נשמות ועולמות (07.11.06)
בית "קבלה לעם"
נשמות ועולמות
שיחה מתאריך 07.11.06
התפתחות הנשמה מאין סוף עד העולם הזה
נושא השיעור היום יהיה "עולמות ונשמות". אדבר מעט, כדי לא להעמיס עליכם. ומה שלא נספיק היום, נמשיך בפעם הבאה. כך מפעם לפעם נשלים את התמונה.
בכל הבריאה, בכל העולם הרוחני שמקובלים מגלים, הם מגלים בסך הכול שני דברים: ה"בורא" וה"נברא". אין יותר מבורא ונברא. את הבורא, הם משיגים ככוח הטוב ומטיב, שרוצה להטיב. ומלכתחילה, כיוון שהוא רוצה להטיב, מתוך הרצון להטיב, הוא ברא רצון לקבל, חיסרון, רצון שרוצה לקבל את ההטבה שלו. וכדי שהרצון הזה ישתכלל וירצה בעצמו לקבל את מה שהבורא רוצה לתת, הוא צריך לעבור שלבי התפתחות כלשהם.
בדומה לכך, אם אנחנו לא נרגיש רעב, אם לא יהיה לנו חסרון, אז לא יהיה לנו תענוגים במה שנטעם. אלא צריכים מקודם להרגיש חיסרון למה שרוצים לתת לנו, למה שאנחנו עומדים לקבל ואז כשמקבלים באמת נהנים מזה. החיסרון חייב לבוא מעצמנו, מתוכנו ולא שמישהו יגיד לי, אלא אני חייב להרגיש שהוא נולד והתפתח בי וש"אני" הוא הרוצה.
לכן לבורא יש בעיה - אם יש לו רצון לתת, איך הוא יבנה בנו רצון לקבל בדיוק את מה שהוא רוצה לתת לנו? הבורא ברא רצון לקבל, אבל הרצון הזה עוד חייב להשתכלל. ולרצון המשוכלל הזה אנחנו קוראים "נשמה".
נתאר זאת בשרטוט (מקובלים אוהבים לשרטט וכדאי להתרגל לזה). מהבורא יוצא אור או תענוג והתענוג הזה בורא רצון דומה בדיוק לֵמה שהוא רוצה לתת. החיסרון הזה, הרצון הזה, נקרא "כלי" או "רצון" (ראו שרטוט מס' 1). אזבסך הכל יש אור ורצון או בורא וכלי, בורא ונברא. אין יותר. יש רק בעיה שהרצון בנברא חייב לבוא מתוך עצמו.זאת אומרת, שירצה בדיוק מה שהבורא רוצה לתת, אבל שלא יבוא מתוך האור, אלא מתוך הנברא עצמו.
כדי להגיע לזה הבורא שובר את הנברא להרבה מאוד חלקים שנחתכים זה מזה ומוריד את הנברא למרחק גדול מאוד ממנו. הכלי או הרצון נקראים "נשמה" והחלקים שהתחלקו מהכלי הגדול הזה, מהרצון הגדול הזה, נקראים "נשמות פרטיות" (ראו שרטוט 1). הם מרגישים את עצמם, כל אחד בפני עצמו. הם התחלקו מאותו הכלי ונמצאים בפירוד.
שרטוט 1
החלקים שהתחלקו מהכלי הגדול של הנשמה הם רצונות. חוץ מהם משתלשלת מלמעלה מערכת עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה ואחרי כל העולמות נברא העולם הזה (ראו שרטוט 2). מהי "מערכת העולמות"? אלו אותן המדרגות, שעליהן הנשמות מקבלות את תוספת האגו שלהן. במצב שהבורא ברא את הנשמות, הן היו כולן מאוחדות יחד, בצורה האחידה. לכן המצב הזה נקרא "אין סוף" (ראו שרטוט 2), כשהן מתחילות להתרחק מהבורא, אז הן מתחילות לקבל תוספת האגו, להיפרד זו מזו. כמה שאותה הנשמה הכללית יורדת יותר למטה בדרגות של העולמות, אז היא נעשית יותר ויותר אגואיסטית. עד כדי כך, שהנשמות באות למצב שהן עומדות גם בגבול עם העולם הזה.
אני נותן תמונה כללית, שאחר כך נדבר עליה עוד ועוד ואתם תתחילו להרגיש אותה ולהיכנס בה והיא תהיה לכם מוכרת. כך לומדים. אין ברירה.
שרטוט 2
איך נבנה העולם שלנו? העולמות הרוחניים הגיעו בהתפשטותם עד המצב, שבמקום רצון דלהשפיע, רצון הבורא, התפרץ האור בדרגה האחרונה שלו, הגרועה ביותר לעולם הזה, כאנרגיה קטנה שהגיעה מאין סוף לעולם הזה. לזה המדענים קוראים "המפץ הגדול". ומתוך האנרגיה הקטנה הזאת, התהווה החומר שלנו. והאנרגיה הזאת, הניצוץ הקטן שפרץ לתוך העולם הזה, היה מספיק כדי שממנו החומר יתחיל להתרחב ולהיבנות (ראו שרטוט 3).
החומר שלנו בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר הוא בסך הכול לבוש על הרצון. לא צריכים הרבה אנרגיה רוחנית כדי לברוא אותו. ניצוץ קטן אחד שפרץ מהגבול הרוחני לגשמי היה מספיק כדי לברוא ולמלא את כל החלל שלנו, את כל היקום שלנו. ואז, כותב בעל הסולם וכמוהו אומרים גם המדענים, אחרי מיליארדי שנים של התפשטות החומר, התפתחו מערכת השמש וכדור הארץ.
בעל הסולם מסביר זאת כמדען ממש. אבל הוא מביא את זה ממקורות קבליים. הוא כותב שלפני שנעשה כדור הארץ ולפני שנעשו עליו חיים, תנאים לחיים, התקרר כדור הארץ והתחמם במשך תקופה ארוכה עד שנעשה קרום על פני כדור הארץ והתחילו להיווצר תנאים לחיים שלנו. הדומם, הצומח והחי התפתחו, והחי שהתפתח הגיע לצורה האנושית.
הצורה האנושית התחילה להתפתח על פני כדור הארץ, עד שבאחד מבני אנוש התחילה ההרגשה של הרצון הזה, של הנשמה הפרטית (ראו שרטוט 3), שנקרא "חלק אלוה ממעל". זאת אומרת, חוץ מהרצונות שלו לכל מיני תענוגים שבעולם הזה, רצונות לתענוגים גופניים, הוא התחיל להרגיש התעוררות, התרוממות רוחנית. זאת אומרת, חוץ מהרצונות לחומר, שהגוף שלו הרגיש, פתאום הוא התחיל להרגיש גם רצונות לרוח. נעשה בו רצון חדש.
שרטוט 3
הראשון שהרגיש זאת מקרב בני האדם היה "אדם" שחי לפני חמשת אלפים שבע מאות שישים ושבע שנה. בעל הסולם כותב, שהוא הראשון שהרגיש את העולם הרוחני. לפני כן, כמו כל מי שחי לידו, הוא הרגיש רק רצון גשמי לאוכל, למין ולמשפחה, לכל מה שהיה צריך להרגיש. באחד מהימים הוא התחיל להרגיש את הרצון לרוחניות, בדיוק כמונו, ולכן הוא נקרא "אדם". ממנו מתחילה חוכמת הקבלה.
הוא כתב את הספר שנקרא "רזיאל המלאך", הוא יסֵד את הלשון הקבלית, את שפת הענפים והתחיל לקרוא בשמות למה שהוא הרגיש בעולמות רוחניים. הוא ראה איזה כוח יש בעולם הרוחני וראה איך הכוח הזה מתלבש בעולם הגשמי. לכוח שבעולם הרוחני הוא קרא "שורש" ולתוצאה ממנו "ענף". לכל הענפים בעולם שלנו, לכל החפצים, לכל התופעות שבעולם שלנו, יש שמות. בעולם שלנו אין בעיה לתת שמות, אבל בעולם הרוחני אין שמות.
"אדם" הוא הראשון שהתחיל לבנות מילון לעולם הרוחני. הוא התחיל לקחת שמות מהעולם הזה, ולקרוא לשורשים באותם השמות. הוא כתב ספר, שאם אנחנו קוראים אותו אנחנו חושבים שמדובר על העולם הזה: על האנשים, על בהמות, חיות, מלחמות, על כל מיני תופעות - בדיוק כמו שאנו חושבים כשאנו קוראים בספר התורה, שכתב משה. למעשה כתוב שם על השורשים שבעולם העליון. המקובל רואה מה שקורה למעלה ולכוחות שמנהלים את העולם הזה מלמעלה למטה הוא קורא בשמות של העולם הזה. אבל אנחנו, שלא משיגים את העולם הרוחני, נראה לנו שהספר מדבר על העולם שלנו.
מבנה הנשמה
עתה נלמד מהי ה"נשמה", מהו מבנה הנשמה הכללית.
הרצון לקבל שברא הבורא כולל שני חלקים: חלק אחד זך וחלק שני אגואיסטי מאוד. החלק הזך קרוב מאוד לתכונות האור והחלק האגואיסטי כבד ורחוק ממנו. בחלק הזך יש 248 רצונות קטנים שנקראים "רמ"ח איברים" ובחלק האגואיסטי, העבה, יש 365 רצונות שנקראים "שס"ה גידים". שני החלקים האלו נפרדים זה מזה בגבול ביניהם, שנקרא "חזה". הגבול הזה הוא מאוד חד ועקרוני. אי אפשר לערבב בין הרצונות האלה (ראו שרטוט 4).
החצי שנמצא למעלה, הרצונות הזכים, נקרא "עץ החיים" או "גן עדן". ברצונות האלה מותר להשתמש ומי שמשתמש בהם, מי שיכול להשתמש בהם, מרגיש את עצמו במציאות הרוחנית, שהוא מתמלא באור. ההרגשה הזאת נקראת "גן עדן" (ראו שרטוט 4).
החצי השני של הנשמה הם רצונות עבים, ולכן אסור להשתמש בהם. החלק הזה נקרא "עץ הדעת", "עץ הדעת טוב ורע" (ראו שרטוט מס' 4). זה מבנה הנשמה. יש בה עוד חלקים רבים. בסך הכול יש בנשמה חמישה חלקים: "כתר" ו"חוכמה" הם שני החלקים העליונים ולמטה יש שלושה חלקים שנקראים: "בינה", "זעיר אנפין", ו"מלכות" (ראו שרטוט 4).
שרטוט 4
בכל אחד ואחד מאיתנו זה קיים, אנחנו רק צריכים לגלות את זה. כל חוכמת הקבלה מטפלת בנסתר שבאדם, בנסתר שבמציאות, והנשמה זה החלק הנסתר. על ידי הלימוד, על ידי העבודה של כל אחד על עצמו, אנחנו נתחיל לגלות את החלק הנסתר הזה, את הנשמה. נתחיל להרגיש אותה ולברר את החלקים שבהם נתחיל לעבוד איתם. עד כדי כך, שנתחיל להרגיש דרכה את האור העליון, את העולם הרוחני, את המציאות העליונה.
בשני החלקים העליונים, הזכים שבנשמה, כתר וחוכמה, מותר לנו להשתמש. בשלושת החלקים התחתונים, בינה, זעיר אנפין ומלכות, אסור לנו להשתמש, כי הם עבים, גסים.
את הנשמה, את הרצון הזה שהבורא ברא, צריך להביא למצב שהאדם ירצה מעצמו את מה שהבורא הכין לו. הבורא הוא טוב ומיטיב. הוא רוצה להביא תענוג לנברא, כי מטבע הטוב להיטיב, לתת, להשפיע, אבל אין נברא, אין מי שיקבל ממנו. אם הוא יברא את הרצון, זה לא יהיה נברא, כי הרצון הזה יברא על ידי האור, על ידי אותו התענוג שבא מהבורא ולא יהיה לו רצון מעצמו. איך הנברא מגיע למצב שהוא ירצה מעצמו?
כדי שלנברא יהיה רצון מעצמו, הבורא מביא את הנברא למצב השבירה (ראו שרטוט 5). הנברא מתחלק להרבה מאוד חלקים, נניח לשבעה מיליארד חלקים, ואם הוא ידע לבנות את עצמו בחזרה לאותו רצון אחד כמו שהבורא ברא, אז בזה הוא יגיע לרצות בעצמו, להיות מוכן לקבל את אותו תענוג שהגיע מהבורא. וזה כל תהליך שאנחנו עוברים עכשיו כתוצאה מהתחלקות הנשמה הכללית שנקראת "אדם הראשון" לחלקים רבים.
שרטוט 5
לכן מצד אחד בחיים שלנו, בעולם שלנו, ייווצרו הרבה מאוד גופים. על ידי ירידת העולמות, יש שבעה מיליארד גופים. ומצד שני, בכל הגופים מתלבשים שבעה מיליארד נשמות ונפגשים במישור העולם הזה. ואנחנו ממישור העולם הזה, חייבים לעלות חזרה. לא בגופים שלנו – הגוף שלנו נשאר כחומר בעולם הזה וקורה איתו מה שאנחנו יודעים, כלומר הוא חי ומת – אלא אנחנו צריכים לפתח את חלק הנשמה שבנו במשך החיים שלנו, כך שנחזיר אותה לשורש.
זאת אומרת, כל אחד ואחד מקבל חלק כלשהו שלו, נשמה פרטית. והוא צריך להעלות את הנשמה שירדה ממקום כלשהו, להחזיר אותה לאותו מקום. מתוך שהוא מחזיר אותה, הוא בעצמו מתחיל לרצות, להבין, להכיר ולהיות בשל לקבל את אותה ההטבה שהבורא רוצה לַהַנות לו. ואז הוא מגיע למילוי שנקרא "גן עדן", "העולם הבא", "רוחניות", "נצחיות", "שלמות". בקיצור, לקיום במימד הרוחני.
כיצד נשמות מתחלקות?
הנשמות נשברות. מה זאת אומרת נשברות? כל 365 הרצונות הגסים נקראים גם "נחש" וסוף כל הרצונות הזכים, ממש הרצון האחרון שבהם, נקרא "חווה". יש קשר בין הרצון שנמצא מעל הגבול שב"חזה" שנקרא "חווה" ובין הרצון שנמצא למטה מהגבול שנקרא "נחש" (ראו שרטוט 6).
שרטוט 6
הקשר ביניהם נעשה כמו בדוגמה שהבאתי על האור העליון שפרץ מרוחניות לגשמיות – באותו אופן האור העליון פרץ דרך "חווה" ל"נחש". לכן נאמר שהנחש פיתה את חווה. כאן המקום לציין כי בחוכמת הקבלה מדובר על רצונות בלבד, על חיבור בין הרצונות, כי ברוחניות אין חפצים, אין גופים, רק רצונות, כוחות.
אם כן, האור העליון פרץ דרך רמ"ח הרצונות ודרך הרצון האחרון שנקרא "חווה", לרצונות הגסים שנקראים "נחש". זה נקרא ש"אדם אכל מעץ הדעת", שהוא השתמש באותם הרצונות. "דעת" זה אור חוכמה שמתפשט בתוך הרצונות, בתוך מודעות האדם. וכתוצאה מהשימוש ברצונות של עץ הדעת נשבר הגבול בין הרצונות העליונים-הזכים ובין הרצונות התחתונים-העבים והם התערבבו יחד. זה נקרא "שבירה" או "שבירת הכלים".
הרצונות שלמעלה הם רצונות זכים, הנמשכים לאור. לפי ההשתוקקות שלהם הם נקראים "ישראל", "ישר- אל". הם בדיוק אותם הרצונות שאברהם פיתח. לעומת זאת הרצונות שנמשכים לחומר (לא שהם אשמים בזה, אלא מפני שלפי הטבע שלהם הם גסים) נקראים "אומות העולם". המצב שמתערבבים רצונות זכים עם רצונות גסים נקרא "גלות". שבירת הגבול ביניהם נקראת "חורבן".
מכאן אנחנו יכולים להבין מהו הפירוש הפנימי, הרוחני, מה קורה ברצונות, בנשמות ואחר כך בגופים ובחומר שבעולם הזה. קודם זה קורה בשורשים רוחניים: התפוצצות, שבירת המחיצה, התערבבות הרצונות, התערבבות הכוחות הרוחניים העליונים עם הכוחות התחתונים. כתוצאה מזה קורה בעולם שלנו חורבן בית המקדש, יציאת ישראל לגלות והתערבבותם עם אומות העולם.
זה מה שקורה כשיורדות הנשמות כולן לעולם הזה. ומהעולם הזה, אנחנו צריכם להחזיר אותן חזרה. מי צריך קודם להחזיר אותן? קודם ישראל, שהם הרצונות הזכים ביותר, חייבים לעשות את התיקון, כי הם קרובים יותר לאור לפי טבעם. ואחר כך מתוקנים אומות העולם, היינו הרצונות שהתכללו עם ישראל ויכולים להצטרף לישראל, שנקראים "חסידי אומות העולם". רק אחר כך מתוקנים כל היתר, כל הרצונות הנותרים משס"ה הרצונות. זה תהליך התיקון.
אנחנו מדברים על כך היום, מפני שאחרי שבירת הכלים ואחרי הגלות ואחרי ההתערבבות,מתגלים בימינו, בעולם שלנו, שבעה מיליארד הרצונות בתוך שבעה מיליארד הגופים, כמו אדם הראשון שבפעם הראשונה הרגיש השתוקקות לרוחניותו. לאט לאט האדם מתחיל להרגיש ריקנות לעולם הזה, הגשמי מצד אחד, ומצד שני, לפי התעוררות הנשמות הפרטיות בכל אחד ואחד, הוא מרגיש השתוקקות למצב הרוחני. זאת אומרת, הנשמה תובעת מהאדם להתחיל למלא אותה, לחזור הביתה, לחזור לחיים הרוחניים.
זה מה שאפשר בינתיים להסביר על הנשמות והעולמות. לא משנה כמה אני אספר ואשתדל או לא אשתדל, תמיד יהיה בלגן ובלבול ולא יובן דבר כששומעים את הדברים האלה בפעם הראשונה. זה דבר רגיל. הדברים האלה מופשטים מאוד, אין לנו דוגמאות להם בעולם הזה, לאט לאט הם מתחילים להתיישב בלב ובראש. איפה הנשמה נמצאת בגוף שלי? איפה העולם הרוחני הזה? איפה אדם הראשון? לוקח זמן עד שאנחנו מתחילים לסדר את הדברים האלה בתוכנו, כי אנחנו מדברים על מציאות שהיא בלתי נתפסת בינתיים. אבל מתוך שנתעמק בה יותר ויותר, אתם תתחילו להרגיש שהיא קיימת, עד כדי כך, שהעולם הזה ייראה לכם כדמיוני והעולם הרוחני ייראה לכם מציאותי ממשי ונצחי. הכול תלוי בעד כמה אנחנו נֵזַכֶּה את כלי קליטה השלנו.
תרי"ג רצונות
מדוע כבר מלכתחילה יש בנשמה מצב של טוב ורע? מצד אחד שלוש מאות שישים וחמישה, ומצד שני מאתיים ארבעים ושמונה רצונות?
בכל נשמה פרטית, כמו בנשמה הכללית, גם יש את אותה החלוקה. בכל אדם ואדם, אם מתגלה בו החלק שנקרא "נשמה", אז גם היא מחולקת לרמ"ח איברים, ושס"ה גידין. זאת אומרת, 248 רצונות זכים ו365 רצונות עבים יותר. קודם מתקנים את הרצונות הזכים, ואחר כך את הרצונות העבים. ונשאלת השאלה איפה אני מוצא בעצמי את תרי"ג הרצונות האלו? איפה הם?
248 + 356 הם תרי"ג (613) רצונות שבנשמה. כשהם בנפילה, נפילה למטה, הם מקבלים כולם ציור אגואיסטי ואנחנו צריכים לתקן אותם, להחזיר כל נשמה ונשמה למקומה. אז כל נשמה תהיה חלק אינטגראלי מכל יתר הנשמות. זאת אומרת, כל נשמה תתחבר עם כל יתר הנשמות, לנשמה אחת כללית. כשכל נשמה מבטלת את עצמה כדי להתחבר עם כולם, כמו תאים בגוף חי, שכל תא מוותר על עצמו כדי להתחבר עם כל יתר התאים, אז יש לגוף תנאים לחיות.
בתיקון האגו לנתינה כמו שהבורא הוא טוב ומטיב ונותן, כל נשמה ונשמה מקבלת את הטבע לתת בכל תרי"ג הרצונות שלה. תיקון כל רצון מתרי"ג הרצונות האגואיסטיים, מטובת עצמי לטובת הזולת, נקרא "עשיית מצווה". את התיקון הזה אפשר לעשות רק על ידי אור מיוחד, שבא בזמן לימוד הקבלה. אתם תרגישו את הכוח המיוחד הזה, שאתם מקבלים בזמן הלימוד. הכוח הזה נקרא "המאור המחזיר למוטב" והוא שמתקן כל רצון אגואיסטי שבנשמה, לצורה האלטרואיסטית, לנתינה.
תרי"ג הרצונות האלו, הם לא הרצונות שאנחנו רגילים אליהם בחיים שלנו. בחיים שלנו הרצונות שבנו הם רצונות גופניים. יש לנו גוף, שנולד כחומר בעולם הזה, כבהמה גמורה, ויש לנו נשמה. לנשמה לא ניתן לעשות דבר, חוץ מלתקן אותה. את הגוף אפשר לחתוך, לנתח, להחליף איברים. אפשר להחליף דם, לקחת אותו ממישהו, ממשהו, לא חשוב אפילו ממי. עם גוף אפשר לעשות הכול, הוא לא שייך לרוחניות, הוא לא שייך לתיקון הרוחני, הוא לא שייך לנשמה.
אז כל הרצונות הקיומיים של הגוף, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות, כל מה שיש לנו בעולם הזה, שאני רוצה או שהסביבה מחייבת אותי לרצות, כל הדברים האלה לא שייכים לנשמה כלל. זאת אומרת, את כל בני האדם שחיים בעולם הזה ואת מה שהם רוצים, הרצונות שלהם, אנחנו לא צריכים לתקן אותם. יכולים להיות אנשים יפים יותר, טובים יותר, סבלניים יותר, ויכול להיות שלא. זה לא שייך לתיקון הנשמה כלל.
נשמה זה מה שמתגלה בתוך האדם כ"חלק אלוה ממעל", כחלק מאותה הנשמה העליונה, הכללית. האדם צריך לתקן את תרי"ג הרצונות שבה, ולא רצונות גופניים. מכאן תבינו, שכל האתיקה, המוסר והחינוך היפה לא שייכים לנשמה. יכול להיות אדם כל כך טוב בעולם הזה ולתיקון הנשמה הוא עוד לא הגיע בכלל. אמנם אנחנו אומרים ש"האדם הזה הוא נשמה טובה", אבל הוא בסך הכול "בהמה טובה". אז יש להבדיל ולא להתבלבל. מי מתחיל לתקן את הנשמה? מי שמתחיל להרגיש ריקנות לעולם הזה, מי שאין לו בעולם הזה כלום במה למלא את עצמו. הוא כבר מפסיק להשתמש בכל מיני רצונות, שמופנים כלפי העולם הזה. הוא משתמש בהם בהכרח כדי להתקיים בלבד ונמשך למשהו שנמצא למעלה מהעולם הזה. עדיין אין לו תרי"ג רצונות לזה, אבל יש לו משיכה כלשהי, נטייה, וזו תחילת התפתחות הנשמה.
אחר כך הוא מתחיל לגלות אותה. היא עוברת "עיבור", "יניקה", "מוחין", היא עוברת שלבי התפתחות. כמו אדם שנוצר, מטיפת זרע, איך שהוא מתפתח, עד שנולד ועד שגדל. הנשמה מגיעה להתפתחותה בשלבים ואז האדם מתחיל לזהות רצונות למעלה מחזה ורצונות למטה מחזה, את רמ"ח האיברים ושס"ה הגידין הרוחניים ומתחיל לתקן אותם. לפי זה הוא נכלל בנשמה הכללית, חוזר לגן עדן, לעולם הרוחני.
סיכומו של דבר, כל הרצונות עוד יתגלו לפנינו.
600,000 נשמות
אם הבורא הוא נתינה בלבד, אז יש בו גם מגבלה, יש בו חוסר משום שאין בו קבלה. האם הבורא לא מושלם? ושאלה נוספת, אם ההתחלקות של הנשמה הראשונית הייתה לשש מאות אלף נשמות, איך הגענו לשבעה מיליארד?
זה שהבורא טוב ומיטיב ויש לו רק כוח נתינה ולא קבלה, זה אצלנו יכול להיקרא אולי במשהו כחסרון, אבל זה ההיפך, זו השלמות. מפני שאנחנו בנויים מרצון ומילוי, משני הדברים, אז ככל שיש לנו יותר רצון אז יש לנו יותר מילוי, ככל שיש יותר רצון אז יש יותר כוח ויש לנו אפשרות למלא את עצמנו. אבל אם הבורא הוא האור עצמו, אז אין בזה חיסרון שחסר לו עוד חיסרון. חוסר חיסרון יכול להיות איפה שיש אפשרות במשהו להשלים. אלו דברים מעט פילוסופיים ולא זה המקום לדון בהם.
ההתחלקות לשש מאות אלף רצונות, נובעת מעולם האצילות. בעולם האצילות יש רמה שנקראת "אריך אנפין", פרצוף מיוחד באצילות, ששם נעשתה החלוקה הזאת. הכוח הסגולי של התחלקות הנשמה בפעם הראשונה נקרא "ששים ריבוא". ששים כפול עשר אלף, שנקרא "ריבוא". כי כל דרגה של אריך אנפין, היא כמו עשר אלף לעומת כל הדרגות האחרות. עד שהדרגות הקודמות לו מגיעות לקומתו, הוא חזק יותר מהדרגה הראשונה פי עשרת אלפים.
למה יש שבעה מיליארד נשמות? אם תהיה חלילה מלחמה וחצי מהעולם ייעלם יהיו פחות גופים, נניח שלושה מיליארד גופים, מה יהיה עם הנשמות? בהתאם לגופים יהיו נשמות. הנשמות מתחלקות ובאות מתוך הנשמה הכללית, לפי המשקל הסגולי שיש באגו האדם. אם אגו האדם מאפשר לתקן נשמה גדולה יותר, אז היא לא צריכה להתחלק. אם האגו הוא גדול, חייבים לחלק את בני האדם לכמות גדולה יותר ולחלק את הנשמות. אדם אחד לא יכול לסחוב משקל של טון, אבל עשרים איש יחד יכולים לסחוב את המשקל הזה. כך קורה עם התיקון של הנשמות.
לכן שש מאות אלף זו ההתחלקות הראשונה, שהייתה ברמה הרוחנית עד שהנשמות ירדו לעולם הזה. וגם בעולם הזה אין שבעה מיליארד נשמות. איפה נמצאות שבעה מיליארד הנשמות? בתוך שבעה מיליארד בני אדם? הרי "נשמה" זה שהאדם מתחיל להרגיש השתוקקות להתעוררות הרוחנית, להתעלות הרוחנית.
זאת אומרת, הנשמות באות ומתעוררות באדם כרשימות, כגֶנים רוחניים, כגֶן רוחני בכל אחד ואחד. בתהליך כלשהו בחיים שלנו, באחד מהגלגולים, האדם מקבל מספיק אכזבה מהעולם הזה, מהתקווה למלא את עצמו ואז מתחיל להתעורר בו רצון לרוחניות. זה נקרא שמתחיל בו "עיבור הנשמה", ולא לפני כן.
לפני כן לא נקרא שיש לו נשמה, אלא הוא כבהמה. זאת אומרת, רק ברצונות שהוא חי, שם הוא נמצא. אם הרצונות שלו הם רק לעולם הזה, זה נקרא גשמי או "בהמי", אפשר לקרוא לזה "אנושי", כאילו יפה יותר. אבל נשמה, זו כבר השתוקקות רק לחזור לשורש, מאיפה שהיא ירדה.
על התבוננות
אדם הראשון הגיע למסקנות שהוא הגיע לבד, תוך ההתבוננות בבריאה, או שכוח עליון ליווה אותו, כביכול הכניס לו את המחשבה?
כוח עליון פועל בכל הבריאה, מקיף את כל הבריאה.
האם תוך התבוננות הוא הגיע למסקנות שלו?
מה ההבדל? עכשיו שאתה מתבונן – האם זה אתה שמתבונן, או כוח עליון כאילו מעביר אותך דרך זה?
אין לי מושג.
אין לך מושג. זאת אומרת, זה הבדל במודעות. האם אדם מודע לזה שמישהו מנהל אותו, כמו ששָׂם לו את היד לתוך כפפה ומנהל אותו, שהוא מרגיש כוח המכוון אותו, או שהוא לא מרגיש זאת? זה עניין של הסתרה וגילוי, פשוט מאוד.
כשמתגלה לנו התמונה האמיתית, אנחנו רואים שהאור העליון, כוחות הטבע, גם הגשמי וגם הרוחני פועלים בנו ומובילים אותנו לתכלית. אחרי שאנחנו מגלים שאכן אנחנו מופעלים מלמעלה על ידי כל מיני כוחות הטבע ואין לנו דבר מהבחירה חופשית, אז מההכרה הזאת נפתח לנו מקום לבחירה חופשית. רק אז ולא עכשיו. עכשיו אנחנו ודאי שמופעלים במאה אחוז על ידי כוחות הטבע, או כוח עליון, זה אותו דבר.
היו אנשים נוספים שהתבוננו, אם זה זרטוסטרה או אחרים, גם הם ניסו להתבונן ולהבין. מדוע הם לא הגיעו לאותן מסקנות?
הם לא הגיעו בגלל שהשורש שלהם היה ממקום אחר, ההתבוננות שלהם לא הגיעה מאותה הנקודה כמו של אדם הראשון. אלה היו אנשים גדולים מאוד, אבל גדולים מתוך המחקר, לא מתוך הנשמה. הנשמה שלהם לא הייתה מספיק זכּה כדי שתוכל להעלות אותם, כי הם פעלו בתקופות קודמות. או שהיה להם תפקיד מיוחד.
יש נשמות, שיורדות לעולם הזה, כמו אנשים מיוחדים שמובילים את העולם כאילו שהם פועלים ויש להם בעולם הזה תפקיד חשוב והם משפיעים עליו מאוד. בעצמם הם כלום, כמו בובות. כל הגדולים בעולם מלבד המקובלים, היום או במשך כל הדורות הקודמים, הם כולם מופעלים. כתוב: "לב שרים ומלכים ביד ה'". אבל דרך האנשים האלו הטבע פועל בצורה שמקדם את האנושות.
לכן אנחנו לא יכולים לדבר על האנשים שנמצאים ביסודה של האנושות, בהתפתחות הגשמית בכל מיני תרבויות, כבעלי בחירה. חוץ מהמקובלים שפועלים מתוך התגלות הנשמה, כל היתר הם בעצם בובות.
איך להגדיל את הנשמה
האם על ידי ההתפתחות שלי בחוכמת הקבלה, כשאני מזמין על עצמי את האור המחזיר למוטב, אני יכול להזמין גם תוספת נשמה או שהנשמה שלי היא ייחודית ויחידה?
נשמה זה סך הכול כמות הרצון הרוחני, שיש בכל אחד ואחד. יש מבנה רוחני כלשהו, ונניח שיש בך חלק קטן ממנו, שהשתלשל מהדרגה הרוחנית עד הדרגה הגשמית. הוא ירד (ראו חץ מס' 1 בשרטוט מס' 7) ועכשיו הוא נמצא בך. החלק הזה הוא חלק מקולקל ואתה צריך להתחיל לתקן אותו ולהחזיר למקומו.
אתה מחזיר אותו למקומו על ידי היגיעה, על ידי ההבנה, על ידי החקירה ובכל הדרך הזאת שירדה הנשמה, אתה מעלה אותו חזרה (ראו חץ מס' 2 בשרטוט 7). אתה מתחיל להבין את הבריאה, אתה מתחיל להבין את הטבע הרוחני, אתה חוזר חזרה מתוך גילוי של העולם הרוחני.
אתה נמצא במודעות מלאה על כל הנשמה. כי סך הכול, אתה מתקשר ומתייחד עם כל יתר החלקים, עם כל יתר הנשמות הפרטיות. אתה נמצא במקום "האדם הראשון", במקום המבנה הזה, במקום הנשמה הכללית, במקום "הנברא", הכלי, שברא הבורא.
בעצם אתה מהווה את אותו הכלי שהבורא ברא ואין אחר. כל אחד כשמגיע כך למקומו, הוא בעצם ככלי אחד, כנברא היחיד כלפי הבורא. אז תאר לעצמך, פי כמה אתה מגדיל את הנשמה שלך. מנקודה, לכלי שלם.
שרטוט 7
האם יש תפילה לתיקון הרצונות?
תפילה לתיקון הרצונות זה רצון שבלב לתקן את הרצונות. איזו תפילה? סתם לקרוא מילים?
בסידור יש מילים.
לא. בסידור מישהו כתב את המילים. אתה צריך לכתוב את המילים בעצמך.
האם ההתבודדות היא גם תפילה של כוונה?
לא. כל הרצונות, כל הכוונות, כל התפילות - הכול צריך להיות מתוך הכרת הרע שלך בעצמך. כל היתר זה מלאכותי.
קבלה ומוסר
המוסר לא שייך לחוכמת הקבלה. יש לנו שלושה מקורות חינוך. שני מקורות הם מקורות ארציים - אתיקה ומוסר ושניהם לקוחים ממה שאדם לומד מהמאורעות בעולם הזה. המוסר והאתיקה אומרים "לא כדאי להיות ככה, כדאי להיות ככה, תהיה קצת כך, תהיה יותר טוב" אני לא רוצה לחלק ביניהם, זו פילוסופיה שלימה.
המוסר שעליו את מדברת, מתבסס כולו על מה שאדם לומד מהחיים שלו. לעומת זאת הקבלה לוקחת את השיטה שלה מיכולתם של המקובלים לראות את הכוחות העליונים. משם, מהשורשים שלנו, הם לוקחים את כל החוקים שלפיהם אנחנו צריכים אחר כך להתנהג.
אז יש אנשים חכמים, חכמי המוסר ואני לא מפחית מחשיבותם. הם פעלו טוב בקרב העם. בזמן הגלות זו הייתה חובה, כי המקובלים היו נסתרים – הגלות חייבת להיות בנסתר. ומי מתגלה? מתגלים חכמי המוסר. והם פעלו. ואז הם אמרו "אסור לך את זה לעשות", "אוי ואבוי", "מה יהיה לך" וכו'.
וכל השיטה הזאת מנוגדת לגמרי לחוכמת הקבלה, לחינוך הרוחני, כי היא סותמת את האדם ולא נותנת לו להתפתח, להיות חופשי. חוכמת הקבלה אומרת "אין כפייה ברוחניות". למה כולם מתנפלים עלי? כי אני מלמד את כולם – גוי, יהודי, דתי, חילוני, אישה, גבר, זקן, לא חשוב מי. אלא שכל אחד צריך לקבל את השיטה לפי הנשמה שלו. יש הבדל בין גברים לנשים, יש הבדלים בלימוד, אבל זה לא תלוי בי, זה תלוי באדם, מיהו ומהו, לפי שורש נשמתו.
יש הבדל קיצוני בין מה שחוכמת הקבלה אומרת על החינוך, היינו מה להגיד לאדם ומה לא ובין תורת המוסר. חוכמת הקבלה בעצם לא אומרת לאדם כלום. כמו שאמרתם אתם: סידור - אין סידור; תפילה - העבודה שבלב היא תפילה. בחוכמת הקבלה את כל הדברים האדם צריך להוציא מהלב כתוצאה מהשפעה אליו של האור המחזיר למוטב.
ואז אנחנו בבעיה, מה לעשות עם כל המוסר וכל ה"גרסא דינקותא" שיש לנו, החינוך הקודם, הסטיגמות וההרגְלים שנעשו כטבע שני, איך להיפטר מהם. זאת בעיה.
מה הן למשל שלוש עשרה מידות הידבקות בבורא, להידבק בבורא?
שלוש עשרה מידות אלו חוקים רוחניים, שאם אדם מגיע לעולם האצילות, אז הוא מקיים אותם. "אֶל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד" - זה הכול בעולם הרוחני, בעולם האצילות. אם תגיעי לשם תביני מה זה.
מה ההבדל בין הנשמות? רק בהתקדמות, בהתפתחות, או גם בגודל כמו בפיזיקה הקוונטית? האם קיים בכלל הבדל?
מבנה הנשמה הוא מבנה שמתחלק לפי העובי ולפי האורך. כל נשמה ונשמה יש לה מה שנקרא כוח הנתינה, "חסדים" ברוחב, ויש לה בגובה כוח שנקרא "חוכמה". כוח החוכמה הוא "כלים דקבלה" - לקבל וכוח הנתינה הוא "כלים דהשפעה" - לתת (ראו שרטוט 8). לתת זה ברוחב - לב רחב, יד רחבה. לקבל זה בגובה - חכם, גבוה, חזק.
כל אחד ואחד מורכב מתרי"ג רצונות שמסודרים בשני הכיוונים, ברוחב ובגובה. ולכל אחד יש ספקטרום שונה של רצונות. כך, למשל, אוסף הרצונות לקבל ולתת, לאיזה כיוון פועל כל רצון ולאיזה גובה הוא מגיע, מיוחד לכל אחד. כמו שאצלנו בעולם הזה, לך יש אותם החושים שיש לי וגם אם קיבלנו אותו חינוך וכו', בכל זאת יש בינינו שוני. אותו דבר בנשמות. החבילה הזאת של הרצונות, היא שונה בכל אחד.
שרטוט 8
קיים איזון בין הרצונות שבאדם.
כן, יש איזון ביניהם. לכן אסור להעביר מאחד לשני שום דברי מוסר, אלא רק לתת לאדם את האמצעי הנכון ולחכות עד שהוא יגדל. שום לחץ, שום עינוי, כלום. אחרת אתה עוקר ממנו את היכולת לתקן את אחד מרצונותיו הקטנים. ברוחניות החינוך הוא לגמרי הפוך מהארצי, לכן הוא רק למי שכבר הגיע לייאוש מכל הדברים האחרים, מכל השיטות האחרות ומהחיים האלו, ומבין שרק בהעלאת המודעות, בהרחבת המודעות שלו, הוא יכול להתכלל בעולם העליון.
האם יש לנו בחירה חופשית
בהמשך למה שאתה אומר על המושגים "טוב" ו"רע", אני תוהה האם אנחנו מופעלים כשאנחנו עושים משהו או שאנחנו פועלים?
בחוכמת הקבלה אנחנו לא בודקים את המושגים "טוב" ו"רע" או כל מושג שהוא, כלפי העולם הזה בכלל. בעולם הזה אנחנו אגואיסטים. בעולם הזה מה שטוב לאגו נקרא "טוב" ומה שרע לאגו נקרא "רע", הרע במיעוטו וכו'. זאת אומרת, כל טבלת המושגים שלנו, כל סולם הערכים שלנו בעולם הזה - זה דבר מעוות ביותר.
רק מתוך התגלות הבורא, רק מתוך התגלות האור העליון, אנחנו יכולים להגיע למצב שיש לנו דוגמה, קני מידה נכונים, ערכים נכונים, נצחיים, אמיתיים, שלעומתם אני בודק את עצמי ואז אני אומר, זה טוב וזה רע.
אם כך לפני שהגענו להשגה רוחנית כלשהי, אין אפשרות לעשות משהו טוב?
לא רק שאין אפשרות לעשות משהו טוב, לא יודעים האם זה טוב.
אז איפה הבחירה שלנו בעולם הזה?
אין בחירה בעולם הזה.
שום בחירה?
שום בחירה. לפני שהבורא מתגלה, והעולם הרוחני מתגלה, ואדם נכנס בו, אין לאדם שום בחירה חופשית.
אפילו בבחירה שלי להגיע לכאן היום?
ודאי שלא.
אז במה אני כן יכולה לשלוט בעולם הזה?
עכשיו, בשום דבר.
שום דבר. אפילו לא להרים את היד ולשאול שאלה?
לא. אבל זה נסתר ממך. זה מה שנסתר. אם מגלים את זה, במידה שמגלים, מקבלים חופש באמת להיות חופשיים. במידה שאת מגלה את הטבע, שכולך נמצאת בשליטת הבורא, במידה שאת מגלה זאת, במידה הזאת את מגלה בפנים שאת יכולה להיות חופשית ממנו. אבל שוב, אם זה נסתר מאיתנו, במה זה מפריע לנו?
אנחנו כמו תינוק שמסתובב בחדר. הוא מרגיש את עצמו חופשי, כל העולם כולו שלו. אמנם, אמא מפקחת עליו, אבל האם זה מפריע לו? הוא לא יודע את זה, אלו החיים שלו.
יש לי שליטה לפחות במה לחנך את התינוק, מה לתת לו?
מאיפה יהיה לך כל הידע איך לחנך? מהטבע שלך או מאיך שחינכו אותך?! הכול כבר כתוב, הכול רשום בך, אין שום דבר שבא ממך. וכך בכל אחד ואחד. זה דבר מוחשי מאוד. אומרים לנו שהכול תלוי בהורמונים, בגנים ובכל מיני נתונים שאדם נולד איתם. מיום ליום אנחנו מגלים עד כמה שאנחנו פועלים רק לפי זה.
בנוסף לכך כשאנחנו קטנים מכניסים אותנו לחינוך, לבית ספר, ולכל מיני מסגרות שלא אנחנו בוחרים בהם, שמהם אנחנו מקבלים את כל ההתרשמות שלנו לכל החיים, אנחנו לא יכולים להיפטר מזה. אז איפה הפעולות החופשיות שלנו?!
זה לא חופש. בעולם שלנו לא צריך להיות חופשי, כי בעולם שלנו, כמו שבבהמה יש את הכול מהטבע, כך באדם יש חלק מהטבע שאיתו הוא נולד וחלק שהוא מקבל מהסביבה. זה הכול. אבל זה לא שייך לרוחניות, וזה לא פוגע בנו שאנחנו לא חופשיים בזה.
באחת ההרצאות שלך אמרת נשמה "יפה". מהי נשמה יפה, אם אין לנו שום בחירה?
בנשמה יש לנו בחירה. כאשר אנחנו מרגישים את ההתעוררות למעלה, כל הדרך לחזור למעלה, זו דרך שאנחנו בעצמנו בוחרים ואנחנו מבצעים, וכאן אנחנו חופשיים. את לא יכולה להתקדם מדרגה לדרגה, אלא רק על ידי בחירה חופשית.
זה סותר את מה שאמרת, לא?
לא. העלייה הרוחנית, ההתפתחות הרוחנית יכולה להיות רק על ידי בחירה חופשית. ולמטה בעולם הזה, אין שום בחירה.
אז כן יש לי בחירה אם ללמוד קבלה.
לא. אין לך בחירה ללמוד קבלה, כי מסדרים אותך כך בעולם הזה, שאין לך לאן לברוח. את באה לכאן מאין ברירה, ומתחילה ללמוד מאין ברירה, אבל כשמתחילים ללמוד- אז פותחים לך אפשרויות.
ההבדל בין סתם רצון ובין האגו
מה ההבדל בין "רצון לקבל" ל"יצר רע". כי אמרת שרצון לקבל נברא על ידי האור, ויצר רע שקיים בנו לא נברא על ידי האור. אז כאילו שזה משהו שאינו קשור לכוח עליון?
רצון לקבל זה פשוט רצון ליהנות. זה מה שיש נניח בתינוק, בבהמה או באדם שסתם רוצה למלא את עצמו, שרוצה לחיות. זה רצון לקבל, זה החומר שלנו. למשל, עכשיו אני יושב והגוף שלי אוטומטית תופס איזה מקום, איזו תנוחה, לפי כל מיני חשבונות: שלא אתבייש, שאראה יפה, שיהיה לי נוח, אולי אני מרגיש קצת לא בסדר. עם כל התנאים האלה, הגוף בוחר לעצמו את המצב. זה נקרא רצון ליהנות, פשוט.
רצון "אגואיסטי" הוא לא שאני רוצה סתם ליהנות. אם למשל אני רוצה ללכת לסרט, לאכול, לשתות, לנוח - זה בסדר גמור, אבל אם אני רוצה לנצל את הזולת, אם אני רוצה לא רק להשתמש בזולת שיהיה לו טוב ולי טוב, כשותפות, אלא אם אני רוצה להרוויח דווקא על חשבונו, שיהיה לי טוב מזה שיהיה לו רע, מהפער בינינו, זה נקרא "לנצל". זה אגו שבעולם שלנו, אבל זה לא נקרא "קליפה", זה לא נקרא "טומאה".
קליפה, טומאה, וכל תרי"ג הרצונות האלו שיכולים להיות ממש אגואיסטיים, זה רק כלפי הבורא, כלפי האור. שמולי נמצא האור ואני נמצא מולו ואני מרגיש שכל הרצונות שלי הם כולם אגואיסטים, הם כולם לטובתי, ואני רוצה לנצל את הבורא שישרת אותי עד הסוף. זה נקרא ה"אגו" באמת. ועם האגו הזה אנחנו צריכים להתמודד, ואותו לתקן להפך.
זאת אומרת, כל הרצונות הרוחניים שלנו, הם כולם מכוונים כלפי הבורא. לא כלפי חברה ולא כלפַי ולא כלפי כל מיני דברים אחרים. מה שאנחנו קוראים מצוות גשמיות - זה במישור העולם הזה, זה לא שייך לרוחניות. הרוחניות זה תיקון הרצונות, והם כולם כלפי הבורא.
על ידי מי זה נברא, אם לא על ידי האור?
הרצונות האלה האגואיסטיים יצאו כתוצאה מפגישת האור עם הרצון, שנעשה בשבירת הכלים. זאת אומרת, כשיש כלי, רצון ויש אור לפניו – אז עדיין יש הבדל ביניהם, יש שניים, יש אור ויש רצון.
על ידי השבירה נשבר הגבול בין האור והרצון והאור נכנס לתוך הכלי. אז נעשה בכלי רצון לא ליהנות מהאור, אלא לנצל אותו לטובת עצמו. כמו שאנחנו מדברים כלפי בני אדם. זה מה שהפָּרְעה אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו", זאת אומרת, לנצל אותו, להוריד אותו, "אני אשלוט".
האגו האמיתי זה "אני אשלוט". וזה נעשה על ידי השבירה. הרצון שלפני שבירה, זה סתם רצון, הוא לא טוב ולא רע. מה שאין כן אחרי השבירה זה כבר נקרא ה"אגו", "טומאה", "קליפה", "ג' קליפות טמאות". יש הרבה חלקים בתוך הרצונות האלו.
מה התועלת בעולם הזה
למעשה השאלה היא, מהי הסיבה לעולם הגשמי, החומרי? הבורא הוא רצון לתת. יש מאין הוא ברא רצון לקבל. את הרצון לקבל הזה "יש מאין", הוא ברא מאפס, ממה שלא היה. אנחנו לא מבינים איך זה יכול להיות, אבל נניח שזה כך. לעת עתה זה לא חשוב לנו.
כשהרצון הזה משתלשל דרך כל העולמות ומגיע למצב שלנו, אנחנו נמצאים באותו מצב כמו הבורא. הבורא הוא רצון לתת שבורא רצון לקבל, מפקח עליו ומוריד אותו עד המקום של העולם הזה, ובעולם הזה נמצא אותו רצון לקבל, אבל מקולקל (ראו שרטוט 9), שהוא האדם הגשמי, הבהמי, הגופני והעולם מסביבו, המשפחה, החברים, עבודה וכן הלאה.
מה התועלת מהעולם הזה? בעולם הזה אנחנו נמצאים כלפי הרצון לקבל המקולקל כמו שהבורא נמצא כלפי הרצון לקבל הראשוני שהוא ברא. זאת אומרת, בעולם הזה אנו נמצאים כלפי הרצון לקבל בצורה בלתי תלותית. אם מתעוררת בי נקודה שבלב, אני יכול לפתח אותה ולטפח אותה ויכול שלא. אני יכול לעבוד איתה, לעלות על ידה, להשיג משהו, ויכול שלא. אני חופשי, כמו שהבורא חופשי כלפי הרצון לקבל, כך גם אני כלפי אותו רצון לקבל. אלא שהבורא חופשי מתוך שהוא שלם ורצונו לתת, ואילו אני חופשי מתוך שאני לא שלם ורוצה לקבל. ובכל זאת זו הבחירה החופשית שלי וההתפתחות החופשית שלי.לכן מה שנמצא למטה ממחסום, בעולם הזה, זה כל כך חשוב. ההשתלשלות למצב שאנחנו נמצאים לגמרי מנותקים מהרוחניות, לא מבינים ולא יודעים מה זה, היא רק כדי לבנות בנו את היכולת להיות חופשיים.
בעל הסולם כותב שאם הרוחניות, הבורא, האורות, היו מגולים, כולם היו כנועים.
שרטוט 9
זה היה גן עדן?
לא גן עדן. כולם היו כמו בובות, כמו רובוטים. אם יש תענוג גדול לפני אדם, הוא לא יכול להיפטר ממנו. אם יש ייסורים גדולים, הוא בורח מהם. בחירה חופשית היא בתנאי שאני לא נמצא במגע ישיר עם התענוג או עם חוסר התענוג, עם הייסורים. ההסתרה מאפשרת לי להיות חופשי.
לכן אם בתוך ההסתרה אני יכול להכין את עצמי לקבלת האור העליון, אז ההסתרה נעלמת ואני נעשה מוגן נגד האור העליון. הוא לא שולט עלי, אלא אני יודע איך אני אעבוד איתו.
הבעיה היא עם צירוף המילים "רצון לתת". כי "רצון" זה בא ממקום של צורך.
אנחנו מדברים בלשון בני אדם, אין מה לעשות. אז לא "רצון לתת", אלא יש לו דחף, יש לו טבע לתת, נתינה, השפעה. לא חשוב איך נגיד.
ואהבת לרעך כמוך
אמרת שמה שאנחנו עושים פה הוא לא חשוב, ושאנחנו צריכים לתת לנשמה. לפי זה אפשר להבין שאני לא צריכה להתאמץ ביחס שלי לאנשים, כלפי הסביבה, שזה לא כל כך חשוב. אני תמיד חשבתי שהעיקרון "ואהבת לרעך כמוך" מאוד חשוב, אז אני מנסה להיות טובה לאחרים כמה שאני יכולה. אבל אם זה לא נותן לי דבר, לא מפתח אותי לשום מקום מבחינת נשמה, אז לְמהלי להתאמץ?
אם את מתאמצת כלפי אחרים להיות ב"ואהבת לרעך כמוך", אז את לא נמצאת ב"ואהבת לרעך כמוך". קודם כל צריכים לתקן, שהתכונה הזאת תהיה לך. אלא עכשיו שאת מתייחסת לאחרים טוב, זה כדי להרוויח משהו. זה לא "ואהבת לרעך כמוך", אלא כדי להרוויח על ידם, שיהיה לך טוב.
אז אל תגידי שזה "ואהבת לרעך כמוך". חוכמת הקבלה אומרת שאנחנו לא מחייבים איש בשום דבר. אנחנו נותנים לכל אחד יכולת למשוך את המאור המחזיר למוטב. על ידי זה שאדם לומד את חוכמת הקבלה, הוא לומד על התפקוד שלו בעולם הרוחני. על מה מספרת חוכמת הקבלה? היא אומרת שאני, "הג'וק" הזה, הגוף שלי, נמצא בעולם הזה. הנשמה שלי ירדה מעולם האצילות, שם זו מחצבת הנשמות. ואני לומד על המצב שלי בעולם האצילות, בעוד שאני נמצא בעולם הזה.
אבל בזמן הלימוד, כשאני מדבר ולומד על נשמתי בעולם האצילות, אני מקבל משם הארה וההארה הזאת מושכת אותי לעולם האצילות, להשגות, להרגשות, למודעות, לכל מה שנמצא שם. אם בצורה כזאת אני מתחיל לתקן את עצמי, הגעתי לתיקונים, אז ודאי שאני משנה את היחס שלי לעולם, ואני עושה זאת בצורה טבעית, כי עכשיו זה אצלי טבע. אני מתייחס לאחרים אחרת.
מה שאין כן אם לפני התיקון את מתחילה להתייחס לסביבה טוב, זה לא פסול, אבל זה כדי לנצל את החברה.
אני לא חושבת שדווקא לנצל.
לא ניכנס לחשבונות פסיכולוגיים. כל פסיכולוג לבטח יסביר לך טוב יותר ממני, שאת אגואיסטית וכל החשבונות שלך הם בכל זאת אגואיסטיים. אנחנו מדברים על תיקון אמיתי, שמאפשר לאדם לחיות, להתקיים, להיות מעל הטבע שלו כך, שהוא מרגיש את זרימת הנשמות, את זרימת האור, מעל החיים ומוות. הגוף מת, האדם ממשיך לחיות, הוא לא מרגיש שהוא נפטר ממשהו. כי דומם, צומח, חי שבעולם שלנו לעומת הנשמה, לא מורגש כאובדן. ואנחנו צריכים להגיע למצב כזה בחיים האלו. ולכל אחד שנמצא כאן, יש אותו סיכוי.
למה הבורא ברא אותנו
הבנתי את התהליך שתיארת, מאדם הראשון עד לאן שאנחנו צריכים להגיע. אבל בשביל מה כל התהליך הזה?
כל התהליך, מאדם הראשון, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, הוא כדי שאנחנו נרצה בעצמנו את אותו הטוב שהבורא מכין לנו. למשל יש לי מאכלים טובים, את באה אלי במקרה הביתה, ואני הכנתי מאכלים, אבל לפי טעמי. ונניח שאני מרוקאי, ואת עיראקית, אז את לא תיהני מהמטבח שלי, מה אני צריך לעשות?
הבורא מכין משהו טוב, כי זה הטבע שלו, הוא בעצם נותן את עצמו. הרגשת הבורא זה התענוג האמיתי, להיות בדרגה שלו, זה התענוג האמיתי, כי הוא שלם, יחיד ומיוחד. הוא בעצם הכין לנו את האפשרות להיות כמוהו.
ליהנות אפשר אם יש הרגשת רצון מהנברא בעצמו, שאני רוצה את התענוגים. כלומר, אם הכנת לי משהו וזה בדיוק לפי התענוגים שלי ובדיוק לפי הרצון שהיה לי קודם. אבל מה קורה אם הרצונות האלה הם מהבורא ולא ממני. לפגישה הזאת, לארוחה הזאת, לסעודה הזאת, אני צריך לבוא עם הרצונות שלי.
הנברא חייב להרגיש שהוא רוצה להגיע לדרגת הבורא וליהנות מאותו מצב ומעמד כמו הבורא. ואין לנברא את הרצון הזה מלכתחילה, כי הבורא לא יכול לתת לו, לספק לו את זה. כי אם בורא נותן רצון, זה לא רצון של הנברא, זה רצון של הבורא שקיים בתוך הנברא.
אנחנו חייבים לעבור את כל הסיבוב הזה, כדי להגיע ממש לאותו מקום, אבל אנחנו רוכשים רצון משלנו ולכן יכולים ליהנות מאותו מצב. יש מאמר יפה מאוד של בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר". שם הוא מסביר, שיש "מצב הא'", שממנו אנחנו מתחילים. אנחנו עושים סיבוב, שזה נקרא "מצב הב'", וחוזרים לאותו מצב הא', אבל הוא כבר נקרא "מצב הג'". למה? כי ההבדל בין מצב הא' לבין מצב הג' הוא, שבמצב הג' אני רוצה, ואילו במצב הא' לא רציתי. במצב הא' הבורא ברא בי את הרצון.
הרצון שהוא ברא בי קטן מאוד, אני לא מרגיש אותו. אני מרגיש אותו כחובה, כ"אני רוצה לחיות". כמו שאני שואף ונושף או כל מיני רצונות כאלה שהגוף מבצע מעצמו. זה "אני רוצה"? לא. אז כשאני עושה את הסיבוב בעולמות - בירידה, בשבירה, בתיקון מלמטה למעלה, שאני מושך את עצמי וחוזר חזרה - יש לי רצון משלי לאותו המעמד שנולדתי. אבל אני כאילו בראתי את הרצון שלי. אני ולא הבורא.
אז אני מקבל תענוג, הכרה והבנה מיהו הבורא ומהו המעמד הזה. קודם הרגשתי את עצמי כזרע בלבד, עכשיו אני מרגיש את עצמי כאדם גדול, מבין ומשיג. זה הכול.
אני מבינה למה יש צורך בתהליך הזה, אך למה מלכתחילה הוא טרח לברוא אותנו. מה הצורך שלו?
אין מה לשאול. ברגע שתתחילי לרכוש את תכונות ההשפעה, תתחילי להבין את הטבע שלו, ואז אפשר יהיה לדבר. בינתיים אי אפשר לדבר על זה. אי אפשר להסביר. מה שאדבר עכשיו, יירָאֶה כפילוסופיה. על הבורא אנחנו לא מסוגלים לדבר, אלא רק מתוך השתוות הצורה, מתוך אותן התכונות.
איך מגלים את תרי"ג הרצונות
מה ההבדל בין "מותר להשתמש" ו"אסור להשתמש", ברצונות ההתחלתיים שדברת על הנשמה הכללית?
באילו רצונות מותר, ובאילו רצונות אסור להשתמש? כל הרצונות האלו שייכים לקשר עם הבורא. זה לא הרצונות שבנו עכשיו.
למה זה מותר ומה זה אסור?
בגלל שעל הרצונות הקטנים, הזכים, יש לך כוח להתמודד ולהשתמש בהם נכון, על מנת להשפיע, כדי להשפיע. הרצונות האלו הם 248 רצונות של "כתר" ו"חוכמה". והרצונות של "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות", הם יותר עבים, יותר גסים, ובהם אי אפשר להשתמש כדי להשפיע.
כיצד אני אכיר אותם?
אתה תכיר אותם, אל תדאג. אתה תכיר את כל הרצונות וגם תבין מה הקשר ומה ההבדל ביניהם. כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות - זה המבנה של הנשמה. אתה תכיר את המבנה הזה ולמה היא מתחלקת וממה היא קיימת שם בפנים. אתה תכיר כל רצון ורצון, איך לתקן אותו, איך להתייחס אליו ולהכיר על ידו את הרוחניות. כי ברצונות אנחנו חיים.
אם תנתק לי את כל הרצונות, אז אני לא ארגיש את העולם. יש לי רצון להריח, לראות ולשמוע. ואם אני לא רוצה, אז אני לא מרגיש דבר. לפעמים יש מצב רוח כזה.
אתה תתחיל לגלות את הרצונות, עד כמה שהם גדולים ועד כמה אתה תופס איתם מציאות, שעכשיו, בגלל חוסר הרצונות האלה, אתה לא תופס אותה. העולם הרוחני הוא כאן. הוא לא נמצא אי שם אחרי הפינה, באיזשהו מקום, לא. הוא נמצא כאן, לא צריך ללכת לאף מקום. לך חסרים רק תרי"ג הרצונות, צריך רק לפתוח את הכלי הנוסף, שנקרא "נשמה".
יכולים להיות אנשים שאין להם נשמה?
חוץ ממקובלים, אין נשמות באף אחד אחר. נשמה נקראת "חלק אלוה ממעל", זאת אומרת תכונת הבורא בתוך הנברא. מי שעובד על זה, על ידי המאור המחזיר למוטב, בונה בתוכו את התיקונים האלו, אז ודאי שאצלו קיימת נשמה. תרי"ג הרצונות מתעוררים בו בצורה מתוקנת.
מי שמתחיל להרגיש זיקה, נטייה, רצון לרוחניות, אנחנו אומרים שבו מתחילה "הנקודה שבלב", נקודה שחורה. עדיין זו לא נשמה, עדיין זה לא תרי"ג רצונות, זו רק נקודה. כמו זרע, כמו גרעין, שעוד לא התפתח ממנו כלום. יכול להיות שיתפתח, יכול להיות שלא, זה תלוי באדם. גם אם הוא יתחיל קצת להתפתח, כבר אנחנו מדברים על התפתחות הנשמה.
אבל על ידי מה הנשמה יכולה להתפתח מתוך הגרעין? על ידי האור העליון, שברא את הרצונות ואת הנשמה ואת כל המציאות בכלל. את אותו אור אתה צריך למשוך. עליך למשוך אותו על אותו הגרעין, על הנקודה שבלב שבך, אחרת לא היית יושב כאן. בכל אחד ואחד מכם יש את הנקודה הזאת שבלב.
מה זה "למשוך"? אתה לא יודע מה שאתה מושך. אתה קורא בספרים. אתה קורא על אותה נקודה, איך היא מתפתחת, איך היא נמצאת בכל מיני מצבים מתקדמים ומהמצבים האלה היא מקבלת הקרנה, את האור המחזיר למוטב ועל ידי זה היא מתחילה להתפתח, כאילו להתנפח כמו איזו בועה. עד שהיא מתפתחת לחמישה חלקים – כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות.
חמישה החלקים האלו, כבר נותנים לך את הרגשת המציאות הרוחנית. אתה יושב כמו עכשיו, אותו דבר, שום דבר לא משתנה, אלא הנשמה שלך פתחה את עצמה בפעם הראשונה ואתה מתחיל להרגיש מציאות נוספת חוץ מהעולם הזה. זה נקרא "העולם הרוחני".
האם יש משהו שמאפיין נשמות קרובות? האם זה קשור לרצונות זהים, האם יש רצונות זהים יותר או פחות לנשמות שהן שכנות?
אם אנחנו אומרים שכל הרצונות בחלק העליון של הנשמה, נקראות "נשמות ישראל", "ישר-אל", אז יש בהן ודאי קירבה זו לזו. במה? בכך שכל אחת דומה בטבע שלה לאחרת, בזה שמשתמשת ברמ"ח רצונות ובשס"ה רצונות לא משתמשת ולא רוצה להשתמש. ודאי שיש להן איכות מיוחדת וגם יש להן חובה לתקן את הנשמות הנמוכות שלמטה מהחזה.
זה נקרא שישראל חייבים להיות "אור לגויים". הרצונות למטה נקראים "אומות העולם", ומתוך זה מצטיירת תמונה ברורה של כל מה שקורה בעולם. הכול קורה בתוך הנשמות, לא בתוך הגופים.
לנשמה יש רצונות מסוימים. האם לנשמה שכנה שלה, יש רצונות דומים?
כל הרצונות יחד, כל הנשמות יחד סך הכול, נקראים "שכינה". והאור העליון שממלא את כל הרצונות האלו יחד, נקרא "שוכן". זה הכול. אין לך נברא, אין לך דבר חוץ מהנשמה הזאת. חוץ מהבורא, חוץ מהאור, רק זה קיים בלבד. אז כל המושגים, כל מה שאתה קורא, כל מה שאתה חושב, יודע, הכל נמצא שם בפנים. אין מציאות אחרת.
נניח שיש לי רצון, אני רוצה לאכול גלידה.האם לנשמות קרובות, יש רצונות דומים, וזה אחד מהמאפיינים של קירבה?
לא. אין שום קשר. בגלל שהרצונות שאתה מדבר עליהם, רצונות לגלידה או לכל דבר אחר שאתה יכול לתאר לעצמך, כל הרצונות האלה לא שייכים לנשמה, אלא שייכים לגוף שלך. ולפי הגופים, אנחנו כולם דומים.
יש נשמות שנמצאות בקרבה זו לזו, כמו שבגוף יש תאים ששייכים לתאי מוח או לתאי כבד או לכל מיני איברים אחרים. יש ביניהם קרבה מיוחדת. יש נשמות שונות ויש מאותו מין.
אמרת שיש הבדל בין נשמה של אישה לזו של גבר. האם בדור שלנו יש מקום לנשים מקובלות, או נשים נביאות כמו מרים?
עד שנחרב בית המקדש, היו גם גברים וגם נשים בדרגות רוחניות ויש על כך עדויות רבות מההיסטוריה. עכשיו אנחנו חוזרים לאותו מצב כמו לפני חורבן בית המקדש, ובעזרת ה', במהרה בימינו, נעלה שוב לדרגה הרוחנית, שנקראת "בית המקדש". לא האבנים האלה שיכולים לבנות בניין יפה. אלא המושג עצמו, שזה קודש, קודש שזה נקרא "השפעה". אז ודאי שכולם חייבים לבוא לדרגה הזאת, גם גברים וגם נשים.
כיצד לעבוד עם הרצונות
כשאני אומר לעצמי "אני בהמה, אני נולדתי בהמה, ואני אמות בהמה", דווקא אז כשאני משלים עם הרצון הזה ולא זורק אותו, אני מתעלה.
יש הרבה טכניקות לעבוד עם הרצונות וכשמתחילים ללמוד קבלה, כולם נעלמים, אין להם שום יסוד. כי האור שבא מלמעלה, הוא מברר את הכלים. אחרי שלמדנו היום על החלק שקיים בנו עכשיו כנקודה, הוא צריך להתפתח ואנחנו צריכים לגלות לו תרי"ג רצונות.
כמה רצונות יש לך היום? סך הכול יש לך עשרה עד עשרים רצונות בעולם הזה. בדרך כלל זה רצון אחד או שניים. שלושה זה גם כבר יותר מדי, כי אחד מנתק את השני, מנטרל את השני. לעומת זאת ברוחניות אתה צריך לפתוח על ידי הלימוד את הנקודה שבלב, והיא הופכת להיות מעין בועה שבה תרי"ג רצונות, שאף לא אחד מבטל את השני. הם קיימים יחד.
תִראה איזה ראש אתה מקבל, איזו התפתחות. בבת אחת לתרי"ג ועוד שבע, ל- 620 כיוונים. ברוחניות לכולם עובדים הרצונות ולכולם עובד השכל ליד הרצונות וחושב איך להשיג מה שכל רצון רוצה. אתה מבין לאיזה מצב אתה מגיע, לאיזו עוצמה?! ברוחניות כבר לא עובדות כל השיטות האחרות, שאני כך אומר ואני כך עושה.
רק האור מסדר את הכלי. ואם יש לנו נקודה – ויש לנו נקודה, אחרת לא היינו יושבים כאן – אז וודאי שאנחנו נפתח אותה ונצליח.
האם כדי להגיע לבורא צריך לקיים את כל ה-613 מצוות?
613 רצונות או 613 מצוות זה רצונות המכוונים בצורה נכונה לקליטת השפע, לקליטת התענוג. מה נקרא "מצווה"? שכל רצון ורצון שלי, אני מכייל אותו, מכוון אותו, שיתפוס את השפע, את התענוג בצורה האופטימאלית, המירבית, הטובה ביותר.
אז אם אני רוצה להיות במצב המושלם, אני חייב לעשות תרי"ג מצוות - תרי"ג תיקונים על תרי"ג הרצונות. ואז אני ממלא אותם באור העליון, שנקרא "תורה".
איפה נלמד על הרצונות האלו?
על הרצונות האלו לא לומדים, אלא לומדים איך לפתוח את הנשמה ולגלות את הרצונות.