אותיות פ"ד – צ"א
החלק שבו נעסוק הוא חלק מיוחד מאוד של ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". וגם אם עדיין לא יכולים להרגיש כל כך על מה בעל הסולם מדבר בחלק זה, אפשר להבין במקצת את הבעיה שבו.
הרצון שלנו הוא לקבל ולא להשפיע, זה הטבע שלנו. השאלה היא איך על ידי הטבע הזה, שהוא רצון לקבל, אנחנו יכולים להתקדם לקראת ההשפעה. כלומר, אם אנחנו עושים משהו והתוצאות שאנחנו מקבלים שליליות לרצון לקבל, איך נוכל להתעלות מעליהן ולהמשיך כאילו הן שכר? ואם התוצאות חיוביות, איך נוכל לא לקבל אותן לעצמנו? הרי הן כבר כמו שכר בתוך הרצון לקבל.
בסופו של דבר האדם מתקרב לאלוקות, ואמנם שהאלוקות זו השפעה, עליה להיות מורגשת בכלים של האדם כתענוג, כהתפתחות. זאת אומרת, מצד אחד האדם צריך ללכת לקראת דברים שליליים לטבעו הנוכחי, ומצד שני הוא צריך לראות את הדברים האלה כשכר וככוח מקדם. זאת הבעיה.
ובעל הסולם מסביר, עד כמה שאפשר להסביר, שהעניין הוא "עולמך תראה בחייך". כלומר, לראות את השכר, את המילוי, את המטרה ובכל זאת לא לגעת בו, כך שנוכל להשתמש בשכר רק להתקדמות.
אות פ"ד
ואף על פי, שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [כי אין שכר מצוה בעולם הזה] , עם כל זה מספיקה לו ההשגה הברורה הזאת מכאן ואילך, להרגיש התענוג הגדול בעת עשיית כל מצוה, כי כל העומד לגבות כגבוי דמי.
האדם לא מקבל את השכר בפועל, ממש עכשיו. אבל הראיה עצמה, כלומר, אותו הכוח שעוזר לו להיות המשפיע, מצייר לו גם את התענוג העתידי. תענוג שיקבל מתוך שיעלה לתכונת ההשפעה ההחלטית, ויתכלל בכל כוחות ההשפעה הפרטיים בגמר התיקון. וראיה זו משמשת לו כהווה.
למשל, כסוחר שעשה עסק והרויח בו סכום גדול, אף על פי שעתיד הריוח להגיע לידו לאחר זמן רב, מכל מקום אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל, שהריוח יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שוה, כמו שהגיע לידו תיכף.
זו רק דוגמה, בעל הסולם מביא אותה רק כדי שנבין על מה מדובר. אם אדם בטוח בעתיד כמו בהווה, אז הוא שמח, וקשור לעתיד ומרגיש אותו ודבוק בו כמו בהווה. בדומה לכך, גם לאלה שעולים לקראת הדבקות בבורא, לא חסר דבר. כי אם הם בטוחים שהם יכולים להגיע לדבקות – זאת אומרת לתקן את כל הרצון האגואיסטי שעוד נשאר בהם, בכל מיני צורות שהם אפילו עוד לא מכירים – אם הם בטוחים שזה אכן יקרה מתוך שהם יעלו מעל לכל הצורות שמתעוררות, אז ודאי שהם בטוחים שיגיעו לתכלית.
כך האדם יכול להשתמש בכוח הזה, הכללי, העתידי, שמתגלה אליו, כמו בהווה. והכוח הזה עוזר לו לשלוט על מה שמתעורר בו עכשיו, לצורך התיקון.
אות פ"ה
ומובן מאליו, שהשגחה גלויה כזאת מעידה עליו שמכאן ואילך יתדבק בתורה ומצות בכל לב ונפש ומאד. כי הוא מרגיש את התכלית שתהיה לו. שהוא יהיה כל כולו בהשפעה, בדבקות בבורא, שבכל לב ונפש הוא יהיה בתכונת ההשפעה הנמצאת בתוך הכלים שלו משורשם. והכוח הזה, הביטחון הזה, הוא אותו הכוח, שמבטיח לו שלא יכשל עוד.
וכן שיפרוש ויברח מהעבירות כמו שבורח מפני אש, ואף על פי שאינו עוד צדיק גמור כנזכר למעלה, משום שלא זכה עדיין לתשובה מאהבה, מכל מקום, הדביקות הגדולה שלו בתורה ומעשים טובים עוזרת לו לאט לאט, לזכות גם כן, בתשובה מאהבה, דהיינו המדרגה הב' של גילוי פנים. זאת אומרת האדם הגיע למצב שהאור העליון, המצב שהתגלה, פועל עליו כך, שהוא מוכן בתיקון הכלים ללכת להתגבר אפילו על הכלים דקבלה, שיהיו "על מנת להשפיע". על ידי האור העליון, על ידי הגילוי שיש לו, הוא עלה במה שאפשר לכנותו "מדרגת השכנוע" למדרגה כזאת, שהוא כבר נמצא במצב שיכול לתקן את כל מה שיבוא.
שאלה: הגילוי הזה נשמע דווקא כמו הפרעה, כאילו אומרים לאדם "מובטח לך. אתה תרוויח".
אבל הוא ירוויח השפעה. הוא בטוח יגיע למצב, שכל כולו יהיה להשפיע, כולו מתוקן. זה השכר שלו. זה נקרא דבקות בבורא.
ההבטחה הזאת לא מתגלה כך סתם. כל התהליך של "עולמך תראה בחייך" מתגלה מתוך ההשתלשלות משלם לבלתי שלם, שהייתה לפני כן מלמעלה למטה, ושעכשיו מתגלה בצורה הפוכה, מבלתי שלם לשלם. מדוע היא מתגלה לאדם כך, שהוא רואה "עולמך תראה בחייך"? כי בלי התנאי הזה הוא לא יכול לגשת לכלים דקבלה שלו ולהתחיל לתקנם. הוא לא יכול להתקשר לנשמות האחרות. אל הנשמות האחרות הוא צריך לגשת מתוך הכוח הכללי, ורק עכשיו הוא מתחיל להשיג שהתיקון הוא דווקא בזה.
התיקון שתיקן את עצמו עד כה בהשפעה, הוא רק הכנה. הוא גמר את התיקון בתשובה מיראה ונעשה צדיק שאינו גמור. הגלגלתא עיניים שלו מתוקנים וכולו בתכונת ההשפעה. אבל זו לא התכלית. התכלית היא שיתחבר עם הנשמות האחרות במערכת אחת, כמו שהיה לפני השבירה. הרי אף אחד בעצמו לא התקלקל, כל אחד התקלקל בקשר שלו עם האחרים. הקלקול לא נעשה בתוך הנשמה, אלא בקשר שלה עם הנשמות האחרות. ואת הקשר הזה האדם ניגש לתקן עכשיו.
כדי לתקן את הקשר הזה, הוא צריך כוחות גדולים יותר מהכוחות הפרטיים שיש בו, שתיקן עד כה. כדי להתקשר עם הנשמות האחרות, הזרות לו, הוא צריך כוח מחוצה לו. הוא חייב כוח נוסף שאין בו.
לכן זה נקרא "עולמך תראה בחייך", זאת אומרת, שהוא עדיין לא יכול לגלות, עדיין אין לו כלים לגלות את הכוחות, אבל הם לידו – לא בתוכו, אלא לטובתו. אם הוא ירצה לתקן את היחס שלו עם הנשמות האחרות, בצד יש לו כוחות בשביל זה. מהם הכוחות? ראיית העתיד. בלי הכוח הזה האדם לא יכול לתקן את היחס שלו עם הנשמות האחרות, כי זה כבר תיקון השבירה ממש. עד עכשיו הוא רק תיקן את עצמו, זאת אומרת, שהוא רק הכין את עצמו לתיקון.
עכשיו, בקשר שלו עם האחרים, הוא מדמה את עצמו לבורא. כי הקשר שלו עם האחרים הוא שמביא אותו לאהבה, לתכונת הבורא. בבורא אין יראה, בבורא יש רק אהבה. באדם צריכה להיות יראה לפני האהבה, כי האדם בונה את האהבה על פני הרצון לקבל שלו.
להתעלות מעל הרצון לקבל, נקרא לרכוש יראה. ולהתקשר עם האחרים מעל הרצון לקבל, נקרא אהבה. בבורא יש רק אהבה, ובאדם צריכות להיות שתי פעולות על פני הרצון: קודם כל יראה ואחר כך אהבה.
ואז יכול לקיים כל תרי"ג המצוות בשלימות, ונעשה צדיק גמור.
אות פ"ו
ועתה מובן לנו היטב, מה שהקשינו בענין השבועה, שמשביעין את הנשמה טרם ביאתה לעולם הזה, אשר אפילו כל העולם אומרים לך צדיק, אתה תהיה בעיניך כרשע, זאת אומרת, כנגד מה שכל העולם אומר, הוא רואה את העתיד, את מה שלפניו לתקן, ואיך בדיוק הוא צריך לכוון את עצמו לתיקון.
שהקשינו, מאחר שהעולם כולו מסכימים עמו שהוא צדיק, למה מחויב להחזיק עצמו כרשע, וכל העולם כולו לא יהיה נאמן לו. מי זה "העולם כולו"? מי צריך או לא צריך לומר לו שהוא צדיק? מי מבני העולם מבין בכלל במה שקורה לו? מה המשמעות של כל האמרות האלה, האם הן הבחנות בתוך האדם, שמובאות לנו כאמרות?
ויש עוד להוסיף להקשות, על הלשון "ואפילו כל העולם כולו אומרים וכו'", מה ענין העדות של העולם כולו לכאן, והלא האדם יודע בעצמו יותר מכל העולם כולו, והיה לו להשביעו שאפילו אתה יודע בעצמך שצדיק אתה, וכו'.
וביותר קשה, הלא גמרא מפורשת היא (ברכות ס"א), אמר רבא, לֵידַע אִינִישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ [שחייב אדם לדעת בנפשו] , אם צדיק גמור הוא אם לאו, עד כאן לשונו. הרי, שיש חיוב ומציאות להיות באמת צדיק גמור, ולא עוד, אלא מחוייב לחקור ולידע בעצמו את האמת הזו, ואם כן, איך משביעים את הנשמה, שתמיד תהיה בעיניה כרשע, ושלא תדע לעולם את האמת בעצמה, אחר שחז"ל חייבו את ההיפך, כמבואר.
יש הרבה שאלות על התנאי הזה, שלפיו אדם חייב לומר לעצמו שהוא רשע. שאלה ראשונה היא, האם האדם אף פעם לא צריך להיות צדיק? ואם הוא לעולם לא צריך להיות צדיק, לא ברור מתי הוא מגיע למצב, שהוא מסכים שהוא צדיק, שכך נראה לו, שכל העולם אומר כך. שאלה נוספת היא, למה הוא מחויב להאמין לההפך ממה שהעולם אומר? האדם הרי נוטה להאמין לכל מי שאומר לו שהוא צדיק, נוח לו להסכים עם זה. ואנחנו מדברים על מי שכבר התעלה מעל הרצון לקבל שלו ורכש את תכונת ההשפעה במלואה. יש לו גלגלתא עיניים, יש לו כלים דהשפעה. איזה קלקול עוד יכול להיות לאדם כזה? הוא הגיע כבר לדרגת בינה. מה עוד אפשר לתקן?
זאת אומרת, נראה שכל המצבים האלה הם תנאים לתיקון הכלים דקבלה בדרגת האהבה. בדרגת האהבה האדם צריך להוציא את הכלים דקבלה מהמסתור, כדי להתקשר לאחרים. את הכלים דקבלה שלו הוא צריך להוציא כדי להתקשר עם האחרים, ולכלים של האחרים הוא צריך, כדי לחבר אותם לעצמו ולמלא אותם. הוא עובד עם האח"פ שלו, ועם הכלים של האחרים, שאותם הוא ממלא על ידי האח"פ שלו.
בדרגת האהבה יש עבודה מיוחדת מאוד על הכלים דקבלה מתוך שני הגורמים, מתוך עצמו ומתוך זרים. לכן יש בה תנאים מיוחדים, נוספים, חיצוניים כביכול, זרים, שנראים מלאכותיים. כי דרגת האהבה היא הפעם הראשונה, שבה האדם לא מתעלה מעל הרצון לקבל, כמו שהיה עליו לעשות בהסתר כפול והסתר רגיל, ובשכר ועונש.
מתחילת העבודה הרוחנית שלו הוא כל הזמן היה צריך להתעלות מעל האגו, מעל הרצון לקבל, מעל מה שנראה היה לו בכל החושים שלו, מעל כל מה שהעולם אומר. הוא היה צריך לעלות וללכת רק לפי הקבוצה שלו ולפי הספרים שלו. כמה שיותר לעלות מעל מה שנמצא בתוך הכלים.
מה שאין כן עכשיו, בפעם הראשונה, אחרי הסתר כפול, הסתר רגיל, מחסום ושכר ועונש, הוא מתחיל לעבוד עם הכלים דקבלה. לכן יש לו כמה תנאים, שנראים מלאכותיים. מפני שבדרגת האהבה העבודה נעשית בכוונה להשפיע ובכלים דקבלה, בשני חומרים, או צורות, או כיוונים שונים. עכשיו הוא צריך ליהנות כדי להשפיע לאחרים. הוא נהנה מתוך שהוא משפיע לאחרים. הוא מתקשר לרצונות של האחרים, מרגיש אותם כשלו, וממלא אותם. הוא משתמש ברצון לקבל שלו, רק כדי למלא את האחרים. בעבודה הזאת תמיד יש שתי צורות הפוכות.
לכן כשהאדם עושה תיקון של "לקבל על מנת להשפיע" על הכלים דקבלה, התנאים אינם ישרים. כל העולם אומר לו דבר אחד, והוא צריך לעשות ההפך, לא להאמין למה שכולם אומרים. זו הפעם הראשונה שהוא נכנס לעבודה כזאת.
אות פז
אמנם, הדברים מדוייקים מאד, כי האדם עצמו, כל עוד שלא זכה לפקיחת עינים בתורה בהשגה נפלאה, עד שיספיק לו להשגה ברורה בהשגת שכר ועונש, הנה ודאי, שלא יוכל לרמות את עצמו בשום אופן, להחזיק את עצמו כצדיק, כי מרגיש בהכרח, שחסרים לו ב' המצוות הכוללות ביותר שבתורה, שהן "אהבה ויראה". שאפילו, לזכות ליראה בשלימות, דהיינו, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, מחמת רוב יראתו, מהעונש וההפסד של העבירה, כנזכר למעלה, הנה, זה לא יצוייר לאדם כלל, בטרם שיזכה להשגה שלימה וברורה ומוחלטת, בהשגחת שכר ועונש, דהיינו, הזכיה של מדרגה א' של גילוי פנים, המגיעה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה, כנזכר למעלה. מיד אחרי המחסום האדם נכנס למדרגת שכר ועונש, לתשובה מיראה, ומשיג אותה.
ואין צריך לומר לאהבה, שענינה לגמרי מחוץ לגדר יכלתו, להיותה תלויה באבנתא דליבא [בהבנת הלב] , ושום יגיעה וכפיה אינה מועילה לו כאן. האדם יכול להתייגע, ולתת את כל הכוחות שיש לו. אבל מי יכול להבטיח לו, שכתוצאה מכך הוא יקבל תכונה שלא נמצאת בו?
צריך להבין שאנחנו נמצאים בתוך חוקיות מסוימת, מוגדרת מראש, שבנתה את כל המציאות ואותנו. ולכן להגיע לגילוי האלוקות אנחנו יכולים רק בצורה עקבית לפי אותם החוקים שהשתלשלו מלמעלה למטה, כמו שבעל הסולם מסביר בהגדרתו את חוכמת הקבלה כ"סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם גילוי אלוהותו יתברך לנבראיו בעולם הזה" [1]. יוצא שאם האדם מקיים בצורה נכונה את כל החוקים הקבועים והמוחלטים האלה, את כל המרכיבים של השורש, אז מפני שכל המרכיבים האלה השתלשלו מהשורש של האהבה, גם הוא מגיע אל השורש של האהבה.
אבל מה עוד חסר כאן? למה אומרים לאדם שלא בטוח שהוא יגיע לאהבה, שהוא יכול לעשות הכול, אבל לא להגיע לאהבה. הרי אם הכול פועל לפי כוח וחוק, לפי אותה הנוסחה שמשתלשלת מהבורא כלפי הנברא, אז מדוע שהנברא לא יטפס חזרה לאותה הדרגה של אהבה, בחזרה לבורא?
בעל הסולם מסביר שאם האדם מקיים תרי"ב מצוות, אז לפי המאמצים הוא מגיע למצווה האחרונה, שהיא אהבה. זאת אומרת, יש כאן משהו נוסף שהנברא רוכש בעליה מלמטה למעלה בסדר המדרגות. משהו שהוא מעבר לשרשרת הרגילה של סיבה ומסובב.
בעליה מלמטה למעלה האדם לא רק משחזר את אותם המצבים שהשתלשלו מלמעלה למטה, אלא רוכש קניין נוסף. ולקניין הזה האדם מגיע מתוך החיפוש והיגיעה שלו. הוא צריך להוסיף מרכיב מיוחד מתוך עצמו, שלא היה בהשתלשלות העולמות, הפרצופים, והמדרגות מלמעלה למטה.
שאלה: האם עבודה עם הכלים של האחרים, ועבודה עם האח"פ זו אותה העבודה?
לא, ודאי שלא. בעבודה עם הכלים דאח"פ שלו האדם מפעיל את האח"פ שלו כדי להתקשר לאחרים. הוא מתקן את האח"פ שלו כדי לתקן את הקשר שלו עם האחרים. יש בעבודה הזאת הרבה פרטים. את האח"פ שלו האדם מתקן במשהו כבר בדרגת שכר ועונש, בתשובה מיראה. ועכשיו, בתשובה מאהבה, הוא מתקן יותר את היחס שלו כלפי האחרים. בתיקון היחס שלו כלפי האחרים יש עבודה גם דרך גלגלתא עיניים שלו, וגם דרך האח"פ שלו.
אבל ודאי שהם לא אותו דבר. לכל מדרגה, לכל נשמה, לכל פרצוף יש חלק גלגלתא עיניים וחלק אח"פ משלהם. כל אחד חייב להיות קודם כל מצויד בכלים דהשפעה, ואחר כך לעבוד גם עם הכלים דקבלה שלו, כדי להשפיע לאחרים. האדם לא יכול להשפיע לאחרים בגלגלתא עיניים שלו. מה יש לו לתת בגלגלתא עיניים? אבל גם הפעולה, שבה האדם מחבר את האח"פ של מישהו אליו, לא ברורה לנו. האם הוא חותך חלק ממנו וחלק מהאחרים?
אז איך אפשר להתחבר? במה? האדם יכול לתת רק מה שיש לו, ולעשות תיקון באדם אחר, רק אם הוא קודם עשה את אותו התיקון בתוכו. לכן התיקונים בקשר בין הנשמות הם תיקונים דרך האח"פ של כל אחד. מכאן עולה השאלה הכללית, מהו האח"פ שיש לנשמות? האם אלה כלים דקבלה של כל אחד ואחד, או כלים שבהם אנחנו מקושרים כולם יחד, ואין אח"פ פרטי של כל אחד?
אות פ"ח
ולפיכך, לשון השבועה היא "ואפילו כל העולם אומרים לך שצדיק אתה וכו'". כי ב' המצוות האלו "אהבה ויראה" הן מסורות רק לאדם עצמו, ואין אחד מבני העולם זולתו, יכול להבחין בהן ולדעת אותן. ולפיכך, כיון שרואים אותו שלם בתרי"א [611] מצוות, מיד אומרים, שמן הסתם יש לו המצוות של אהבה ויראה גם כן.
מה זאת אומרת "העולם רואה"? מי רואה שאדם מתוקן בתרי"א מצוות, מי רואה שהוא תיקן את הכלים דהשפעה שלו? ועוד את כולם, את כל התרי"א כלים. איזו מין שמועה זאת? האם מישהו צריך לומר לאדם שהוא כבר "בסדר גמור", שרואים שהוא מתוקן, שהוא כבר קיבל את התיקונים, אלא שעדיין לא ידוע בדיוק אם זה 611, 612, או 613 תיקונים? מי רואה את הדברים האלה? מאיזו דרגה אפשר לראות אותם? איך אפשר לראות את זה באדם אחר? ממי האדם צריך לשמוע? במה זה יועיל לו?
התנאי הזה, שבתוך האדם, הרושם הזה שיש בו כלפי העולם כולו, עדיין לא מובן לנו. מה זה העולם כולו? האם זה הכלים האחרים?
ומתוך שטבע האדם מחייב להאמין לעולם, הריהו עלול מאד ליפול לטעות מרה, לפיכך, משביעים את הנשמה על זה, עוד טרם ביאתה לעולם הזה, והלואי שיועיל לנו.
זאת אומרת, הלוואי שיועיל לאדם לא להאמין לְמה שנראה לו בכלים שלו שנקראים "העולם כולו", שהוא כבר "בסדר גמור". כי יש הסתרה בכלים, ובטוח שיש כלים שעוד לא מתוקנים, ולאדם קשה מאוד לראות אותם. לכן הוא נוטה להאמין, שתיקן את כל הכלים.
אמנם, האדם כשהוא לעצמו מחוייב ודאי לחקור ולידע בנפשו אם צדיק גמור הוא, כנזכר למעלה. "לעצמו" פירושו, שהאדם בודק מתוך הכלים הפנימיים שלו כלפי הכלים החיצוניים, המקיפים. ההבדל בין העולם ובין האדם, הוא ההבדל בין הכלים הפנימיים והחיצוניים של האדם. הכלים שבטוח מבוררים כל צורכם הם הכלים הפנימיים של האדם. והכלים שמבוררים בצורה חלקית בלבד, שאי אפשר לראות בהם את גמר כל התיקונים, הם הכלים שנקראים העולם.
שאלה: האם הסימן "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", הוא מה שנקרא ל"ג בעומר בגשמיות?
ל"ג בעומר הוא תיקון של כלים דהשפעה בנשמה כולה. עד היום השלושים ושלוש בספירת העומר כל האורות כבר נכנסו לתוך הנשמה והם נמצאים בה בכוח. עתה צריך שהם יגמרו את פעולתם בפועל, כדי שהתיקון יסתיים.
יש זמן של הכנה, וזמן של תיקון. הזמן של התיקון הוא עניין של הזמן בלבד, לכן יש ביטחון שהאדם יסיים אותו. אחרי ל"ג בעומר ועד שבועות, אנחנו שמחים ובטוחים שכבר עשינו את העבודה שלנו. אמנם אנחנו צריכים להמשיך לעבוד, אבל יש לנו כבר הבטחה, שאם נמשיך נכון נגיע לקבלת התורה. ויש לנו לזה כל האמצעים.
אות פ"ט
גם מובן היטב מה שהקשינו לעיל בדבר זכיית האהבה. הקשינו, איך אפשר לזכות אפילו למדרגה ראשונה של אהבה, בה בשעה שקיימא לן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [שאין שכר מצוה בעולם הזה] , עיין שם היטב. ועתה מובן היטב, שהרי, אינו צריך לקבל ממש, את שכר המצוה בחייו, כי על כן דייקו, עולמך "תראה" בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא, דהיינו, להורות ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא [בעולם הזה אין] , אלא, בעולם הבא. אמנם, לראות ולידע ולהרגיש שכר המצוה העתיד לבא בעולם הבא, הוא מוכרח באמת לדעת זה בבירור גמור, בעוד בחיים חיתו, דהיינו, על ידי השגתו הנפלאה בתורה כנזכר למעלה, כי אז זוכה על כל פנים, לבחינת האהבה התלויה בדבר, שהיא מדרגה ראשונה של היציאה מהסתר פנים, וביאתו לגילוי פנים, המוכרחת לו לאדם לקיום תורה ומצוות כהלכתן, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ומהמתבאר") עיין שם היטב.
לפני מדרגת האהבה האדם חייב להכין את עצמו בכל התנאים שמספקת לו דרגת היראה. כלומר, לראות את עולמו בחייו, להיות בטוח ש"לא ישוב לכסלו עוד", ו"כל העולם אומרים לך צדיק, אתה תהיה בעיניך כרשע". כל המילים האלה שאומרים לאדם הן קביעת מצב. כלומר, בין מילה למילה, בין מה שהעולם אומר ובין מה שהאדם עושה, יש מדרגות של קניית כוחות ומעמד.
כך האדם מגיע מצויד לתיקון האחרון של קניית אהבה שאינה תלויה בדבר. את האהבה התלויה בדבר הוא כבר עבר בדרגת שכר ועונש.
אות צ'
ומעתה, מתוך שמתאמץ בשמירת התורה והמצוות מבחינת אהבה התלויה בדבר, זאת אומרת, האדם רכש את התשובה מיראה, את כל מדרגת שכר ועונש על כל הכלים שלו, גם על כלים דקבלה וגם על כלים דהשפעה, כדי להגיע על פני כולם להשפעה גמורה. והדרגה הזאת שלו נקראת אהבה התלויה בדבר. כי הוא אינו יכול עדיין להשתמש בכלים דקבלה עצמם, אלא רק להתעלות מעליהם. לכן האהבה שרכש תלויה בדבר. הוא עדיין תלוי ברצון לקבל שלו, הוא חייב לצמצם אותו, להיות מעליו. הוא עוד לא חופשי ממנו ממש, כדי לעשות איתו גם את הפעולות לכיוון ההשפעה.
אבל אחרי שרכש את כל מדרגת שכר ועונש, הוא מגיע לתיקון האחרון.
ומעתה, מתוך שמתאמץ בשמירת התורה והמצוות מבחינת אהבה התלויה בדבר, הבאה לו מידיעת השכר העתיד לו בעולם הבא, מבחינת כל העומד לגבות כגבוי דמי, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ואף על פי"), אז הולך וזוכה למדרגה הב' של גילוי הפנים, שהיא בחינת השגחתו יתברך על העולם מתוך נצחיותו ואמיתיותו, דהיינו, שהוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים, וזוכה לאהבה שאינה תלויה בדבר, שאז הזדונות נעשים לו כזכויות, ומשם ואילך, נקרא צדיק גמור, כי יכול לקיים התורה והמצוות באהבה ויראה, יחד , ונקרא גמור, כי יש לו כל תרי"ג המצוות בשלימות, על כל תרי"ג הרצונות של הנשמה שלו. כלומר, בהתכללות בין כל הרצונות של הנשמה שלו הוא נמצא בתיקון.
זו מדרגה גבוהה מאוד. אנחנו עדיין לא מדברים על התנאים שבה, על התנאים הדרושים כדי לתקנה, איך האדם מתקן אותה ולפי איזה חשבונות. אי אפשר לפרש עדיין את כל התנאים האלה שבתוך האדם, שבעזרתם הוא מברר את הכלים, ושהמקובלים מעבירים לנו אותם בצורת אמרות כגון, "צדיק גמור", "צדיק שאינו גמור", "כל העולם", "עולמך תראה בחייך", "לגבות כגבוי דמי", וכן הלאה.
לא נתעמק בכך. בינתיים נסתפק בידיעה שהאדם מגיע גם לדרגת האהבה. שכל אותו הרצון לקבל שהבורא ברא והחדיר לו את צורת עצמו, והפך אותה כנגדו ממש, מתוקן על ידי האדם בדרגת האהבה מהפוך לישר.
בגילוי ההפכיות הזאת האדם עובר שתי דרגות: הסתר כפול והסתר רגיל, היינו, זדונות ושגגות. הוא מגלה גם את הכוונות ההפוכות שלו וגם את הרצון ההפוך שלו. הוא מגיע לתיקון הרצון ותיקון הכוונה, וכתוצאה מכך מגיע לאהבה.
אות צ"א
ומיושב גם כן מה שהקשינו לעיל, בזוכה בבחינה ג' של ההשגחה, דהיינו, השגחת שכר ועונש, שכבר יודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד, ועם כל זה נקרא עדיין רק צדיק שאינו גמור, עיין שם. ועתה מובן היטב, כי סוף סוף עדיין חסרה לו "מצוה אחת", דהיינו מצות האהבה, כמבואר, והוא אינו גמור ודאי, שהרי צריך לגמור בהכרח מספר תרי"ג המצוות, שהן בהכרח הפסיעה הראשונה על מפתן השלימות.
"מצווה אחת" חסרה לאדם בכל רצון ורצון. כי הרצונות של האדם הם כולם רצונות לקבל. אין לו רצון להשפיע. רצון להשפיע זה הבורא. הנברא הוא בסך הכול רצונות לקבל, רק הכוונה היא דלהשפיע. לכן אין לו רצון אחד שנשאר לא מתוקן, אלא כל הרצונות חסרים את התיקון האחרון, שנקרא אהבה, שנקרא הקשר עם הבורא.
לכן אם אין לאדם את המצווה האחת הזאת, אין תועלת בכל יתר המצוות, כי הוא לא מתקשר בחזרה לבורא. האדם יכול להגיע עד השלב האחרון, לעשות את כל עבודת ההכנה בהסתר כפול, הסתר רגיל ובשכר ועונש, אבל אם הוא לא מגיע לכלי האחרון ומתקן את כל הרצונות שלו ב"על מנת להשפיע", בכל עומקו של הרצון לקבל, אז הוא לא מתקשר לבורא. הוא לא משתווה עימו. ויוצא שכל העבודה הקודמת היא כביכול ללא תועלת. כי הוא לא עושה את הפעולה העיקרית.
לכן המעמד הזה שבו חסרה לאדם מצווה אחת, הוא מעמד עדין כל כך. הוא חשוב וקריטי, כי המצווה הזאת, מצוות האהבה, היא בעצם המצווה האחת שאליה אנחנו צריכים לכוון את עצמנו מלכתחילה. אם נכוון כל תיקון ותיקון בשרשרת התיקונים לאותו הצורך, היינו להתקשר באמת באהבה, אז כל התיקונים יהיו מכוונים ומסודרים נכון. אחרת אין שום תועלת מכל התיקונים שקודמים לאהבה.
שאלה: מה זאת אומרת שלאדם אין אח"פ משלו, אלא האחרים הם האח"פ שלו?
תלוי למי מסבירים. כשמסבירים למתחיל מהם גלגלתא עיניים ואח"פ, ההגדרות צריכות להיות ברורות וחותכות. אם מסבירים למי שכבר מתקדם בלימוד, אז למרות שההסבר יבלבל אותו עוד יותר, אומרים לו שאין הגדרה ברורה של אח"פ וגלגלתא עיניים כמו שתי "קופסאות" שמהן מורכבת הנשמה. אלא שאח"פ וגלגלתא עיניים זה משהו שנע ונד בתוך האדם, ובין אדם לאחרים.
הקשר בין האדם לאחרים הוא האח"פ. וגלגלתא עיניים, מה הם? מאיפה יש בנו גלגלתא ועיניים? אומרים שגלגלתא עיניים שבנו הם כוח מלמעלה, אבל כוח מלמעלה הוא כוח, ולא כלים.
גלגלתא עיניים הם כלים דקבלה. הם נקראים כלים דהשפעה בגלל שהרצון לקבל שבהם עדיין לא מרגיש את עצמו כרצון בפני עצמו. הוא לא מספיק אגואיסטי, אין בכלים האלה מספיק עביות כדי שהוא ירגיש עצמאי כמו שנחתך מהמקור.
אפשר להגדיר מהם כלים דקבלה וכלים דהשפעה כמו שבעל הסולם עושה, אבל כלים דקבלה וכלים דהשפעה הם אינם הדברים המוגדרים בתוך הרצון ובין הרצונות, כמו שנראה לנו היום. כלים דקבלה וכלים דהשפעה שייכים יותר לתפיסה של האדם, לעומק ההשגה.
האור מגלה לאדם עביות שונה בתוך הרצון. אם עובי הרצון קטן, אפשר השתמש בו ככלים דהשפעה. אם העובי יותר גדול, והאדם כבר מרגיש ברצון הזה את עצמו, את בעל הבית כנגדו, את התענוג האישי הפנימי שלו, אז הוא מתייחס לרצון הזה ככלים דקבלה. זאת אומרת, התגלות האור כלפי הכלים היא שקובעת מי הם הכלים דהשפעה ומי הכלים דקבלה ואת מספרם.
דוגמה יפה לכך ניתן לראות בילדים שגדלים. בהתחלה לא איכפת להם להתחלק עם האחרים. פתאום הם מתחילים להרגיש "לא, זה שלי". הם לא רוצים את האחרים ולא רוצים לעשות משהו בשבילם. פתאום הם מתחילים להרגיש, שאיכפת להם אם יש לאחר, , ושהם לא רוצים שיהיה לו.
התפתחות הרצון לפי עביותו מביאה אותו לאיכות אחרת. זה מה שצריך לקחת בחשבון. לכן אי אפשר להצביע במדויק באיזה מקום נמצאים כלים דקבלה ובאיזה כלים דהשפעה. המקובלים שכותבים על הכלים האלה מבינים לְמה הם מתכוונים. ואנחנו עדיין לא מבינים.
גם עכשיו מורגש מההסבר הזה, שקשה להעביר את זה במילים.
שאלה: מה זאת אומרת שיש אח"פ משותף לכל הנשמות?
על ידי מה האדם יכול להתקשר לאחרים? במקום שבו הוא מרגיש שהוא מקבל, שם הוא מרגיש מישהו זר. רק דרך כלים דקבלה שלו האדם מרגיש את בעל הבית, שהוא מקבל ממנו. ודרך אותו הכלי חייב לעבור היחס שלו לבעל הבית. בלי להרגיש שהוא מקבל ממישהו, איך הוא יגיב? איך הוא יתקשר לאחרים?
נמצא שהאח"פ של האדם חייב להשתתף בקשר שלו עם האחרים. השאלה היא האם האדם צריך גם להעביר משהו לאחרים דרך האח"פ שלו, או שמספיק לו לחבר את הגלגלתא עיניים שלו לאח"פ של האחרים?
אי אפשר לחבר גלגלתא עיניים דעליון לאח"פ דתחתון. להיפך, כשמדובר על סדר ההתחברות בין הכלים, אנחנו לומדים שאח"פ דעליון מתחבר לגלגלתא עיניים דתחתון. אבל האם מי שרוצה להשפיע לאחרים, צריך להשפיע לגלגלתא עיניים שלהם או לאח"פ שלהם?
כדי להשפיע לאחרים צריך להשפיע לאח"פ שלהם. איך? קודם כל צריך להרגיש מה הם רוצים. זה נקרא "עושה רצונך כרצונו". זאת אומרת, שהאדם בונה את האח"פ שלו כמו אח"פ של מישהו אחר, ודרכו הוא מתחיל להתקשר. קודם כל הוא מבטל את האח"פ שלו, ורק על פני האח"פ שלו הוא מקבל את האח"פ של מישהו אחר.
[1]ר' יהודה אשלג, "מהותה של חכמת הקבלה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 21.