שאלות ותשובות (02.02.07)
בית "קבלה לעם"
שיחה מתאריך 02.02.07
שאלות ותשובות
לימוד חוכמת הקבלה הוא לימוד קשה, לא מובן ונמשך. אם השיעור יהיה משעמם, תעירו לי על כך, כי כתוב, "אין אדם לומד, אלא במקום שליבו חפץ". וזה באמת הכלל, כי אנחנו צריכים להגדיל את הרצון, לשפר אותו.
מה זאת אומרת "אין אדם לומד, אלא במקום שליבו חפץ"? שהוא לא יכול ללמוד, אלא מה שהוא נמשך אליו. אם אדם הולך לאוניברסיטה ולומד כלכלה, מינהל עסקים, פילוסופיה, מתמטיקה, לא חשוב מה, אז אין לו ברירה. אם הוא חפץ או לא חפץ, הוא לומד חוכמה, ממלא את השכל הגשמי שלו, את ה"קופסא", ולומד. אבל אם הוא צריך להגיע לרוחניות, הוא צריך לתקן, לשפר, לשנות את הרצון. לכן בלי רצון הוא לא מסוגל לעשות זאת.
כל פעם אנחנו צריכים למצוא חומר, נושא או סגנון העברה כזה, שיהיה לנו נעים. אולי לא נעים, אבל שנדע שאנחנו צריכים את זה. לכן אם יש קושי בתפיסת החומר הנלמד, אז תגידו ונשנה את הנושא.
באיזו התכוונות עלי להיות, על מנת שהילדים והנכדים שלי ימשיכו לחיות טוב בארץ ישראל?
אני מבין את השאלה ואת הדאגה שלך. אכן אנחנו נמצאים במצב מאוד לא נעים, לחוץ, יכול להיות שמסוכן. הרבה אנשים מרגישים כך. במסגרת תפקידי אני שומע הרבה טענות, תלונות, בעיות, ושאלות כמו "איך הגענו למצב כזה". ואכן הפחד הזה נמצא בעם.
במשך ההיסטוריה לא השתמשנו נכון במה שגילה אברהם אבינו על פני האגו שפרץ פעם ראשונה אז, בזמן שהתחיל את שיטת הקבלה. אברהם רצה לתקן את העולם והזמין את כולם להשתמש בשיטת התיקון הזאת, בתורת התיקון שנקראת חוכמת הקבלה, בחוכמה איך לקבל את המציאות, את הבורא, את הכול, כך שנהיה במצב מושלם. אבל האנושות הלכה בפסים אחרים, לפי הרצון לקבל. לא בהתעלות מעליו.
אברהם אבינו גילה, שהאגו שכל הזמן גדל, גדל מדור לדור. בבבל העתיקה פרץ האגו בפעם הראשונה. אברהם אמר: "צריכים להתעלות מעל האגו הזה", הבבלים אמרו: "לא. אנחנו צריכים דווקא למלא את האגו הזה בתענוגים", אברהם אמר: "לא. אנחנו צריכים להגיע לאהבת הזולת. נשתמש באגו הזה, אבל נשתמש בו בצורה אחרת כך, שנהיה כאחים, כקרובים, כמו שהיינו קודם, לפני התפרצות האגו".
הוא הסביר להם מה שאני מסביר לכם היום, שכולנו שייכים למערכת שנקראת אדם הראשון והמערכת הזאת פועלת כגוף, שכלול מחלקים ומערכות רבים מאוד, כמו הגוף הביולוגי שלנו. כל המערכת וכל תא במערכת, פועלים רק בצורה של נתינה כלפי כל הגוף, כי על ידי זה כל תא יכול להחזיק את כל הגוף בחיים בתפקיד הנכון ובכך לשמור שכל הגוף יחיה ושגם הוא יחיה.
כשפורץ האגו שמבדיל בין הנשמות יש נתק וכל אחד מתחיל להרגיש את ה"אני" שלו. כל אחד מרגיש את עצמו שהוא לבד, וכל האחרים לא שייכים לו, אלא שהוא יכול לנצל אותם לטובת עצמו. יוצא שצריכים לתקן את האגו. והאגו הזה גדל כל פעם. הוא גדל בחמישה שלבים, מפני שהרצון לקבל שלנו בנוי מחמישה שלבים. כתוצאה מזה יש לנו גם חמישה חושים, ובכלל הכול מתחלק לחמש.
כשהאגו קפץ בפעם הראשונה אברהם אבינו אמר: "קָפָץ רצון לקבל קטן. בואו נסגור אותו, נתגבר עליו ונהיה שוב כעם אחד". לפני כן הבָּבלים היו עם אחד, כולם היו אז באותו מקום, אבל הם לא רצו לשמוע את אברהם. וכשלא רצו לשמוע, הוא הלך בדרך שלו והם הלכו בדרך שלהם. מהדרך שלו נעשַה עַם ישראל ולעם ישראל רצו להצטרף עוד כמה, כמו ישמעאל, לוט ואחר כך עשיו.
זאת אומרת, יש רצונות לקבל שרצו להצטרף, אבל לא כדי לתקן את עצמם, אלא כדי לקטוף פירות מהנצחיות, מהשלמות, מהתענוגים שמקבלים כאשר קשורים לרוחניות. ואנחנו קוראים שבמשך ההיסטוריה המקובלים כמו אברהם, יצחק, יעקב ואחר כך משה ביציאת מצרים, גירשו את כל אלו שלא היו מצטרפים אליהם בכוונה הנכונה. ואחד מהם היה ישמעאל.
העניין הוא, שהיהדות האמיתית, לא זו שאנחנו מכירים, היא חוכמת הקבלה והיא נקראת התקדמות בקו האמצעי. יש קו שמאל, שהוא הרצון לקבל, האגו, ויש קו ימין, שהוא תכונת ההשפעה, האור. ולא צריכים לזלזל באגו, ברצון לקבל. רק צריכים להוריד ממנו את הכוונה לעצמו. זאת הפעולה הראשונה (ראו 1 בשרטוט 1). ְהפעולה השנייה היא לקחת מקו ימין כוונה על מנת להשפיע (ראו 2 בשרטוט 1) ועם הכוונה על מנת להשפיע, במידה שאני מקבל מקו ימין, לצרף מקו שמאל רצונות (ראו 3 בשרטוט 1) ולהשתמש בהם בלקבל על מנת להשפיע.
שרטוט 1
זאת אומרת, הרצון הוא טוב והאגו הוא רע. מה ההבדל בין רצון ואגו? יש לי רצון, רצון ליהנות, רצון לקבל, רצון למלא את עצמו, לחיות, להתפתח. זה הרצון שלנו, זה כל החומר שלנו, כל המהות שלנו. אבל חוץ מרצון יש כוונה לעשות טוב לעצמי. עם הכוונה הזאת עדיין אין בעיה. הבעיה היא, אם אני מתייחס לזולת ורוצה לנצל אותו לטובתי. זה נקרא אגו. זאת אומרת, אגו הוא לא סתם רצון לקבל.
אדם יכול לזלול חמש מנות כל יום ולעשות חיים פראיים בעולם שלנו ועדיין הוא לא נקרא אגואיסט. אם הוא לא מתכוון לעשות רע לאיש, אם הוא לא משתמש באחרים, לא מנצל את האחרים לרעתם כדי שיהיה לו טוב, זה לא נקרא אגו. זאב שאוכל את הכבש, לא אגואיסט. הוא לא עושה שום דבר רע. הוא מבצע את פקודות הטבע. גם אנחנו באכילה ובהנאה מבצעים את פקודות הטבע. זה נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעל הבתים", כי בעולם לא חושבים כך. בעולם חושבים שאם האדם לא אוכל ולא שותה ועושה את עצמו צנוע, אז הוא צדיק. אלא שההגבלות האלה לא אומרות דבר על צִדקוּת. צדקוּת או רשעות, טוב או רע, נקבעים רק כלפי הזולת ולא בהתאם לכמה האדם צריך לפי גופו.
אז הכוונה היא העיקר. ושימוש בכוונה יכול להיות אגואיסטי, גם בקו ימין וגם בקו שמאל. אני יכול לקבל מכולם, לגנוב, ממש לעשות רע למישהו בצורה ישירה, זה נקרא בחינת "עשיו". אני יכול גם לתת, אבל להתכוון לנצל את הזולת, זה נקרא "ישמעאל". לכן אברהם, יצחק ויעקב הם שלוש הפעולות בנשמה, שמתנקות מכל השימושים הלא נכונים, עד שמגיעים לקו אמצעי ממש (ראו שרטוט 2), יעקב - הוא כבר קו אמצעי.
שרטוט 2
לאברהם הייתה עבודה להתנקות מישמעאל, ליצחק מעשיו ויעקב כבר יצא נקי, בקו אמצעי. כל מה שאנחנו לומדים בהיסטוריה, קרה איתנו בשורשים. מה זאת אומרת בשורשים? הכול התגלגל מלמעלה, תחילה פרץ הרצון לקבל בבבל עם אברהם (ראו שרטוט 3), אחר כך שוב הרצון לקבל גדל והצליחו להתגבר עליו, על מצרַים, עם משה. אחר כך הרצון לקבל גדל שוב וזה כבר הביא לחורבן בית המקדש. מי שהתגבר עליו והביא לנו את כל תורת הגלות, הוא רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי. אחר כך הגיע זמן האר"י, הגלות האחרונה, שבזמן האר"י החלה להסתיים. לכן האר"י הוא תחילת הגילוי הזה, הוא משיח בן יוסף. עד שהגיע בעל הסולם (ראו שרטוט 3) והאגו התחיל להתפרץ אצלנו. נקווה שלא נמשיך בזה הרבה.
זו ההתפרצות האחרונה של הרצון לקבל, של האגו, אבל הוא לא מתפרץ בצורה פתאומית, כמו שמספרים תוך שבע שנים, כמו שבע שנות שובע ושבע שנות רעב במצרַים (גלות מצריים הייתה צריכה להיות ארבע מאות שנה, אבל היא היתה מאתיים ועשר. יש כאן תקופות, שאפשר לחשב אותן). עכשיו אנחנו נמצאים בסוף כל הגלויות. חמש פעמים גדל הרצון לקבל ואין יותר גלויות. עכשיו אנחנו צריכים להגיע לתיקון. מה שהתרחש בזמן אברהם ובזמן משה עד חורבן בית המקדש, התרחש בשורשים (ראו שרטוט 3). ומתקופת רשב"י נכנסנו לגלות אחרונה, שנקראת מלכות (ראו שרטוט 3). כל יתר הגלויות הן לא במלכות ממש, הן בבחינות הקודמות.
שרטוט 3
את הגלות האחרונה אנחנו צריכים לעבור עם הכלים הגרועים ביותר, קודם כל לעבור את הגלות ואחר כך את היציאה ממנה, את הגאולה. ושוב יש לנו התמודדות כפי שהייתה לאברהם וליצחק, כדי להתנקות מהקליפות מצד ימין ומצד שמאל, ושוב להיות כיעקב. אבל על פני העביות הגדולה, יעקב הופך להיות ישראל. "יעקב" זה בקטנות, בזמן התיקון וכשהוא מגיע להיות גָדול, הוא נעשַה "ישראל". כמו שהבורא אמר ליעקב: "לא יאמר עודשמךיעקב כי אםישראל יהיהשמך". שזה שֵם הכלי המתוקן לגמרי.
אם מתקנים את עשיו ומתקנים את ישמעאל ומצרפים אותם ליעקב, אז יעקב גדל לדרגת ישראל. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בימינו. לכן כשמסופר ב"זוהר" על התיקון שלנו, מסופר ששוב יהיו לנו בעיות עם עשיו ועם ישמעאל, בעיקר עם ישמעאל. עשיו יצטרף אליו אחר כך, נגדנו. והאמת, שהמלחמה הזאת ברוחניות נמצאת כבר מזמן בפעולה. אנחנו כבר נמצאים בגוג ומגוג. זו פעולה רוחנית. אלה לא פצצות וטילים. היא כבר נמשכת ותלוי בנו איך נסיים אותה, באיזו מהירות.
כי הסוף מובטח, גלוי וברור מה ואיך צריך להיות. אלא המערכה עצמה לא ברורה. היא תלויה בנו, היא תלויה בבחירה החופשית שלנו. וכאן בהחלט יכולים להיות כל מיני מצבים, מהמצב הטוב ביותר ועד הגרוע ביותר. אם נצליח להפיץ את חוכמת הקבלה בקרב העם, בעיקר בישראל, שכולם יתחילו לקבל את ההתפתחות הפנימית במקום החיצונית כדבר העיקרי בחיים, כמו שכתבנו בעיתון "קבלה לעם" בגיליון 9, אז ה"פירמידה" (ראו שרטוט 4) תהיה מסודרת נכון.
הכול תלוי בעם ישראל. שיטת התיקון נמצאת אצלנו. יש ישראל ויש אומות העולם. אם ישראל מסדרים את עצמם כך, שהפנימיות והחיצוניות שלהם נמצאות ביחס הנכון – שהפנימיות, היינו הרוחניות, ההתקדמות וההתעלות לקראת הבורא, נמצאת למעלה בחשיבות, וכל החיצוניות נמצאת למטה בחשיבות (ראו שרטוט 4) – הם מחייבים גם את כל האנושות, את כל השבעה מיליארד באומות העולם, להסתדר בצורה כזאת. אז הפנימיות של אומות העולם תהיה למעלה והחיצוניות למטה. זה המצב המתוקן. אז ייעלם מהעולם כל הרע. הכול תלוי בישראל.
לכן אומות העולם צודקים בכך שמאשימים אותנו, שאנחנו גורמים רע לעולם ואנחנו מקור כל הבעיות והצרות. כי נכון להיום החיצוניות שאצלנו היא למעלה מהפנימיות (ראו שרטוט 4). בזה אנחנו מזמינים מאומות העולם יחס של חיצוניות למעלה ופנימיות למטה. ואין פלא שפתאום האיראנים, הסורים וכל השכנים שלנו רוצים להתנפל עלינו.
שרטוט 4
ולא רק השכנים, גם במקומות רחוקים כמו מלזיה, אין שקט כל עוד ישראל קיים. איזה קשר יש בין ישראל למקומות האלה?! אני משתתף בכל מיני ועדות ובכל מיני קונגרסים בין לאומיים, מגיעים לשם אנשים שאין להם קשר לישראל, למשל אבורג'ינים מאוסטרליה, וגם להם יש את השנאה לישראל בדם. מפני שזה בטבע העולם. בתת ההכרה הם מרגישים, שאנחנו גורמים רע לעולם. והם צודקים.
אין מה לעשות, אלא להסביר להם שהצדק איתם, שאנחנו גורמים רע לעולם, אבל אין צדק בכך שהם חושבים שעל ידי השמדה, על ידי שואה, על ידי לחץ של מלחמות נגדנו, הם יכולים לעשות משהו. לכן אני מופיע ומשתדל להשפיע ולהפיץ את השיטה הזאת, כפי שכתוב בספר "מגדל בבל הקומה האחרונה".
איך אנחנו גורמים רע לעולם?
אנחנו גורמים רע לעולם, בכך שאנחנו מעלים את החיצוניות למעלה מהפנימיות, כפי שמצויר בפירמידה (ראו שרטוט מס' 4). כתוצאה מכך הכוחות החיצוניים בעולם עליונים יותר מהכוחות הפנימיים. אנחנו מעדיפים את החיצוניות על הפנימיות, וכתוצאה מכך אנחנו מעלים את כל הרשעים לשלטון, לכל המקומות הטובים, הגדולים, המשפיעים בכל העולם. זה כתוב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", זו הבעיה. המקובלים כותבים על זה. אני לא אומר מילה מעצמי. תבדקו בכתביהם ותבינו שזו האמת. אין מה לעשות. זה הטבע, כך מסודרות הנשמות ואנחנו לא מסוגלים לברוח מזה לאף מקום.
לכן אם לא נסדר הפנימיות והחיצוניות בצורה הנכונה, אז ודאי שגם עשיו וגם ישמעאל, זאת אומרת, שתי הציביליזציות העיקריות, הגדולות, הנצרות והאיסלם, תהיינה נגדנו. בספרי הקבלה כתובים כל התסריטים שיכולים להיות, מהכול ורוד עד הכול שחור, וגם באמצע. וביחס שלנו אנחנו קובעים איזה תסריט יתממש. זה לא יכול להיות שחור או לבן, רק החיצוניות למעלה והפנימיות למטה, או ההפך, בעזרת ה', שהפנימיות למעלה והחיצוניות למטה. אלא זה מתחלק לאחוזים לפה ולשם.
אנחנו קובעים את כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור ממאה אחוז רע עד מאה אחוז טוב. נקווה שנספיק להפיץ את חוכמת הקבלה, בעיקר בישראל. למרות שגם באומות העולם זה חשוב מאוד. כי ישראל, שנמצאת בחיצוניות ולא בפנימיות, מושפעת מאומות העולם.
אמריקה בשבילנו היא קנה המידה. גם מה שיגידו באירופה, חשוב מאוד בשבילנו. יוצא, שעד כמה שאנחנו משפיעים את הידיעות האלו לאומות העולם והם מבינים זאת וחוזרים בצורה נכונה יותר אלינו, אנחנו מרגישים את זה. הייתי לפני שבועיים במקסיקו, לכבוד צאתו לאור של הספר החדש שלי בספרדית. חוץ מהרצאות ב"מרכז פֶרֶס לשלום", במרכז "מקסיקו – ישראל", ב"ג'י.סי.סי." ובכל מיני מרכזים אחרים, היינו גם בהידברות עם החוגים הנוצרים והשתתפנו בהרבה מאוד תוכניות רדיו וטלוויזיה.
אני מקווה שמתוך הפעולות האלה מגיעה אלינו השפעה חיובית, כי אנשים משנים את המצב בעולם אפילו במחשבות, אפילו בכך שהם שומעים. אנחנו פועלים בעולם לא רק על ידי צעקות וכוחות, אלא דווקא המחשבה היא העיקר. מיליוני אנשים, מיליונים ממש שמעו על חוכמת הקבלה, יש לנו במכסיקו קבוצה גדולה. נקווה שבפעולות האלה אנחנו בכל זאת משפרים את המצב. אבל העיקר הוא בישראל. לכן אנחנו עושים כל מה שרק אפשר, כמו למשל תליית שלטי חוצות גדולים בתל אביב, הוצאת עיתון וההרצאות האלה. מה עוד אפשר לעשות? רדיו וטלוויזיה – אם רק היו מאפשרים לנו להופיע. אבל בעצם זאת התוכנית לשינוי מקצה לקצה. אין יותר.
התורה היא אותה תורה, השיטה היא אותה שיטה, כמו שאברהם גילה. אנחנו רק הולכים בעקבות אברהם אבינו. כלום לא השתנה מאז שהתגלה בפעם הראשונה האגו במין האנושי והתגלתה השיטה להתגבר עליו, דווקא על ידו להיכנס להבנת הטבע. כי האדם, שמתחיל במצב אפס הוא כבהמה, הוא רואה את העולם הזה, חי בעולם הזה, מסתדר בעולם הזה איך שיכול. אבל אם הוא מתחיל להתגבר על האגו, הוא מתחיל להיכנס לגילוי הטבע הנסתר והגובה שעלה אליו, הגובה שאליו עלה אברהם למשל, זה הגובה הרוחני שלו, הקומה הרוחנית שלו.
דרך היצרים שלי, דרך יצר הרע, דרך האגו שלי כלפי האחרים, אני מדביק את עצמי ליתר הנשמות. אני מדביק את עצמי למנגנון של האדם הראשון ואז מצרף לעצמי כלים נוספים, נשמות זרות. לעומת זאת, אם אני מתגבר על האגו שמרחיק אותי מהנשמות, אני דווקא מצרף אותן אלי. ואז בצירוף שבין הנשמות מתגלה האור העליון, החיים הרוחניים, העולם הרוחני.
לכן או שנעשה זאת, או שחלילה על ידי ייסורים בכל זאת נגיע לזה.
אני יכול להסיק, שבעצם לימוד הקבלה הוא לא מטרה.
לימוד הקבלה הוא אמצעי.
אם הצלחתי להעלות את הפנימיות על החיצוניות, אז עשיתי את מה שעלי לעשות. ואם כל פרט ופרט יעשה זאת, המטרה תושג. האם זה נכון?
בדיוק כך. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". תורה הכוונה חוכמת הקבלה, שהיא מביאה את האור לאדם ומתקנת אותו. ולא צריכים שום דבר מלבד זה. לכן וודאי שזה אמצעי. אין פה שום דבר קדוש, אלא עלינו להשתמש באמצעי כדי להתעלות מעל הטבע. ואז, במידה הזאת, נכנסים
לטבע השני.
שנשנה את הפנימיות והחיצוניות, מה נקבל, איזה אדם ואיזו חברה?
נקבל אדם שנמצא באהבת הזולת, שרואה את הזולת כמו את עצמו, מפני שמגלה, שהוא נמצא באותו גוף, באותה מערכת. עכשיו הוא לא רואה את זה, ולכן המערכת שלנו, היחסים בינינו והאנושות כולה, הם כמו גוף חולה סרטן. כל אחד אוכל את האחרים.
אנחנו מגלים, שכולנו שייכים לכולם. זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך" וזה נעשה כלל גדול בתורה, כלל מלשון כולל, שהסכום של "ואהבת לרעך כמוך" - סכום כל הנשמות - מביא אותך לגילוי התורה, לגילוי האור הנצחי, השלם. אז אתה מרגיש את עצמך כחלק מהמערכת הנצחית, שזורמת ללא הפסקה ואתה מרגיש את עצמך עולה, משתפר ומתפתח. לא מחיסרון אתה מתפתח, אלא משלמות לשלמות גדולה עוד יותר.
בהתאם לזה אנחנו מקבלים חברה, שבה כל אחד נמצא בערבות, במערכת הערבות. זאת אומרת, שלבטח כולם דואגים לכל אחד ואין להם שום מחשבה אחרת, חוץ מלדאוג שיהיה לו טוב. כך כל אחד מרגיש מהסביבה. בצורה כזאת אנשים מרגישים, שהם נמצאים במימד אחר לגמרי של קיום.
זה מה שמרגישים מקובלים. אבל איך אפשר לספר על זה? אי אפשר להעביר זאת מרגש לרגש. זה המצב שאדם מפסיק להרגיש את החיים הגופניים, חיים שבאים מתוך תסכול וייסורים, מתוך שחסר לו והוא משיג קצת ושוב חסר לו משהו ושוב הוא משיג... ברוחניות אין דבר כזה חיסרון ומילוי - חיסרון ומילוי, זה נגמר.
הכל כתוב בספר שנקרא: "הדור האחרון", שמכיל כתבים שנשארו מבעל הסולם ועיבדנו אותם, כתבי מקור שכתב לעצמו. זה כללים שהתורה מספרת עליהם, כמו עשרת הדברות, אבל בצורה הרוחנית שאדם מקיים אותם. הכול כמו עכשיו, רק בכוונה.
האם מדובר על קומוניזים?
לא. זה לא קומוניזם או מפא"י או עבודה או ליכוד. יישאר רק דבר אחד: דאגה לזולת בכל אחד ואחד. כתוצאה מכך כל המערכות שבחברה האנושית, יעבדו רק בדאגה לזולת. זה הכל. אי אפשר לתאר את החברה המתוקנת, כי כל התמונה תהיה בוודאי הפוכה. לא צריך שומרים ואנשים שדואגים לסדר, הכול יעבוד הפוך, תשעים אחוז ממה שיש היום ישתנה.
הסדר החברתי ישתנה?
הסדר החברתי ישתנה לגמרי, כי לא צריך משטרה, ביטוח לאומי או מערכות חינוך. לא צריך את המערכות האלה כמו שהן היום. הכל משתנה מקצה לקצה, מפני שהאדם מתחיל לעבוד לפי המחשבה וההרגשה שהוא שייך לכלל האנושות. זאת אומרת, הוא לא מרגיש את עצמו, אלא הוא מרגיש את חיי כל הגוף ואת עצמו בתוך הגוף ולא רוצה להתנתק מזה כמו תא בודד שמרגיש את עצמו כמנותק מהחיים. מה שאין כן כשהוא מחובר לגוף, הוא חי.
זה יבוא מלמטה, מכוח העם?
הכול יבוא מהכוח העליון, שממלא נשמות שקשורות זו לזו. כל נשמה פרטית יכולה להתמלא בפני עצמה רק מאור שנקרא "נר דקיק", אור קטן מאוד, שממלא אותה רק כדי לתת לה קיום והעמדה. אבל ברגע שמתחברות הנשמות ביניהן, הן מקבלות אור משותף שעובר מאחת לאחרת בצורה הדדית, ואז יש זרימה של הרגשת החיים הנצחיים, שכל אחד נותן ומקבל מהאחר. וחוץ מזה האור שהם מעבירים זה לזה, הוא כפול האגו של כל אחד ואחד. כי הם עושים זאת מעל האגו של כל אחד. יוצא שכל אחד מקבל אור פי תר"ך (620) פעמים. הם מרגישים אור אין סוף.
מדובר על חזון אחרית הימים?
זה לא חזון אחרית הימים. אני מקווה שהחזון הזה הוא לימים הקרובים.
זה יגיע מלמעלה או מלמטה?
הוא יבוא מהכרת המצב הנוראי שלנו. על ידי חוכמת הקבלה אנחנו מושכים את האור המחזיר למוטב. הוא פועל בנו ונותן לנו הרגשה עד כמה אנחנו מפסידים שאין לנו רוחניות. יכול להיות שהחיים שלי טובים מאוד. אני לא צריך להיכנס לדפרסיה חלילה, או למלחמות. יכול להיות שהכל טוב, אבל רע לי, שאין לי משהו, והמשהו הזה הוא כל החיים שלי. מתי אני מרגיש את זה? כאשר מאיר עלי האור מלמעלה. לעומת ההארה הזאת אני מרגיש את עצמי, שרע לי. ההרגשה הזאת שרע לי, שחסרה לי רוחניות, נקראת הרגשת הגלות. לא שחסרלי כסף או משהו דומה. אלא זה נקרא "גלות מהרוחניות".
ברגע שאני מתחיל להרגיש את המצב שלי כל כך גרוע, בי ובעוד כמה וכמה אנשים, אז מצטייר רצון להגיע לרוחניות. הרצון הזה פותח או מושך את האור מלמעלה, והאור מסדר את הכלים. אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לעשות כלום, חוץ מהנחיצות שזה יקרה מלמעלה, כי אין לנו אמצעים במישור שלנו לתקן את עצמנו, רק למשוך את המאור שיתלבש בנו.
האם העוני ייעלם?
ייעלם העוני ותעלם הרגשת העוני. העיקר הוא הרגשת האדם שהוא עני, נבזה, פגום, מדוכא, שמישהו דוחה אותו, שמישהו לא מקבל אותו. כל אחד ואחד ירגיש בתוך הכלים שלו מילוי באור העליון. אפשר לעשות את זה. אם לא, בשביל מה אתם יושבים כאן? כל אחד מכם רוצה עכשיו לקבל את זה בצורה פרטית ולא לחכות עד שזה יקרה לכל העם. לזה אנחנו משתוקקים, בשביל זה אנחנו נמצאים כאן. אלא בשביל מה, לשמוע סיפורים יפים?! כל אחד ואחד בעצם בא עם הרצון הפנימי שלו. אולי הוא אפילו לא מודע לרצון הזה, אבל הוא בא כדי להגיע למצב כזה.
מהו בדיוק האור הזה?
האור הרוחני שמתלבש באדם מביא לאדם מילוי לכל הרצונות. מילוי ברגש ומילוי בשכל.
האם האדם המתוקן ירדוף את הצדק, את האמת ואת השלום?
אין טעם לשאול האם האדם המתוקן ירדוף צדק, אמת שלום, מפני שהמילוי של האור בתוך האדם קובע איך האדם יתנהג. היום חוסר האור בתוכנו, מביא אותנו לכל מיני מעשים ולהרגשת החושך. הוא מביא אותנו לכל מיני פעולות רעות, לרעת הזולת. כי אין לנו ברירה, אנחנו חייבים למלא את עצמנו ונראה לנו שעל ידי זה יהיה לנו טוב. אם לא יהיה לנו טוב, אז לפחות לאחר לא יהיה כל כך טוב. "צרת רבים חצי נחמה". איכשהו אני ארגיש את עצמי יותר טוב.
אבל ברגע שהאור בא וממלא את האדם, האדם כבר פועל לא מטעם החיסרון, אלא מטעם השלמות. אז הוא רוצה מעצמו, מאליו, להתחלק עם אחרים. בינתיים אנחנו לא מרגישים את זה ולא יכולים להרגיש את זה בחיים שלנו, אבל מי שמתחיל להרגיש לפעמים קצת התפעלות מהאור העליון, כבר איכשהו חש את זה.
ציירת את התפתחות האגו שלנו מאברהם אבינו, דרך משה והאר"י. בעצם האגו עולה לכל אורך ההיסטוריה, אבל יש מנהיג יהודי שלוקח את העם ומביא אותו למקפצה כלשהי?
לא. אברהם ומשה היו מנהיגים רוחניים, הם הביאו את העם, את קבוצת המקובלים, לפסגה של בית המקדש הראשון והשני ואחר כך העם נפל לגלות. המנהיגים הרוחניים של העם, שהם רשב"י, האר"י ובעל הסולם, כבר לא היו מנהיגים בפועל, הם לא היו בתפקיד המנהיגות הרוחנית של האומה, כי זו גלות ובגלות אין מנהיגות רוחנית. העם נמצא בגלות ולא מכיר את המנהיג, לא מודע בכלל איפה הוא נמצא.
לכל אורך ההיסטוריה העם היהודי מפתח אגו וחוטף סטירות ...
לא. לכל אורך ההיסטוריה העם היהודי גילה, שהאגו מתפתח בו כמו שהתפתח בכל האנושות הבבלית, כי העם היהודי הוא רק חלק מאותה ציביליזאציה בבלית. אלא שהוא הלך עם שיטה אחת וכולם הלכו עם שיטה אחרת. הקבוצה שהלכה עם השיטה לתקן את האגו שגדל, הגיעה לדרגת בית המקדש ואחר כך נפלה לאותו האגו כמו כל האנושות. בינתיים כל האנושות הלכה והתפתחה באגו, פשוט השתמשה בו. זאת אומרת, לא חשוב עד כמה האדם אגואיסט, הוא השתמש באגו בצורה ישירה.
היום אנחנו אלפיים שנה בגלות ובכל אלפיים השנה האלה אנחנו משתמשים באגו שלנו כמו כל העולם. זה נקרא שישראל יצאו לאומות העולם ונמצאים בגלות ביניהם. "גלות", אין הכוונה שאני חי והשכנים שלי גויים. "גלות" פירושה שאני נמצא באותו מצב, באותה רמה, באותו מצב פנימי כמו שהם.
מאז שיצאנו לגלות אין לנו מנהיגים רוחניים. מנהיגים כן, אבל לא שהם מנהיגים רוחניים. רשב"י היה מנהיג רוחני? הוא ברח לו למירון, וזהו. הוא כתב את הזוהר, ובשקט נפטר. אמנם הוא היה אישיות גדולה, תלמידו של רבי עקיבא, וכן הלאה, אבל הוא לא היה מנהיג רוחני. והאר"י, מי ידע עליו?! אפילו כשהיה כבר בצפת. סך הכול הוא היה בצפת שנה וחצי ונפטר. לפני זה לא ידעו עליו כלום, אלא רק אחר כך הוא התפרסם קצת יותר. בסך הכול היו סביבו כמה מקובלים ותלמידים צעירים. חיים ויטאל היה בן עשרים ושמונה והרמ"ק (הרב משה קורדוברו) היה כבר זקן. הוא בעצם נתן לאר"י את הגושפנקא, את התמיכה, לכן נתנו לאר"י לחיות בשקט. אחרת היו מבזים וזורקים גם אותו. לא הכל היה מסודר כל כך יפה. רחוק מאוד מהנהגה רוחנית.
אתה אומר שהיום אנחנו קרובים מתמיד לשינוי, ובכל זאת אין לנו מנהיג.
היום אנחנו קרובים מאוד לשינוי, ובאין ברירה או בהכרה, אנחנו נצטרך לעבור את השינוי. מנהיג אין, ויכול להיות שלא צריך. יכול להיות שבצורה כזאת, חוכמת הקבלה קמה ומתפזרת על ידי האנשים שלומדים אותה, ורוצים להפיץ אותה, והעם בעצמו מתחיל להיות המנהיג של עצמו. הוא רוצה להעלות את המנהיגות הרוחנית שבתוכו, את האבחנות האלו, את הכוחות האלו, וזהו. בשביל מה צריכים דווקא אישיות. מישהו על חמור לבן?
צריך מנהיג כדי ליצור את מה שתיארת קודם, שתשעים אחוז מהסדר העולמי ישתנה?
בעל הסולם כותב איך תשעים אחוז מהסדר העולמי ישתנה. הוא אומר שיהיה בית דין, סמכות עליונה, כמו הסנהדרין בזמן בית המקדש. שם יהיו החכמים, זאת אומרת המקובלים, שמבינים בכל מערכת העולמות, בכוחות הפועלים ומפעילים אותנו, והם ינהלו את הסדר. ודאי שגוף כזה יצטרך להיות, אבל אינני חושב שיהיה דווקא מנהיג אחד, בולט. אני לא רואה כל צורך בזה.
הכי טוב אם יהיה כמו שכתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת", כלומר שהדרישה הזאת תצמח מתוך העם. כי כמו שאנחנו לומדים, המשיח הוא הכוח המושך את האדם מלמטה למעלה. אז למה אני זקוק לאיש זקן ויפה, שאומר לי כל מיני דברים?!
יש אנשים שלומדים מקורות אמיתיים ואני איתם יחד בחברה ויש אנשים שיכולים ללמד. ואנחנו דואגים, שיהיו אנשים כאלו והרבה, ככל האפשר. זה יכול לגמרי להחליף את המנהיג האחד.
כל אחד צריך להיות המשיח של עצמו?
נכון. משיח זה הכוח המושך את האדם מגשמיות לרוחניות. לכל אחד יש משיח משלו.
האם אנחנו צריכים לעשות תיקון כלפי הבורא או כלפי אנשים אחרים בחברה?
זה אותו דבר. עד שאדם לא רואה את התמונה השלמה, נראה לו שיש כפילות. חברים, חברה, אנושות, רוחניות, בורא. למי אני פונה? כנגד מי אני עובד?
יש לנו רצון לקבל אחד שהבורא ברא: רצון לקבל תענוגים (ראו שרטוט 5). זה מה שהבורא ברא. חוץ מזה אין כלום. אם אתה מתבלבל אתה חייב להיזכר בכלי שעומד לקבל תענוגים. האור העליון עומד למלא אותו (ראו שרטוט 5). כשהאור בא פנימה, לתוך הרצון, הרצון מרגיש תענוג מהאור. זאת אומרת, התענוג הוא תוצאה מהופעת האור בתוך הרצון.
נניח שהאור נמצא בפנים, ואני מרגיש ממנו תענוג (ראו שרטוט 5). בתוך התענוג הזה אני לא סתם מרגיש תענוג, אני לא סתם פותח את הפה וטוב לי. יש לי רצון לקבל מורכב, ולכן לאחר שאני מתחיל להרגיש תענוג אני מתחיל להרגיש בתוך התענוג שטוב לי מפני שמישהו אוהב אותי, מישהו חושב עלי, מישהו ממלא אותי בכוונה, מישהו מתייחס אלי. אני מתחיל לגלות את מקור התענוג ואני גם מתחיל לחשוב בשׂכל שיש מישהו שנותן לי ואני נהנה מזה, שיש מישהו שברא אותי וברא סיטואציה כזאת שאני נהנה. אני מתחיל לגלות בתוך התענוג את הנותן, והנותן הזה נקרא בורא.
אחרי שאני מגלה את הנותן, אני מתחיל לגלות הלאה למה הוא נותן, מה יש לו, מה חסר לו, בשביל מה הוא נותן, בשביל מה ברא אותי, וכן הלאה. אלה דרגות או שלבי השגת המאציל. עד כמה שאני יותר מגלה, אני יותר ויותר נהנה מעמקות הקשר ואני מזדהה עמו. כי כשאני מגלה אותו, אז אני מתעשר מהגילוי הזה. בזה אני משפר את הכלים שלי והם נעשים דומים לו, אז אני נעשה כמוהו. יוצא שהכלים הם שלי והאור הוא שלי, ואני הבורא. אני מרגיש את עצמי איתו יחד ללא שום הבדל, ממש כך. "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" – ממש כאחד. זה בתנאי שאני מגלה את עצמי, המורכב מכל מיני רצונות, ומכל מיני חלקים ונשמות.
שרטוט 5
איך אני מגיע לכך שאני מגלה את האור? האור הוא הנותן, המשפיע. אני יכול לגלות אותו, לפי חוק השתוות הצורה. יש כזה חוק, שאם אני רוצה להרגיש משהו, אני חייב להיות באותה תכונה כמו המורגש. מרגיש ומורגש חייבים להיות יחד. להיות על אותו גל. אני שומע גלים, נניח גלי שמיעה, למה? כי המנגנון הפנימי אצלי מייצר גלים, הדומים לְמה שאני שומע. בדומה למקלט רדיו. שבפנים יש לו מנגנון, קבל וסליל, והם מייצרים גל כלשהו. מבחוץ גם יש גל, המון גלים, אבל מכל הגלים האלו אני תופס רק את אותו גל שאני מייצר. זהו, זה נקרא חוק השתוות הצורה.
איך אני יכול להיות דומה לאור העליון הזה. אני לא יודע מה זה להיות דומה לו. הרי אני לא מרגיש אותו. הבורא נסתר, איך אני יכול להרגיש אותו? לשם כך עלי להתייחס בהשפעה לאחרים, להשתדל. אבל אני לא יודע מה זה להתייחס בהשפעה לאחרים. להביא סוכרייה, לעשות לו משהו יפה? מה זה נקרא להשפיע לאחרים?
אז באה שיטה שנקראת ספר, קבוצה, מורה והפצה, והם כולם מסבירים לי רק דבר אחד: איך אני צריך להתקשר לנשמה אחרת, כדי שהיחס שלי יהיה השפעה. הם מכיילים אותי כמו כלי נגינה. הם נותנים לי בדיוק את הצורה הנכונה של היחס לאחר. ברגע שאני מגיע ליחס לאחר, זה נקרא מגיע לאהבת הזולת. באותו רגע, אם יצרתי את הגישה הנכונה, אני מיד מגלה באותו יחס לזולת, את הבורא. אני מיד מגלה את היחס של הבורא אלי, בתוך היחס שלי לזולת. זה נקרא מאהבת הזולת לאהבת השם. למה הוא עשה זאת כך, למה עשה הרבה נשמות? הרי יכולתי להיות לבד. בשביל מה אנחנו צריכים את כולם?
מפני שאם הייתי מסדר את עצמי כלפי הבורא, אז כל הזמן הייתי נמצא בקשר עמו. לא הייתי יכול להיות חופשי. לא הייתי יכול להיות בבחירה חופשית. לא הייתי בוחר בעצמי להתקדם, בצורה עצמאית לגדול. אלא הוא היה כל הזמן לוחץ עליי, הכוח העליון. וכך הוא מנותק, ואומר לי, תעשה מה שאני מייעץ לך. כדי שתדע איך לעשות, אני שולח לך ספרים, מורה, סביבה. תייצב את הדבר הנכון, תחפש ותלמד איך עושים זאת. על ידי זה אתה תגדל. אם תמצא אותי, סימן שהצלחת ואם לא תמצא אותי, סימן שלא הצלחת.
העיקרון הזה נקרא, "יגעתי ומצאתי, תאמין". שאני מתייגע בכל מיני פעולות שהמקובלים, המורה, הספר וכו' מייעצים לי, לבנות יחס נכון בחברה שלי, בקבוצה. ואז באותו יחס נכון, אם הוא נכון, אז השקעתי את עצמי, הבנתי וגיליתי את הבורא. לכן אין הבדל, בין לגלות את אהבת הזולת ובין לגלות את אהבת הבורא, בין השפעה לזולת והשפעה לבורא. באותו הרגע מתגלה לי כל הרוחניות, נצחיות ושלימות. בצורה הפנימית שלי אני כבר הופך להיות משהו, שלא מהעולם הזה.
אז צריכים להתחיל מהשפעה לזולת?
אנחנו צריכים להשפיע לזולת, ומזה להגיע להשפעה לבורא. כך כתוב ולא ההפך. כתוב, שמצוות בין אדם לחברו, קודמות למצוות בין אדם למקום, כי הן מביאות לאהבה.
כולם פה שואלים שאלות על החברה, ואילו השאלה שלי היא על עצמי.
את ישרה, איכפת לך מעצמך, וזהו. תשאלי. להם כאילו איכפת מהחברה, מהזולת. אדם צריך לשאול מה שבלב שלו.
התקשרתי למרכז, ורציתי לשאול שאלות על דברים אישיים. ואמרו לי שעדיף לבוא לכאן לשאול.
נכון. הטלפון לא נועד לתת תשובות. הוא מיועד לכוון את האדם למקום, שבו הוא יכול לקבל תשובות. אם באינטרנט, או בהרצאה כאן.
אני מאוד מזדהה עם הרבה דברים שמלמדים. ומה שבוער בי כל הזמן, זה איך אני מתקדמת?
את כבר במקום, את כבר עושה את זה. אין מה לשאול. התקדמות יכולה להיות אך ורק על ידי לימוד מהמקור. מקור זה אברהם, משה, רשב"י, אר"י, בעל הסולם, זהו. כל יתר הספרים יכולים להיות אמיתיים וטובים, אבל לא שימושיים בשבילנו, לדורנו, לנשמותינו. הספרים היחידים שעל ידם אפשר להתקדם היום,הם ספרי בעל הסולם. כל יתר הספרים לא מיועדים לאנשים שבימינו רוצים לצאת לרוחניות. אז ספר זה ברור.
קבוצה זה יותר לגברים מאשר לנשים. כי לפי טבע הגברים, הם צריכים לתקן את היחס שלהם זה לזה בקבוצת החברים. לנשים העבודה הזאת לא שייכת. פשוט אין להן אותו פגם כמו לגבר.
מורה חייב להיות, שיכוון אותך לכיוון הנכון, שאת לא רואה. שתתקדמי בעקביות, שלב אחרי שלב. שיתמוך ויסביר לך כל מיני מצבים בדרך שנופלים, מתייאשים, לא יודעים, ולא רואים, ופתאום נראה שנסוגים, וכו'.
כמו כן חייבים לתת יגיעה כלשהי בהפצת חוכמת הקבלה. אם בתשלום מעשר או בהפצה, זה לא חשוב. שניהם הולכים לאותו עניין. אדם צריך לתת כוחות כדי לגרום לתיקון העולם, כי בזה הוא מביע מה שהוא רוצה. הוא רוצה להשפיע, הוא רוצה להידמות לבורא, אז הוא חייב להזיז את העולם לקראת הבורא.
היכן הקבוצה הזאת?
הקבוצה זה שאת יושבת ולומדת ומביאה לכאן את החיסרון שלך, הוא נכלל עם אחרים. ובמאמצים שלך, אם תרצי לעזור לנו בהפצה, את נכללת עם כולם. את יכולה לראות כאן הרבה נשים וגברים, שעובדים בהפצה. זה מרכז שממנו יוצאים לכל העולם ספרים, סרטים והרצאות. ואנחנו ממלאים את כל המדינות במדיה המתאימה. יש המון עבודה. אולי פתאום מתגלה שאת יודעת איזו שפה מיוחדת, אולי פינית, שאנחנו זקוקים לה. ואז את יכולה לתרום בזה במיוחד. וכך מתקדמים.
קורה שאנחנו נמצאים בסכסוכים, במריבות, מישהו פוגע בנו, אם מילולית, או פיזית. יש משפט האומר שלריב זה אנושי ולסלוח זה אלוהי. אם אני סולח, מתעלם, האם אני עולה ברמה שלי, מבחינת הקבלה?
לא. אפילו אם תרביץ לו, לא יקרה שום דבר, כי התיקון יכול להיות אך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה, שאתה מושך אור והאור מתקן לך את הרצון. אם מצד אחד אתה חושב: "הייתי קורע אותו", ומצד שני אתה מתאפק וחושב שבזה אתה מתקן את המצב, אז אתה מרגיע את עצמך, לא התפרצת, לא עשית כלום, אבל מבפנים אתה אוכל את עצמך. אז מה תיקנת?! ובנוסף לכך גרמת רע לעצמך שאתה חושב שאתה צדיק. כלומר, הגישה הזו לגמרי לא נכונה. אלא כנגד כל דבר צריך לבוא רק דבר אחד: המושך מאור, מחזיר את עצמו על ידי זה למוטב. איך שהמאור פועל, אני לא יודע, אבל רק על ידי זה האדם מחזיר את עצמו למוטב.
למען האמת, הנכון לפי חוכמת הקבלה הוא, שתעשה מה שבא לך. לנו לא איכפת. מצדי אם אתה גנב, תמשיך לגנוב. מה שאתה עושה תעשה. אבל אתה לא תוכל לתקן אף רצון שלך באמת, אם אתה לא לומד. ועל ידי הלימוד בא המאור ומתקן אותך. כל יתר הדברים, אני לא אומר שלא צריכים לעשות, צריכים להשתדל להיות נורמאלי, רגיל לאחרים, אבל הם לא גורמים לתיקון הרצון, להפך. יש חשד, שתתחיל לחשוב על עצמך שאתה צדיק. לכן במסגרת שלנו אנחנו לא מחייבים איש לשום דבר, ולא עושים ביקורת אחד על השני, אלא רק לימוד. קודם כל לימוד.
וסביב הלימוד יש מסגרת. לבוא בזמן ללימוד, להיות כמו שצריך בזמן הלימוד, לעשות כוונות בזמן הלימוד, לעשות הפצה כי זה גורם לדרוש בזמן הלימוד. הכל כדי להוציא בזמן הלימוד את המאור המחזיר למוטב. לשם כך מיועדות כל יתר הפעולות. פעולה שלא שייכת, זרוק אותה. בעל הסולם כותב באות קנ"ה בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מה אדם חייב להביא עימו ללימוד, לשיעור, שרק על ידי זה הוא מתקדם.
לכן אנחנו לא מדברים על המעשים. אני לא דורש דבר, אלא התמדה בלימוד המקורות שאנחנו לומדים. רק מתוך זה אדם מגיע לתיקון. לא איכפת לקדוש ברוך הוא אם מישהו שוחט בהמה מהצוואר או מהעורף. המצוות ניתנו כדי לזכות בהן, לתקן, לעשות אותנו זכים, וזה העיקר. זאת אומרת, המעשה לא חשוב, חשובה הכוונה. לכן רק לה אנחנו דואגים.
מה פירוש "עתידים המתים לקום לתחייה במומם", האם הכוונה לגלגולים של מי שעוד לא למד את חוכמת הקבלה, ויצטרך לחזור וללמוד?
המתים חייבים לקום במומם, הכוונה שאת אותו הרצון לקבל שהאדם המית משימוש אגואיסטי, הוא לוקח לאחר מכן בחזרה לשימוש אלטרואיסטי.
אשמח אם תוכל להקדיש מעט זמן להסבר על ט"ו בשבט.
"אדם הוא עץ השדה". נשמה נקראת אדם, מהמילה אֶדמה לבורא. שהיא צריכה להידמות לבורא. כל הפעולות, שאנחנו עושים בתיקון הנשמה, בשורשינו, אנחנו יכולים לראות אותן בענפים, בתוצאות. כדוגמא בעולם הזה, כשאנחנו מטפלים בעץ. קודם כל שמים גרעין באדמה. כך אדם מתחיל להתפתח ברוחניות מהרשימו הקטן, מטיפת זרע. לא בגשמיות, כגוף האדם, אלא בנשמה. זה נקרא גם טיפת זרע. וכך הוא מתחיל לגדול. כדי שאדם יגדל וייתן פירות, אז כמו עץ אנחנו קודם כל נותנים לו מים. מים נקרא "אור חסדים"- כוח מיוחד שעל ידי זה הוא גדל.
כמו עץ, גם האדם נמצא באדמה, ברצונות – "ארץ" מהמילה רצון. על ידי המים, על ידי כוח החסדים, הוא לוקח מכל הרצונות כוח ההשפעה. הוא לוקח מהרצונות כמה שיכול להשתמש בהם, בצורה הנכונה כדי לגדול, כי הגדילה שלו היא גדילת כוחות ההשפעה. הוא לוקח רצונות שנקראים קרקע או ארץ, ולפי כמות המים, שהם אור החסדים, כוח ההשפעה, כוח הבינה, הוא מוציא מהקרקע כמה שהוא צריך וגדל. זה הבסיס.
אחרי זה צריכים לחפור בשורשים, כדי לתת להם גם אוויר. אוויר נקרא אור ממדרגה עליונה יותר. האור במדרגה שאדם נמצא בה נקרא "נפש" והאור במדרגה עליונה יותר נקרא "רוח". רוח זה אוויר. אחרי שעשה את הפעולה הזאת, יש פעולות שבהן צריך גם לכסות את השורשים. שאם יש לו כל מיני מחשבות לא כל כך טובות, הוא צריך לכסות אותן, או לשמור על השורשים, על המחשבות הטובות מהשונאים, מכל מיני מחשבות רעות שיכולות להסיט אותו מהדרך.
העץ שגדל, צריכים גם לעשן אותו נגד תולעים. התולעים הן כבר בדרגת חי שנמצא בעץ. אבל דרגת חי שאוכלת אותו, וזה לא טוב. אז אדם על ידי עבודה מסויימת של בירור, מתקן את עצמו לא לעלות לדרגה עליונה של החי מדרגת העץ, אלא לחתוך את המחשבות האלו ולהוציא אותן. עישון זו כבר דרגה גבוהה יותר מהרוח. זה מה שעולה למעלה. הרוח היא באותו מישור, וכאן הוא מעלֵה למעלָה את העשן.
אחר כך יש עבודה עם עלים וענפים. יש ענפים יבשים שאיתם אדם לא יכול להתקדם, אלה המחשבות והרצונות שלו, שהוא לא יכול להתקדם בהם בגלל שפגם בהם או שבגלל שהם לא שייכים להתקדמות. הם סוחבים אותו לכל מיני דברים אחרים, להיות רב גדול, למשל, או לשחק כדורגל. לא חשוב לאן.
העלים מסתירים את השמש מפירות האילן. מצד אחד האדם צריך לגזום את העלים האלו, שלא יהיה צל גדול מדי, מצד שני הוא עושה צל על הפירות, שהוא בעצמו מצניע אותם, שהוא לא כל כך פונה לכיוון הבורא ונותן לפירות התפתחות. גם אם יש עלים לחים, כשיש לחלוחית יתר, זה לא טוב. זאת אומרת, אם האדם מפולפל מדי, חכם מדי בדרכי ההתפתחות שלו, גם זה מפריע לו. אז כמו מהיובש, צריך להישמר גם מהלחות [1].
מה עם הפירות?
אם אתה מגיע כבר לפירות, תעשה ברכה ותאכל. ברכה, זאת אומרת, שאתה מברך את הכוח העליון, שהיה בתוך כל הפעולות שלך ואתה מעלה חזרה את הפעולה שלך להשפעה אליו, כמו שהוא משפיע אליך. זאת אומרת, גדלת בצורה.
כמו הדוגמא על העץ, כך אפשר להביא כדוגמא את התפתחות האדם בעולם שלנו, איך אדם מתפתח מטיפת זרע, בג' ימי קליטה, ארבעים יום יצירת הוולד, שלושה מדורים, כל אחד שלושה חודשים, סך הכול תשעה חודשים, עד שמגיע ללידה. מאיפה באים צירי לידה, איך נפתחות ה"דלתות" של הרחם, איך מפעילים את הצירים, שדווקא זורקים את העוּבר החוצה. איך העוּבר בעצמו מתכווץ כדי לצאת החוצה. כל התהליך הזה שורשו בלידה רוחנית, אלא שאנחנו רואים את זה בגשמיות.
כמו שסיפרנו על התפתחות האדם לעומת העץ, כך אפשר לספר על התפתחות האדם לעומת העוּבר הגשמי, על התפתחות הנשמה לא כנגד האילן, אלא כנגד האדם הגשמי. איך במקביל קורים שני הסיפורים. כי זה לעומת זה, הם בדיוק אותו דבר. כי הגוף שלנו בעולם הזה מתפתח בדיוק על פי אותם הכוחות שפועלים מלמעלה למטה, כמו שמתפתחת הנשמה. רק בגוף יש כוחות שפועלים עליו ותו לא, ואילו בנשמה פועלים כוחות ואנחנו בעצמנו צריכים לרצות להפעיל את השפעת הכוחות על טיפת הזרע, שנקרא רשימו, כי הנשמה לא מתפתחת בלי שאנחנו נותנים אישור על כל שלב ושלב. אבל השלבים הם אותם השלבים. אז גם בצורה כזאת אפשר לספר על התפתחות הנשמה.
האם נכון שאת סדר ט"ו בשבט הנהיגו המקובלים בצפת?
כתוב על כך גם במשנה. אלף חמש מאות שנה לפני מקובלי צפת. אבל אנחנו לא יודעים באיזו צורה זה היה. מקובלי צפת החיו את המנהג הזה. ודאי שיש לו שורש רוחני, כמו שאנחנו מספרים. אז יכול להיות שהוא היה גם כמנהג הגשמי, בימי בית המקדש. באף מקום לא מסופר על זה.
אני מסתובבת עם תחושה, שאין לי מה לעשות פה. אני מוכנה "להחזיר את המפתחות". אני מודעת מצד אחד שהחיים האלה הם מתנה, שאלוהים נתן לי, שאני צריכה לתקן את עצמי. אבל מצד שני אני מרגישה שאני אוכלת כי אין ברירה, אני צריכה לקיים את עצמי. אני הולכת לעבודה כי אני צריכה כסף.
השאלה שלך היא מתי מחזירים את הציוד?
אני מרגישה שאני מוכנה "להחזיר את הציוד" בשביל לדעת את האמת. אבל מה עושים עם זה שאני רוצה לברוח מפה כל הזמן, עם ההרגשה שקשה לי פה?
מה לעשות עם ההרגשה שאני רוצה לברוח מכל החיים האלו. כתוב שבעל כורחו אדם נולד, ובעל כורחו הוא חי, ממש כמו שאת מספרת לנו, שבעל כורחך את חיה ובעל כורחך את מתה. זאת אומרת, ההרגשה קודם כל היא, הרגשה אמיתית וטובה. כי באמת מתוך זה האדם מגיע להתפתחות. בעל הסולם כותב באות ב', ב"הקדמה לתלמוד עשר ספירות", שאדם שמגיע להתפתחות הנשמה, ללימוד הקבלה כדי לפתח את הנשמה, יש לו רק שאלה אחת: מה הטעם בחיי? בשביל מה אני חי? החיים קשים, ארוכים, נגמרים, אני לא משיג דבר.
כשמצטברות כל ההתרשמויות האלו לשאלה אחת, מתעורר בו הרשימו לרוחניות. כי הוא רוצה לברוח, למצוא לפחות הצדקה בשביל מה הוא חי. אחרת הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו בחיים האלו. אז הוא בא ללימוד חוכמת הקבלה. את מה שאת מספרת, מרגישים הרבה אנשים כאן. טוב מאוד. סימן שאת בדרך. אין בשביל מה לחיות, מסכימים איתך.
האם נכון יהיה לומר, שאם כל האנשים יעלו את הפנימיות בסדר הנכון, ודרך הקבלה או שלא דרך הקבלה, אז א', אפשר לעשות את זה ללא שום קשר לדת כלשהי. וב', אחרי שהגאולה הגיעה, אז התקופה החדשה שקיבלנו את העליה, יכול להיות שתהיה זו תקופה, ללא שום קשר לדת. ואולי גם ללא שמירה על מנהגי הדת?
אנחנו לא מבינים מה זה נקרא לחיות בהכרת העולם הרוחני, העולם העליון. לחיות לפי חוקים רוחניים, נצחיים, לפי תפיסת המציאות הנצחית ובתוכה, שלא מרגישים את עצמנו מזדהים עם הגוף, אלא עם הנשמה. עכשיו אני מזדהה עם הגוף, והנשמה שלי מנותקת ממני, מההרגשה שלי, מההכרה שלי וגם מה שאני יכול להרגיש בתוך הנשמה, לא מורגש. פתאום אני עובר לכלי אחר לגמרי, לתוך הנשמה, ומרגיש את העולם כמו שהנשמה מרגישה אותו, ומרגיש שזה ה"אני" האמיתי ולא מה שהייתי קודם. קודם הרגשתי את עצמי מתוך הבשר ועכשיו אני מרגיש את עצמי מתוך הרוח, מתוך משהו אחר. אני אפילו מסתכל על הכלי הזה, על הגוף שלי ולא איכפת לי שהוא הולך למות. קוברים אותו באדמה? שיקברו. אין לי שום יחס מיוחד אליו.
אתה שואל איך יהיו החיים לאנשים שיגיעו להרגשה כזאת? קודם כל יש אנשים שחיים כך בעולם הזה, הרבה אנשים. יש הרבה אנשים שנמצאים בהרגשה כזאת, הרבה מקובלים נסתרים, עשרות. וכך הם מרגישים.
תאר לעצמך, כמה שתשפיע על כל הילוך החיים שלנו, גישה כזאת לחיים, ששייכת לגמרי לנשמה ולא לגוף. בגישה הזאת האדם משתמש בגוף כמו בכלי חיצון לגמרי, כדי להשפיע דרכו לאחרים ולהזיז גם אותם לתיקון ולהגיע לגמר תיקון הכללי של כל הנשמות. לזה צריכים גופים. אז כל מהלך החיים והמערכות שיש לנו בחברה, משתנים מקצה לקצה. על איזו דת אפשר לדבר. על איזו מסגרת חברתית, כמו שעכשיו?! הרי הכול משתנה. על איזו אמונה אפשר לדבר אם יש ידיעה וגילוי, על אמונה כמו שאנשים מאמינים במשהו עכשיו?! במה להאמין? אילו מנהגים לקחת אם הכול ברור, מה נותן תועלת ומה לא? וודאי שכל הדברים האלה נעלמים.
הדת בצורה שאנחנו מכירים אותה עכשיו, היא דת גלותית מתוך ניתוק מהרוחניות. בגלגולים עד חורבן בית המקדש היינו כולנו בהכרה הרוחנית, כולנו הכרנו את הרוחניות. גם את הילדים שלנו, גידלנו בצורה כזאת שהם גדלו ונכנסו להכרת הרוחניות, להכרת העולם הרוחני, שרוחניות וגשמיות הן אחת. היום אנחנו לא מסוגלים לתאר זאת. כך היו חיים כולם. פתאום הרצון לקבל קפץ עד כדי כך שניתק אותנו מזה. כמו שפתאום אני יוצא ממחשבה אחת למחשבה שנייה, אבל במרחקים ממש קיצוניים.
הרצון לקבל, האגו שקפץ, ניתק אותנו ונפלנו. בחושך שאנחנו נמצאים, בנינו לעצמנו מה שיכולנו – דת, כדי שעל ידי כל מיני פעולות חיצוניות שנעשה (חיצוניות ולא פנימיות, כי כבר אין לנו פנימיות) נתקרב לאיזו מין רוחניות.
זאת אומרת, אנחנו משחקים בניתוק מהרוחניות, בכאילו. זה נקרא דת. אני לא פוסל את זה. הדברים האלה יכולים להועיל מאוד ולתת מסגרת נכונה להתקדם לדת האמיתית. בעל הסולם במאמרו "מהות הדת ומטרתה" קורא לחוכמת הקבלה דת, ולמה שאנחנו מכירים כדת, הוא קורא מנהגים, שאנשים המציאו לעצמם כדי לבנות לעצמם מסגרת, מסגרת חברתית. זאת אומרת, מין תרבות, מועדון לכול האומה.
מה שאמרת כרגע לא מסתדר עם קבלת התורה בהר סיני, וכל המצוות שמפורטות בתורה.
מה זה קבלת התורה בהר סיני? מה זה קבלת המצוות? על זה נדבר בזמן אחר, נסביר את הכול.
"תורה" זה האור שמגלים ו"מצוות" זה תיקון הרצונות שנמצאים בנו.
ומה הן מצוות במובן הפיזי?
במובן הפיזי זהו משחק גשמי, שיכול לעזור לנו להיות במסגרת כלשהי, מסגרת גשמית, כמו שאמרתי, מועדון. מה זה מועדון? שאני לא חייב את זה. אבל על ידי קיום מצוות גשמיות אני קובע לעצמי בתוך החיים שלי מסגרת. אני עושה מהן עטיפה חיצונה על החיים שלי ולא יותר. כמו שאמרתי, לא איכפת לקדוש ברוך אם מישהו שוחט בהמה מהצוואר או מהעורף. לא איכפת לו. אלא בשביל מה נתנו מצוות? לצרף בהן את הבריות. לצרף על ידי הכוונה. וכוונה זה רוחניות. כוונה זה נקרא "תורת הסוד". מפני שאדם לא מבין, לא רואה, לא יודע מה זה. הכוונה באה וניתקנת רק על ידי האור העליון.
האם יש קשר בין חוכמת הקבלה לבין חזון הנביאים?
חזון הנביאים זה קבלה "נטו". מי זה נביא? נביא הוא, מקובל שהגיע לדרגה מסוימת בגילוי הבורא, הוא מתחיל להיקרא נביא.
[1]עוד על ט"ו בשבט ראו עיתון "קבלה לעם" גליון מס' 10