אותיות ס"ב – ס"ו
אות ס"ב
ונקרא גם כן בינוני, משום שאחר שזכה על כל פנים לתשובה מיראה, נעשה מוכשר על ידי העסק השלם בתורה ומעשים טובים, לזכות לתשובה מאהבה גם כן, אשר אז, יזכה לבחינת צדיק גמור, ולפיכך נמצא עתה, שהוא הבינוני בין היראה לאהבה, שעל שם זה נקרא בינוני, משאין כן בטרם זה, לא היה מוכשר לגמרי אפילו להכין את עצמו לתשובה מאהבה.
באות ס"ב מדובר על מצבים מֵעֵבר למחסום, כשאדם מתחיל לתקן את גלגלתא עיניים שלו ונמצא בתשובה מיראה. אז הוא נקרא צדיק שאינו גמור, או בינוני (שרטוט 1). "בינוני" נקרא שנמצא בין העבירה בהסתר אחד לבין התשובה השלמה, שאז יהיה צדיק גמור. לכן הוא נקרא בינוני, שעוד לא הגיע לתשובה שלמה, אבל הוא כבר רוכש את הכלים שלו, את תכונות ההשפעה, שיעזרו לו הלאה לרכוש גם את התשובה מאהבה (שרטוט 1), שנקראת "מצווה אחת".
שרטוט 1
זהו שלב מאוד חשוב, שבו האדם עולה מעל האגו שלו (שרטוט 1), לא מתקן אותו, אלא מנטרל אותו ועולה מעליו. זאת אומרת, בשלב הזה האדם כל הזמן בונה את גלגלתא עיניים שלו על פני הרצון לקבל, בלי להשתמש ברצון לקבל למעשה. הוא עוד לא נותן, אלא רק רוכש כוחות נתינה, כוונות של נתינה, מה שנקרא גלגלתא עיניים או תכונת הבינה. ודאי שיש לו בפנים גם כלים דקבלה וגם אור דחוכמה, אבל זה רק כדי לדחות ולבנות על פניהם את הכלים דהשפעה שלו. זה השלב הראשון של הקדושה, שנמצא בעולם הבריאה.
שאלה: אדם שסיים את מדרגת צדיק שאינו גמור, נכנס מיד לדרגת אהבה. אם כך, למה הוא נקרא בינוני?
טרם שהוא נכנס לדרגת אהבה הוא נקרא בינוני. הוא נמצא בין האהבה לבין העבירה, לכן הוא נקרא "בינוני". הוא עדיין לא הגיע לתשובה השלמה.
שאלה: האם כל מדרגת היראה נקראת "בינוני"?
אדם נקרא בינוני מכמה סיבות, שהן בעצם סיבה אחת. הבינוני צריך לראות את עצמו באמצע הדרך, שהוא כבר לא עושה עבירות. אבל הוא לא עושה עבירות בגלל שעשה תשובה מיראה, מתוך שהתגלה לו שכר ועונש. כמו אדם שלא יכול להכניס יד לאש, או לברוח מהרווח שנמצא לפניו, רק הגלוי של שכר ועונש מחזיק אותו, כך הבינוני לא עושה עבירות. זאת אומרת, הוא עדיין לא נקרא צדיק גמור. הוא עוד לא יכול להיות צדיק גמור, כי הוא עוד לא בדק את כל העסקים של הבורא עם האחרים. וכשיתגלו לו דברים כביכול לא כשרים יכול להיות שהאהבה שלו תפוג ותתבטל. לכן הוא עדיין נקרא בינוני.
וגם "מצווה אחת" שנשארה לו, מצוות האהבה, שקולה כנגד כל יתר המצוות. כי כל המצוות הקודמות למצוות האהבה הן כדי להגיע לאהבה. כי מצוות האהבה היא למעשה המטרה, וכל יתר השלבים שהוא עובר לפני מצוות האהבה הם כשלבי ההכנה אליה.
לכן מצוות האהבה נקראת "מצווה אחת". זאת כדי להדגיש שמצד אחד אי אפשר לחייב לקיים אותה, כי היא תלויה בהרגשת הלב, ומצד שני, יש חיוב לקיימה, כי אם האדם מגיע ליראה, אז יש לפניו את הכלים להגיע לאהבה. זאת אומרת, להתחבר עם הנשמות האחרות.
צריך להבין, שכל הבעיה שלנו בתפיסת הרוחניות, בתפיסת השגחת הבורא שאותה איננו מבינים, היא שאנחנו רוצים ליחֵס את הדרך שלנו למקור אחד, לנקודה אחת. אלא ש"יגעתי ומצאתי" הם שני דברים שונים. האדם מתייגע בדבר אחד, ומוצא דבר אחר. לכן איננו מבינים האם את הרוחניות שמגיעה אלינו אנחנו רוכשים, או לא? אנחנו לא רוכשים את הרוחניות, זה לא נקרא קניין, זה נקרא מציאה. אותו דבר בנוגע למצוות האהבה.
אנחנו חייבים להגיע לאהבה, ולכאורה לא ברור איך נוכל לחייב את עצמנו להגיע לאהבה. אבל יש חוקיות ותיקונים, שעוזרים לנו להגיע לתיקון הכלים, שבהם אנחנו קונים בינתיים תיקון פרטי. בתיקון הפרטי אנחנו בודקים את כל היחס של הבורא אלינו במשך כל הגלגולים, מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.
ואחר כך יש לנו אפשרויות לבדוק את אותם היחסים של הבורא עם כל יתר הנשמות. הבדיקה הזאת היא כבר בדרגה אחרונה של אהבה, בדרגה ד', בדרגת התשובה מאהבה. שם אדם בודק את כל יחס של הבורא לכל הבריאה, לכל הנשמות, ובזה הוא מוצא תשובה מאהבה. זאת אומרת, הבדיקה הזאת מביאה אותו לאהבה. אי אפשר לחייב באהבה, בתכונה. אבל אפשר לחייב בתיקון שבזכותו תתגלה באדם אהבה. גם מצוות האהבה היא לפי "יגעתי ומצאתי".
לכן נראה לנו שברוחניות דורשים מאיתנו דברים, שאנחנו לא מסוגלים לעשותם, כמו למשל "אמונה למעלה מהדעת". האדם לא יודע איך להגיע ל"אמונה למעלה מהדעת", הוא לא מבין מה זה. אומרים לו: "תעשה פעולות כאלה ואחרות, יבוא האור המחזיר למוטב וייתן לך את תכונת האמונה. אז תדע מה זה אמונה למעלה מהדעת". גם כאן העבודה היא ב"יגעתי ומצאתי".
התנאי הזה חל על כל קניין רוחני. כי תמיד אנחנו הולכים ממדרגה קטנה למדרגה גדולה יותר, שטרם שאנחנו זוכים בה, יש רק יגיעה במה שניתן בדרגה הקודמת, ואז תמיד יש מציאה.
אות ס"ג
והנה נתבארה היטב המדרגה הראשונה של השגת גילוי הפנים, דהיינו, ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד כנזכר למעלה, שזה נקרא תשובה מיראה, שהזדונות נעשו לו כשגגות, ונקרא צדיק שאינו גמור, וגם נקרא בינוני (שרטוט 2) , כמבואר.
שרטוט 2
שאלה: מה ההבדל בין החיבור עם הנשמות בדרגת יראה, לבין החיבור עם הנשמות בדרגת האהבה?
אדם שנמצא בדרגת תשובה מיראה, נמצא בוודאי ברוחניות, בהשפעה, אבל לא בהשפעה אקטיבית. זה כמו אישה שמוכנה להיות אמא, אבל עדיין לא מוכנה להיות בהריון. כמו בינה שלא התעברה, שעדיין לא נמצאת במעשה ההשפעה.
אדם שנמצא בתשובה מיראה רוכש את תוכנת ההשפעה, וצריך לתקן את הכלים שלו על פני כל הרצונות. הכלים האלה מתגלים בעביות שורש, א', ב', ג' ו-ד', ועל פניהם הוא כל הזמן רוכש גלגלתא עיניים יותר ויותר גדולים. עולמות בי"ע [בריאה יצירה עשיה] מסודרים מלמטה למעלה לפי העביות, מעליהם נמצא עולם האצילות, והאדם מעלה את עצמו לאצילות על פני בי"ע (שרטוט 3).
שרטוט 3
האדם עולה דרך בי"ע לאצילות לרכוש גלגלתא עיניים. ואחר כך כשהוא נמצא באצילות, כביכול בזו"ן דאצילות, הוא מתחיל להתייחס לנשמות כזו"ן דאצילות. הוא עובד על אח"פ דעליה ומתחיל להוציא את הנשמות מבריאה, ואחר כך מיצירה, ואחר כך מעשיה. בעבודה על אח"פ דעליה, האדם הוא שעובד. הוא עובד כלפי יתר הנשמות, ומתקן אותן.
שרטוט 4
הוא מתקן אותן מתוך שהוא משתמש באח"פ שלו בפועל, כמו בינה שמשתמשת באח"פ שלה, כדי להשפיע לאחרים. זאת אומרת, הפעולות שלו כלפי נשמות אחרות הן כמו של בורא, כמו של זו"ן דאצילות. הוא מעורר את השכינתא, את מלכות דאצילות, כדי לחבר אליה את כל יתר הנשמות. הוא בודק אותן, מה קורה איתן במשך כל התהליך שלהן עד גמר התיקון, ובקשר שלו אליהן הוא מתקן את הכול. לכן כשהאדם גומר את הפעולות בדרגת האהבה, הוא מגיע לגמר התיקון הפרטי שלו (שרטוט 4), השלם.
אות ס"ד
ועתה נבאר את המדרגה השניה של השגת גילוי הפנים, שהיא השגת ההשגחה השלימה האמיתית הנצחית, שפירושה, שהשם יתברך משגיח על בריותיו בבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים, אשר עתה הוא נקרא צדיק גמור, ותשובה מאהבה, אשר זוכה שהזדונות נהפכו לו לזכויות (שרטוט 5) . והנה נתבארו כל ד' הבחינות של הבנת ההשגחה, הנוהגים בבריות. אשר שלש הבחינות הראשונות, שהם: הסתר כפול, והסתר אחד, והשגת השגחת שכר ועונש, אינם אלא הכנות, שעל ידיהם יזכה האדם לבחינה הד', שהיא השגת ההשגחה האמיתית הנצחית, שענינה יתבאר לפנינו בעזרת השם.
שרטוט 5
שאלה: מהי העבודה של האדם המתקן את הרצונות שלו?
כל הזמן הוא מתקן את הכוונות שלו, את הכוונות בלבד. ברצונות אין מה לתקן. כוונות הן מסַכים. כל הזמן הוא בונה מסכים כנגד הקלקול שלו, שהיה לו מלכתחילה.
שאלה: אם האדם מתקן את הכוונות שלו בלבד, מה ההבדל בין תיקון הכוונות בגלגלתא ועיניים, לבין תיקון הכוונות בתשובה מאהבה?
העבודה עם מסך בעביות שורש ו-א' נקראת תיקון גלגלתא עיניים. כי את הרצונות האלה האדם עדיין לא מעורר בפועל, ולא מרגיש בהם תענוגים, לא מרגיש שהוא מקבל. כנגד התענוגים, אין לו מסַכים. הוא לא מרשה לעצמו להרגיש תענוגים, כי הוא יודע שלא יתגבר עליהם, ולכן הוא עושה עליהם צמצום. בכלים האלה הוא יכול לעשות רק את תיקון הבריאה, היינו לרכוש כוונות ב"על מנת להשפיע". בתיקון גלגלתא עיניים האדם רוכש כוונה "על מנת להשפיע" על כל תרי"ג הרצונות שלו, בלי להשתמש ברצונות שלו.
אמנם התיקון הזה נקרא עבודה בגלגלתא ועיניים, אבל האדם לא יכול לעבוד בגלגלתא עיניים. הוא יכול לעבוד בכל הכלי שלו. האדם לא יודע איזה רצונות מתעוררים בו, וגם לא חשוב לו. הוא יודע רק שכלפי ה"אני" שלו חייב להיות אצלו העיקרון של השפעה. ולפי העיקרון הזה הוא עובד. לפי העיקרון הזה האדם מתקן את עצמו, זאת אומרת רוכש מסך "להשפיע על מנת להשפיע". ואחרי שהוא מסיים את רכישת המסך ב"על מנת להשפיע", כבר יש לו את היכולת "לקבל על מנת להשפיע".
לאדם תמיד יש כלי אחד, ובו תרי"ג חלקים, עשר ספירות. בכלי הזה מתגלות לאט לאט כל דרגות העביות. שורש, א', ב', ג', ו-ד' הם החלקים שבכלי (שרטוט 6).
שרטוט 6
אלא שאנחנו מתבלבלים בין השמות האלה, שמצביעים על חלקי הכלי, לבין שמות שמצביעים על עביות הרצונות. הרב ברוך אשלג (הרב"ש) נותן לכך דוגמה: כשאדם אומר לחברו, "אתה גבוה ממני בראש", הוא לא מתכוון שאין לו ראש, אלא שהראש שלו נמוך יותר מהראש של חברו. זאת אומרת, אנחנו מודדים את ההפרש באמצעות חלקי הגוף (שרטוט 7).
שרטוט 7
אותו הדבר ברוחניות. כך למשל אנחנו אומרים שבפרצוף יש בסך הכול גלגלתא ועיניים. והאח"פ שלו נסתרים, הוא לא עובד איתם (שרטוט 8). אבל מה זאת אומרת לא עובד? האם הפרצוף יכול לא לעבוד עם הכלים שלו? "לא עובד" נקרא שהוא לא משתמש בכלים האלה בצורה אקטיבית. אבל הוא מפעיל אותם, את כולם, גם את הכלים גלגלתא ועיניים וגם את הכלים אח"פ. אין כלים שבהם הפרצוף לא מקבל. אין דבר כזה כלים דהשפעה או גלגלתא ועיניים, היינו כלים שבהם האדם נותן. הבורא לא ברא כלי לתת, כלי שנותן. הבורא ברא רצון לקבל.
שרטוט 8
אלא שסגנון העבודה בגלגלתא עיניים הוא הרגשת העביות, הרגשת הרצון, הרגשת התענוג, ולא שהאדם מקבל ועל ידי זה מרגיש שהוא יכול לתת. לכן גלגלתא עיניים נקראים כלים דהשפעה. אם האדם לוקח את כל עשר הספירות שלו, את כל מה שיש לו – והוא לא יכול לקחת פחות מעשר ספירות או יותר – ומחליט שהוא לא מקבל, שיש לו צמצום א' (שרטוט 9); אם הוא רוצה לעבוד רק על דבר אחד, היינו לחשוב על הבורא, על זה שהוא רוצה לתת לו הכול, אבל כמו בחינה ב' ב-ד' בחינות דאור ישר אין לו מה לתת, אז כל הכלי שלו, כל הרצונות שלו, נקראים גלגלתא ועיניים (שרטוט 9).
שרטוט 9
ומה נקרא אח"פ? אח"פ נקרא שהאדם לוקח את כל הכלי שלו, ובכולו הוא מקבל ונהנה, כדי להרגיש את התענוג שהוא מביא לבורא. הוא גם נמצא למעלה מהתענוג של ליהנות לבורא. הוא כביכול יכול ליהנות מזה שהוא נותן תענוג לבורא, אבל הוא גם למעלה מזה. זה נקרא שבנוסף לגלגלתא עיניים הוא בנה את האח"פ.
טעות גמורה לחשוב שגלגלתא עיניים זה חלק מהכלי, ואח"פ זה חלק מהכלי. גלגלתא עיניים זה כל התרי"ג, ואח"פ זה כל התרי"ג, והם נמצאים אחד על השני (שרטוט 10), כשתי מדרגות: תשובה מיראה ותשובה מאהבה. גם בתשובה מיראה האדם מתקן את כל הזדונות והשגגות, וגם בתשובה מאהבה הוא מתקן את כולם. האדם לא יכול לעבוד לא עם פחות ולא עם יותר מכל חלקי הכלים שיש לו. כדברי הכתוב, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר [1].
שרטוט 10
שאלה: מהי נשמה?
נשמה זה גם כלי וגם אור. כלי נקרא גוף של נשמה. יש כלי, יש אור וחוץ מהם אין כלום.
אור שנכנס לתוך הנשמה, שמורגש בתוך הנשמה, נקרא אור פנימי, או אור של נשמה. וכלי זה סך כל הרצונות, מה שנקרא גוף של הנשמה (שרטוט 11).
שרטוט 11
שאלה: ממה האדם מקבל חיוּת בזמן שהוא עובד עם גלגלתא עיניים?
בזמן שהאדם נמצא באמונה, בגלגלתא ועיניים, הוא דומה לבורא. הוא לא עושה את אותן פעולות הנתינה של הבורא, אבל הוא דומה לו בתכונות. ולכן הוא מתמלא באור דחסדים שממלא אותו. וכשאור החסדים ממלא אותו, הוא נותן לו חיוּת רוחנית.
השאלה ממה האדם חי בזמן העבודה בשכר ועונש, נכונה לא פחות גם כשהוא נמצא בהסתר כפול, או הסתר רגיל. אדם שנמצא בגלגלתא עיניים, בשכר ועונש, רואה שכר ורואה עונש לעתיד לבוא, כדברי הכתוב: "עולמך תראה בחייך" [2]. הוא רואה את גמר התיקון שלו. אמנם הוא עדיין לא משיג אותו, אבל הוא רואה שגם גמר התיקון נמצא לפניו, הוא רואה את השכר שלו לעולם הבא. האם לאדם כזה אין ממה לִחיות?
השאלה היא אחרת: אם "לחיות" פירושו למלא את הכלים דקבלה, והכלים של האדם מלאים באור דחסדים, האם אפשר להיות בסיפוק מלמלא את הכלים דקבלה באור דחסדים? כן, אפשר, כי זו מידת התיקון העכשווית של האדם והוא לא מרשה לעצמו לעסוק ביותר מכך. גם מלמעלה לא נותנים לו לעסוק יותר, כי בסך הכול המסך שלו מוגבל.
אנחנו לומדים זאת מדברי בעל הסולם. הוא כותב על בחינה ב', שאמנם בבחינה א' האור גדול וממלא את הכלי, אבל התפתחות הרצון לקבל מביאה את הרצון לקבל למצב, שהוא מוכן לעזוב את המילוי שבבחינה א', ולהרגיש את עצמו ללא מילוי דחוכמה, ואז בבחינה ב' הוא הולך לאור דחסדים. הרצון לקבל רוצה להיות בתכונת ההשפעה. מה שחשוב בשבילו זה לא להיות במילוי מסוים, אלא להיות בתכונה מסוימת. עכשיו הוא רוצה להידמות לבורא, לבעל הבית. ולא חשוב לו אם הוא מקבל מזה משהו, או לא. בזה בחינה ב' שונה מבחינה א'.
בבחינה א', הרצון לקבל חושב "מה יש לי בפְנים". בבחינה ב', הוא חושב "למי אני דומה". לכן כתוב שלרצון הזה שבבחינה ב' נמשך אור החסדים השפל בהרבה מאור דחכמה שבבחינה א' [3]. אבל לא חשוב לו שאור החסדים שפל בהרבה, חשוב לו שהוא נמשך אליו מבעל הבית, ולא מהמאכלים. זו התפתחות הרצון. זו עליית מדרגה מההסתכלות על מה שיש בתוך הכלי להסתכלות האם יש קשר עם בעל הבית. במקום להסתכל בכלי, הכּלי הופך לאמצעי, לא איכפת לאדם מה יש בו, איכפת לו שהוא יכול להגיע על ידו לדרגת אדם. וזו כבר דרגת אדם, כי הוא רוכש את תכונות ההשפעה.
השאלה על החיוּת היא שאלה נכונה. החיוּת של מי שנמצא בגלגלתא עיניים היא ממקור אחר, לא מהמילוי, אלא ממקור המילוי. כמו שכתוב, שכר מצוה לדעת המצוּוֵה [4], להתקשר לבורא, כי כל היתר זה אמצעים.
אות ס"ה
ויש להבין אמנם, למה לא די לו לאדם בחינה ג', שהיא השגת ההשגחה של שכר ועונש, שאמרנו, אשר כבר זכה שהיודע תעלומות מעיד עליו שלא יחטא עוד, ולמה נקרא עדיין בינוני או צדיק שאינו גמור, ששמו מוכיח עליו שעדיין אין עבודתו רצויה בעיני השם יתברך, ועדיין נמצא חסרון ופגם בבחינת התורה והעבודה שלו.
אין כאן הסבר, אלא שאלה, היינו למה המדרגה של שכר ועונש נקראת בינוני. בינוני הוא מה שעדיין לא שלם, ובמה הוא לא שלם? הרי האדם בדרגת בינוני רכש את אותה התכונה כמו הבורא, הוא דומה לבורא, יש לו גלגלתא עיניים, יש לו את תכונת ההשפעה, הוא לא משתמש בכלים שלו, הוא נמצא מעל האגו שלו, אין בו שום זכר לכל אלה, הוא כמו מלאך. ומה רע בזה?
ואכן, אחרי המדרגה של שכר וענש קשה להתחיל בעבודה על אהבה, כי בדרגת האהבה האדם מתחיל ב"תחיית המתים" בתיקון הרצונות. ושוב הגוף, ושוב כל היתר.
זו כבר לא קניית תכונת ההשפעה על הגוף המצומצם. אלא זו עבודה עם הכלים האגואיסטים ממש, ועם כל הטומאה שבהם. והאדם חייב להחיות אותם במומם ולתקן אותם, להשתמש בהם, לממש אותם, כל אחד ואחד מהם במלואו, בהשפעה, בפעולת השפעה בפועל. בכך הוא נעשה כמקור האור כלפי יתר הנשמות. זו עבודה הפוכה מהעבודה בתשובה מהיראה.
שאלה: האם יש הבדל בין הפעולות של המקובלים השונים בדרגת גלגלתא ועיניים, בדרגת שכר ועונש?
כל נשמה ונשמה עוברת את אותם השלבים, ונמצאת באותן הפעולות. חוכמת הקבלה היא שיטה. לא יתכן הבדל. המבנה של כל הנשמות הוא אותו מבנה.
אבל בהרגשה הפרטית יכול להיות שוני, ואנחנו לא יכולים להשוות בין הרגשה אחת לאחרת. כמו שפרצופים לא שווים, גם הרגשותיהם לא שוות. זה ברור. אבל לכל אחד ואחד יש את אותם השלבים.
שאלה: כשמשתמשים באח"פ מובן שההרגשות שונות, ואופן הפעולה שונה, אבל כשנמצאים בגלגלתא ועיניים נדמה כי הפעולה היא אותה הפעולה?
לכל אחד יש ביטוי אחר של הכלים דהשפעה שלו, והוא מרגיש אחרת.
צריך להבין שגלגלתא עיניים זו רק ההכנה. לכן מי שרכש גלגלתא עיניים נקרא בינוני, ובעל הסולם מדגיש זאת היטב. גלגלתא עיניים הם רק הכנה לתיקון הכלים בהשפעה בפועל, כי גלגלתא עיניים זה רק תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה. את מטרת הבריאה משיגים בדרגת האהבה.
לכאורה עד שהאדם לא משפיע בפועל אי אפשר לראות שהוא שונה, אבל גם בין אנשים שלא עושים כלום, אנחנו מוצאים הבדל. לכל אחד יש פרצוף אחר, לכל אחד יש הכנה אחרת, בכל אחד יש התכללות של אותם הרצונות, אבל בצורה אחרת. התמזגות הרצונות בכל אחד מאיתנו היא שונה. לכן גלגלתא עיניים שבכל אחד הם כלים שונים.
אם מסתכלים לפי הבעה חיצונית לא ברור איך אפשר לראות שאחד שונה מהשני, כל עוד הוא לא פועל בהשפעה. אבל האחד שונה מהשני מעל פני כל הרצונות שלו. בכל זאת, הכלים של גלגלתא עיניים שונים מאוד. את ההבדל בין הרצונות של גלגלתא עיניים אפשר להמשיל לאלף קופסאות צבע בצבעים שונים. עוד לא צבעת דבר, אבל אלף הקופסאות מוכנות לעבודה. כל קופסה עם הצבע שלה.
אות ס"ו
ונקדים לברר מה שהקשו המפרשים על המצוה של אהבת ה', כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה במצוה שאין בידינו לקיימה כלל, שהרי על הכל אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה, אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם. ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים את כל תרי"ב המצוות כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה, ולפיכך נחשבת לו כמו בידו לקיימה, שהרי יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'.
השאלה פשוטה: איך אפשר לחייב באהבה? המקובלים אומרים שאם האדם עושה תרי"ב תיקונים, תרי"ב מצוות, אז הוא מגיע מאליו למספר תרי"ג, לאהבה. אבל אם האדם מגיע מאליו למספר תרי"ג, למה צריך לחייב אותו במספר הזה, האחרון? אפשר לחייב אותו במצוות הקודמות, בתרי"ב מצוות. ואם לתרי"ג הוא מגיע מאליו, אז הוא בטוח יגיע. כלומר השאלה היא למה מודגש שאדם חייב להגיע לאהבה? זאת שאלה אחת שעלינו לברר.
שאלה נוספת היא מה זאת אומרת, שהאדם מגיע להרגשת האהבה? ההרגשה הזאת היא הדבר שאין באדם. באדם יש אהבה לקנות, לקבל, לגנוב, לרכוש, או בקצרה אהבה למלא את עצמו, שהיא אהבה עצמית. זו לא האהבה שעליה מדובר כאן. כאן מדובר על האהבה, שהיא תכונת הבורא, על דבר שלא היה בנו, ואין לו שום זֵכר בנו.
ואפילו שבתיקונים של המסַכים מלמעלה למטה כבר היינו ב"לקבל על מנת להשפיע" וב"להשפיע על מנת להשפיע", זה היה מלמעלה למטה, בהשתלשלות מאין סוף, לפני שבירת הכלים. ולפני "אדם הראשון", שרצה להמשיך את התיקונים האלה בנשמתו, בשורשנו. הוא לא הגיע לאהבה. זאת אומרת, כל הדרך שאנחנו הולכים בה, היא כולה תיקונים שהיינו בהם. ורק הדרגה האחרונה, דרגת האהבה, היא משהו חדש לגמרי, שדבר ממנו לא נמצא בנו כשורש, ולא כהכנה בתוך הרצון לקבל, ולא באור שהיה, ולא בתוך הניצוץ. זה דבר חדש לגמרי. לכן השאלה היא מהיכן הדבר הזה נוצר בנו? איך הוא מורגש ומופיע פתאום?
ויש כאן עוד כמה עניינים עדינים שעלינו לברר. כמו למשל, איך אדם שדומה לבורא בכך שבהתחברות שלו לאחרים הוא מתייחס אליהם כ"מצטער בצער הציבור, וזוכה בנחמת הציבור" [5], אדם שבדרגת בינוני עובר שלבים מ"נשתה ונאכל כי מחר נמות" עד ששמח "כי מחר נמות" [6], איך מתוך הפעולה שלו שרק דומה חיצונית לבורא האדם הזה מגיע לרכוּש גדול כל כך, היינו לרכוש את תכונתו של הבורא. והאהבה היא התכונה של הבורא.
כאן אולי נמצאת אחת מהתשובות לשאלה למה התורה מחייבת אותנו להגיע לאהבה. כי מצד אחד, התכונה הזאת באה מאליה, מתוך שהאדם מתחבר לנשמות אחרות. ומצד שני, היא גם הקניין שמתגלה ב"יגעתי ומצאתי", שבו היגיעה היא בדבר אחד, והמציאה היא בדבר אחר. כלומר לא מספיק לעבוד בדבר אחד, ואחר כך יקפוץ הדבר השני. אלא האדם חייב להאמין ולכוון את עצמו מלכתחילה לדבר השני.
שאלה: אם אין כפיה ברוחניות, לְמה בעל הסולם מתכוון באמרו שהאדם "יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'"?
בעל הסולם אומר שהאדם יכול לעשות בכפיה כל דבר, חוץ מאהבה. כפיה היא כשהאדם רואה שדבר מסויים טוב בשבילו ודבר אחר רע, והוא עושה מה שטוב. זאת אומרת, הוא הולך למקום מסוים, שומע רדיו, רואה טלוויזיה, מושפע מהחברים וכן הלאה, וכך הוא מחליף את סדר העדיפויות שלו, את סולם הערכים. מה שהיה טוב בשבילו נעשה רע, ומה שהיה רע בשבילו נעשה טוב. כך הוא משנה את עצמו. והוא מסוגל לעשות זאת על ידי אמצעי שנקרא חברה, סביבה או ספרים, סופרים, או פרסומת.
מה שאין כן בכל מה שקשור לאהבה, לא יעזור כלום. לכן נאמר שבאהבה האדם לא יכול לאנוס את עצמו. כי ה"אונס" הוא ללכת לחברה לשלם לה כסף ולחייב אותה כמו שמסופר על הרב מנדל. אשתו צועקת עליו למה נתן לכליזמרים את הפרוטות האחרונות, והרב מנדל עונה לה, שהם משמחים לו את הלב, שהוא חייב את הניגון שלהם. הוא נמצא בירידה והם יכולים לעורר אותו מעט, אין לו על ידי מה לעורר את עצמו. ניסה את הכול, ונתן להם את הכסף האחרון כי הוא חייב לצאת מהירידה. הוא משתמש בכליזמרים כאמצעי להתעלות. הוא יכול לעשות זאת, כי הוא אונס את עצמו על ידי מקור זר.
מה שאין כן באהבה, אונס לא יעזור, כי האהבה היא תכונה ששייכת לבורא בלבד. אין לנו שום הכנה לאהבה. אנחנו עושים הכנה כדי לזכות בה, אבל מלכתחילה אין לנו שום גרעין שממנו אנחנו יכולים לגדל את ה"חיה" הזאת שנקראת אהבה.
לכן האהבה היא "יגעתי ומצאתי" של ממש, ולכן, כנגד כל יתר המצוות, היא הנקראת "מצווה אחת". כי כל יתר המצוות הן רק ההכנה להידמות לבורא. ולהידמות לבורא ממש, זה נקרא לרכוש את תכונת האהבה. לכן כתוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" [7].
שאלה: האם יש איזושהי נקודה של אהבה ב"אדם הראשון"?
הרצון לקבל נברא "יש מאין" ומתפתח מתוך שהאור מאיר בו. הרצון לקבל אף פעם לא גילה מעצמו את אהבת הבורא אליו בצורה שגם הוא יהיה באותה אהבה כלפי הבורא.
התפתחות הרצון לקבל היא השתלשלות מלמעלה למטה, משלם לבלתי שלם. ומלמעלה למטה לא היה גילוי האהבה. "גילוי" פירושו שהעדר קודם להוי"ה, ודבר כזה לא היה מלמעלה למטה. לכן בכל ההשתלשלות מלמעלה למטה, כולל השבירה, אין משהו כמו אהבה, ואין בנו הכנה לאהוב.
גם מאהבה עצמית אנחנו לא יכולים לרכוש את האהבה. בדרך כלל כשאנחנו מתקנים תכונה כלשהי, אנחנו רוכשים השגה כנגדה. אבל התכונה שאנחנו מתקנים היא מהתכונות שהיו לפני שבירת הכלים והתקלקלו. מתוך שאנחנו מתקנים את התכונות האלה אנחנו רוכשים גם את עומק ההשגה שבהן, את כל הסיבתיות שבהן. אבל האהבה לא הייתה בשורשנו. לכן היא נקראת "מצווה אחת", שאותה אנחנו משיגים עכשיו כתכונה שהיא הבורא.
כל ההשתלשלות מלמעלה למטה, וכל העליה שלנו חזרה מהעולם הזה עד עולם האצילות, שבו אנחנו מתחילים לרכוש את תכונת האהבה, הן רק לצורך השגת האהבה.
שאלה: אם כך, אין רשימו לאהבה?
נכון, אין רשימו לאהבה.
[1]ספר היצירה פרק א, משנה ד: "עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה הבן בחכמה וחכם בבינה בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו".
[2]ברכות דף יז ע"א. בעל הסולם מסביר על כך באותיות עו – עח ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[3] על אור חסדים בבחינה ב', ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ה.
[4] אבות ד, ב: "שכר מצווה, מצווה". להסבר ראה ר' ברוך אשלג, "המתחיל במצוה", מאמר שסח, בתוך: דרגות הסולם, חלק א': "מקודם צריכים לקבל את התורה והמצוות בבחינת עשיה למעלה מהדעת, שזה נקרא שנעשה בלי שכל. ואחר כך זוכים לבחינת שמיעה, שיכולים לעשות חשבונות טובים, עד שבאים לבחינת לשמוע מהשמים. וכמו שאמר אאמו"ר ז"ל [בעל הסולם] שכר מצוה מצָוֵה, היינו שזוכים לשמוע את המצָוֵה של המצוות".
[5]על כך ראה באותיות קכב – קכו ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[6]ראה הערה 5.
[7]דברים ו, ד-ה.