אין עוד מלבדו (26.06.06)
בית "קבלה לעם"
אין עוד מלבדו
שיחה על בעל הסולם, ספר "שמעתי", מאמר א'
שיחה מתאריך 26.06.07
ייחודו של המאמר
המאמר הזה מיוחד מאוד, כי הוא נותן לאדם קו ישיר, איך להתייחס לעצמו, לסביבה, למציאות, כדי לחדור לתמונת המציאות האמיתית. כי אנחנו נמצאים במציאות שחלק ממנה אנחנו לא תופסים ולא מרגישים. ואפילו מה שמרגישים ותופסים בחושים, לא כל כך מבינים מתוכו היכן נמצאים. והעובדה היא, שכל הזמן טועים כמו ילדים קטנים, ולכן חוטפים מכות כמו חיות מסכנות. אבל כדי להינצל מהמכות ולהגיע לחיים שלווים, בריאים ומובנים, כדי להבין בשביל מה קיימים ומה קורה לפני שעוזבים את המציאות הזאת ואחריה, צריך לחדור לתוך כל המציאות כולה ולראות אותה כמערכת אחת כמו שהיא באמת, ולא כפי שנראה לנו.
וכדי לכוון את האדם להתפתחות הזאת, לאותה חדירה פנימה, לפתיחת העולם סביבו, צריך קודם כל לעזור לו להבין את המאמר העיקרי הזה, מפני שהוא מכוון את האדם לגילוי ממשי של העולם. לכן בעל הסולם אמר אותו ביחידות לבנו ברוך אשלג (רב"ש), שרשם אותו מבלי לגלות דבר לאף אחד. גם לא לתלמידיו שלמדו עשרות שנים אצלו. אף אחד מהם לא ידע על קיומם של מאמרי "שמעתי" למעט אחד נבחר. כי המאמרים לא היו מיועדים לכל אדם, אלא רק למי שהיה לו מבנה נשמה מיוחד, ודחף מיוחד לגלות את העולם הרוחני. ומפני שעוד לא הגיע זמנם לקבל אותה, הכְוונה איך לפתוח את העיניים ולראות את המציאות, הם לא קיבלו לקרוא את המאמר.
מאמרי "שמעתי" הם מאמרים מיוחדים מאוד. יש להם ייחודיות וכוח שאין בחומר אחר שהשאירו המקובלים. הם כתובים בחדות רבה שמחדדת מאוד את הכיוון, ונותנים לאדם הכוונה ברורה ומפורטת לאן לכוון את עצמו ואת נקודת המבט שלו, ואיך לרכז את תשומת לבו כלפי המציאות כך, שיוכל לחדור לפנימיותו.
לאנשים שמוכנים למעבר הזה, כי צריך להיות בהכנה לקראתו, המאמר הזה יכול לעזור אם קוראים אותו פעמים רבות ויודעים אותו בעל פה. וגם עוזר מאוד לשנן ממנו את הדברים הנאמרים, וכל הזמן ללכת ולהיות בתוכו, כי מה שלא מבינים בקריאה ראשונה מבינים בקריאה שנייה.
המאמר הזה מכוון את האדם לפתיחת העולם סביבו. כי העולם שלנו הוא כוח אחד ומערכת אחת, מערכת הטבע, שהיא נקראת "אלוהים". ואם מתייחסים כך לכל מה שקורה, לכל המקרים שנראים לנו בלתי קשורים זה לזה, לכל מה שנראה לעינינו מחולק ומדורג - לכל חלקי הטבע השונים, לכל הדרגות למיניהן, לדומם, לצומח, לחי, למדבר, לכל הזמנים, לעבר, להווה ולעתיד - ומייחדים את כל קיום המציאות והמציאות עצמה לשורש אחד, לשורש של הטבע, לבורא, אז מתחילים לראות את כל עבודת המערכת עלינו. איך האדם נכלל בה, היכן הטעויות שלנו, איך לזהות את עצמנו כלפיה. ואחר כך אפילו איך לזהות את אותה המערכת של הטבע והעולם בלעדינו. זאת אומרת, עד כמה שאפשר להפריע פחות לתמונה הזאת, ואז לגלות אותה כפי שהיא.
אין עוד מלבדו
הנה כתוב, במקורות, אין עוד מלבדו, שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שתהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך.זאת אומרת, יש רק כוח אחד שנמצא מולנו. והאדם מתוך מה שהוא מרגיש, הוא צריך להגיד כמו שאומרים חז"ל, ש"אין עוד מלבדו", שיש רק כוח אחד שפועל עליו. ומה שהאדם רואה, שיש דברים בעולם, שהם מכחישים פמליה של מעלה,כאילו אין רק שליטה אחת ששולטת עלינו, הסיבה היא, שכך הוא רצונו יתברך.אותו כוח אחד שפועל עלינו, הוא מסדר כך שנתבלבל ונחשוב שישנם הרבה כוחות והרבה סיבות. אבל האמת היא שיש רק כוח אחד.
ולמה הוא עושה כך? וזהו בחינת תיקון.זאת אומרת, בכוונה הבורא גורם לנו את הבלבול הזה, כאילו יש בחיי האדם דברים רבים: משפחה, בית, עבודה, משטרה, בעלי בית, שונאים, אוהבים, עמים, ארצות, מזג אוויר, בריאות - אלף ואחת סיבות וכוחות שפועלים עליו והוא נמצא בתוכם. אבל אחריהם יש רק מחשבה אחת, כוח אחד, מטרה אחת. ומה שנראה לו כאילו שהוא נמצא מכל הצדדים בלחצים והשפעות, כל זה רק נדמה לו. כי הבלבול הזה הוא תיקון הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת".
זאת אומרת, אותו כוח אחד שמשפיע על האדם דרך השפעות שונות, מנוגדות וזרות, שהאדם לא יכול לקבל אותן כטוב אחד, אלא כטוב ורע מכל מיני כיוונים בכל מיני רמות של הרגשה והבנה, שלא מסוגל לייחד אותן, ולא להבין למה ובשביל מה הן, הכול נועד רק כדי לפתח אותו. כי אם מלכתחילה האדם היה מרגיש הכול ככוח אחד, הוא לא היה מתפתח וגדל. לכן נאמר שהתיקון מורכב מ"שמאל" שדוחה ו"ימין" שמקרבת.כי תמיד יש שני דברים מנוגדים בכל מיני אפשרויות ורמות ואופנים, שהם הולכים כך כמנוגדים אחד מול השני.
כלומר, מה שהשמאל דוחה זה נכנס בגדר של תיקון.והתיקון הוא, שאפילו אם האדם רוצה לחדור לפנימיות שלו ולחקור את המציאות, ולהתקרב לאותו כוח אחד, ולהיות טוב, ולהיות רגוע ונוח לבריות, ולהיות חיובי, לא חשוב באיזו צורה, נותנים לו סתירה, והוא הופך להיות משהו אחר, ונתקע בכל מיני דברים. זאת אומרת שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה,במיוחד, על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר,ואפילו שהוא כבר רוצה לגלות, ורוצה להסתדר ולהיות בסדר גמור, הם לא נותנים לו, אלא דוחים אותו מדרך הישר, ועל ידיהם הוא נדחה מקדושה.
מדובר על מי שכבר רוצה להתקרב ולהבין ולגלות את המטרה, ולא על מי שחי חיים רגילים. אלא על אלה שנכנסים לדרך ורוצים להגיע לרוחניות, להבין בשביל מה הם חיים ולמה, איך הם בנויים, מה קורה להם, מה יש לפניהם, שמתעוררת בהם כבר השאלה על מהות החיים. אם האדם רוצה להגיע למטרת החיים, הוא מקבל בדרך הרבה סטירות ומכות בחיים והרבה סתירות במוח. ואז הוא מבולבל ומיואש ולא יודע מה קורה איתו ולמה. אבל כל הסתירות והמכות האלה הם תיקון, אומר המאמר.
ולמה הדחיות האלה? והתועלת מהדחיות היא, שעל ידן האדם מקבל צורך ורצון שלם,דווקא על ידי כל הבעיות האלה שיש לאדם בדרך, הוא כל כך רוצה וכל כך מבין שהוא חייב רצון שלם, שהבורא, שהקב"ה יעזור לו.כי בהתחלה הוא לא יכול היה לחשוב על זה, לא היה כל כך איכפת לו שהכוח העליון הוא אחד. אבל ככל שהוא מתקדם, ורואה את הסתירות והבעיות, ורואה שלא מסוגל, ונעשה יותר מיואש, אם הוא בכל זאת רוצה לפרוץ קדימה ולא לעזוב ולרדת מהדרך, אז הוא מגיע למצב של אין ברירה שהכוח האחד, שהוא מתחיל לגלות אותו כאחד, יעזור לו.
כי אחרת רואה שהוא אבוד:ולמה הוא אבוד? לא די שלא מתקדם בעבודה,בהתפתחותו האישית,בכניסה שלו לרוחניות, בעבודה על עצמו, אלא הוא רואה אפילו שהולך אחורה, כי הוא מבולבל ומיואש, ומבין פחות מקודם, ונכנס לייאוש ולמחשבות ולהפרעות כאלה, שזורקים אותו פתאום למצבים שלא חשב אי פעם, שעוד ייכנס אליהם, ויתבלבל בכל התאוות האלה, ובכל הדברים השטותיים האלה שיש בעולם. אבל הכול מסודר לאדם בדרך, כדי שיטעה עד הסוף.
היינו אפילו שלא לשמה,למרות האפשרויות להתקדמות כלשהי, אין לו כוח לקיים את התורה ומצוות,למשוך את המאור המחזיר למוטב, לתקן את עצמו ולהתקדם קדימה, שרק על ידי התגברות אמיתית על כל המכשולים למעלה מהדעת,שיוכל להמשיך מה שלא יהיה, אם תהיה לו עזרה כזאת שיוכל לעשות כך, אז הוא יכול לקיים את התורה ומצוות.זאת אומרת, לתקן את עצמו כדי להגיע לאור. כי "תורה ומצוות" נקרא תיקון האדם כדי להגיע לרוחניות. אם תרי"ג הרצונות שהאדם כלול מהם, מתוקנים בהתאם לכוח העליון, אז הוא ניכנס לעולם הרוחני.
אם האדם אחרי כל המכשולים והבעיות של החיים הרגילים, עוד רוצה להתקדם וללכת לכיוון המטרה הרוחנית, מחכות לו הרבה הכנות והבטחות והפתעות נעימות ולא נעימות, אבל כולן כאחד מיועדות כדי להביא את האדם לייאוש הסופי מכוחותיו, ולהבנה ולהרגשה שרק הכוח העליון שנסתר מאחוריהם יכול לעזור לו. אבל לא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת,להמשיך בכל זאת אחרי כל פעם ופעם שהוא נופל, ואחרת הוא מוכרח לנטות, חס ושלום, מדרך ה',מהדרך הישרה לבורא, אפילו משלא לשמה.אפילו כמו שכל אחד מרגיש בחיים שלו, איך שהוא מתקדם.
והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד,כי בדרך יש זמנים טובים וזמנים רעים, ולו נראה היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות.שהוא נעשהיותר ויותר שפל, מבולבל, ולא יכול להסביר למה זה קורה. ולא רואה בזה שיהיה סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה,כי הדרך הזאת לא תיפתח לו משהו.השיטה הזאת כנראה לא עובדת עליו, אם היא בכלל עובדת. כי הוא רואה שאפילו במקצת, כקוצו של יוד קשה לו לקיים,מה ששייך לרוחניות. הוא פשוט לא מסוגל לעשות את כל הדברים האלה, להשפיע, לדרוש מעצמו אהבת הבריות, להיות דומה לבורא.
הוא מוכן להגיע לרוחניות מתוך סקרנות, או מתוך שהוא עצמו לוחץ ורוצה לפרוץ. אבל לא מתוך הדרישה הזאת שפתאום הוא רואה לפניו. אותה בלתי אפשרי לו לבצע. ולמה קורה כך? כי הבורא סידר לנו להגיע לרוחניות מטבע הפוך לחלוטין.לכן לא פורצים לעולם הרוחני, כי לא רואים אותו. הוא נמצא, אבל רואים אותו בגל אחר. הוא נמצא במימד אחר מאותו מקום היכן שהאדם נמצא.
אלא רק בהתגברות למעלה מהדעת,שיוצא מתוך הטבע שלו מעל הטבע, אז האדם נכנס למימד הרוחני. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף? כי אלה שבאים ללמוד חוכמת הקבלה, יש לפניהם טווח התקדמות מאוד לא פשוט. מסננים את כולם, את כל מי שבא, כמו שכתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". מתקדמים רק אלה שכבר מוכנים מקודם, או אלה שיכולים לחזק את עצמם על ידי התיקונים והתרגילים האלה שהם נכללים בהם, כל הסתירות והבעיות וההסתרות והייאוש. ואילו האחרים נופלים.
כמו בדוגמא שבעל הסולם נותן על הריצה להר המלך. הוא אומר שהעלייה לרוחניות דומה לטיפוס על ההר להגיע להיכל המלך ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג): "גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין עניין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל (ד"ה וצריכים) אין הכוונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו, לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה כמצווה עלינו. ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי (ברכות ס"א) ".
"אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה". זאת אומרת, מי שיכול לתקן את עצמו בהתאם לתכונות הרוחניות, הוא נכנס. ומי שלא יכול, הוא לא נכנס. "מה עשה," איך המלך סינן אותם? "נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול", לא חשוב מי, כל אחד יודע שאפשר לבוא אליו, "יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו". זאת אומרת, להיכנס לעולם הרוחני. "אבל" לא כל אחד בצורה ישירה, כמו שבא לו כך מן הסתם, אלא המלך "העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל", כל מיני כוחות, שעומדים על פתחו, "ובכל הדרכים המובילים להיכלו", כדי להפריע לאדם לבוא להיכל המלך.
אבל בדחייה הזאת שהם דוחים את האדם, הם מלמדים אותו איך להתקדם. כמו שפותרים תרגילים שנותנים בבית הספר או באוניברסיטה, או משחקים שנותנים לילד קטן, שהוא חייב להזיע כדי לפתור אותם, אבל מהם הוא לומד להיות גדול. הדחיות הללו אינן סתם דחייה, אלא תהליך לימודי. שהאדם מקבל "עזר כנגדו" וממנו לומד מהי רוחניות. כי אין מקום מסוים שאליו צריך לרוץ ולהגיע. אלא האדם צריך לתקן את עצמו, לפתח את החוש השישי, ודרכו להרגיש את העולם הרוחני. לפתוח את הכלי של הנשמה, שאז הוא ירגיש ויראה את עצמו חי בעולם הנצחי. לאדם יש רק נקודה, וצריך לפתח ולפתוח אותה. וכל השומרים והשוטרים יחד עם היגיעה שלו לעקוף אותם, הם עוזרים לו לפתח את החוש שבו הוא יחיה, הנקרא "נשמה".
"וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך", מטעם הרצון לקבל, האדם נדחף לדברים שנראים לו טובים. החיים שלו הם קשים, אין בהם כלום, פתאום נפתח איזה רצון שמושך אותו למקום כלשהו, ואז האדם רץ . "אמנם, נידחו" אלה האנשים "בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו" בכל זאת על השומרים, "עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו" השומרים "והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא", התייאש, הדרך כבר לא שווה בעיניו כי אין לו כלום ממנה, הוא לא מרוויח ולא מצליח.
"וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו", האנשים שבכל זאת רצו לפרוץ לרוחניות, "וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם", לא הגיבורים בכוח, לא החכמים, לא הזריזים, לא המצליחים והמבריקים, כי שום דבר מאלה לא עוזר. אלא "גיבורים" נקראים אלה "אשר מידת סבלנותם עמדה להם", הם "ניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח", הם נכנסו לעולם הרוחני, "וזכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו. וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה".
"כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם, מתחילים בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, שבסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בסוד הכתוב וצדיקים ילכו מחיל אל חיל, וכדברי רבנו ז"ל, שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו יתברך הטובה והרחבה".
אם האדם בוחר ללכת בדרך, אז כל הדחיות שהוא מקבל, הן רק כדי לתקן אותו. כי האדם לא מקבל דחיות סתם, אלא לפי הנשמה שלו. כל אחד בנוי מכל מיני כוחות, וחייב כל כוח וכל אופן שיש בו בפנים, לסובב כך שבו הוא יתפוס את העולם הרוחני. ואם הוא יסובב בנשמה את כל החיישנים האלה של תרי"ג הרצונות, כל אחד לכיוון הנכון שלו, שכל הרצונות יחד יהפכו לגלאי שתופס את העולם הרוחני, אז הוא יתפוס את הרוחניות. אבל אם חסר לו אפילו אחד מהם, לא יעזור לו כלום. כי החוק הוא ש"אין מקצת ברוחניות".
זאת אומרת, רק בעולם שלנו יכולים לתפוס את העולם עם עין אחת, עם ראייה פחות טובה, עם שמיעה לא טובה. אבל ברוחניות חייב להיות כלי מוכן לתפיסה שלימה. ולכן כל תרי"ג הרצונות שנמצאים בתוך הנשמה ומהם הנשמה נכללת, חייבים להיות מסודרים כאחד לקליטת המציאות הזאת של המימד הרוחני. וחייבים לעבור עוד ועוד כל מיני תרגילים, כי כל תרגיל מתקן משהו אחר בתוך האדם.
אם היינו יודעים מה הוא מתקן, אם היינו מרגישים ורואים את התיקונים האלה, אז היינו רואים כל פעם שמשהו משתפר והולך. אבל ברוחניות לא רואים שמתקדמים, כי רוצים לקדם את האדם לתכונה מעל האגו שלו. ואם היה רואה איך כל פעם הוא משתפר, הוא היה נעשה יותר אגואיסט והיה מתרחק מהרוחניות ולא מתקדם אליה. לכן ככל שמתקדמים מרגישים דווקא פחות ביטחון שמתקדמים.
והאדם שהולך בדרך ורוצה לשפר את עצמו, הוא מגלה שאין לו כוח להתגבר מעל הדעת, מעל כל המכשולים שבאים, ללכת קדימה למרות מה שקורה לו, ולרצות בכל זאת להגיע לגילוי המטרה, לגילוי אותו הכוח האחד שפועל בכל המציאות - פועל בו מבפנים ופועל עליו מבחוץ, ומסובב לו את כל הדברים עד שהוא מבולבל ולא יודע היכן הוא. במחקר הזה הוא רואה ש"האני" שלו לא נמצא. כי כל הכוחות, כל המחשבות מה שיש בו, אפילו על עצמו, ואפילו על הבורא, על אותו כוח שמפעיל את הכול, גם הם רצונות וכוחות ומחשבות שבאים מהבורא. אז היכן "האני" שלו עצמו? אין אני. כי גם אותה הרגשה, שהאדם חוקר את עצמו ואת הבורא, באה מהבורא. וכך האדם מרגיש שאותה הרגשה כאילו הוא נמצא באיזו מציאות, היא נעלמת. והנקודה הזאת בדיוק היא החשובה, כי ממנה והלאה הוא יכול להיכנס לרוחניות. מרגישים אותה במקצת גם בתחילת הדרך כדי לקבל אחיזה מסוימת.
אבל לא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת,ואחרת הוא מוכרח לנטות, חס ושלום, מדרך ה',אפילו משלא לשמה. והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד, היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות.כי רואה שנזרק אחורנית ולא מתקדם. הוא בודק את עצמו בכלים האגואיסטיים שלו, ובכלים האלה רואה שהוא כל הזמן מפסיד יותר ויותר ומתרחק. כי אין לנו עם מה למדוד התקרבות לרוחניות, אין לנו כלי מדידה מתאימים, סרגל מדידה. כי כל הסרגלים שלנו, כל המדידות שלנו בגובה, ברוחב ובמשקל, הם כולם בכלים האגואיסטיים. ולכן אם מודדים בכלים האלה, רואים שמפסידים. ובאמת מפסידים, כי מתרחקים מהאגו. אבל רק נראה לנו שזה הפסד. כי אם היינו מודדים את עצמנו בכלים אחרים, רוחניים, אז היינו רואים שבאים ומוסיפים, זאת אומרת, שיש לנו רווח.
בכלים האמיתיים שלנו, האגואיסטיים, הטבעיים, כל הזמן רואים שמפסידים, אבל זה לא אומר שמתקרבים לרוחניות, אלא נאבד אפילו מה שהיה. וזה שובר את האדם. ולא רואה בזה שיהיה סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה,לרוחניות, וגם מחוץ לגשמיות, כי הוא רואה שאפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים,אפילו אותם תנאים שהוא קורא על רוחניות. אלא הוא יכול רק בהתגברות למעלה מהדעת, אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?
אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור אלא אותו כוח שנקרא הקב"ה בכבודו ובעצמו.אותו כוח נעלם שמארגן ומסובב אותו מבפנים, ומסובב לו את כל המציאות מבחוץ. וזה גורם שיקבע בלבו תביעה אמיתית,צעקה פנימית, דרישה תקיפה וחזקה, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות. נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היו כולן מאת ה'.רק אז הוא מתחיל לגלות שהכול הוא כוח אחד, שאותה סיבה אחת פועלת עליו, ואותו כוח אחד כל הזמן משחק איתו ומסובב ומבלבל אותו, כדי להביא אותו לפתרון הנכון של כל הסתירות והבעיות.
היינו שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היתה לו היכולת להתגבר,על כל הבעיות, היו לו הדחיות,שהרגיש אכזבה וחוסר כוחות ולא רצה ללכת קדימה. זה לא היה בכלל תלוי בו. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה',לרוחניות, ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתנת לו מלמעלה עזרה,איזו עזרה? שלא תהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצוות ומעשים טובים,שהוא מתקדםכביכול, ומה חסר לו עוד.והוא בא ונכנס לרוחניות.
זאת אומרת, מי שהולך לקראת רוחניות, תמיד נראה לו שהוא הולך לקראת הפסד, שאין לו שום דבר, שיותר ויותר לא ברור לו, שהוא יותר ויותר לא מרגיש. והדרך היא תמיד הפוכה, כי מתרחקים מהמדידות האגואיסטיות עד שבאים לידי משבר. ורק אחרי המחסום, אחרי המשבר הזה, מתחילים לגלות את העולם הרוחני.
וזה דווקא אם באמת יש לאדם הזה רצון אמיתי, אז האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה,איזו עזרה מלמעלה האדם מקבל, אם יש לו רצון אמיתי והוא דוחף את עצמו? מראים לו תמיד איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי, דהיינו ששולחים לו מחשבות ודעות, שהם נגד העבודה. נגד העבודה הרוחנית, נגד ההתקרבות לבורא. כמו אותם השומרים שכל הזמן דוחפים את האדם חזרה. איך? פתאום יש לו בעיות בעבודה או עם המשפחה, פתאום נראה שהבריאות לא משהו, פתאום הרוחניות כבר לא מושכת, אלא הוא נעשה מבולבל, וחושב על האנשים האחרים שנמצאים בדרך שהם מבולבלים, שהם לא מבינים כלום, ומי הם בכלל, הם לגמרי לא חשובים.
מכל הצדדים מסובבים לו אלף ואחת סיבות. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלמות עם ה'.שהוא לא יכול להשלים את עצמו באותו כוח אחד. כך מנענעים את האדם עד שמרגיש מנותק לחלוטין וחסר כל תקווה. ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך הוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה,מרוחניות, משאר עובדים,האחרים, שהם מרגישים שהם בשלמות עם ה'.שהם מבריקים ומבינים ויודעים מה קורה, והוא ממש ההפך מהם.
מה שאין כן הוא, בתמיד יש לו טענות ותביעות,על הבורא, ועל העולם, ועל עצמו, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות שלהבורא,של הכוח העליון כלפיו. הוא כל כך משתוקק אליו ולא מרגיש ממנו שום תגובה חזרה. ממש לא בסדר איך שהוא מתנהג עמו.הבורא הזה. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה.זאת אומרת, יחד עם זה שרואה את עצמו מלא טענות ותרעומות על הבורא, כואב לו שכך קורה איתו.
עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה.שממש אין לו שום סיכוי, שאי פעם יכנס לרוחניות. והגם שמקבל לפעמים איזו התעוררות מלמעלה,שמרגיש פתאום איזה משב אוויר שבא והכול נפתח, והכול מתברר, ונושם, וחי. והעולם הזה נעשה לו שקוף, ודרכו הוא מרגיש שיש עוד כוחות. שמכל הצדדים נעשה פתאום מלא ואפילו סמיך. ובעצמו מרגיש שמקבל תפיסה והרגשה. אבל אפילו שמרגיש התעוררות "מלמעלה", זאת אומרת, שבאה פתאום בלי שהוא עצמו יקבע מתי ובאיזו שעה לקבל אותה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. זאת אומרת, הכול נעלם. כמו שבא כך הולך, והוא לא בעל הבית להזמין או להחזיק את ההתעוררות הזאת במאומה.
אולם זוהי הסבה שגורמת לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.כי הכוח הזה שמנענע אותו גם לטוב וגם לרע, ועושה לו את כל שינויי המצבים, גורם לאדם לאבד את עצמיותו, ולהבין שהוא נמצא בשליטתו, ואז להיכנע. אבל לא האדם עצמו נכנע, אלא האגו שלו, הטבע שלו, מפסיק לשלוט בו מבפנים. ומאותו רגע ואילך האדם מתחיל להיכנס להרגשת הכוח הזה שפועל עליו מבפנים ועל כל העולם מבחוץ. וכך מתחיל יותר ויותר להכיר את אותה מערכת אחידה הנקראת "כוח עליון".
האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך שהוא דבוק בו יתברך,באותו כוח עליון. לראות שרק הכוח הזה קיים, וחוץ ממנו לא קיים כלום. כל אחד ואחד שרוצה לפענח את סוד החיים, כל אדם שמתחיל את הדרך, הוא צריך להשתדל כל רגע ורגע לזהות, שכוח אחד בלבד עושה בו הכול. מפעיל אותו מבפנים על ידי כל המחשבות והרצונות והדחפים, כמו יד שמתלבשת בתוך כפפה. ועושה לו מבחוץ את כל התנאים סביבו, מהקטנים ועד הגדולים, בכל הרמות, דומם, צומח, חי, מדבר, לא חשוב מי ומה, קרובים, רחוקים, עולם, טבע, מזג אוויר. כל מה שהאדם יכול לתאר לעצמו מבפנים ומבחוץ, בא לו מהכוח האחד.
אם האדם שומר על עצמו כל רגע ורגע לא לצאת מהתפיסה הזאת, כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו יתברך,אז הוא רואה עד כמה משחקים איתו, וכל הזמן רוצים להוציא אותו מהתפיסה הזאת, כדי שיתגבר וישמור עליה. ובדרך הזו בדיוק האדם בא ועולה אל ההר הנקרא "היכל המלך".
היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו,זאת אומרת, אפילו שהוא נזרק לגמרי לתוך רגשות ובלבולים, אם בכל זאת בפנים בתוך הראש נשאר לו איזה זיכרון קטן, שהמצב בא לו מאותו כוח אחד, אם למרות הירידה והבלבולים הנוראים ביותר, נשארת לו עדיין איזו נקודת קשר, אל יצא מרשותו יתברך,זאת אומרת, חייב לחזק כמה שאפשר את נקודת הקשר הזאת. כי "אדם" נקרא נקודת הקשר עם הבורא. ואם נקודת הקשר הזאת מתנתקת, הוא נמצא במצב הנקרא "בהמה". כי יש לו רק את שתי צורות הקיום האלה.
כלומר ואל יצאמרשות הבורא, לחשוב שיש רשות אחרת, עוד מישהו שמפריע ועושה משהו,איזה שליטה שהיא לא נותנת לו להכנס לקדושה, שבידה להטיב או להרע לאדם .
פירוש,שאל יחשוב שיש ענין כח של סיטרא אחרא,כל מיני כוחות טומאה ועין הרע למיניהם. שיש קדושה, ויש קליפה, טומאה, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה',ולהתקרב. אלא יחשוב שהכל נעשה ממקור אחד, מצד ה'.
וזהו כמו שאמר הבעל שם טוב, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם חוץ מאותו כוח אחד של הבורא, אותו טבע אחד שכולל את הכול, מי שחושב שיש עוד כוח, היינו קליפות, הוא נמצא בשליטת הקליפה. כי המחשבה הזאת שיש כוח חוץ מהבורא, חוץ מאותה שליטה אחת, היא נקראת "קליפה" או "טומאה".
האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים",שהוא עושה פסלים, שלאו דווקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה. אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה',חוץ מכוח אחד, הוא עובר עבירה. זאת אומרת, הוא נקרא "עובד עבודה זרה". ולא כל האנשים האלה שעושים פסלים ומשתחווים אליהם, עובדים אלוהים אחרים. אלא "להשתחוות" נקרא לחשוב שיש כוח אחר חוץ מהכוח האחד, שמנהל מבפנים כל אחד מאיתנו ומבחוץ את כל המציאות.
ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו,זאת אומרת, שהוא בעצמו קובע משהו, היינו אומר שאתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה',אלא היה עושה כך או כך, כי חושב שהאדם קיים בפני עצמו, גם זה נקרא "עובר עבירה של כפירה". כלומר שאינו מאמין שרק הבורא הוא מנהיג העולם.אבל רק אם מתקדמים בצורה כזאת שמבטלים הכול חוץ מאותו כוח אחד, אז יוצאים מהעולם הזה ונכנסים לעולם הרוחני, ומגיעים לקיום אחר.
אולם בזמן שעבר איזה עבירה,זאת אומרת, נמצא באיזו מחשבה, שמישהו או משהו עושה לו טוב או רע, או שאותם מחשבה ורצון שפתאום עולים בו, הם באים ממנו עצמו. אם הוא לרגע אחד חושב כך, ומשייך את המחשבה הזאת, או הרצון, או הפעולה, או השליטה, או הכוח, למשהו אחר חוץ מלחבר אותו לבורא דרך כל הלבושים והאופנים, אז נקרא שהוא "עובר עבירה". ואין עבירות אחרות לאדם, אלא רק הבלבול הזה. ואין לו מצוות אחרות, אלא רק למרות כל הבלבולים האלה לחבר את עצמו לכוח האחד.
אבל אם הוא עובר אותה עבירהומתבלבל פתאום לחשוב שאשתו כועסת עליו, ולא רואה שהכול בא מהבורא, אז בטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שעשה את העבירה,לַמה יצא מאותה מחשבה שהמצב הזה שייך לבורא, והתחיל לחשוב שהוא שייך למישהו אחר. אלא גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב: על איזו נקודה הוא תולה סבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריך להצטער.כי לחזור בתשובה לא נקרא להתחרט על המחשבה שפועלים כוחות אחרים חוץ מהבורא. הצער הזה לא מספיק כדי שיצמיד את עצמו לאותו עיקרון של "אין עוד מלבדו".
אלא האדם צריך להצטער אז ויאמר: "זה שעשיתי את העבירה, הוא מסבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, הוא סידר את הבלבול הזה , להיזרק למקום טינופת לבית הכיסא, ששם מקום הפסולת". כך חז"ל קוראים ליציאה מהקשר עם הבורא. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון. (ואפשר לומר המובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים, שכבר אמר עליהם שהם פסולת, ועכשיו הוא שוב רצה לקבל מהם מזונות).
וכמו כן בזמן שהאדם מרגיש, שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה,שמקדמים אותו ולאו דווקא זורקים אותו, ומרגיש קצת טעם בעבודה,שהכול נעשה ברור ומורגש כטוב ויפה, ומסתדר למערכת אחת פשוטה שהכול בא מהבורא, אל יאמר: "עכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין שכדאי להיות עובד ה'". אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה',סתם, ללא סיבה שהוא יודע,מסיבה מערכתית כלשהי שקשורה למערכת הכללית, שכך מגיע לו כדי שיתקיים בה משהו. לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה,מהו "לצאת מרשות הקדושה"? לומר שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה. (אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכול תלוי בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואחר כך אינו כן - אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).
וכמו כן בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר שהצער לא יהיה על חשבון עצמו.זאת אומרת, הוא עובר לדרגה אחרת. כי אדם שמבין ומרגיש שהכול בא מהכוח האחד, או שמבולבל ולא מבין שהכול בא מהכוח האחד, כל הזמן צריך להיצמד לעיקרון שהכול מהבורא.
המצבים שלו מלווים ברגשות, הרגשה טובה או הרגשה רעה. והשאלה היא מה הוא צריך לעשות עם ההרגשה הטובה או הרעה. למי ולמה צריך לשייך את ההרגשה? מה היא ההרגשה? בשביל מה היא באה? מה צריך לעשות עם ההרגשה? האם ליהנות ממנה, או לא? האם לשנוא אותה, או לא? אם ההרגשות גם באות מאותו בורא, אז מהי הנאה מהן או שנאה אליהן, הרי צריך לקבל אותן כאחד? אלא גם את ההרגשה, וגם את כל יתר התוצאות מהמשחק הזה, שהבורא עושה איתו, האדם צריך לשייך לבורא.
זאת אומרת, הבורא מנהל את האדם, וכתוצאה מזה האדם מרגיש כל מיני תופעות, רגשות חיוביות או שליליות. אבל גם אותה התפעלות שהאדם מקבל, הבורא רצה שיתפעל כך, לכן גם אותה צריך לשייך לבורא. כלומר, ישנה הפעולה עצמה שהבורא מזמין באדם, ותגובה שהוא מזמין מהאדם, לצרף את עצמו לבורא בכל מה שיש לו במוחא ובליבא. וחוץ מזה, פעולותיו שעוברות על האדם, מעוררות באדם רגשות למיניהן טובות או רעות. אבל גם את אותן רֵגשות, למרות שהן רק תוצאות נלוות, הבורא מזמין בו.
ואיך האדם צריך לסדר את אותן הרגשות? להיזהר שהצער לא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה'. כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא נמצא בפרוד, בפרוד מהקב"ה.האדם שדוחף את עצמו לגלות את הכוח האחד, אבל מצטער שרע לו ולא טוב לו, אין לו מה להצטער על היחס שלו עצמו, כי הבורא הוא שמזמין בו הרגשה כזאת בזמן התרגיל. אלא שיצטער על גלות השכינה, כלומר שהוא גורם צער השכינה.שמצער את הבורא, בכך שמרגיש רע. ואז מחזיר גם את ההרגשה לבורא. כי גם את הרגשות הנלווים לכל התרגילים ולכל הפעולות הוא צריך לכוון אל הבורא.
והוא עצמו איננו העניין. זאת אומרת, את עצמו הוא צריך לנטרל מהרגש שמלווה את כל הפעולות האלה, ורק לחשוב שהבורא נתן לו את ההרגשה הזאת כדי להפנות אותה חזרה אליו, ולהצטער למה הזמין בו הרגשה רעה, כי בכך הוא גורם לבורא להרגיש רע. זאת אומרת, גם ההרגשה הרעה או הטובה צריכה להיות מנותקת מהאדם עצמו. וכל זה נקרא ניתוק מהמציאות הגשמית ועלייה למציאות הרוחנית.
והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת, שיש לאדם כאב באיזה איבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת איבר פרטי בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. אם מרדימים רגל פצועה או חותכים בה את העצב המוביל מאזור הפצע למוח, האדם לא מרגיש יותר כאבים ברגל. כי כל ההרגשות שלנו נמצאות במוח. אם מנתקים את המוח מלהרגיש מה קורה בגוף, אפשר לפגוע בגוף אפילו בצורה חמורה בלי שהמוח יתריע שקורה משהו. על העיקרון הזה מבוססת ההרדמה שעושים בצורה מבוקרת לפני ניתוח.
כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה', היות והאדם הוא רק איבר פרטי מהשכינה הקדושה,מכלל הנשמות שהבורא מלובש בהן. כי כולנו נמצאים במערכת אחת שנקראת "אדם הראשון". וכל אחד מאיתנו הוא רק נקודה, תא בודד, במערכת הזאת. המערכת בכללה היא כלי כללי שנקרא "שכינה", והאור הכללי, האור העליון שממלא אותה, הוא נקרא "שוכן" או "בורא". והיכן האדם נמצא? הוא הפרט הקטן בכל המערכת, האיבר הפרטי מהגוף הכללי (ראו שרטוט 1-א).
שרטוט 1 - א'
האם לאדם יש מציאות משלו, או שהוא בעצמו כלום ורק מרגיש עבור כל הכלי, כל השכינה, איך הבורא ממלא את הכלי הכללי? ההרגשה הפרטית שהאדם מרגיש את עצמו בלבד, נקרא להרגיש את ה"עולם הזה" (ראו שרטוט 1-ב). מרגע שהוא מתחיל להרגיש משהו מחוצה לו, הוא מרגיש את השכינה והשוכן, וזה נקרא שמרגיש את ה"עולם הרוחני", כנגד העולם הזה. כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל,כל אלה שמחוברים עם הבורא, הם נקראים "ישראל", "ישר-אל", לכן אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאיברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האיברים שלה.ככל שהאדם מצטער ומרגיש את עצמו, את הכאב הפרטי שלו, הוא נעשה מנותק מהבורא, כי מצטער על חשבונו הפרטי האגואיסטי למה אין לו. אבל אותו כאב שהוא מנותק מהבורא, שחסרה לו אותה הרגשה כללית של כל המציאות, היא מורגשת בכלי הכללי, כמו במוח ובלב של כלל הגוף.
שרטוט 1 - ב'
ואפשר שזהו פירוש הכתוב: ("בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת: "קלני מראשי"). ובזה שאדם חושב הצער של התרחקותו לא על עצמו, הוא ניצול מלפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פרוד מהקדושה.
אותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה, שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה.אם הכול בא ממנו, אז אם בא לאדם גילוי, סימן שאותו כוח מתייחס אליו בצורה טובה כדי לקרב אותו. למרות שגם בצורה הרעה מתקרבים לגילוי הבורא, כי תמיד כמו שכתוב: "מעלים בקודש ולא מורידיםבקודש". אבל גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו תהיה, בזה שיש עכשיו שמחה למעלה אצל השכינה הקדושה,שהוא משמח את הכלי הכללי, מזה שהיה לה מקום לקרב את האיבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האיבר הפרטי שלה החוצה.מדוע? כי הוא נותן בכך משענת ותמיכה לכלי הכללי שיתגלה בו הבורא, האור העליון.
ומזה שאדם זכה לשמח את השכינה,הנקרא כלל ישראל, כלל הנשמות, כלל האנושות הנקרא "ישר-אל", שרק בכלל הזה כולו מתגלה הבורא, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן צריך להיות על אותו החשבון. כי מה שיש שמחה לפרט, זהו רק חלק מזה שיש שמחה להכלל כולו.לכלי כללי ועל ידי החשבונות האלו שהאדם יודע שהשמחה הקטנה שלו יכולה להביא שמחה גדולה בכלי הכללי, הוא מאבד את פרטיותו עצמו ולא נלכד ברשת הסיטרא אחרא,זאת אומרת, לחשוב על עצמו ומה קורה איתו, שהיא הרצון לקבל לתועלת עצמו.
הגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מהסבה כי זהו כל האדם, כל הטבע שלנו, כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל, אינו שייך לנברא אלא אנו מיחסים לבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעל מנת להשפיע.זאת אומרת, שהאדם יסובב את הרצון לקבל שלו, את כל ההרגשות והתפיסות וההבנות שלו, לכיוון של שייכות ודבקות באותו כוח עליון. לאבד את עצמו כדי להידבק בבורא ולקבל ממנו באמת את הכול. כי מה היה לו תמיד? רק הרגשה פרטית שהוא קיים ומקבל מהבורא. שחוץ מהבורא קיים גם "אני" - מי שמרגיש, מי שמבין, עם מי שמשחק הכוח הזה.
אם האדם מגיע למצב שהוא מאבד את ההרגשה של "אני מקבל", של הבורא "משחק איתי", אז נקרא שהוא נכנס לרשות הבורא, ומקבל כל מה שיש בבורא. זה נקרא שהאדם "נכלל בשכינה" וכל הכלי הכללי הופך להיות שלו. כי בכך שהוא מאבד את פרטיותו הקודמת, הוא זוכה לקבל עולם ומלואו.
כלומר שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריכים להיות על הכונה משום שיש נחת רוח למעלה, מזה שיש להנבראים תענוגים, כי זו היתה מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו.שנגיע למצב, שנהיה מבוטלים לחלוטין מאותו האגו, שמבדיל אותנו מהבורא, ונהיה נכללים בבורא. ואז נגיע לעולם הרוחני, לרוחניות, להתחבר עם האלוהות, ונרגיש נצחיות ושלמות. וזה נקרא שמחת השכינה למעלה.
ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות: איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. לבורא. כל זמן שהוא מרגיש עדיין קיים בזכות עצמו, זוהי בינתיים העצה בשבילו. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך,כדי לגרום שם תענוג, ותהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בוודאי תהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריכה להיות רק לשם שמים.כי בכך הוא מאבד את האגו האחרון שלו, ונכלל בכוח האחד הזה שנקרא "טבע" או "אלוהים".
כיצד לעבוד עם המאמר
המאמר הוא עמוק מאוד. ומה שנאמר עד כה הוא רק בגדר רפרוף מעליו. אבל כל אחד צריך לקרוא אותו לבד, בצורה אישית ואינטימית, בכל המצבים שלו הרעים והטובים כאחד. על ידי זה האדם יבין שאין רע ואין טוב, אלא הכול רק כלפיו, כלפי האגו שלו, ואיך הוא כל פעם יכול להעריך את מצבו. כי דווקא מתוך זה שהאדם קורא לבד ובכל מצב ומצב, הוא מסוגל להתחיל לעבוד על אותו תרגיל תמידי שצריך לעשות - לייחד את כל מה שקורה לו, לאותו כוח שמזמין בו את אותם המצבים.
לעניין הזה התורה מתכוונת בפסוק "לא תעשה לך פסל ודמות". או חוכמת הקבלה בהוראה לא להיות בקליפה וטומאה, אלא לייחד הכול "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא", שצריך להתייחד עם הבורא בסוד הכתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כל מה שרק יכולים לתאר, הכול נכלל בעיקרון הזה של "אין עוד מלבדו", של הכוח האחד שפועל בטבע. וכך גם מגלים היום בכל החקירות האחרונות שנערכות בתחומי המדע, שכולנו חיים בגלובליזציה, בעולם סגור, שכל אחד משפיע על השני, וכל אחד תלוי בשני.
אמנם המדענים עוד לא גילו שפועל רק כוח אחד. אבל הם כבר מתחילים לדבר על סְפֵירַה מיוחדת שנמצאת מעלינו ופועלת עלינו. וכל העניין הוא פשוט מחקר שהאדם עושה עם הכלים הפנימיים שלו, שהם כלים עדינים ובטוחים ביותר המוכנים לצורך הזה. אלא הוא צריך לכייל את הכלים שלו ולחדד אותם, ואז הוא פורץ דרך המציאות הזאת שנראית לו עכשיו, ונכנס לרוחניות, לעולם הרוחני, למציאות הרוחנית.
האם שיעורי הבית של האדם מהקריאה במאמר הם להיזהר ולהצטער?
כל המאמרים של חוכמת הקבלה נועדו כדי לעשות איתם תרגילים. קבלה איננה בשביל סתם לשמוע, או להתפלפל, או להפליג לאי שם על כנפי הדמיון. חוכמת הקבלה היא הוראה, איך להפעיל את האדם כדי לעשות ממנו מישהו שנמצא בחיים נצחיים, שמגיע לדרגת אותו הכוח העליון, כבורא לכל דבר, עם או בלי להיפטר מהגוף. והאדם חייב משך החיים האלה להגיע למצב, שהוא לא תלוי בגוף הבשרי שלו, אלא מזדהה עם הנשמה.
"נשמה" נקראת אותה נקודת הדבקות של האדם בבורא. אותה נקודה שהוא מבטל את העצמיות שלו, ומתחיל להרגיש שכולו נכלל ונמצא בכוח העליון. שאין הוא והבורא, אלא הם אחד. כי המטרה היא "ה' אלוהינו ה' אחד", להגיע לייחוד הנקרא "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". לכן אנחנו נקראים "יהודים", כי עלינו להגיע ל"ייחוד". ואז האדם נעשה כמוהו, וקיים בתוך אותו הכוח העליון כאחד החלקים שלו, שהם כבר לא חלקים, אלא הכול בייחוד. האדם נמצא ממש בשורש הנשמה שלו.
לכך הוא צריך להגיע. והמציאות הזאת שבה כל אחד ואחד מאיתנו מרגיש את עצמו כנמצא לבד, היא הרגשה מוטעית. המציאות לא קיימת כמו שנמצאים בחלום, כמו שנמצאים בחוסר הכרה מנותקים מהמציאות. המציאות איננה קיימת כלל, אלא בתוך חמשת החושים הגשמיים שלנו. כי כך הרצון לקבל נראה לנו בדרגה הנמוכה ביותר, בתפיסה המקולקלת ביותר שלו.
אבל בביטול המציאות הזאת ובהתחברות לכוח אחד, שם האדם מוצא את עצמו. ואיך לגשת לזה מוסבר במאמר "אין עוד מלבדו". את כל הדרך הזאת האדם חייב לעשות משך החיים שלו בעולם הזה. וכל אחד ואחד שמרגיש דחף להגיע לשורשו, סימן שהוא כבר מסוגל לבצע את התהליך הזה.
אם קיים רק "אין עוד מלבדו", אז למה האדם צריך להיזהר וצריך להצטער?
האדם צריך להצטער וצריך להיזהר שהצער והשמחה לא יהיו על חשבונו, כי בינתיים ההרגשה הזאת קיימת בו. ובכל מה שהוא עדיין מרגיש את עצמו, ולא את כללות השכינה, הוא צריך להצטער על מה שהיא מצטערת, ולשמוח על מה שגורם לה שם שמחה. אבל בינתיים שיש לו את ההרגשה כלפי עצמו, הוא עובד עם כל מה שיש בו, עם הבלבולים ועם הייאוש ועם השמחות. כי אין לו עם מה עוד לעבוד. הוא עובד עם המצב שבו הוא עדיין מנותק מהכלי הכללי הנקרא "אדם הראשון", מאותו סכום הנשמות הנקרא "כנסת ישראל" או "שכינה". אבל הוא עובד עם זה שהוא מנותק כדי להתחבר. לכן צריך לא לברוח מאותה הרגשה שהאדם מרגיש מנותק, אלא לבדוק אותה ואיתה לעבוד. כדי שיהיה לו הבדל, בין כמה שהוא יכול לתאר לעצמו שהוא מחובר, וכמה שהוא מנותק.
ידיעה ואמונה
האם "להאמין באמונה שלימה" נקרא לדעת שהוא קיים?
"להאמין" ו"לדעת" הן שתי מילים השונות בתכלית. "אמונה" נקרא להאמין שאחרי הקיר נמצא משהו. ו"לדעת" נקרא לדעת בוודאות שנמצא שם אותו משהו. והבורא רוצה שאנחנו נשיג אותו ונדע אותו, כמו שכתוב: "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם", שכולנו נכיר אותו ונגלה אותו, כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלוהינו". כי המטרה הסופית והאמיתית לקיומנו, היא להגיע להכרת הבורא עד לדבקות בבורא. "דבקות" נקראת ההכרה המלאה ביותר.
הדבקות מושגת על ידי השתוות הצורה. "השתוות" נקרא להיות כמוהו בכל דבר, שאין שום דבר שמבדיל במחשבות, ברצונות, במי ראשון ומי אחרון, זאת אומרת, שאין ראשון ושני, ומי מקבל ממי. "דבקות" נקרא שהם אחד וזהו, אבל בכל זאת נשמר "אני והוא". ואז יוצא "תרתי דסתרי", שזה סותר את זה. כלומר מצד אחד האדם צריך להישאר אדם, ומצד שני הוא צריך להיות דבוק בבורא עד כדי כך, שמאבד את עצמו ואת עצמיותו.
ואיך משיגים זאת? בדרך מתקנים את כל תרי"ג הרצונות שמהם כלולה אותה נקודה. בנשמה ישנם תרי"ג רצונות שצריך לתקן אותם, כדי בדיוק להיות שווים לכוח העליון. לתקן אותם אפשר רק על ידי אור העליון הנקרא "תורה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע", תרי"ג רצונות אגואיסטיים הפוכים מהבורא, "בראתי תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב". האור, המאור, שנמצא בתורה, מתקן את תרי"ג הרצונות משימוש אגואיסטי לשימוש הנתינה כמו של הבורא.
אם תרי"ג הרצונות שנמצאים באדם פועלים באותה שיטה של נתינה כמו שבבורא, אז האדם נעשה דבוק עימו. במידה שהאדם עוד לא תיקן את כל תרי"ג הרצונות שלו במלואם, הוא באותה מידה נמצא בהעלמה. זאת אומרת, אם הוא מתקן את תרי"ג הרצונות שלו למשל בעשרים אחוז, הוא נמצא בעולם העשייה. אם מתקן אותם בארבעים אחוז, נמצא בעולם היצירה. אם מתקן בשישים אחוז נמצא בעולם הבריאה. אם מתקן אותם בשמונים אחוז, נמצא בעולם האצילות. ואם מתקן את הרצונות שלו במאה אחוזים, אז נמצא בעולם אין סוף, בעולם אדם קדמון.
זאת אומרת, העלמות האלה, אותם העולמות, הם המדרגות, שבהן האדם מתקן את עצמו, תוך כדי שהוא מתגבר כנגד כל הבלבולים והייאוש והבעיות, וכל המצבים האלה של "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כי השומרים שנמצאים בהיכל המלך עצמו, בעולם אין סוף, הם דוחפים את האדם חזרה וזורקים אותו לבעיות וסתירות וייאושים כאלה שממש לא יאמנו, שהם מיועדים רק לאותן נשמות גדולות שמסוגלות לכך.
כי "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". וכל פעם באים כישלונות וכל פעם עליות וירידות. לא יכולים להתקדם צעד אחד קדימה, אם אין לפני כן נפילה. כי האדם חייב להיכנס לתוך הבלבולים, ומתוכם, מתוך פיזור הנפש שלא רואה את הבורא ולא מרגיש אותו, הוא שוב צריך לרכז את המחשבה, ולכוון את עצמו ואת תשומת לבו, כדי להשתדל ולארגן שוב את כל המערכת כפי שהיא באמת. וככל שהאדם בונה לעצמו כל רגע ורגע מערכת כמה שיותר אמיתית, כמה שהוא מסוגל לכך, זה נקרא שהוא מתקרב. כי כל היוצרות שלו משתתפים בתהליך, ואז הוא מגיע אליו.
והדרך קשה, מפני שאנחנו כלולים מתרי"ג רצונות ונמצאים מרוחקים מהמטרה במאה עשרים וחמש מדרגות. וכדי להגיע לתפיסה השלימה בבורא, צריכים לתקן את כל תרי"ג הרצונות בכל מדרגה ממאה עשרים וחמש המדרגות. ובלי זה אי אפשר לתפוס אותו כולו. לכן אנחנו צריכים להיות בנויים בצורה כזאת ונכללים בו.
קבלה לעם... ולכל העולם
אם רק אנשים מיוחדים מצליחים להתקרב להר המלך, למה נאמר שהתורה מיועדת לכולם?
כתוב "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם". נשמת "אדם הראשון" בכללותה, היא כוללת את כל הנשמות גם של ישראל וגם של אומות העולם, וכולם חייבים להגיע. כמו שמסופר במדרש, שהקב"ה רצה לתת את התורה לאומות העולם. אבל הם לא רצו לקבל אותה, כי שיטת התיקון לא הייתה נחוצה להם. אלא אחר כך דרך ישראל שצריכים להגיע ולהיות "אור לגויים", התורה תגיע גם אליהם. אבל שיטה התיקון מיועדת לכולם.
אלא התהליך הוא הדרגתי ונמשך לאט לאט כבר אלפי שנים. והיום בתקופתנו, פעם ראשונה שהשיטה הזאת צריכה להגיע להמונים. כך קבעו כל המקובלים האחרונים. בהקדמה ל"עץ חיים", ל"שער ההקדמות", של הרח"ו שכתב את כל כתבי האר"י, כותב הרב חיים ויטאל שחור על גבי לבן במאה השש עשרה, עדיין בתקופת האר"י, שמזמן האר"י מתחילה הגאולה, וחייבים להפיץ את חוכמת הקבלה לכולם, בכל העולם.וכך כותב גם בעל הסולם בהקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות".
ולמרות שהאנושות נמצאת בפיגור יחסי, אבל העולם כבר נכנס למשבר כללי שמלמעלה דוחף את האנשים להכיר את הכוח העליון. כי בלי הכרת הכוח העליון, כבר בדור הבא לא נדע איך להתקיים. ללא גילויים גדולים של הכוח העליון לא נדע איך להסתדר ואיך להינצל בעולם הזה משום דבר, כולל בעיות אקולוגיות ובעיות של מרוץ החימוש. כי לא נדע איך לרסן את עצמנו ואיך לצאת ממעגל הסמים, הייאוש, הגירושין, והבעיות של הכלכלה העולמית.
האדם לא יוכל יותר להתגבר על האגו שלו, אלא יהיה חייב לגלות כנגדו את הכוח העליון. ומרגע לרגע נראה איך מאין ברירה מיליוני אנשים ילכו ויתקרבו לקבלה. כל אלה שנמצאים היום בייאוש, בדפרסיה, שהיא המחלה מספר אחת היום בעולם. כדי להוציא את האדם מהייאוש האנושות מזרימה הרבה יותר כספים מאשר לפיתוח נשק. כי רוב הבעיות של החברה נובעות מהייאוש והסמים.
אמנם עדיין לא נראה שהקבלה מתאימה לכולם, אבל גם בשנת 1979 נראה מגוחך ולא מציאותי, שהקבלה תפרוץ בשנת 1995 בכל העולם. כי כבר בשנות הארבעים בעל הסולם רצה לעורר את האנשים דרך העיתון שלו, ולא יצא מזה כלום. ועובדה שבשנת 1995 אנשים החלו להתעניין ברצינות בחוכמת הקבלה. התארגנו קבוצות לימוד והוקמה קבוצת "בני ברוך". לעומת בעל הסולם שהיו לו שישה תלמידים, או רב"ש שלימד שבעה תלמידים, עד שבאו ללמוד אצלו ארבעים בחורים צעירים מתל אביב, שכתב להם אחר כך את מאמרי "שלבי הסולם".
לפני כן אנשים בכלל לא רצו לשמוע על קבלה ולהתקדם. אבל תוך כמה עשרות שנים הכול השתנה. לעומת מאות שנים שעברו מזמן האר"י והבעל שם טוב. למרות שכל המקובלים האלה כותבים עד כמה הם משתוקקים לתת את החוכמה, לפזר אותה לכולם, לפרסם ולהפיץ את הקבלה בעולם כולו. כי חוכמת הקבלה נמצאת ברומו של עולם, ובהפצת הקבלה תלויים התכלית שלנו, הגורל שלנו, והכוח העליון שמפעיל אותנו.
היום ישנם כמיליון תלמידים שמתקשרים ונמצאים עם הקבלה בכל מיני צורות קשר, לא רק "ישראל" שמתעורר ללימוד הקבלה. אלא ב"אומות העולם" מתעוררים ולומדים ברצינות, קבוצות אנשים בדרום אמריקה, מצ'ילה ועד מקסיקו, ובארצות אחרות. הקבלה נעשית קרובה לליבו של כל אחד. אלא צריך להבין שיש לאנושות מבנה של פירמידה. ובקודקוד שלה נמצאים רק יחידים או עשרות, והיתר מתפלגים לאורך הדרגות כמו במבנה גוף האדם (ראו שרטוט מס' 2).
כל המערכת הגופנית של האדם מופעלת על ידי אחוז אחד של המוח. האחוז הזה מפעיל את כל המערכות, וכל היתר רדום. כדי לנהל את כל המערכת צריך כמה אנשים בודדים, וכל היתר מתפלגים לפי שורש הנשמה בדרגות הנמוכות יותר של הפירמידה. והם גם מרגישים פחות חיסרון, פחות צורך, פחות יכולת, פחות משיכה, להצטרף לעבודה הרוחנית. אלא מצטרפים לעבודה כמו שהרגל מצטרפת לעבודת הגוף רק מתי שצריך והיכן שצריך, לפי פקודות הפעלה שהיא מקבלת מהמוח שנמצא בראש.
אותו דבר קורה בין כל הנשמות. וזה לא מוריד מערך אותה נשמה ולא נחשב לה לגריעותא, אלא זו מידת ההתקשרות שלה בגוף "אדם הראשון". זאת אומרת, מתוך שבעה מיליארד איש, חוץ ממאה אלף איש, כל היתר רק יצטרכו לדעת בעלמא, שיש כוח עליון וצריך להשתייך אליו. אבל מהיכן הם יקבלו כוחות להיכנס לרוחניות? מאותם מאה אלף איש שיעבדו בצורה פעילה יותר, שמתוכם אולי רק אלף איש יעבדו על עצמם בעוצמה חזקה, ואולי רק עשרה אנשים מתוכם ינהלו את המערכת, כי הם יהיו בהכרה ובהבנה של כל המערכת.
שרטוט 2
אם בצורה כזאת כולם יתקשרו יחד, אז הכול יתנהל כמו במבנה גוף האדם, שיש איברים חשובים שבלעדיהם אין גוף חי, ויש איברים אחרים שהם רק מצטרפים לפעולות הגוף ומשלימים אותן. לכן אסור למדוד את ההצלחה של הפצת הקבלה בתיקון העולם בצורה כמותית. אלא רק בצורה מערכתית כוללת, ושם רואים שהעולם מתקדם מאוד לתיקון. ואז אין שום אכזבה אם מיליון וחצי סינים עדיין לא לומדים קבלה. כי מהם אולי נדרשת השתתפות מינימאלית בלבד.
ולכל אחד מומלץ לקחת את ספר "שמעתי" ולא לעזוב את המאמר הזה בכל מקרה ומקרה בחיים. ואז יראה עד כמה שהמאמר הזה מסובב אותו כל פעם לאותו כיוון אחד.