מאמר כ"ז: "מהו רם ה' ושפל יראה"
"רם ה' ושפל יראה." והשאלה היא "איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשם יתברך הוא משפיע." כי מלכתחילה אנחנו הפוכים מהבורא. כמו שלומדים, האור העליון ברא את החומר יש מאין, הפוך ממנו. האור הוא כולו משפיע, "טוב ומטיב לרעים ולטובים", וכוונתו היא "להטיב לנבראיו". ובכוונה הזאת הוא ברא חומר הפוך ממנו, שהוא אך לקבל לעצמו. וכך יוצא שהבורא והנברא העתידי, הם מלכתחילה הפוכים. הבורא הוא "יש מיש" והנברא הוא "יש מאין".
והנברא שמתפתח על ידי האור, שהוליד אותו ומפתח אותו, הוא נעשה יותר ויותר מגושם ועבה, ויותר נבדל ונפרד והפוך מהאור, עד שבסופו של דבר הוא מגיע בהתפתחותו עד העולם הזה, שהוא הפוך לחלוטין מהבורא. הפוך עד כדי כך שהוא אפילו לא מבין ולא מרגיש את הבורא, אלא נמצא בניתוק גמור מהקדושה.
אז איך הנברא יכול מאותו חומר הפוך, מאותו מצב של גלות מרוחניות, של ניתוק מוחלט מהבורא, לבוא להיכרות עם הבורא ואפילו לדבקות עימו, שהיא השתוות צורה מוחלטת עם הבורא, כדברי הכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלקיך"? "ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל...". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה."
זאת אומרת, הבורא ברא את הכלי, את הרצון לקבל. והכלי הזה נפרד מן הבורא על ידי צמצום א', על ידי אותה מחיצה מהאור כלפי הכלי. וכך בעולם הזה מתגלה לאדם חושך. והחושך הזה מתגלה דווקא בזמננו, באותו משבר כלל עולמי שמתגלה בכל מה שקורה בעולם, משימוש בסמים, דרך משבר הגירושים, ועד דיכאונות וייאושים. מצד אחד נדרש שיתוף כלל עולמי, ומצד שני מתגלה שנאה בין העמים. בכל המצבים האלה מרגישים את החושך. אבל בסופו של דבר החושך הזה צריך להביא אותנו להרגשה, שאנחנו נבדלים מהבורא, שאנו נמצאים בגלות מהרוחניות, מן האור. כי הוא כולו משפיע ואנחנו כולנו מקבלים.
שרטוט 1
אז איך אפשר לדלג על המחיצה הזאת שנקראת "מחסום"? יש לנו אפשרות למרות שהחומר שלנו הוא רצון לקבל והבורא הוא המשפיע, בכל זאת להגיע להשתוות הצורה שגם האור וגם הרצון יהיו שווים זה לזה. איך? על ידי הכוונה. אם הרצון משנה את הכוונה איך הוא משתמש בעצמו, איך הוא משתמש בכל הרגש והשכל שלו, או לעצמו או לזולת, אז הוא משנה את הכיוון שלו מקליפה לקדושה. כי כל ההבדל ביניהם הוא בכוונה, ולא חשוב מה הוא הרצון.
לכן לא עובדים עם הרצונות עצמם, עם הרצון לקבל. הרצון לקבל הוא ניטרלי. לא צריכים לעבוד איתו, כי הוא החומר של הבריאה, ואי אפשר לשנות את החומר. אלא עלינו לשנות רק את הכוונות מלקבל ללהשפיע, מכוונה לטובת עצמו לכוונה כלפי הזולת.
שרטוט 2
אבל אם עובדים, מגלים על ידי הקבוצה ועל ידי הלימוד, שלא מסוגלים לעשות זאת. שהכוונות "לעצמו" שיש באדם, הן נטבעו בו מלמעלה על ידי האור, על ידי שבירת "אדם הראשון". ואם האדם מגלה על ידי הקבוצה ועל ידי הלימוד את שיפלות עצמו, שיפלות המקבל, וגדלות המטרה, גדלות הבורא, היינו, המשפיע, אז מתוך הפער בין גדלות המטרה ושיפלות מצבו מתגלה באדם התפילה, העלאת מ"ן, הבקשה למאור המחזיר למוטב.
ואז לכוונה לעצמו בא האור מקיף (כמו שלומדים ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות") הנקרא "אור המחזיר למוטב" או "אור התורה", ומשנה את הכוונה של האדם מלקבל ללהשפיע. אלא על ידי זה שהאור משנה את הכוונה שאין בכוחו של האדם לשנות, האדם מגיע לא רק לכוונה כלפי הזולת, אלא גם לדבקות עם הבורא. כי הבורא הוא שעושה בנו את הפעולה הזאת, לכן מתחברים גם אליו דרך הזולת. וכך יוצא שהאדם לא רק מגיע להשפעה, אלא גם לדבקות בבורא. זאת אומרת, שמעלה את עצמו לדרגת מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו". לאותה דרגה עוד לפני לידתנו, לפני שנוצר הרצון לקבל.
שרטוט 3
"ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות." כי מלכתחילה האדם מכבד את הידיעה, את ההרגשה, את תכונת הגאווה, את הדרישה לכבוד, למימוש עצמי. כל התופעות של הרצון לקבל שנמצא בכל אחד ואחד. אבל ככל שהאדם מתקדם בלימוד הקבלה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". הוא מתקדם ליותר אגו, להתפתחות של אגו עוד יותר גדול.
וכך מי שלומד תורה בצורה נכונה, הוא מרגיש את עצמו יותר ויותר רשע, כדי שיהיה לו רצון לתקן את עצמו. ומי שלומד תורה בצורה לא נכונה, הוא רואה את עצמו שהוא יותר ויותר צדיק. שהוא בסדר גמור ואין לו מה לתקן, זאת אומרת, הוא לא זקוק למאור המחזיר למוטב. ולכן בלימוד הקבלה רק "ממרחק תביא לחמה", "מרחוק ה' נראה לי".
דווקא מהפכיות הצורה, שהאדם מרגיש את עצמו שהוא השפל ביותר, והבורא נמצא הפוך ממנו, בתכונות הפוכות, עד שאין לו כביכול שום תקווה. ואז, כמו שכתוב: "קרוב ה' לנשברי לב". רק האדם שמגיע להרגשה הזאת, הוא נושא תפילה. כי זקוק למאור המחזיר למוטב, שישנה בו את הכוונות לעצמו לכוונות דלהשפיע.
"ושופלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות." "שופלות" ו"גדלות" הן ההבחנות הפנימיות בתוך האדם. ולא איך שהוא נראה מבחוץ כלפי החברה, אלא איך שהוא מגלה את ההבחנות האלה בזמן הלימוד, שמרגיש על ידי הלימוד את האורות שמגיעים אליו, ובודק את עצמו כלפיהם, ולא כלפי אנשים אחרים, או כלפי מה שכתוב בספר.
אלא בהרגשה הפנימית שלו כלפי האור מקיף שמאיר לו, הוא מתחיל לראות עד כמה הוא שפל ונבזה והפוך מתכונת ההשפעה האמיתית, הרוחנית. "ושופלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשופלות, שאז לא מרגיש שום שלימות." ובאמת לא היתה תקופה בהיסטוריה שהחברה לא ביזתה את המקובלים. אבל הבוז הזה שמופנה כלפי המקובל, הוא כדי שישמור על עצמו להתרחק מהחברה ולא ללכת אחרי. כי מהטבע שלו שהוא רצון לקבל, האדם רוצה לקבל תמיכה ואהדה מהחברה, שידברו עליו טוב, שימלאו אותו ביטחון, כי יש לו חוסר ביטחון, והוא רוצה להישען על קהל כמה שאפשר יותר גדול.
בכך הוא מרגיש את עצמו שייך למשהו. כי בכל מקום "צרת רבים חצי נחמה". וכולנו בנויים כך שמקבלים, מה שאומרים האחרים כדברים נכונים, כאמת. והבורא כדי לבודד את המקובל מהכלל, שילך להשגת האלוקות בדרך הפרט, ולא כמו הכלל או כמו "בעלי בתים", הוא שולח לו כל מיני מקרים שהקהל מבזה אותו. בכך הבורא שומר על אותו היחיד. הוא רוצה להתקרב לקהל, והקהל דוחה אותו, ודוחף אותו החוצה. ואז בעל כורחו הוא חייב להתקדם לבד. ופורץ לרוחניות כביכול מאין ברירה. לאחר שעובר תקופה של הכרת השפלות.
"כי זה חוק מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל." לכן מי שעובד כדי לקבל תמיכה ואהדה וכבוד בעיני החברה, הוא אף פעם לא מתקדם לרוחניות. כי הוא כל הזמן חייב לשרת את הכלל כדי לקבל ממנו תמיכה. ומי שמתקדם בצורה נכונה נוצרות בו תכונות הפוכות מהכלל, כי הוא הולך להיות "המשפיע", והכלל נמצא בתכונה של "המקבל".
ותמיד מרגישים פער בין זה לזה. לכן הכלל לא מקבל את המקובל, אלא דוחה ומבזה אותו. והוא עצמו מתרחק מהכלל - ואז מצליח. כמו שכתוב: "רם ה' ושפל יראה". מצד אחד האדם מגלה על ידי המאור המחזיר למוטב את שפלותו עצמו, איך הוא שפל כלפי הבורא ("רם ה'"). ומצד שני הכלל מבזה אותו כדי לבודד אותו, ואז ("ושפל יראה") הוא יוצא בדרך הנכונה והישירה לגילוי האלוקות.
מהו "לב שבור"?
למושג הזה "לב שבור" יש הבחנות רבות. אבל בקבלה "לב שבור" היא אותה הבחנה שמתוארת במכתב של בעל הסולם (ספר "פרי חכם - איגרות קודש"): "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו", כלומר, "כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות, ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך." התפילה שלו היא כל כך חזקה שהיא מגיעה לבורא, ומביאה לו תשובה, את החזרה למוטב.
"לב שבור" נקרא, שהאדם מגלה את השבירה שנעשתה בכלי דאדם הראשון, מגיע לאותה שבירה. רק אם הוא מגיע לאותו מקום היכן שהיתה השבירה, אז משם באה הבקשה שלו, ומגיע האור שמתקן את השבירה. כמו שלומדים בקבלה, שהבורא ברא רק נברא אחד. ואותו נברא הנקרא "אדם הראשון", הוא אוסף נשמות שקשורות יחד זו עם זו לגוף אחד, כמו תאים ואיברים בגוף. ואחר כך נעשתה בו שבירה. לא שבירה בתוך הנשמה הפרטית של כל אחד, אלא בקשר בין הנשמות (כמו שלומדים בספר "עץ חיים" ובספר "תלמוד עשר הספירות"). ומהי אותה שבירה? נפילה מאהבה לשנאה.
שרטוט 4
ומהשבירה הזאת צריך לחזור באותה דרך. כמו שעושים למשל בדיני כשרות של כלים. זאת אומרת, באותה דרך שנעשה הקלקול, באותה דרך צריך להגיע לתיקון חזרה משנאה לאהבה. לאותו כלל "ואהבת לרעך כמוך" שהיה גם במתן תורה, וגם רבי עקיבא אמר עליו שהוא "כלל גדול בתורה". ויותר אין לנו מה לתקן. בנשמה הפרטית אין לאדם מה לתקן. אנשים חושבים שהם צריכים לתקן את עצמם, אבל הם צריכים לתקן את היחס ביניהם, כי שם היתה השבירה. כל נשמה ונשמה לא ניזוקה בעצמה, אלא ניזוקה בקשר שלה עם האחרים.
לכן כל התיקונים שצריך לעשות, הם יציאה של כל אחד מתוך עצמו כלפי הזולת. כי בנשמה של האדם יש תרי"ג רצונות ובכולם הכוונות רק לטובת עצמו. ועל ידי שהאדם מזמין על עצמו אור מקיף, מאור המחזיר למוטב, הנקרא "תורה", "אור התורה", "תורה אור", הוא משנה את הכוונה לעצמו לכוונה לטובת הזולת. רק את השינוי הזה עלינו לעשות ולא יותר. כי "המאור שבה מחזירו למוטב". ומהו אותו "למוטב"? להידמות לבורא, "לטוב ומטיב".
תרי"ג הרצונות נשארים אותם הרצונות, כי הם חומר ואי אפשר לעשות איתם מאומה. אלא רק לשנות את הכוונה שלהם. שינוי כל רצון מכוונתו לעצמו לשימוש בכוונתו לטובת הזולת, נקרא "מצווה". לכן נדרש מהאדם "לקיים תרי"ג מצוות", לעשות תרי"ג תיקונים (ספר הזוהר, כרך א', מאמר "תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין"), אבל רק לתקן את הקשר בינינו. אלא האדם שמגיע להבנה הזאת, הוא רואה עד כמה שהוא דוחה את הקשר הזה, מבזה אותו, לא רוצה לקיים אותו, שהוא נחשב בעיניו כ"עפר", כ"מצווה קלה", שהוא "דש בעקביו".
ואז הוא מגיע למצב הנקרא "לב שבור", שמבין שאין לו שום נטייה לטובת הזולת, שהוא נדחה מלתת לזולת. ואם מתוך ההכרה הזאת הוא פונה לבורא ומבקש תיקון, אז מגיע אליו האור המחזיר למוטב. ולכן כתוב: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו". כי האדם לא יכול לפנות בבקשה לבורא, אלא רק בתנאי שהוא מבקש את כוח התיקון, רק אם "תורתי שמרו". למה? "כי המאור שבה מחזירו למוטב". ולכן כל ההבדל הזה שיש בין חוכמת הקבלה לבין הדת. כי בדת האדם חושב שהבורא צריך להשתנות. הוא כל הזמן מבקש מהבורא שירחם עליו, כאילו לא הבורא עושה את כל הקושיות והבעיות שלו בחיים, אלא מישהו אחר.
אבל לא נכון לחשוב כך, כי "אין עוד מלבדו". האדם ברחוב חושב שאם הוא יבקש, הבורא ישתנה ויהיה טוב אליו, כאילו יש בכלל מישהו שעושה לו רע. אבל חוכמת הקבלה אומרת שאין מה לבקש מהבורא שישתנה, כי הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", הוא טוב כלפינו תמיד וקבוע, "אני הוי"ה לא שניתי". אלא בגלל שהאדם הפוך ממנו בתכונות, הוא מרגיש את הטוב של הבורא כרע. ולכן צריך לבקש מהבורא לשנות אותנו, ולא לדרוש מהבורא שישתנה.
ולכן כתוב על ההבדל הזה בין הדת לבין הקבלה: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". כי מי שרוצה לקבל לעצמו נקרא "בעל בית". אבל מי שמשתוקק ל"תורה", למאור המחזיר למוטב, הוא נקרא "דעת תורה".
שרטוט 5
האם ביטול עצמי הוא תוצאה מהכוונה הנכונה או מביא לכוונה הנכונה?
"לב שבור" נקרא שהאדם לא מסוגל לבטל את עצמו. אחרת לא היה לו "לב שבור". הוא לא מסוגל יותר לעשות שום פעולה, לתת עוד קצת כוחות, לעוד קצת לימוד, לעוד שנה ולעוד שנתיים. אלא "לב שבור" נקרא שאין לו יותר מה לעשות, "כלו תפילות ישראל". הוא בכל זאת חייב, אבל אין לו שום אפשרות, אין בו שום אמצעים. ואז מתוך הייאוש הזה, הוא מגלה שיש לו למי לפנות. ולפני כן הוא לא מגלה. לפני כן הוא לא מתאר לעצמו שאפשר לפנות לבורא ולבקש את כוח התיקון.
לפני כן הוא כמו ילד קטן ועקשן שכל הזמן משתדל בעצמו, עד שהוא נשבר ופונה לבקש עזרה. האדם מגלה את הפנייה לבורא, את התפילה האמיתית מעומקא דליבא, רק לאחר שמנסה את כל הדרכים ואת כל האמצעים שכביכול עומדים לרשותו, ומגלה שכלום לא עוזר. אבל בדרך מתגלה לו גם שעליו לתקן רק את היחס שלו לאחרים.
כי בלי שום בעיה האדם יכול לקיים את כל מה שדורשים ממנו בעולם הזה. כל ילד שעבר בר מצווה יכול לקיים את כל המצוות ולא להישבר אף פעם. אבל אם צריך לעבור לקיום מצוות פנימיות, זאת אומרת, לכוון את הרצונות בעל מנת להשפיע לזולת, או דרך הזולת להשפיע לבורא, כמו שכתוב: "מאהבת הזולת לאהבת ה'", אז האדם מגלה שאין בכוחו. לכן כולם בורחים מהמערכה ומסתפקים בקיום מצוות בחיצוניות, במקום לתקן את הכוונה, את הפנימיות.
איך המקובל יכול להשפיע לכלל אם הוא מנותק ממנו?
לחוכמת הקבלה מגיע מי שמגלה בתוכו את השאלה "מהו הטעם בחיי?" כמו שמתארים אותה המקובלים. מי שמגיע לשאול בשביל מה הוא חי, מהי תכלית חייו, ולא מסתפק בלקיים מצוות כמו שאומרים לו, או לעסוק בשיטות למיניהם כולל כאלה הנקראות "קבלה". אלא הוא רוצה לדעת על מהות החיים, על התוכן של החיים, מה הבורא רוצה ממנו. מי שיש לו כבר מבפנים את הדרישה הזאת מתוך הנשמה, שמתפתחת בנו משך גלגולים רבים עד לשאלה הזאת.
ואם האדם שואל נכון, אז השאלה שלו מביאה אותו למקום הנכון. כך מסודר כל התהליך. כי כולנו נמצאים באותה רשת נשמות, אלא שהיא נסתרת מאיתנו, ואנחנו לא מרגישים עד כמה הנשמות שלנו קשורות זו לזו. אבל אנחנו נמצאים בה. העולם הזה והעולם הבא הם אותו עולם. אלא תלוי איך האדם מגלה את הקשרים בינינו. מה הוא שואל לפי מידת ההתפתחות שלו. בהתאם לכך הוא מגיע לקבוצה שעונה לו על מידת ההתפתחות שלו, על השאלה שלו.
אבל כדי להיקלט בתוך הקבוצה, צריכים שיתקיימו כמה תנאים. קודם כל, שכל העסק שלו בעולם הזה לא יראה לו יותר חשוב, שלא ירוץ אחרי הקהל החיצון. אלא יעדיף אותו מודל של נשמת "אדם הראשון" שהקבוצה רוצה לממש, לפי מה שהמקובלים כתבו על תקנון הקבוצה ב"דור האחרון". איך החברה צריכה להיות, איזה קשר צריך להיות בין החברים כדי להגיע ל"מעמד הר סיני", לאותה דרישה לאהבת אחים "כאיש אחד בלב אחד", שהיא התנאי לקבלת התורה. לצורך זה על האדם להעדיף את הקבוצה, ואת התנאים שהבורא הציב כדרישה לקבלת התורה, מעל הערכים של הרחוב.
וכדי לעזור לו להתנתק מעט מהרחוב, ולא להיות מושפע מכל אופנה חולפת, מכל מה שקורה בערוצי הרדיו והטלוויזיה למיניהם, מכל מה שמעריכים ברחוב, כבוד, כסף, מעמד חברתי, אלא להעריך אך ורק את הקשר הפנימי בין הנשמות, בין החברים, את ההשתוקקות למטרה האחת, שהיא דבקות בבורא, להשפעה, האדם מקבל מהחברה דחייה, שהם מבזים אותו ואת העיסוק שלו בעבודה הרוחנית. כי העניינים הרוחניים שמעסיקים אותו וחשובים לו, אינם נחשבים בחברה הרגילה.
ולכן הוא לא יכול לדבר איתם על המטרה שלו, כי הם לא מבינים אותו. ואם הוא מנסה לדבר איתם הם צוחקים ממנו. במקרה הטוב הם חושבים שהוא קצת משונה, ובמקרה הפחות טוב הם בטוחים שהוא הולך להשתגע. ועל הדחייה הזאת שהאדם מקבל מהחברה, כתוב במקורות, שהבורא שולח אותה לאדם בכוונה כדי לעזור לו לא להיות מושפע מהחברה הכללית, כי כולנו מושפעים ממנה. לכן הבורא מבודד אותו, כדי לתת לו יכולת להתקדם נכון.
והשפלות הזאת שהאדם מרגיש כלפי החברה החיצונית, היא דווקא סימן יפה ונכון שהוא מקבל יחס מיוחד מהבורא. אבל בתנאי שהוא נמצא בקבוצה נכונה, ולומד מהספרים הקדושים, ומכון להשפעה, להידבק בבורא, להגיע לאהבת הזולת ודרך זה לאהבת ה'. אם כל הדרך שלו מסודרת כך בצורה ישרה, אז הבוז שהוא מקבל מהחברה, והשפלות שהוא מרגיש, הם עוזרים לו. ולכן היו תמיד לכל המקובלים ואפילו הגדולים ביותר, תקופות בחיים שאנשים ביזו אותם.
כמו רמח"ל שהוחרם בגטו היהודי שבו התגורר בעיר פאדובה. או האר"י שעבר חקירות ובדיקות אם הוא בקיא בגמרא, במצוות ובש"ס. בכוונה עושים כך אפילו לאנשים הגדולים ביותר. כי האדם חייב לעבור תקופה בחייו של התבודדות כדי להיכנס למסלול שיש לו כוח כנגד החברה הכללית. ובצורה כזאת עוזרים לו. אבל יש גם שפלות אחרת, שהאדם נכנס לחברה ומתחיל להרגיש שהוא נמצא בכוונות לעצמו, ב"דעת בעלי בתים" ולא ב"דעת תורה", שהיא להגיע לאהבת הזולת, להשפעה, להידמות לבורא.
הוא רואה עד כמה שהוא לא נמצא ברצון להשפיע כמו שהבורא הוא המשפיע, ולא טוב ומטיב כמו שהבורא הוא טוב ומטיב. הוא מגלה שכל תרי"ג הרצונות שיש בנשמתו הם בכלל לא מתוקנים, אלא הם כולם לעצמו. בניגוד למה שהוא לומד בקבלה, שיש בנשמה שני חלקים. עד החזה דנשמה רמ"ח רצונות שנקראים "גלגלתא ועיניים", ומתחת לחזה שס"ה רצונות שנקראים "אח"פ" דנשמה. הרצונות האלה אינם רצונות שהאדם מרגיש אותם בעולם הזה, רצונות לאוכל, למין, לכסף, לכבוד. אלא הם אך ורק רצונות כלפי הבורא.
שרטוט 6
"יצר רע" או "קליפות" לא נקרא לרצות להנות מתענוגים דעולם הזה, תענוגים של העולם הזה הם לא כלום. אלא הרצונות שמכוונים כנגד הבורא, השאלות "מי?" ו"מה?" שהאדם שואל - "מי ה' אשר אשמע בקולו?" ו"מה העבודה הזאת לכם?" - בהם מתגלה היצר הרע שלו. באור מקיף שמאיר לאדם בזמן שהוא משתתף בלימוד עם כל הקבוצה, הוא מגלה שהוא לחלוטין לא רוצה ולא נמצא בהשפעה. שכל תרי"ג הרצונות של נשמתו, הם מכונים כולם נגד הבורא, שהם היצר הרע.
הרצונות הרגילים שלנו אינם נחשבים יצר רע. "רע" נקראים רצונות שהאדם יודע שהם לעצמו ולא לבורא. "יצר הרע" נקראת הקליפה שהיא כנגד הקדושה. כמו שכתוב: "זה כנגד זה ברא אלוקים", האדם נמצא או בקליפה או בקדושה. לכן רק על ידי המאור המחזיר למוטב אנחנו יכולים לגלות את תרי"ג הרצונות, שהם יצר הרע, שהם כולם קליפות. האדם מגלה שהוא ניזון מהקליפות, זו השפלות שהוא מרגיש לעומת האור. האור מביא לאדם הכרה מי הוא, אבל חוץ מזה הוא מביא לו מושג מהי השפעה. וכך האדם מגיע להכרת הרע. ומתוך זה הוא מגיע ל"סור מרע ועשה טוב". ואז מתפלל ומבקש תיקון.
שרטוט 7
כך לומדים בקבלה על ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. בראש השנה מחליטים על תחילת הדרך. ביום הכיפורים בודקים את הכלי ורואים שכולו פסול לעבודה, ולכן עוברים חמישה עינויים. ובסוכות מתחילים לתקן את הכלי על ידי אורות המקיפים, ומסמל זאת הסכך. "שפלות" נקרא שנמצאים ביצר הרע, בקליפה, ברצונות אגואיסטיים, כלפי הבורא. לא כלפי העולם הזה וכלפי הקהל, אלא כלפי הבורא. העבודה שלנו היא אך ורק כלפיו. אם רוצים להגיע לדבקות בבורא, האדם צריך תמיד לבדוק את עצמו ביחס לבורא, ולא כלפי משהו צדדי אחר. לכן בקבלה הדרך נקראת "דרך הפרט", כי תמיד רוצים למצוא דרך לבורא, איך להתקדם לקראתו.
איך האדם יכול להתנתק מכבוד שהוא מקבל על פעולה בחברה הפנימית שבה הוא לומד?
המצבים האלה הם מצבים פנימיים, שלומדים עליהם מתוך התקנון שקבעו המקובלים במאמרים על החברה, מהי ההתנהגות שצריכה להיות בתוך החברה, כדי להגיע למודל מוקטן של מערכת "אדם הראשון" המתוקנת. שלא פחות ממניין אנשים צריכים לממש ביניהם, אותו תקנון שקבעו המקובלים עוד בזמן האר"י, רמח"ל, הגר"א, בעל שם טוב, שקיים עד היום דרך בעל הסולם ורב"ש. מימוש התקנון במלואו יבנה מערכת בהתאמה לחוקיות של גוף אדם הראשון המתוקן, של מערכת הנשמות בצורתה המתוקנת. אבל ככל שהם ישתדלו לממש ביניהם אותה מערכת יחסים, הם יראו שהם לא מסוגלים לבנות אותה. ומתוך זה שהם לא יוכלו לעשות זאת, הם יגלו נחיצות לעזרה מלמעלה.
האם גם היום צריכים לעבור מצבים של דחייה מצד החברה החיצונית?
המקובלים צריכים להתקדם למטרה. ומה שהחברה החיצונית חושבת לא שייך לעניין. במאמר כתוב שהחברה מבזה את האדם, כאילו יש הכרחיות שהמקובלים ירגישו דחייה מצד יתר האנשים. כי "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים", האנשים לא מבינים במה עוסק המקובל ובעיניהם העבודה שלו היא העבודה הפסולה. ולכן המקובלים מרגישים כזה יחס מהם. אבל באיזו מידה כל אחד מהמקובלים מרגיש את הדחייה הזאת כסבל מתמשך או דווקא כסימן יפה להתקדמות, תלוי באדם עצמו, בחברה שאליה הוא משתייך, ולזמן המיוחד שבו הוא פועל.
הנידוי של רמח"ל מהגטו היהודי שגרם לו להסתובב ברחבי אירופה, באמסטרדם, בגרמניה, נע ונד בין אומות העולם, לא היה דבר נעים. גם לא מצבי השיפלות שעבר האר"י, המקובל האלוקי, שבאו לבדוק אם הוא יודע גמרא. גם לו ההבחנות האחרות שנתנו לחסידי קוצק או לתלמידי בעל שם טוב. לכל אחד מהמקובלים יש את הסיפור שלו, איך הוא קיבל את הרגשת הגלות על ידי הדחייה מהחברה. כי בחיים הרגילים שלנו לא יכולים להרגיש גלות. אבל בדרך הרוחנית האדם חייב להרגיש גלות מהחברה ומהבורא, שהוא ממש הולך לאיבוד.
"גלות" נקרא שאין לאדם אחיזה, שאין לו תומכים. וחייבת להיות באדם הרגשה הגלות, כדי שיאלץ לחפש את התמיכה למעלה, למעלה מהדעת, בבורא. אם יש לאדם סביבה, ותומכים, וביטחון מהקהל, והוא אחד מהם, הוא לא מסוגל להתנתק מהמצב הזה, ולהיות נצרך לעזרת הבורא, להידבק אליו. כי הרצון לקבל לא נותן לו להרגיש "לב שבור".
איך האדם יכול לבדוק את עצמו כלפי הבורא בלי לשקר את עצמו?
אם האדם נמצא בחברה ולומד חוכמת הקבלה. כל כולה של הקבלה מספרת על מבנה דאדם הראשון. בפנים בתוך המבנה הזה של "אדם הראשון" נמצאים כל העולמות וכל הפרצופים וכל הספירות שעליהם לומדים. כי בחוכמת הקבלה לומדים על מערכת "אדם הראשון" בצורה המתוקנת שלה הנקראת "מלכות דאין סוף", על השבירה שהיא עוברת, על הירידה של החלקים השבורים עד העולם הזה, ואיך הם חוזרים ומתגלגלים לעולם הזה משך ההיסטוריה, עד שכל אחד מהם מתחיל לתקן את עצמו בעזרת החברה. כי הרשימות שמתעוררות בנשמות מביאות את האנשים להתאסף יחד בקבוצה כדי לתקן את עצמם. ומתוך הרשימות האלה שנמצאות בנשמות הולכת ונבנית החברה.
ופתאום האדם מרגיש שהוא נמצא בקבוצה. אבל מהי אותה קבוצה? אוסף של נשמות. ולכן אף אחד לא מסתכל יותר על הגופים, כי הגופים הם רק הבעה חיצונית. אלא כל אחד מסתכל שיש לפניו כך וכך נשמות שבורות, שכולן רוצות להגיע לתיקון, וגם הוא רוצה להגיע לתיקון יחד איתן. ואיך הוא יכול לעשות זאת? הוא פותח ספר יחד עם החברים, והם לומדים את שיטת התיקון איך להגיע יחד לתיקון. כי "חוכמת הקבלה" מלמדת את האדם איך לתקן את עצמו כדי להגיע לדבקות בבורא, שזו רמת "אדם הראשון" המתוקן. ואם החברים לומדים יחד וגם רוצים להגיע למימוש בפועל על ידי היחסים ביניהם, אז משני התנאים האלה של לימוד הקבלה והפעולה בקבוצה, האדם מקבל את כל הנתונים.
האם האדם יכול לבדוק את עצמו לפי החברים?
אי אפשר לבדוק את המצב לפי החברים. אלא כמו שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות קנ"ה): "ולפי זה, יש לשאול, אם כך, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה," בשביל מה ללמוד את חוכמת הקבלה, הרי התורה עשירה מאוד, ולא חסר מה ללמוד בה, יש בה גמרא ויש משנה? למה המקובלים בוחרים ללמוד דווקא את חוכמת הקבלה ולא את יתר חלקי התורה? "אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה," ביתר חלקי התורה אין אותה סגולה כמו שבלימוד הקבלה.
ומהי אותה סגולה? "ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים," אין צורך לדעת מה שלומדים, כי "לא החכם לומד", "אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים," צריך להיות רק רצון וחשק, אם מגיעים עם רצון, אז "מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." זאת אומרת, לא צריכים להבין מה שלומדים, לא צריכים לדעת משהו, לא צריכים לראות או להרגיש. אלא אדם שיש לו רצון, אם הוא יושב מול ספר נכון, כלומר, פותח ספר אמיתי, ספר שכתב מקובל, אז על ידי הרצון שלו הוא מעורר על עצמו אור מקיף.
ומהו אותו אור? "פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא." מחשבת הבריאה היא שנגיע לגילוי כל ההשגות. "אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע." עד שהאדם לא מגיע לגמר התיקון הוא צריך להמשיך ולהתגלגל.
כך כתוב בצורה ברורה ב"הקדמת פי חכם": "הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל," כל אחד חייב ללמוד חוכמת הקבלה, אפילו אם כבר למד תורה בצורה הנראית לו אידיאלית, זאת אומרת, "ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו", אם הוא עשה כל מה שרק אפשר לעשות בתורת הנגלה "ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעולם הזה", בשביל מה? "כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל." למה? כי בלימוד של תורת הנגלה הוא לא מתקן את הנשמה. רק אם האדם לומד חוכמת הקבלה הוא מושך את האורות המקיפים שמתקנים אותו.
ומה הם אותם אורות מקיפים? למה האדם צריך לשוב ולהתגלגל לעולם הזה, אם הוא לא לומד חוכמת הקבלה? "והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו," כותב בעל הסולם בהמשך אות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים," אם הוא לומד בספרי הקבלה על מצבו המתוקן, בזמן שהוא נמצא במצבו המקולקל, אז ממצבו המתוקן מאיר עליו מרחוק אור הנקרא "אור מקיף", האורות שממלאים אותו במצב המתוקן. "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים." כי האור מקיף שמשפיע לאדם מתקן לו את הכלי. במידה והכלי של הנשמה עובר תיקונים, אז אותו אור מקיף הופך להיות לאור פנימי שממלא אותו. ולתפילה הזאת בזמן הלימוד, אליה האדם צריך להגיע.
אם ברשימות כלול גם רשימו מהמצב השלם, למה אין בו עוצמה מספקת כדי להתגבר על האגו?
אם לא נמצאים בעולם אין סוף, היכן שנברא "אדם הראשון", במערכת הנשמות שהיא סכום כל הנשמות, אלא נמצאים למטה מהגובה הזה בחברה האנושית, אז האורות המקיפים פועלים עלינו מלמעלה רק במידה ולומדים חוכמת הקבלה. אבל אם לא לומדים חוכמת הקבלה, אז האורות האלה לא פועלים עלינו. והאדם ממשיך לחיות בעולם הזה בניתוק מהעולם הרוחני, כי בינינו לבין האור נמצא מחסום. ורק מעל המחסום נמצאים כל העולמות הרוחניים עד עולם אין סוף - עולמות עשייה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון.
שרטוט 8
האדם עובר את ההתפתחות שלו בעולם הזה משך עשרות אלפי שנים, עד שפתאום מתעורר בו הרשימו שנקרא "נקודה שבלב", "חלק אלוה ממעל", והוא מתחיל להשתוקק למשהו מעל העולם הזה, ולשאול "מהו הטעם בחיי?". כמו שבעל הסולם כותב בתחילת הקדמה לתע"ס: "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו."
רק מאותה שאלה "מהו הטעם בחיינו?" נקרא שמתעורר באדם אותו רשימו של הנקודה שבלב ששואל "מה הטעם?". ורק ממנו מתחילים ללמוד "תורה" - על האורות והכלים, על התיקונים, על ההתקרבות לבורא. והיום אפשר לראות לפי היקף השימוש בסמים, ולפי כמות האנשים שנמצאים בדפרסיה וייאוש, ולפי כמות פעולות הטרור, שהאנשים כבר מתחילים לשאול את השאלה הזאת "מהו הטעם בחיי?" אבל הם לא מודעים אליה.
והרשימו הזה שמתגלה הוא רק הרשימו הראשון בסדר המדרגות מהמצב שבו אנו נמצאים. אבל ממצב של הנשמה השבורה ועד המצב של הנשמה המתוקנת מפרידות 125 מדרגות (חמישה עולמות כפול חמישה פרצופים כפול חמש ספירות). ולכן אנחנו לא מרגישים את הרשימו האחרון והמתוקן. כי הוא רחוק מהרשימו הראשון 125 מדרגות. ואנחנו יכולים להרגיש רק את המדרגה הסמוכה לנו. להרגיש את המדרגה הנוכחית שלנו כהווה, ולהשתוקק למדרגה הבאה שמורגשת בנו כעתיד.
שרטוט 9
כל רשימו בנוי מ"רשימו דהתלבשות" ו"רשימו דעביות". רשימו מעביות בא לאדם מהמצב העכשווי שלו, שמרגיש את האגו שלו, את הרצונות הנוכחים שלו. ורשימו מהתלבשות הוא הארה מועטת שבאה לאדם מדרגה אחת יותר עליונה מעליו. כמו שלומדים בקבלה על סדר המצבים של הרשימות, שהן מתדרדרות ממצב למצב, מרשימו ד' לרשימו מצב ג', ממצב ג' למצב ב', וממצב ב' למצב א'. לכן האדם נמשך תמיד למצב שהוא קצת יותר למעלה ממצבו.
שרטוט 10
אם הוא רוכש את הדרגה הבאה, אז מתחלף בו הרשימו והוא מרגיש אגו יותר גדול, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואז הרשימו לאור, ההשתוקקות כלפי לאור, היא נעשית יותר גדולה. כך קורה בכל דרגה ודרגה. לכן בלתי אפשרי שנרגיש במצבנו רשימו של דרגה מספר 125, כי אין לנו כלים להרגיש אותה. אלא רק להרגיש רשימו שנמצא דרגה אחת יותר מאיתנו, כי הוא כאור מקיף כלפינו. אנחנו מרגישים את הרשימו דהתלבשות שבא מאותה דרגה עליונה מאיתנו, בגלל שהוא מאיר לדרגתנו כ"אור מקיף", אור מרחוק, כמו שכתוב: "מרחוק ה' נראה לי".