מאמר ר"ט: "ג' תנאים בתפילה"
"יש ג' תנאים בתפילה:
א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".
ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.
ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שענין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו."
כל ההתקדמות שלנו היא מהיציאות מהקדושה. עד כמה שהאדם מרגיש אולי ואם בכלל, שהיה במשהו קרוב. אבל להתקרב ולעשות צעד קדימה, אפשר רק אם הבורא דוחה אחורה. כי על ידי האור שמאיר, ומעורר באדם עוד שכבה של הרצון לקבל המקולקל, האדם מרגיש רחוק יותר. ואז הוא מתחיל לעבוד ולהכין את עצמו לתפילה.
אם האדם צועק מהבחינה שרע לו, אין זה תפילה. אלא כמו שכותב רב"ש, צריכים להיות ג' תנאים. קודם כל תפילה צריכה להיות כמו שכתוב: "מעומק הלב". זאת אומרת, ממש מתוך הרצון של האדם, ולא מהפה ולחוץ. אלא שיהיה לו רצון, ממש לפי מה שהוא מבקש. אבל מה זה "לפי מה שהוא מבקש", הרי מבפנים הלב צועק תמיד על מה שחסר לו? אלא מה שהלב מבקש, צריך להיות מובן לאדם, להיות במודעות האדם. כי עבודת האדם איננה לפי הרצון.
אלא, הבורא דורש מאיתנו להבין באיזה מצב אנו נמצאים, להבין לאיזה מצב אנו רוצים להגיע, למי אנו פונים ומבקשים, ועל מה מבקשים, על איזה מצב בדיוק. אבל אומרים, שגם כל בריה ובריה מבקשת ומתפללת לבורא, בעיקר כל צומח וכל חי. אלא הפנייה הזאת היא מתוך הרצון לקבל, על כך שחסר לו. ולאדם לא מועיל לפנות בצורה כזאת לבורא. כמו שרואים על האנושות, שפונה כבר אלפי שנים באופן הזה, ולא נראה שהבורא נענה לתפילותיה.
אלא התפילה צריכה להיות לפי המטרה, שכל פעם האדם צריך להשיג מתוך הרצון, מתוך אותו מצב נתון שהבורא סיבב לו. ולכן על האדם להכיר את כל התנאים, שבהם הוא נמצא בזמן חיסרון. כמו שפירט אותם רב"ש לפי בעל הסולם:
התנאי הראשון, להאמין שהבורא יכול להושיע לו. אבל לא להושיע בכך שיהיה לו יותר טוב, כי זה איננו תפילה, אלא רק פנייה מתוך הרצון לקבל. "להושיע" הכוונה, אפילו להביא אותו לדרגה רוחנית יותר גבוהה. זאת אומרת, לתקן אותו, לא למלא אותו. שהבורא מסוגל לתקן אותו, כי נראה לאדם שהדבר הזה בלתי אפשרי. וזו עבודה בפני עצמה, כי האדם צריך להביא את עצמו למצב, שהעליון הוא באמת עליון.
כעת הבורא נמצא מולו, וסיבב לו את כל המצב הזה, ויושב ומחכה עד שיפנה אליו. הוא צריך להצדיק את הבורא, על כך שהוא סיבב והביא לו את המצב, להיות קשור אליו, אחרת הפנייה שלו איננה אל הבורא. כי "לפנות" לא נקרא, שהאדם יכול להסתובב אליו ולדרוש ממנו. אלא באותה פנייה אל הבורא, שרק הבורא מסוגל להציל אותו, האדם צריך לבנות מערכת יחסים מתוך הרצון לקבל, שבאותו רגע נדחה עוד יותר מהקשר עם הבורא, אבל מערכת יחסים מתוקנת.
התנאי השני הוא, שאין לו יותר למי לפנות, אין יותר מי שיעזור, אלא "אין עוד מלבדו". זאת אומרת, לאחר שבדק את כל האפשרויות שיכולות היו להתגלות לפניו, אז הגיע ל"אין עוד מלבדו". אבל כך לפנות, איננו מספיק. מפני שהאדם פונה לבורא מאין ברירה, ולא כדי להיות בקשר עימו. אלא "בקשר עימו" נקרא, שאפילו אם יתגלה משהו אחר, הוא רוצה שדווקא אותה תכונה הנקראת "בורא", תכונת ההשפעה, היא שתתקן אותו, ורק שכך יקרה.
זאת אומרת, ממצבו השלילי, האדם חייב להעביר את כל נקודות הקשר שלהם, למצב שדווקא הבורא הוא שמושיע אותו, ואין חוץ ממנו. וכל התהליך הזה חייב להיות אצלו בצורה החיובית ביותר. כי בכך הוא באמת רוצה שהמצב הבא, יהיה מצב של "קשר עימו", עם הבורא.
והתנאי השלישי הוא, שאם הבורא לא יעזור, אז "טוב לי מותי מחיי". וגם למצב הזה צריך לבוא מתוך חיוב. זאת אומרת, שהאדם איננו יכול להישאר במצבו, לא בגלל הייסורים, או הבושה, או החרדה. התנאים האלה אינם הסיבה שבגללה איננו רוצה להישאר במצבו. אלא כבר בדק את מצבו, ומצדו עבר לשלב שיכול להישאר באותו מצב. אבל הפנייה שלו "טוב לי מותי מחיי" להישאר בתוך אותה תכונה, היא מפני שכבר עשה הערכה נכונה של עצמו כלפי תכונת הבורא.
והוא קובע שהוא רוצה להיות בתכונת הבורא לא מתוך הכלי שלו, במצב שמרגיש רע, אלא מתוך מצב שהוא נגלה כתכונת ההשפעה הגדולה והשלימה. הוא רוצה אותה לא בגלל שהיא יותר בכלים דקבלה, אלא בגלל שהחל להעריך אותה יותר כפי שהיא. ולכן הוא מבקש אותה עד כדי כך ש"טוב לי מותי מחיי". כי החיים שלו בתכונת הקבלה, שמתגלה בו כעת, אינם חיים בשבילו, אפילו אם יהיו מלאים בכל מה שהיה חסר לו בתחילת הבדיקה שלו, בתחילת החיפוש לתפילה, בתחילת ההרגשה של המצב.
זאת אומרת, האדם צריך לעבור הרבה הבחנות בירידה שלו - בקביעת המצב שהבורא מאיר לו, ואז הוא מרגיש שרוי בירידה - לפני שהוא קובע את כל התנאים הנכונים לתפילה. וכמו שכתוב: "הלוואי שיתפלל כל היום". כי התפילה הזאת שעליה מדברים בקבלה, היא בירור בלתי פוסק של כל ההבחנות של השבירה שישנה בנשמה, והבירור הזה הוא שמקדם את האדם למטרה. רב"ש מונה רק ג' תנאים לתפילה, אבל בתוך ג' התנאים הללו נכללות הרבה מאוד הבחנות.
האם צריך לטעום תחילה טעם של השפעה כדי לרצות להשפיע?
המאמר איננו מדבר על הפעמים הראשונות שהאדם מקבל ייאוש ואכזבות, ועדיין אין לו הבחנות בהם. שלא רואה בהם עדיין לא חושך ולא אור ולא צל ולא דמויות פנימיות. אלא על האדם שכבר הגיע בקביעת המצבים הפנימיים שלו, להבחנות מחוץ להרגשה של "רע לי", "לא טוב לי", "לא הולך לי", "עוד פעם משהו קורה בי". שלא רק מרגיש את קביעת המצב, אלא מרגיש (וחייב להרגיש זאת בהרגשה) שאותו מצב הוא סיבתי ומטרתי. וקרה לו כתוצאה מהעיסוק שלו בעבודה פנימית. וחובה שהוא יקרה, אמנם שברגע הראשון הוא לא שמח ממנו.
זאת אומרת, יש קבלת המצב, בירור שלו, וכתוצאה ממנו התפילה. קבלת המצב הוא רגש שהאדם מיד מוכן להתחיל לעשות עליו בירור. כי ברגש עצמו אין חוץ מרגש. אבל בבירור יש לאדם מה שנקרא "דרך תורה". זאת אומרת, שהוא נזכר כביכול. זיכרון לא במובן כמו שרגילים במחשב. אלא בתוך ההבחנות שלו יש הכנות להיזכר שמצבו בא לו מהבורא, שהוא בא בכוונה, שיש לו מטרה. הוא מתחיל לברר את המצב עם השכל.
וכך מתחיל לשחק בין השכל והרגש. מרגיש פחות או מרגיש יותר את המצב השלילי. בודק איך הוא יכול להתייחס אליו, אולי כך ואולי אחרת. איך הוא משחק איתו אם הוא מתייחס מצד הרגש, ואיך הוא משחק איתו אם הוא מתייחס אליו מצד השכל. עד איזה גבול הוא מרגיש את המצב השלילי ועדיין מסוגל להצדיק את הבורא.
זאת אומרת, אם הוא נותן לעצמו יותר להרגיש את המצב, ניכנס אליו קצת יותר בהרגשה, מהיכן הוא מפסיק להצדיק את הבורא ששלח לו את המצב, ואומר שיותר טוב אם לא היה שולח. ומאיזה גבול ואילך, או למעלה ממנו, הוא יכול להרגיש אותה שליליות, ויחד עם זאת להצדיק את הבורא, ולהודות לו ששלח אליו את המצב.
מהו אותו "להודות"? האם להודות על כך שהוא מתקדם, שהמצב לטובתו, או להודות על כך שיכול להראות לבורא, שיהיה לבורא נעים בדומה להורה מילדו הטוב? כי שני המצבים האלה הם הודיה ברצון לקבל, כולל להנעים לבורא כמו ילד טוב כלפי ההורה. ולהשתוקק לבורא בצורה כזאת, איננו עדיין לבורא, לתכונת ההשפעה, אלא לתכונת הקבלה.
אבל אם האדם באמת מתחיל להעריך את הבורא כהמשפיע, שמלמד אותו להיות המשפיע, אז הוא מעריך כבר את תכונת ההשפעה, מעל המצב שהוא קיבל, ורוצה להיות בה מה שלא יקרה. לא בגלל שיהיה לו טוב ממנה, ויפסיק לחוש את הירידה הזאת, באופן שהיא מופיעה בו. אלא הוא שמח באותה ירידה, כי ב"נהפוכו" הוא עולה מעליה לתכונת ההשפעה.
ואם כך, האדם כבר מגיע למצב שהוא מאמין, שהבורא שלח לו וסיבב לו את כל האירועים האלה, כדי שעל ידם הוא יתקדם ויפנה אליו. ואז עליו לבדוק ולראות, כמו שמוסבר במאמר, האם כל כך דחוף לו ונחוץ לו שרק התכונה הזאת תשלוט בו. לשחק עם הרגש ועם השכל עד כמה הוא יכול להתעמק.
לתת לעצמו להיכנס לאותה הרגשה שלילית שהתגלתה בו, ולבחון עד איזה גבול שלה הוא מרגיש את עצמו פונה אל הבורא כדי להגיע להשפעה. או רק כדי להיות קשור אליו ולא להרגיש את ההרגשה השלילית. או מהיכן הוא רק רוצה להיפטר ממנה. ויתכן שעוד יוכל לראות היכן אותה הרגשה מתחילה לשלוט עליו עד כדי כך, שהוא שוכח על הבורא ונכנס להסתר כפול.
זאת אומרת, האדם צריך כל הזמן לשחק בתוכו עם גודל ההרגשה הלא נעימה כלפי גובה הבורא שנמצא כנגדו וכנגד ההרגשה הזאת, ולבחון את עצמו היכן הוא. העבודה הזאת היא שמכינה אותנו למסך העתידי. שנבדוק בג' קווים איך לעבוד כל אחד עם עצמו, עם ההשתוות כלפי הבורא, כדי שהוא יתגלה ונוכל להיות בעבודה בצורה כזאת.
איך האדם יכול להיות בטוח בזמן התפילה שהאגו לא מדבר בו?
עד כמה האדם מסוגל לברר את המצבים שלו, ובתוך המצב כל הזמן לעבוד עם ההבחנות הפנימיות האלה, "אני", "רצון לקבל שלי", "ריק", "מלא", "השכל הבהמי שלי", שהשכל ליד הרצון לקבל שלו, הוא נקרא "בהמי". איך הוא מאבחן בתוך הרצון מה שקורה ברגש ובשכל. לאחר מכן את הסיבתיות לכך. זאת אומרת, הבורא שהביא לו את המצב, כי חוץ ממנו "אין עוד מלבדו". עד כמה הוא יכול לקשור את המצב אליו, בטוב או ברע.
כלפי מה הוא מאבחן את הבורא. אם רק כסיבה אליו. זאת אומרת, אם הוא מדבר על הבורא רק כסיבה למצבו, ואז איננו מדבר על הבורא, אלא על הגורם למצבו הרע. כי אז יכול להצדיק או לא להצדיק, כמו כל האנשים שסתם כך מדברים על החיים, שרע להם ואחר כך יהיה להם טוב. אבל הוא לא מדבר על הבורא, על תכונת ההשפעה, שעושה בו במכוון את כל השינויים האלה, כדי שידמה לאותה תכונה. אלא רק על הסיבה הפנימית, שכך הגורל שלו, ואלה הם החיים.
או שהוא מתחיל להתייחס לאותו גורם כלבורא, לתכונת ההשפעה, שמעוררת בו את כל ההבחנות כדי להתקרב לאותה תכונה, זאת אומרת אליו, כדי לגלות אותו. כי על ידי לימוד הקבלה ועל ידי בירור הפנימיות, שחכמת הקבלה מאפשרת לנו, אנחנו מתקרבים לגילוי הבורא לנברא. ורק הבירור הזה חסר לנו. אבל גילוי הבורא לנברא איננו גילוי הסיבה, שמסובבת לנו את כל הדברים. אלא גילוי תכונת ההשפעה, שהנברא רוצה לגלות את התכונה הזאת בתוכו.
האם תפילה יכולה להיות גם בזמנים של הרגשה טובה?
בכל מצב ומצב האדם צריך להשתדל לראות את עצמו מתעלה מעל אותה הרגשה, טובה או רעה, ומחפש קשר עם מסובב ההרגשה. למרות ההרגשות, לא חשוב איזה, הטובות או הרעות, הוא נמצא בקשר עימו, עם תכונת ההשפעה, והוא משתדל לעבוד ולהיות באמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, בהשפעה למעלה מהרגש שלו, ולא שהרגש יסובב לו את המצב.
אלא קשה הרבה יותר לעבוד מתוך טוב מאשר מתוך רע. וכך באמת כתוב. כדי להתפלל ממצב שהאדם מרגיש טוב בתוך הרצונות שלו, הוא צריך להתעלות מעל המצב הטוב, ולעורר בו חיסרון להשפעה, שרק זה חסר לו. להגיע למצב "טוב לי מותי מחיי" אם לא יקבל את המצב הזה, למרות ששרוי בכלים שלו בטוב. להבין שהכלים שלו, אינם אלה שמרגישים טוב, אלא אותם הכלים שחסרה להם כוונת ההשפעה. להאמין שבעל הבית באמת מסוגל להציל את כליו, את הכלים האלה. ועל זה להתחיל לבקש ולדרוש, שאם לא יקבל ישועה ברגע זה, אז פשוט הוא לא מסוגל יותר.
העבודה הזאת אפשר להגיד שהיא נמצאת גם בעולם שלנו. אבל בצורה אמיתית היא נמצאת בדרגה האחרונה של גילוי הבורא, בדרגת האהבה, שהאדם רואה את כל הטוב והעונג שהבורא כל הזמן מרעיף ומגלה לנבראים, ומעולם לא עשה להם שום רע. ובמצב הזה שהוא שרוי בטוב, להתעלות מעל כל זה גם ברגש וגם בשכל, ולחפש בו עצמו עוד חסרונות, איך להוסיף בתכונות ההשפעה, בקניית תכונת ההשפעה. אבל רק בשלב הגילוי האחרון של ההשגחה, בשלב ד' שנקרא "אהבה". אלא גם על מצבנו לא מן הסתם כתוב: "הלוואי שיתפלל כל היום". הכוונה היא, בכל המצבים.
האם באמונה למעלה מהדעת אפשר לצבור ניסיון?
האמירה "אין חכם כבעל ניסיון", מדברת רק על השלבים שהאדם כבר עבר, ולא על מצב שעוד לא עבר, ונמצא לפניו. כי במצב שנמצא לפניו, הוא כמו שמסופר על משה רבנו, שניצב רועד ולא ידע מה לעשות. וכך מעידים כל המקובלים הגדולים אפילו מהמדרגות הגבוהות. ושם זה מורגש עוד יותר, כי מתגלה להם באמת כל עומקו של הדבר. לכן בגמר התיקון הצדיקים עומדים כלא מאמינים מול "ההר הגדול" הזה, ובוכים "איך יכולנו להתגבר עליו?". כי הכל "נראה להם כהר גבוה".
האדם נקרא "בעל ניסיון", רק על המצבים שעבר. אבל הניסיון הזה לא נותן לו מאומה, לא ביטחון לרגע הבא ולא עצה למצב הבא. אלא לפני כל מצב חדש, האדם חייב להיות לגמרי מחוק מהכל, ובלי שום תומכים. כי מתגלה הוי"ה חדשה, כל העשר ספירות השבורות, שאין בהן שום זכר למצב הקודם. ומה יש לו בכל זאת? ישנה בו מה שנקרא "דרך תורה". אותה גישה שמוצא במהרה במצבו הנוכחי החדש. למרות שכל מצב חדש, הוא כמו לקבל פטיש של מאה קילו על הראש. כי יש ניתוק בין המצבים וכאילו איבוד הכרה. אבל אז הוא מקבל את המדרגה הבאה.
אמנם בצורה שלילית, בצורה של בהלה ופחד ובלבול. אבל שוב מתחיל לעבוד. והמדרגות הקודמות בכל זאת מסייעות לו לאדם, לבוא ולהתקדם מהר. וזה נקרא שרוכש גישה. בדומה לתרגילים במתמטיקה, שכל פעם יש לפני האדם תרגיל חדש, אבל הוא נעשה כבר יותר מיומן, ויותר מבין, ויותר יודע. זאת אומרת, ברגע שהוא מתחיל להתאושש, הוא כבר נעשה יותר כשיר לגשת לפתרון הבעיה. אבל אין זה פוטר אותו מלהיות בה ולהסתבך. הוא לא מתייחס אליה כמו איזה גיבור. אלא כל פעם ופעם המצבים שוב נראים לו קשים.
והרבה יותר קל לנו היום, בשלבים של הסתר פנים, שמתקדמים מהצד השלילי של גילוי הבורא, מאשר בשלבים הבאים שמתקדמים מהצד החיובי של גילוי הבורא. "חיובי" הכוונה לדרגת האהבה, שהרצון לקבל מרגיש את הטוב, שהזדונות והשגגות הופכים לזכויות. זאת אומרת, האדם מרגיש שאף פעם לא קיבל שום דבר רע. וגם לגילוי הראשון, לדרגה הנקראת "שכר ועונש", שהאדם מתחיל להרגיש, שהוא מקבל תשלום על כל מה שקודם הרגיש כמכה.
כמו אותו יהודי שקיבל חמש מכות, לאחר שבעל הבית נסע. אבל עם שובו, לאחר שרואה את התשלום על המכה, הוא בוכה ומצטער למה לא קיבל עשר מכות. כי מתגלה זה כנגד זה. ועל פני הרגשה חיובית מתשלום נאה כל כך, קשה מאוד לבנות יחס לתכונת ההשפעה ולרכוש את תכונת ההשפעה.
זאת אומרת, הרצון לקבל שמתגלה בצורתו השלילית, מיועד לחלשים. כי ההרגשה עצמה היא שעוזרת להם "לברוח" קדימה ולהתקדם. אבל אחר כך לא עוזר הרצון לקבל. אלא הכל כל כך טוב וכל כך נמצא, גם הביטחון וגם המילוי, עד שקשה מאוד להתעלות מעליהם ולחפש התחלה של ריקנות, של משהו שאין בהרגשה. לכן המצבים שלנו, הם מצבים שמיועדים לחלשים. כי לגיבורים נותנים תענוגים עצומים.