מאמר ר"י: "מום יפה שבך"
"בתלמוד: "ההוא דאמר לה לדביתהו וכו', עד שתראי מום יפה שבך. אמר רבי ישמעאל בן רבי יוסי, שהשם ית' אומר, שלא תוכל להתדבק אליו, עד שתראי מום יפה שבך" (נדרים ס"ו ע"ב). היינו, לפי פירוש הראשון של התוספות, היינו שאסרה בהנאתו, אם תוכל למצוא דבר נאה. זאת אומרת, שאם האדם יכול להגיד, שיש לו גם כן דבר יפים, שעמהם עזר להשם ית', שיהא יכולים להתדבק זה בזה. זאת אומרת, שאם לא כן, למה לא עזר לאחר. אלא ודאי מוכרח להיות שבו יש דברים. זאת אומרת, שיש לו אמונה טובה או מידות טובות, היות שיש לו לב טוב, שהוא יכול להתפלל.
וזה שמפרש: "אמר להם, שמא כאשה נאה". היינו, שיש שכל חיצוני, טוב יותר מכל אנשי דורו. או "שמא שערה נאה", שהוא מדקדק על עצמו כחוט השערה. או "שמא עיניה יפות", היינו שיש לו חן דקדושה יותר מכל אנשי דורו. או "שמא אוזניו נאות". זאת אומרת, שלא יכול לשמוע שום לשון הרע."
עד שהאדם לא רואה משהו טוב במצבו, הוא לא יכול לזוז ולהתקדם קדימה. אבל בכל הפניות שהוא פונה ובודק את מצבו, הוא חייב להרגיש שאין בו מום יפה, ולא יתכן שיהיה בו דבר כזה. אלא מכל וכל ברגש ובשכל, הוא לא מוכן להישאר במה שיש בו. אלא הוא רוצה את היופי של תכונת ההשפעה, את יופי של האמונה.
ואז האדם מתחיל לספור את כל ההבחנות שישנן בו, בתוך הרצון לקבל שלו, בצורות החיוביות ובצורות השליליות, את המומים שיש בהן. ועל פני כל אחד מהמומים האלה, הוא לא סתם רוצה את תכונת ההשפעה, אלא הוא רוצה שתכונת ההשפעה תקבל צורה, לפי המומים שהתגלו בו, בלשון הרע, באגו שלו, בפחד שלו, ברצון למלא את עצמו, ברצון להסתדר בלי בורא, או להסתדר איתו, אבל שימלא אותו.
מתוך כל צורות היחסים האגואיסטיים שמגלה ברגש ובשכל, שנוכח לראות איזה חיה רובצת בתוכו ועד כמה היא רב-גונית, הוא רוצה כנגדם, בהפכיות מהם, להעלות מעליהם את תכונת ההשפעה, ולהתחיל להרגיש מהי אותה תכונה. האם היא סתם תכונת השפעה מופשטת שנמצאת מעליו, או שיש בה חיים, חיות, יחסים, צורות שונות כלפי הבורא, צל, חושך, אור. ובצורה כזאת הוא מתחיל לחפש איזה צורה יש לעולם הרוחני, ליחסי ההשפעה ממנו כלפי הבורא.
וכך לאט לאט האדם מתחיל לגלות את העולם הרוחני, אותה סביבה הפוכה ממה שהוא נמצא בה, כאשר כל מה שנראה לו ברגשות ובהבנות שלו, מקבל את תכונת ההשפעה. ואותם מומים, אם לומדים אותם, ולומדים לחבר ביניהם, ולקבוע כל אחד מאותם מומים, שבונים את התמונה האגואיסטית של האדם, ודווקא מכל אחד ואחד מהם רוצים לבנות, אז בונים מהם את העולם הרוחני. וזה נקרא ש"שגגות וזדונות הופכים לזכויות".
מהי הבעיה שעליה מדברים בהקשר לתכונת ההשפעה?
מדובר לא על הרוחניות של תכונת ההשפעה, אלא על איך לבנות בתכונת ההשפעה גוונים. כי סתם כך אנחנו לא יודעים עליהם, וגם לא יודעים איך לבנות אותם. אלא בונים את הגוונים האלה דווקא מהמומים, מתכונות הקבלה, מהתכונות שלנו. מתוך הרצון, מתוך שבודקים ורואים אותו.
איך אפשר למצוא גוונים שונים בהשפעה אם מדובר באותה כוונה אחת?
האדם עובד רק עם רצון לקבל, עם "אני רוצה לקבל". ולא יכול לרצות משהו אחר, חוץ מהרצון לקבל שמתעורר בו. לכן כל השליטה שלו על הרצון לקבל, איננה על הרצון עצמו. כי הוא לא יכול להיות כלי אחר עם תכונות אחרות. אלא כל פעם בצורה טבעית הרצון הזה מתגלה לנו יותר או פחות, אבל תמיד זה אותו "אני מקבל". אותו כלי של רצון לקבל, שהבורא יותר מגלה אותו לאדם, או פחות מגלה אותו לאדם.
והאדם יכול לשלוט על הכלי הזה רק על ידי כעין "מכסה" או "ברז", איך הוא רוצה למלא את הכלי. איך הוא יכול להשתמש בחסרונות שהוא מרגיש בתוך הכלים שלו, או איך הוא יכול להשתמש בתענוגים שהוא מרגיש בתוך הכלי. היכולת שלו היא לרכוש את כוח השימוש ברצון. כוח שאיננו סתם כך פותח או סוגר, אלא שקשור לשם מה, לאיזה צורך הוא משתמש לפתוח או לסגור. האם כלפי עצמו או כלפי הבורא, כלפי המקור שממנו בא המילוי. האם על מנת שיהיה לו עצמו טוב, או על מנת שיהיה לבורא טוב. הברז הזה הוא ווסת היחסים של האדם עם הבורא, ולא הכלי שלו עצמו.
אלא האדם שעובד, מסדר ומווסת את היחסים האלה עם הבורא, עם המקור למה שהוא מרגיש בתוך הכלי, לפי הרצון הפנימי שיש בתוך הכלי. מתוך איך שהוא מרגיש אותו רצון פנימי, יותר שלילית או יותר חיובית, ובאיזה אופנים. כי כלפי הכוונה עצמה של תכונת ההשפעה, אין לו שום הבחנות. הוא לא יודע מה זה השפעה, אלא רק מקבל נקודה. אבל איך הוא יוכל לבנות את כוונת ההשפעה, בלי לדעת מי הוא הבורא, ובלי לדעת בדיוק מי הוא עצמו? הכוונה היא הנקודה שעומדת בינו לבין הבורא, בין הרצון לקבל שלו ובין הבורא, היא המסך שיבוא, הקשר ביניהם.
והאדם, כדי לבנות את דמות הבורא, כדי לבנות יחס אליו, כדי להיות כמוהו, הוא לוקח את כל הנתונים האלה מההרגשה שלו. מאותם כלים של הרצון לקבל, שעובר על כל מיני צורות של הרגשות. כי הרצון לקבל על כל האופנים שבו, הוא תמיד תרי"ג רצונות, שמתמזגים ביניהם כל רגע ורגע, בכל מיני צורות קשר ביניהם. ומאותם רצונות על כל מה שמתגלה בהם, הוא לוקח את צורות ההשפעה, כמו שלוקחים בעולמנו צורת עגול או צורת מרובע. מהם הוא בונה בתוכו את היחס לבורא, את הבורא עצמו.
זאת אומרת, הרצון לקבל עם מה שהאדם מרגיש בו, בתוספת הכוונה לגלות את תכונת ההשפעה, על כל הצורות שיש לה, הם מה שבונה באדם את תכונת ההשפעה. כמו בתמונת ראי. הרצון לקבל מתגלה בצורה כלשהי כלפי הכוונה להגיע להשפעה. והאדם לומד את הרצון לקבל שלו על כל תרי"ג הרצונות שלו ואופניהם בו. הוא לא בודק את כל תרי"ג הרצונות, הוא לא יודע אותם. אלא הוא מרגיש את גבולות הרצון, את המצבים איך שהם קורים בו בפנים.
שרטוט 1
ואז כנגדם הוא בונה על ידי הכוונה, תמונת ראי שלהם. והתמונה ההפוכה הזאת היא דמות ה'. רק כך, מתוך הרצון לקבל שבעצמו עובר היפוך, האדם יכול לבנות את תכונת ההשפעה. ואחרת אין לנו ולא כלום מהידיעה שישנה תכונת ההשפעה, חוץ מלומר אותה במילה אחת, כי אין שום דבר שיצביע עליה. אלא רק הרצון לקבל השלילי, הסובל, המפוחד, מתוך שמרגיש כל מיני רגשות, ועושה זדונות ושגגות. רק הם הופכים להיות "זכויות", זאת אומרת, הבחנות זכות. "זכות" מהמילה "זך".
שרטוט 2
האדם בונה את ההבחנות שלו מתוך "ממעשיך הכרנוך". אבל היכן הם "מעשיך"? בתוך האדם עצמו. לכן כל העבודה הרוחנית נקראת "עבודה פנימית". כי היא נעשית רק בנו, בתוך הרצונות שלנו. האדם בונה את תכונת ההשפעה מתוך הרצונות שלו. אם האדם פונה לאנליזה, לבירור, מצד ההשפעה, מתוך הכוונה להגיע להשפעה, אז ממה שמתגלה בתוך הרצון שלו, הוא בונה בדיוק את אותה תכונת ההשפעה.
לכן הבעל שם טוב כל כך רצה להחדיר לתוך העם את העיקרון הזה "ה' צלך". כי האדם הוא הצל של ה'. אבל אם האדם רוצה לקנות את תכונת ההשפעה, הוא בונה ההפך, את ה' כצל שלו. הוא בונה אותה תכונת ההשפעה כהעתקה מעצמו, וזה הבורא שלו.
שרטוט 3
מה מציירת הכוונה בתוך הנברא?
הכוונה מציירת בתוך הנברא את דמות ה'.
שרטוט 4