מאמר ל"ו: "מהו, ג' בחינות גופים באדם"
"האדם מורכב מג' בחינות גופים": או אפשר לומר מ"ג' גופים". אלא שלא יבלבלו אותם עם הגוף הגשמי שלנו, לכן אומרים על אותם גופים "ג' בחינות", הבחנות. ואיזה ג' הבחנות שנקראות "גופים", יש באדם: "א. גוף הפנימי שהוא לבוש לנפש דקדושה," וגוף היותר חיצון, הוא "ב. מקליפת נוגה," הגוף האמצעי. ו "ג. ממישכא דחויא." הגוף החיצוני הנקרא "עור של נחש".
"ובכדי שהאדם יהיה ניצול מב' גופים," החיצונים האלה, היינו, ממישכא דחויא ומקליפת נוגה, "שלא יפריעו להקדושה," אלא שהוא כולו יהיה בקדושה, "ושיהיה לו היכולת לשמש רק עם גוף פנימי," כי רק הגוף הפנימי יכול לעשות פעולות דהשפעה, "העצה לזה הוא, שיש סגולה," זאת אומרת, האדם לא יכול להפעיל את עצמו בצורה ישירה ולעשות מתוך עצמו את הפעולה. אלא הוא צריך לתת יגיעה ולעשות כל מיני פעולות וכל מיני מאמצים, כדי לקבל מלמעלה את הכוח שייתן לו הבנה והכוונה איך לבצע אותה פעולה.
והסגולה היא, "שהאדם יחשוב מחשבות רק מה שנוגע להגוף הפנימי. זאת אומרת, שהמחשבה שלו יהיה תמיד ברשות היחיד," כי "גוף הפנימי" נקרא שהאדם הולך רק להשפיע, ומתאר שהוא רק משפיע לבורא, והוא כולו רוצה להידבק בו, וכל כולו וכל העולם שיסתדרו רק בתוך המאציל. כמו בעולם אין סוף, שהאור והכלי הם אחד, "דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". או כמו שכתוב: "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" - ייחוד אחד של אור וכלי, שהכלי דומה לאור לפי השתוות הצורה.
וכך האדם הולך רק לכיוון המטרה. באותה צורה מתאמת כמו שבעל הסולם מתאר באיגרת דף ס"ד ("פרי חכם - איגרות קודש") איך מכוונים למטרה, לקדושה. שהאדם צריך כל הזמן לייחד את עצמו עם האמצעי ועם המטרה, שגם הוא וגם האמצעי וגם המטרה הם מתבררים בסופו של דבר כאחד. כך הגוף הפנימי שנקרא "נפש דקדושה", הוא אור וכלי שפועלים כאחד, כולם להשפעה.
וכדי להגיע לייחוד הזה, המחשבות של האדם צריכות להיות רק ברשות היחיד, "היינו ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא ש"הוא עושה ויעשה לכל המעשים"." שהכל בא מהבורא, והכל מבצע הבורא, "ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה." אבל לאדם יש אפשרות להיות קודם לפעולת הבורא, זאת אומרת, לבקש ממנו. לרצות ולבקש מהבורא שיעשה בו בדיוק מה שתכנן והכין עבורו.
"וכיון שאין הוא חושב עבור ב' גופים הנ"ל," גוף של קליפת נוגה וגוף של מישכא דחויא, שאינם מדברים על ייחוד ועל השפעה, "אז הם מתים," הגופים האלה. אבל רק במידה והאדם לא מתעסק בהם. כי כל דבר שהאדם איננו עוסק בו, אותו משהו נקרא "מת". כי הוא לא נמצא בתוך הרצון של האדם, וכל הבריאה היא רצון.
מה שלא נמצא ברצון של האדם ברגע נוכחי, הוא נחשב מת. אם האדם שוכח על הבורא, אז כל הרוחניות היא בשבילו עניין מת. ואם הוא כל הזמן חושב על העולם הזה, אז בשבילו קיים רק העולם הזה. אבל אם הוא חושב רק על העולם הרוחני, אז בשבילו קיים רק העולם הרוחני. זאת אומרת, האדם הוא מי שקובע, כי הוא החומר של הבריאה.
האדם קובע מה יהיה בתוך הרצון שלו ויחיה, ומה שלא יהיה ברצונו, ולא יעסוק בו כרגע, וימות. ולא שהדבר קיים או לא קיים מחוץ לאדם. מחוץ לאדם לא קיים דבר, אלא רק "עצמותו", אותו אור מופשט. לכן נאמר שאם לא מתעסקים בשני הגופים החיצוניים האלו, הגוף האמצעי הנקרא "קליפת נגה" והגוף החיצון הנקרא "מישכא דחויא", אז הם מתים. מדוע? " משום שאין להם מזונות ואין להם במה להתקיים. כי המחשבות, שחושבים עבורם, מזה הם מתפרנסים.
וזה סוד מה שכתוב "בזיעת אפך תאכל לחם". שלפני חטא דעץ הדעת, לא היה החיות תלוי בהלחם, היינו שלא היו צריכים להמשיך אור וחיות, אלא שהיה מאיר" מתוך עצמו . מפני שהכלים היו כולם כלים דהשפעה. האדם נמצא היה בכלים דהשפעה, ב"גן עדן", ברצונות שכולם רק לטובת הזולת. כי מלכתחילה הבורא סידר את התנאים האלה באדם.
ו "מה שאין כן אחר החטא," שהאדם נפל מאותה דרגה של השפעה, של השתוות, של דבקות בבורא, זאת אומרת, "שאדם הראשון נדבק בהגוף של משכא דחויא," במחשבות זרות, במחשבות רק לעצמו, "אז נקשר החיים בהלחם," שהאדם זקוק למה שנקרא "לחם", "היינו במזונות," שצריך כל הזמן להמשיך בעצמו משהו כדי להחיות את עצמו.
ולפני כן שהאדם היה ב"גן עדן", בעולם הבא, לא היו צריכים להמשיך משהו ולדאוג כל הזמן ממה להחיות את "הגוף". אותו גוף הנקרא "רצון" ולא הגוף הפיסי, אלא רצון שאיננו מתוקן. כי הרצון המתוקן שהיה באדם הראשון לפני החטא, או כמו שיהיה לנו לאחר התיקון, איננו דורש שום יגיעה והמשכת מזונות. כמו "שצריכים כל פעם" עכשיו בינתיים "להמשיך מחדש," את המזונות האלה, אותן מחשבות טובות, מחשבות על הייחוד, על הדבקות. "ואם לא נותנים להם" לרצונות, "מזונות," מחשבות נכונות, אז "הם מתים."
"וזה נעשה לתיקון גדול, בכדי להינצל" מאותם "ב' גופים הנ"ל." זאת אומרת, בכך שהאדם יכול לבחור בין הגוף הפנימי שלו הנקרא "נפש דקדושה", לבין הגוף האמצעי הנקרא "קליפת נוגה", לבין הגוף החיצוני הנקרא "מישכא דחויא", והרצונות שבוחר להימצא בהם הם נקראים "חיים", ואלה שלא חושב עליהם הם נקראים "מתים" - בכך ניתנת לנו האפשרות לנהל את החיים שלנו. ואז האדם יכול על ידי היגיעה שלו ועל ידי ריכוז המחשבה שלו, לחיות באותו גוף שבו הוא דבוק.
ואם הוא נותן מספיק כוח לגוף הפנימי, אז שני הגופים הנותרים הולכים ומתים לאט לאט, עד שהוא מוציא מהם את כל החיות לטובת הגוף הפנימי. כי כל העבודה שלנו היא היגיעה לחשוב רק על הגוף הפנימי. ובמחשבה על הייחוד, על ההשפעה, על הדבקות, האדם ניצול משני הגופים האחרים, הגוף האמצעי והגוף החיצון.
"ולכן מוטל על האדם להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות מה שנוגע להם." לאותם שני הגופים האלה, האמצעי והחיצוני. כי ההבדל בין הגופים האלה לבין הגוף הפנימי, שהגוף הפנימי חושב תמיד על ההשפעה לזולת, להגיע דרך אהבת הזולת לאהבת הבורא. ושני הגופים האחרים, הגוף האמצעי והגוף החיצוני, הם חושבים על "טובת עצמו". או אהבת הזולת לטובת עצמו, או לטובת עצמו לנצל הזולת מכל וכל. ולכן האדם צריך להשתדל ולא לחשוב מחשבות שנוגעות לגופים החיצוניים, האגואיסטיים.
"ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה"." היינו, שאם האדם חוטא ונכנס למחשבה זרה ומתנתק מהייחוד עם הבורא, שהכל בא מהבורא וצריך להידבק רק בו, אז קרה שהתנתק ואין מה לעשות. אבל אם הוא נמצא ב"הרהורי עבירה", בכל מיני מאבקים שכל הזמן חושב ולא חושב, חושב ולא חושב, אז הוא יכול להישאר באותם המצבים גם אלף שנה. לכן כתוב: "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", כי הוא לא מכריע את עצמו להתקדם לימין.
ואין צורך בפעולות. "כי המחשבות זהו המזונות שלהם. היינו מהמחשבות שחושבים מהם," עליהם, "מזה הם מקבלים חיות." ברוחניות לא מתחשבים עם פעולות, אלא עם מחשבות בלבד. והיכן שהאדם חושב, שם הוא נמצא. אם הוא חושב על כוכב, או על מקום אי שם בקצה העולם, או שהוא יושב על קרחון לבד. כל מחשבה שהוא חושב, נקרא שהוא נמצא שם. כי ברוחניות לא צריך יותר, לא צריך לעשות את הפעולות עצמן.
לכן בקבלה חשוב לקבל כל הזמן תמיכה מהחברה והספרים. כדי להחזיק את המחשבות כל רגע ורגע כלפי המטרה האחת. ואם יוצאים ממנה, אז מיד כוח החברה, הכוח הכללי, האור, שמשתדלים לגייס אותו לבוא תמיד לעזרתנו, יחזיק את האדם ויחזיר אותו חזרה למחשבה הנכונה. ולא שיעבור הרהורי העבירה, ויבזבז לשווא את זמנו ואת מרצו בקפיצות מכאן לכאן ומכאן לשם ויפסיד את התכלית.
"לכן האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו." אחרי כל האינטרסים האישיים שלו. "אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת." כי על ידי תועלת הזולת, על ידי אהבת הזולת, מגיעים לאהבת ה'. ובעל הסולם מסביר במאמר "השלום בעולם", שאין הבדל אם האדם מכוון את עצמו כלפי הבורא או כלפי הזולת. כי שניהם נמצאים מחוץ לעורו, מחוץ לגופו.
אלא אם הוא חושב שיש הבדל, שכדאי לו יותר כלפי הבורא ולא כלפי הזולת, אז סימן שיש לו עדיין אינטרס לעצמו. ואם הוא מתנתק מהאינטרס לעצמו, אז אין שום הבדל אם יוצא מעצמו כלפי הבורא או כלפי הזולת, כי רואה אותם כאחד. "וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות." אלא שם כל החיצוניות היא רק כלפי הזולת.
" כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור." היכן שיש לאדם מחשבה לעצמו. "היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף," היינו, בתוך הרצונות האגואיסטיים, "יש להם" לקליפות, "אחיזה." ואז הן סובבות את האדם ומחממות אותו לחשוב ולהתעמק בתוך המחשבות על עצמו. "וכל מה שאינו באה לידי הלבשה," היינו, שמלכתחילה נמצא מחוץ לגופו, "אין הם יכולים להתאחז." שתי הקליפות מישכא דחויא וקליפת נוגה.
"וכשיתמיד" האדם "לחשוב מחשבות שהם" מחוץ לעצמו, "לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). זאת אומרת, לקנות רשות מחוץ לגופו, מחוץ לכל הרצונות והמחשבות שחושב על עצמו. לצאת מאותם רצונות ומחשבות ולא לחשוב על עצמו בכלל. אלא לשפוך ולזרוק את עצמו לזולת מחוץ לעצמו, וממש "להפיל" את עצמו על כל הכלל.
והאדם שעושה כך "ואחר עורי נקפו זאת", הוא מגיע למצב "ומבשרי אחזה אלוק", ש "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק"." זאת אומרת, עד כמה שיוצאים החוצה מגלים בכלים עצמם את הבורא. כי הבורא לא נגלה מחוץ לכלים של האדם.
אלא הכוונות צריכות להיות מחוץ לאדם, ואז בתוך הכלים של האדם מתגלה הבורא. התגלות הבורא נקראת "שכינה הקדושה". "היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף" הפנימי, "בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות." אלא רוצה לצאת מעצמו בתוך הגוף הפנימי שלו, ואז דווקא בתוכו הוא מקבל את ההתלבשות.
"מה שאין כן הרשעים," הם אלה "שרוצים לעבוד דוקא בזמן, שיש" התלבשות , "הלבשות בתוך הגוף," זאת אומרת, הם רוצים לקבל תגמול בתוך הכלים דקבלה, "הנקרא "בתוך העור, אז" כתוב עליהם, ""וימותו ולא בחכמה"." הם לא מקבלים שום דבר באותם כלים שהם משתוקקים למלא. "שאז אין להם שום התלבשות," של האור העליון, השכינה הקדושה, "ולא זוכים לשום דבר."
למרות שהם רצים ומשקיעים מאמצים כדי להשיג משהו, אבל הם לא משיגים. "מה שאין כן הצדיקים, דוקא הם זוכים להתלבשות בגוף." בגלל שיוצאים מחוץ לגוף על ידי הכוונות דלהשפיע שלהם.
האם בזמן ההכנה האדם בעל הבית על המחשבות שלו?
האדם איננו בעל הבית על המחשבות שלו ועל הרצונות שלו ועל הנטיות ועל ההשתוקקות. אלא החשק והרצון שניתן לו, הם בצורה גולמית. ואיך הוא מכוון אותם תלוי רק בחברה שהוא בוחר (ראה מאמר "בחירה חופשית"). ולכן אם האדם נכלל בחברה ולא סתם נמצא בה עם הגוף הגשמי שלו, אלא נכלל במחשבות שלו בחברה, ורוצה להשפיע לחברה, ורוצה להיות בה בכל לב ונפש, אז הוא מקבל מהחברה אותו חיזוק, אותו כיוון, שהוא מחוץ לעורו.
החברה צריכה לתת לאדם את ההכרה שהכי חשוב לצאת מעצמו ולהשפיע. והחשיבות הזאת צריכה להשפיע על האדם כל הזמן. לא חשוב היכן הוא נמצא ובאיזה קשר כרגע עם החברה. אם האדם משקיע כוחות בחברה מתי שמזדמן לידיו, אז בשעה שמבלבלים אותו מלמעלה, החברה באה ועוזרת לו. באותן פעולות האדם מקבל מצד אחד ירידות מהבורא, שמסיטות אותו מהוונה כלפי החברה, כלפי ההשפעה, כלפי הבורא, מאותה כוונה להתקשר לגוף הפנימי, ומצד שני באות לו עליות על ידי כוח החברה שמחזיק אותו.
וכך יוצא שהאדם משתמש נכון בבחירה שלו ומתקדם נכון. אבל אם הוא מוצא בתוך עצמו כוחות להתחזקות בהשפעה, ולא דרך החברה, אז הכוחות האלה שנראים לו כוחות של השפעה, הם בטוח כוחות לצורך קבלה. כי הבסיס להתקדמות שהאדם מוצא בתוך עצמו הוא בסיס שיקרי. בתוך האדם אף פעם לא יכולים להיות מחשבה או רצון, שמכוונים אותו למטרה של השפעה, אפילו אם ילך ויחפש כאלה אלף שנה. אלא רק דרך החברה ורק מתוך החברה הוא יכול לקבל מחשבות כאלה. ולכן אם רוצים להיפטר משני הגופים החיצוניים ולהידבק לגוף הפנימי, צריך לדאוג לקבל חיזוק מהחברה בלבד. כי רק החברה יכולה לעזור לאדם וכל פעם להחזיק אותו ולכוון אותו לכיוון הנכון.
מה ההבדל בין קליפת נוגה לבין מישכא דחויא?
"קליפת נוגה" הנקראת חצי טוב וחצי רע, היא אותם בלבולים הנקראים "הרהורים" שיש לאדם. לאדם אין שום בעיה עם הגוף החיצון הנקרא "מישכא דחויא", עם הרצונות החיצוניים לעצמו. איתם הוא הולך ומנצל את כל העולם לטובת עצמו. למרות שמשך הזמן הוא רואה, שלא יוצא לו מהם שום דבר טוב. אבל אין לו ספיקות בקשר אליהם, והוא נמצא בריצה מתמדת אחר התענוגים לעצמו שמזדמנים לו.
מה שאין כן בקליפת נוגה, שם נמצאים כל הרהורים, אולי כן ואולי לא ובאיזו צורה. כי האדם שנמצא בהתפתחות בלימוד הקבלה ובחברה, עדיין לא מסוגל לקבוע סופית שההכנעה כלפי ספרים וסופרים וחברה ומורה היא ההצלה שלו. אלא כל פעם נמצא בספיקות, במצב של "רצוא ושוב", של הלוך וחזור. ויש בעיה גדולה לצאת מהמצב הזה הנקרא "מצב השובבים" (וקשור בתיקון השובבים). אלא האדם צריך להשתדל לא להיות במישכא דחויא. אבל הוא צריך להיפטר כמה שיותר מהר מהספיקות שמעוררת בו קליפת נוגה.
ומדובר על נקיות המחשבה. כי האדם שמתחיל להיכנס לחברה ולהשפיע לה, ולבקש ממנה כוח השפעה, התעוררות להשפעה, מסירות נפש למעלה מהדעת, עובר מדרגות רבות של מצבים, עד כמה הוא מוכן לעבור את התהליך הזה ורוצה אותו, או לא בדיוק מוכן ורוצה לעבור אותו. ואותה נקיות המחשבה, נקיות הדרישה, נקיות הביטול כלפי החברה, הם המצב האמצעי הזה שנקרא "קליפת נוגה".
ואחר כך שהאדם עובר מחסום, קליפת נוגה נמצאת בין הקליפות. ויש לו ימין, שמאל ואמצע. מצד הקליפה יש לו ממש עורו של נחש, ובאמצע מישכא דחויא, ודווקא בקליפת נוגה צריך לקבוע את הטוב או רע. אבל שם האדם כבר מבין שבקדושה אין לו מה לעשות, הכל כבר קדושה אצלו. בקליפה אין לו אפשרות להצליח, אלא דווקא בקליפת נוגה, שהיא קו אמצעי, מסך דחיריק. אותה עבודה שנקווה בעזרת ה' להגיע אליה במהרה בימינו.
האם גם מתחת למחסום נמצאים בקליפת נוגה?
למטה ממחסום לא יכולים להיות ב"קליפת נוגה", כי למטה ממחסום לא נמצאים בקליפות. לפני המחסום בזמן ההכנה עדיין לא נמצאים בנו לא קליפות מישכא דחויא וקליפת נוגה וגם לא קדושה. קליפה וקדושה הם שני כוחות שנמצאים זה כנגד זה למעלה ממחסום. למטה ממחסום עוברים רק זמן הכנה. זאת אומרת, כנגד הכוחות האלה שישנם למעלה, אותם ג' גופים, יש גם בנו כעין הכנות. אבל לא הגופים האלה בעצמם. להגיע לקליפת נוגה עצמה זה דבר גדול, כי היא סימן שהאדם כבר יכול להכריע לטוב או לרע.
אם הגוף הפנימי הוא הגוף הקדוש, אז למה נאמר שהאדם צריך לצאת לקדושה "מחוץ לעורו"?
"גוף" נקרא הכלי של האדם, הרצונות של האדם. בעולם הזה נראה שיש דומם, צומח, חי, אותם דברים מדומים שברצון לקבל שלנו הם נראים קיימים בחומר. אבל החומר של הבריאה הוא רצון, כוח הרצון. ולכן בקבלה מדברים רק על רצונות, על רצונות פנימיים ורצונות חיצוניים.
במה הרצונות הם "פנימיים" ו"חיצוניים"? הבורא ברא רצון בלבד ולא משהו פנימי או חיצוני. אלא אחר כך הרצון "נשבר", התקלקל. היתה לרצון כוונה על מנת להשפיע שבאה לו מהבורא, ואז "נשבר" הרצון הכללי הזה שנקרא "אדם הראשון". זאת אומרת, הכוונה שלו התהפכה מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל, והרצון נעשה על מנת לקבל.
והכלי הזה שהתקלקל לרצונות עם כוונה על מנת לקבל, הוא צריך לעבור תיקון, מהכוונות לקבל לעצמו הנקראות "קליפה", לכוונות להשפיע מחוץ לו הנקראות "קדושה". לכן אם מדברים בקבלה על הכלים, על הרצונות, אומרים שהם מקבלים "בפנים", בתוך הכלי. ואם מדברים על כוונות, הכוונות הן מחוץ לכלי. כי על הכלי מתקינים מסך, ובונים את כל הכוונות של הכלי למעלה מהמסך, להשפיע החוצה, להשפיע לבורא. ואז הכלי מקבל את האור בפנים.
לכן אם מדברים על כלי קליטה, אז כלי קליטה הוא פנימי. ואם מדברים על כוונה, אז הכוונה היא כלפי חוץ. המושגים האלה פנימי וחיצוני מבלבלים מאוד, אבל אין דרך אחרת לבטא אותו שינוי בכוונה. כי רק על ידי הכוונה נוצר השינוי הזה מפנימיות לחיצוניות. ומה שהיה יותר חיצון, נעשה יותר פנימי, וההפך.
באיזו דרך האדם מגיע להבנה שהוא יכול לדלג על כל הקושיות רק על ידי החברה?
בקבלה לומדים שהאדם יכול לזרז את הזמנים, אבל לא לעשות קפיצות דרך. מצבים יכולים להתחלף אצלו במהירות כזאת שהוא יעבור מאה שנה תוך שבוע ימים. אבל אי אפשר לקפוץ פתאום כמה דרגות של מצבים. כי אנחנו מבצעים רק לפי שרשרת של רשימות שכל הזמן מתעוררות בנו אחת אחרי השניה.
אנחנו לא מרגישים את הפרצופים האלה שיוצאים בנו, ולא מרגישים במה אנחנו פועלים, כי אנחנו עדיין נמצאים בהסתר. אבל בהסתר רק כלפינו, כלפי המודעות שלנו, שאנחנו מבצעים בלי ראייה והבנה מה מבצעים. כמו שתינוק הולך וגדל בלי דעת. הוא לא יודע למה הוא עושה את הפעולות, אלא הטבע דוחף אותו פתאום לרוץ, פתאום לקפוץ, לבנות או להרוס. אבל בצורה כזאת הטבע פועל בו איך לגדול.
כך קורה בדרך הרוחנית. הרשימות שיוצאות בנו דוחפות את האדם קדימה, בלי שיש לו יכולת לשנות משהו, אלא רק לזרז את קצב ההתפתחות על ידי ההבנה שלו. להבין את המצבים, שהמצב הנוכחי הוא רע. וכך לקדם את עצמו למצב הבא.
ובעל הסולם מסביר, שהאנושות מתפתחת על ידי זה, שהיא כל פעם נעצרת באיזה מצב וסובלת וסובלת ממנו, עד שהוא נעשה מצב בלתי נסבל, ואז היא עוברת למצב הבא. אבל על ידי לימוד הקבלה במסגרת של קבוצה ובעזרת אמצעים נוספים, יכולים להגיע להבנה מידית שהמצב הוא רע. ואז לא נעצרים בשלב השהייה ועומדים. אלא כל פעם מגלים את הרע, ומיד מתקדמים לטוב.
והדרכים להגיע למצב שמרגישים את הקבוצה כהכרחית, השלבים האלה הם כמו שכתוב, שהבורא מביא את האדם לקבוצה הנכונה. ואפילו שהאדם נמצא אי שם בקצה העולם, אם מעוררים בו את הרשימו הרוחני, אז יחד עם הרשימו שמתעורר, מתגלה לו הקשר לאותו מקום שממנו הוא יכול לקבל הזנה. ואין דבר כזה שיתעורר בו אותו רשימו, והוא לא יגיע למקום הנכון.
אנשים יכולים להסתובב ולחפש בכל מיני שיטות ובכל מיני חוגים ואפילו להגיע עד שימוש בסמים. אבל אם מתעוררת באדם הנקודה שבלב, כנגדה הוא פתאום מרגיש ומגלה "שורש", מקום שמשם אפשר להזין את הנקודה הזאת ולהגדיל אותה. ואז הוא בא לחברה, למורה ולספרים. אלא הבעיה היא שאין לאדם שום קושי להכניע את עצמו כלפי מורה וספרים, אבל לא כלפי החברה.
כלפי ספרים ומורה אנשים באים ובלית ברירה נכנעים. אלפי אנשים בעולם מוכנים לשמוע בקולו של איזה מקובל. כי לאנשים קל יחסית להכניע את עצמם כלפי אדם שיש לו הסבר על החיים, שמבין מה שהוא מדבר, שמבין מה שכתוב, בעיקר אם הם רוצים ללמוד משהו. ומדרך העולם שאנשים יודעים מטבעם, שצריך ללכת וללמוד אצל מישהו, ורצוי עם זקן לבן. כוח ההרגל ולחץ החברה פועלים באופן טבעי על האדם לבוא וללמוד. ואחר כך הוא יכול ללכת ולספר בכל מקום שפעם הוא למד קבלה אצל איזה איש זקן, וכולם יעריכו אותו.
אבל מאותה נקודה ואילך, קשה לאדם להתחיל לאבד את עצמו בתוך החברה, בין חברים שהם כמוהו. כי הוא לא רואה אותם כגדולים, אלא שהם יושבים ולומדים כמוהו ולא מבינים כלום. אבל הוא צריך להכניע את עצמו כלפי המהות הזאת שנקראת "חברה", שהוא לא רואה דוגמא שלה, לא ברחוב ולא בשום מקום. ואפילו לא ב"כולנו יחד" הזה כמו שרואים בצבא או במשחקי כדורגל. כי המושג הזה "להכניע את עצמי כלפי כולם" לא נמצא בעולם שלנו. ולכן כל כך קשה לכל אחד להיכנע לחברה.
לכן אין בעיה לאנשים להכניע את עצמם כלפי המורה וכלפי הלימוד. אבל כלפי החברה יש להם בעיה. ומה יכולים לעשות? להשתדל לקשור את שני האמצעים האלה יחד. אם התלמיד מחליט שהוא נמצא אצל המורה הזה, אז הוא חייב לשמוע בקולו, מה הוא אומר לו על החברה. ואם התלמיד לא מבצע מה שהמורה אומר כלפי החברה, אז הוא כאילו לא נמצא אצלו. ואסור לו להשלות את עצמו, אלא לעשות חשבון מדויק, מה המורה אומר לו, ומה מתוך זה הוא עושה ולא עושה. ואם הוא לא עושה, אז לא כדאי שיישאר אצל המורה הזה. זאת אומרת, האדם צריך להחליט, או להיות אצל המורה הזה ולבצע מה שהוא אומר, או לא להיות אצלו. כי חבל על הזמן.
וההכרעה הזאת כלפי החברה היא כל הבחירה החופשית שעליה מדבר בעל הסולם, כי לא מקבלים חיזוק מאף אחד. אבל מה יכול לעזור? דבר ראשון כמה שיותר לקרוא על האמצעי היחידי הזה שנקרא "כוח החברה", לא חשוב כמה שונאים את הנושא הזה ולא רוצים אותו ונדחים ממנו. לעשות תקצירים וכל מיני תרגילים עם הטקסט, ולבנות כל מיני מערכות כדי כמה שאפשר לשחק עם הרעיון הזה. ודבר שני, להשתתף פיסית בכל מיני פעולות משותפות, כמו למשל הפצה, שהיא הפעולה הטובה ביותר. כי בהפצה כל הקבוצה יחד כגוף אחד משפיעה לקהל החיצוני. וכך קל יותר להשפיע לחיצונים.
ולאחר יגיעה מספקת כמותית ואיכותית בשני הדברים האלה, האדם מתחיל להרגיש שהחברה איננה האנשים שיושבים מולו, אלא הנשמות שלהם שנמצאות למעלה מהם. ודרך הנקודה שבלב שהיא שורש הנשמה שלו, הוא מתקשר ישר לנשמות שלהם, שכלפיו הן מתוקנות. הוא נכנס לתוכן ומשם מקבל את כל הכוח הרוחני. ובקשר ביניהן הוא מגלה את הבורא. אין לו מקום אחר לגלות בו את החיים הרוחניים.
וכך לאט לאט האדם מתחיל לתאר לעצמו את החשיבות הזאת. שהחברה שלו איננה כל הפרצופים, שיושבים מולו כל אחד במצבו הזמני, אחד ישן, אחד צוחק, אחד נמצא במחשבות שלו בבית, או באיזה מקום אחר. אלא הוא מתקשר לנשמות שלהם. ואז לא חשוב היכן הוא נמצא והיכן הם נמצאים, אלא בכללות הם משתוקקים להיות באותה מערכת שהנשמות קשורות יחד ובתוכה מתגלה הבורא. אם האדם משתדל כל הזמן להחזיר לעצמו את התמונה הזאת, שהוא לא משתתף עם גופים, אלא עם נשמות, אז הוא מתחיל להתקרב לאותו מצב.
מתי האדם הופך להיות "תלמיד" של "רב"?
רק במידה שהתלמיד שומע לדברי רבו, אז הוא נקרא "תלמיד" והרב נקרא "רב שלו" או "מורה שלו". ואם הוא לא רוצה לשמוע מה שהרב אומר לו, אז הוא לא תלמיד שלו. ואין טעם שישב וילמד אצלו. אלא עדיף שילך למישהו אחר, לשמוע ממנו וללמוד משהו אחר. כי אצל הרב הזה הוא יושב בטל.
האם המורה נותן העצות ברורות וחד משמעיות או שצריך לברר מה נאמר?
המורה אומר דברים מדויקים מאוד מאוד. כי הוא אומר אותם מהדרגה שלו, היכן שהדברים האלה שהוא אומר מבוררים היטב. מקובל לא יכול להגיד משהו שהוא לא משיג, ולא יכול להסביר או לפרש מה שהוא לא מרגיש. ואם הדברים שלו מיטשטשים בתוך המוח והלב של התלמיד, זה כבר משהו אחר. ובמקרה כזה צריך לברר אותם יחד עם החברים, ויחד עם המורה עצמו בשאלות ותשובות, ולקרוא שוב את כל הטקסטים. אבל לא נכון לחשוב שהעצות הן עצות מטושטשות.
ואם בודקים רואים שבעל הסולם אומר אותו דבר בדיוק. שחייבים לעסוק בהפצת הקבלה, שחייבים ללמוד ומה בדיוק ללמוד ואיזה חלקים בספר, שחייב להיות קשר עם החברה, ואיזה תקנון פחות או יותר צריכים. אלא התלמידים עדיין לא מבינים ולא יודעים איך ליישם את העצות האלה, ואיך לחבר את כל הגורמים האלה יחד. אבל הם לא יודעים ולא מבינים, ולא שהעצות עצמן אינן עצות נכונות.
אלא התלמיד צריך לבדוק תמיד את המורה שלו, ולא חשוב שאולי מחר הוא יחליף אותו - האם המורה שלו אומר מה שכתוב במקור. כי מורה שרוצה לקדם את התלמיד, צריך להסביר לו היום קצת יותר את המקור, כדי שמחר התלמיד יראה בעצמו את הדברים האלה במקור. כמו מורה בבית ספר יסודי שמלמד תלמידים, שעולים אחר כך לכיתות הגבוהות ומגלים בעצמם את הידע הזה, ויותר מאוחר הולכים ללמוד מקצוע וכל אחד "עולה על רבו" ונעשה פרופסור או מדען. אבל אותו מורה נשאר להיות מורה בבית ספר.
תמיד צריך לבדוק את המורה לפי העקרונות שרואים בספרים. ואם התלמיד רואה שהמורה לא בדיוק פועל כך, אז הוא צריך לברר ואפילו לשאול אותו. בקבלה חייבים לברר כל ספק וספק, כי על ידי זה האדם גדל. על כל דבר מותר וחובה לשאול, אלא יש דברים שעדיין לא נוכל להבין. אבל אין דבר שאסור לגלות. אלא "אסור" פירושו אי אפשר. אי אפשר, כי הכלים עדיין לא מוכנים. ואם אין לאדם יכולת לקלוט ולהבין את ההסבר, אז אין מה להסביר לו על עשר דרגות קדימה.
איך אפשר להבחין שמתרשלים בעבודה?
התרשלות בעבודה רואים לפי התוצאות. כי האדם עצמו לא יודע מה צריך לעשות. אלא רק להרגיש אם הוא מתנתק לשעות רבות מאותה מחשבה, שהוא רוצה לצאת מתוך עצמו ו"להישפך" מחוץ לו, בתוך החברה, בנשמה הכללית, בבורא. אם יש לו הפסקות גדולות באותה מחשבה של השפעה, זה נקרא שהוא נכשל. ואז חייב לקבל חיזוק גדול מהחברה.
החיזוק הזה יכול להגיע מהחברה, רק בתנאי שהאדם עשה פעולות הכנה בהתאם לכך. ורק לפי התוצאות יכולים לקבוע עד כמה מצליחים ביגיעה, גם תוצאות שנראות רעות. כי האדם עושה מאמצים גדולים מאוד, וכנגד זה מראים לו עד כמה שהוא עדיין נמצא ברע. ואז בהרגשה שלו התוצאה היא רעה, אבל בהבנה ובקביעת האמת התוצאה היא טובה.
איך אפשר לשמור על הרגשת הביטחון מהקבוצה בזמן שהולכים סתם כך ברחוב?
אדם שהולך ברחוב, בראשו מתרוצצות אלף ואחת מחשבות. אבל לא מדובר על המחשבות הבהמיות שלו, על הכישלון שהוא חושב מחשבות בהמיות. אלא על הכישלון הזה שהאדם יוצא מהרגשת הייחוד, מהשתוקקות לייחוד הבורא.
ולכן גם אם האדם מאבד את הקשר הזה "אני-קבוצה-חברה-בורא", ובמקום להיות כולו שם, הוא נמצא שם רק בחלק אחד של המוח, ובחלק האחר הוא מחשב כל מיני מחשבות על העולם הזה, על העבודה, על המשפחה, על הגופניות שלו, אם יחד עם זה כל הזמן באיזה מקום בראש נמצאת אצלו הכרת הקשר הזה "אני-אמצעי-תורה-בורא", אז לא נקרא שהוא נכשל.
אם הוא כל הזמן ער לכך, שיש מאור המחזיר למוטב, והרצונות שלו הם לצאת מעצמו, להשתוות הצורה עם הבורא, ולפי השתוות הצורה להגיע לדבקות אליו, אז לא חשוב אם הוא נמצא ברחוב או במצב אחר, ולא חשוב אם הוא עושה כל מיני דברים אחרים, בכל זאת הוא נמצא בקשר עם הרוחניות ולא בהכרח על ידי הפעולות. ואז האדם יכול לזלול ולאכול עשר סעודות ביום ולהיות בהשפעה גדולה מאוד.
אם הקשר הוא בין הגופים והמלחמה היא בין דעות, מה נמצא במחלוקת - הגופים או הנשמות?
בדברי החכמים האלה על עניין ריבוי דעות מבוררים דברים מאוד גבוהים. אלא בבניית החברה העתידית צריך להבין, שאמנם כל אחד ואחד נמצא במצב אחר במחשבה וברצון, אבל כולם חייבים להיות בקשר אחד. ואז דווקא מתוך ניגוד המחשבות והכוונות והדעות בין החברים, שכולם נמצאים במחלוקת, כולם באים לכלי עשיר, לכלי מיוחד, לכלי גדול, שיש בו מגוון רחב של הבחנות ודעות. ולכן מתחברים יחד. כי בהתחברות יחד יכולים לגלות אור עצום ואינסופי בהבחנות.
זאת אומרת, תרי"ג הרצונות הם כמו איברים בגוף אחד. אלא כל אחד מתרי"ג הרצונות רוצה משהו אחר, אחד רוצה לקפוץ, שני רוצה לישון, שלישי לשיר ורביעי לשתוק. ואיך כל תרי"ג הרצונות האלה, שנמצאים במחלוקת זה עם זה בתוך אדם אחד, יכולים לעבוד כולם יחד? איך כל בני האדם יכולים להתחבר יחד בכלי כללי, אם כל הנשמות שלהם שנמצאות בגוף הכללי, מכף רגל ועד ראש בגופו של "אדם הראשון", מנוגדות זו לזו? מה מחבר אותם? מחברת אותם הכוונה.
ואז כל הנשמות שפועלות בצורה אפילו הפוכה זו מזו, אחת להשפיע והשניה לקבל, או אחת להשפיע כך והשניה לקבל כך, כולן מתחברות יחד מעל הגוף, מעל הרצונות, בעל מנת להשפיע. ואם הכוונה היא על מנת להשפיע, כבר לא חשובה הפעולה. אלא אנחנו שלא יכולים לראות את המעשה בצורה נכונה, לראות אותו רק דרך הכוונות, היכן שכולם מתחברים להשפעה, לא מבינים שלא חשוב המעשה.
אלא רואים מישהו סוטר למישהו אחר, כמו אבא שנותן סטירה לילד שלו, ושופטים אותו שהוא אבא אכזר. אבל האמת היא הפוכה לחלוטין. הוא אבא שאוהב ומרחם על הילד שלו. כי אם הילד לא יקבל היום מכה, מחר יעשה דברים שיגרמו לו נזק נצחי. הוא לא יוכל להתנתק מהרצון לקבל האגואיסטי שלו, ולבצע פעולות לטובת ההתפתחות שלו. לכן כדי לשמור עליו כדאי ללמד אותו לקח כמה מהר שרק אפשר. אבל הילד מסתכל על המעשה לפי עד כמה שמבין את הכוונה.
ו"איזהו חכם הרואה את הנולד?" - רק שרואים את כל הפרספקטיבה, את כל העתיד הצפוי מתוך המעשה, רק אז הילד מצדיק את אביו. ואחרת, אם הילד איננו נכנס לתוך הכוונות של האב, אז הוא לא יכול להצדיק אותו, כי לפי המעשה האכזרי צריך לשים את אבא אחרי סורג ובריח. אבל לפי הכוונה, הוא מביע במעשה הזה אהבה עצומה לילד שלו.