השתלשלות העולמות (14.11.06)
בית "קבלה לעם"
השתלשלות העולמות
שיחה מתאריך 14.11.06
המקור
הספר "קבלה למתחיל" כולל את כל כתבי בעל הסולם ורב"ש, ההכרחיים למי שרוצה להכיר מעט את חוכמת הקבלה. יש בו אוסף של כתבי מקורות, מכתבים, מאמרים, הקדמות, שכתבו מקובלים. אספנו אותם ולקחנו את הדברים החשובים ביותר, וגם אנו עצמנו לומדים מתוך ספר זה. מלבד זאת, אנו מוסיפים ולומדים ב"תלמוד עשר הספירות", ובכתבי רב"ש. אבל ספר זה הוא היסוד.
נתחיל ללמוד על "השתלשלות הנשמה". לא נפתח מייד את כל התמונה מהי נשמה, ואיך היא משתלשלת מלמעלה עד העולם הזה. איך היא מתלבשת, נקשרת לגוף הגשמי, איך היא מלווה אותנו, איפה אנו מוצאים אותה, איפה היא מתלבשת, באיזה חלק בגוף, האם היא נמצאת או לא, האם אפשר לעקור, להוציא, להחליף, או לעשות איתה משהו. נדבר על נושא זה בסדרת שיעורים, אבל כדי להתחיל את עניין הנשמה, אנו נתחיל מהמקור.
המקור הוא גם המקור שממנו היא באה, והמקור שעליו מספר המקור - האר"י, בספר "עץ חיים" שהוא היסוד של הקבלה. ואומר האר"י:
דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,
היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.
ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,
אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.
ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,
אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת,
והוא הנקרא "אור אין סוף".
מזה מתחילה הבריאה. כלומר, בתחילה היה אור אחד פשוט ממלא את כל המציאות.
וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות
ולהאציל את הנאצלים,
להוציא לאור שלמות פעולותיו, שמותיו וכינוייו, שהיתה זאת סבת בריאת העולמות. כאן לומדים מהי סיבת הבריאה, בריאת העולמות – "להוציא לאור שלימות פעולות הבורא".
הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית,
אשר בו באמצע ממש,
וצמצם את האור ההוא,
והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית.
ואז נשאר מקום פנוי, אויר וחלל ריקני
מהנקודה האמצעית ממש.
במקום אותו האור, שהיה ממלא את כל המציאות. נצייר את המציאות כמין עיגול, שהיה מלא באור אין סוף (ראו שרטוט 1). ואומר האר"י ש"נעשה צמצום, ונעשה חלל ריקני". והפעולה הזאת נקראת "צמצום".
שרטוט 1
והנה הצמצום הזה היה בהשואה אחת
בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא.
באופן שמקום החלל ההוא
היה עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה.
והנה אחר הצמצום,
אשר אז נשאר מקום החלל והאויר פנוי וריקני
באמצע אור האין סוף ממש,
הנה כבר היה מקום,
שיוכלו שם להיות הנאצלים,
והנבראים, והיצורים, והנעשים.
במָקום ההוא יכולים להיות "הנאצלים, הנבראים, היצורים, והנעשים". דומם, צומח, חי ומדבר, שלאחר מכן נמצא אותם אצלנו בעולם הזה.
ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו,
מלמעלה למטה,
המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
המצב השלישי הוא, שנעשה קו באמצע מלמעלה למטה, לתוך החלל. ודרך הקו ההואהאציל וברא, ויצר, ועשה
כל העולות כולם.
הקו הזה של האור, שיורד מלמעלה למטה, הוא שהאציל, ברא, יצר ועשה, את כל העולמות כולם. את ארבעת העולמות: "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה" (ראו שרטוט 2). לכן הם נקראים כך.
שרטוט 2
קודם ארבעה העולמות הללו
היה אין סוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם,
שאין כח אפילו במלאכים הקרובים אליו
ואין להם השגה באין סוף,
כי אין שום שׂכל נברא שיוכל להשיגו,
היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם.
אלה דברי האר"י, בספר "עץ חיים", חלק א', שער א'. זו התחלת חוכמת הקבלה. מזה אנו מתחילים. נלמד את היסודות מהם התחילה הבריאה, כי אם נבין איך היא התחילה, את התבנית הראשונה שלה, אז נבין לאחר מכן את ההשלכות הרבות שיש מזה עד העולם הזה, מה שנמצא בנו, מה שסביבנו. כי הכל למעשה כמו שאומר האר"י, משתלשל ובא משם דרך אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, דרך ארבעת העולמות האלו. לכן נלמד את "תבנית הבריאה".
תבנית הבריאה
את כתבי מקובלים קשה להבין כיוון שאלו דברים שהם אין סוף. לכן נלמד בהדרגה איך זה נעשַה. המקום שממנו אנו מתחילים לדבר, נקרא "התפתחות הנברא הראשון", איך הוא נעשַה על ידי האור? האור ברא את הרצון ליהנות ממנו, שהוא ה"נברא העתידי". והרצון הזה נקרא "רצון לקבל". הרצון הזה שווה בדיוק לאור – האור הנקרא גם "תענוג" והרצון לקבל, הרצון ליהנות, שווים הם (ראו שרטוט 3). זה שווה לזה - האור או הבורא, שווה לרצון, שהוא הנברא העתידי. הוא עדיין לא נקרא "נברא", כי נברא זה משהו, שצריך לעבור עוד שלבי התפתחות רבים.
שרטוט 3
כשהרצון לקבל מתמלא עם האור, עם התענוג, הוא מרגיש את עצמו מלא, וטוב לו. ובזה הבריאה הייתה יכולה להיגמר. אלא שבתוך הרצון, בתוך האור, בתוך התענוג שהנברא מגלה בתוכו, הוא מתחיל להרגיש את נותן התענוג – את הבורא. לא את התענוג, אלא את מי שנותן אותו. ואז הוא מתחיל להרגיש בסופו שני דברים, שיש מישהו שנותן לו ושהוא נותן לו תענוג. וזה מביא אותו לתגובה. הוא רוצה להיות גם דומה לנותן התענוג, כי נותן התענוג נמצא ברמה, במצב, יותר שלם ממנו.
יוצא, שאותו רצון לקבל, פתאום רוצה להיות רצון לתת, כמו הבורא שנותן את התענוג. יש לו רק רצון לתת (ראו שרטוט 4). תגובה כזאת קיימת גם אצלנו. שאני מרגיש שמישהו נותן לי, ואני מקבל - שהוא נותן לי תענוג, יש לי תגובה ברצון שלי, בושה, יחס כלשהו בחזרה, שאני רוצה להחזיר לו. וזה מה שקורה בהתפתחות הנברא. כלומר, ההתפתחות הבאה של הנברא היא "רצון לתת". אבל מה הוא יכול לתת? אין לו מה לתת. הוא מבין, שאם הוא רוצה לתת עליו לתכנן זאת: "מה אני אתן? אין לי מה. אני רוצה לתת תענוג. איזה תענוג יש לבורא?"
ברגע שהנברא רוצה לתת, הוא מתחיל להרגיש שאין לו מה לתת. מה יעשה? אם הוא יקבל מהבורא, אז בזה הוא ייתן לו תענוג. זה דומה לילד, שאם הוא מקבל מאמא מפני שהיא אוהבת אותו, הוא יודע שעל ידי זה הוא יכול לגרום לה תענוג, אז הוא בזה נותן לה תענוג. אנו רואים כיצד אותו רצון מתפתח על ידי הרגשת הבורא. אז יש רצון לתת, וכדי לתת, הוא אומר "אני משתמש ברצון לקבל". יש פה שני רצונות, משתמש ברצון לקבל, כדי לתת.
במצב הזה הוא מתחיל להרגיש, שהוא כמו הבורא. הוא נותן חזרה את התענוג, הוא גורם תענוג בחזרה (ראו שרטוט 4). לכן הוא מרגיש את עצמו במצב של הבורא. וכשהוא מרגיש מצב של הבורא, הוא רוצה להיות באותו מקום. הוא רוצה להיות במקומו. הוא רוצה ליהנות מהמעמד שלו. לא להיות סתם דומה לו, ש"אני אקבל ובזה אני אגרום לך תענוג", אלא אותו הרצון שנברא מתפתח עד הדרגה הגדולה ביותר שבה הוא רוצה להיות במקום הבורא. וכשמגיע למצב כזה, אז מתפתח בו עוד מצב. הוא רוצה ליהנות גם מזה שהוא מקבל תענוג מהבורא, וגם מזה שהוא רוצה להיות במקומו, משני הנתונים, שהוא סופג מהמעמד שלו. הרצון הזה הוא רצון גמור, רצון שהנברא מרגיש בו את עצמו, את עצמיותו. לכן הרצון הזה הוא הסופי (ראו שרטוט 4).
להשתלשלות הזאת אנו קוראים: "הוי"ה", "י' ה' ו' ה'" . האות י', אחר כך ה', ו', ו-ה', זה נקרא "שם השם". למה? כי הנברא שמתחיל לקבל מהבורא את כל מה שהבורא רוצה לתת לו, הוא מבין מיהו הבורא. לכן לפי ההבנה שלו, הוא קורא לבורא בשם "השם". זאת אומרת, שם הבורא נקרא מה שאני "מרגיש" ממנו. עכשיו אני לא מרגיש אותו, ברגע שאני מתחיל להרגיש אותו, אז כל אותן ההתפעלויות ממנו, נקראים "שמות הבורא". למצב הראשון אנו קוראים "קוצו של י'", למצב השני "י'", לאחר מכן "ה'", "ו'", ו-"ה'" (ראו שרטוט 4). בצורה כזאת באה ההשתלשלות. בתבנית הזאת, נברא הנברא הראשון. והמצב שהנברא ממלא את עצמו עם כל מה שהוא רק יכול למלא, נקרא "עולם אין סוף", שעליו כתב האר"י בספרו "עץ חיים".
שרטוט 4
כל מה שקורה לאחר מכן נעשה רק לפי אותה התבנית של ההשתלשלות מהבורא לנברא. לפי התבנית הזאת יש אחר כך עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – חמישה עולמות. והדרגה האחרונה של עולם העשיה נקראת "העולם הזה", שלנו. אלו העולמות ובתוך כל עולם ועולם, יש גם חלוקה לספירות, שנקראות: "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין", ו"מלכות" (ראו שרטוט 5). והם האלמנטים, הריבועים הקטנים, כמו התאים בגופנו, שמהם מורכבת, נכללת, כל המציאות.
שרטוט 5
בושה וצמצום
האר"י כותב: "דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות." הוא מספר לנו על המצב של האין סוף.
הוא אומר, שהמצב האחרון בהתפתחות הנברא הראשון הוא מצב אין סוף. במצב זה אור ממלא את המציאות, הנברא מרגיש את עצמו שהוא מקבל הכל מהבורא, ומתמלא ממנו (ראו שרטוט מס' 6). הוא רוצה למלא את עצמו עד הסוף. הפעולה הבאה של הרצון על התענוג שמגיע אליו הוא ה"צמצום". כדברי האר"י, "הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש". הנברא שמקבל הכל מהבורא, מתחיל להרגיש את עצמו במצב שמקבל, שהוא מקבל ממישהו, ומישהו נותן. ואז הוא מרגיש בושה. כתוצאה מכך שהרצון לקבל מתמלא תענוגים ומרגיש שמקבל אותם ממישהו, הוא מרגיש את עצמו בדרגה פחותה ממי שנותן. הבורא הוא הנותן, וה"אני" המקבל. וההבדל בינינו (נסמן את ההבדל באמצעות הסימן המתמטי דלתא – Δ) מוליד אצלי את הרגשת הפחיתות. אני לא מסוגל לסבול אותה. אנו קוראים לזה "בושה" (ראו שרטוט 6). שמישהו יותר ממני, ולא סתם יותר ממני, אלא הוא מדכא אותי בזה שנעשה נותן לי, שאני תלוי בו, שאני פחוּת ממנו. הרגשה כזאת, הנברא לא מסוגל לסבול.
שרטוט 6
איננו מדברים על עצמנו, אנו מוצאים לעצמנו כל מיני תירוצים: "לא נורא, כולם גנבים, כולם מקבלים, מגיע לי", וכן הלאה. כאן מדובר על הרצון הגולמי, שעומד מול התענוג ומול נותן התענוג. הוא מרגיש את עצמו בצורה חד משמעית שאינו מסוגל לסבול את התענוג, שבא ממישהו שכתוצאה מכך נעשה יותר ממנו. מה לעשות? נשאר לו רק דבר אחד לעשות, כמו שכותב האר"י, להיפטר מהתענוג. זאת אומרת, התענוג בא מהבורא והנברא כאילו מחזיר אותו חזרה (ראו שרטוט 7). הוא מסרב לקבל. האם בזה הוא מגיע למשהו? כן. כי הוא מבטל את הבושה, הוא לא מקבל ומוצא את עצמו חופשי, מנותק מהבורא. הצמצום הזה שהנברא עשה, שעליו כותב האר"י, "ואז צמצם את עצמו בנקודה אמצעית ממש", הצמצום הזה מביא את הנברא לעצמאות.
שרטוט 7
למדנו שרצון הנברא מותאם בדיוק לתענוגים שבאים מהבורא. כי על ידי התענוגים האלה נברא הרצון. ההתאמה היא מלאה. כך גם אצלנו, אם אני בא למשל למישהו בתור אורח, אז בעל הבית עומד לפני ומראה לי את השולחן שהוא הכין בשבילי ובו כל מיני תענוגים. התענוגים נמצאים לפנַיי. אני מאוד רוצה אותם. הוא רוצה לכבד אותי, ואני מרגיש בושה. בשביל מה הבורא עשה את הבושה הזאת בנו? כדי שנדחה את התענוגים ונהייה עצמאיים. בדחייה של התענוגים אנחנו מתחילים להיות עצמאים.
אמנם אני דוחה את מה שהוא מביא לי, כאילו זורק חזרה מבעל הבית שהכין הכול בשבילי, אבל בזה אני מבדיל את עצמי מבעל הבית, כי אני כבר לא תלוי בו. אנו שתי רשויות נפרדות. הוא לחוד ואני לחוד. אני לא נכנע. הפעולה הזו של הצמצום, היא פעולה חשובה ביותר במציאות שלנו, כי היא מבדילה בין הבורא לנברא, ואחריה הנברא נקרא "נברא". הוא עומד מחוץ לבורא. זה כמו שאני אומר לבעל הבית: "לא, לא. אני לא רעב" למרות שאני מאוד רוצה לאכול. אני מאוד רוצה את התענוגים האלה. הם בדיוק מה שאני רוצה. אבל הבושה מחזיקה אותי, ועוזרת לי לדחות את הכול, ולהחזיק את עצמי מחוץ לשליטתו.
בהתפתחות מהעולם שלנו כאשר אנו יוצאים לרוחניות, הדבר הראשון שאנו רוכשים הוא כוח הצמצום, כוח הדחייה, כוח המסך. אחר כך זה נקרא אצלנו "מסך". אותה היכולת, להחזיק את האור העליון. כי בעולמות רוחניים בא אלינו אור. זה לא כמו התענוגים בעולם שלנו. ואנו כדי להתמודד כנגד האור, צריכים גם את אותו כוח הצמצום. להיות נפרדים, כדי שנקבע את ההתפתחות שלנו, את העצמאות שלנו, את הקיום שלנו בעולם הרוחני. לאחר שבעל הבית לוחץ שאקבל את הכיבוד, אני מסרב לו. הוא מנסה לשכנע אותי: "אני הכנתי הכול בשבילך, עשיתי הכול, ביררתי מה אתה רוצה, ממה אתה נהנה, בקושי השגתי את הכיבוד". אם הוא מדבר על עצמו, איך הוא טרח בשבילי, עלי זה לא משפיע. אבל אם הוא אומר: "תעשה לי טובה, קח את זה, תהנה מזה. אתה עושה לי בזה תענוג גדול", אז כבר מתחיל להיות אצלי יחס אחר אליו ולתענוגים. בעל הבית מגלה שהוא לא הנותן, שהוא המקבל.
אנו לומדים את חוכמת הקבלה, ומקבלה הכול מתחיל. בעל הבית אומר: "אני רוצה לקבל ממך". מה לקבל? "תענוג". "אם אתה תקבל ממני, אתה תגרום לי בזה תענוג, שבלעדיו אני מרגיש ממש אומלל. תעשה לי טובה". כתוצאה מכך אני מרגיש את עצמי הנותן, ואותו המקבל.
אנחנו ממש החלפנו מקומות. אני הייתי למטה והוא למעלה. פתאום אני למעלה והוא למטה. וכל זה רק על ידי דבר אחד: שיש לי כוח לצמצם את עצמי ולקבוע שאני לא מקבל ממנו דבר – "חכה רגע, אני לא רוצה, אני מסרב". הכוח הזה מאפשר לי להיות כמו בעל הבית, כמו הנותן.
לכן יש בנו שני יסודות גדולים, בושה וצמצום, שמאפשרים לנו להגיע להיות כמו הבורא. אם נרגיש את הבורא ונראה אותו כנותן ואת עצמנו כמקבלים ממנו, אז נתבייש, נעצור את עצמנו מלקבל ממנו ונחייב אותו להתחנן שנקבל ממנו. אז ניתן לו תענוג על ידי זה שנהנה ונקבל. אז נרוויח בשניים. זה מה שכתוב, שהצדיקים "בארצם ירשו מִשְנֶה", ירשו כפול.
במצב הזה אנו מקבלים את כל התענוגים שבאים ממנו, בלי זה איננו יכולים לעשות לו תענוג. וחוץ מזה מרגישים את עצמנו בשלמות, שאנו מחזירים ונותנים הכול. אני לא מקבל, אלא מתוך שאני מקבל, אני הנותן. למה? כי אני משתמש ברצונות שלי לקבל, אבל הכוונה שלי היא לעשות את זה רק לטובת בעל הבית. אם אני עובד איתו בצורה כזאת, אז כמה שאני מקבל, זה כמה שאני נותן. אני עושה טובה.
אז מה שחסר לי זה על ידי הבושה להגיע לצמצום ומהבושה והצמצום לבנות כוונה (ראו שרטוט 8). ליהנות אני מסוגל, רוצה ויכול ללא כל הגבלה, כמה שאפשר, רק בתנאי שאני יודע שאני נהנה כדי לגרום תענוג לבורא. אז מותר לי הכול. במידה שיש לי אותה הכוונה, מותר לי הכול.
הקבלה עוסקת בכוונות, ולזה בדיוק חוכמת הקבלה מתכוונת במילה "כוונה".
שרטוט 8
הצמצום הכוונה ואנחנו
האם התהליך של הצמצום והכוונה הוא תהליך מודע?
כעת אנו לומדים על ההתפשטות מלמעלה למטה, ולא על איך שזה קורה אצלנו. אצלנו זה קורה בסדר הפוך. בחוכמת הקבלה אנו לומדים איך נבראה כל הבריאה דרך כל העולמות, על ירידת העולמות והנשמות עד העולם הזה, על איך זה מתקיים אצלנו ואיך לאחר מכן אנו, על ידי השימוש בזה, מתחילים לעלות למעלה.
האם הצמצום והכוונה קורים אצלנו? מקובלים חייבו ללמוד את חוכמת הקבלה, כיוון שעל ידי זה שאנו לומדים אנו מתחילים בסופו של דבר לפתח כוונה. נניח, שאני קורא בספר, אני קורא על המצב המתקדם שלי, על מצב שנקרא "העולם הרוחני", שבו אני נמצא. אני נמצא גם בעולם הזה. ורוצה להרגיש איך אני נמצא בעולם הרוחני. על ידי כך שאני קורא בספר על מה שקורה איתי בדרגות עליונות יותר, בעולם הרוחני, אני מזמין משם כוח מיוחד שנקרא "אור מקיף" והוא לאט לאט מתחיל להראות לי, שאחרי החומר שלי, אחרי העולם הזה, יש כוחות. יש "הנותן" וכנגד הנותן הזה, אני מתחיל לפתח כוונה (ראו שרטוט 9). כאשר אני מרגיש את הנותן, אז אני מתחיל להרגיש כנגד זה שאני מקבל. אני מתחיל להרגיש בושה, אני מתחיל להרגיש יכולת לעשות צמצום, וגם נתינה חזרה. כל זה מגיע לנו על ידי הלימוד.
שרטוט 9
אני מגיע לנתינה, אני מתחיל להיות הנותן, כמו בדוגמה של האורח ובעל הבית. מה האורח נותן? הוא רק מבין שבזה שהוא מקבל מבעל בית, הוא מחזיר לבעל בית. כלומר, כאשר בעל הבית נמצא מולו, ונותן לו תענוג, הוא מרגיש את בעל הבית ומקבל מתוך הרגשת בעל הבית. זאת אומרת, בלתי אפשרי לבצע את הפעולות האלה ללא גילוי הבורא. הבורא, הנותן, חייב להתגלות.
ואז כשהוא מתגלה, יש אותה מערכת יחסים, כפי שהוסבר קודם. מערכת היחסים הזו נחלקת לכל מיני רמות יחסים, כמו שיש בין בני אדם. יש אנשים שהם קרובים יותר זה לזה, ויש שרחוקים יותר זה מזה. כאשר אני מתחיל להתקרב לבעל הבית, אז ההתקרבות שלי עוברת בחמישה שלבים, שנקראים "עולמות" או "הַעַלמות", הסתרות. השלב הראשון של התקרבות הוא עולם העשיה, ולאחריו יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון. ואז אני מגיע למצב אין סוף, שאני והנותן שוב נפגשים ונמצאים יחד. זהו למעשה כל התהליך שאנו עוברים.
כעת אנו לומדים איך נעשה התהליך מלמעלה, בפעם הראשונה. זו תבנית. ולאחר מכן נלמד איך זה מתקיים אצלנו כאן בעולם הזה, ואיך אנו מתחילים לגלות את הבורא מהעולם הזה ומעלה.
הדברים האלה לא פשוטים. לוקח זמן רב עד שאדם מעכל את זה ורואה איך שזה פועל סביבו ובתוכו. הדוגמאות הן דוגמאות מהעולם הזה, אבל איכשהו לוקח זמן, להתחיל להרגיש שזה קורה בכל המציאות. ועל ידי הלימוד, מתוך שהאור פועל עלינו, אנו מתחילים להרגיש את הנותן, את הבורא, את בעל הבית, ואז נכנסים איתו לאותה מערכת יחסים.
חטא עץ הדעת
"אדם הראשון" טעם מ"פרי עץ הדעת טוב ורע", והרגיש בושה, האם גם הוא נענש על כך שרצה להיות כמו הבורא?
לא. ברוחניות אין עונש כמו אצלנו בעולם הזה. אנו לא נענשים לעולם, גם לא היום. אין עונשים. אלא כל מה שמתגלה, מתגלה כעוד ועוד מקרים שעוזרים לנו להבין איפה אנו נמצאים.
"אדם הראשון" זו הנשמה שנבראה מול הבורא הנותן. בהתחלה "אדם הראשון" לא רצה לקבל. אולם הבורא, כאילו במִירְמָה, במה שנקרא "הנחש", הכוח הנוסף שהתפתח באדם, סובב כך שהאדם התחיל לקבל. וכשאדם התחיל לקבל, הוא התחיל להרגיש בושה על כך שהוא מקבל.
כאשר אדם מסרב לקבל, הוא לא מרגיש בושה. הוא נמצא ליד בעל הבית, עומד מולו ולא רוצה לקבל. איך ניתן לעשות, שלמרות שהוא לא רוצה לקבל, בכל זאת יקבל וירגיש עד הסוף את הבושה שלו, עד כמה שהוא הפוך מבעל הבית לפי הטבע שלו, כך שיוּכָל לאחר מכן לתקן אותו – את הטבע שלו.
לשם כך נעשה תרגיל מיוחד, מעשה מיוחד, שנקרא "חטא". מצד האדם לא היה שום חטא. אלא לפי החשבון שהוא עשה, הוא היה יכול לקבל, כך שהקבלה הזאת תהיה כמו נתינה. החשבון הזה נקרא שאדם הראשון אכל מעץ הדעת. הוא עשה חשבון וכוונות שבקבלה שלו הוא עושה נחת רוח לבורא וכמו בעל הבית והאורח, הם נמצאים באיזון - "אתה לי ואני לך". ובכל זאת, מה שקיבל, היה פי כמה וכמה יותר ממה שהתכוון לעשות לטובת בעל הבית.
נניח, שאני נמצא אצלך בבית, ואתה מגיש לי כל מיני מאכלים. אני לוקח מעט. ואומר, "לא, אני לא כל כך רעב". אבל אתה לוחץ עליי, "תיקח, אתה צריך לקחת, אני הכנתי בשבילך", אני מסכים. אך לוקח את הדבר הקטן ביותר והלא כל כך טעים, לא מהמטְעַמים הגדולים. למשל אם הכנת ברווז, וליד זה הנחת צלחת עם מלפפון חמוץ. אז אני אקח מהמלפפון החמוץ, ולא מהברווז. כי הבושה לא מאפשרת לי לקחת וליהנות בכל הכוח, אלא במקצת.
מה שקרה עם אדם הראשון זה שהוא עשה חשבון שהוא מסוגל לקבל מהבורא את אותו הברווז למשל, אבל עשה על זה כוונה כמו על המלפפון. זאת אומרת, לקחתי משהו מהמנה שיש לפנַי, וחשבתי שזה לא כל כך נורא. ופתאום אני מגלה תענוג נפלא שלא ידעתי עליו קודם. והתענוג הזה הוא כל כך גדול, שלאחר שטעמתי את הטעימה הראשונה, מהמנה הזאת, אני כבר לא מסתכל עליך, לא מסתכל על הבושה, ולא מסתכל על כלום, אני לוקח את כל הצלחת וגומר אותה. כך זה בחיים.
זה מה שקרה עם האדם הראשון. כי פעם ראשונה שטועמים, זה לא נורא. אבל אחרי שהוא טועם, הוא כבר לא יכול להחזיק את עצמו. כי התענוג שקיבל היה מעל המשוער. ואז הוא כבר מכור לתענוג, ומקבל ללא שום חשבון מהבורא.
למה רצוי שזה יקרה? כיוון שכתוצאה מכך שהוא מקבל את כל התענוגים, רק לפי החשבון של הרצון שלו איך ליהנות, הוא מתחיל להרגיש אותם כמו שהם, בעצמם. לא איכפת לו בעל בית, לא איכפת לו כלום. סוף סוף הוא ממלא את הכלי שלו, את כל הרצון שלו, עם התענוג שבא מהבורא, ולא איכפת לו מהבורא. הבורא כאילו לא נמצא והאדם מרגיש את התענוג. וכשהרצון שלו התמלא בתענוג, יש לו ידיעה אילו כוחות הוא צריך, אילו כוונות הוא צריך, כדי לגרום לבורא חזרה, את אותם התענוגים. ולפני זה לא יכול לדעת זאת.
לכן "חטא עץ הדעת", קורה עם הנשמה שלנו. זה לא אדם הראשון שנמצא אי-שם, זו הנשמה שלנו, הכללית – היא נקראת "אדם הראשון", היא עברה שבירה, היא קיבלה מהבורא את כל האור והרגישה את כל התענוג שיכול לבוא אליה לתוך הנשמה. עכשיו אנחנו רק צריכים לתקן את עצמנו, לקבל את אותו תענוג, אבל בכוונה שבכך אנחנו גורמים תענוג גם לבורא.
מה זה עוזר לי, מה זה נותן לי? על ידי זה שאני מקבל כדי להשפיע לבעל הבית, אני נעשה כמו בעל הבית. הוא נותן לי, ואני נותן לו. על ידי זה, אותו אדם הראשון, אותו הנברא, נעשה שווה לבורא. זה לא שהוא המקבל והנהנה,הוא נעשה הנותן, נצחי ושלם. הוא נעשה כמו הבורא בכל דבר. וכוונת הבורא היא, להביא את הנברא למצב הזה.
לכן אדם הראשון היה חייב "לבלוע" את כל "אור אין סוף", להרגיש מהם התענוגים האלו. והבורא עשה לו זאת במרמה, כדי שירגיש זאת. בעל בית כאילו מכניס לאורח את כל התענוגים, שהוא כל כך רוצה, בפנים. הוא כאילו מסיר את הבושה וממלא אותו. עכשיו האורח מבין עד כמה בעל הבית אוהב אותו, עד כמה הוא הכין הכול בשבילו, עד כמה הוא יָדע על הטעמים שהוא רוצה, ועד כמה, במאה אחוז מילא עד סוף את כל הרצונות. עכשיו יש ידיעה כמה הוא אוהב, כמה נתן, כמה טרח. עכשיו יודעים הכול עליו, על התענוגים וגם על רצונות האדם, שמתחיל להשתמש בהם בכל הכוח. חוץ מכוונה, יש לאדם כעת את כל הנתונים (ראו שרטוט מס' 10). איך לעשות את הכוונה הזאת, שיהיה כמו הבורא, כמו האורח שמחזיר הכול לבעל הבית?
ביצוע הכוונה הזאת הוא מאוד קשה. צריכות להיות מספר פעולות. פעולה ראשונה, חייבת להיות הסתלקות האור, צמצום (ראו שרטוט 10). האור מסתלק, התענוג מסתלק. אלא שהרצון שנשאר ריק צריך לעשות כוונות על התענוגים האינסופיים. איך אפשר לעשות זאת? לשם כך הרצון הזה, שנקרא "אדם הראשון", מתחלק לשבעה מיליארד אנשים, לשבעה מיליארד חלקים (ראו שרטוט 10). כל חלק וחלק עושה את העבודה שלו, את הכוונה שלו. ולאחר מכך מתחברים שוב יחד, לאותה המערכת של "אדם הראשון".
כך למשל, אם יש לנו מטען גדול מאוד להעביר ממקום למקום ואנחנו לא מסוגלים לעשות זאת, אז מחלקים אותו לחתיכות, כל אחד לוקח חתיכה קטנה ומעביר, עד שגומרים את כל התהליך (ראו שרטוט מס' 10). זה בעצם מה שקורה איתנו.
שרטוט 10
לכן עבודת הנשמות, עבודת בני אדם בעולם הזה, היא לגלות את הבורא ולהתחיל לבנות את היחסים איתו, כאורח ובעל הבית. על ידי לימוד הקבלה אנו מתחילים להרגיש שהבורא מתגלה, שהוא הנותן, ושהוא מחכה לתגובה מאיתנו. ואז בושה, צמצום, תענוגים, רצון – כל מערכת היחסים הזאת בינינו, מתגלָה, ואנו בונים את הכוונה. זאת אומרת, מתחילים לקבל ממנו, כדי לתת לו.
אז אנו מקבלים ונהנים מזה שמקבלים תענוגים. אנחנו עושים זאת בכוונה לגרום לו תענוג, וכתוצאה מכך נעשים שווים לו, הוא מקבל מאיתנו. יוצא שהנברא מגיע לדרגת הבורא, ל"עולם אין סוף". זו כל חוכמת הקבלה.
בעולמינו לא חסר דבר מלבד גילוי הבורא
קשה להבין איך ליישם את הדוגמה של האורח ובעל הבית מול הבורא בחיי היום יום? האם הכוונה למצוות או שאין קשר אליהן?
אם יש לך חבר או בעל בית, אז אתה מבין. זו צורה אנושית רגילה. אולם הבעיה עם הבורא היא שאתה לא מרגיש אותו. אם היית מרגיש אותו, והיית מגלה את אותה מערכת יחסים כמו שיש לך עם מכר שלך, אז לא הייתה בעיה. אלא הבעיה היא, שהבורא נסתר.
קיבלתם את כל ההסבר, רק שאינכם יכולים עדיין לקשור זאת יחד. אדם שלומד בספרי הקבלה, לומד על העולם הרוחני, על אותה מערכת יחסים שיש בינו לבין הבורא. והבורא, הנותן, מתחיל להתגלות לאדם, רק על ידי הלימוד. כי הלימוד מסביר לאדם איפה הבורא נסתר, איך הוא יכול לזהות אותו, איך הוא יכול להתחיל להרגיש את הבורא, שהבורא נותן והוא מקבל, האם הוא רוצה לתת, או לא. הלימוד מבאר ומברר את הקשרים האלו שעכשיו הם נסתרים. ואז אתה נכנס לאותו דו-שיח עם הבורא, כמו עם בעל הבית. איש לא אומר לך לעשות פעולות כלשהן שהן דמיוניות, או לעשות פעולות בידיים וברגליים, שאין להן שום קשר עם הבורא. כל הקשר עם הבורא, הוא כמו שאתה נמצא אצל מישהו כאורח.
ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" (אות ט"ו) מסביר בעל הסולם אילו יחסים יש בינינו ובין הבורא. כדאי לנו לקרוא זאת שוב, כי בכל זאת מדובר במילים של מי שנמצא בהשגה מלאה, ובאותם יחסים גלויים. "ואסביר לך במשל מהויות בחיי העולם דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו." זה בטבע שלנו. למה? כי אנחנו אגואיסטים, אנחנו מתביישים, אנחנו לא רוצים להרגיש את עצמנו פחותים מבעל הבית.
"ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, מה זה שיעור מספיק? , "עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת." אז מה חסר לנו? לא חסר לנו דבר בעולמנו.
בספר "שמעתי", בו מדובר על הנשמה, יש מאמר בעניין "סיבת הכבדות" בהתקשרות עם הבורא. (מאמר ד, "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה"). במאמר זה כתוב: "צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו," היא שהאדם לא מרגיש, לא רואה עם מי הוא נקשר, ולא מרגיש את מציאות הבורא. "זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבידות."
"מה שאם כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו", ואז מתחיל להיות כל הקשר הזה ביניהם.
אז לא חסר דבר בעולמנו, מלבד גילוי הבורא. תארו לעצמכם, אם הייתם יודעים מי משפיע, מי מסובב הכל, מי משגיח, מי מנהיג, עד כמה הכל היה אז פשוט וברור. לזה אנחנו רוצים להגיע, על ידי הלימוד שלנו.
כשאני מוזמן לארוחת ערב, אני לא מתווכח עם בעל הבית, וכדי לצאת לידי חובה, בסוף הארוחה אני אומר לו "תודה". איך אתה מתאר מבחינה קבלית את התהליך של התודה שבסוף, על כך שאכלתי?
בחוכמת הקבלה לא מדובר על תופעות פסיכולוגיות בין אנשים בעולמנו. בעולם שלנו אנחנו מרגישים את עצמנו שווים. לא אחד נותן לאחר, אלא האחר מחזיר, וזה עובר דרך כל מיני ערוצים אחרים, של קירבה וידידות.
אבל ברגע שאתה מתחיל להרגיש, שמישהו ללא שום קשר אליך נותן לך, אז ללא ספק אתה מתחיל להרגיש בושה, כי אתה אגואיסט. זה כל החומר שלנו. ואדם, אם הוא אדם, חייב להרגיש את עצמו מושפל. בהמות, חיות ויצורים אחרים, לא מרגישים זאת, כיוון שחסרה בהם הבחינה האחרונה של ההתפתחות. יש להם התפתחות, לא בארבע אותיות י', ה', ו', ה', אלא בשלוש אותיות, ללא האות האחרונה.
הדומם, הוא כנגד האות י'. הצומח כנגד האות ה' הראשונה, כנגד עולם הבריאה. והחי כנגד האות ו', כנגד עולם היצירה. ורק האדם הוא כנגד העולם האחרון, עולם העשיה. לכן הרצון לקבל אצלנו הוא כל כך מפותח וכל כך אגואיסטי, לעומת יתר היצורים. לכן רק אנחנו מתביישים ומסמיקים, אצלנו זה נהוג, ולא אצל אחרים. לכן אם היית מרגיש שהוא ממש הנותן, ואתה ממש המקבל, לא היית יכול לסבול זאת. זה הטבע.
איך אנחנו יכולים להשתוות לבורא, אם אנחנו תלויים בנתינה שלו בשביל לתת?
זוהי שאלה שלא כדאי לתת עליה תשובה בשלב זה של הלימוד, כיוון שהתשובה רק תבלבל אתכם. השיעורים האלה נמצאים באינטרנט. כדאי לעבור עליהם שוב, אלה דברים חשובים מאוד. תוך עשרה עד עשרים שיעורים, אתם תדעו סך הכל מה קורה לכם בעולם הזה, ולמה זה קורה.
כי אנחנו נתקלים בכל מיני מצבים, אנחנו לא יודעים מה קורה, מה הסיבה, לאיזו מטרה. ובשיעורים אלה מוסברים היסודות, אתם תתחילו לזהות, למה זה מסתובב כך? מה הטבע שלנו? למה אנחנו כל כך קשורים לאנשים האלו, ונדחים מהם, ומה קורה בכלל בכל העולם. כדאי מאוד להקדיש קצת תשומת לב לחומר ההתחלתי הזה.
לפי חוכמת הקבלה הבורא או "בעל הבית" מציע לי כל טוּב. אבל יש לפעמים צרות בחיים, ש"בעל הבית" מציע משהו שאני לא רוצה. האם עליי להעמיד פנים, ולקבל את מה שאני לא רוצה, כדי לעשות לו טוב?
אתה אומר, לפעמים יש צרות בחיים. למעשה כל החיים הם צרה אחת גדולה, ואין בעל הבית שרוצה להָנות לי ולהביא לי כיבוד יפה. זה צריך להיות ברור לנו, אל לנו להשלות את עצמנו. הקבלה מדברת על האמת ולא צובעת את הכול במילים יפות כמו שהדת רגילה לעשות.
אנחנו מדברים על האמת. אנחנו נמצאים בעולם שכולו רע. אנחנו צריכים לבדוק למה רע לנו. האם יש מישהו שמסובב לנו את הרע, ובאיזו צורה זה מגיע אלינו, למה זה כך מגיע, ומאיזו סיבה, לֵמַה זה צריך להוביל אותי? אם אבין את כל השאלות האלו, וגם אמצא עליהן תשובות, כבר אמצא איזו דרך בחיים שלי לכוון את החיים נכון.
כאשר חוכמת הקבלה מספרת על התענוגים שמגיעים אליי מבעל הבית, היא לא מספרת עלי, היא לא מספרת עלינו בעולם הזה, על כך שאנחנו נמצאים מול התענוגים וצריכים בצורה כלשהי להימנע מהם. אילו תענוגים יש לפנַי?! על "תענוגים" כאלה אנו אומרים, "בלי טובות". עדיף שלא יהיו מכות, לתענוגים אני כבר לא מצפה.
אנחנו נמצאים כל הזמן בלחץ של כוחות שליליים, כל הייסורים שאנחנו מרגישים מחייבים אותנו לגלות תחילה את בעל הבית. לא את התענוגים ממנו, אלא לגלות אותו. כיוון שאם לא נגַלה אותו, אנחנו כל הזמן נחיה יותר ויותר רע, נרגיש יותר ויותר גרוע.
כמו אדם הראשון, אחרי הקלעים, כאילו דרך הנחש, אותו בעל הבית משפיע אלינו בצורה ישירה תענוגים, ומשפיע עלינו בצורה עקיפה ייסורים (ראו שרטוט 11). ואין לנו מה לעשות, בזה הוא מחייב אותנו לאט לאט להתחיל לשאול "למה הייסורים האלה?", "למה אני סובל?" (ראו שרטוט 11).
אז אם אני רוצה או לא, אני מתחיל לחפש את מקור הייסורים. ומקור הייסורים מביא אותי לחיפוש הבורא, כי ממנו זה מגיע. בינתיים לא מדובר על התענוגים. כשאני מתחיל להבין שהייסורים האלה הם ייסורים מטרתיים, שהם דוחפים אותי להכיר את בעל הבית, אז אני כבר מתחיל לחפש אותו במודע, כך למשל, אני מגיע לכתבי הקבלה (ראו שרטוט 11).
שרטוט 11
למה מגיעים היום לחוכמת הקבלה? כי כל הייסורים האלו, שדוחפים אותנו מאחור, וכל התענוגים שאנחנו לא מרגישים, אבל עומדים לפנינו מקדימה ומושכים אותנו, אנחנו לא יודעים לאן, אבל סך הכול אנחנו נמצאים בין שניהם, והם מכָוְונים אותנו למצב שאנחנו פתאום אומרים, "יש כאן שיטה, שנקראת חוכמת הקבלה". ומגלים אותה בחוש.
קשה להאמין אילו תלמידים לומדים איתנו, בקצה העולם, רחוקים כל כך מהכול. גם כאלו שאינם יהודים. איך הגיעו? "לפי הריח", אם אפשר לומר כך. כי ברוחניות אין מרחק, יש פוטנציאל רוחני, בין בעל הבית לייסורים, בין התענוגים לייסורים. זהו הפוטנציאל הרוחני שמכוון את האדם. הוא לא יודע איך ופתאום הוא מוצא.
כך מוצאים את השיטה, שעל ידה אפשר לגלות את בעל הבית. כאשר אדם מתחיל לגלות את בעל הבית,במידה שהוא מתחיל לגלות אותו, הוא נכנס כבר לאזור של תענוגים שהוא מקבל ממנו. אבל זה מגיע בשלבים. כאשר אנחנו מתחילים להכיר את בעל הבית אנחנו עוברים ארבעה שלבים, שנקראים "זדונות", "שגגות", "שכר ועונש" ו"אהבה". (ראו שרטוט 12)
עד שמכירים, עד שמבינים, עד שלומדים את כל המערכת יחסים איתו, ורק בשלב האחרון אנחנו מגיעים למצב ש"אני הוא, והוא לי".
שרטוט 12
האם להתייחס לייסורים כאילו אני עובר "סדרת חינוך" ?
כן, אבל "סידרת החינוך" הזאת היא כמו שאנחנו נוהגים עם ילד רע, שמענישים אותו עד שהוא מסכים לעשות מה שצריך. אבל ברגע שיש לאדם הזדמנות, אפשרות, והוא מגיע למצב שיש לו שיטה, חוכמת הקבלה – מרגע זה והלאה הוא יכול להתפתח רק בטוב. מרגע זה והלאה הוא יכול לעשות את החיים שלו טובים.
יהיו לו ייסורים, אבל לא ייסורים שדוחפים אותו מאחור, אלא ייסורים שהוא נמשך קדימה. הם נקראים "ייסורי אהבה", כמו אדם שאוהב מישהי ונמשך אליה. בינתיים הוא סובל, הוא עוד לא הגיע להתחבק ולהתקשר עימה, אבל אלו כבר ייסורים מתוקים. ניתן להחליף את הייסורים האלו שיש לנו בחיים, הייסורים מכל מיני מערכות החיים, לייסורי אהבה.
אבל זה רק אחרי שמתחיל להתגלות לאדם לאט לאט הכוח העליון הזה באמצעות חוכמת הקבלה.
למה לא נבראה מציאות אחרת
אם הבורא הוא כל יכול, למה אי אפשר היה ליצור משחק אחר, הרבה יותר פשוט?
תביא משחקים כאלו, אנחנו נמכור אותם. אתה אומר, למה הבורא לא היה יכול לברוא משחק אחר, משחק ללא ייסורים. ליהנות בלי הקדם הייסורים. אם תביא כזה משחק, לבטח נמכור אותו.
לא ניתן לעשות זאת כיוון שהייסורים שאתה מרגיש זה אותו עומק הרצון לקבל, מידת הרעב שלך לפני קבלת התענוג. איך אתה יכול ליהנות, אם לא תהיה רעב קודם? אם אתה לא מתבייש, איך אתה יכול להגיע למצב, שתבנה כלפי הנותן את הרגשת הנתינה, כוונת הנתינה? אתה חייב להרגיש את הדברים כנגדם, ומהם לבנות את היחס.
מדוע הבורא לא יצר מציאות אחרת לגמרי. הוא היה יכול ליצור עולם אחר לגמרי. לֵמַה הוא צריך את כל זה?
זו שאלה ששואלים כל הפילוסופים, אפשר לדבר על זה שעות. אסביר את הפיתרון הפשוט ביותר, למרות שיש בזה המון עמקות.
יש בורא ויש נברא. הנברא צריך להיות שונה מהבורא, מחוץ לבורא - בֵמַה הוא יהיה מחוץ לו, בֵמַה הוא יהיה שונה? הבורא הוא השלם, הנותן, יש לו הכול. אם אתה רוצה להיות מחוץ לו, אז אתה חייב להיות במשהו ההפך ממה שיש לו. וזה מה שקורה. אתה חייב להיות המקבל, הבלתי שלם, בצורה ההפוכה מהבורא.
אז הבורא לוקח את עצמו ובהעתקה, בהטבעה בחומר של רצון לקבל, עושה את ההטבעה שלו. וזה נקרא שהבורא בנה נברא. הבורא הוא הנותן, השלם, המבין, כל מה שרק אפשר לומר. ברצון לקבל הוא בנה את ההפך. עכשיו הנברא הוא כאורח רעב שאין לו כלום, והבורא הוא כבעל הבית שיש לו הכל. הבורא יכול סתם למלא את האורח, אבל האורח יישאר אורח. הוא רוצה שהאורח יהיה כמוהו. בספר "הקוסם" כתוב, שהבורא רוצה שיהיה לו מישהו שיבין, שיכיר, שיהיה כמוהו. למה? מאותו העיקרון, ששַלם ונותן לא יכול לבנות משהו פחות מעצמו. כי זה פגם, הוא לא מסוגל. מטבע השלימות, שלא יכול להוליד משהו בלתי שלם.
לכן הנברא חייב להיות בדרגה של הבורא. לכן הבורא עושה בדיוק הטבעה כנגדו, ומביא את הנברא לצורה כמוהו, על ידי השפעה הדדית. הנברא אז מקבל בכוונה להשפיע לבורא תענוג, ובזה הוא נעשה בדיוק כמו הבורא. לכן כל השיטה הזאת נקראת "חוכמת הקבלה".
להרגיש את הבורא כמו חבר
איך נכיר את הבורא כדי להידמות לו, איך נדע מהו?
יושבים עם הספר שנקרא "קבלה למתחיל" וקוראים, לומדים יחד. אחרי זמן מה האדם מתחיל להרגיש שיש מולו בעל בית. ואז הכול מתבהר, "גילוי הבורא לנבראיו" מה שנקרא. בלי זה אי אפשר להתחיל לסדר יחסים. אף אחד לא אומר לחיות בעולם הדמיון, או "להאמין". זו "חוכמת הקבלה", ומה שאנחנו רוצים לעשות זה "להשיג", "להשיג" את הבורא. זה נקרא "דע את ה' אלוהיך ועבדהו".
זאת אומרת, תראה מה שהוא, מי שהוא, תרגיש אותו בדיוק, כמו קרוב, כותב בעל הסולם, כמו חבר, בצורת השגה כלשהי. זה חייב להיות כמו שאנחנו מרגישים, כמו שאדם נמצא אצל מישהו בתור אורח. בצורה כזאת אדם מרגיש אותו, ואפילו עוד יותר קרוב אליו. ואז היחסים האלו שעליהם אנחנו מדברים, מתפתחים מאליהם, מתוך המעמד עצמו.
המאור שבה מחזירו למוטב
(הקדמה לתע"ס אות קנ"ה)
הקבלה מיועדת לכל אדם, בלי שום קשר לרמת המשכל שלו? אמרת שמספיק שאדם יקרא וילמד בספר, כדי שיהיה לו קשר עם הבורא. אני נוהג מספר פעמים בלילה לצפות בתוכנית שלך. אני לא מבין דבר מ"תלמוד עשר הספירות" או מ"שמעתי". אני לא מבין מה שאתה מסביר. אז יכול להיות לי קשר, גם אם אקרא ולא אבין דבר?
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה, שואל בעל הסולם: "ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש",לכל איש ואישה. "ללמוד חוכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק," רצון חייב להיות, צריכה להתעורר נקודה שבלב, "להבין מה שלומדים," רק זה מספיק כדילעורר "מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם."
זה נשמע משהו גדול "אורות", "המקיפים", "נשמות". אז הוא מסביר: "פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול הבא."אבל אנחנו נזכה, בגלגול הזה בטוח. "עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע." זאת אומרת להגיע לאותו מצב שבו "אני לך ואתה לי" ושנינו שווים, ממש באותה רמה נצחית, שלימה.
"והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו," להגיע למצב הזה, "נבחנים לו אותם האורות",שהבורא נותן לו תענוגים, "עתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים," מה זאת אומרת? "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו," מוכנים בעד האדם "אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו," עד שאדם יזכך את הכלים דקבלה שלו,עד שיתחיל כמו האורח להגיע חזרה לבעל הבית, שיהיה מוכן לקבל ממנו כדי להָנות לו בחזרה.
"ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים. ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים," שחסרות לאדם הכוונות האלו, "הנה, בשעה שהאדם עוסק בחוכמה הזאת" בחוכמת הקבלה "ומזכיר את השמות של האורות והכלים," שלא מבין בזה כלום, כמו שאתם לא מבינים, אלא "שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו" כי מדובר בכל זאת על נשמת האדם. זה שאדם לא יודע ולא מבין את המבנה שלו המורכב מספירות ומכלים, זה מילא, אבל על זה מדובר.והאורות האלו שנמצאים סביב האדם, "הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים," מאירים מרחוק, בלי התלבשות בתוך הנשמה, "אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים" עדיין כוונות , היינו "הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור."
"אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם," מטפטפת, מאירה מרחוק. כל הארה קטנה שהוא מקבל, נקראת "המאור המחזיר למוטב" וסך הכול המאור, האור המקיף סביב הנשמה, נקרא "תורה". "המאור המחזיר למוטב", שמתקן את האדם, מתקן את הרצונות שלו, שיהיו בכוונה להשפיע חזרה לבורא, שזה נקרא ש"עושה מצווה". ואז נעשה האדם מוכשר גם כן להשפיע ולהגיע לשלמותו.
" אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו." זה הכול.
אז לא חשוב כמה שלומדים. מי כן מבין? בסוף כשמגיעים, אז מתחילים להבין, אבל כל הדרך היא דרך שבה רוכשים עוד קצת הבנה, עוד קצת הבנה, עוד קצת הבנה. אבל באמת, כל הזמן קיימים האורות המקיפים האלו שמגיעים מלמעלה, ועל ידם אנחנו מתקנים את עצמנו.
אז אם מזדמן לשמוע, כדאי לשמוע. היום דרך המערכת שלנו, יש יותר ממיליון אנשים שלומדים. מי פחות מי יותר. אין צורך לקום בשלוש בלילה על מנת ללמוד. אפשר לקחת לאחר מכן את שיעור הבוקר, שלמדנו. כל מערך השיעורים שלנו נמצא בארכיון, בווידיאו ובאודיו.
אז יש לכולם אפשרות. למי שיש בעיה ללמוד, להתקשר לחומר, אנחנו מוכנים לעזור בזה ממש מכל הלב, זו המטרה שלנו.