הבדל בין צל דקדושה לצל דסיטרא אחרא (02.01.07)
בית "קבלה לעם"
הבדל בין צל דקדושה לצל דסיטרא אחרא
שיחה מתאריך 02.01.07
התפתחות הרצון לרוחניות
למדנו על ד' בחינות דאור ישר, על י', ה', ו', ה', איך האור ברא את הכלי. יש ארבעה שלבי התפתחות של הכלי. האור, שהוא התענוג, בונה רצון, רצון לקבל שירצה אותו בדיוק. בבחינה א' הרצון הזה עדיין לא מרגיש שהוא קיים בפני עצמו, שהוא נהנה. הוא כמו טיפת זרע שעדיין לא התפתח ממנה דבר.
בצורה כזאת הרצון הזה לא עצמאי כמובן, אבל בתוכו, כשהוא מתפתח, הוא מתחיל להרגיש שיש מישהו שנותן לו חיות, נותן לו חיים. בתוכו, בחצי השני של הרצון, הוא מגלה את הנותן (ראו שרטוט 1). ואז, בבחינה ב', הוא רוצה להיות כאותו הנותן, כהמשפיע. והרצון לקבל הזה, בגלל שהוא מרגיש את הנותן, את האור, יש לו כבר על פני הרצון שלו, רצון להשפיע.
שרטוט 1
וכשהרצון להשפיע מרגיש שהוא רוצה להשפיע ובודק את עצמו במה הוא יכול להשפיע כמו האור, הוא מרגיש שאין לו מה לתת. מה ייתן? הוא מתחיל לחשוב: "אני יכול לתת למי שנותן לי תענוג. כיצד? אם הוא רוצה שאני אקבל, שאני איהנה, אז אני איהנה, בגלל שהוא רוצה שאני איהנה, ואז הקבלה שלי היא תהיה כהשפעה". וכך, בבחינה ג', הוא מקבל, כדי להשפיע (ראו שרטוט 2).
מתוך שהוא מקבל כדי להשפיע, הוא מתחיל להרגיש מה זה נקרא להיות "הנותן". וכשהוא מרגיש באיזה מצב, באיזו שלמות, נמצא הנותן, אז בבחינה ד' הוא רוצה ליהנות מכל מה שיש לנותן (ראו שרטוט 2). הרצון הזה לקבל שבבחינה ד' התפתח בתוך הנברא. לכן לרצון הזה אנחנו קוראים "מלכות", או "כלי" והוא הרצון שבאמת מורה על עַצְמוּת הנברא.
שרטוט 2
בנקודה זו מתעוררת שאלה נוספת: מה חסר לנברא הזה בבחינה ד' שירגיש את עצמו קיים ושהוא נהנה? חסרה לו התגלות הבורא. הוא חייב להגיע בדיוק לדרגת הבורא. התהליך הזה נקרא "מחשבת הבריאה". מטרת הבריאה היא לברוא את הנברא שיגיע לדרגת הבורא. אבל איך עושים זאת? הרי הנברא בבחינה ד', שמלא בכל התענוגים שהוא מקבל ומרגיש את עצמו שנמצא כמו הבורא, לא משיג יותר ממה שממלא אותו. הוא לא מכיר ולא מבין את כל מערכת הבריאה. הוא לא עצמאי, הוא "חסר עצמאות". איך להביא אותו למצב שיהיה עצמאי וכשיהיה עצמאי ירגיש את כל דרגת הבורא?
לשם כך נבראה המערכת שנקראת "מערכת העולמות". המצב שבו הנברא נמצא בבחינה ד' נקרא "עולם אין סוף". ממנו מתחיל הנברא לרדת, להתרחק מהאין סוף בדרגות העולמות, ההעלמות, עד שמגיע למצב שהוא לגמרי מתנתק ולא יודע כלום על עולם אין סוף, מצב שנקרא "העולם הזה" (ראו שרטוט 3).
מפני שבתוך הנברא, בתוך המלכות הזאת, בתוך הכלי, יש חמישה חלקים. הכלי בנוי מחמישה חלקים: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות. לכן כדי להוריד את הנברא הזה, להרחיק אותו מהבורא, להכניס אותו להסתרה, להכניס אותו לעצמאות, אנחנו צריכים לעשות מסך, פרגוד, הסתרה, העלמה, בחמש מדרגות. חמש מדרגות כפול חמישה פרצופים, כפול חמש ספירות, הן סך הכול מאה עשרים וחמש מדרגות, שנקראות ה"עולמות": עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה (ראו שרטוט 3).
מהם העולמות האלו? הם מעלימים את מצב האין סוף, את המצב הטוב, את המצב המלא, וכל פעם חסר לאותו נברא עוד חלק. בעולם אין סוף היה לו הכול, אחר כך בעולם אדם קדמון חסר לו כבר החלק העליון, אחר כך בעולם האצילות עוד חלק, בעולם הבריאה עוד חלק, ביצירה עוד חלק, וכן בעשיה. ואז הוא נשאר ריק. מה זה נשאר ריק? שמגיע למצב שהוא מרגיש שבתוכו אין שום מילוי. וזה המצב שאנחנו נמצאים בו.
שרטוט 3
ואז אנחנו מתחילים את ההיסטוריה שלנו, את ההיסטוריה על פני כדור הארץ. תחילה נולד היקום, החומר, ואחר כך החומר מתפתח. לאחר שהחומר מתפתח במשך מיליארדי שנים, הוא מגיע לכך שנברא אדם ואחריו אברהם, משה וכו' עד זמננו. אנחנו, על ידי חוכמת הקבלה, מתחילים לעלות. ויש מקובלים שעשו זאת קודם. אנחנו עולים בדיוק באותו סולם המדרגות. כמו שהייתה הירידה כך העליה, דרך ה' העולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, עד שמגיעים שוב לעולם אין סוף.
השלב הראשון נקרא "ירידת העולמות והפרצופים והספירות", מעולם אין סוף עד העולם הזה. ואחריו ההיסטוריה הגשמית שלנו, בעולם הזה. מזמננו והלאה, העולם שלנו כבר צריך להתחיל לעלות, עד עולם אין סוף חזרה. זה בעצם התהליך.
שרטוט 4
לא נורא אם ההסבר לא מובן. ככה זה בקבלה, בהתחלה שום דבר לא מובן. האדם שומע ושומע ושומע ... עד שמתחיל להשתנות בו משהו. ואז לפי השינוי הוא מתחיל להרגיש מבפנים. כך קולטים את החומר, כי בחוכמת הקבלה החומר לא מובן ולא מורגש. הוא לא נמצא בהרגשה בעולם הזה. אנחנו שומעים על משהו בלתי מציאותי. אבל כאשר שומעים עליו פעם אחר פעם, אז בפנים משהו משתנה. בפנים מתחילים להסתדר ולהיווצר כלים חדשים, רגשות, תפיסה. האדם מתחיל לקלוט את הדברים שקודם הוא לא הרגיש ואז הוא מתחיל לזהות שכל הדברים האלה קיימים גם בעולם הזה. דרך החומר, כאילו דרך הקירות, דרך כל המקרים שקורים לו, הוא פתאום מתחיל לזהות, שכנראה זה בדיוק מה שכתוב. הוא מתחיל לזהות את הקשר בין האורות והכלים, את הירידה והעליה, וכן הלאה. לכן לא כל כך חשוב אם לא מובן, העיקר הוא לקבל מעין תמונה כללית.
הנשמה שלנו יורדת מעולם אין סוף לעולם הזה וכאן בעולם הזה, למעשה קצת לפני העולם הזה, קורה דבר מיוחד מאוד. אותו הכלי שנברא באין סוף, נחלק להרבה מאוד חלקים. מפני שקשה לנו מאוד לעשות את דרך העלייה עם רצון לקבל כזה גדול, המלכות מתחלקת להרבה מאוד חלקים, לשבעה מיליארד נשמות. והן, כל אחת ואחת מהן מתקדמת במשך הגלגולים כמו שורה של חיילים. הן עוברות הרבה גלגולים, בכל דור אותן הנשמות שהיו בדור הקודם, וכך הן מגיעות לתיקון שלהם.
לכן כל דור הוא חכם יותר, מבין יותר, תופס יותר. יש לו כבר ניסיון מהדור הקודם. בזכות הניסיון שלו בחיים הקודמים הוא תופס דברים שבגלגול הקודם הוא לא יכול היה לתפוס. כך, למשל, מה שלמדתי בחיים הקודמים, כל הידע שלי, הופך לתכונה שלי לאחר שנפטרתי מהגוף וחזרתי שוב לחיות בגלגול הבא. לכן אני מבין מתוך עצמי שכך צריך להיות. זה כבר לא לימוד של חוקים כלשהם בצורה מלאכותית, שכלתנית, אלא זה הופך להיות בי טבע.
וכך מדור לדור אנחנו מתקדמים, עד שמתחילים להיות ראויים להתחיל את העלייה הרוחנית. וכפי שאומרים לנו המקובלים זה מה שצריך לקרות לכולנו מהדור הזה והלאה. לכן אנחנו מרגישים שיש לנו איזה דחף, ולפי הדחף הזה רוצים איכשהו להתקדם. לא ידוע לאן, אבל חוכמת הקבלה פותחת לנו בהדרגה את החומר, ואנחנו מתחילים להרגיש שדרכו אנחנו יכולים להתקדם, עוד לא ידוע לאן.
שני צללים
על ידי אילו פעולות בדיוק אנחנו מתקדמים? על כך נקרא במאמר "הבדל בין צל דקדושה לצל דסיטרא אחרא".
במצב שנקרא "עולם אין סוף", הכלי הכללי שנקרא מלכות או נשמה או נברא (לא חשוב איך נקרא לו), מלא באור ונמצא במצב שנקרא "אין סוף". באין סוף הכול ישנו, אבל בצורה כזאת הנברא הוא כמו זרע בתוך הרחם, או עוּבַּר בתוך הרחם, שיש לו הכול, אבל הוא לא עצמאי. כדי להיות עצמאי, כדי לגדול ולהרגיש את מציאותו, הוא חייב לצאת. לכן הוא נקרא "נברא", בר (מחוץ) למדרגה, בריאה מלשון מחוץ למדרגה.
כל הבריאה נעשית בהדרגתיות. היא מתרחקת מעולם אין סוף בחמש מדרגות, שנקראות "עולמות" או "העלמות". יש חמש דרגות העלמה ואנחנו נמצאים בעולם הזה. שבעה מיליארד אנשים, כולם בהסתרה, כולם בהעלמה, לא רואים כלום חוץ מהעולם שלנו.
איך אנחנו יכולים להתגבר על ההעלמה הזאת ולהתחיל לגלות את מה שנסתר מאיתנו? באמצעות חוכמת הקבלה. לכן חוכמת הקבלה נקראת "חוכמת הנסתר", כי היא מדברת על הדברים הנסתרים, שאנחנו מגלים לאט לאט. איך אנחנו מגלים אותם? איך אנחנו מוחקים את כל המסך, שמסתיר מאיתנו את אור אין סוף, את מצב האין סוף? איך אנחנו מנטרלים אותו או קופצים מעליו? (לא חשוב איך נתאר זאת), איך אנחנו עוברים דרך מסכים ועולים בסולם המדרגות חזרה לאין סוף?
אז אומר בעל הסולם שאנחנו נמצאים בהסתרה שנקראת "צל", ולצל הזה יש שני תפקידים. תפקיד אחד הוא לכוון אותנו כך, שדרך הצל, דרך ההסתרה, נדע איך לחדור פנימה. התפקיד השני הוא להסתיר אותנו, לבלבל אותנו, שלא נחדור פנימה, אלא נלך בכל מיני צורות הפוכות. גם לצל שמכוון אותנו למטרה וגם לצל שדוחה אותנו מהמטרה כדי להגיע למטרת הבריאה – לעולם אין סוף, שאליו אנחנו מתחילים להשתוקק – לכל אחת משתי צורות ההסתרה האלו יש תפקיד מיוחד.
בעל הסולם אומר שיש צל דקדושה, שמקרב אותנו בצורה ישירה לרוחניות ויש צל דסיטרא אחרא, הצד האחר מהקדושה, ההפוך, זה שמבלבל אותנו. שני הצללים האלה הם שתי צורות ההסתרה, כמו שאנחנו מרגישים בחיים שלנו, שלא מובן לנו ולא ידוע ואף אחד לא יודע מה יהיה מחר ומה קורה היום.
יש דברים שכביכול פועלים לטובתנו, שעל ידיהם אנחנו נעשים חכמים יותר, מבינים יותר. כמו שאנחנו נותנים לילד כל מיני תרגילים ולא רק צעצועים ועל ידי התרגילים, כמו להרכיב לגו, שהם הסתרה בשבילו, על ידי הפעולות האלו, הוא מתחכם ומבין יותר את העולם. אם בצורה כזאת פועלת הסתרה, אז אנחנו אומרים שזה "צל דקדושה". שהיא מקרבת אותנו, נותנת לנו בדיוק את ההבנה וההכשרה, כדי להתחיל לראות את העולם הרוחני. להתחיל להרגיש אותו דרך החומר. להתחיל להרגיש את אותם הכוחות שעומדים אחרי החומר, שפועלים, שמנהלים את הכול. ואם המקרים שמגיעים אלינו הם לא כתרגיל בצורה ישירה, כמו לילד, אלא דווקא בכוונה כדי כביכול לבלבל אותנו ולסובב אותנו, אז הם נקראים "צל דסיטרא אחרא".
"הכתוב אומר (שיר השירים, ב'): "עד שיפוח היום ונסו הצללים". ויש להבין: מהו הצללים בעבודה,ומהו ב' הצללים."
"בעבודה", זאת אומרת בעבודת האדם הפנימית, שהוא בונה את עצמו כדי להיכנס לרוחניות. כמו שבעולם שלנו אנחנו פותחים את העולם בפני ילד שגדל לפי החוכמה שלו: " זה כבר מותר לך, זה כבר בסדר גמור", כך גם ברוחניות. בעולם שלנו הילד גדל גם אם הוא לא לומד. בכל זאת הוא נכנס לחיים, ואיכשהו צריך להסתדר. ברוחניות לא. ברוחניות אנחנו מתקדמים לפי התנאים המוקדמים. זאת אומרת, ברוחניות אני חייב להשיג רגש ושכל, שמתאימים להבנה, להשגה ולתפיסה של העולם הרוחני ובאותה מידה הוא נפתח לפני. כל עוד לא תהיה לי הכנה, אני לא אראה אותו.
אני בעצמי מכין את עצמי לפתיחת העולם הרוחני. וכמה שהכנתי, כך אני רואה. הכנתי את עצמי עוד – אני רואה עוד. לכן המקובלים אומרים, שיש מאה עשרים וחמש מדרגות, שבהן אנחנו עולים, שעליהן אנו פוסעים. אמנם, המדרגות האלו הן ההעלמות מלמעלה, אבל ככל שאני מכין את עצמי יותר, אני הופך בתוכי את ההעלמה הזאת, להכנה. אני "בולע" את ההסתרה, מתחיל להבין אותה. היא הופכת להיות הרגשה והבנה בתוכי ואז היא נעלמת. אני הפכתי אותה דווקא לידיעה, להבנה, להרגשה, לתפיסה. ואותה ההסתרה, דווקא היא, הופכת להיות בי לכלי מוחשי, ל"אני".
יוצא שאדם שעולה בדרגת העולמות "סופג" את העולמות בתוכו וההעלמה הופכת להיות בו לכלי הפנימי שלו. זאת אומרת, כשהוא עולה בסולם המדרגות, הוא נעשה יותר ויותר גדולבגובה, בגודל של סולם המדרגות הזה. הן הופכות להיות לחומר שלו.
לכן חשובים לנו מאוד הצללים האלו. עד כמה שנוכל לעבוד איתם ולזהות אותם בחיים שלנו, כך נוכל להתקדם יותר ולהסתדר. ברוחניות אין לנו אבא ואמא שמלמדים אותנו בדיוק איך לשחק ואיך להרכיב את הלגו, איך בדיוק להבין את הדברים. אנחנו נמצאים עם החומר שכתבו המקובלים, אנחנו נמצאים עם העצות שלהם. אמנם, יש מדריך, אבל בכל זאת אנחנו חייבים להשקיע הרבה מאוד יגיעה במה שכתבו המקובלים, כדי לדעת לזהות בעולם שלנו מקרים, כוחות, רמזים, שמובילים אותנו קדימה דרך החומר לרוחניות או שמבלבלים אותו. אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה, דווקא בין שני הצללים האלו, בין שני הכוחות האלו, אנחנו צריכים להסתדר. על ידי כוח אחד בלבד, אנחנו לא יכולים להתפתח.
בעל הסולם אומר כך: "והענין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית'," שלהבורא,שמישהו פועל עלי, "שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש."
זאת אומרת, אני, בחיים שלי, לא מרגיש משהו טוב. זה בדיוק המצב שממנו מתחילים לעלות. בעל הסולם כותב בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שלחוכמת הקבלה מגיע אדם ששואל "בשביל מה אני חי?", "מה הטעם בחיים שלי?" אם הוא לא שואל זאת, הוא לא מגיע לכאן, הוא מגיע לכל מיני מקומות אחרים. זאת אומרת, צריכים להתייאש ולהגיע באמת למצב שחייבים לפתוח את העולם הרוחני, לפתור את בעיית הקיום, בשביל מה קיימים בכלל בעולם הזה, חייבים להגיע לזה.
ואז, כשהאדם מרגיש לא טוב בעולם הזה, זה כמו צל. ותלוי איך האדם מפענח את המצב. "כלומר, כמו בצל הגשמי שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו, כך האדם שאינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה מזה שום שינוי למעלה," על הבורא, "כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שיניתי"." אלא הבורא נשאר כמו שהוא. "אולם כל השנויים הם אצל המקבלים." אצל האדם, שנמצא עכשיו בצל. אנחנו לא מרגישים כוח שמנהיג את העולם ומסובב אותו ורוצה להביא אותו קדימה, לאיזו מטרה מיוחדת. אולי אנחנו תופסים איזשהו קו, שיש משהו, אבל לא באמת.
ומעניין, אם נפנה לביולוגים, לפיסיולוגים, לפסיכולוגים או למדע בכלל, אז מתוך המחקר שלנו בטבע נמצא שאין משהו בטבע ללא פיקוח, ללא צורך, שקיים בצורה מקרית, למרות שכך אנחנו מרגישים בחיים שלנו, בגלל ההסתרות.
אם לא הייתה הסתרה, הייתי מרגיש כמו בתוך תא או כמו בתוך מה שאנחנו חוקרים בטבע, כלומר שכל דבר קשור לשני בחוק ושיש התפתחות הדרגתית ושום דבר לא נברא סתם. לכל דבר, לכל חלק הקטן ביותר בתוך התא ובתוך הגוף, יש סיבתיות ומטרתיות וקשר עם כל חלקי הבריאה.
אלא בחיים שלנו, אנחנו לא מזהים את הקשר ההדוק הזה בין כל החלקים וכל המקרים. פתאום קורה כאן משהו או שם משהו ואנחנו לא יודעים באיזו צורה אנחנו משפיעים, פתאום משהו משפיע עלינו. את מערכת הכוחות האלו, שפועלת עלינו, אנחנו לא יכולים לאתר ובמאמר הזה מסביר בעל הסולם מהו הפיתרון, כלומר איך אנחנו יכולים להסיר את המסך הזה ולראות את כל מערכת הכוחות שמסובבת לנו את החיים.
והוא אומר : "כמו בצל הגשמי שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו, כך האדם שאינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה מזה שום שינוי למעלה,כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שיניתי". אולם כל השנויים הם אצל המקבלים." זאת אומרת, אצלי. אני נמצא בהסתרה. ואיך אני יכול לפתוח את ההסתרה?
בהקדמה ל"פתיחה" כותב בעל הסולם: "הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם רק בשביל האדם."
זאת אומרת, הכול נמצא בתוך האדם. כל ההעלמות הרוחניות האלו לא נמצאות מחוץ לי, ביני לבין הבורא, כמו שנראה לי, אלא הן נמצאות בתוכי. ההעלמות האלו הן בעצם הכלים הלא מתוקנים שלי, ההרגשות שלא מכוונות נכון, הכלים שלי שאני צריך לכייל אותם נכון. כמו במקלט רדיו, שאני צריך לסובב את הכפתור ואז אני קולט את מה שקורה בחוץ, כך גם במקרה הזה. את הצל שאני מרגיש, אני עושה מבפנים ולא מבחוץ. מחוצה לי יש עולם אין סוף, וכל העולמות האלו נמצאים בתוכי. לכן בעל הסולם אומר "כל השינויים הם אצל המקבלים."
למה אני מדגיש זאת? כי אם אנחנו מסכימים, אם אנחנו מקבלים את דעת המקובלים, שכל העולמות נמצאים בפנים, אז כל השינויים צריכים להיות בנו. אנחנו כבר חייבים להפנות את כל תשומת הלב לתוכנו, למה אני צריך לשנות בפנים. לא להסתיר משהו מבחוץ, לא הקירות, לא הרוחות ולא השדים מפריעים לי, רק בפנים, אם אשנה את עצמי, העולם ישתנה. פתאום אתחיל להרגיש את עצמי בעולם עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ואין סוף. המדרגות כולן בתוכי, בי.
לכן חוכמת הקבלה נקראת "החוכמה הפנימית", שהאדם צריך לכוון את עצמו לתוך עצמו ולמצוא בתוכו מה בדיוק הוא צריך לשנות כדי להסיר את ההסתרה הפנימית הזאת שנמצאת על הכלים שלו, על הקליטה שלו. אז הוא ירגיש שמבחוץ יש אור עליון, עולם אין סוף ללא שום הגבלה.
ובצל הזה, היינו בהסתר הזו, יש להבחין ב' בחינות:
א) שעדיין יש לו" לאדם "היכולת להתגבר על החשכות וההסתרות, מה שהוא מרגיש, ולהצדיק את ה'," אתהבורא. "ולהתפלל לה', שה' יאיר את עיניו, שיראה, שכל ההסתרות, מה שהוא מרגיש, הן באות מה'." ולבקש שיעזור לו, שיאיר לו, שההסתרות האלה יעברו ממנו, מה שהוא מרגיש. "היינו שהקב"ה מסבב לו כל זה, בכדי שיגלה את תפילתו",הוא מרגיש שהבורא הוא שמסובב לו את כל הדברים האלה. בשביל מה הבורא משחק איתו בהסתרה? כדי שיגלה את הבקשה שלו, את התפילה שלו. "וישתוקק להתדבק בו ית'." להסיר את ההסתרה, ולהיכנס בקשר עם הבורא.
"וזהו מסיבה שרק על ידי היסורים שאדם מקבל ממנו ית'," מהבורא, "והוא רוצה להיחלץ מצרתו ולברוח מהיסורים, אז כל מה שביכולתו" לעשות "הוא עושה. לכן כשהוא מקבל את ההסתרות והיסורים, אז בטח יעשה את התרופה הידועה, שהיא להרבות בתפילה," מה זה "להרבות בתפילה"? שהבורא, הכוח העליון, האור העליון "יעזור לו ולהוציאוממצב שבו הוא נמצא. ובמצב הזה," נקרא שהוא "עדיין הוא מאמין בהשגחתו ית'. " בהשגחת הבורא.
אלו מילים עם משמעות דתית מאוד, הן מאוד מבלבלות אותנו. אך אין ברירה, כך כותבים המקובלים ואנחנו נפרש אותן.
פועל עלי כוח עליון.אני יכול להרגיש אותו ויכול לא להרגיש אותו. אם אני לא מרגיש אותו, אז אני נמצא בחזקת דומם, צומח, חי. אם אני מרגיש שבכל מה שקורה איתי פועל עלי מישהו מבחוץ ושהמישהו הזה הוא לא השכן או הממשלה או כל דבר אחר, אלא הבורא, אם אני מרגיש זאת, נקרא שאני נמצא ב"הסתר אחד". זאת אומרת, יש לי הרגשה שההסתרה הזאת אמנם קיימת, אבל גם שמהצד השני, אחרי הוילון, מישהו עובד עלי כך. ונשאלת השאלה: איך להגיע למצב שבו אזיז את הוילון לגמרי?
זאת אומרת, מצד אחד אני מרגיש רע, לא טוב לי בחיים, אני מרגיש פחד, איום וייסורים. מצד שני אני מרגיש שהבורא מסובב לי את כל זה. זה נקרא "הסתר אחד". למה? "הסתר אחד" על מה שרע לי, כי באמת מגיע לי טוב, אבל אני מרגיש שהוא רע. והגילוי במצב הזה הוא שההסתר בא מלמעלה, מהבורא שנמצא בצד השני של הפרגוד, של הוילון, של המסך.
אם האדם נמצא במצב כזה, יש לו אפשרות להתחיל לטכס עצות כלשהן, איך לתפוס את המצב, לא לתת לו להיעלם, לא לתת גם להרגשת הכוח העליון להעלם. במקרה כזה עליו לעשות את המצב יותר ויותר ברור בחושים ובהבנה. איך הוא עושה זאת? על ידי שמתאמץ, על ידי חומר הלימוד. חוץ מהספרים אין מה לעשות. זה נקרא "תפילה".
בזמן הלימוד, כשאדם רוצה לחדור למרחב הנסתר הזה, אז הרצון הזה, הדחף שלו, נקרא "תפילה". גם בעל הסולם מסביר וגם רבי שמעון ב"זהר", שתפילה זה בזמן הלימוד, כשאתה קורא איך הבורא, הכוח העליון, עובד עליך ואיך אתה צריך לעבוד כלפיו. גילוי היחסים האלו נקרא "תפילה".
ואז במצב כזה יש לאדם אפשרות לחזק את הקשר, לפתוח ולהסיר בכוח, ממש בכוח, את הוילון הזה. אז הוא יגלה בוודאי שהבורא עשה את כל זה ובנוסף לכך יגלה את הבורא כפועל טוב. ולמה קודם לכן הוא הרגיש שזה רע? כי רק על ידי הרע, הבורא היה יכול לדקור אותו וממש לחייב אותו להסיר את ההסתרה. זה נקרא שהאדם נמצא ב"צל דקדושה", שמביא אותו לכוח העליון, ל"קודש".
ויש מצב קצת יותר גרוע. "ב) כשהוא בא לידי מצב, שכבר אי אפשר לו להתגבר ולומר, שכל היסורים והמכאובים, מה שהוא מרגיש, הםמטעם שהבורא שלח אותם אליו" ייסורים הוא הרגיש גם קודם וגם עכשיו הוא מרגיש ייסורים, אבל אם קודם הוא הרגיש שהם באים מהכוח העליון שסובב אותו, עכשיו הוא כבר לא מרגיש את זה. הוא כבר לא יכול להרגיש שכל הייסורים האלה הם "כדי שעל ידי כך תהיה לו סיבה לעלות בדרגה. אז הוא בא לידי מצב של כפירה". מה זו כפירה? "שאין הוא יכול להאמין בהשגחתוית'."
"להאמין" נקרא להרגיש. המילון של המקובלים הוא מילון אחר לגמרי מהמילון שאנחנו רגילים אליו בחיים שלנו. בחוכמת הקבלה "אמונה" נקראת הרגשה. זה לא כמו שאני מאמין שאמריקה קיימת, כי מישהו סיפר לי ואני מאמין למה שהוא אומר לי. אמונה זו הרגשה.
אז במצב הזה האדם מפסיק להרגיש שיש כוח עליון שמסובב לו את הרע, אלא הוא פשוט מרגיש רע. זה נקרא שהוא כבר לא מאמין שהבורא קיים. לא מאמין בהשגחתו. "וממילא אין הוא יכול אז להתפלל." זאת אומרת, הוא כבר לא יכול להשתוקק. אין לו למי להשתוקק. אין ממי להסיר את הוילון, כדי להיפגש עם מי שמסובב לו את הדברים.
"נמצא שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם."
אבל גם על ידי הצל השני, שנקרא "הסתר כפול", שהוא הסתרה על ההרגשה והסתרה על התפיסה, כשאדם נמצא לגמרי בהסתר, גם בהסתר כזה, האדם לא נמצא סתם. אלא אחר כך ההסתר הזה עובר. הבורא משחק איתו ונותן לו שוב אפשרות, זורק אותו ממצב למצב. כך על ידי שינויים כאלו, מתחילים להירקם באדם כל מיני הרגשות ותפיסה. כי אנחנו כל הזמן תופסים דברים רק מתוך הניגודיות: לבן-שחור, שחור-לבן. בין כל המצבים האלו אנחנו מתחילים להיות מלומדים יותר. כל החיכוכים האלה, כל השינויים, בונים בנו את ההרגשות הנכונים וכך אנחנו מתקדמים, זאת אומרת מגיעים להרגשה. כך אנחנו גדלים.
בצורה כזאת אנחנו מתחילים לצאת מהעולם שלנו, לדלג מעליו. למעשה אין כאן דילוג, אלא יש כאן עבודה קשה לעלות מדרגה לדרגה, להסיר עוד ועוד וילונות עד שחוזרים לאין סוף. בכל דרגה יש הסתרה על ההרגשה, שנראית לנו טובה או רעה והסתרה על נותן ההרגשה – או שהוא נעלם ואז אני מרגיש את עצמי רק בחיים שלי, כמו שאנחנו מרגישים את עצמנו עכשיו מבולבלים, לא מבינים איפה ומה, מרגישים רק רע. או שאני מרגיש שרע לי בחיים, אבל מישהו מכוון אותי, מישהו מסובב אותי.
אז איך אנחנו יכולים להגיע לפחות למצב שכל הזמן נהיה בתפיסה ובהרגשה שיש כוח עליון שמסובב לנו את כל מה שקורה לנו, גם לטוב וגם לרע, שיש לו בזה איזו מטרה ואנחנו כל הזמן נמצאים באיתור, בגילוי, בהרגשה ובהבנה שלו – מה הוא רוצה בזה ומה הוא רוצה בזה, איך נוכל לאחוז את עצמנו ברדיפה אחריו?
רק על ידי שנתעמק במה שכותבים המקובלים. כל ספרי הקבלה, במיוחד החומר שמסודר בספר "קבלה למתחיל", כל המאמרים, כל הטקסטים, בנויים בצורה כזאת, כדי להביא את האדם לגלות עוד קצת ועוד קצת את הכוח שמאחורי החיים שלו המסובב לו את כל זה. ולגלות את זה בצורה כזאת, שיתחיל לאתר אותו וידע איך לגרד קצת מההסתרה הזאת, שכבה ועוד שכבה ולהגיע לקשר עם הבורא.
וכשאדם מגיע לזה, אפילו מתקרב לזה, הוא מתחיל להרגיש שהעולם כולו טוב. הוא לא סתם מוריד את כל העולמות האלה, את כל ההעלמות, המסכים, אלא על ידי היגיעה, מתוך שהוא רוצה לחדור דרכם, להבין אותם, הוא "סופג" אותם, ומרע הם הופכים להיות לטוב, מהסתרה לגילוי. אז הוא מתחיל להרגיש כל הזמן טוב, מלא באור העליון ובנוכחות הכוח העליון, שמסדר לו את כל החיים בצורה אינסופית, נצחית, שלמה. וכשהוא מתקרב בהדרגה לאין סוף, אפשר לדמות אותו כמו מי שמגיע חזרה לאותו האור שברא אותו ונמצא איתו באותה דרגה.
זה התהליך שאנחנו צריכים לעבור. בימינו נמצאים בתחילתו כבר המונים. הרבה אנשים כבר מתחילים להרגיש בזה צורך. במשך אלפי השנים לפנינו רק יחידים עשו את הדרך. היום היא כבר פתוחה לכולם.
למה קבלה ולא פסיכולוגיה?
אנשים יוצאים מההרצאה, כל אחד עם הייסורים שלו, עם כל הבעיות מהחיים שלו שאיתן הוא הגיע, והוא אומר לעצמו: "איפה הבורא "משחק" איתי, מה הוא רוצה ממני?" ואני אומר, מצד אחד כל אחד יכול להפיל את הבעיות שלו על הבורא, כי זו התחושה שלו, זה העולם שלו כרגע. מצד שני ניתן גם לפתור את הבעיות האלה בעזרת טיפול פסיכולוגי, שהאדם יהיה מודע לעצמו, מה קורה איתו. אז אפשר להפיל את הבעיות שלנו על כוח עליון, אבל אולי זה לא באמת כך?
נתתי הגדרה למילה אחת, אמונה ואמרתי ש"אמונה" נקראת הרגשה. הרגשת הבורא נקראת "אמונה". צריכים לא לשכוח זאת. חוכמת הקבלה לא מדברת על שום דבר שאי אפשר לאחוז בו. היא מביאה אותך לראייה, להכרה שלמה, מלאה, לחוש, להרגיש, להחיות ולחיות בתוך העולם הרוחני, בתוך המציאות שאתה נמצא בה עכשיו, אבל אתה לא מרגיש אותה. אתה לא מרגיש את הבורא, לא מרגיש את הנברא ולא את עצמך. אז לפתוח לך את החושים כך שתרגיש ותבין, זה נקרא "השגה". "השגה" נקראת הדרגה העמוקה ביותר של הבנה. ולזה חוכמת הקבלה צריכה להביא אותך.
לפני כן אתה יכול להגיד: "אני לא מבין, אני לא מאמין, לא איכפת לי". אתה יכול להגיד הכול, זה ברור. אבל בחוכמת הקבלה לא מדובר על תופעות פסיכולוגיות, כדי לבלבל אותך ולהגיד לך "ככה זה". זאת אומרת, "תקבל שזה כך, תאמין שזה כך". לא!
אנחנו מדברים על תרגילים שכל אחד חייב לבצע. אין ברירה, חובה לבצע. אבל כשאתה מתחיל לבצע אותם בפנים, אתה מתחיל לגלות חושים נוספים, עדינים יותר, שבהם אתה מרגיש עולמות, לא רק עולם אחד. וההרגשה הזאת היא הרגשה אמיתית, מוחשית הרבה יותר ממה שאתה מרגיש עכשיו את המציאות שלך, את מציאותך הנוכחית.
אתה גם תוכל לראות עד כמה המציאות הנוכחית היא שקרית. לכן זה נקרא "העולם המדומה". כך המקובלים קוראים למצב שלנו, "העולם המדומה". כי נדמה לנו שאנחנו קיימים, אנחנו ממש כמו חולמים. כתוב "היינו כחולמים". לעומת התפיסה הרוחנית, התפיסה שאתה מפתח באמצעות חוכמת הקבלה, המציאות הנוכחית מורגשת ממש כמעט כאי קיום.
לכן כאשר נסיים את ההרצאה האנשים יצאו החוצה ושבוע ימים יהיו אולי בניתוק. אני חושב שרובכם נמצאים איתנו בקשר כלשהו, דרך הטלוויזיה או האינטרנט, או בשיעורים. אבל גם אדם שנמצא בניתוק, עליו להשתדל במקצת לאתר את המצב, כמו שכותב לנו המקובל. הלימוד שלנו מבוסס על מקורות אוטנטיים, לא אני כתבתי את הספרים שמהם אנחנו לומדים.
וכשחוזרים על העצות, כפי שהמקובלים מכוונים אותנו, כמו גדול שמכוון את הקטן: "תראה איך שזה קורה, תנסה לראות, תנסה לזהות". זה לא דמיון חלילה. אתה יכול לקרוא מאמרים של בעל הסולם, שבהם הוא מסביר למה חוכמה זו נקראת "חוכמת הקבלה". וזו לא אמונה ולא דת כמו שאנחנו קוראים להם בעולם שלנו. הקבלה לא שייכת לדת ולדתות כלל. אלא מדובר על התפתחות פנימית של האדם, שמפתח חושים נוספים ובהם מרגיש מציאות על, נוספת, שבה הוא מרגיש גם את עצמו כחי בצורה נצחית, בלתי מוגבלת, בניגוד לחושים שלנו. מדובר רק על אבחנות ברורות, בחושים, בהבנה, ובצורה שאתה יכול לבדוק ולזהות שאתה לא טועה. אין לי עכשיו אפשרות להסביר. אבל רק על זה מדובר.
איך אנחנו יכולים לזהות באיזה שלב התפתחותי אנחנו נמצאים? והאם אדם יכול במהלך חיים אחד לעבור את מאה עשרים וחמש המדרגות שעליהן דיברת?
יש מאמר שמסביר בדיוק עד מתי אדם צריך להתגלגל. הוא מסביר, שמשך החיים האלו אנחנו יכולים לעבור את כל הדרך ולהגיע לעולם אין סוף. בסופו של דבר, אם לא בחיים האלו, אז בגלגול הבא, האדם חייב לעבור את הדרך הזאת. לאו דווקא מהתחלה, הוא יכול להמשיך מאותו חלק שהפסיק, אבל בזמן שהוא קיים בעולם הזה, בגוף הגשמי שלו, הוא חייב להגיע למקום, למקור שממנו ירדה הנשמה שלו. עד אז הוא יצטרך להתגלגל.
ואכן לא כולם שווים בעולם שלנו, אלא נמצאים בכל מיני מצבים. כבר יש הרבה אנשים בעולם שלנו שנמצאים בדרגות מתקדמות. לא יחידי סגולה כמו שהיו מקובלים בדורות הקודמים, אלא אפילו אנשים פשוטים שבימים עברו לא היה מגיע להם להיות במדרגה מתקדמת. זאת אומרת, היום הדרך נפתחת לפני כולם. לפי תוכנית הבריאה עכשיו אנחנו חייבים להגיע בהמונים לשורש שלנו, ושם להתחבר חזרה במצב האינסופי.
אתה מדבר בנשימה אחת על תחושות והבנה. האם אחת מהן היא דומיננטית יותר, מה הקשר ביניהן וכיצד זה פועל?
החומר שלנו זה רצון לקבל, רצון ליהנות, וזה מה שנברא. אנחנו בעצם רצון שמרגיש מילוי. כל רצון מרגיש מילוי משלו, בהתאם למדרגות שלו. אם הרצון חסר מילוי, מתפתחים לידו שכל, הבנה והשגה, איך להשיג את הרצוי. זאת אומרת, שׂכל הוא תמיד תוצאה מחסרונות שיש ברצון. אם הרצון מלא, לא מתפתח לידו שכל. במידה שהוא חסר ובצורה שהוא חסר, מתפתח השכל. ככה זה בצורות הפרימיטיביות ביותר בחיים שלנו, בתאים הביולוגיים, וככה זה בבני האדם. הרצון הוא הראשון – הוא הנברא. והשכל בא רק כדי לשרת אותו. זה מצד אחד.
מצד שני, בנו, שנמצאים כבר למטה בסולם ההתפתחות, זה פועל דווקא בצורה אחרת. בנו השכל מוכן הרבה יותר מהרצון והרצון צריך להתפתח, כי הוא עבר שבירה אגואיסטית. עוד לא דיברנו על תופעות רבות שקרו, על היפוך שנעשה בכל המדרגות. יוצא שיש לנו מוח, שבתשעים ושמונה אחוז ממנו, מהיכולת שלנו, אנחנו לא משתמשים. זאת אומרת, אצלנו המצב כביכול הפוך, אנחנו מוכנים מהמצבים הנמוכים שלנו להתקדמות, אלא חסר לנו רגש.
באחת ההרצאות אמרת שהנשמות מתפצלות. זה לגמרי לא ברור לי. אני יכולה להבין שהנשמה שלי יורדת ומתגלגלת לגוף אחד, אבל לא שהיא מתפצלת ומתגלגלת לכמה גופים.
אנחנו עוד לא יכולים לדבר על זה בצורה שנבין בדיוק אחד את שני. בעל הסולם מתאר זאת כמטען גדול, שחייבים להעביר אותו ממקום למקום. יש אור שצריכים להגיע לדרגה שלו, שנקרא "בורא". והנברא, כדי להגיע לדרגה של הבורא, צריך לתקן את עצמו, להשתפר. להגיע להבנה, להשגה ולהרגשה, של אותו המעמד האינסופי. כדי להגיע לזה, כדי להקל את התיקונים האלו על הכלי, הכלי הזה, הרצון, מתחלק לחלקים רבים. כל חלק מתקן את עצמו בלבד ואחר כך הם מתחברים יחד. החלקים האלו יכולים להתחלק ולהתחבר. הם לא כמו שאנחנו רואים את הגוף.
אבל הנשמה שלנו יורדת מלמעלה?
אין מעלה מטה. אנחנו מדברים כך בינתיים כדי להקל על עצמנו. אנחנו אומרים: יש לפנינו גוף ובתוכו כאילו נשמה. כך קל לנו לדבר בינינו בינתיים. אבל אחר כך אנחנו נתחיל לזהות, להבין, להרגיש ולאתר את זה בצורה אחרת ונבין שזה דבר שלא מתחלק בכלל. יש כאן צורת חלוקה אנלוגית ולא דיגיטאלית.
אז מתרבים ומתחברים, ושוב מתחלקים ושוב מתחברים, לפי הצורך. כל רגע ורגע זה קורה. נשמות זה לא דבר קבוע כמו הגופים שלנו, זה נע ונד בכל פעם. והשינויים האלה נקראים "הארת השכינה".
זה עדיין לא ברור.
לא חשוב. אמרתי הרבה פעמים ואחזור שוב: הרבה דברים שתשמעו במשך חודשים הקרובים לא יהיו ברורים, עד שפתאום מבפנים יתגלה משהו, כך פתאום יקפוץ: " הבנתי". ואם מבפנים זה לא יקרה, זה יהיה כשמיעה באוזניים בלבד. אז אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, בקריאת החומר שוב ושוב, כדי להשתדל להזיז את עצמנו פנימית לכיוון הנכון, וזה יתגלה.
אני כאן בפעם הראשונה ואני שומע ומתחבר למה שאתה אומר. אולי זה לא נכון לשאול בצורה אישית, אבל אני יכול לדבר רק על עצמי. אני יודע שכל החיים שלי הובלו להיות כאן בנקודת הזמן הזאת. אני מרגיש שהגעתי מהמקום של אינסוף חומר, לצמצום, לאפס המוחלט הזה, ואני צריך לעשות עכשיו שינוי קטן, לפתוח את זה לשיטה אחרת לגמרי, לצורת תשלום אחרת, להבין ממקום אחר.
כל תשע השנים האחרונות אני מרגיש את הבורא בכל רמ"ח אברי, בכל המעשים שאני חווה. יש לי יכולת לחבר את כל התמונה כמו פאזל אחד גדול שמוביל אותי לנקודה הזאת. ובנקודה הזאת אני יודע שאני בשיא, אבל אני כאילו חסר אונים, אני לא יודע מה אני עושה הלאה.
ולפני כן ידעת?
לפני כן עוד ידעתי, כן.
לפני כן ידעת מפני שהיית אולי בהסתר כפול, ופשוט עשית לפי מה שהיה לך בראש.
הגעתי לנקודה כזאת שאני רוצה לבוא להרצאות האלה ואין לי דלק אפילו להגיע לכאן. כאילו סגרו לי את כל האפשרויות, אפילו לקנות ספר אין לי אפשרות. אין לי אינטרנט, אין לי שום דבר, והכול מכוון אותי רק לפה.
אבל נתנו לך בכל זאת נקודת אחיזה, אז בוא נראה מה יקרה הלאה. אנחנו כולנו עדים לזה. אין מצב יותר טוב בחיי אדם, מזה שהוא מתחיל את הדרך בכך שהוא יודע, אבל מבין באמת, שכל מה שבא לו, בא מהכוח העליון שסובב לו את זה, כדי למשוך אותו למעלה.
לי אין ספק, אני מרגיש את זה.
אם אין ספק, אז אתה כבר לא עני ואתה כבר לא מסכן, יש לך הכל.
דיברת על ההרגשות שמתפתחות כשאני משחק במשחק עם הבורא. כלומר הבורא משחק איתי, ואני מנסה להבין את המשחק?
זה באמת משחק, כך כתוב, שהבורא יושב ומשחק עם ליוויתן. משחק הוא דבר רציני מאוד. מה נקרא "משחק"? שאני נמצא במדרגה כלשהי, כמו ילד או כמו גדול ואני צריך לעלות למדרגה עליונה יותר. אני לא יודע מה זה עליונה יותר. כדי לעלות אליה, אני צריך לשחק כאילו אני נמצא בה, או על ידי תרגילים או על ידי כל מיני מאמצים, אבל אני עוד לא נמצא שם. המאמץ הזה, ה"כאילו" הזה, זה המשחק. אני משחק במשהו שאני עוד לא. אני עוד לא הגדול הזה. אנחנו רואים את המשחק הזה אפילו בצמח שחי וגדל. יש בתהליך הפנימי הזה את אותו תהליך שנקרא "משחק". לכן זה דבר רציני מאוד. כל מי שגדל, בצומח, בחי ובמדבר עובר את התהליך הזה שנקרא "משחק".
ודרך המשחק הזה מתפתחים בהדרגתיות לשלב מסוים של רוחניות? אני גם שומע בהרצאות, שהכניסה לרוחניות היא בבת אחת ולא בשלבים. כלומר קופצים מדרגה, לא עליה בצורה ליניארית. שבעצם הדרך היא לנסות להגיע למצב של השפעה, כשאני רואה שאני לא מצליח ולא שולט ברצונות שלי. ובעצם מתייאש מזה. ורק אז, כשאני מגיע לייאוש, מגיע לתפילה נכונה, הבורא נענה לי, נעתר לי, ונותן לי את היכולת הזאת להשפיע?
תיארת נכון את המעמד הזה. אחרי שאני מרגיש שהוא מסובב לי את זה ואני לא יכול לאתר אותו בדיוק ואני לא יכול לפרוץ דרך הוילון הזה ובכל זאת מיתוספת בי ההרגשה הזאת של החושך וחוסר תפיסה וחוסר הבנה, אני מיואש כבר מלחדור דרך הוילון הזה, אז יש לי רצון כל כך חזק, שנקרא "תפילה". רצון כל כך חזק, שעליו יש ענייה מלמעלה, בזה שמגיע אור ופותח לי את הוילון.
על ד' בחינות דאור ישר
בד' בחינות מדובר על בני האדם או גם על חיות?
לא. בד' בחינות מדובר על התפתחות הרצון. שהרצון מתפתח על ידי האור עד בחינה ד' ובבחינה ד' הוא מרגיש את עצמו שהוא עצמאי. בבחינה ד' הוא מרגיש שהוא רוצה להיות, להשיג, מעמד דבחינת שורש, את האור – בבחינה ד' ולפני זה לא. מדובר על תא אחד, תא אחד שהתפתח, שאנחנו יכולים להגיד עליו הוא קיים.
תא?
כן. תא אחד בלבד. זה עוד לא דומם וצומח וחי ומדבר. בד' בחינות דאור ישר אנחנו עדיין מדברים על אין סוף, על יצירת רצון גולמי.
אבל גם לחַיוֹת יש רצונות.
בד' בחינות דאור ישר מדובר על הרבה לפני העולמות והעולם שלנו ומה שאנחנו רואים כאן. מדובר על כוחות עוד לפני התגשמותם.
למה בחינה ג' מוותרת על ההרגשה של ההשפעה שהיא סוף סוף חווה ועוברת לבחינה ד'? בבחינה ב' היא חוותה מה זה לא להשפיע, פתאום היא חווה מה זה כן להשפיע והיא רואה שזה עולם ומלואו, למה היא מוותרת על זה?
בחינה ג' כוללת בתוכה את בחינה א' וב', שהן תוצאות ישירות מהאור. האור שמשפיע בונה את הרצון בבחינה א'. הוא משפיע על הרצון לקבל שבבחינה א', בונה בתוכו רצון להשפיע של בחינה ב'. שני הרצונות האלו כשמתחברים יחד, הם בונים את בחינה ג'. בחינה ג' זה עדיין שילוב של שני רצונות שהאור ברא. עדיין אין לה שום עצמאות. במה היא מיוחדת? בכך שהיא באמת מבטאת את האור עצמו, מה זה נקרא "להיות אור". ועכשיו כשהרצון לקבל, שנמצא בפנים מרגיש מה זה נקרא להיות אור, הוא רוצה להיות אור. וזו בחינה ד'. הוא בעצמו רוצה. לכן בחינה ד' היא גמר הכלי.
תיקון הנשמה
מדוע קורה שאדם נפטר באופן פתאומי מתאונה בגיל שלושים ושש? למה שלא יחיה עד גיל תשעים ויגמור את התיקון? למה הוא מקצר את חייו?
אנחנו כולנו כלי אחד שהאור ברא. הכלי הזה התחלק להרבה מאוד חלקים, שבעה מיליארד חלקים. כך זה בינתיים, עוד מעט יהיו פחות. בחוכמת הקבלה אנחנו לא מדברים על החלקים, אלא מפני שקל לנו לדבר בצורה כזאת אנחנו אומרים שהכלי התחלק להרבה מאוד חלקים. אני חוסך מילים רבות כשאני כותב שבע כפול עשר בחזקת תשע. אבל זה הכול נשמה אחת ואין לי אפשרות אחרת להגיד איך היא מתחלקת.
נגיד שיש נשמה שלך ונשמה שלי ושל עוד מישהו ועוד מישהו ואנחנו כולנו קשורים יחד. ואת שואלת: "למה קרה למישהו משהו?" הרי אנחנו קשורים יחד באין סוף קשרים זה עם זה. זה כמו שבגוף אחד כל תא קשור לכל הגוף (ראו שרטוט 5). הרבה מאוד תאים יש לנו בגוף וכל תא חייב להיות קשור לכל הגוף ולדעת על כל הגוף. גם הכוכבים בשמיים או כל דבר אחר, כולם נמצאים במצב שקשורים זה לזה בשדה אחד, בכוח אחד. אחרת כל היקום הזה היה ללא חוקים, לא היינו מזהים בו חוקיות כלשהי, כמו שאנחנו לומדים עליה ומכירים אותה ומשתמשים בה. הכול קשור זה עם זה. תנועה אחת במקום אחד מזיזה את כל השאר. רק אנחנו לא מסוגלים לעכל זאת ולא מבינים את כל המערכת. אותו דבר בעולם הרוחני. אם מישהו פתאום נפטר, משהו קורה עם מישהו, אנחנו לא יודעים. ודאי שלא יודעים, זה משפטי הנשמות.
שרטוט 5
יש ד' דרגות של גילויים, עד שאנחנו עולים לאין סוף דרך עולמות עשיה, יצירה, בריאה, עולם האצילות ועולם אדם קדמון (ראו שרטוט 6). כשאנחנו עוברים דרך עשיה יצירה ובריאה לעולם האצילות, אנחנו נמצאים בהסתר על הרגש והסתר על ההבנה וההכרה של הבורא, על הנוכחות שלו, זה נקרא "הסתר כפול". אחר כך יש רק הסתר על הרגש וגילוי על הנוכחות. זה נקרא "הסתר אחד" (ראו שרטוט 6). אז האדם עדיין לא מרגיש את הקשר שלו עם הנשמות.
אחר כך האדם עולה לדרגת "שכר ועונש" (ראו שרטוט 6) ומתחיל לתקן את הכלי שלו. בדרגה הזאת הוא מתחיל לתקן את התא שלו בקשר עם התאים האחרים, אבל את עצמו בלבד.לאחר שתיקן את עצמו הוא עולה לדרגת ה"אהבה" (ראו שרטוט 6) ומתקן את הקשר שלו עם כל המערכת. רק אז הוא מתחיל להרגיש כל אחד ואחד כחלק שלו ויכול להגיד למה ומה קורה עם כל אחד, כי אז כל המערכת נמצאת בו בהבנה ובהשגה מלאה.
ואת שואלת על הקשר בין כל הנשמות כשעוד לא התחלנו את הדרך. אז איך אני יכול להסביר זאת? אבל נלמד על כך בהמשך.
שרטוט 6
על קיום מצוות
מה הקשר בין התורה, קיום מצוות ובין קבלה, האם יש בכלל קשר?
הקשר פשוט. אנחנו קיימים בגופים, זה ברור. לגופים האלו יש כל מיני דחפים משלהם, רצונות והם נמצאים ביניהם בכל מיני מצבים של קשר ביניהם: משפחה, ילדים, ידידים, כפר, עיר, מדינה, עולם, אנושות.
לגופים האלה צריך לתת חוקים, מסגרת, שמתוכה יהיה לנו הכי קל לחדור דרך "הוילון" הזה לעולם הרוחני. כדי לתת לחוקים האלה הגדרות נכונות, פחות או יותר, נקבעה הצורה הטובה ביותר, הנוחה ביותר לחדור לרוחניות, שנקראת חוקים של "מצוות מעשיות", שאנחנו עושים בעולם הזה. אדם שעושה את המצוות האלו, נמצא בטווח שלא נותן לו לברוח רחוק מדי. המצוות האלו לא מתקנות את הנשמה, אתה לא יכול להתחיל לעלות על ידם בסולם המדרגות, אבל זו מסגרת שלא נותנת לך לברוח. מתוכה, אם אתה מסוגל, אם אתה רוצה, אם אתה מה שנקרא "בעל נפש", אתה יכול להתחיל לעלות בדרגה הרוחנית, לחדור דרך העולמות.
בהתאם לזה צריכה להיות מסודרת כל מערכת החיים. כמו שדרגת הבורא גבוהה יותר מהחיים הנוכחיים האלו של הנברא, כך האדם צריך להקדיש זמן, כוח ומאמץ ללימוד חוכמת הקבלה לעומת כל המצוות המעשיות, שלהן הוא זקוק רק במקצת. כדאי שהם יהיו מסודרים זה לעומת זה, כי היחס ביניהם יבנה אותו בדיוק לכיוון הנכון.
הבעיה שלנו שהיינו בגלות, ובגלות היינו מנותקים מכל התהליך הרוחני הזה. כתוצאה מכך עשינו מהתהליך הגשמי, מהמצוות האלה שבעולם הזה, מין קודש, שחושבים שחוץ ממנו לא צריכים כלום, ואילו הן בעצם בעצמן לא נותנות לאדם דבר. אבל זו צורת הקיום הגלותי, ואין מה לעשות. עכשיו, כשעברנו את הגלות, צריכים לחדש את העיסוק בחוכמת הקבלה, ובהתאם לזה צריכים לשים לב, במקצת למסגרת החיצונית שלנו. את היחס הנכון בין זה לזה, אתם עוד תרגישו. אז דווקא החיים האלו, בצורה הפשוטה, העממית, יעזרו לכם גם ברוחניות.
עוד חשוב להוסיף, שבעניין הזה אין כפייה. אין כפייה בגשמיות וברוחניות לא יכולה להיות. אלא הכל נעשה רק לפי הבנה והסכמה, מתוך הרצון, כי בסופו של דבר אנחנו מתקנים את הרצון ואי אפשר לחייב אף אחד לתקן את הרצון. לכן הכול נעשה לפי ההסבר ועד כמה שהלב מתחיל להבין.
לכן כל פעם אני מקבל צעקות מהמגזר החרדי, שאני נגד ה"מצוות" ונגד הדת וכולי. זו פשוט חוסר הבנה עד כמה קיום המצוות חייב להיעשות ביחס האמיתי, במידה שהרוחניות חשובה יותר מהגשמיות. הגשמיות היא דומם והרוחניות היא התפתחות – שם נמצאת הנשמה ולשם אנחנו צריכים לחדור עכשיו. באותו אופן תשומת הלב שלנו צריכה להיות מכוונת לרוחניות. אבל הגשמיות חייבת בכל זאת להיות במסגרת קטנה כלשהי.
האם גם באמצעות קריאת ספר "תהילים", אפשר למשוך את האורות שמתקנים את הנשמה?
בעל הסולם היה פעם חולה והביאו לו רופא. הרופא אמר שאסור לו להתאמץ, שהוא מאוד חולה ומה שמותר לו זה לקרוא ספר "תהילים". כשהרופא הלך בעל הסולם אמר: "הרופא לא מבין, שלקרוא ספר "תהילים" זו העבודה הקשה ביותר שרק יכולה להיות". כי ספר "תהילים" כולל את כל מאה עשרים וחמש המדרגות. דוד המלך זה מלכות ישראל, שהגיעה לדרגה השלמה. לכן בספר "תהילים" יש כל האורות. זה ממש האור שמעבר לפרגוד, מהצד השני, האור שכל פעם משיגים אותו.
אבל במידה שהאדם מרגיש את עצמו בתוך זה ולא מתוך האשליה שזה יעזור לו, אז כדאי לקרוא אותו. במצבים שהוא לא מרגיש זאת, יש לו מאמרים של מקובלים, כמו הספר "שמעתי" או האגרות של בעל הסולם או המאמרים של בעל הסולם שהם מומלצים מאוד.
בעתיד עוד נדע יותר מהכתוב ב"תהילים", כי תהילים זה אור ממש, ללא כלי. אנחנו עדיין לא יכולים לדבר על זה ולחוש את זה.
השאלה שלי נוגעת יותר למאה עשרים וחמש הדרגות. האם הדרך לשם היא דו כיוונית, או חד כיוונית?
כולם שואלים: "האם אני לא ארד יותר?", זו שאלה שמטרידה את כולם. כתוב: "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". אין דרך חזרה. כולם נעים רק לכיוון אחד. לכן כל רגע שהרווחת נרשם, אבל יכול להיות שברגע הבא תרגיש את עצמך נמוך יותר ממה שהיית קודם, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". עד כמה שאנחנו מתקדמים, כך אנחנו נופלים. מתקדמים עוד יותר, נופלים עוד יותר. שוב מתקדמים יותר ושוב נופלים יותר (ראו שרטוט 7). כך אנחנו מתקדמים.
ב"זוהר" מסופר על רבי שמעון שהגיע לדרגה מאה עשרים וארבע, לפני הדרגה האחרונה, המאה עשרים וחמש, וירד. וכתוב, שהוא הרגיש את עצמו כ"שמעון מן השוק". אז הוא הבין שהדרגה הבאה היא הדרגה האחרונה.
שרטוט7
אבל בכל זאת, ההתקדמות היא תמיד לכיוון אחד. הירידה היא תמיד לצורך עליה, כי את הירידה אנחנו בעצם צריכים כדי להרגיש עד כמה אנחנו רחוקים, כדי להתגבר עליה ולעלות. לכן אל דאגה, כל דבר שאתם סופגים ומקבלים ומרגישים, כל דבר שאתם קוראים ושומעים הם בבחינת "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". לא לדאוג, דווקא בצורה כזאת אדם מוסיף עוד ועוד אבחנות, עד שזה פורץ. אם הוא משקיע, במידה שמשתדל, אז משלוש עד חמש שנים הוא חודר לרוחניות. כך כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". זה אפשרי.
האם כל עולם תחתון הוא כפרט מהעולם העליון ממנו?
נכון, כל עולם תחתון, הוא כפרט מהעולם העליון ממנו. אנחנו עוד נלמד על זה, זה יותר מורכב, כי לכל עולם יש אופי משלו. אמנם הוא מחולק לאותן המדרגות, אבל יש לו אופי משלו, כי העולם הראשון הוא, למשל, דומם, לעומת השני שהוא צומח והבאים אחריו הם חי ומדבר.