אותיות פ"ב – פ"ג
אות פ"ב
ולפיכך, מוכרח כל אדם לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים, וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים כנ"ל. ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואף על פי שרואה את האחוריים, אי אפשר לו שלא יבא פעם לידי עבירה, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "וצריכים" עיין שם היטב.
לימוד חוכמת הקבלה הוא לא בפרספקטיבה של תקופת החיים שלנו בעולם הזה, אלא הוא לימוד על כל המציאות. כמו שכותב האר"י בתחילת הספר "עץ חיים": "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות" [1]. זאת אומרת, לפני הכול, לפני כל היקום שלנו, לפני התפתחות הדומם, הצומח, החי והמדַבר שבעולם הזה, ועוד לפני התפתחות העולמות הרוחניים – משם אנחנו מתחילים את לימוד חוכמת הקבלה.
לכן חוכמת הקבלה מתייחסת לחיי האדם בעולם הזה כחלק אחד מסך כל המציאות, למרות שהם החלק הכי חשוב מכל המציאות. כי בעולם הזה האדם מבצע את המשימה שלו להגיע לדרגת הבורא בעודו נמצא בעולם הזה, בחיים האלה. ובשבילו ובשביל המשימה שלו, נבראה כל המציאות.
אבל גם המשימה הזאת מתחלקת לגלגולים ולמצבים רבים. ולכן אנחנו צריכים לעבור את ה"מעבר" שעליו כותב בעל הסולם באות פ"ב, את ההתפתחות הזאת, כדי שהיא תקבע בנו כלים חדשים, הבחנות חדשות, ויכולת חדשה להרגיש, להבין ולהיות ככוח העליון.
וכדי להגיע לדביקות בכוח העליון, בבורא, צריך לרכוש את אותן התכונות שנמצאות בבורא. והתכונות האלה, כמו שכבר למדנו, נמצאות בנו מזמן ההכנה, מההכנה שלנו מלמעלה למטה, מאותה פעולה ראשונה של האור העליון בנקודת "יש מאין". מאותה פעולה שבה נבראה הנקודה, הרצון הגולמי, וממנה השתלשלה כל המציאות עד העולם הזה, על ידי השבירה, והשתלשלות החומר.
גם בעולם הזה קיימת התהוות החומר בארבע דרגות: דומם, צומח, חי ומדַבר. והיא ממשיכה בתוך המדַבר העובר את כל שלבי ההתפתחות שלו, עד שעל ידי הגלגולים שלו הוא מגיע למצב שמתחילה להתעורר בו הנקודה שבלב. גם הנקודה שבלב לא מתעוררת באדם בגלגול אחד. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה" [2]. זאת אומרת, שבמשך גלגולים רבים האדם נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, עד שבאחד מהגלגולים, הוא כבר מממש את המשימה שלו. ומהעולם הזה, הוא משיג את העולם הרוחני.
ובו חוכמת הקבלה מטפלת, כלומר איך לפתח אדם שכבר יש בו נקודה שבלב, נקודה ברורה שאינה נעלמת ושוב מתעוררת, אלא נקודה שמאירה בו ונכבית קצת, רק כדי להניע אותו להתפתחות. האדם הזה הוא לא מאלה שיוצאים מהחדר, אלא הוא יוצא לאור, להוראה. אז הוא עובר את תקופת ה"מעבר" של הסתר כפול והסתר רגיל, שעליה כותב בעל הסולם באות פ"ב. עד שהוא מגיע למחסום ולשכר ועונש, להשגחה הגלויה.
כל אחד ואחד חייב לעבוראתה"מעבר"של זמןהסתרהפנים. ולא רק לעבור אותו, אלא לקבוע מתוך הסתר פנים והסתר פנים המתגבר, שהבורא הוא טוב ומיטיב, וש"אין עוד מלבדו". זאת אומרת, שבזמן הסתר הפנים, כל הזמן מתגברים הבלבול, הניתוק והערפול בהרגשה ובהבנה, והאדם בעצמו בכל זאת מחזיק בעקרונות הטוב ומיטיב ו"אין עוד מלבדו", למרות שהוא מרגיש ההפך בכל מיני אופנִים. הוא משתדל להחזיק בעקרונות האלה על ידי הספרים, ומשתדל במיוחד להיות שקוע בחומר הלימוד, ולהאמין מתוך הנקודה שבלב, שהחומר הזה בעצם פותח אותו ומביא אותו לתכלית.
אות פ"ב
ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואף על פי שרואה את האחוריים, היינו שרואה בצורה לא כל כך ברורה, אלא בערפול, בבלבול, את ההפך מטוב ומיטיב, ומ"אין עוד מלבדו", אז אי אפשר לו שלא יבא פעם לידי עבירה. זאת אומרת, אי אפשר שבהרגשה בתוך ליבו, ובהבנה בתוך שכלו, האדם לא יחשוב ההפך מהאמת. אלא הוא עובר הרבה מצבים כאלה שככתוב, אלף פעם ייפול צדיק וקם [3]. ומזה מגיע לדרגת צדיק, שהיא כבר מעבר למחסום.
ולא בלבד שאין בידו לקיים כל תרי"ג המצוות, משום, שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס, בעל הסולם מדבר על קיום תרי"ג מצוות מתוך הנשמה שכוללת תרי"ג רצונות, ומתוך שכל הרצונות האלה חייבים להיות דומים לבורא בפעולת ההשפעה שלהם, בהשפעה החלטית. לכן מדובר על קיום תרי"ג מצוות, היינו, קיום תרי"ג תיקונים על כל רצון ורצון. ובעל הסולם מסביר, שאי אפשר לתקן את הרצונות האלה בבת אחת, אלא מתקנים אותם בכמה שלבים.
לפני שמתקנים כל רצון חייבים לסגור אותו, לצמצם אותו, להפסיק להשתמש בו, ולרצות לא להשתמש בו. זאת אומרת בתיקון הרצון לא פועלים בצורה מכאנית כמו בעולם הזה, כמו אדם שהחליט למשל שהוא לא שותה תה. השאלה היא, האם הוא בכלל רוצה לשתות תה, ואם הוא רוצה, מה הוא עושה כדי לא לרצות. מה הוא עושה כדי לא לרצות להשתמש ברצון בצורה כזאת.
לפני תיקון הרצון האדם בא למצבים כאלה, שהוא בודק את עצמו, את הטבע שלו, ורואה שהוא מדבר עוד לפני הטבע. הוא נולד עם תכונות, עם רצונות, עם דחפים, עם נטיות, ועכשיו הוא בודק איך הוא קובע לעצמו שינויים מלמעלה, על ידי מה. כאן האדם מגיע לאט לאט להכרת הרע. הוא מכיר שהרע הוא לא סתם רע, אלא שהוא נמצא בו מהטבע שלו. כמו שכתוב "עייר פרא אדם יולד" [4]. ורואה שהוא לא מסוגל לתקן את עצמו בעצמו, שאין לו שום כוחות בתוך עצמו.
אנחנו יכולים להגביל את עצמנו בצורה מכאנית חיצונית, זה לא אומר עדיין שמתקנים את הרצון. אלא את הרצון אפשר לתקן, כמו שלמדנו בתחילת ההקדמה, רק על ידי האור המחזיר למוטב [5]. ולכן כנגד תרי"ג רצונות יש "תרי"ג אורחין דאורייתא". כמו שבעל הסולם כותב בסוף המאמר "הקדמה לספר הזוהר", במקום שבו הוא מסביר על תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין, שכנגד תרי"ג הרצונות יש תרי"ג אורות שבסך הכול נקראים תורה. וכל אור ואור פרטי מתרי"ג האורות האלה מתקן רצון מתרי"ג הרצונות של הנשמה [6].
קודם מצמצמים את תרי"ג הרצונות משימוש "על מנת לקבל", אחר כך קונים כוונה "על מנת להשפיע", ולאחר מכן קונים גם כוחות "לקבל על מנת להשפיע", וזו בעצם ההתקדמות שלנו. מהסתר כפול עוברים להסתר רגיל, ואחר כך לשכר ועונש כשמתקנים גלגלתא עיניים, ואחר כך לאהבה כשמתקנים את האח"פ. בשכר ועונש קונים כלים דהשפעה, "להשפיע על מנת להשפיע", ובינתיים מצמצמים את הכלים דקבלה. ובאהבה, כשמתקנים את האח"פ, נמצאים ב"לקבל על מנת להשפיע", ומשתמשים גם בכלים דקבלה (שרטוט 1).
שרטוט 1
אם כן, בעל הסולם אומר שההסתר הוא זמן הכנה, ה"מעבר" (שרטוט 2). אחר כך, בשכר ועונש ובאהבה, נעשית העבודה עצמה. בשכר ועונש זה תיקון. באהבה זה תיקון של האח"פ, שלמעשה הוא כבר הפעולה עצמה שבאה מתוך האדם. ובסוף, אחרי שכר ועונש ואהבה, משיגים דביקות (שרטוט 2).
שרטוט 2
כל אחד חייב להגיע לדבקות בגלגול שמאפשר לו להגיע לדבקות. זאת אומרת, אם יש לו נקודה שבלב והוא לא רק נוגע בה על ידי חוכמת הקבלה, כלומר נכנס קצת ללימוד ונזרק בחזרה, מה שנקרא "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה", אלא הוא נכנס, וממשיך עוד ועוד, עד שמגיע לדבקות (שרטוט 3).
שרטוט 3
ייתכן שגם השלב הזה ימשך כמה גלגולים, אמנם שבזמנינו זה לא קורה. מי שנמצא באופן החלטי בתהליך ההתעלות הרוחנית, הוא כבר מגיע. ובכל זאת יש כאלה שיוצאים, כאלה שבהם הנקודה שבלב עדיין לא התעוררה כל צורכה, ועל ידי כניסות ויציאות נוספות, אפילו לתקופת ההכנה, הם צריכים לקבל עביות נוספת לנקודה שבלב, ורק אחר כך להיכנס לתהליך.
"ולא בלבד שאין בידו לקיים כל תרי"ג המצוות, משום, שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס", הכוונה היא לדרגת האהבה. ואהבה זו המצווה האחרונה, מספר תרי"ג (שרטוט 4), אלא אפילו בתרי"ב מצוות,במספר תרי"ב (שרטוט 4), גם כן אינו שלם, היינו, לא יכול לקיים. זאת אומרת, אינו יכול לתקן את עצמו אפילו בגלגלתא עיניים. כי אפילו, היראה שלו אינה קבועה כהלכתה, כנזכר למעלה. וזה סוד, אשרתורה היא בגימטריא תרי"א. כלומר, שהתורה קודמת לשתי המצוות, תרי"ב ותרי"ג . (שכל גימטריא הוא סוד אחוריים) היינוההכנה, שאפילו תרי"ב אינו יכול לקיים כהלכתן, וזה סוד לא לנצח ירי"ב, גם ירי"ב זו גימטריה , אלא סופו לזכות לגילוי הפנים, כאמור. שחייב להמשיך בתיקונים עד שקונה כלים דהשפעה, ועד שבעזרתם משתמש בכלים דקבלה ב"לקבל על מנת להשפיע".
שרטוט 4
שאלה: איך יכול להיות שבזמן ההסתר האדם צריך לקבוע ש"אין עוד מלבדו" ושהבורא טוב ומיטיב ?
לשם כך ניתנה לנו תקופת ההסתר. האם בתקופת ההסתר אנחנו מסוגלים לקבוע ש"אין עוד מלבדו" ושהוא טוב ומיטיב? לא. אבל חייבים להשתדל. להשתדל, ולראות שלא מסוגלים. ובכך אנחנו רוכשים את העביות, את הכרת הרע של הטבע שלנו.
בהסתר כפול ההסתרה הראשונה היא על הטוב ומיטיב, ההסתרה השנייה היא על "אין עוד מלבדו", על האחד (שרטוט 5). בהסתר אחד ההסתרה היא אחת, על הטוב ומיטיב בכלים, ואילו ב"אין עוד מלבדו" האדם כבר נמצא, בשבילו ה"אחד" כבר מוכן כביכול (שרטוט 5). מה זאת אומרת "מוכן"? יש לאדם הארה והוא איכשהו מזהה את הבורא, שהבורא נמצא מאחורי כל המקרים, גם אלה שבאים מתוכו וגם אלה שבאים מחוץ לו. הוא מזהה ש"אין עוד מלבדו", שזהו היסוד של כל הגישה שלנו למציאות, כפי שאנחנו לומדים.
שרטוט 5
את הטוב ומיטיב הוא עדיין לא יכול לקבוע בליבו, כי הכלים שלו עדיין לא מתוקנים. אדם לא יכול לשקר לליבו, אם הוא מרגיש סבל כלשהו, כלפי הבורא. ולא מדובר על סבל מזה,שידקרו אותו, כי ככל מקובל הוא ירגיש מזה כאב. אלא מדובר על סבל מתוך ההשגחה, שהאדם מייחס להשגחה את היחס הרע שיש כלפיו.
ודאי שעד המחסום האדם לא יכול להיות בטוח לגמרי בקביעת ה"אין עוד מלבדו", והטוב ומיטיב. ובדומה למגנט שפועל על חתיכת ברזל, זה תלוי בהארה מלמעלה שמחזיקה את האדם. וככל שהאור פועל, יותר או פחות, האדם מזהה את הבורא מ"אחוריים" ל"פנים", ומרגיש שהשגחת הבורא אליו טובה יותר או פחות.
הוא מרגיש את אותם הכאבים ואת אותו הרע, אבל אם האור מאיר יותר, הוא רואה את התהליך, הוא רואה את התכלית. אור החסדים, ממלא את כל השקעים, את כל החללים שברצון, ובצורה כזאת הרצון מצדיק את הקיום, למרות שהוא לא מלא. האור שבא, מחזיק את הרצון בצורה כזאת, בהשלמה, בהצדקה. עד כדי כך, שהאדם נמצא מעל הרצונות ומעל קביעת ה"אחוריים" שיש עוד כוחות בעולם, ובזה הוא מגיע למחסום. כך הוא משתדל לקבוע את היחס שלו.
לכן יש את מאמרי ספר "שמעתי". הם מיועדים לאלה שהם בעלי עבודה, ובמיוחד כשהם נמצאים בזמן ההסתרה. בשבילם אלה המאמרים שכל הזמן צריכים להתוות את הדרך, את הגישה הנכונה למציאות שהם מרגישים. בהדרכה הזאת ייחודה של חוכמת הקבלה. לפני הכול דווקא בזה היא שונה מכל יֵתר חלקי התורה. כי בחוכמת הקבלה מתחילים להסביר לאדם באיזו מציאות הוא נמצא, שהוא במציאות נסתרת. מסבירים לו מה נסתר, איך משחקים איתו עכשיו, איך הבורא עוקב אחריו, ומי עומד "מאחורי כותלנו" [7]. מסבירים לו איך הבורא משחק איתו, כלפי ההרגשה שלו וכלפי ההבנה שלו, כלפי מוחא וליבא. איך מתוך שמנענעים אותו, כמו ילד שרוצים שילך ומעמידים אותו ומתרחקים ממנו, הבורא לוקח אותו ומלמד אותו ללכת.
מה פירוש ללכת? "ללכת" פירושו, שהאדם יעשה צעד קדימה כשהבורא נסגר וימלא את החלל שנפתח לו. כשהבורא נסגר, האדם מרגיש יותר גרוע ופחות בטוח, הוא מבולבל. הוא לא יודע האם הדרך נכונה, האם הוא עושה משהו נכון בחיים. יש לו כל מיני הרגשות והסתרות, שקודם לכן לא היו לו. פתאום הוא נופל אליהן, יורד אליהן. ואת כל החלל הזה של חוסר הביטחון וחוסר ההבנה, את כל אותן ההרגשות הלא נעימות, הוא צריך להשלים.
אם אדם לא עושה צעד קדימה, לקראת ה"אמא" שכך היא מלמדת את ה"תינוק" ללכת, אז הוא לא מתקדם דרך ה"מעבר" בזמן ההסתר. כי להתקדם דרך ה"מעבר" נקרא, שבכל פעם האדם משתדל להשלים את הנפילה עם היגיעה שלו. מהיכן האדם לוקח את ההשלמה? כאן בא עניין הספרים וסופרים, כלומר קבוצה, לימוד, חשיבות ההפצה, חשיבות התיקון הכללי, כל מה שאדם יכול "לשתות" מספרי הקבלה. כי אין לו עוד ממה "לשתות".
ולא לחשוב שהירידה מגיעה כדי שנחכה עד שתעבור. דווקא הירידה היא זמן העבודה. אם אדם לא משתמש בצורה אפקטיבית, מועילה, בכל הזמנים שבאים עליו, אז במקום שתקופת ה"מעבר" תימשך משלוש שנים עד חמש שנים כמו שהיא באמת צריכה להימשך, היא תמשך עשרים שנה.
מה שנקרא, האדם לא מברך על הרע כשם שהוא מברך על הטוב [8]. כי מעבר למחסום כבר אין רע. רק לפני המחסום מדובר על הרגשת הרע ועל ההבנה שלו. והבעיה הגדולה שנמצאים בה לפני המחסום היא, איך להחזיק את עצמנו, רק על ידי הכוח הכללי, איך להחזיק את כולם יחד, כפי שכותבים המקובלים, כך שהמטרה תהיה כל הזמן ברורה ומבוררת, ויהיו לנו הבנה ויחס נכון להשגחה. כי הכול מתחיל מזה.
כי אם יש לאדם ירידה, אז סימן שהוא מתקדם. סימן שמוסיפים לו עוד רצון לקבל. כי מה שהוא צריך, זה רק לעלות על פני כל האגו שלו, ואז הוא נוגע במחסום ועובר אותו (שרטוט 6). הרצון שלו מתגלה, ושמים לפניו הרבה סתירות, בלבולים והרגשות לא נעימות.
שרטוט 6
הכול קורה מתוך הרצונות הריקניים של האדם, שמתגלים. כמו שבעל הסולם כותב במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך", כשהאדם נכנס להסתר, נראה לו שכל העולם נאור, ודווקא כל אלה שלומדים או מלמדים קבלה לא יודעים מה הם עושים, שהם פועלים ללא שכל. וכשהוא מקבל עליה, אז נראה לו ההפך, שכל העולם לא שווה כלום, שכולם כ"בהמות נדמו" [9], ורק לומדי הקבלה חשובים לו [10]. כך האדם נזרק, כי עליו להבין ולהיות מאוזן בין כל חלקי המציאות.
שאלה: האם בזמן הנפילה, כשבאים מחשבות ובלבולים, העבודה של האדם היא להידבק בקבוצה או להידבק בבורא?
העבודה היא להידבק בבורא. אבל אין אמצעי אחר חוץ מקבוצה. כי במה הוא ידבק? להידבק בבורא נקרא להידבק ל"תכונת ההשפעה". ואם בזמן הירידה האדם רוצה איכשהו להמחיש אותה במשהו, אין לו ברירה אחרת, אלא רק לראות דרך הקבוצה, ההפצה, דרך מה שמחוץ לו, האם הוא נמצא בתכונת ההשפעה, או לא.
להתבטל כלפי הקבוצה, זה להתבטל כלפי העיקרון של ההתקדמות.
שאלה: איך מקבלים כוחות להמשיך ולא לצאת מהדרך, אם החושך בא יחד עם אי הצדקת הבורא?
העבודה הזאת היא העיקר. למדנו כבר מה שבעל הסולם כותב באות ד': "ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם, כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשם יתברך בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם [11]. מה עושים לאדם? מכוונים אותו. נותנים לו חיים לא כל כך טובים, ריקניים, ונותנים לו להרגיש שבאיזשהו מקום, יש לו תשובה, ששם יש לו אור, ניצוץ. ועל ידי זה מכוונים אותו.
ובמה מכוונים אותו? "ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו". כאן עניין הבחירה. ולכן, כמו שלמדנו, כל הבחירה נוהגת דווקא בזמן ההסתרה, בהסתר כפול ובהסתר רגיל.
כשקצת מאיר לאדם, כשהוא מרגיש את עצמו טוב, כשהוא מרגיש שהוא באמת מתקדם למשהו, אל האור, אז הוא לא צריך שום חיזוק, ובזה אין לו שום בחירה. אם מאיר לאדם משהו מקדימה, אז לוקחים ממנו את הבחירה. כמו כל חיה הוא עובד לפי הרצון שלו. הוא רץ מהדברים הרעים אל הדברים הטובים, ובריצה הזאת אין שום פעולה ושום התקדמות. אמנם נראה לו שהוא מתקדם ופורח, והוא בהתלהבות, אבל זה לא כך.
אלא דווקא בזמן שלוקחים מהאדם את ההרגשה הטובה, והוא נמצא בהרגשה לא נעימה, ומבלבלים אותו, והוא לא יודע האם הוא נמצא בדרך או לא, דווקא אז, בזמן שיש לו ריקנות פנימית, יש לו בחירה להתקדם או לא. להתקדם על ידי בחירה וחיזוק, כמו שאומר בעל הסולם. רק אז יש עניין של חיזוק, כי הוא חלש, כי הוא לא רוצה את דרך, כי הוא לא רוצה שום דבר.
מי שכבר נפל יודע שהוא בעצמו לא יכול לעשות שום דבר. כמו שכתוב, אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים [12]. האדם לא מסוגל לזה, ולא דורשים ממנו את זה. כי הכלי שנשבר, "אדם הראשון" שנשבר, נשבר לחלקים שכתוצאה מהחיבור ביניהם, הם מתחברים יחד לכלי המתוקן. כל התיקון הוא רק בחיבור, רק ב"ואהבת לרעך כמוך" [13].
ויש לפנינו הזדמנות כזאת. יש לנו קבוצה שעוסקת בזה. היא מחזיקה את עצמה כקבוצה, רק כדי שהתיקון שיש בין חבריה ימלא אותם החללים בזמן הירידה. בפועל, בזמן שהאדם נופל, הוא צריך לבטל את עצמו כלפי הקבוצה עוד יותר, ולקבל מהחברים גדלות וחשיבות המטרה, את ההבנה ואת ההרגשה שהבורא הוא טוב ומיטיב. ואם הוא מבטל את עצמו כלפי הקבוצה, זה כמו שהוא מתבטל כלפי מערכת "אדם הראשון", ואז הוא מקבל מהקבוצה, מקבל ממש.
וזה נקרא שהאדם בעצמו, ביגיעה שלו, מתוך שביטל עצמו כלפי הקבוצה, קיבל ממנה הכרת הטוב ומיטיב, ו"אין עוד מלבדו", ובזה מילא את החלל של הירידה, שהבורא בכוונה הכין לו. אז נקרא שהוא עלה ממקום אחד למקום אחר, ממצב עשרים וחמש למשל למצב עשרים ושש (שרטוט 7). במצב עשרים וחמש הוא קיבל תוספת אגו, ועם תוספת האגו הזאת, הוא עלה על ידי כוח הקבוצה, וכך פעם אחר פעם. "מציון תצא תורה", זאת הדרך.
שרטוט 7
שאלה: כל עוד האדם נמצא בהסתרה, האם ההתרשמות שלו מהחברים ומהקבוצה היא תמיד שקרית?
ודאי שההסתרה פועלת בו גם כלפי הקבוצה, כלפי המורה, וגם כלפי הספרים וכלפי המחבר. כלפי כל דבר ששייך להתקדמות, פועלת ההסתרה. ולכן עולה השאלה, איך האדם יכול לדעת אם הוא נמצא במקום הנכון? אם הוא קורא בספרים הנכונים? אולי הכול נמצא תחת הסתרה ואין לו ברירה אלא להמשיך ללמוד במקום שאליו היגיע? לא, הוא לא חייב. גם בעל הסולם אומר, שהוא חייב לנסות במקום אחר.
אלא שאת המטרה של המקום שבו הוא לומד, האדם צריך לבדוק בהתאם למה שאומרים המקובלים. כלומר, האם המטרה מתממשת במקום, האם הוא לומד מספרים שמדברים במפורש על התקדמות, ועל המטרה שהיא דבקות, ומדברים על האופן המעשי. האם הוא נמצא בקבוצה שמממשת את הכתוב בצורה חיצונית ובצורה פנימית. ואם כן, אז עליו להתחזק. זה נקרא שהוא נכלל בתומכים החיצוניים, בספרים ובסופרים.
אות פ"ג
והנה, מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא השגת השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט, אין זו באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו יתברך, שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה, בהשגה נפלאה, ונעשה כמעיין המתגבר כרבי מאיר (אבות פ"ו).
מזמן ההכנה בהסתר כפול והסתר רגיל האדם עובר לגילוי אחד בשכר ועונש, ולגילוי כפול בדרגת האהבה (שרטוט 8). הוא נקרא כפול, כי הוא פועל גם על הכלים דקבלה. וכדי לעבור מהסתר לגילוי, כמו גם בהתקדמות בתוך ההסתר לקראת המחסום, לעבר המחסום, האדם חייב את כוח האור, כוח רוחני, שכל הזמן ישפיע עליו. ולכן הוא כל הזמן משתדל להיקלט בקבוצה ולהתחבר לספרים ולסופר, כי על ידי זה הוא ממשיך על עצמו את האור המחזיר למוטב.
שרטוט 8
אבל הפעם הראשונה שבה האדם מרגיש בפועל ובגלוי שהאור פועל עליו, ולא כמו שהוא מרגיש זאת לפעמים בזמן ההסתרה, היא כשהוא נכנס לגילוי הראשון. וכשהוא נכנס לגילוי הראשון, אל לנו לחשוב שהוא כבר יכול "להתפרע" ולעשות מה שהוא רוצה. אלא כל פעם הוא מטפס על שלב נוסף ברצונות שלו.
כמו שמלמעלה למטה יש ברצונות שלנו, י' ה' ו' ה', או דרגות א' ב' ג' ו-ד' דעביות, כך גם בדרך חזרה אנחנו מתקינים את המסכים על הרצון לקבל שלנו בדרגות א' ב' ג' ו-ד' דעביות. אבל התיקון הוא תיקון באור שמחזירו למוטב, והוא מתחיל לעבוד עם האורות ועם הכלים, בצורה יותר ברורה. ודאי שיש עוד עליות וירידות, וכל פעם מתגלה רצון לקבל יותר גדול, אבל הוא כבר מכוון בברור כלפי הבורא.
אם בזמן ההסתרה האגו של האדם פעל עליו מצד שמאל כדי לבלבל אותו ולהסתיר ממנו את הטוב ומיטיב ואת "אין עוד מלבדו", ולא היה ברור לו כל כך שהטבע שלו מנוגד לבורא, אז עכשיו, בזמן שהוא כבר נמצא בשכר ועונש, מתחיל להיות ברור לו מה זה ימין ומה זה שמאל, ושהוא נמצא בין שני הכוחות האלה. ברור לו ששמאל זה הכוח שלו, אבל הוא כבר לא רוצה להזדהות איתו.
הוא רואה את הכוחות האלה כטבע החיצון, שפועל עליו מבפנים, ושעובד מול הבורא. וכך האדם כבר מתחיל לסדר את עצמו בפנים, בין שני הכוחות, הקדושה והטומאה. ורואה את עצמו כאחראי על שני כוחות הטבע ועל היחס הנכון ביניהם, ומתחיל לזהות שהם המרכיבים של הנשמה שלו. מהם הוא כבר מתחיל להרכיב את גלגלתא עיניים של הנשמה.
שאלה: אחרי שאדם מגיע לגילוי כפול, איך מתבטאת הפעולה שלו כלפי הקבוצה?
באף שלב לא נוכל לדעת באיזה מצב האדם נמצא, לא בגילוי, לא בהסתר כפול ולא בהסתר שאינו כפול. זאת משום שתמיד אנחנו פוסלים או מצדיקים לפי התכונות שלנו, ולא לפי אמיתיות המצב שבו האדם נמצא. מחוץ לנו, אנחנו לא יכולים לזהות או להרגיש שום דבר. אנחנו רק יכולים לומר בצורה כללית, אם האדם שייך להתקדמות הרוחנית, או לא.
פשוט רואים לפי היחס שלו, האם הוא נגד הלימוד והשימוש בחוכמת הקבלה, האם הוא מבין מהי מטרת בריאת האדם, או שאינו נמצא בזה כלל והוא עדיין בחזקת "בהמה" שקיימת בעולם הזה. כי "אדם" נקרא מלשון "אֶדמה לעליון" [14], מי שמשתוקק לדביקות. הנקודה שבלב היא שנקראת אדם. כדברי הכתוב: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" [15].
על האדם אפשר לומר רק האם הוא שייך לשיטת התיקון, לפי היחס שלו לשיטת ההתקדמות הרוחנית, לחוכמת הקבלה. אמנם בתלמיד המתחיל אפשר גם לזהות ולראות איך הוא פועל, אבל אדם שכבר נמצא ברוחניות, אי אפשר לזהות באיזה מצבים הוא נמצא, לא בגרועים יותר ולא בטובים יותר. אין במה לזהות אותם. אם הוא נמצא תחת המסך, אז השינויים שבו הם רק כלפי חוץ, כלפי העולם. כמו אמא שמשתנה כלפי התינוק: היא יכולה להתרגז עליו, היא יכולה ללטף אותו, אבל זה לא פועל על האהבה שלה כלפיו.
לכן אם אדם שעבר את המחסום נמצא בירידה, או להפך בעליה, אדם אחר לא יוכל לזהות זאת מחוץ לו. העליות והירידות ברוחניות הן לא באכזבה או בבלבול בדרך. דברים כאלה אין אצל המקובל. המקובל נמצא בקשר עם כוחות אלוקיים. הוא יודע מה הוא עושה ואיפה הוא נמצא. הבעיה היחידה שלו היא איך להשתמש בהשגות שלו כלפי התחתונים. איך להביא להם את המנה הנכונה בכפית קטנה. זה מה שהמקובלים מחפשים כל הזמן, איך לרדת, ולהלביש את עצמם בצורה ברורה יותר, שיבינו אותם.
לכן אף חיצון לא יכול להבין את המקובל. הרוחניות היא מציאות אחרת לגמרי. המקובלים מקבלים את המציאות שאנחנו חווים, כקטע קטן מסך כל התהליך האינסופי, ובהתאם לכך היחס שלהם. המקובלים מתייחסים למציאות שלנו כמו לתינוק, כמו לדבר הקטן ביותר, אבל החשוב ביותר. וחוץ ממנו יש עולם ומלואו.
צריך להבין שאלה שני הפכים במקום אחד.
ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה את שכר המצוה המיועד לו לעולם הבא. וכן ההפסד הגדול שבעבירה. על כך נלמד בהמשך.
אבל כשאנחנו עוברים באותו ה"מעבר" של הסתר כפול והסתר רגיל, בכל תרי"ג הרצונות שלנו (שרטוט 9), אנחנו לא מזהים אותם. כי אנחנו נמצאים בהסתר כפול והסתר רגיל. אנחנו לא יכולים להבחין מה עושים בכל רצון ורצון, ובאיזה מצב נמצאים ומה מרגישים בכל רצון. אבל אנחנו עוברים בתרי"ג הרצונות גם בלא מודע. כמו תינוק שגדל ולא יודע איך הוא גדל ולמה צריך לגדול.
שרטוט 9
תארו לעצמכם מה היה קורה אילו אנחנו היינו צריכים לקבוע בכל יום, בכל שנייה, איזו מערכת בגוף הגשמי שלנו צריכה לעבוד ובאיזה קשר עם יתר המערכות. מה היה קורה אילו אנחנו היינו קובעים את חילוף החומרים ואת ההתקשרות בין כל חלקי הגוף. ולא היה בידינו מחשב, ולא נייר, ולא מכשור אחר שיכול לעבור על כל הפעולות שקורות בגוף בשנייה אחת. וזה בסך הכול הגוף הקטן שלנו. אנחנו עדיין לא מבינים כלום מתוך כל אין סוף הפעולות שנעשות בגוף בצורה כימית, חשמלית, ביולוגית, אטומית ומולקולארית. אפילו לא בצורה פיזיולוגית פשוטה, כמו שהן קורות בבחינת חי בעולם הזה.
לכן גם במצב ההסתר צריך להבין, שאנחנו עובדים עם אותה מערכת, ואלפי פעולות קורות בה כל שנייה. ועלינו לעבוד רק עם מה שמזוהה לנו. אבל באמת, אנחנו עוברים על כל תרי"ג הרצונות, ועד שלא מסיימים לעבוד איתם, ולקבוע כלפיהם את מידת היגיעה מסוימת שעלינו לתת, אנחנו לא עוברים מחסום. כמו שאומר בעל הסולם באות נ"ד, שאחרי שה' יתברך רואה שהאדם נתן את היגיעה שלו, אז הוא זוכה לגילוי פנים.
וכאן בעל הסולם אומר, בכל מצוה שבתורה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, היינו בכל מה שהאדם רוצה ומנסה לקיים מתוך ההסתר של טוב ומיטיב ושל בורא אחד. זאת אומרת, שבכל רגע בחיים שלו הוא משתדל לקבוע, שזה בא מהטוב ומיטיב, ומכוח אחד. אם הוא מחזיק את עצמו בצורה כזאת כשהוא נמצא בקבוצה, בלימוד, בהפצה, בבית ובעבודה, אז הוא מתחיל לראות, איך המערכת האחידה הזאת מטפלת בו, כמו אמא בתינוק.
ואז הוא נכנס למצב שכבר מתחיל לקיים את הפעולות, את התיקונים על הרצונות שלו. כי אין פעולות רוחניות נוספות או פעולות בכלל, אלא רק על תרי"ג הרצונות שבנו.
האדם מתחיל לתקן את הרצונות שלו בצורה של גילוי הראשון,"אחר שרואה השם יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו", כפי שכותב בעל הסולם באות נ"ד, "וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השם יתברך, אז עוזר לו," הבורא, "וזוכה להשגת ההשגחה הגלויה". זאת אומרת, עד שאנחנו לא עוברים על כל תרי"ג הרצונות שלנו, בכל מה שצריך שנגיב אליו, אנחנו לא עוברים את המחסום. כאן הבחירה של האדם. לנקודה זו ממש מכוונים דברי החכמים, באמרם שהכול תלוי באדם. וזירוז הזמן הוא רק על ידי הכוחות שהאדם יכול לקבץ מהסביבה. העיקר זה הסביבה, כמו שלומדים על בחירה חופשית.
שאלה: איך אדם יודע אם הוא בהסתר? איך הוא יכול למדוד את ההתקדמות שלו, ועד כמה הוא רחוק מהמחסום?
אדם באמת לא יודע שהוא נמצא בהסתר. גם כעת אנחנו נמצאים בהסתר מרוחניות, אבל כיצד נדע זאת? אם אנחנו לא ראינו רוחניות אף פעם, אז שום דבר מהרוחניות לא נסתר מאיתנו. אם נצא לרחוב ונשאל בני אדם, האם הם נמצאים בהסתרה, ישלחו אותנו לאשפוז.
אדם מרגיש הסתר רק ממה שהוא כבר זיהה, ועכשיו הוא מרגיש שזה נסתר ממנו. וחוץ מהרוחניות יש עוד הרבה דברים אחרים שנסתרים. אז על איזה הסתר מדובר? מדובר על הסתר של הנהגת הבורא כלפי הנבראים, שברא את הנבראים כי מטֶבע הטוב להיטיב. הסתר מטוב ומיטיב ומכוח אחד, "אחד יחיד ומיוחד".
שני הדברים האלה, הטוב ומיטיב והכוח האחד, קיימים באין סוף, לפני הבריאה, כשורש, כ"עצמותו". על "עצמותו" אנחנו לא מדברים, אבל כש"עצמותו" מציג את עצמו כלפי הנבראים העתידיים, הוא מציג את עצמו כטוב ומיטיב, כי מִטֶבע הטוב להיטיב, וככוח אחד. זאת אומרת, שהוא פועל רק בכוונה להיטיב. וכשאדם במשך החיים שלו אחרי תהליך הירידה שלו למטה, מתחיל לחפש, אם הוא נמצא בהעדר של אותה ההרגשה של טוב ומיטיב ושל כוח אחד, זה נקרא הסתרה.
את ההסתרה הזאת, אנחנו עוד לא מבינים. היא מתחילה מסתם ייאוש וריקנות, כשהאדם לא יודע מה חסר לו בחיים. הוא נכנס לכל מיני עסקים, ולכל מיני "שיגעונות", ואינו יודע מה לעשות עם עצמו. עד שמתחיל לגלות בצורה ברורה יותר, שחסר לו לדעת את משמעות החיים. אז הוא מגיע לשאלה: "מה הטעם בחיינו?", כפי שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באות ב', ומתחיל להתקדם.
הכול נעשה בבירור של ההסתרה. ואחרי שמברר את ההסתרה, את הרצונות הריקניים, בהסתר כפול והסתר אחד, הוא מתחיל לתקן את הרצונות האלה ולמלא אותם. וכשהוא מתקן את הרצונות האלה, את אותם תרי"ג הרצונות שגילה בהסתר, שלא ירצו לעצמם, זה נקרא שהוא רוכש גלגלתא ועיניים, או שכר ועונש.
על ידי מה הוא רוכש גלגלתא עיניים? באות ע"ו בעל הסולם אומר: "עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא". אבל הוא עוד לא הסביר מהו שכר לעולם הבא. בהמשך נלמד למה ואיך קורה, שאדם צריך לאורות המקיפים שמאירים לו, לראות את העתיד שלו.
אבל הכול מתרחש באותם תרי"ג הרצונות, אותם תרי"ג הרצונות שבעת ההסתר האדם מגלה את העמקות שבהם, את הריקנות שבהם, ומשתדל לעבוד עם הריקנות הזאת כאילו שהם לא ריקניים. אין לו כלום, אבל הוא כביכול לא זקוק ליותר. הוא לא זקוק לכלום. ואינו רוצה שימלאו לו את הרצונות הריקניים.
וכשאדם מגיע למצב של "חולת אהבה אני" [16], נגמרת תקופת ההסתרה. הוא כבר רוצה להשפיע, הוא רוצה להיות בהשפעה, על פני כל הריקנות שתתגלה. אז הוא עובר את המחסום, ומתחילה תקופת שכר ועונש, כשהוא קונה כלים דהשפעה.
זאת אומרת, בהסתרה האדם רק מתעלה עם הנקודה שלו, מעל תרי"ג הרצונות הריקניים. ואילו בשכר ועונש הוא כבר קונה את הכלי דהשפעה (שרטוט 10). הוא כאילו הופך את תרי"ג הרצונות להשפעה. ובדרגת האהבה, הוא כבר ממלא אותם כדי להשפיע.
שרטוט 10
[1]לדברי האר"י (המקובל רבי יצחק לוריאה, 1572-1534) ראה ר' חיים ויטאל, ספר עץ חיים, שאר א ענף ב (ירושלים: מקור החיים, תש"ן).
[2]ויקרא רבה ב, א.
[3]משלי כד, טז: "שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה".
[4]איוב יא, יב.
[5] ראה ר' מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיעור 2, בתוך: חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון מס' 8, 2008.
[6] ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזהר", בתוך: ספר ההקדמות.
[7]שיר השירים ב, ט: "הנה זה עומד אחר כתלנו".
[8] ברכות דף ס ע"ב.
[9]תהילים מט, יג
[10]למאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 524.
[11]ראה ר' מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שיעור 3 , חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון מס' 8, 2008.
[12]נדרים דף ז ע"ב: "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים".
[13]ויקרא יט, יח.
[14]ישעיהו יד, יד.
[15]יבמות דף סא ע"א.
[16]שיר השירים ב, ה.