מאמר י"ד: "מהו רוממות ה'"
"רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה', שיתן לו הכח ללכת למעלה מהדעת." ולמה צריכים להשיג רוממות ה'? כי השגת הבורא היא מטרת הנברא. ואנחנו מלכתחילה קיימים כך, ברצון להשיג את האלוקות. כי יצאנו מהשורש, מהבורא, מהאור, מתכונת ההשפעה, ועל ידי ההתפתחות מלמעלה למטה הגענו למצבנו הנוכחי, שהוא צורת הקבלה. רק כדי לגלות עד כמה כדאי ממצבנו לעלות למצב השורשי שלנו, לבורא. שזה נקרא להגיע לדבקות אליו.
וכדי להגיע לאותה דבקות אליו, ממצב שנמצאים כל כך רחוק ממנו, לפי ההרגשה, לפי ההבנה, לפי התפיסה, לפי ההשגה, צריכים להגדיל את המטרה. כדי לרצות למרות שנמצאים בתכונה ההפוכה ממנו, בתכונת הקבלה, להשתמש דווקא בתכונת ההשפעה, באותה תכונה שנואה עלינו, שאנחנו דוחים אותה ואף אחד לא רוצה להשתמש בה, לקבל אותה כמשהו שכדאי ורצוי להשיג. והעדיפות הזאת, הגדלות והחשיבות של תכונת ההשפעה על פני תכונת הקבלה, היא נקראת "רוממות ה'" בעיני הנברא.
ובעל הסולם אומר, שצריכים להגיע אליה מעל הדעת, נגד דעתנו. כי בשכל וברגש שלו האדם מקבל ומכבד רק מה שאפשר לקבל ולמלא את עצמו. אבל אומרים שצריך להגיע לתכונה אחרת לחלוטין, לתכונה הפוכה מצורת הקבלה, להשפיע, לתת, גם מתוך הרגש וגם מתוך השכל. שהאדם יהיה כולו בטבע אחר, בטבע השני, ההפוך מהנכח. ואיך אפשר להגיע לטבע אחר? מהיכן לוקחים חשיבות להיות בטבע השני? על ידי רוממות ה'. "זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:
א. שלא ימלא עם בחינת דעת, שהוא שכל, מה שהאדם יכול לתרץ את שאלותיו." שישתדל לא לעבוד עם הכלים הרגילים שלו. עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי ולא הגיוני, להפסיק לעבוד עם המוח והלב שיש בנו. כי איך אפשר ללכת למעלה מהשכל ולקבל משהו הפוך ממה שחושבים בשכל וברגש, בפרט שחוכמת הקבלה היא חוכמה, וצריך לעבוד בה בצורה ריאלית. היא איננה דת או איזו אמונה עיוורת, שהולכים אחריהן בעיניים עצומות. אלא ההפך, מדובר בה על פקיחת עיניים, על גילוי.
והעניין הוא, מסביר בעל הסולם, לא רק להפסיק למלא את הכלים הרגילים של השכל והרגש. כי בסופו של דבר האדם ימלא אותם, ועוד יותר מאדם רגיל שמשתמש רק בהם. אלא אם הוא מתחיל להשתמש גם כנגד השכל והרגש, הוא רואה איך הם מתמלאים כדי להביא לו סתירות וקושיות, וגם ממלא כלים נוספים הנקראים, כלים שהאדם בונה למעלה מהרגש והשכל הארציים. לכן נאמר "שלא ימלא עם בחינת דעתו", עם השכל שלו, כדי לתרץ את שאלותיו. כי האדם לא יכול לתרץ את הקושיות האלה שמרגיש באותה צורה ארצית, בצורה הרצונית הרגילה שלו.
אלא יש טכניקה ללכת מעל הקושיות האלה, ולקנות כלים נוספים גם רגשיים וגם שכליים. ומהו "ללכת למעלה מהדעת"? "אלא שהוא רוצה, שה' ימלא לו את שאלותיו. נמצא שזה נקרא רוממות, משום שכל השכל בא מלמעלה, ולא מצד האדם, היינו שהאדם יכול להשיב את שאלותיו. וכל מה שהאדם יכול לתרץ, נקרא שהאדם מתרץ הכל עם שכל החיצון. כלומר, שהרצון לקבל מבין, שכדאי לקיים תורה ומצוות. מה שאין כן למעלה מהדעת, הוא המחייב את האדם ללכת בעבודה, זה נקרא נגד הדעת של הרצון לקבל."
בעבודה על בניית כלים חדשים לקליטת המציאות החדשה, מתעוררות באדם שאלות, קושיות ובעיות, והוא צריך לרצות לקבל מלמעלה את כל ההבחנות, וכל הכוחות, וכל ההבנות, כדי לבנות משהו חדש לחלוטין. לא לפי מה שרגילים בעולמנו. כי אחרת לא נצא מהעולם הזה, אלא נחייה באשליות שנמצאים בעולם הרוחני. בכל מיני דמיונות שנשארים בגדר תיאורים פסיכולוגיים בלבד, כמו שמספקות לאדם הדתות והאמונות שמתרוצצות בעולם. אלא על ידי רגש ושכל עליון שבא מהעולם העליון, מהמערכת העליונה, לקבל מלמעלה הבחנות שיקלטו בנו, ויתנו לנו כלים חדשים.
לכן האדם צריך להבין, שהעיקר איננו למלא את עצמו, אלא בנוסף למה שיש בו, לקנות מלמעלה רגש ושכל נוספים. והקנייה הזאת היא נקראת "קנייה למעלה מהדעת". כי האדם הולך למעלה מהדעת, זאת אומרת, הוא רוצה מעל השאלות שלו ומעל המחשבות ומעל הרגשות, להתחיל לקבל הבחנות חדשות. וזו ההבחנה הראשונה שיש לאדם בלמעלה מהדעת. וההבחנה השנייה היא:
"ב. שרוממות ה' נקרא, שהוא נעשה זקוק, שה' ימלא משאלותיו.
לכן:
א. שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, אז האדם רואה שהוא ריקן, ואז הוא נעשה נצרך לה'.
ב. שרק ה' יכול לתת לו הכח הזה, שיהא בידו ללכת למעלה מהדעת. היינו, זה שה' נותן, זה נקרא רוממות ה'."
כל אדם שמתחיל ללמוד קבלה, לאחר זמן מה מתחיל להרגיש פתאום קושיות בהתקדמות - בשביל מה הוא לומד, למה לו כל הלימוד הזה, מה יצא לו ממנו. לכל אחד לוקח פרק זמן מסוים משלו, שתלוי בסוג הנשמה ובמכלול התנאים הארציים, כמה הוא משקיע ועם איזה מטען הוא בא. כי למרות שהאדם מעוניין מאוד להתקדם, הגוף שלו שרגיל לקבל מילוי וידיעות והרגשות לפי איך שתמיד התקדם בחיים, פתאום רואה שיש לו בלבולים בדרך, וההתקדמות איננה בצורה כל כך ישרה. שמדברים על משהו לא מובן, שמרגישים דברים לא כל כך נעימים, שמדברים על פעולות שהאדם לא כל כך נמשך אליהם בחיים הרגילים, על בניית חברה, על התחברות, על לימוד בלילה והשקעה של כוחות.
נוטים לחשוב שרוחניות היא עניין קל ערך, איזה מין הרפתקה נעימה, שהאדם עוצם עיניים ונכנס למגרש הרוחני כמו לחלום, כמו לארץ האגדה. ולכן כשמתעוררות באדם השאלות והדחייה מן הדרך, הוא צריך לזכור שכל הקושי שהוא מרגיש, והמעצורים שפתאום קורים לו בדרך, הם כולם מכונים מלמעלה, ואין בהם שום דבר מקרי. אלא הכל מכון כלפיו כדי שעל פני אותה התנגדות, הוא ידרוש דווקא כלים רוחניים. כי אם היה מתקדם מתוך הרצון לקבל, והכל היה מובן לו בתוך השכל, ומורגש בו כמו שהוא רגיל בעולם הזה, אז הוא לא היה מתקדם לרוחניות. אלא היה מתקדם בצורה פשוטה כמו במדע הרגיל, שמיום ליום האדם הולך ומוסיף - מפתח את השכל והרגש, ויותר ממלא אותם, ויותר מבין מה קורה, ומחבר לעצמו כל פעם ידיעות נוספות.
מה שאין כן אם האדם מרגיש שלא מתמלא הכלי הרגיל של ההרגשה, ההבנה וההשגה שלו. אלא ההפך, כל הזמן יש באמצע איזה מעצור, איזה גורם שמפריע, משהו שלא הולך, מבלבל. הוא צריך להבין שכל המצבים האלה הם הפרעה שעוזרת לו, שמהווה עזר כנגדו. וכך היא כל הדרך ברוחניות. תמיד יש איזו הפרעה לפנינו שצריך להתעלות מעליה, הפרעה אגואיסטית, שהאדם לא מרגיש מיד מילוי, שמשהו טוב לו, שמושך אותו. וזה סימן שהוא צריך על פני אותה הפרעה, לבנות כלי חדש. זאת אומרת, לבקש מלמעלה רגש ושכל חדשים, שיקנה בהם את העולם הרוחני. כי לאדם יש כלי לקבלת מילוי ברגש ובשכל של העולם הזה. אבל אם הוא מרגיש רצון להתקדם, הוא פתאום מרגיש בו מחסום קטן. וזה סימן שהוא צריך להתעלות מעל הכלי הגשמי, ולבנות כלי חדש של רגש ושכל, ולמלא אותו עם הרוחניות.
שרטוט 1
הכלי למילוי הגשמי נקרא "דעת", והכלי למילוי הרוחני נקרא "למעלה מהדעת". והאדם חייב לעלות את כל גובה ההפרש שנוצר בין שני הכלים. וההפרש הזה הוא שקובע את גובה הקומה הרוחנית שמשיג. אבל לעלות כלפי מעלה הוא יכול רק על ידי חשיבות, על ידי רוממות של ה', של הבורא. אבל מושג "בורא", שאיננו סתם מילה או דמות כלשהי, אלא תכונת ההשפעה בעצמה. זאת אומרת, האדם חייב להשיג את חשיבות ההשפעה, חשיבות הרוחניות של הדרגה החדשה.
שרטוט 2
וכדי להשיג את החשיבות הרוחנית, את חשיבות ההשפעה, האדם צריך להשתמש באותו כוח חיצון של ספרים וקבוצה, שעוזרים לו ללכת קדימה. אבל לא בצורה גשמית שהוא ממלא עוד ועוד את הכלי שלו בלימוד חכם. אלא שהוא רוכש כלי אחר, כלי רוחני, שבו הוא מקבל רגש ושכל חדשים. הכלי הקודם אמנם נשאר, אבל הוא גופני ושייך לגוף. והכלי החדש שהוא מקבל נקרא "נשמה". לכן יש הכרח בקנייה של כלי נוסף, כלי אחר, גדול, שהוא לגמרי לא ממישור העולם הזה.
איך הולכים בלמעלה מהדעת?
בעל הסולם מסביר שצריך כמה תנאים כדי ללכת למעלה מהדעת. קודם כל צריכים להבין שלא יכולים לקבל רוחניות בכלים שלנו. האדם לא יכול להיות רוחני, אם הוא ממלא את עצמו עם בחינת דעת. הוא יכול להסתובב בין כל החוכמות והפילוסופיות ולהרגיש את עצמו, שהוא כל הזמן מתנפח מרוב ידע וכאילו מתקדם. אבל אם הוא מתפתח עם אותו רגש ושכל גשמי וארצי, הוא לא יוצא מהעולם הזה ולא נכנס לרוחניות, אלא נעשה פילוסוף גדול וחכם גדול. ולא לחינם כתוב: "לא החכם למד", כי לא קונים עם חוכמה את דעת העליון.
שרטוט 3
אלא פונים לספרים וסופרים, ובהשפעתם מתחילים להרגיש את חשיבות תכונת ההשפעה, כי חשיבותה נקרא "רוחניות". ולהבין שבתוך הרגש והשכל של הכלי הגשמי, האדם לא יכול לקבל רוחניות, כי הוא עובד על העיקרון של מקבל, והכלי הרוחני עובד על עיקרון של משפיע. זאת אומרת, כל מה שבא אליו, האדם קודם כל דוחה, ורק אחר כך מקבל. והאדם בדחייה מלקבל נמצא בדחייה מעצמו ובהשתוות הצורה עם הרוחני, עם האור. ואז במידה שדוחה, יכול להרגיש את האור, והאור נכנס בתוכו ונקלט בו. כי ברוחניות עיקרון קבלת המידע בהרגשה ובידיעה, הוא הפוך מגשמיות.
שרטוט 4
בכלי של דעת, שעובדים עם רגש ושכל של העולם הזה, האדם מקבל מה שבא אליו, בצורה ישירה. וכך נכנס מעט מאותו ניצוץ קטן שיש לו אפשרות להיכנס נגד חוק של צמצום א'. אבל חוץ מאותו ניצוץ, כל יתר האור לא יכול להיכנס, כי התענוג מכבה את החיסרון. ולכן האדם מרגיש בפנים רק אותו ניצוץ קטן שנקרא "תענוגי העולם הזה".
שרטוט 5
מה שאין כן בכלי הרוחני, שדוחים את אור התענוג, בדחיית האור האדם ממלא את עצמו לפי השתוות הצורה. כי הדחייה היא השפעה מצד הנברא, כנגד ההשפעה מלמעלה, מהבורא. וכך יוצא שהם שווים ביניהם. ולפי מידת ההשוואה עם תכונת הבורא, האדם מרגיש בתוכו את תכונת ההשפעה של הבורא, שגם היא כלולה מרגש ושכל. אבל לא גשמיים שעובדים איתם בצורה ישירה, אלא רוחניים.
שרטוט 6
אלא השאלה היא, איך אפשר לעבור מצורת קליטה אחת(1) לצורת קליטה שניה(2), מחיים גשמיים לחיים רוחניים, מהעולם הזה לעולם הרוחני, מחיים בנבזות ומקריות, לחיים של נצחיות, של השגה והרגשה אינסופית? ובעל הסולם אומר, שקודם כל צריך להבין, שאי אפשר לקבל רוחניות באותה שיטה רגילה, שהאדם ממלא את עצמו כל הזמן. אלא צריכים לעבור היפוך. ההיפוך הזה הוא לא לעלות מדרגה, אלא לקבל כלים ממימד אחר. ובנוסף לכך צריך לפתח חשיבות.
זאת אומרת, ישנם שני תנאים. התנאי הראשון הוא לפסול את הכלי הגשמי משימוש, לא בעולם הגשמי, לזלזל בשימוש בו, אלא בהליכה לקראת ההשגה הרוחנית אי אפשר לעשות איתו דבר. התנאי השני הוא להשיג רוממות הבורא, רוממות ההשפעה. הכלי הגשמי הוא כלי אישי, שהאדם לא זקוק לאף אחד כדי להשתמש בו. אבל הכלי הרוחני, מפני שהוא כלי של השפעה, הוא כלי שנברא רק בקשר עם האחרים, והוא בנוי על איחוד בין הנשמות, ייחוד שלהם יחד כלפי הבורא.
ואם האדם מבין את העיקרון הזה, הוא כבר מתחיל לעבוד עם עצמו נכון. למרות שמגיע ללימוד וממשיך עדיין כרגיל. אבל כל ההצלחה תלויה במידה שמתחיל להבין, שצריכה להתחולל בו מהפכה פנימית. ולא שממשיך ללכת כרגיל בדרכי העולם הזה ישר לרוחניות. אלא הוא צריך לקנות משהו חדש. אבל שהוא בסתירה גמורה ובהיפוך גמור לכל מה שהוא רגיל.
שרטוט 7
מה שולט באדם - הרגש או שכל?
בכל אדם שולט הרגש ולא השכל. וזה לא נאמר על האדם לגנאי, כאילו הוא רגשי מדי ונמצא תחת השפעת הרגש במקום השכל. אלא השכל הזה שנראה לנו שכל "קר", שקול, מדעי, ששולט על האדם ועוצר אותו מליפול תחת הדחפים של הרגש, הוא נברא ונבנה מהרגש בלבד. כי כל חומר הבריאה הוא רצון להנות. ורצון הוא רק המרגיש. הבורא ברא רק חומר המרגיש. הבורא שהוא רצון להשפיע, רצה מישהו לתת לו טוב. לכן ברא אותו מישהו כרצון לקבל, רצון להנות. וכך כל הטבע של הנברא הוא היכולת להרגיש את התענוג שבא מהבורא.
כך הבורא ברא אותנו. ואין בנברא שום דבר חוץ מלהרגיש תענוג. אז מהיכן בא השכל? הבורא לא בבת אחת, ולא בצורה פשוטה וישירה, ברא חיסרון ומילא את החיסרון. כי אם היה בורא את כל החיסרון בבת אחת וממלא מיד את כולו, היה גומר בכך את הכל. ואותו חיסרון כבר לא היה מרגיש כלום, אלא היה מתקיים באותה צורה פשוטה, כמו שלוקחים כוס ריקה וממלאים אותה. כי החיסרון שהבורא ברא הוא חיסרון מצד הבורא, וגם המילוי שמילא את החיסרון הוא מצד הבורא. ואז אין בכלל נברא. כי "נברא" נקרא מי שמרגיש חיסרון משלו ("משלי"), שהחיסרון בא ממנו.
אלא הבעיה היא איך לברוא אותו נברא. כי אף אחד מהאנשים שרואים ברחוב איננו נברא עדיין, אין לו חיסרון משלו. אלא פתאום "בא לו", פתאום הוא רוצה, פתאום מתחשק לו משהו. אבל הדחפים והרצונות האלה אינם נקראים "חסרונות משלו". אלא רצונות שהאדם מקבל מסביבתו, או דחפים טבעיים שמתגלים "מגופו", לפי התוכנה הפנימית שישנה בגוף, כי הגוף בנוי לגלות לאדם כל הזמן חסרונות טבעיים נוספים. אבל שניהם חסרונות שהאדם מקבל מצד ה'.
ומהו החיסרון מצד האדם? איך האדם יכול לבנות ולברוא בעצמו רצון משלו, אותו רצון שנקרא "נברא"? הבעיה הגדולה היא, שאנחנו עצמנו עדיין לא בחזקת נבראים, ולא נקראים "נבראים". לא רק בכל שלבי ההתפתחות שהתגלגלנו דרך חמישה עולמות מעולם אין סוף עד העולם הזה, אלא אפילו בעולם שלנו אין אנו נחשבים "נברא". אלא רק הרכבי אטומים ומולקולות למיניהם, שאין להם אותו ייחוד עם הבורא שהוא מהות הנברא. כי "נברא" נקרא הרצון שלא קיים מצד הבורא. ואת הרצון הזה אנחנו עוד צריכים להשיג.
שרטוט 8
האדם שיש לו רגש ושכל נוכחי הנקרא "דעת". הוא מקבל מלמעלה רק דחף להתעלות הנקרא "נקודה שבלב". ואם האדם מפתח בתוכו רצון לעלות, הרצון הזה להתעלות מעל השכל והרגש הוא נקרא "שלו".אבל איך האדם מפתח אותו? על ידי הסביבה. כי כולנו היינו כסביבה אחת הנקראת "אדם הראשון". והבורא בכוונה שבר אותה סביבה, כדי שיהיה לכל אחד ואחד חלק משלו, אגו משלו, שמרגיש את עצמו כנמצא לבד.
ואם האדם מתחיל להשיג על ידי הסביבה שלו, על ידי החברה, חשיבות להתחבר איתם כדי להגיע לרוחניות, אז היגיעה שלו וכל המאמצים שהוא משקיע נגד דעת עצמו, כדי להשתדל ולקנות מהם את היחס להשפעה, הם מזמינים את האור המחזיר למוטב, שעושה בו את השינוי המיוחל. אמנם האור הזה של ההשפעה בא מהבורא. אבל העבודה של האדם בתוך הקבוצה למצוא חיבור עם האחרים כדי להיות בדרגת ההשפעה, הוא הרצון היחידי שבא ממנו עצמו ונקרא "רצון שלו".
שרטוט 9
זאת אומרת, הדבר היחידי שהאדם עושה בעצמו, הם המאמצים כדי להתחבר עם האחרים, לצאת מעצמו לחיבור של הקשר בין הנשמות השבורות. ולכן אותו מאמץ שהוא משקיע, אותו הרצון, הוא נקרא "כלי שלו".
האם אפשר להגיע לדבקות בלי רוממות ה'?
דבקות משיגים כתוצאה מרכישת הכלי הרוחני. הדבקות היא תוצאה מהיגיעה. בשלב ראשון האדם נותן יגיעה, ובשלב שני מגיע האור מקיף שמתחיל לסדר לו את הכלי דלהשפיע. אבל על ידי אותו אור מקיף שמסדר לו את הכלי דלהשפיע, האדם רק עולה מעל הרצון שלו, מעל האגו, מעל הטבע שלו, ומגיע לתכונת הבינה, לדרגת "חפץ חסד", משפיע ("משפיע על מנת להשפיע"). וצריך עוד להמשיך ולעלות להיכן שיוכל להיות בתכונת הבינה וגם להשפיע, לאותה דרגה הנקראת "מקבל על מנת להשפיע", שהיא בלבד נחשבת השפעה מצד הנברא. כי רק אם הנברא מקבל, הוא נותן לבורא. מפני שהבורא אוהב את הנברא ונותן לו לפי חוק האהבה. אם הנברא מקבל מהבורא הוא גורם לו תענוג, ואז הוא נקרא "משפיע". ורק המצב שהנברא מקבל מהבורא כדי להשפיע לו, זה נקרא "דבקות".
שרטוט 10
ומי שרוצה כבר היום ללכת ולהשיג אותה דבקות, הוא הולך בכיוון הנכון, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה", אבל עליו להבין שיש סדר פעולות שכל אחד חייב לעבור על עצמו. ובחוכמת הקבלה מוסבר היטב באיזו צורה עוברים אותם. אלא אי אפשר לעבור שדרוג של מדרגה בלי להיות מחובר לסביבה. רק כך האדם מממש את הבחירה החופשית היחידה שלו, והיא להתחבר עם האחרים. כי רק על ידי זה הוא יוצא מעצמו. על ידי זה הוא מזמין על עצמו אור מקיף, כי מראה מה הוא רוצה, שהוא רוצה את תכונת ההשפעה. ומתי האדם קונה את תכונת ההשפעה? מתי שהוא משתדל בעולם הזה להתחבר עם האחרים, הדומים לו, עם חברי הקבוצה. לפי זה הוא מזמין על עצמו את האור המקיף ומתחיל את הדרך. בחוכמת הקבלה המקובלים מסבירים את כל החוקיות הזאת כולל בתנאי לקבלת התורה.
איך האדם שנמצא בשלב ההכנה יכול ללכת למעלה מדעתו?
שלב ההכנה הוא שלב ההסתרה, שאין עדיין נברא. כי מהיכן יהיה נברא אם הבורא ברא מצדו גם את החיסרון וגם את המילוי שממלא אותו. אין בתוך החיסרון שהוא ברא, מהיכן שיבוא משהו כתגובה עצמאית. לכן הבורא חוץ מהחיסרון לאור, למילוי, שנותן בתוך הנברא, הוא בורא בו חיסרון נוסף, חיסרון אליו. הרגשה בנברא שקיים בורא, שה' הוא השורש שלו, של קיומו.
וכך הנברא מתחיל להשתוקק להכיר אותו שורש. זאת אומרת, נוצר בנברא כלי חדש. הוא לא רק רוצה את הכיבוד, אלא גם להכיר ממי הוא מקבל אותו, מהיכן הוא בא. ומאוד מפריע לו אם הוא לא יודע מהיכן וממי בא הכיבוד, עד שהוא לא נמשך עוד לכיבוד עצמו. זה עוצר אותו ואין בכוחו לעשות דבר, כי בטבע שלו כבר קרה כך. ואז הוא לא שקט ולא רגוע עד שלא מקבל אותם יחד זה עם זה. ומתוך החיסרון החדש הזה שהבורא ברא בנברא, נוצר מנגנון אחר לחלוטין, שמקנה לאדם יכולת להגיע לקשר עם הבורא.
שרטוט 11
וכך הנברא נעשה כלול משתי מערכות. מערכת אחת שהיא מערכת "גשמית", זאת אומרת, לפי הרצון לקבל שהבורא ברא. בעולם אין סוף ובעולם שלנו הרצון לקבל הוא אותו רצון להנות, אפילו אם הוא יותר, או פחות, או מחולק לחלקים. ולכן הוא נקרא "גשמי". ומערכת שניה שהיא מערכת "רוחנית", של הכרת הבורא, של חיסרון "רוחני". אנחנו כלולים משתי המערכות הללו. בצורה ארצית אנחנו מתפתחים משך אלפי שנים רק באותו רצון גשמי למלא את עצמנו. והמערכת הרוחנית של ההיכרות עם הבורא, היא נסתרת מאיתנו ואיננה מתעוררת. אבל אנחנו לא מרגישים שהיא חסרה לנו במאומה.
שרטוט 12
וכך אנו מתפתחים עד שפתאום מתחילה מהנקודה שבלב, להתגלות המערכת השניה. פתאום האדם מרגיש שמשהו מושך אותו, חוץ מכל מה שיש לו. וזה נקרא שהוא מגיע לפתח את המערכת השניה שבו. וכך האדם מתחיל להיכנס לרוחניות, בעזרת חוכמת הקבלה שמלמדת אותו איך לפתח את הרצון, ולמצוא את הקשר עם הכוח העליון. וכל יתר המדעים הם ארציים, ומפתחים את המערכת הגשמית באדם. כי הם לימוד על החיסרון עם המילוי שבו בכל מיני אפשרויות.
לכן כל תחומי המדע, הטכנולוגיה, החינוך והתרבות, הכל נקרא "מדעים של העולם הזה". כי האדם עובד ומשיג הכל מתוך הרצון ובתוך הרצון, רק את "העולם שלו". ואילו ההתפתחות של הנקודה שבלב, ההתפתחות של הקשר עם הכוח העליון, הוא מדע אחר. כי הוא בנוי בצורה אחרת, הוא בנוי כדי להכיר את האלוקות. זאת אומרת, לא בתוך הרצון שהאדם מקבל בו וממלא אותו בצורה ישירה, לפי הרגש ושכל שלו כמו בכלי הגשמי הנקרא "דעת", אלא על עיקרון שונה לחלוטין. האדם צריך לצאת מעצמו ולהרגיש את הבורא, להבין אותו, להיות בו, לקנות את התכונה שלו.
ובין שתי המערכות הללו אין שום מגע. במערכת הרוחנית האדם מוסיף לעצמו מצד הרוחניות. אבל במערכת הגשמית הוא נשאר אותו בן אדם, עם אותו גוף, עם אותו רגש ושכל, עם אותן התכונות, עם אותם ההרגלים, כמו שקיבל בילדות, אפילו שהוא המקובל הגדול ביותר. אם כואב לו משהו הוא הולך לרופא, אפילו שהוא נמצא בעולם האצילות. כי מצבו הבריאותי איננו שייך למדרגתו הרוחנית. המערכת האחת איננה מתערבבת עם המערכת השניה, אלא הוא מקבל תוספת של משהו אחר.
שרטוט 13
מה הם הסימנים שמצליחים בשלב ההכנה ללכת מעל הדעת?
האדם צריך להבין שהוא הולך לפתח מערכת שנייה, שאיננה שייכת למערכת הארצית, אלא מערכת עם חוקים משלה. ואם הוא משתדל לסדר אותה לפי החוקים, הוא בלית ברירה חייב להתחבר עם יתר האנשים שמשתדלים להגיע לאותה מטרה, ובלית ברירה הוא צריך לקום ולבוא וללמוד כנגד הרצון שלו, כנגד הארציות והגשמיות שלו.
אם האדם מתחיל להבין בשכל כנגד הרגש, שהוא לא רוצה להתחבר עם האחרים, שהוא לא רוצה לקום וללמוד חומר קשה ומשעמם. אם הוא מתחיל להבין שהוא לומד לא כדי למלא את עצמו כמו בגשמיות, אלא להזמין על עצמו את האור המקיף המחזיר למוטב, כי הוא צריך ליצור קשר עם הבורא ולא עם המידע שנמצא בספר. אם הוא לאט לאט קולט אותם עקרונות אפילו שלא מבין אותם, או מבין והלב שלו לא מסכים, אז הוא בכל זאת הולך ומתקדם.
אם האדם מבין שהוא מתקדם כנגד רצון הלב, כי כל הרגש שלו הוא בינתיים במערכת הגשמית, שנמצא בה בלי יכולת לצאת ממנה, שמעליה הוא צריך לפתח את המערכת הרוחנית, אז כל אלה הם סימני התקדמות, והאדם מתקדם למרות שהלב שלו לא מסכים. אבל ההתנגדות של הלב הופכת להתקדמות רק במידה ויחד עם ההתנגדות, האדם קונה מהחברה אותה רוממות ה' שעוזרת לו להתקדם.
מהו השימוש הנכון בשכל הגשמי כדי להתקדם ברוחניות?
השימוש הנכון בשכל שלנו כלפי רוחניות, הוא לעזור לאדם להיות למעלה מהשכל הגשמי. מהשכל הרוחני יש לו רק נקודה אחת, רצון להשיג את תכונת ההשפעה. אבל לפי השמועה היא מאוד שנואה עליו והוא הכי פחות רוצה אותה. כי כאילו באים אליו ודורשים ממנו לתת את כל מה שיש לו, בלי שאיכפת למישהו ממנו ומהטענות שלו. הדבר הזה נשמע לאדם איום ונורא, והרגש שלו לא יכול להסכים עם רעיון ההשפעה.
הרגש הוא החומר שלנו, ואנחנו לא בעלים על החומר הזה. כי החומר הזה הוא הטבע של האדם, שנמצא באדם הרבה לפני שהוא עצמו מכיר ומרגיש משהו. ולכן הרגש והשכל הרוחני נבנים מעליו. אבל לאדם נותנים רק את נקודת ההתחלה, רק אותו קצה חוט הנקרא "נקודה שבלב". וכל יתר הדברים הוא צריך לקבל מהחברה רק כנגד היגיעה שלו. אלא מהחברה לא מקבלים כוחות או התפעלות פנימית.
ההתפעלות מהחברה היא רק ממה שהם מדברים על חשיבות המטרה, או שהם שרים יחד ומתחבקים אפילו שלא רוצים להיות חלק מזה, כי כל מקובל אמיתי הוא אדם קשה ואגואיסטי שלא מתפעלמזה שכולם מסביבו רוקדים ושרים. אבל הוא צריך להבין, שעד כמה שהאדם משתדל להתכלל עם האחרים הוא מושך אור מקיף. כך כל אחד ואחד צריך לחשוב, כי רוממות המטרה וכוח להתקדמות לא מקבלים מהחברה.
הקבוצה לא יכולה לספק לאדם דבר, אלא רק צורה גשמית כמו כל קבוצה גשמית אחרת שמספקת לאדם רוממות של המטרה שלה. אבל אם נמצאים בקבוצה שמשתדלת לבנות מודל של אותה נשמה אחת מיוחדת, מתוקנת, מחוברת, שבה מתגלה לפי השתוות הצורה, כוח ההשפעה הכללי שנקרא "בורא", אז האדם מעורר על עצמו אור מקיף. כי מאותו מודל אידיאלי שהחברים נמשכים אליו, הוא מקבל הקרנה, הארה, שנותנת לו כוח, חשיבות ורוממות.
האם חשוב בלימוד הקבלה להבין בשכל את החומר הנלמד?
לימוד הקבלה שובר את כל ההרגלים שיש לאדם, והדברים שנלמדים בו שונים מאוד מהרגיל, והם מוזרים וזרים לראש וללב. כי שום דבר לא עוזר לאדם להגיע לרוחניות מלבד הרצון שלו. לכן מצד אחד כתוב: "לא החכם לומד", ומצד שני כתוב: "לא עם הארץ חסיד". זאת אומרת, בניגוד ללימוד הגמרא של היום, שבודקים את ההצלחה לפי כמה דפים יודעים בעל פה, המקובלים הגדולים והחכמים ביותר, היו מתפללים כל יום לשכוח מה הם למדו, כדי למחרת בבוקר לקום עם ראש חדש כמו תינוק, כי רצו לקבל מהלימוד את המאור המחזיר למוטב.
בלימוד הקבלה דווקא חיסרון גדול מביא להצלחה, ולא כמה שהאדם מלא וגדוש. אלא הגישה ללימוד היא אחרת לחלוטין, כי "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". מי שרוצה להשיג השפעה, הוא לא צריך לאגור בפנים ידע ולהיות "בעל בית" עליו. כי לאף אחד אין כלים לרוחניות. ולכן אין אדם שמתחיל את חוכמת הקבלה ומוכן אליה. לא חשוב אם הוא פרופסור גדול משכיל ולמדן שבקיא בחוכמות העולם, או סתם איכר עובד אדמה, או בעל מקצוע פשוט כמו בנאי, סנדלר, חייט, או חשמלאי ועובד עירייה. כי "אין נפקא מינה", זאת אומרת, אין תנאים מוקדמים להצלחה.
הלימוד הרוחני בכלל לא תלוי ביכולת השכלית ואפילו הרגשית, שאיתה האדם נולד. כל החושים והיכולות השכליות שהאדם מפתח מרגע שנולד, הם ברוחניות לא נותנים לו עדיפות במאומה על פני מישהו אחר חסר יכולת שכלית, שמתקשה ולא מבין כלום, או יליד לא מפותח שחי באפריקה בלי לדעת מי ומה. למערכת הרוחנית שהאדם הולך לפתח אין שום קשר למערכת הגשמית. ולמרות שהיא רוכבת על המערכת הגשמית, היא לא תלויה בכמות הידע, ובכמה שהאדם מבין או מרגיש את העולם הזה.
יכול להיות מישהו שחי בכפר נידח עם החמולה שלו, שחורש את חלקת האדמה הקטנה שלו עם חמור, אבל הוא מתחיל לפתח מערכת רוחנית. ורואים שכך היה לאורך ההיסטוריה. ולעומתו יכול להיות מישהו שחי בעולם המודרני, ומפותח בשכל כפרופסור וברגש כמוסיקאי וצייר, ויש לו כל מה שהוא צריך ורוצה, אבל זה לא מביא להתפתחות המערכת הרוחנית שלו. כי הכל מדוד רק כלפי הנשמה, ובענייני הנשמה אין עדיפות לאף אחד.
האם משיגים רוחניות בצורה מוחשית?
רוחניות משיגים בצורה מוחשית. אין לאדם יותר מרגש ושכל. אנחנו בנויים מרגש ושכל. הרגש הוא הרצון להנות, אותו חומר בסיסי שהבורא ברא יש מאין. והשכל הוא מערכת העזר לחומר בסיסי שלנו, כדי למלא אותו במה שהוא רוצה. השכל נבנה מהצורך למלא אותו. הרגש הוא הראשוני והשכל הוא המשני, הנוסף לו.
ההשגה הרוחנית היא השגה כמו שמשיגים את העולם הזה. אלא ההשגה הרוחנית היא השגת הבורא. כי חוץ מהעולם שלנו האדם לא מגלה רוחות ושדים ודמויות למיניהם, כמו שאולי אנשים חושבים, אלא רק את כוח ההשפעה, כוח הבורא. האדם מרגיש שיש לעומתו כוח האוהב, המשפיע, הטוב ומטיב. ורק אותו משיגים שיוצאים מהכלים הארציים, לאותם כלים נוספים הנקראים "נשמה".
ההשגה הזאת היא בהרגשה, מרגישים אותה בנשמה. זאת אומרת, מדובר בכלי רגשי חזק מאוד וחד מאוד. השגה גם ברגש וגם בשכל. כי ברגש ובשכל משיגים את הבורא. דרגות השגת הבורא נקראות "עולמות", מהמילה "העלמות", כי הם מעלימים את הבורא. ואין יותר ממנו. זאת אומרת, אותו בלבד האדם מרגיש. ברוחניות אין עוד מישהו שהאדם יכול להרגיש. אלא רק להרגיש את הבורא יותר ויותר חזק וברור ומובן.
והמידות האלה שהאדם משיג, זה נקרא שהוא עולה בסולם העולמות, עד שהוא נדבק בבורא, בכל התכונות שלו שתיקן בהתאם לבורא. לכן לימוד חוכמת הקבלה מדבר על הרגשה ולא על הידע שלומדים מהספרים, שנשאר בספר ובשכל כמו שהוא נלמד. אלא מדובר על הרגש, שהשכל משמש לו כלי עזר בלבד. ולכן כל הספרים כתובים רק על התפעלות רגשית. כי היא החומר של כל הבריאה.
מה פירוש ההגדרה הזאת שבעולם הגשמי "לא קיים נברא"?
"לא קיים נברא" הכוונה היא, שלא קיימת אותה הבחנה שאפשר לקרוא לה חיסרון עצמאי. אלא כמו שמתואר במאמר "בחירה חופשית", כדי להגיע לבחירה חופשית, זאת אומרת, לרצון חופשי, להיות חופשי בתוך הרצון שלו, שיהיה לאדם רצון משלו, הוא מתחיל לקבל כוח לעבוד עם הרצון שלו בצורה עצמאית וחופשית. המצב הזה הוא נקרא "נברא".
אבל היכן יהיה לאדם רצון משלו? יש לו אלף ואחד רצונות ואף אחד מהם לא יכול להיקרא רצון שלו. רצון שתלוי בגוף, לשתות, לאכול, לישון, שרשום באיזה מקום שירצה אותו. רצונות לדברים שהוא מתבונן סביבו ורוצה בגלל שהוא קיים בעולם הזה, כי מילאו אותו בערכים האלה, אז הוא רוצה שיכבדו אותו, רוצה לשלוט על האחרים, מרגיש מתבייש ועוד. כל מיני דחפים שגם הם לא שלו. אלא כך הם בכל אחד שנולד בעולם הזה.
וחוץ מהבעיה מהיכן לקחת חיסרון משלו, הוא צריך לקבל יכולת לעבוד איתו. כי צריך ששניהם יהיו יחד, כדי שיהיה נברא. ובאמת משך ההתפתחות שלנו כך שניהם באים, רק יחד. אם האדם מפתח את עצמו, אז אותו חיסרון משלו והיכולת לעבוד איתו, מתגלים כאחד. החיסרון לבורא שנקרא "לקבל" ויחד איתו היכולת להשפיע, הם כבר שקולים יחד, כלי ומסך עליו.
ואחרת לא יהיה לאדם חסרון משלו. אבל אם זה מתפתח בו כך, אז החיסרון הוא באמת שלו. זאת אומרת, בסופו של דבר החיסרון שבא מצד האדם, הוא הנשמה שלו. אז למה החיסרון הזה נקרא "חלק אלוה ממעל"? כי הבורא לא נותן יותר מ"חלק אלוה ממעל", אותה נקודה שבלב, אבל כל היתר האדם מפתח בעצמו.
באיזו מידה האדם בוחר בעצמו לבוא ללימוד הקבלה?
לחוכמת הקבלה מגיעים על ידי רצון מלמעלה שמכון לפי שורש נשמתו של האדם. כמו שמתואר בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר לו: "קח לך". וכל הבחירה של האדם היא רק בחיזוק. זאת אומרת, הבורא מביא את האדם על ידי התפתחות קודמת משך כל הגלגולים, למצב שהוא מגלה לו בגלגול הנוכחי את הנקודה שבלב, ומביא אותו למקום היכן שהוא יכול לפתח אותה נקודה. פותח לו את הספר וכל מה שיש, ומורה לו מה לקחת. הכל עדיין לא על חשבון האדם. אלא מכאן ואילך מתחילה העבודה שלו, והיא להתחזק בדרך ולהתחבר עם החברים.
הבורא זורק לאדם "את הכדור", שיתחיל לפתח את הנקודה הזאת לבדו. אמנם בעזרתו של הבורא, כי אין לאדם כוח לפתח אותה בעצמו. אבל הוא צריך לבדו להשיג מהנתונים שנמצאים לפניו, את הדחף להשיג רצון לאותה התפתחות. לכן מביאים אותו למקום שיש קבוצה וספרים, וכל המרכיבים של הרצון העתידי כבר נמצאים במקומם, אם ירצה להרכיב אותו. אבל האדם עצמו חייב קודם להשתדל להרכיב את הרצון שלו מאותם אמצעים שקיבל, מקבוצה, ספרים ומדריך, ואחר כך לבקש מהבורא שייתן לו זכות לחיות ולהתקיים במה שהרכיב לעצמו. ואז מגיע מלמעלה המאור המחזיר למוטב. ואחרת האור לא מגיע.
שרטוט 14
ואם האדם מרכיב אותם נתונים של ספרים, קבוצה ומדריך, בצורה נכונה על עצמו, על הנקודה שבלב, עד כמה שמבין ומושפע מהם, אז מתוך מכלול האמצעים האלה הוא מתחיל להבין יחד עם זה, שעליו להגיע לחיבור עם נשמת "אדם הראשון", שכולם מחוברים בה יחד כאחד. ואם האדם חושב על המודל הזה, על התבנית המושלמת הזאת של כל הנשמות כאחת, שנקראת "שכינה" או "כלי כללי", שהמילוי הממלא אותה הוא הבורא, אז הוא פונה ומבקש מהבורא הזה את הכוח של האור מקיף.
וכך מכל האמצעים האלה של ספרים, קבוצה, מדריך, בא לאדם החיסרון. ומהבורא, מהאור מקיף, בא הכוח שפועל על החיסרון של האדם, על הנקודה שבלב. ועל ידי הכוח של האור מקיף, האדם מתחיל לקבל את הכלי הראשון הרוחני. ומי עושה לאדם את הכלי הזה? הבורא. כי כבר במצב הרוחני הראשון, האדם נמצא בדרגה הקטנה ביותר של חיבור עם כל יתר הנשמות ועם הבורא בפנים. בדרגה הרוחנית הראשונה בסולם המדרגות, מהעולם הזה ועד עולם אין סוף שנקרא "גמר התיקון של הנשמה", יש כבר לאדם כלי עם המילוי שלו, שבו כולם מחוברים יחד כאחד. רק הוא מרגיש את כולם במידה קטנה מאוד. לכן כל המרכיבים האלה חייבים להיות יחד כאחד, כי כך מתקדמים.
שרטוט 15
האם "למעלה מהדעת" אומר לא להתייחס למה שבתוך הדעת?
בתוך הכלי הגשמי של הדעת עובדים עם הרגש והשכל לפי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והצורה הממשית הזאת שהאדם מתייחס לעולם שלו היא נשארת. ולכן גם לספרים הוא מתייחס כך ונכנס אליהם עם הרגש והשכל שיש לו, כי אין לו אמצעי אחר חוץ מהם. אבל הוא מתחיל לקרוא, ולמרות שהוא מבין ומרגיש רק בשכל וברגש הגשמיים שלו, הוא נמצא במין ערפול, בבלבול, בחוסר הבנה, בצורה שאיננה רגילה ללימוד חומר. כמו למשל באוניברסיטה, שלומדים ומתחברים לחומר בצורה ישירה, ומבינים אותו, ואם לא מבינים אותו, אז מסבירים אותו לאדם כך וכך, משהו יותר ומשהו פחות.
בחוכמת הקבלה הוא לומד בצורה הפוכה לחלוטין. ככל שהאדם לומד יותר, הוא מבין פחות. ככל שהוא משתדל להתקדם, הוא רואה שהוא הולך בכיוון הפוך ונמצא בנסיגה מוחלטת. ולמה זה כך? כי באמת מתקדמים ומפתחים יחד עם המערכת הגשמית, מערכת נוספת שנמצאת במימד אחר, במימד הרוחני. ואז נראה לאדם שהוא לא מרוויח דבר. ובאמת במערכת הגשמית הוא לא מרוויח דבר. ונראה לו שהוא כל הזמן מבולבל, והוא אכן מבולבל, כי חושב שהוא צריך לקבל משהו במערכת הגשמית, ומתפתחת ונבנית בו מערכת רוחנית, עם רגש ושכל משלה, שהוא עוד לא מודע לה ועוד לא מרגיש אותה. ולכן האדם מבולבל ונמצא בפיצול פנימי.
שרטוט 16
אלא המצבים המעורפלים האלה הקשים והלא ברורים שאנשים עוברים, הם בניית הכלי החדש, הכלי הנוסף. ולכן האדם לא יכול לבדוק ולשפוט מה קורה איתו לפי מה שמבין ומרגיש במערכת הגשמית, כי מתפתחת בו מערכת נוספת. אבל מתי הוא יבין וירגיש אותה? רק בגילוי, שיגיע ל"יגעתי ומצאתי". הוא חייב לתת את סכום היגיעה הנדרשת כדי להגיע ל"מציאה", שפתאום תתגלה לו המערכת הרוחנית. ואז יבין מה הוא עשה. ולמה הכל נעשה בהיסח הדעת? דווקא כדי שהאדם יוכל להתעלות מעל הדעת שלו, מעל המערכת הישנה.