מאמר ל': "עיקר לרצות רק להשפיע"
"עיקר שלא לרצות שום דבר, רק להשפיע מטעם גדלותו יתברך, היות שכל קבלות נפסלות. ולצאת מבחינת קבלה אי אפשר, רק ללכת בקצה השני, היינו בבחינת השפעה. וכח המנענע, היינו כח המשכה וכח המחייב להעבודה, הוא רק מטעם גדלות יתברך.
שצריכין לעשות חשבון, שסוף כל סוף הכוחות היגיעה מוכרחין לתת. אלא שעל ידי הכוחות האלו, יכולין להביא איזה תועלת והנאה. זאת אומרת, עם הכח והיגיעה, מה שהאדם נותן, יכול להנות גוף בעל גבול, שהוא בחינת אורח עובר. או בעל נצחי. זאת אומרת, שהמרץ שלו נשאר בנצחיות.
וזה דומה, שבן אדם, אם יש בכוחו לבנות מדינה שלימה, והוא בונה רק צריף, שעל ידי רוח חזק הוא נהרס. ונמצא, שכל הכוחות הלכו לטמיון. מה שאין כן אם נשאר בקדושה, אזי כל הכוחות נשארים בנצחיות. ורק ממטרה זה הוא צריך לקבל כל היסוד לעבודה. והשאר יסודות פסולים."
לאדם יש שני גופים. גוף אחד אגואיסטי, שבו מרגישים את החיים כאן ועכשיו. גוף שקשור לגוף הביולוגי שלנו. כי בתפיסת המציאות שלנו הכוחות האגואיסטיים מתראים כמציאות של חומר דומם, צומח, חי והגוף החי שלנו. אבל יש באדם עוד גוף אחד שהוא נקרא בקבלה "גוף הפרצוף", עשר ספירות של "ראש", "תוך", "סוף", שבו יכולים לקבל את האור האלוקי ולחיות במציאות נצחית. ואותה תפיסת מציאות יכולה להיות מורגשת בנו כאן ועכשיו.
אלא תלוי מה מפתחים, למה האדם מקדיש את תשומת לבו. או למציאות הבהמית שלו, או למציאות האלוקית. כי זו הבחירה שלו. לכן בעל הסולם אומר, שזה דומה לאדם שיכול לבנות ארמון, אבל מוותר עליו ובונה צריף. כך קורה לנו בחיים האלה. מצד אחד החיים האלה הם ההזדמנות של האדם להגיע לבניית הכלי של הנשמה ולקבל בה נצחיות. ומצד שני יש לנו הזדמנויות להצליח סתם כך בכל מיני עיסוקים קטנים בעולם הזה. והאדם בבחירה חופשית שלו, צריך לבחור במה הוא עוסק. כי הבחירה שלו היא נקודת ההצטלבות בין שתי הדרכים.
"וכח האמונה מספיק שהאדם יכול לעבוד בבחינת השפעה, היינו שיכול להאמין שהבורא יתברך מקבל עבודתו. אפילו שעבודתו בעיניו אינו כל כך חשוב, מכל מקום הקב"ה מקבל את הכל. שכל עבודות, איך שיהיו, רצוי ומקבל לפניו, אם האדם מיחס את העבודה אליו יתברך.
וכך, אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה על בחינת קבלה, אזי האמונה אינו מספקת לו. זאת אומרת, שיש לו אז ספיקות בהאמונה. והטעם הוא משום שהקבלה אינו אמת. זאת אומרת, שבאמת אין לו להאדם שום דבר מהעבודה, רק להבורא יתברך יהיה מהעבודה שלו. לכן הספיקות שלו הן אמת. היינו, אלו המחשבות זרות, מה שעולים במוחו, הם טענות אמיתיות."
זאת אומרת, בספיקות שהיצר הרע מעורר באדם, הוא מביא לנו שאלות אמיתיות כלפי הדרך הרוחנית. שבעצם אנחנו עוסקים בלימוד הזה במשהו שלא מרוויחים ממנו כלום. שבכל זאת אנחנו עובדים את הבורא, כי אנחנו מבצעים פקודות של הרצון לקבל שנמצא בידיים של הבורא. שאין לנו מהדרך הרוחנית שום דבר לעצמנו. שלא מרוויחים ממנה מאומה, אלא רק סובלים וכל רגע ורגע נכנסים לסבל יותר ויותר גדול.
אבל כל השוני בין המצב העכשווי שלא מרוויחים בו כלום, לבין המצב הרוחני שבו יכולים להרוויח אין סוף, הוא רק באיך שהאדם מתייחס למצב שבו הוא נמצא. אם האדם רץ אחרי הרצון לקבל שלו, אז כל עבודה שהוא מבצע לצורך מילוי עצמו, בכל זאת הולכת לבורא. כי האדם לא יכול לעשות שום דבר לטובת עצמו. אלא רק נראה לו שאפשר לעשות כך. אבל המילויים שלו הם כולם נמצאים בבורא.
האדם חושב שהוא קונה ורוכש בית, ריהוט, ועוד ועוד כל מיני אביזרים. אבל המילוי שלו מכל החומר הזה, בכל זאת נכנס ברוחניות לכלים אחרים שלא נמצאים באדם. לכן האדם לא יכול להנות ממה שהוא עושה בעולם הזה, כי נשאר לו החומר ולא התענוג. התענוג נמצא בכלים דהשפעה שנמצאים אי שם אצל הבורא. ואז היצר הרע בא ונותן לאדם הבנה שהוא עושה עבודה ריקנית. כי "בין כך ובין כך תעבוד", אבל הסיכום והתוצאה מהעבודה של האדם לא באים אליו, אלא בכל זאת הולכים לבורא במקום להיות מורגשים בו.
אבל אם האדם רוצה שהמילוי שלו ילך לבורא, ומצטרף לתת את המילוי הזה, אז בדבקות שלו בבורא, באותה מידה שהוא דבוק לבורא, הוא מקבל תוצאות מעבודתו. כי התוצאות מהעבודה שלנו תמיד הולכות לבורא. אלא האדם או שעובר לשם להיות עם הבורא, ואז נכלל באותו סיכום מהעבודה שלו. או שלא עובר לשם לבורא, ואז הסיכום מעבודתו הולך לשם, והוא עצמו נשאר כאן ריק.
לכן היצר הרע שמראה לנו עד כמה אנחנו ריקניים, הוא בעצם מכוון את האדם לשים לב לאן הולכת העבודה שלו, לאן היא נעלמת. שכדאי לו ללכת אחריה, ושם לתפוס את התוצאות ממה שעשה, ושם יהיו לו אותן התוצאות כמילוי אמיתי. אבל לא בכלים העכשוויים האלה, אלא בכלים המתוקנים, בכלים דהשפעה.
"מה שאין כן, אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה ללכת בדרכי השפעה, בטח שלא יהיה לו שום ספיקות בהאמונה. ובאם שיש לו ספיקות, אז הוא צריך לדעת, שבטח שאין הוא רוצה ללכת בבחינת השפעה, שעל השפעה מספיק לו האמונה."
מכאן רואים עד כמה הרצון לקבל, האגו שלנו, כל הכלים שנראים לנו, וכל התופעות האגואיסטיות כביכול שמתרחשות בנו, הם "עזר כנגדו" ובאים גם הם מהבורא, ומעוררים אותנו לחשוב אחרת ממה שאנחנו חושבים, לעבוד אחרת את מה שאנחנו עובדים. היצר הרע שמראה לאדם עד כמה העבודה שלו היא ריקנית בסופה, הוא שעוזר לו להתעלות לכלים דהשפעה, ושם לקבל תוצאות מהעבודה.
האם יש הבדל מי גונב את התענוג מהאדם, אם פרעה או בורא?
אין הבדל בין פרעה לבורא. בורא או פרעה הם אותו דבר. רק כלפי האדם הם מתראים כשתי צורות הפוכות. פרעה הוא "אחוריים" של הבורא, כמו שכתוב: "זה כנגד זה ברא אלקים". אין "קדושה" ו"קליפה", אלא רק מערכת אחת שכך מתראה לאדם, בהתאם למידת הקלקולים שבו. וזה נקרא "עזר כנגדו". מלכות איננה הפוכה מזעיר אנפין, אלא הם משלימים זה את זה. עד כמה שהאדם לא נמצא בקדושה, אז באה לו ההתעוררות מצד הקליפה.
איך אפשר למצוא במאמרי "שמעתי" הכוונה ל"אהבת לרעך כמוך", לאהבת הזולת ולעבודה הדדית, כמו ההכוונה הברורה שמוצאים במאמרי "מתן תורה" ו"ערבות"?
מאמרי "שמעתי" נכתבו כעצות לאדם, איך הוא צריך לכוון את עצמו להשפעה. בכל המאמרים של "שמעתי" מדובר רק על איך להגיע לתכונת ההשפעה ולא יותר. לאותה תכונה שכולנו צריכים להגיע אליה.
אלא בעבודת ההשפעה יש עבודה כלפי חברה, בתוך קבוצה, שבה מבצעים את כל הפעולות הנדרשות בכוונה, בדיבור, במעשה, בעזרה ההדדית, בהחלטות הדדיות, איך ללכת ולהתקרב למבנה של "אדם הראשון" "כאיש אחד בלב אחד". כל הביצוע הפרקטי של המעשה דהשפעה, שהוא הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם.
ויש איך האדם מגיע לביצוע הזה. שהוא לוקח את מאמרי "שמעתי", והמאמרים האלה עוזרים לו. כי המאמרים האלה בחלקם מספרים לו איך הוא צריך לבדוק את עצמו ולראות את הכלים שלו, את המחשבות שלו ואת הרצונות שלו. אם הם נכונים או לא נכונים, אם הם נמצאים אצלו מצד הקבלה או מצד ההשפעה. זאת אומרת, מדובר בהם על הבירור שבתוך האדם.
והבירור שבתוך האדם הוא כלפי הקבוצה, כלפי הבורא. כי הם היינו הך. כמו שאומרים בעל הסולם ורב"ש, שבכל מה שיוצא מחוץ לגופו של האדם, אין הבדל בין בורא לבין כל אחד אחר, כי שניהם הם "זר לי". אלא עכשיו אין לנו עסק עם בורא, כי איתו האדם יכול לדמיין אותו איך שבא לו, כמו בכל האמונות והשיטות למיניהם, ואז הוא נעשה מבולבל ויוצא לגמרי מהדרך.
אלא המימוש של דרכנו לבורא, הנקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", מתממש בתוך החברה. כי בה יש לאדם מה שנקרא "תובעים", שהוא משפיע כלפי החברים והם בחזרה דורשים ממנו ומשפיעים עליו. ואז בתוך מערכת היחסים הזאת הוא יכול לברר בדיוק "מי אני", ולקראת מה הוא הולך.
בכל הספרים האלה, גם במאמרי "שמעתי" וגם באיגרות בעל הסולם ורב"ש, שמדובר בהם על העבודה הפנימית והאישית של האדם, החומר מכוון בכל זאת כלפי האדם - מתוך האדם כלפי הקבוצה. כי מה שנאמר בהם כלפי הבורא, אותו דבר חל כלפי הקבוצה. כמו שבעל הסולם מסביר במאמרי "מתן תורה" או "ערבות", שכך צריך לעבוד כלפי הקבוצה, מפני שזוהי הצורה היחידה והבטוחה ביותר, שהאדם יתאר נכון את היחס שלו לבורא.
ולכן לא מדובר על שני מסלולים מקבילים - קודם מאמרי "שמעתי", ואחר כך עבודה בקבוצה, או קודם העבודה בקבוצה ואחר כך מאמרי "שמעתי". אלא בכל מדובר רק על השגת ההשפעה מצד האדם, מתוך הבירור הפרטי שלו כלפי הזר. והזר הקרוב ביותר והבטוח ביותר לבירור הוא הקבוצה.
מהי "אמונה"?
"אמונה" נקרא כוח ההשפעה, שהאדם רוכש על ידי האור המחזיר למוטב בזמן הלימוד, שלומד בקבוצה ומשתוקק להגיע לתכונת ההשפעה, ומעלה אותה למעלה מהרצון לקבל שלו. "כוח דאמונה" הוא כוח ההשפעה, שניהם אותו דבר. הטוב ביותר הוא לבדוק את ההגדרות האלה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". כל המושגים האלה: "אמונה", "אור דחסדים", "גלגלתא עיניים", "השפעה", "כוונה על מנת להשפיע", הם כולם אותו דבר. כי בטבע אין יותר משני כוחות בלבד - כוח ההשפעה, כוח האמונה, וכוח הקבלה, הרצון לקבל. ואין מה להתבלבל מריבוי השמות. הם כולם שייכים רק לשני חלקי הבריאה, או לבורא שהוא "יש מיש", או לנברא שהוא "יש מאין". ואם האדם בכל זאת מתבלבל, הוא חייב תמיד אם משהו לא ברור לו, לחזור לאור וכלי בד' בחינות דאור ישר, ומשם כבר יהיה לו ברור על מה מדובר.