אותיות ק"ב – ק"ה
מבוא
עד כה למדנו שהבורא מסתיר את עצמו בתורה, ככתוב: "אכן אתה אל מסתתר" [1]. והשאלה שנשאלה היא, למה הוא מסתתר בתורה. הבורא הרי מסתתר אחרי כל מה שיש בעולם הזה. כל העולם הזה הוא ההסתרה הגדולה ביותר על פעולות, כוחות ותכונות הבורא. חמש דרגות של הסתרה יש מאין סוף עד העולם הזה, חמישה עולמות שהם חמש העלמות, וכל החיים שלנו בעולם הזה הם בתוך ההסתרה.
אלא המקובלים מסבירים שאין זה כך, כי אמנם שאנחנו נמצאים בעלמה, ההעלמה היא תמיד כלפי האדם. זאת אומרת השאלה היא, האם האדם משיג שהוא נמצא בהעלמה. כי כדי שהאדם יבין שהוא נמצא בהעלמה, עליו להרגיש במקצת שיש משהו, ושה"משהו" הזה נסתר. בדומה למדען הוא מחפש, וכבר יש לו כיוון כלשהו, ואיכשהו הוא מנחש שיש איזושהי תופעה, ושהיא נסתרת ממנו, והוא עושה כל מה שביכולתו כדי לגלות אותה.
לכן כתוב שהבורא נסתר, ושהוא נסתר בתורה, ולכן התורה נקראת תורת הנסתר. התורה היא זאת שמרגישים בה שהבורא נסתר, שהוא נמצא ונסתר. דווקא בתורה כזאת, שהיא תורת הנסתר הבורא מסתתר. ועל ידי תורת הנסתר מגלים את הבורא.
זאת אומרת שעל ידי לימוד חוכמת הקבלה האדם מזמין על עצמו הארה קטנה של אור מקיף, של המאור המחזיר למוטב, שנקראת תורה. ועל ידי התורה הוא לאט לאט מתחיל להרגיש מי נסתר בתוך התורה, שהבורא נסתר בה. עד שהוא מגיע לגילוי.
אות ק"ב
וזה שכתוב שכל הלומד שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות, כי מלבד שאינו יוצא מבחינת הסתר פנים לגילוי פנים, שהרי לא כיוון דעתו להתייגע ולזכות לו, לגילוי פנים. הנה עוד התורה שמרבה, מוסיפה לו הסתר פנים במידה מרובה, עד שנופל חס ושלום להסתר תוך הסתר. שהוא בחינת מות, להיות מנותק לגמרי משורשו, ונמצא שתורתו נעשית לו סם המות.
חוכמת הקבלה מדברת רק על מי שיש לו נקודה שבלב, על מי שרוצה להגיע לפיתרון השאלה "מה הטעם בחיי". מהשאלה הזאת התחיל בעל הסולם את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", ולאותם אנשים ששואלים את השאלה הזאת הוא פונה. לאנשים אחרים הוא לא פונה בכלל, ולא מתחשב איתם, כי הם עדיין לא כשירים ללימוד הקבלה, ולגילוי הבורא באמצעותה. השאלה "מה הטעם בחיינו" היא בעצם שאלה על הסיבה לכל מה שקורה לאדם, על השורש, על הבורא. והתשובה היחידה לשאלה הזאת היא לגלות את הבורא.
אם האנשים שמגיעים עם השאלה הזאת רוצים לפתור אותה באמת, אז הם נכנסים ללימוד של תורת הנסתר, ובלימוד הזה הם מתחילים להרגיש שקיים כוח עליון והוא נסתר מהם. וכשהם מרגישים את זה, הם מתחילים להתקדם.
ההתקדמות היא כבר נגד הרצון לקבל, נגד טבע האדם. כי "לגלות את הבורא" נקרא, להתעלות מעל טבע המקבל, ולרכוש את טבע המשפיע, הדומה לבורא. לפיכך יש בתהליך זה עליות וירידות ובלבולים, כי האדם צריך להחליף את הטבע שלו, והוא לא מצליח לעבור את השלבים האלה של גילוי והסתר הבורא בצורה ישירה, לפי איך שהוא מבין, לפי הטבע שלו, שכל פעם הוא הולך ומוסיף. אלא התהליך הוא כביכול הפוך: הוא צריך להוסיף ביגיעה גשמית, ואחרי היגיעה הגשמית, עליו לקבל תוספת רוחנית. התוספת הרוחנית היא "על מנת להשפיע", והיגיעה הגשמית היא "על מנת לקבל".
יוצא שהאדם מתייגע "בלא לשמה" כדי להרוויח יותר ולגלות את הבורא, כדי לרכוש אותו. אמנם תמורת היגיעה הזאת הוא מקבל התקדמות, שכתוצאה ממנה הוא רואה עד כמה הוא נמצא עוד יותר בחושך ובהסתר גדול יותר, אבל הוא לא מסכים עם התוצאה הזאת שבאה כתשובה ליגיעה שלו. הוא לא מבין שזאת התשובה הרצויה שמקדמת אותו. וכך הוא נחלש או יוצא.
אם הרצון לקבל של האדם עדיין לא בשל כל צורכו, אז הוא יוצא מהמסלול של ההתקדמות ונופל להסתרה כזאת, שבה הוא לא מרגיש בכלל את השורש, את הבורא. השאלה "מה הטעם בחיי" שהייתה זועמת בו, כבר לא כל כך מורגשת. הוא עוזב את הדרך והופך להיות אדם שמקיים מנהגים, או שהוא חוזר לחיים הרגילים.
זה נקרא שהתורה יכולה להיות "סם החיים" ו"סם המוות", ש"צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" [2]. וכל זה נמצא בבחירת האדם.
אות ק"ג
ובזה מתבארים ב' השמות הנוהגים בתורה, שהם: נגלה, ונסתר, שיש להבין ענין תורת הנסתר למה לי, ולמה אין כל התורה מגולה. אמנם יש כאן כונה עמוקה, כי תורת "הנסתר" מרמזת, אשר השם יתברך "מסתתר בתורה", (כמבואר לעיל).
תורת הנסתר בנויה מחמש שכבות של הסתרה ומתוך שהאדם עוסק בה, הוא עובר דרך עולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון את חמש השכבות של ההסתרה, עד שהוא מגיע לעולם אין סוף, עד שהוא מגיע לגילוי. זאת אומרת, כל תורת הנסתר בנויה מכל המציאות, ולכן כתוב "אורייתא, ישראל, קודשא בריך הוא חד הוא [תורה, ישראל, הקדוש ברוך הוא אחד הם]" [3]. כי התורה זה אותו האור שנמצא בתוך הכלים ומשפיע על האדם שרוצה לעבור דרך הכלים האלה, לרכוש אותם, ועל ידי זה לגלות את הבורא. התורה הזאת נקראת תורת הנסתר, כי היא נמצאת בחמש השכבות של ההסתרה ועוזרת לאדם לגלות את הבורא דרך ההסתרה.
מה שאין כן על תורת הנִגלה אפשר לומר או שהבורא כבר מגולה על ידה, או שמדובר בפשט, שבו אין שום דבר שמעורר באדם חיסרון, שמשהו או מישהו מסתתר במה שהוא לומד. ללימוד כזה, אין בוודאי שום המשך רוחני. כי אם לא מגלים חסרונות בזה שהבורא מסתתר בתוך התורה, אז הלימוד בעצמו הופך להיות שטחי, לימוד על מה שכתוב. אלא שתורת הנִגלה היא לא לימוד של מה שכתוב, אלא אמצעי לגלות מי הנסתר.
ועל שם זה נקראת תורת הנסתר. ו"נגלה" נקראת, משום, שהשם יתברך מתגלה על ידי התורה, כנזכר למעלה. בעל הסולם אינו מדבר כאן על הפשט כפי שהוא מוכר לכל אדם. לא לפשט הזה הוא קורא תורת הנִגלה. אלא הוא מדבר על שימוש במערכת ההסתרה, שעל ידה מגלים את הבורא – זה נקרא נִגלה. זאת אומרת, שגם הנסתר וגם הנִגלה שייכים לחוכמת הקבלה. ולפיכך, אמרו המקובלים, וכן איתא [מצאנו] בסידור הגר"א, אשר סדר השגת התורה, מתחילה בסוד ומסיימת בפשט. שכל אלה, פשט, רמז, דרוש וסוד, אינם שייכים כלל למה שאנשים לומדים בתורה בצורה רגילה.
אלא פשט, רמז, דרוש וסוד, הם דרגות של השגת הבורא דרך ההסתר, בגילוי שהולך וגדל, עד שהבורא מגולה כולו. זאת אומרת, גם סוד וגם רמז, גם דרוש וגם פשט, נמצאים כולם בעולמות העליונים כהשגה, הרגשה וגילוי של הבורא. וכולם חלקים של חוכמת הקבלה בלבד, כי היא מגלה את הבורא.
החלקים האלה אינם שייכים ללימוד של מי שפותח את הספר כך סתם, ומתחיל לקרוא. מה שהוא קורא, אינו פשט ואינו סוד. מה שהוא קורא בכלל לא שייך לתורה, זה שייך לחוכמה. כמו שכתוב, "חכמה בגויים, תאמין" [4]. זאת אומרת, מי שלא לומד כדי להביא המאור המחזיר למוטב, הלימוד שלו הוא לא עיסוק בתורה. כי התורה נקראת רק על שם המאור שמחזיר למוטב.
דהיינו כאמור, שעל ידי היגיעה הרצויה שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה לתורת הנגלה שהיא הפשט, כמבואר לעיל היטב, הרי שמתחיל בנסתר שנקרא סוד, וכשזוכה מסיים בפשט.
אות ק"ד
ונתבאר היטב מה שהקשינו לעיל (דיבור המתחיל "ולפי זה"), איך אפשר לזכות למדרגה ראשונה של אהבה, שהיא בחינת האהבה התלויה בדבר, כי נודענו, שאף על פי ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא [שאין שכר מצוה בחיי העולם הזה] , מכל מקום השגת שכר המצוה, ישנה גם בהאי עלמא [בחיי העולם] , הבאה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה וכו',
וכנזכר למעלה, אשר ההשגה הברורה הזאת, דומה לו לגמרי, כמו שמקבל שכר המצוה תיכף על המקום, (כנזכר למעלה אות פ"ד דיבור המתחיל "ואף על פי") עיין שם היטב, שמשום זה, מרגיש הטבתו הנפלאה הכלולה במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו כידו המלאה הטובה והרחבה יתברך, שמתוך רוב הטובה שמשיג, מתגלה בינו לבין המקום יתברך אהבה נפלאה, המושפעת אליו בלי הפסק, באותם הדרכים והצנורות שבהם מתגלה האהבה הטבעית וכו', כנזכר למעלה.
"האהבה הטבעית" כולה אגואיסטית. אם אדם מקבל משהו ממישהו ומרגיש טוב, יש לו יחס למקור הטוב, שנקרא אהבה. אדם שאוהב ילדים, שמש, חום או מוזיקה, אוהב את מקורות התענוג שלו. לא על האהבה הזאת מדובר כאן. האהבה שהאדם מתחיל לאהוב את הבורא מרוב טובו שעשה לו היא בדרגת האהבה, שכל כולה מעל תכונת ההשפעה שהאדם רכש.
תחילה האדם רוכש גלגלתא ועיניים, את תכונות ההשפעה, וכל כולו לא מכוון לעצמו, אלא אל מחוץ לו. לאחר מכן הוא מתחיל לגלות איך הבורא מתייחס אליו ולאחרים, וכבר מתחיל להתייחס לבורא בחזרה באותה הצורה. הוא עושה זאת לא מפני שהבורא עושה לו טוב בצורה גשמית, כמו בדוגמה שנותן כאן בעל הסולם, כמו אצלנו בעולם הזה. אם זה היה כך, היינו ממשיכים להתקדם כל הזמן בצורה אגואיסטית לעבר המטרה הרוחנית. אבל זה לא כך.
אלא בכל פעם שהאדם מתקדם למטרה הרוחנית, הוא מתעלה מעל האגו שלו ולא עושה חשבונות עם עצמו. הוא מתחיל להעריך ולאהוב את מקור הטוב, לא מתוך שטוב לו, אלא כתוצאה מהתיקון שהוא עובר, מתוך שהוא מגיע להשתוות הצורה. קודם הוא מתקן את עצמו בהשפעה ורואה שבבורא נמצאת אותה תכונת ההשפעה, ומתוך ההשתוות עם הבורא, מתוך שהוא מתחיל להעריך ולהבין מה נמצא בבורא, באה לו אהבה.
אל לנו לפענח ולפרש את דברי בעל הסולם כאילו יש כאן איזו רכושניות מצד האדם, שהאדם רוכש את התענוגים מהבורא, ולכן אוהב אותו. אלא האהבה שעליה מדובר כאן קיימת על מישור ההשפעה. וגם כשאדם מתחיל "לקבל על מנת להשפיע" בדרגת האהבה, ה"קבלה על מנת להשפיע" היא קבלת אור חוכמה בתוך אור דחסדים מעֵבר לתיקון של "להשפיע על מנת להשפיע". מדובר על השוואת הצורה והערכת המקור כמשפיע. לכן מתפרצת האהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר.
שאלה: מה זאת אומרת, "שאף על פי שאין שכר מצוה בחיי העולם הזה, מכל מקום השגת שכר המצוה ישנה גם בחיי העולם"?
האדם צריך שיעבוד בתנאי המיוחד הזה. תנאי שדומה למה שנמצא בדרגות הקודמות, רק שהוא מתגלה באופן שונה. כל דרגה דומה במשהו לדרגות האחרות, אלא שהכוחות והפעולות שבכל דרגה יכולים להיות מגולים יותר, או בולטים יותר.
זה דומה לחיים שלנו, גם לנו אין ברירה אלא לתת דוגמה. גם בעולם שלנו הילד משתוקק להיות גדול, לדעת. הוא מסתכל על משהו וכבר רוצה להיות יותר, לדעת מה נמצא בתוך המשחק שלו, להרכיב משהו, לרכב על משהו. הוא כל הזמן רוצה להיות גדול יותר ממה שהוא, בידע, בהבנה, בתפיסה, ברכוש, בכל דבר שהוא. הוא מתאר לעצמו מה יהיה אם ירכוש את המדרגה הבאה. הוא מסתכל על הגדולים בהתפעלות, ובשבילו הם שיא השלמות. זה נותן לו כוח, מרץ, וחומר דלק להתפתח. אם לא היו גדולים לידו, אם לא היו מראים לו כל מיני צורות מתקדמות, הוא לא היה גדל.
דוגמה לכך היא אותם המקרים שבהם מוצאים ילד או אדם שגדל בג'ונגל, וכבר אי אפשר לעשות איתו כלום. גם אם הוא גדל בין החיות רק עד גיל עשרים, ואחר כך הביאו אותו לחברה האנושית, בקושי רב אפשר "לאלף" אותו כמו חיה ביתית, ולא יותר. עד כדי כך החברה מונעת מהאדם את התפתחותו, אם היא לא מספקת לו כל הזמן צורות מתקדמות.
השאלה היא, איך לעשות זאת ברוחניות. ברוחניות הבעיה היא, שאיננו יכולים לראות את הפרצופים הבאים ואיננו יכולים לתאר את המדרגות והצורות הבאות שלנו. ברוחניות אין לפנינו "גדול" שעליו מסתכלים, מקנאים בו, ורוצים להיות כמוהו.
למעשה, אין בעיה להראות לאדם את המדרגה הבאה שלו, אבל כיוון שהרוחניות לא נתפסת בחושים שלו, הוא לא יראה אותה. תחילה הוא צריך לתקן את החושים, ורק לאחר מכן תתגלה לו הרוחניות.
כל מה שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה על תפיסת המציאות, מתגלה בתוך האדם. האדם לא יכול לראות משהו שלא משתווה עם טווח החושים שלו. אנחנו תופסים, רואים, שומעים, טועמים, מריחים וממששים, בצורה שבה החושים שלנו מכוונים. אנחנו לא תופסים גלי רדיו וטלוויזיה, ותופעות נוספות אחרות שהחושים שלנו לא תופסים. לכן, לפי חוק השתוות הצורה, כדי להגיע לתפיסת המציאות החיצונה, עלינו לשנות קודם כל את הכלים שלנו, ורק לאחר מכן נראה ונרגיש.
יוצא שהאפשרות לראות את הפרצופים המתקדמים שלו, את הצורות המתקדמות, נשללת מהאדם. ואם אין לו דוגמאות של המצבים המתקדמים, לא ברור איך הוא יכול להתפתח. לכן יש תופעה ברוחניות שנקראת "עולמך תראה בחייך". לא תקבל, אלא תראה. בכל זאת יש לאדם הזדמנות לראות בהווה, מה הוא משיג בעתיד. למרות שהוא עדיין לא מתוקן, הראיה הזאת תשמש לו כדוגמה של מי הוא יהיה, ואיך הוא יהיה, איך הוא ירָאה בצורה המתוקנת. וכך הוא יכול להתקדם.
זה עונה במקצת על השאלה, לשם מה לאדם לראות את העולם הבא שלו בחייו. ובהמשך בעל הסולם מסביר יותר. כלומר, שהאדם חייב לראות צורות מתקדמות. אחרת הוא נמצא רק בהווה, כמו חיה שדבוקה בהווה.
החיות אינן יודעות את העתיד והעבר, הן מנחשות את העתיד רק בדרגת חי, והן מיומנות בכך יותר מבני אדם, כי בני אדם דבוקים בהווה ובעתיד. לכן מי שנמצא בדרגת חי, מרגיש כמו החיות דברים שהאדם לא מרגיש, כמו למשל צונאמי או רעידת אדמה מתקרבת. ואת הצורות מתקדמות מדרגה אחרת הוא לא מרגיש, אלא רק את הצורות באותה הרמה שבה הוא נמצא.
שאלה: אם עד המחסום הכוונות הן רק "לא לשמה", אז איך התורה יכולה להיות "סם החיים"?
כל עוד הכוונות הן "לא לשמה" התורה לא יכולה להיות "סם החיים". אפשר לומר, שעד המחסום עדיין אין תורה, כי התורה האמיתית נקראת "שמותיו של הקדוש ברוך הוא". תורה זה אור שמתגלה בתוך הכלי המתוקן, לפי מידת תיקון הכלי. לכן עד המחסום עדיין אין תורה, אלא רק המאור המחזיר למוטב. ולא אור הממלא.
באור העליון שנקרא תורה, יש כמה השפעות על האדם. בהשפעה הראשונה הוא מעורר את האדם מאחורי הקלעים והאדם לא מרגיש בכך. כל פעם הוא מעורר בו רשימות שמתממשות בתוכו, וכתוצאה מכך האדם עובר במסלול ההתקדמות וההתפתחות שלו בלי להיות מודע לכך. כך גם פועל המאור המחזיר למוטב בקצב ובאופן שנקרא "בעיתו", בצורה טבעית, על ידי מכות וקצת תענוגים. כך האדם מתקדם.
ואחרי שהאדם רוצה להשתמש במאור המחזיר למוטב בצורה שונה מכפי שהוא משפיע עליו לפי הטבע, כשהוא רוצה לעורר את המאור שישפיע עליו ביתר שאת, אז על ידי לימוד חוכמת הקבלה, על ידי קבוצה ומדריך, על ידי שיטת הקבלה, הוא מתחיל במשיכת המאור יותר מאשר בצורה הרגילה, לפי הטבע.
לפי הטבע, האדם צריך להגיע לתיקונים בעוד מאתיים שנה, אחרי מכות, השפעות, השפלות, ייאוש וכן הלאה. השאלה "מה הטעם בחיי" תתעורר בו עד כדי כך, שבקושי יהיה מסוגל לסבול אותה. לפני כן ניתנת לו ההזדמנות, להשתמש באותו מאור, אבל למשוך אותו. זאת אומרת שלא יגיע אליו לפי הטבע וישפיע עליו בקצב טבעי, אלא יזרז את קצב ההתפתחות שלו.
למשוך מעט יותר את המאור – זה מה שעושים על ידי חוכמת הקבלה, זה כל ההבדל בין מי שמשתמש בחוכמת הקבלה ומי שלא משתמש בה. מי שמשתמש בחוכמת הקבלה, הולך ומתפתח על ידי המאור, על ידי אותו המאור. אלא שהוא מושך את המאור. על ידי מה הוא מושך אותו? מתוך שהוא מעורר בעצמו חיסרון למאור.
את המאור לא ניתן למשוך בידיים, אלא רק על ידי הרצון. והרצון הוא לא מה שמהפֶה ולחוץ, אלא רצון הוא מה שבתוך הלב. לכן, כדי למשוך את המאור האדם צריך לדעת מה נמצא בלב שלו, ואיך הוא יכול לשלוט עליו, איך הוא מוסיף שם חיסרון. אבל איך אפשר לשלוט על הלב? פעמים רבות רצינו לשנות את עצמנו, להיפטר מכמה הרגלים ורצונות או לקנות רצונות אחרים שנצליח בהם יותר, אבל לעולם לא הצלחנו בכך.
אז איך האדם מגיע לחיסרון שאין לו, חיסרון להתקדמות רוחנית? מה זאת אומרת, למשוך את המאור המחזיר למוטב יותר ממה שמגיע? אם האדם צריך לקנות את החיסרון לרוחניות, מאיפה יקנה אותו, מאיפה ייקח?
אומרים לנו מקובלים, שהחיסרון של האדם נקרא נקודה קטנה, ואין לו יותר ממנה. אם הוא רוצה לקבל חיסרון אמיתי כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, זה אפשרי רק על ידי הנשמות האחרות. זאת מפני שהחיסרון שלו הוא חלק ממערכת "אדם הראשון", וכל החסרונות הנוספים הם בנשמות האחרות, שאיתן הוא נמצא בגוף אחד.
עליו לגלות שהוא נמצא איתן בגוף אחד, להתפתח לכיוון הזה, להתרשם מחסרונות האחרים לאותה המטרה, לאותו המאור, מתוך יכולתו להתכלל בהם, באותה המערכת ד"אדם הראשון", להביא את החיסרון שלהם לאותו המאור. והחיסרון הזה בדיוק יהיה ההשתתפות שלו בכלי הכללי. בהתאם לכך יבוא המאור ויחזירו למוטב. לאיזה מוטב? לממש את החיסרון שרכש מהם.
כלומר, האדם נמצא כמו ב"צלחת" שיש בה אוסף רב של נשמות, ולו יש חיסרון לבורא (שרטוט 1). קיימת בו השאלה "מה הטעם בחיי", הוא מרגיש אותה כנקודה שמושכת אותו למקום כלשהו. והמקובלים מסבירים לו שהנקודה הזאת היא החיסרון שלו, והיא באמת מושכת אותו לבורא. הוא מקבל מלמעלה אור המחזיר למוטב, אור מקיף, אבל הוא בא אליו בצורה טבעית. הקצב הוא קצב טבעי (שרטוט 1).
שרטוט 1
מה עליו לעשות כדי למשוך יותר אור? במקום החיסרון הטבעי שלו, החיסרון דנקודה (שרטוט 2), הוא צריך חיסרון אחר, גדול יותר, ואז האור ישפיע עליו. האור והכלי נמצאים תמיד כחוק, זה כנגד זה. האדם לא יכול למשוך את האור כך סתם, על ידי פעולות כלשהן. אנשים חושבים, שאם הם יניחו תפילין או יתנו צדקה או יעשו מעשים טובים, יבוא האור ויחזיר אותם למוטב. אבל השאלה היא, האם הם שינו את החיסרון שלהם בפעולה שעשו. אם הם לא שינו, האור לא יבוא. אם הם לא שינו את החיסרון שלהם כתוצאה מהפעולה שעשו, לא יהיה להם טוב ממנה. אולי תהיה להם איזושהי הרגעה פסיכולוגית, אבל לא יהיה בה שינוי ממשי של הדרגה שלהם, של המצב שלהם ברוחניות.
זאת אומרת, קודם כל האדם חייב להצטייד בחיסרון נוסף. השאלה היא איך הוא יכול לעשות זאת? יש קשר בינו ובין האחרים, אבל זה קשר אגואיסטי. פעם הוא היה מחובר עם כל המערכת של "אדם הראשון" (שרטוט 2), וכל החסרונות האחרים במערכת חוץ מהנקודה שבלב שנתנו לו, הם חסרונות לקשר בינו לבין האחרים. אם הוא ינסה למשוך מהם חסרונות, להתקשר אליהם, הוא בטוח יקבל אור מקיף מוגבר. כי רק לשם כך האדם פועל. רק זו מטרת התיקון.
שרטוט 2
החיסרון שלו כבר לא יהיה חיסרון של נקודה שבלב, הוא כבר יהיה מַ"ן (שרטוט 3). ואין לאדם מ"ן אחר, אלא לתקן את עצמו בהשפעה ולהתקשר לנשמות האחרות ולהשפיע להן. אין חסרונות אחרים שעל ידם האור יכול לבוא ולהשפיע על האדם. למשוך מאור, אפשר רק על ידי החיסרון להתקשר לנשמות האחרות. והחיסרון הזה נמצא בהישג ידיו, עליו להשיג אותו מאחרים.
לכן האדם חייב לארגן לידו קבוצה (שרטוט 3), ויחד עם חברי הקבוצה לרכוש חיסרון להתקדמות רוחנית, שהמאור המחזיר למוטב ישפיע עליהם. אז כל אחד ואחד מחברי הקבוצה כבר לא פועל מתוך החיסרון שלו, אלא ניגש עם החיסרון הקטן שלו לקבוצה ואומר, שצריכים להתאחד, כי זו מטרת הבריאה, כך נגלה את הבורא ונגיע להשפעה, בואו נעשה את זה יחד.
שרטוט 3
כל אחד מחברי הקבוצה משפיע לאחרים התרוממות וחשיבות המטרה, כל אחד מאפשר לשני להרכין את ראשו. כך, מתוך העבודה הזאת, מקבל כל אחד מהחברים חיסרון חיצון, כאילו שיתר חברי הקבוצה הם הבורא כלפיו. ובאמת, כל הכלי החיצון חוץ מהנקודה הקטנה שלו, זה הכלי של הבורא. שם הוא מגלה את הבורא. האדם אף פעם לא מגלה את הבורא מחוץ לכלי.
מחוץ לכלי ד"אדם הראשון" יש רק "עצמותו" (שרטוט 4). הבורא הוא מלשון "בוא וראה": בוא תתקשר לכלים האחרים של מערכת "אדם הראשון", ותראה – שם תגלה. לכן יש לנו את כל הנתונים, הכול נמצא לידנו. זה נקרא שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר "קח לך" [5]. הכול נמצא ככתוב, "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין", "המאור שבה מחזירו למוטב": יש קבוצה, יש ספרים, יש הפצה, יש מדריך, יש הכול.
שרטוט 4
רק לחיסרון, שהאדם יכול לקבל מסביבה מתאימה לרוחניות, מגיע האור המקיף המחזיר למוטב. ואם האור מגיע לא לחיסרון הזה, אז האדם נכנס ל"סם המוות", לחושך יותר גדול שהוא לא מכיר. בעל הסולם כותב, שהוא נכנס להסתר כפול, אבל זה לא הסתר כפול שעוברים בדרך להסתר וגילוי. זה הסתר כפול, שבו האדם נופל למצב, שגם בשכל וגם ברגש הוא חושב שהוא מתקדם, ושהוא צדיק, ושמגיע לו, ולא מרגיש שהוא "מת" לגמרי. בעצם הוא נמצא בשקר, ב"קליפה". כך קורה אם האדם אינו הולך לפי החיסרון שמקבל אותו מאחרים וכל הזמן מגדיל אותו.
לכן נאמר, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" [6]. כי לפי כלל זה, אם האדם מקבל חיסרון מאותו הכלי ד"אדם הראשון", הוא מגיע ל"כלל", לכלי הכללי, שבו מתגלה התורה, האור העליון כולו. כי הופעת האור בתוך הכלי, נותנת לאדם הרגשת הבורא, "בוא וראה".
אות ק"ה
אמנם כל זה מגיע לו מעת השגתו ואילך, אבל כל בחינת היסורים, מחמת השגחת הסתר הפנים שסבל בטרם שזכה לגילוי פנים האמור, אף על פי שאינו רוצה לזכור אותם, כי על כל פשעים תכסה אהבה, אמנם נחשבים ודאי לפגם גדול, אפילו מבחינת אהבה שבין הבריות (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הא'") ואין צריך לומר כלפי אמיתיות השגחתו יתברך, להיותו טוב ומיטיב לרעים ולטובים.
אדם מגיע להרגשת מציאות הבורא. הרגשה שיש בה מספר שלבים. בעל הסולם והמקובלים הקודמים לו מתארים את השלבים האלה. למעשה תיאור השלבים האלה התחיל עוד מזמן התַנָאים.
השלבים בהרגשת מציאות הבורא דומים לשלבים בהכרות בין אדם לחברו. בתחילה האדם לא מכיר את חברו, בהמשך הוא מזהה אותו, ואחרי שמזהה אותו הוא כבר מתחיל לגלות את סוגי היחס השונים, הטובים והרעים, של חברו כלפיו. ולפתע הוא מגיע למצב שבו שניהם נמצאים זה מול זה "פנים בפנים". הוא רואה שהחבר מתייחס אליו טוב, בהתאם לכך הוא מתייחס אליו, ואין שום פחד שאחד יזיק לשני. אבל עליהם עוד לבדוק מה קרה לפני כן.
בשלב הזה בהרגשת מציאות הבורא, האדם חייב לגלות את כל המצבים הקודמים, את יחס הבורא אליו מהשורש. עליו לגלות למה הבורא ברא אותו, איך העביר אותו בכל הגלגולים, איך התייחס אליו בכל צעד ושעל, בכל אותם המצבים שהוא קילל את הבורא, ולא הסכים עימו ושנא אותו, וסבל מייסורים גדולים מפחד, מחרדה ומכאבים גדולים. בכל המצבים האלה שהגיעו בוודאי מהבורא, עליו לגלות איך הבורא עשה זאת מאהבה.
ואם הבורא נתן לאדם מכות מתוך אהבה, האם אלה מכות באמת? דומה הדבר לאדם בוגר, שמסתכל על חייו במבט לאחור ורואה שהוריו צדקו, ומצטער שלא הכו אותו יותר. בעל הסולם מתאר זאת בהמשך ההקדמה, באות ק"ח, באמצעות המשל על היהודי שסובל שלא קיבל יותר מכות, כי אילו קיבל יותר מכות, היה מקבל יותר תשלום. אמנם זו דוגמה מאוד גשמית, אך את הדוגמה הזאת ואת שאר הדוגמאות הגשמיות צריך לפענח תמיד ברמה רוחנית, אחרת לא נלמד את האמת שבתוך המשל.
ויוצא, שהאדם צריך לבדוק את המצבים הקודמים שהיו בינו לבין הבורא, ולראות שהבורא התייחס אליו טוב, כמו הורה טוב. אבל כמו שכתוב "חוסך שבטו שונא בנו" [7]. הורה שלא מעניש את בנו, פשוט שונא אותו. הכוונה היא לעונשים מסיבות מוצדקות ולא על סטיות למיניהן. הוא לא מגדל אותו בצורה נכונה, שיגדל ויצליח בחיים.
ברוחניות לא מדובר בוודאי על דרגות גשמיות כאלה, אלא האדם צריך לעלות לרמה של תיקון כמו הבורא, להבין ולהרגיש שלא הוא קיבל מכות. הרצון לקבל אגואיסטי, שאדם היה איתו בחיבור, הוא שקיבל מכות. הוא קיבל אותם כדי שהאדם יתנתק ממנו ויתרחק ממנו. במידה שהרצון הזה הוכה, האדם הבין שהוא לא רוצה להיות שייך אליו, לשיטה הזאת איך לקבל, לתפוס, לחתוך ולחטוף.
כשהאדם מתעלה לכלים דהשפעה, לגלגלתא עיניים, הוא מתחיל לראות שלא הוא קיבל מכות, אלא הקליפה שהוא היה דבוק אליה, היא קיבלה את המכות. כשהאדם נמצא ברמה הרוחנית, אין בו זכר למכות. הוא מגלה, שלא עליו עברו המכות, אלא על השונא שלו. הוא לא מייחס את המכות האלה לעצמו כמו בעולם הזה, שמודים לאבא שנתן מכות, שבזכותן האדם לא פנה לסמים, לפשע, לאלכוהול וכן הלאה.
כאן מדובר על השגה רוחנית. שהאדם מתחיל לראות את תהליך הבריאה, ומבין שהמכות עברו על הקליפה ולא עליו. הנקודה שבלב שלו היתה מכוסה באגו, והמכות עברו על האגו שלו, כדי שייצא ממנו וירגיש את ה"אני" שלו.
כתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה" [8], את כל העבר הרע האדם מגלה כטוב. אמנם אלה מילים של עולם הזה, אבל אין כוונתן שהאדם מקבל מכות ולאחר מכן הוא מקבל פיצוי על המכות. זה לא מנהג הבורא. ברוחניות לא יכול להיות דבר כזה. אם האדם מקבל מכות תחילה ואחר כך תשלום, זה כבר מצביע על פעולות בלתי שלמות. אם בכל זאת היה רע כלשהו בעבר כדי שיהיה טוב, זה לא יכול להתקיים בצורה נצחית.
אלא כשאנחנו מגלים את הטוב, נאמר עליו "לרעים, ולטובים, ולכל הזמנים" [9]. מתגלה לאדם עד כמה שקליפת האגו היתה מחוברת אליו, שהיא קיבלה מכות, שהיא לא שייכת לו, אלא רק הייתה מחוברת אליו. ועכשיו כשהוא מתעלה מעליה, הוא רואה שהמכות לא ניתנו לו. אלא כיוון שהיה יחד עם חבר רע, והחבר קיבל מכה, אז גם הוא התרשם מהמכה.
שאלה: אם בדרגת האהבה מגלים שלא האדם קיבל מכות אלא הרצון לקבל שלו, למה צריך לעבור שלב נוסף שבו הוא רואה שהבורא התייחס טוב גם לאחרים?
הכול נקבע מתוך הכלים של האדם, והכלים של האדם הם מלכתחילה אגואיסטיים. זאת אומרת, בהתחלה האדם מתייחס לכולם בצורה אגואיסטית. הוא רוצה לנצל את כולם, לחבר את כולם אליו, שכולם ישרתו אותו. וברוחניות שבה כבר לא מדובר רק על האדם ועל האחרים, אלא מדובר על האדם, האחרים והבורא, האדם צריך לדעת איך הבורא התייחס אליו ואל האחרים בכל הזמנים. כדי לחבר את האחרים ולגלות את הכלי הכללי המשותף, הוא צריך לדעת איך הבורא מתייחס לכלי הכללי.
האהבה של האדם אל הבורא צריכה להיות מתוך הכלי הכללי. לכן מתוך כל נשמה ונשמה מהנשמות האחרות בכלי הכללי הוא צריך לבדוק האם הבורא תמיד התייחס אליה טוב או לא. הוא כאילו נכנס לנשמה של כל אחד, לכל הנשמות שנמצאות בתוך מערכת "אדם הראשון", לכלל הנשמות, ומתוך כל נשמה יש לו רק עוד שאלה אחת: האם הבורא היה טוב ומיטיב אליה או לא.
והוא בודק. הוא מחבר לעצמו את כל החסרונות של כל הנשמות, וכמו שבדק את הבורא ביחס לעצמו, אם הבורא תמיד התייחס אליו כטוב ומיטיב, כך הוא בודק כלפיהן. את יחס הבורא אליו הוא בדק מתוך שתיקן את עצמו. הוא העלה את עצמו לגובה ההשפעה, התנזר מהאגו, ובדק את עצמו לפי גובה ההשפעה, לפי הגלגלתא עיניים שלו, וראה שהבורא תמיד התייחס אליו טוב. כעת הוא צריך להתחבר עם האחרים, עם הנשמות האחרות, כדי להיות בכלי הכללי, כדי שכל הכלי הגדול הזה יהיה שלו. וכדי שהכלי הכללי יהיה מתוקן, הוא חייב לתקן גם אותו באותו יחס כלפי הבורא.
הוא בודק אם הבורא תמיד עשה טוב לאחרים. זאת אומרת, הוא מעלה את עצמו לרמת גלגלתא עיניים, לרמת ההשפעה של כל נשמה ונשמה – ולא חשוב באיזו צורה הנשמות נמצאות כרגע, יכול להיות שהן בבני אדם שעדיין נמצאים בדרגת רשעים גמורים – הוא נכנס לתוכן ומתקשר אליהן בלי קשר לבני אדם, בלי קשר לגופים, בלי קשר לשום דבר. הוא מתקשר לנשמות.
וכשהוא מתקשר אליהן באהבה, כשהוא רוצה להיות יחד איתן, הוא בודק מתוכן את יחס הבורא אליהן. בזאת הוא יוצר את הכלי הכללי שלו, שכולו נמצא בהשפעה וכולו נבדק באהבת הבורא לכל נשמה ונשמה, לכל פרט ופרט. אז הוא מגיע לאהבה הכללית שלו לבורא. זה נקרא שהוא הגיע לגמר התיקון.
לכן האדם חייב לבדוק את יחס הבורא לכל נשמה ונשמה.
שאלה: האם בדיקת הכלי הכללי באהבת הבורא היא שכלית או רגשית?
ההתקשרות לנשמות האחרות לא יכולה להיות שכלית. יש שני פריטים, נשמה של אחד ונשמה של אחר, מכלול של רצונות, של חסרונות, שנקרא נשמה. והן מתקשרות יחד. הן מתלבשות אחת בשנייה. זה נקרא "עיבור נשמת הצדיק".
שאלה: האם תפקיד האדם הוא לשנות את הנשמה כדי שתשווה צורה לבורא או שמלכתחילה הנשמה היא בצורת הבורא, ולאדם רק נותר לגלות אותה?
זה לא חשוב אם הנשמה נמצאת בדרגת הבורא מלכתחילה, והיא דומה לו ונמצאת איתו בחיבור, בחיבוק ובדביקות, או שהיא מגיעה לכך על ידי יגיעה ועבודה של האדם.
אדם מדבר מתוך עצמו, ומתוך כך הקביעות שלו כלפי עצמו. אפשר לספר לאדם על עולם אין סוף, שבו כולם מחוברים במצב ה-א' או במצב ה-ג', אפשר לספר לו שהמצבים האלה כבר קיימים ורק הוא נמצא במצב ה-ב', במצב ביניים בין המצב הראשון והמצב האחרון [10]. אבל מצב הב' זו המציאות שלו, וכל מה שמחוץ למציאות שלו, הוא דמיון ופנטזיה. כתוב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" [11]. חוכמת הקבלה מדברת רק על המציאות של האדם.
לכן, ביחס אל הבורא, צריך לומר שהכול קיים ונברא לפי מחשבת הבריאה מלכתחילה במצב המושלם. מה שאין כן האדם לא צריך לדמיין את עצמו בעולם אין סוף, אלא הוא חייב לקבוע במדויק בחמישה חושים שלו, ובחוש הנוסף אם הוא מפתח ומרגיש אותו, מה מצבו האמיתי בתוך הכלים שלו.
אם יש לאדם כלים גשמיים, עליו לבדוק בתוכם: בראיה, בשמיעה, בטעם, בריח ובמישוש, ובשׂכל הבריא שלידם, בשׂכל טכני פשוט. ואם יש לו כלים רוחניים, אם יש לו מסך, אור חוזר, רשימו, עביות, דרגות של אור, נרנח"י [ה' אורות, נפש רוח נשמה חיה יחידה] שנכנס בו, אם הוא יודע באיזה מצב ובאיזו רמה הוא נמצא, אז שיגלה גם את הנר"נ שלו. אבל רק מתוך הכלים הברורים, לא מהדמיונות.
שאלה: אדם שבא ללמוד, אומרים לו שכדי להתקדם בדרך הוא יקבל מכות ושעליו להשתמש בהן בצורה מסוימת. אבל אם הוא בודק את המצב שלו בחמשת החושים שלו ורואה שהמצב לא טוב, למה שלא יברח מהלימוד?
המכות שמקבל מי שנמצא בלימוד חוכמת הקבלה אינן דומות למכות שהוא קיבל קודם, אלה מכות שמכוונות אותו.
מכה יכולה להיות כל דבר. לדוגמה, הגמרא אומרת שאם אדם רוצה להוציא מהכיס חמש אגורות והוא מוציא מהכיס עשר אגורות, גם זאת נקראת מכה [12]. יש מי שמכה בשבילו זה שני קילו שנופלים לו על הראש, וקילו אחד זו לא מכה. אבל מכה היא כל מה שלא מסתדר עם רצון של האדם, אפילו במקצת. תלוי עד כמה שאדם רגיש לזה. יש מכות שלא מרגישים אותן, והן מכות נמרצות, ויש נגיעה קטנה שאדם מרגיש אותה כדבר נורא. זה תלוי ברגישות, בהתפתחות האדם.
מי שמגיע לחוכמת הקבלה לא חושב שהוא יכנס לגן עדן מיד, שהוא רק צריך לקחת כרטיס. החכמים, המקובלים, לא מסתירים שום דבר, הם מסבירים לו שיש תיקון. מצד אחד הם אומרים שהדרך קשה, מצד שני הם אומרים שכולם יצטרכו לעבור אותה. אם יש לאדם רצון פנימי והוא מוכן ללימוד חוכמת הקבלה, אז שיכנס וינסה אותה. ואם אין לו רצון פנימי, אז כדאי לו לצאת ולבדוק במקום אחר. אם לא ייצא עכשיו, מאוחר יותר הוא יצטרך לצאת.
בכל גלגול וגלגול מגיעים יותר ויותר אנשים לחוכמת הקבלה, ומגלים את הדרך. כולם חייבים להגיע לגמר התיקון, כדברי הכתוב: "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם" [13]. אין ברירה, כולם יגלו את הבורא, כולם יגלו את תכונת ההשפעה במלואה, ולא חשוב אם הם קטנים, גדולים, או מי הם בכלל.
לכן אין פחד שאנשים יברחו מלימוד חוכמת הקבלה. לאן יברחו? הם נמצאים בכלי הכללי של "אדם הראשון", ואם הגיע זמנם ללמוד את חוכמת הקבלה, הם יבואו ללימוד. הם לא יכולים לברוח. אם יש לאדם את השאלה האחת שמכסה על כל יתר השאלות והבעיות, אם רק היא חשובה לו, כמו שכתוב "טוב לי מותי מחיי" [14], אז הוא בא. ואם הוא עדיין לא טרוד בשאלה הזאת, כדאי שלא יבוא. בשביל מה לבלבל את האחרים. לכן המקובלים דווקא הסתירו את חוכמת הקבלה, וקיבלו רק את מי שבער בו עניין ההשגה הרוחנית וגילוי הבורא.
בימינו, אומרים המקובלים, לא צריכים להסתיר שום דבר. כי אם פותחים את חוכמת הקבלה ואומרים שמי שרוצה מוזמן אבל עליו לדעת שזו דרך לא פשוטה, אז מאליו באים רק אלה שהשאלה בוערת בהם בכל הכוח, בכל מרירותה. היתר לא באים. ואם אדם בא בטעות, הוא יוצא. לכן לא צריכה להיות שמירה. אם פותחים את הלימוד, העניין בו הוא בעצמו שומר עליו. יבוא רק מי שבאמת חסר לו. ומי שלא חסר לו ימשיך להתגלגל עוד כמה גלגולים, וכשיגיע זמנו הוא יבוא.
שאלה: איך האדם מגיע לאיזון נכון בין הרע שהוא מרגיש בחמשת החושים, ובין החיוב להשתמש בהרגשה הרעה על מנת לרכוש חוש נוסף?
תלמיד מתחיל בחוכמת הקבלה לא מסוגל להחליט עם השכל שלו. הוא לא מסוגל לראות, להשוות ולדעת איזה חשבונות לעשות ומה לעשות. בנוגע למתחיל כתוב בפשטות, כל אשר תמצא ידך בכוחך לעשות, עשה [15]. זאת אומרת, צריך לבצע את העצות שמקובלים כותבים בכל המאמרים והאיגרות. יש לפניו את כל החומר, ואם הוא לא מבין מהספרים, אז מסבירים לו, כדי שיהיה לרשותו חומר הלימוד, שישתמש בו.
הכול נעשה על ידי לימוד והשתתפות בקבוצה. אין יותר משני אלה. כל היתר, זו יגיעה או בחירה. חוץ מזה אין שום דבר.
ולפיכך יש להבין, איך אפשר לו לאדם לזכות לאהבתו יתברך בבחינה כזו, אשר ירגיש וידע, שהשם יתברך עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (כנזכר למעה דיבור המתחיל "הא'").
איך אפשר להגיע ל"אהבה חלוטה", לאהבה מוחלטת, מה שנקרא דרגה שנייה של אהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה ללא שום חשבון, לפני שהאדם מתקן את הכלי שלו? יש כאן עניין של "ביצה ותרנגולת".
אותה השאלה חוזרת בכל המדרגות הרוחניות. כלומר, איך אדם מעלה את עצמו ליתר השפעה, אם הוא עדיין נמצא באגו? איזה כוחות ואמצעים יש לו לשם כך?
בשיעור הבא נמשיך לדון בשאלה הזא.
[1]תהילים כג, טו.
[2]יהושע יד, י.
[3]ספר הזהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט.
[4]איכה רבה ב, יג: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן [...] יש תורה בגוים אל תאמן".
[5] פירוש רש"י לדברים פרק ל פסוק יט: "ובחרת בחיים - אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחבירו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך".
[6] נדרים ט, ד: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה".
[7]משלי יג, כד.
[8]משלי י, יב.
[9] על העניין "טוב ומיטיב לרעים ולטובים בכל הזמנים" בעל הסולם מסביר בהרחבה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ראה באותיות סא, סד, צ, קה, קיח, קיט, קכא, קכט, קמט-קנג.
[10] על המצבים האלה אפשר לקרוא במאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר הזהר", בתוך: ספר ההקדמות.
[11]סנהדרין דף ו ע"ב.
[12]ערכין דף טז ע"ב: " עד היכן תכלית היסורין?... אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים דווקא שלש ועלו בידו שתים אבל שתים ועלו בידו שלש לא דליכא טירחא למישדייהו".
[13]ירמיה לא, לג.
[14]יונה ד, ג.
[15]קהלת ט, י.