפעול אחרת. ולאחר שמקבל את הרצון להתקשר, אז הוא פועל כבר מתוך רצון, הוא כבר קשור. וזה נקרא "מצאתי".
ההבדל בין "יגעתי" ל"מצאתי", הוא נקרא "סגולה". כי הקשר ביניהם לא ברור לאדם. אלא רק אומרים לו שהוא נמצא בתוך מערכת, אמנם שנחתך ממנה, אבל איך הכל פועל הוא לא יודע, ורק לאחר "מצאתי" הוא מתחיל לגלות איך המערכת פועלת באמת. כי מסתלקת ההסתרה ומתחיל בו תיקון של שכר ועונש - "יציאת מצרים". אבל אפילו רגע אחד לפני עניית התפילה, האדם לא מאמין שזה יכול לקרות לו. כי דווקא אז הוא נמצא במצב החשוך ביותר, הנקרא "חושך מצרים", שמצביע על האור. אבל תמיד הוא לפני הזריחה, לפני האור שבא לרצון החדש להתקשרות, שנולד מצד האדם עצמו.
מה קורה עם הרצונות לקבל במעבר המחסום ובעלייה ממדרגה למדרגה?
על ידי זה שהאדם עובר לרוחניות, הוא ממית את הרצון לקבל הקודם שלו, ומתחיל לקבל רצונות חדשים הנקראים "קליפות". "קליפה" נקרא רצון לקבל כלפי הבורא. קודם האדם רצה להנות ממה שיש בעולם הזה, מתענוגים גופניים ומתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות. אבל לאחר שעבר לרוחניות, הוא רוצה להנות מהבורא. וצריך לעבוד כנגד הרצונות האלה, כי רק על הרצונות האלה מקבלים תיקון של חסדים, ולא על הרצונות דעולם הזה. איתם אין לו יותר מה לעשות, כי כבר עלה מעליהם.
בהשקעה שלו להגיע להתחברות עם הרוחניות, כמה שהאדם יכול, דרך כל מיני פעולות וכל מיני כישלונות, הוא עולה מעל כל הרצונות דעולם הזה, ונשארים בו רצונות רק כלפי הבורא. הרצונות לעולם הזה אינם נעלמים, אלא לא בהם התיקון. התיקון הוא ברצונות כלפי הבורא, ביחסים עימו. לתקן את הרצונות שיהיו רק בהשפעה כלפי הבורא. בדרגת שכר ועונש הוא ברצונות האלה לא רוצה להיות המקבל. ובדרגת האהבה הוא עובר בהם "תחיית המתים". באותם הרצונות השייכים לבורא הוא מתחיל לקבל על מנת להשפיע.
מה הן דרגות "חפץ חסד" ו"תחיית המתים"?
"שכר ועונש" ו"אהבה נצחית", הן שתי מדרגות שונות. במדרגת שכר ועונש האדם רוכש רק את תכונת ההשפעה, ועוד לא מגלה למי להשפיע. ולכן לא יכול להפעיל את הרצונות כלפי השפעה לבורא. אלא מגלה את הרצונות האלה, רק אם יכול לקבל בהם ולהנות. בדומה לילד, או כל אדם שעדיין נמצא באגו שלו, שמבין רק "לקבל", רק איך "אני" יכול להנות. ממה אפשר להנות מתגלה לו רק כלפי עצמו, וכלל לא מרגיש משהו זר.
בדרגת שכר ועונש מתגלים לו רצונות שמכוונים אליו, והוא צריך לרכוש עליהם תיקון. אבל שעדיין לא יכול להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. אלא אחר כך מתגלה לו, שהוא יכול להשתמש ברצונות האלה על מנת להשפיע. אבל איך? לא עם הכלים שלו, אלא רק במידה שמגלה כלים זרים, נשמות מחוץ לו. אז מתחיל להבין, איך הוא יכול לשרת אותם בכלים שלו. ואז מעלה את הרצונות האגואיסטים שביטל, את האח"פ שלו. ומחבר לאח"פ שלו את הרצונות החיצוניים האלה, ומשפיע להם כעליון כלפי תחתון. אבל זה כבר בדרגות גבוהות מאוד.
וכלפי המצב שלנו, מדובר רק על "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה", בתנאים של "יגעתי ומצאתי". אבל חשוב לציין, שגם בדרך הרוחנית, האדם לא מאבד את טעם התענוגים מהדברים שיש בעולם הזה. התענוגים שיש בעולם הזה מאכילה, שתיה, משינה, מנוחה, זיווג, הם נשארים. כי הם אינם שייכים לרוחניות. רוחניות הם רצונות כלפי הבורא, כלפי הנשמות. ולכן טעות לחשוב שמקובל, הוא מי שאין לו יחס לעולם הזה, שהוא לא מזהה בו טעמים.
האם לפני המחסום יש איזו הדרגתיות שניתן לזהות?
האדם לא יכול לזהות, גם אם הוא שעה או שעתיים לפני המחסום. אלא גם בהרגשה שלו, כמה שלא ילמד ויקרא על הרגע הזה, הוא מרגיש הפוך. כי כמה שהאדם יותר מתקדם, הוא מבולבל יותר, ועל פי רוב גם נעשה לו יותר חשוך. אבל לפעמים גם זה לא, כי המצבים האלה משתנים כל הזמן. מצד אחד יש חכמה. אבל מצד שני, כשמתגלה החכמה, יש יותר חושך. כי החושך שאנו מרגישים, הוא אור חכמה ללא אור חסדים. ויכול להתגלות גם כך וגם כך.
לכן הגילוי הזה נקרא "סגולה". כי כלפינו אין עקביות בין סיבה למסובב. אלא צריך רק לפעול בצורה החלטית לפי ההוראות. והעיקר הוא לקבל התרוממות מהקבוצה, בצורה מלאכותית ביותר. כי החומר שלנו הוא חומר שלא מבין חוכמות. אם מתחילים לקפוץ ולרקוד, מיד רואים איך כל מצב הרוח של האדם משתנה, והוא נעשה שמח יותר. ולמה כך? כי החומר שלנו לא מבין מחשבות, הוא מבין רק פעולות.
ולכן אם האדם מזלזל במחשבות שלו, ועושה "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה", פעולות שמנותקות מהמחשבות שלו, אז הפעולות האלה מביאות לו מחשבות חדשות וטובות. לכן נאמר "נעשה ונשמע". אבל "עשייה" איננה סתם קיום מצוות. אלא לימוד ועבודה בקבוצה ובהפצה, הפעולות שמביאות לאדם התעוררות והתרוממות.
מה צריך לעשות עם אותם רצונות רגילים שאינם רצונות רוחניים?
הרצונות האלה שייכים לגוף שלנו. והגוף איננו שייך לרוחניות. אלא הוא מתנהל כמו כל בהמה. וגם הרצונות בו לא יכולים להשתנות. כי איך הם יוכלו להשתנות? הם לא מכוונים כלפי הבורא. אותו כלי רוחני של רצונות שבהם מגלים את הנותן. האדם מסדר אז את סדר הרצונות לפי תענוג ונותן התענוג. הרצונות לתענוג שמגיע מהנותן, הם נקראים "קליפה". וקליפה מתגלה כנגד הקדושה רק באתר רוחני. אבל כעת לא מרגישים אנו, לא "קליפה" ולא "כנגד קדושה", כי לא מרגישים את הנותן.
לכן האדם שנמצא ברצונות אגואיסטיים, רצונות לתענוגים גופניים, ולתענוגים של כסף, כבוד ומושכלות, הוא צריך רק להעלות את חשיבות הנקודה שבלב, לעומת כל יתר הרצונות האלה בכללותם. הוא לא צריך לעבוד איתם. אלא רק לעבוד על חשיבות הנקודה שמביאה לרוחניות, ולא לכוון כל רצון ורצון גשמי לשתות או לאכול שיהיה על מנת להשפיע. כי הוא לא מסוגל ולא צריך לעשות את זה. זאת אומרת, אין מה לשחק עם הרצונות שמתגלים במצבנו הנוכחי. אלא רק להעלות את חשיבות הרוחניות, ההשפעה, הקשר עם הבורא, הצדקת הנהגתו כטוב ומטיב.
וכמה שפחות לחשוב על כל מיני תענוגים של אוכל ושתיה, וכל יתר מיני הגדלות והכבוד שיש לאדם בעולם הזה, לעומת המחשבה על הנקודה שבלב, על גדלות הבורא, ואיך להגיע ליחסים עימו, ואיך להגדיל אותו ואת הנהגתו. זאת אומרת, ככל שהאדם מתנתק דווקא מלחשוב על העולם הזה, לא חשוב אם על מנת להשפיע או על מנת לקבל, ולא לעסוק בו במחשבה, אבל לא מתנתק מהחיים עצמם, מלהיות נשוי ולעבוד, אז ככל שהוא מנותק מלהיות שם ברצון שלו, הוא הולך ומתקדם.
הוא נמצא במצרים, אבל לא מתכוון לבנות במצרים את ארץ ישראל. אלא חייב לברוח ממנה. ובארץ ישראל יהיו לו רצונות אחרים ובעיות למיניהן, שעוד יתגלו משך "ארבעים שנה במדבר". כי הרוחני הוא משהו אחר לגמרי, האדם כבר בורח מפרעה ולא שייך אליו. ואם האדם עובד בצורה כזאת, אז מתגלים בו כל מיני רצונות וכישלונות אחרים, שהם כבר נקראים "זדונות" ו"שגגות". אבל אין צורך שיעבוד בצורה ישירה עם התענוגים למיניהם שיש בעולם הזה, כי היכן שהאדם חושב, שם הוא נמצא. אלא עלינו להתרומם מעליהם.
איך האדם מתחיל להתקיים בתוך רצונות אחרים?
הנקודה הראשונה שממנה האדם מתחיל לפעול, היא הנקודה שבלב. אם הוא מאתר אותה, הוא קודם כל עושה פעולה של הבדלה. ומהי אותה פעולה? להבחין לאן ולמה היא מושכת אותו. ולהעלות את חשיבותו של הרצון הקטן הזה על פני כל הרצונות, ולא לשקוע בהם, ולא התחבר אליהם. אלא לרצות עם הנקודה הזאת להיות מעליהם. כי הנקודה הזאת, על מה היא מדברת? על ניתוק, על התעלות. אבל אז עליו להתחיל לחבר אותה למערכת ששייכת למערכת הרוחנית, שהיא החיבור עם האחרים.
אם סתם עובדים עם הנקודה שבלב, אז בונים סביבה כל מיני תיאוריות למיניהם, כמו כל הדתות והאמונות שיש באנושות. כי מתוך הנקודה עצמה, אי אפשר לדעת איך להגיע למטרה. אלא אם מגיעה לאדם שיטה שמלמדת אותו, שהתפתחותה של אותה נקודה, תלויה מידה שהיא מחוברת ליתר הנשמות.
ולכן הוא חייב להתחיל לפעול באותה צורה. וגם בגשמיות למצוא לעצמו חברים, ללמוד איתם, לעבוד איתם בקבוצה, בצורה שדומה למערכת הנשמות שלנו ברוחניות. לבנות ביניהם אותה מערכת כהעתקה מרוחניות, כמו שחכמת הקבלה מתארת לנו. ולשמוע היטב את עצות המקובלים בעניין זה, כי האדם לעולם לא יוכל לגלות בעצמו את הפעולות הנכונות. בלתי אפשרי לנו להבין לבד, איך צריכים להיות מסודרים.
למה ככל שהאדם מתקדם, יש לו יותר התנגדות מבחוץ?
"התנגדות מבחוץ" יכולה להיות גם התנגדות לדרך מצד קרובי משפחה וידידים. כי "חיצוניים" נקראים כל הכוחות כנגד הרוחניות. אבל בדרך הרוחנית "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כמו שמתאר בעל הסולם במשל על האדם, שמטפס להגיע לארמון המלך. ככל שהוא מטפס גבוה יותר על ההר, השומרים של הארמון דוחפים אותו חזרה ביתר אכזריות וביתר כוח. אבל שאינם מתבטאים בכוח, אלא במין ערמומיות כזאת, שהאדם פתאום מתנתק ועוד יותר מתבלבל. עד שתופס את עצמו, שהוא נמצא בבלבול ובחוסר כיוון מוחלט. אבל כל זה עובר על האדם, מפני שהוא צריך לצרף להליכה כלים נוספים, יותר עבים. וככל שהכלי עבה יותר, הוא מורכב יותר מבפנים.
עיקר העביות מורגשת, לא כסתם רצון יותר עבה, יותר גס, יותר חזק. אלא ככל שהוא יותר מורכב מכל מיני תחבולות שליליות ובלבולים. כי עביות איננה סתם קיר "בלוק" שהולך ומתעבה בינינו לבין הרוחניות, מעשרה סנטימטרים לשלושה מטרים. אלא שלושת המטרים האלה הם לבירינט (מבוך), שהאדם לא יכול לצלוח דרכו ולהגיע לרוחניות. זו התמונה הנכונה של העביות. ולכן הולך וגדל הבלבול באדם. כי מצד אחד הוא נעשה יותר חכם ובעל ניסיון, אבל מצד שני בא כנגד זה בלבול. לא מדובר בקושי יותר גדול, שהיה לו קשה לקום מהמיטה ועכשיו עוד יותר קשה. אלא האדם נעשה חכם יותר למצוא לעצמו כל מיני תירוצים.
האם הנקודה שבלב מרגישה קשר עם אחרים?
הנקודה שבלב לא מרגישה קשר עם אחרים. האדם שמשתוקק לרוחניות, הוא לא משתוקק לקשר עם האחרים, הוא לא משתוקק לאהבת הזולת, אין לו שום נטייה לכך. כי לנקודה שבלב אין עדיין צורה. היא רוצה "לברוח" למרחב רוחני כלשהו. אבל אם היא עדיין לא קיבלה תיקון, המרחב הרוחני הזה הוא נראה לאדם כאיזו גשמיות, זאת אומרת, כעל מנת לקבל. שיהיה לו שם טוב ונוח ומובן. הוא אפילו לא יכול לתאר לעצמו מה, אלא יש לרצון דחף ל"משהו" (אם ישאל את החברים, יראה שגם הם לא מבינים).
לכן האדם צריך לקבל שיטה, את שיטת הקבלה, שמלמדת איך להגדיל את הנקודה שבלב, שיהיו בה עשר ספירות ראשונות. ומתוך זה האדם לאט לאט מתחיל להבין משהו מאותה השיטה ומתקדם הלאה. אבל עד שהאדם לא רוכש את הכלי הראשון, הקטן ביותר, הוא עוד הולך בחושך. כי אין לו במה להרגיש את האור, אין לו את ההבחנות. ולכן הזמן הזה נקרא "גלות". ולאחר מכן הוא לא נמצא בגלות, אלא יחסית בעבודה בין ימין לשמאל.
ולכן לפני שהאדם עובר מחסום, הוא לא מסוגל להבין שום דבר בעבודה הרוחנית. אלא ההפך, הוא נמצא מבולבל עוד יותר ועוד יותר. ואין לו ברירה אחרת, מלבד להישמע לפקודות. ואם רואים שקודם היו זוכים למשהו רוחני על ידי דבקות ברב עצמו. בימינו השיטה היא מעט אחרת, כי יש כבר המונים שמשתוקקים ומתרוממים להשגת הרוחניות. אבל הגישה נשארה אותה גישה, על ידי פעולות פשוטות להכניע את עצמו ולקבל שיטה. אלא כעת האדם צריך להכניע את עצמו כלפי הקבוצה, כלפי החכמה, כלפי השיטה, וגם כלפי המדריך.
וכל זאת רק מוכיח, עד כמה האדם שמתחיל את הדרך, הוא נמצא בניתוק מהמערכת הרוחנית ובחוסר הבנה שלה, וחייב לקבל עצות הכרחיות. כמו אלה שמפורטות ב"מאמר לסיום הזוהר" ובמאמרים אחרים של בעל הסולם. אבל גם השיטות האחרות מבוססות על עיקרון דומה. אם מישהו רוצה להבין אותה חכמה, הוא צריך לבוא ולהיות ליד החכם ולשרת אותו - להכין לו אוכל, לשטוף את הרצפה. אבל לא די בכך, אלא גם צריך לאהוב אותו. אם הוא רוצה לרכוש ממנו משהו, הוא חייב להגיע לאהבה. כי אפשר לזכות לקבל משהו מהשני, רק במידה שמתחברים אליו. אבל בזמננו לרכוש חכמה כבר לא עובד לפי השיטות הללו. כי מדובר על עידן חדש, שהמונים צריכים להגיע לרוחניות.
ולכן לרכוש את חכמת הקבלה אפשר רק על ידי עבודה בקבוצה ובהכנעה כלפי הקבוצה. הקשר עם המערכת איננו בצורה גלויה ובריאה, מתוך הבנה, אלא מתוך הכנעה. שהאדם מכניע את המחשבות שלו, ופועל כאילו אין לו שכל. אחרת אי אפשר להתחבר לאותה מערכת, שאחר כך מקבלים ממנה את כל השכל. לכן כל הפעולות הן להתפעל מהחברה, וללכת לפי הערכים שישנם בה.
האם השיטה הולכת ונעשית קשה ככל שצריך להתחבר ליותר ויותר אנשים?
צריך לפעול מתוך המציאות שבה נמצאים. וכבר בעל הסולם שואל במכתבו: "איפה ראית בעולם הזה מקובלים?". כי היום הקשר הזה של מקובל ותלמיד, היחס הזה, המעמד הזה נעלם. ובאה שיטה חדשה הנקראת "רב (מורה, מדריך), ספרים, קבוצה". במידה שמתחברים יחד, ומממשים את השיטה עד כמה שמבינים מהספרים, בליווי מדריך שמסביר את הכתוב, כי קשה להבין מה אומרים הספרים, אז בהתאם לזה מתקדמים. ולא תתגלה בעולמנו שיטה אחרת. גם קודם היא היתה. אלא בין יחידי סגולה היתה מקובלת צורת מסירה מ"פה אל פה", מרב לתלמיד. ואפילו אם היתה קבוצה, הדגש היה על הכנעה של התלמיד כלפי רבו, על השגת החיבור בין התלמיד האחד לבד עם רבו.
מה שאין כן במימדים כמו היום, שעשרות אלפי אנשים מתחילים לגלות רצון לרוחניות, הדגש הוא בעיקר על הקשר החברתי. כמו שבעל הסולם מסביר במאמרים "ערבות" ו"מתן תורה", שעבודת החיבור שייכת לקבוצה - הכנעה של היחיד כלפי הקבוצה והכנעת הקבוצה כלפי הבורא. ואילו הרב נעשה כעין תומך שמארגן את כל המעמד החברתי הזה. כך הרבה יותר מתאים וקל לסוג הנשמות שיורדות היום לעולם. אם אותן נשמות היו צריכות לעבוד כנגד הרב, הן היו הופכות לחסידים ולא למקובלים. כי אין לאנשים בעיה להכניע את עצמם כלפי הרב. קל וטוב להם להפוך ולהיות חסידים. הרצון נהנה מהחיבור הזה ומרגיש ביטחון, הבטחה, מצב נוח, מצב של עובּר, שממנו הוא לא יצא.
וזו הסכנה. הסכנה לנשמות היא להישאר בצורת הקיום הזאת. עליה התבססה כל החסידות והיתה מקובלת עליה כל היהדות. כי מי שרוצה להיות מקובל, צריך לבעוט ולא להסכים עם הכנעה כזאת, אלא לרצות להגיע בעצמו לאותה השגה והבנה, ולהתחיל לעבוד על עצמו כדי לגדול לקראת החכמה. אבל להיות גם בחיבור כזה וגם בחיבור כזה, זו עבודה קשה מאוד. אבל ככל שנלך ונתקדם הלאה יתחברו יותר ויותר אנשים חדשים, חברים חדשים, והשיטה עצמה תהפוך קלה יותר לאנשים ומתאימה יותר לנשמות. לכן אין שום הצדקה לאותה התרעמות כאילו היום יותר קשה מקודם, כי נעשה הרבה יותר קל.