אות א'

אות א'

האדם שליבו משתוקק להשגת השאלה: בשביל מה הוא חי, מהי מהות החיים, וכמו שבעל הסולם אומר "מה הטעם בחיינו", אותו אדם מגיע ללמוד חוכמת הקבלה. כי רק על ידה הוא יכול להשיג את התשובה, ולדעת מהי מהות החיים שלו.

וכך אומר לנו בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": בְּרֵישׁ מִלִּים [בתחילת הדברים] , מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה[1]. "בריש מילים", כלומר, הדבר הגדול ביותר, שאין חשוב ממנו, הוא לפוצץ את "מחיצת הברזל" בינינו לבין חוכמת הקבלה. ולמה זה חשוב כל כך?

בעל הסולם אומר, שמחיצת הברזל הזאת נמצאת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעתחורבן בית ואילך, עד דורנו זה. אנחנו נמצאים ממש בניתוק מהחוכמה הזאת. וחשוב מאוד להתחבר אליה שוב, כי מחיצת הברזל היא שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד. כל הצרות, כל הבעיות שלנו ושל כל האנושות, הן בגלל שאיננו מבינים את החוכמה הזאת. איננו יודעים איך כל המציאות מתנהגת, ולכן איננו פועלים נכון. וזה המקור לכל בעיותינו.

מחיצת הברזל הזאת היא גם מעוררת פחד, שלא תשתכח חס ושלום מישראל, כלומר, יכול להיות שנהיה מנותקים לגמרי מחוכמת הקבלה, ואז לעולם לא יבוא הקץ לצרותינו. אם נתנתק ממנה, לא נדע איך העולם מתנהג, למה הטבע לוחץ עלינו ולמה אנחנו נמצאים בצורה כה אומללה. נעשה עוד ועוד שגיאות הולכות ומחמירות, ברצון לקבל שלנו, באגו ההולך והמתגבר, ואז לא יהיה סוף לצרותינו.

לכן בעל הסולם אומר, שאנחנו חייבים כעת, כל עוד לא התנתקנו מחוכמת הקבלה, ולמרות שאנחנו כבר נמצאים מאחורי מחיצת ברזל, להתחבר חזרה לחוכמת הקבלה. ובכך נצליח להחזיר את עצמנו למציאות האמיתית, ולחיים שהם באמת חיים, ולא הקיום האומלל שיש לנו היום.

וממשיך בעל הסולם ואומר, כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא שאלתו הראשונה, כששואלים אדם, למה הוא לא לומד, הוא אומר: למה לי לדעת כמה מלאכים בשמיםוכיצד נקראים בשמותיהם.

האדם חושב שחוכמת הקבלה מנותקת לגמרי מהחיים, מדברת על דברים מופשטים, שמסתובבים באיזו גלקסיה, באיזה חלל, ואינם קשורים אליו. ואינו מבין שזו חוכמה על האופן שבו הוא מתנהל, איך הטבע מנהל אותו, איך כוחות הטבע באים אליו ומפעילים אותו. ועל האופן שבו הוא בנוי בתוכו, פנימיות הפסיכולוגיה שלו, פנימיות הפיזיולוגיה שלו. המחשבות שלו, הרצונות שלו, מהיכן הם באים ומתעוררים, איך הוא מתמודד איתם, ואיך הוא חושב על כך בהכרה ובתת ההכרה שלו.

זאת אומרת, חוכמת הקבלה היא לימוד על האדם בלבד, אין יותר מזה. אבל מתוך חוסר הבנה ובוּרוּת מוחלטת, אנשים חושבים שהיא מנותקת מהם לגמרי. שהם יכולים לסובב כוחות חיצוניים כלשהם, ובכך לעשות שינויים בחייהם.

לכן באות ב' אומר בעל הסולם, שעלינו לעזוב לגמרי את כל השאלות המופשטות. ורק אם מתעוררת באדם השאלה "מה הטעם בחיי", אם הוא סובל בחיים שלו, ואינו יודע מה לעשות, אינו יודע מה קורה איתו, ולשם מה הוא נולד וחי ומת, אז אין לו פיתרון אחר אלא לפתוח את חוכמת הקבלה. ועל ידה הוא יידע מה קורה איתו, והאם יש באפשרותו לשנות, להבין ולדעת על קיומו, לעשות משהו בעצמו, להתקשר עם שורש החיים, עם מקור החיים.

להתקשר עם "מקור החיים", הכָּוונה שגם בחיים הגשמיים וגם בחיים הרוחניים, ברצונות, במחשבות, ובכל מה שקורה לאדם, הוא יראה את ה"מכונה", את המערכת הנקראת אלוקים, שנמצאת בתוכו ומפעילה אותו. ויראה שכל מה שכעת מתעורר בו, במוח, בלב, בכל האותות החשמליים והנוזלים ובכל דבר שישנו בגוף, כל מה שפועל, שבהבנתו הוא הגוף והסביבה וכן הלאה, הכול בא מבפנים, מהשורש הפנימי.

השורש הפנימי נקרא המקור של הטבע או אלוקים. ולגלות אותו ולחיות בקשר עם השורש הפנימי, נקרא שהאדם בעצמו מגיע לשורש של כל המציאות. וכאשר הוא חי מתוכו, הוא נמצא כמנהל, כמפעיל, את כל המציאות בעצמו.

שאלה: אם השורש של כל המציאות נמצא בתוך האדם, למה נאמר שהוא "מגיע לשורש"?

כי הוא נסתר מהאדם. מה שכעת מגולה לאדם מעצמו, זה רק הגוף שלו. הוא מרגיש את עצמו כבשר. כאשר הוא דוקר את עצמו זה כואב ולא יותר. הוא מרגיש פתאום מחשבות שמתעוררות, אבל הוא לא מרגיש מהיכן הן מתעוררות. הוא חושב על משהו, ופתאום על משהו אחר. הוא רוצה דבר מסוים, ופתאום הוא פוחד ממשהו ובורח ממנו. הכול בא מבפנים, אבל האדם אינו יודע מהיכן.

לכן חוכמת הקבלה נקראת החוכמה הפנימית, פנימיות התורה, פנימיות העולם. כי היא מדברת על השורש הפנימי שבטבע, הטבע המקורי, שהוא האלוקים. אמנם האדם משייך לו כל מיני רצונות, תכונות, אכזבות, שנאות ואהבות, כי האדם פועל כך שמהטבע החיצון שלו הוא משייך לטבע הפנימי כל מיני רגשות ויחסים כאלה. אבל למעשה ככל שנכנסים פנימה, רואים שאין דברים כאלה.

שאלה: כאשר האדם מגלה את כוח הבורא הוא מקבל שלמות. האם כאשר מקובל מתעצבן הוא מתעצבן כדי להראות חשיבות כלפי חוץ, או שהוא באמת מתעצבן?

השאלה הזאת היא לא לפי נושא השיעור. אבל למה מקובל לא יכול להתעצבן? האם לא כואב לו על הקלקולים?

לפי הגישה של ההודים או החסידים, אדם שנמצא בשלמות, בנירוונה, דבר לא מזיז לו. הוא לא דואג לכלום, הוא התנתק מכל הקלקול, ועלה כמה מטרים מעל פני הקרקע, וטוב לו. יושב על השטיח, אי שם באוויר, וזהו. האם כך רואים את המקובל? המקובל, ככל שהוא מתקדם יותר, ונכלל מכֶּלים חיצוניים יותר, ורואה באיזו צורה הם נמצאים, הוא נעשה רגיש יותר.

בשיעור זה למדנו, שחוכמת הקבלה מסבירה את הטבע הפנימי שבתוך האדם. תחילה קולטים מתוכה מהי תפיסת המציאות, למה האדם מרגיש כך את עצמו ואת העולם שסביבו, למה הרצונות והמחשבות מתעוררים כך מתוכו, ולמה הוא בנוי בצורה כזאת. מה התהליך עצמו שהוא עובר. ולאן, לאיזו מטרה, עליו להגיע.

ללא הבנת הדברים האלה, האדם אינו יכול להתערב בכל מה שקורה לו בטבע שלו, בתוכו, ובתהליך שהוא עובר. לכן תחילה לומדים מיהו האדם, מהו , ולאיזו מטרה הטבע דוחף אותו לבוא. ולאחר מכן לומדים איך להיכנס, להתערב בכך, ולשפר את האדם עצמו.

כי כמו שאומר בעל הסולם באות א', אנחנו מנותקים מנצחיות ושלמות. מאותו מצב שבו האדם קיים במצב הנצחי, השלם, ללא שום הגבלות, מעל כל מה שכעת נראה לו. והבעיה היא, שהאדם אינו יכול לנהל את השורש שלו, את החיים שלו, ולהביא את עצמו לדרגה הזאת של קיום. ולכן אומר בעל הסולם, שלימוד הקבלה הוא חובה לכל אדם.

[1] ר' יהודה אשלג, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בתוך: תלמוד עשר הספירות, חלק א (פתח תקוה: המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ז).