מאמר י"ט: "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה"
"עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד, והוא שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב, מה שאין כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה, היינו שיהיה לו שמחה מזה שיש לו עתה מגע עם ה'."
היגיעה היא האמצעי היחיד, שדרכו הנברא יכול להביע את עצמו. ואם אין לאדם אפשרות אחרת, אלא רק על ידי יגיעתו לגלות את האהבה שלו ולהראות את היחס שלו, אז כל פרט ופרט, שמתייגע בו ומזיע עליו, מתוך מאבק פנימי, צריך להיות לו יקר מאוד. כי כל גרגיר, כל גרם, של יגיעה, הוא ביטוי של אהבה, ששולח ומוסר לבורא. שעל פני אותה יגיעה, ובתוך אותה יגיעה, הם לאחר מכן מתחברים יחד כדבוקים זה בזה. לכן יש להבין, שהיגיעה הזאת שהאדם עושה, היא אותו נפח הכלי הרוחני, שבונה כעת להתחבר בו יחד ולהיות בו יחד עם ה'.
"ודבר זה מרומז באתרוג, כמו שכתוב באתרוג, פרי עץ הדר, שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו. ידוע שיש ג' בחינות, א) הדר, ב) ריח, ג) טעם. טעם פירושו, כשהאורות מושפעים מלמעלה למטה, היינו למטה מפה, ששם יש בחינת חיך וטעם, שפירוש שהאורות באים בכלים דקבלה. ריח, פירושו, שהאורות באים מלמטה למעלה, היינו שהאורות באים בכלים דהשפעה, בסוד "מקבלת ואינה משפעת", למטה מחיך וגרון, שהוא בחינת "והריחו ביראת ה'", הנאמר אצל משיח. ידוע שבחינת ריח מיוחס לחוטם. הדר, הוא בחינת יופי, שהיא בחינת למעלה מחוטמו, היינו שאין בו ריח, זאת אומרת שאין שם לא טעם ולא ריח, אם כן, מה כן יש שמה, שעל ידי דבר זה, הוא יכול להחזיק מעמד. אלא רק בחינת הידור יש בו, על כל פנים, וזהו שמחזיק אותו."
ככל שהאדם מחשיב (מחשב) את יגיעתו, הוא מביע בה אהבה במקום יגיעה. שהופכת להיות ביטוי להתפרצות היחס שלו לבורא. ואז אותה יגיעה הופכת לתענוג. בדומה לאדם שמזיע על אוכל, על מין, או על משחק כדורגל, שאיננו נקרא מזיע, אלא נהנה. כי הוא לא מרגיש בהם יגיעה, אלא מרגיש תענוג. כך היגיעה הזאת. היא איננה נחשבת ליגיעה, אלא הופכת כולה לתענוג.
"אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו, דוקא טרם שראוי לאכילה, מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה, כבר אין בו הידור. וזה בא לרמז לנו, על ענין עבודה ד"ראשון לחשבון עונות", כנ"ל. כלומר, שדוקא בזמן עבודה דבחינת "ולקחתם לכם", היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו שבזמן עבודה זו, ניכר ההידור. כלומר, אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם שהעבודה זו הוא אצלו בבחינת הידור, ולא בזיון.
כלומר, שיש לפעמים שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא, והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא, ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה. אבל לא תמיד יש לאדם הכוח שיגיד, שזהו עבודה יפההנקרא הידור, אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות", היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה, אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.
ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא שמחה של מצוה.
וזה ענין שהתפלה היא יותר חשובה מעניית התפלה. מטעם, כי בתפלה, יש לו מקום יגיעה, והוא נצרך להבורא היינו שהוא מצפה לרחמי שמים, ואז יש לו המגע האמיתי עם הקב"ה, ואז הוא נמצא בהיכל המלך. מה שאין כן בעניית התפלה, כבר יצא מהיכל המלך, כי כבר לקח את מבוקשו והלך לו.
ובזה יש להבין את הכתוב "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך". שמןנקרא אור העליון, בזמן שהוא שופע. תורק, היינו בזמן הפסקת השפע, שאז נשאר בחינת ריח מהשמן (היינו, ריח נקרא, שנשאר על כל פנים בחינת רשימו ממה שהיה לו, מה שאין כן, הידורנקרא, במקום שאין שום אחיזה, היינו אפילו בחינת רשימו אינו מאיר).
וזה ענין, עתיק וא"א, שבזמן התפשטות השפע, נקרא בחינת א"א, שהיא בחינת חכמה, היינו השגחה גלויה, ועתיק פירושו מלשון "ויעתק", שהוא בחינת הסתלקות האור, היינו שאינו מאיר, שזה נקרא הסתרה. שאז הוא הזמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא הזמן של קבלת כתר המלך, שהוא בחינת מלכות דאורות, שהוא בחינת מלכות שמים, שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה, אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי, ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה. והסיבה היא מטעם שהוא הולך לפי הקו, של רצון להשפיע. אם כן מה שיש בידו, הוא משפיע, ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר, ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים, לכן גם באופן זה, גם כן יש לו מגע עם הקב"ה."
האדם מרגיש חושך, חולשה, איבוד קשר, דווקא במקום היכן שהוא יכול להביע את ה"הידור" שלו, את האהבה שלו. כי אחרת מתי יראה אותה, אם לא במצב של ריקנות, שלא גלוי. לכן הבורא בכוונה מסתיר את עצמו מאין סוף ועד העולם הזה, כדי שהאדם ימלא את כל החלל הזה, באור האין סוף.
ולכן, רק צריכים להבין מהיכן לקחת את הכוחות בזמן החושך. אבל אף פעם מצב החושך לא בא לאדם, יותר ממה שיש לו הכנה ויכולת, ותנאים חיצוניים, סביבתיים, להתגבר עליהם, ולהפוך את החושך לאור, ש"חשכה כאורה יאיר". שאיננו מחכה מתי יהיה לו אור, אלא מאיר את החושך הזה באור דחסדים, ביחס שלו לבורא. ואז "חשכה כאורה יאיר" מהאור של האדם. ובכך מביע את תגובתו לבורא.
מה שאין כן, כאשר יש אור. אז הכלים שלו נכנעים ורוצים ליהנות מהמצב. ומה שאין כן אם הבורא בכוונה עושה חושך, ריקנות, חוסר אונים, חולשה. זה המצב שבו האדם יכול להביע את הנטייה שלו לקראת הבורא. ומי שבורח מזה צריך להבין, שאם הוא בורח כבר אין ברירה, באותו מצב הפסיד כבר את ההזדמנות להתקרב ולהביע את האהבה. אלא אשמתו, שלא הכין את עצמו בצורה נכונה. כי "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים".
אלא חייב לחזק את סביבתו ואת הקשר עם הסביבה. כדי שדווקא בזמן שנופל, הערבות הזאת תעזור לו. ומתוך הכוח שאגר בסביבה, הוא ייקח את הכוח וישתמש בו, וה"חשכה כאורה יאיר". כי בזמן שנפסקת התמיכה מלמעלה, רק חברה יכולה לעזור. ואם האדם לא מכין תמיכה כזו, הוא כבר מפסיד את ההזדמנות.
מה גורם לבריחתו של האדם?
בריחה היא תוצאה מחוסר כוחות. אבל אם האדם רואה לפניו הפרעה ושמח מאותה הפרעה, שהנה הוא הולך "לשבור את השיניים" לאגו שלו, לאותה הפרעה, לאותה חולשה, ולהתגבר ולהרוויח על ידי זה עוד צעד של התקדמות, אז הוא מרגיש ליד זה איזה כוח פנימי יש. הבעיה היא שזה לא נמצא מולו. אלא הוא מתאר זאת כנמצא בו. כי לא מרגיש את החולשה, הבלבול והחושך, כמשהו זר.
קודם כל הוא מקבל אותם כמצבו הפנימי. אבל לאחר הברורים האלה, שיכול לברר רק אם יש לו הכנה, אם הכין משהו בצד לרגעים אלה - אז עם אותו המטען שהכין בצד, הוא יכול כעת לעבוד. אבל אם לא הכין, אין מה לעשות. לכן הכל תלוי ב"ששת ימי עבודה". כמו שכתוב: "לי יום, אף לי לילה".
"והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק", היא הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה, התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת, להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא אפס המוחלט, משום ששם, אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז, רק במקום שיש, איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו, בצורת התפשטות בכלים. ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל, לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון."
רק במידה והאדם מכין את עצמו לאהבה, לקבל את גילוי הבורא רק כדי להשפיע לו חזרה, אחרת הוא לא רוצה להרגיש אותו, אז יש לאור מקום להתגלות.
מה זה נקרא "להכין את עצמו"?
"להכין את עצמו" נקרא, שתכונת ההשפעה תהיה הדבר החשוב ביותר במציאות האדם. זאת אומרת, שהמושג הזה יהיה בשבילו, כמו שכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". השפעה היא חיים, ובלעדיה זה מוות. פשוטו כמשמעו. שאין יותר מלהשפיע. והיחס הזה יכול לבוא רק לאחר יגיעה בסביבה ובספרים. אבל אם מבינים, שהצורה האמיתית הבלתי נראית בתוך החיים האלה, והשולטת מחוץ לחיים האלה היא רק תכונת ההשפעה, אז קל יותר עם הרגשה כזאת, כל הזמן להשתוקק להשפיע.
ואז לפי האחיזה בחשיבות ההשפעה, מתחילים לגלות באותה חשיבות את יחס הבורא, הנקרא "אור העליון". אבל בתנאי שכנגד זה יש כבר לאדם חשיבות דווקא בהשפעה. וזה נקרא שמתגלה ב"אור חוזר", ב"אמונה", ב"אור בינה", יחס הבורא הנקרא "אמונה שלימה" - אור חכמה בתוך אור דחסדים. וכאופנים שונים בתוך היחסים האלה, כל ההארות, כל הרשימות, עיבור, יניקה, מוחין, ו"ק וג"ר. וכאשר מצד הנברא באה חשיבות ההשפעה, שזה נקרא "הכנה", "מסכים", אז מצד הבורא מתגלה האהבה.
"מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים, לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.
היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.
יש לדעת כי "זה לעומת זה עשה אלקים", כלומר כפי שיעור שיש גילוי בהקדושה בשיעור זה מתעורר הס"א. זאת אומרת בזמן שהאדם טוען "כולה שלי", היינו שכל הגוף שייך להקדושה, אז גם הס"א טוענת כנגדו גם כן שכל הגוף צריך לשמש להס"א. לכן על האדם לדעת, כי בזמן שהוא רואה שהגוף טוען שהוא שייך לס"א, וצועק בכל כוחו את השאלות הידועות, שהם בחינת מה ומי, זהו סימן שהאדם הולך בדרך האמת, היינו שכל כוונתו הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, לכן עיקר העבודה הוא דוקא במצב הזה, והאדם צריך לדעת, שזהו סימן שהעבודה הזו היא קולע למטרה. והסימן הוא, שהוא לוחם ושולח את חציו לרישא דחויא, היות שהוא צועק וטוען טענת מה ומי, שפירושו "מה העבודה הזאת לכם". היינו, מה אתם תרויחו בזה שאתם עובדים רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. וטענת "מי" פירושו, שזהו טענת פרעה שהיה טוען "מי ה', אשר אשמע בקולו"."
טענת הרשע נקראת "מה ומי". כך מתחלקת טענת האדם כלפי המצב הרע. כלפי המצב הטוב אין לו טענות. אלא אחר כך יש לו טענות כלפי המצב הטוב. כי הבורא נותן לו הרגשה טובה, ובכך סותם כביכול את האדם מלהביע את עצמו, ונאבדת לו הבחירה החופשית. בחירה חופשית יכולה להיות רק במצב לא ברור, במצב של חושך ובלבול. אבל מעל המחסום מתחילה עבודת המסכים, שהאדם עושה לעצמו מקום הסתרה, שבו הוא עובד. דוחה את האורות ומסדר את המקום למחשבה וליגיעה מחוץ לאור, מחוץ לבורא. ורק לאחר שהוא בטוח, שהקשר עם הבורא לא ישבור אותו וישלוט בו, אלא יאפשר לו עצמאות, אז הוא במידה הזאת פותח את הקשר.
מעל המחסום צריכים להיות חזקים מאוד כלפי התגלות התענוגים במוחא ובליבא, במחשבה וברצון, במודעות ובדעת. לדחות את כולם ולייצב את היחס כלפיהם. מה שאין כן מתחת למחסום, הבורא בעצמו כביכול מסדר את החושך, ולא האדם. ומבחינה זו קל לנו יותר לבנות יחס לבורא. כי לדחות תענוגים זו עבודה הרבה יותר קשה. ואם הם לא באים, אז בין כך ובין כך, אין לאדם מה להפסיד, וקל לו יותר לבנות יחס נכון לבורא. החושך שבו אנו נמצאים, הוא טובה גדולה מלמעלה, שהבורא מסדר אותו לאדם. כי כמו שמתואר בספרים, מצדו קשה מאוד שלא להביע אהבה, ולא למלא את הנברא בכל טוב, בעוד שהוא משתוקק להטיב עם הנברא.
קשה הרבה יותר לבצע צמצומים וחוסר שלימות מלמעלה למטה, מאשר השתוקקות לשלימות ממטה למעלה. לכן יש להבין שהמצב הנמצא לפנינו, הוא המצב הקל ביותר והרצוי ביותר לתחילת העבודה. כי ההסתרות שיש לנו, הן מצד אחד כרוז, שמושך את האדם לאותו משהו לא נודע. ומצד שני, הן מאפשרות לאדם להביע משהו מבלי לבלבל אותו, להשתיק אותו או לבטל אותו, עם תענוג שעלול להתגלות, ואז האדם אבוד. אלא יש לראות את מצב החושך כמצב "מהודר", המוכן לנו להידור.
מהו שהאדם "מבטל את כל מציאות וישותו"?
האדם שנמצא עדיין ברצון להשיג ולהרגיש ולקבוע, מבטל את עצמו כלפי החושך ומוכן לעבוד בתנאים האלה, כדי להגיע בתוך החושך הזה לעבוד, כאילו שהוא אור.
החושך הוא לא חושך. הוא התגלות של יחס סלקטיבי, מיוחד, שונה, בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה. זאת אומרת, החושך מורגש בכלים דקבלה. ואם האדם עובר לכלים דהשפעה, הוא לא מרגיש חושך, אלא אור. החושך שהוא מרגיש, מראה לאדם, עד כמה הוא נמצא בכלים דקבלה. ואם הוא עובר לצד השני, הופך אותם הכלים, אז הוא דרכם מתחיל להתייחס אחרת, ומגלה שזה לא חושך.
זאת אומרת, הבורא בתדר מסוים, ביחס מסוים, מראה מה הוא לא אוהב. הוא מראה לאדם שבדרך שהוא בא אליו, יש דרך אחת שידחה אותו, ודרך שנייה שיקבל אותו. כך הבורא מלמד את האדם, שהגישה שלו איננה טובה. ועליו לעזוב את הכלים שלו, את היחס שלו, ולנסות יחס אחר.
"ולכאורה נראה הטענה של "מי" הוא טענה שכלית, שמדרך העולם הוא, שאומרים למי שהוא לך תעבוד אצלו, האדם שואל אצל מי. לכן כשהגוף טוען "מי ה', אשר אשמע בקולו", הוא טענה שכלית. אלא לפי הכלל, שהשכל אינו עצם בפני עצמו, אלא שהוא בחינת מראה, ממה שנמצא בהחושים, מתראה כך בהשכל, שזה סוד "ובני דן חושים". כלומר, שהשכל אינו דן אלא לפי מה שהחושים נותנים לו לעיין ולהמציא איזה המצאות ותחבולות, שיתאים לתביעות החושים. כלומר, מה שהחושים תובעים, השכל משתדל להמציא להם את מבוקשם, אולם השכל לפי עצמו אין לו שום צורך עבור עצמו, לאיזה תביעה שהוא. לכן, אם נמצא בהחושים תביעות של השפעה, אז השכל עובד לפי קוי השפעה, ואין השכל שואל שאלות, היות כי הוא רק משמש את החושים.
והשכל דומה, לאדם המסתכל במראה לראות אם הוא מלוכלך, וכל המקומות שהמראה, מראה לו שהוא מלוכלך הוא הולך להתרחץ, ולנקות, היות שהמראה הראה לו שיש בפניו של אדם דברים מכוערים וצריכים לנקותם. אולם, הדבר הקשה ביותר הוא, לדעת מה נקרא דבר מכוער, אם הרצון לקבל כלומר מה שהגוף דורש לעשות הכל רק לתועלת עצמו, או הרצון להשפיע הוא דבר מכוער שאין הגוף יכול לסבול אותו. וזה אינו השכל יכול לברר, כדוגמת המראה שאינו יכול לומר מהו מכוער ומהו יופי, אלא זה תלוי הכל בהחושים, שרק החושים הם קובעים את זה.
לכן כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד על דרך הכפיה, לעבוד בבחינת השפעה, אז גם השכל פועל לפי קוי השפעה, ואז אין שום מציאות שישאל השכל שאלת "מי", בזמן שהחושים כבר התרגלו לעבוד בבחינת השפעה. כלומר שאין החושים שואלים אז שאלת "מה העבודה הזאת", מטעם שכבר הם עובדים בעמ"נ להשפיע, וממילא אין השכל שואל שאלת "מי". נמצא, שעיקר עבודה הוא בה"מה העבודה הזאת לכם". ומה שהאדם שומע שהגוף כן שואל שאלת "מי", זהו מטעם שאין הגוף רוצה להשפיל עצמו כל כך, לכן הוא שואל שאלת "מי", שנראה כמו ששואל טענה שכלית, אבל האמת הוא כנ"ל, שעיקר העבודה היא בה"מה"."
האדם לא יכול להודות כלפי עצמו, שהוא פועל רק לפי תענוגים וחוסר תענוגים. נראה לנו, שאם הייתה לנו הידיעה הזאת בשכל, והיינו עושים את החשבונות יותר נכון כלפי האמת, אז לפי זה היינו פועלים. כאילו השכל אצל האדם, הוא הקובע את צעדיו ומעשיו, ולא הרגש. אבל זו שטות לחשוב כך. כי האדם פועל רק כדי למלא את עצמו בתענוג והרגשה טובה. והתענוג בלבד, הוא שקובע את כל הגשמיות שלו.
ופעולות שכליות, הן נמצאות למעלה מהרגשה, רק באמונה למעלה מהדעת. רק עם "החסדים", עם "אור דחסדים", עם "תכונת הבינה", שהאדם רוכש מעל המחסום. אבל במצבנו הנוכחי, האדם קובע הכל לפי המילוי בתוך הכרס. ולכן, אל לו לאדם לבלבל את עצמו, שאם היה מבין, אז היה עושה אחרת. כי שום דבר לא היה עוזר, הוא בכל זאת היה פועל רק לפי התענוגים.
ולכן החשבונות שלנו, הם כולם נעשים ללא הבנת עצמנו וללא הבנת האחרים. ולאדם אין ברירה אחרת, אלא ללכת לפי דעת החברה. ולהשתדל שהחברה תרומם את ה"הידור" הזה של ההשפעה. כי רק אם רוכשים את תכונת ההשפעה, אז מגיעים לשכל ולבירור ולמעשים, שהם למעלה ממה שממלא את הכרס.
מהי "שמחה"?
שמחה היא תוצאה. מדובר תמיד על התפעלות בכלים או חיובית או שלילית. הכלי יכול להיות מתוכנת לפי שמרגיש, מה שיש בו מטבעו. זאת אומרת, כמה טוב לו לפי מה שהוא. אבל ניתן להוסיף לו על ידי חינוך או הרגל, יכולת להנות מעוד סוגי תענוגים, שמתחנך לפיהם, או מרגיל את עצמו אליהם. שהם כולם נעשים לו "טבע שני", זאת אומרת, תוספת לטבע. כך נוצר באדם מגוון מסוים של התפעלויות פנימיות, שבהן הוא מרגיש תענוג. ואז כנגדו באים לו הייסורים, זה כנגד זה. משהו שנותן לו ייסורים, וכנגדם נותן לו תענוג.
ו"שמחה" נקרא, יכולת להגיע למילוי, שהאדם מרגיש בו לא רק מילוי, אלא חית. "חיות" נקרא הרגשת מקור החיים. לא הרגשת הבורא, אלא הרגשה שמחייה את עצמו על ידו. מילוי בדרגה פנימית יותר, בהרגשה פנימית יותר, שהיא קשורה למטרה. אבל מטרה שיכולה להיות גם גשמית ואגואיסטית. אלא השמחה הזאת קשורה לייחוד. היא תוצאה מכך, שהאדם נפרד היה ממקור האהבה, הרגיש שנאה, ריחוק ודחייה ממנו, ואז לאט לאט מתקרב אליו מתוך אהבה, ועל ידי התקרבות אליו וחיבוק עימו, הוא מגיע לאהבה הדדית. ואז, כל השלבים הקודמים שמתגלים מהשלילי ביותר ועד החיובי ביותר, כולם יחד הם מביאים לאדם הרגשת השמחה.
ואותם השלבים על האדם לעבור כלפי החברים וכלפי הקבוצה. אי אפשר להגיע לאהבת חברים, אם האדם לא הרגיש קודם שנאה כלפיהם, דחייה מהם, שלא רוצה אותם ובועט בהם. אבל אם מעלה חשיבות ועושה בירור, זה מביא אותו ליחס הנכון, ומתגלה בו כל נפח הכלי. כמו שמתואר בקבלה, מה קורה כשמתחילים לעלות ממצב כנגדו.
איך האדם יכול לראות את עצמו במראה?
אין אדם שמוכן להסתכל במראה. האדם הרגיל ברחוב לא מוכן לקבל קביעה חיצונית שהוא אגואיסט, גאוותן או רשע. מדוע? כי הוא לא גילה את העובדות האלה בעצמו. ולמה איננו מגלה? כי האדם מגלה בתוך הכלי שלו, רק מה שהוא מסוגל לסבול. ותכונות רעות הוא לא יכול לגלות. אלא, בהתאם לרמת התפתחותו, מתגלה לו שיש בו דברים רעים. אבל הם מתגלים בפניו, מפני שיש לו הכנה לסבול אותם. ואז הוא מתקן אותם, אם מצדיק. או לא מתקן אותם, אם מרשיע.
האנשים שמתקנים את עצמם כדי להיכנס לרוחניות. באותה מידה שהם מכינים את עצמם, ומכינים את סביבתם כתמיכה, מתגלה בהם הרגשה רעה על עצמם, והיכולת לסבול אותה. אפילו אם נדמה להם שאינם מסוגלים, ומה שמתגלה שורף אותם מבפנים. אבל יש להם יכולת לסבול את גילוי הרע. אלא העיקר היא הבחירה, מה בוחרים לעשות עם ההרגשה הרעה. או נהנים ממנה כמין מזוכיזם, שנהנה מעצמו כמרשיע. או הופכים אותה לאמצעי, כקרש קפיצה לתיקונים.
הכל תלוי גם עד כמה החברה מכינה את האדם. ועד כמה האדם מכין את עצמו על ידי החברה. כל מצב נוכחי שמתגלה לאדם, לא חשוב אם טוב או רע או בינוני, לעת עתה האדם לא מסוגל לעשות דבר, אלא רק לפי הכנה קודמת. ההכנה הקודמת מתגלה במצב הנוכחי כ"אדם וסביבה" - מצע ודרכי התפתחות המצע, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה. כתוצאה משניהם בצורה מחויבת, החלטית ואוטומטית, ללא תלות במאומה, כבר מובן מה האדם יעשה.
איך שהאדם מכין את עצמו - עצמו כלפי סביבה וסביבה כלפי עצמו - בכך תלוי מה יהיה איתו ברגע הבא. איזה רשימו יתגלה ואיך הוא יגיב כלפיו. ואם לא היה כך, לא היתה לנו בחירה. אי אפשר באותו רגע גם לעשות חשבון, גם לחרוץ משפט וגם לעשות מעשה. באותו רגע אין בידינו כלום. אם באותו רגע שמתגלה, האדם מבין ויודע וקובע ויכול כביכול לשנות משהו, הוא נקרא "מריונטה". הוא כמו בובה על חוט שמופעלת למטה בצורה מוחלטת. אלא מפני שהאדם יכול להכין את עצמו לרגע הבא, רק מפני שיש לו את היכולת הזאת, יש לו בחירה.
הבחירה של האדם, היא להכין את עצמו לרגע הבא. ברגע הנוכחי אין לו יותר מה לעשות, כי הוא כבר התממש. לכן יש לנו בעיה להבין היכן מקום הבחירה של האדם. לא מבינים איך יכול להיות שהכל מלמעלה, בידי שמים, ובכל זאת תלוי בבחירת האדם. איך בבוקר אומרים "אם אין אני לי מי לי" ובערב "אין עוד מלבדו". אבל זוהי בדיוק הבחירה. ההכנה לפני הרגע הבא. וזה נקרא "אם אין אני לי מי לי". אבל אחרי המעשה, על הרגע הנוכחי, אין בחירה. אלא רק "אין עוד מלבדו".
איך למטה ממחסום אפשר להעלות את חשיבות ההשפעה?
רק על ידי החברה. אבל גם החברה נמצאת למטה ממחסום, אז מהיכן תהיה בחברה חשיבות להשפעה? מאחד לשני. איך האדם מאמין לכל מה שמוכרים לו ברחוב? האחרים יכולים לחייב אותו בכל דבר שהם רוצים, כי האדם מכור בידי החברה. ואין לו מה לעשות, כי כך הוא בנוי. כולנו אותה מערכת של אדם הראשון, וכל אחד תלוי בכל הנשמות. ואם האדם תלוי בכל הנשמות, אז אין לו ברירה, אם הוא רוצה או לא, הוא תלוי בכל האחרים.
מזה נובע שגם בעולם הזה, יכולים לבוא לאדם אלף איש ולהתחיל לבלבל אותו ולהשפיע עליו. כי דעתם עליו חשובה לו מאוד. הוא מוכן לעבוד רק כדי שיחשבו עליו טוב בחברה, רק כדי להתגאות בעיני החברה. אלא צריכים להשתמש נכון בנסיבות האלה, בהכנות הללו, באותם אמצעים שעומדים לרשותנו. לראות את התלות בחברה, כהכנה טובה שהבורא עשה לנו. אבל תלוי באיזו חברה. מה החברה רוצה, מה היא משפיעה, מה היא דורשת מהאדם. ולכן בעניין חשיבות ההשפעה, צריך רק לבקש מאותם אנשים שסובבים אותנו, להתחיל לעבוד עלינו ולשקר שרוחניות זה טוב, אפילו שהם לא יודעים אם זה טוב.
בדומה לסיפור על אותו מקובל גדול, שהיה משלם לכלייזמרים שינגנו לו. טענה אשתו: "בשביל מה אתה משלם להם, הרי אין הפרוטה מצויה בבית?" השיב לה: "בלי הניגון שלהם, אינני יכול להתעורר לעבודת ה'". הקשתה ואמרה: "אבל הם שתיינים שלא יודעים כלום, בקושי לנגן כמה ניגונים". ענה לה: "לא איכפת לי מי הם, אני רק מתפעל מהניגון שלהם". כלומר, לא חשוב מהי החברה. אלא החוק הזה של תלות בחברה, שנובע ממערכת דאדם הראשון, יש להשתמש בו כדי להעלות את חשיבות ההשפעה.
מה זה "להכין סביבה"?
האדם צריך להכין לעצמו סביבה, שתשפיע עליו מה שהוא חושב, שחשוב בשבילו בחיים. לו עצמו אין כוחות להגיע למשהו גדול. היום שלו מתבזבז בין כאן לשם על אלף ואחד דברים. המחשבות שלו מתרוצצות לאלף ואחד כיוונים מה כן ומה לא. ואיך הוא יחייב את עצמו להיות נעול על מטרה אחת? חברה יכולה לעשות לו שטיפת מוח, שיהיה דרוך כל הזמן לקראת המטרה.
והוא, שמבין את חולשתו, ורואה את הבלבול שלו, ויודע שבין כך ובין כך על האדם להתייגע בעולם הזה, צריך להחליט אם הוא ממשיך להתייגע בלי שום תועלת, וחוזר בגלגול הבא לאותו מצב כמו שהיה, או שהוא הולך להוציא פירות יפים, וכבר במהלך הגלגול הזה להגיע למשהו. ואם האדם מחליט לעצמו שעליו להגיע למשהו, אז הוא הולך לחברה ודואג לדרוש מהחברים שישפיעו עליו. תוך שהוא שואל ומברר מה הם רוצים ממנו.
ואף מוכן לשכור אנשי מקצוע, שיפיצו לו את חשיבות ההשפעה. כמו שאומר בעל הסולם. אנשים שאינם יודעים דבר על רוחניות, אלא רק ניחנים בכישרון לנאום יפה, ולגרום לכולם התפעלות עד סף דמעות. שיבואו ויספרו לו על חשיבות הרוחניות והבורא, ויגרמו לו לעבוד ביתר התפעלות. אמנם הכל מתחיל מאיזה שקר. אבל השקר הזה יגרום לו התפעלות מהאמת. כך צריכה להיות עבודתו של האדם. להשפיע על עצמו דרך החברה שתקבע את הבחירה שלו. אלה מקומות הבחירה של האדם.
ממה נובע הקושי לקבל גדלות תכונת ההשפעה?
אם האדם לא מרגיש שהוא מקבל מהחברה גדלות תכונת ההשפעה, יש לכך שתי סיבות:
א - האדם לא מכניע את עצמו כלפי החברה.
ב - החברה לא מדברת ולא מספרת ולא משפיעה לו את השמועה הזאת.
שני התנאים האלה הכרחיים. האדם צריך לרצות להכניע את עצמו כדי לקבל השפעה מהחברה. אחרת הוא יותר גדול מהם ולא יכול לקבל מקטן. אלא חייב להיות קטן כדי לקבל מגדול, להיות פחות מהחברה. כי לפי כמה אפסים שיש לו פחות מהחברים (אפס נקודה אפס, אפס, אפס, אפס.. אחד), במידה הזאת הוא מתפעל מהם.
אם האדם לא עושה מספיק את עבודת ההכנעה שלו כלפי החברה, או החברה לא עושה עליו את העבודה, שהיא גדולה וחזקה ויש לה מסר חשוב ומיוחד, אז יש קושי להגדיל את חשיבות תכונת ההשפעה. אבל אם השמועה הזאת היתה עוברת בחברה, לא היה בכוחו של איש לעזוב ולברוח.
ולמה עוזבים? כי החברה מראה לאדם שאין בה כלום. אם היתה בחברה גאווה "ויגבה לבו בדרכי ה'", חשיבות ברורה ובוערת כלפי השפעה, איש לא היה יכול לעזוב אותה. אבל אי האכפתיות של החברה, מגרשת את האנשים.
האם בכוחו של האדם להכניע את עצמו כלפי החברה?
ההכנעה היא עבודה הדדית. אדם כלפי חברה וחברה כלפי אדם. אבל חברה יכולה לחייב את האדם שבא אליה, לשבת ולשמוע על חשיבות ההשפעה גם בלי שהוא מבין משהו. בדומה לחתול שיושב לרגלי מוסיקאי שמנגן יצירה מוסיקלית. אלא בניגוד לו, האדם בא עם רצון, עם נקודה שבלב. ואז עם הרגישות הזאת בתוכו, הוא מתחיל להתפעל.
ולאחר שחדש מתחיל להתפעל, אז החברה מתחילה לחייב אותו להתכופף, לחייב אותו להשתתף, לחייב אותו לקבל עליו את מרותה. אבל תוך הסבר שכל זה הכרחי בשבילו, כדי להשיג את המטרה. כי מי שנכנס לחברה לא יודע דבר, אלא הכל צריך לקבל מהחברים. לכן כדאי להכין חוברת הסברה למתחיל, ואז בהכרח עובדים על חובתה של החברה כלפי כל אחד ואחד.
האם החברה יכולה לעזור לאדם להקטין את עצמו כלפי החברים?
החברה צריכה לשחק עם האגו של האדם, לתת לו דוגמאות ולעלות אצלו את חשיבות ההשפעה, כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אם החברה מתחילה לכבד ולהרים לחיים, לכל מי שעושה מעצמו אפס, אז גם האדם מתחיל להתגאות שעשה מעצמו אפס. האגו שלו תומך במעשה הזה. איך זה יתכן? כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". מזה שעוסקים בכל מיני אפשרויות של השפעה בתוך החברה. כי באיזה מצב שלא נמצאים, יש בתוכו מצב עוד יותר פנימי.
אם מתחילים עם האגו לעסוק בהשפעה, בהשפלת עצמו, מתחילים לראות בהשפעה טעמים יותר פנימיים. שכדאי לאדם לעזוב את הסיבות הנוכחיות להיותו מושפל, ולקחת רק את ההשפלה עצמה, ולחדור עוד ועוד פנימה, מתוך השפלות. כי האור נמצא בפנים בתוך כל המעשים. כמו שבחינה א' נעשתה בחינה ב', לגלות עוד יותר פנימיות בתוך המצב. לכן זה נקרא "מלא לשמה בא לשמה", שלא מדרך הטבע. כי בדרך הטבע קיים רק המצב עצמו. אבל בפנים בתוכו כבר מוכן המצב הבא.
ואם האדם מגיע אליו, אז הוא מתחיל לראות, שכדאי לו לעבוד רק לשם המצב הזה. שרק להכניע את עצמו, זה בעצמו השכר. והוא לא צריך שכר להתגאות בהשפעה. אלא רק להיות בהשפעה, מבלי שאיש יידע, לא חשוב מה יקרה לו, זה בעצמו יהיה השכר. וכך הולך ומתגלה לו.
האם יש זכות קיום לחברה שאנשי חוששים מביקורת עצמית?
הדרך הקצרה והטובה ביותר להגיע למטרה, איננה ללכת בכפפות של משי זה עם זה. כי אז האדם משקר לעצמו ולאחרים וכלל לא נכנס עימם במגע. אלא חשוב להיות מוכן להימצא מעל לכל המוסכמות. כי ככל שהאנשים יתנערו מהתרבות הבהמית שלהם (שהיא עד כדי כך בהמית, שלא מבינים אפילו שנמצאים בבהמיות, אלא כמו שכתוב ב"זוהר": "משימים את עצמם כבני אדם"), כן ייטב.
בחברה האגואיסטית, התרבות הזאת שמתייחסים באדיבות ובנימוס אחד לשני, היא באה כדי להקל על החיים. ליצור חוקים וכללים מוסכמים שיאפשרו לכל אחד ואחד, למרות שהוא אגואיסט, להיכנס במגע עם השני בלי להרוג אותו. והחברה מכבדת את המוסכמות האלה, מפני שעל ידם יכולים להתקיים יחד, אחרת כולנו נאכל זה את זה. אבל אם מתחילים להעלות את החוקים האלה מעל כל העקרונות, זה לא טוב. כי החוקים האלה נועדו רק כדי שנוכל בתור אגואיסטים, לסבול את עצמנו ואת הזרים לנו.
מרגע שרוצים להיפטר מהאגו, צריך באותה מידה לנטוש את ההסכמות האלה, ששייכות לתרבות ששומרת על האגו, ולהתחיל לגלות את הרע. אבל לגלות אותו בצורה שמועילה, כלומר שמיד מתקנים אותו. ולכן קבוצה שבה החברים משקרים זה לזה באדיבות, בעדינות, בצורה דיפלומטית, איננה קבוצת חברים, אלא קשר כמו מועדון חברתי. כי "חברים" נקראים, רק אלה שמשתדלים להתחבר ביניהם בנקודות שבלב.