אותיות ב' – ג'
אות ב'
אסור לנו לקבוע שום דבר לפי העיניים שלנו, כי אנחנו אף פעם לא נראה את האמת. ואין לנו ברירה, אלא ללכת ולהתחזק במה שאומרים לנו המקובלים.
באות ב' של ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם אומר, שאם אחרי כל הצרות שאין לנו שום תשובה עליהן, נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו. זאת אומרת, בני אדם סובלים, נדחפים קדימה על ידי תענוג או ייסורים, ובאין ברירה חייבים לפתור את השאלה "בשביל מה אנחנו חיים?".
אם השאלה הזאת, כמו שאומר בעל הסולם, "מנקרת את מוחנו", ואנחנו כבר לא מסוגלים לברוח ממנה, אז אנחנו פותרים אותה. איכשהו הבורא מוביל אותנו לפיתרון. ואם אנחנו מסוגלים לברוח ממנה, זאת אומרת, שהרשימות שלנו עדיין לא התבררו סופית, בשרשרת הרשימות. ואז אנחנו מסתובבים ובורחים מהשאלה הזאת, משתדלים איכשהו לטשטש אותה. וכמו שאומר בעל הסולם, חוזרים להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול.
אבל כשאין ברירה, כבר לא חשוב מיהו האדם. ואנחנו רואים זאת על עצמנו, על כל מי שלומד קבלה בארץ, ובכל קצוות תבל. בשנה אחרונה פגשנו אנשים שלומדים קבלה בצ'ילה, מאימי, מקסיקו, טאלין ועוד. אלה אנשים, שמתעוררת בהם שאלת החיים. לא דת, מנהגים, או פילוסופיה, אלא שאלת הקיום: בשביל מה אני חי, למה החיים נגמרים, ושוב חוזרים, ואני סובל, ואחרים סובלים, מה קורה בתוך הטבע הזה. האדם שואל על משהו למעלה מהחיים האלה. כי הוא לא רוצה להישאר בחזקת "בהמה", להרגיש שחי כך סתם יום יום.
וכשהאדם שואל מה הטעם בחיי, אז אין לו ברירה – הוא רואה, שהוא גם לא יכול לקבל תשובה. אין פיתרון. כמו שבעל הסולם כותב: והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שכל כך סובל, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת.
זאת אומרת, ודאי שכולם מתעסקים בשאלה: בשביל מה אנחנו חיים, מה הטעם בחיינו, לשם מה הסבל הזה. אמנם יש כאלה, שעדיין חושבים, שטעם החיים שלהם בכסף או בכבוד. מילא, הם עדיין לא בררו את השאלה. אבל מי שבירר את השאלה, לא חשוב מהיכן הוא ומה הוא.
לכן אין לשאול איך אפשר שהאנשים יבינו את הקבלה, איך הם יבואו לקבלה, כשהפערים בין בני האדם הם כל כך גדולים. התשובה היא, שכשהשאלה "מה הטעם בחיי" מתבררת בתוך האדם, אין לו ברירה, הוא חייב למצוא את הפיתרון. הטבע שלו דוחף אותו לכך. דבר לא יכול לעצור אותו. הוא בקושי מחזיק את עצמו שלא יתפרץ כלפי הסביבה שלו, שמתנגדת ללימוד הקבלה. דוגמאות כאלה יש הרבה. דוגמאות של אנשים נמצאים איתנו בקשר חד סטרי, וגם אנחנו נזהרים שלא לחשוף אותם. בשביל מה לנו? וכך בכל העולם.
ואדם שהשאלה הזאת כבר איכשהו מתבררת בו, מוצא את חוכמת קבלה. יכול להיות שהוא יושב בקרחון כלשהו בצפון – זה לא חשוב, הוא בכל זאת ימצא אותה, זה בטוח. פתאום יזדמן לו מחשב נייד, פתאום הוא ילחץ בטעות על כפתור ופתאום יגלה את חוכמת הקבלה. כך קורה לכל אחד מאיתנו, במקרה.
זאת אומרת, לא צריך להסתכל על הפרצופים של בני האדם ולא על המרחקים הגיאוגרפיים, אלא לראות את הנקודות, כנמצאות בשדה רוחני אחד. ממש כמו החוקים בשדה חשמלי או מגנטי, אם נקודה אחת מתקרבת לאותה העוצמה כמו השדה, אז בהתאם לשדה הזה היא כבר מתחילה לנוע ולפעול. ואין שאלה "איפה הם ימצאו, איך הם יתקרבו?" הם מתקרבים בקצב, שהרשימות מתבררות בהם.
לכן בעל הסולם לא פונה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" לאנשים ששאלתם הראשונה על חוכמת הקבלה היא כמו שנאמר באות א', "בשביל מה ללמוד, הרי צריך למלא את הכרס בש"ס ופוסקים". הוא לא רוצה לפנות אליהם כלל. הוא שואל אותם על לימוד חוכמת הקבלה, וכך הם עונים. ודאי שכך הם עונים. וכך הם ימשיכו לענות, עד שיקפוץ בהם משהו בפנים. בעל הסולם פונה לאלה, שיש בהם את השאלה "מה טעם בחיים".
לכן ההפצה שלנו צריכה להיות רחבה ככל האפשר, בלי דיכוי ובלי לחץ. אלא אנחנו צריכים לפרסם לכל באי עולם, שקיימת תשובה לשאלה "מה הטעם בחיים". זה הכול. וכפי שמתפתחים הדברים החיוביים והשליליים – חיוביים מצד הפצת חוכמת הקבלה ושליליים מצד המשבר הכולל בעולם, האקולוגיה וכל מה שקורה בחיינו – אז מיום ליום יותר ויותר אנשים ישאלו "מה הטעם בחיי".
האנשים נעשים חכמים יותר, כי כל החוכמות וכל הייסורים וכל ההפצה של חוכמת הקבלה, מצטברים ונכללים זה מזה. זה לא מתקדם בתהליך ליניארי, אלא בעקומה חדה מאוד קדימה. ואז פתאום רואים שמשנה לשנה, כל העניין קופץ פי עשרות מונים.
אני חושב, שבשנה הבאה אנחנו נראה בעזרת ה' את העולם בוער כלפי השאלה הזאת, מכל הכיוונים. ממש כך. כי הרע, שיתגלה עוד ועוד, ידחוף את האדם לתשובה. לא תהיה לו ברירה, אפילו למות הוא לא יוכל. לא יתנו לו למות. הוא יהיה מוכן למות, אבל מהשמים לא יתנו לו. כמו שבעל הסולם כותב באות ג', החיים יהיו "קשים ממוות". כך נרגיש.
כי אם אדם לא יודע בשביל מה הוא חי, אין לו חומר דלק. הוא לא יכול להזיז את היד. אפילו את האצבע הקטנה הוא לא יכול להזיז. כל רגע בחיים הוא לא רוצה לנשום. אנחנו לא יודעים, עד כמה החומר שלנו מופעל מתוך הרצון. ואם לרצון אין שום מילוי קדימה, הוא פשוט חי כמו אדם, אבל בפנים הוא כמו דומם ולא מסוגל לזוז. לכל אחד מאיתנו קורה משהו קטן מזה, לפעמים. אבל זה יכול להגיע למצבים ולמימדים, שהמוות פשוט יהיה הצלה. אנחנו עוד נרגיש את זה.
אות ג'
מה לעשות אם יש בנו את השאלה "מה הטעם בחיי", כותב בעל הסולם באות ג': אכן, לפיתרון חידה סתומה זו, אם האדם רוצה לפתור את הבעיה, יש לו רק תשובה אחת, טעמו וראו כי טוב ה'. כלומר, מי שיש בו את השאלה הזאת חייב לגלות את הכוח העליון, שמנהל אותו, שמסדר לו את הכול, כי הכוח העליון אשם במה שקורה, ובכוונה הוא עושה זאת, כדי שהאדם יגלה אותו. לכך הכוח העליון דוחף את האדם.האדם צריך להגיע ל"טעמו וראו כי טוב ה'", בטעם ובראיה, זאת אומרת, בהשגה ברורה.
כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, זאת אומרת, אלה שעל ידי האור המחזיר למוטב שנקרא תורה, עושים תיקונים על הטבע שלהם, על הרצון שלהם, על סך כל תרי"ג הרצונות שלהם שמהם מורכבת נשמתם, המה טועמים טעם החיים, ברצונות המתוקנים. האור, הבורא, שמתגלה בתוכם, כשהם נמצאים באותה דרגה כמוהו, נקרא "טעם החיים".
והמה הרואים, זאת אומרת, משיגים ממש, ומעידים, כי טוב ה', כי המצב הזה הוא מצב נצחי, שלם, הרמוני, הוא משהו, שאין לנו זכר ממנו, כמו שכתבו חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב.
כלומר, אין לנו ברירה, אלא לגלות את הבורא. פשוט מאוד, זאת התשובה על שאלת החיים שלנו. אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את טעם החיים של קיום תורה ומצוות כהלכתן, זאת אומרת, בתיקון עצמו ובהרגשת האור הרוחני, שבו האדם קיים בנצחיות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של השם יתברך בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו, ועל כן אין לו עצה אחרת אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם. כלומר, למשוך את המאור המחזיר למוטב ולתקן את כל הרצונות, כי באופן זה מורכבת נשמתו.
וזה שכתוב בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע. לפני שהאדם משיג את המצב הרוחני של נתינת התורה, יש לפניו רק מוות, רע, ואין לו ברירה. פירוש, כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים. החיים האלה, שאנחנו חיים, נקראים חיים "למטה מסף החיים". משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו. מאין ברירה אנחנו חיים. חיים, כי חיים, כי אין מה לעשות.
אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות,כלומרעכשיו, עם השאלה "מה הטעם בחיי" ועם התשובה, שאנחנו שומעים על קיומה, כבר יש לפנינו דרך ואמצעי להגיע לנצחיות, לדרגת הבורא, אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמתיים השמחים ומשמחים לבעליהן כמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה'. רק בגילוי הבורא אנחנו יכולים להגיע להרגשת הטעם האמיתי. ועל כן אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה. וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים.
אבל מה זאת אומרת "בחרת בחיים"? כלומר, אם דוחפים את האדם למקום כלשהו ואומרים לו, רק כאן ימצא את המטרה, את המצב הנכון, אז איפה הבחירה שלו? הייתה לו שאלה, שמיררה את חייו: בשביל מה הוא חי, מה הטעם בחיים, איך אפשר להתקיים ולחיות לא מתוך חיסרון, אלא מתוך שלמות. והתשובה שקיבל היא, שאפשר לעשות זאת על ידי שיתקן את עצמו, והיא ניצבת לפניו כפיתרון יחידי. אז איפה הבחירה שלו?
באות ג' בעל הסולם אומר: שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה, אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות, שעלינו לתקן את עצמנו, שאז חיים באמת, משאין כן חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות.
ובאות ד' בעל הסולם מסביר מה זה "ובחרת בחיים". הוא כותב, שהבורא שם את ידו של האדם על הדבר הטוב, ואומר לו, שזאת הדרך. אבל בדרך הזאת יש בחירה בין הייסורים לבין התורה. כלומר אפשר למשוך את האור המחזיר למוטב על ידי קבוצה, ספרים ועצות שהמורה נותן, ואפשר לחכות עד שזה ירד אלינו, ועל ידי המכות להתקדם. אבל הדרך היא אחת, רק הבחירה היא כמה להשתמש באמצעים.
לכן אלה שיש להם את השאלה מה הטעם בחיים ודאי יבואו לחוכמת הקבלה, כדי לפתור את השאלה. הם יבואו מכל קצוות העולם, מכל מקום שהוא. ולא חשוב מה צבע עורם, איך הם נראים, בני כמה הם או מה מינם. אלה הרשימות שמתעוררות .
ואלה, שאין בהם את הרשימות, ירצו לעצור את לימוד הקבלה בכל וכל. וגם כאן לא משנה מיהו האדם. דווקא הקליפה יושבת בירושלים, מקום החורבן, שם כל הטומאה. לכן אסור לנו להסתכל על הצורה החיצונית, ממנה לא מתברר דבר.
שאלה: מה יהיה עם אלה שמתנגדים ללימוד חוכמת הקבלה?
בכל אדם נמצאת השאלה "מה טעם בחיי?". אבל יש כאלה שיכולים, כמו שאומר בעל הסולם, "לזרום כדאתמול", לטשטש את השאלה. ויש כאלה, שלא רק מטשטשים את השאלה, אלא לכאורה טוב להם, והם יכולים לומר לעצמם שהם מאושרים. הם מרוויחים יותר מכולם, מכבדים אותם, הם שולטים על אחרים, יש להם ביטחון למחר. לשם מה להם לחשוב מה יהיה מחרתיים. לפי כל הסדרים בחברה הם בטוחים בעצמם, שעד סוף החיים יהיה להם מספיק מהכול.
ראיתי אנשים שדברו כך, ואחרי כמה חודשים חזרו כאילו אין להם כלום. החיסרון שהתגלה בפנים, השאיר אותם ריקים. ולא חשוב אם יש להם כסף רב ושליטה ומשרה מיוחדת. כל זה לא שייך ל"רשימו" הגבוה יותר שהתגלה בהם.
הכול יקרה בהדְרגה, אין מה לדאוג.
שאלה: למה הישראלים נראים לנו אטומים יותר מאחרים?
העם שלנו הוא עם אטום. כל כך הרבה שנים הוא קיים, כל כך הרבה השְפלות ודיכויים ומכות הוא עבר, ובכל זאת הוא נשאר בלי שום מוסר השְׂכל, הוא שוכח. זה נקרא "ואני הכבדתי ליבו של פרעה". פרעה מקבל מכה ואומר "תצאו ממצרים. אני לא רוצה אתכם, אני רק סובל בגללכם". ובני ישראל, רוצים לצאת? לא. "מה פתאום", הם אומרים, "זה היה אתמול, ולא היום".
אז "הכבדת הלב" נקרא, שהאדם שוכח את מה שהיה אתמול. כדאי לו להיות במה שקורה היום. את המכה של אתמול הוא לא זוכר, כי יש "רשימו" חזק יותר. כך מתגלה למי שהוא אטום. אטום הוא מי שלא יכול לעבוד עם ה"רשימו" של היום יחד עם ה"רשימו" של אתמול.
אנחנו רואים עד כמה היהודים חכמים בכל מקום שבעולם, הם מוצלחים יותר מכל אחד אחר בכלכלה, במדע, בכל מיני דברים, אבל כשהם צריכים לעשות משהו עם הפנימיות שלהם – זהו, הכול נגמר. כאן בארץ אם נסתכל על העם – זה שוק. זו בושה לחשוב. הכול כדוגמה ממש הפוכה. זו התגלות הכבדת הלב.
שאלה: והתיקון הוא אמור להתחיל דווקא מהעם הזה?
התיקון חייב להתחיל מהעם הזה בגלל שלעם הזה יש רצונות ורשימות גדולות יותר מאשר לכל יתר העמים. הוא אכזרי, הוא אגואיסטי יותר מכל האחרים, לכן ממנו חייב להיות התיקון. ניתן לומר, שהתיקון בא מהקל לכבד. איך יכול להיות? אולי צריך להתחיל מאסקימוסים או הודים, שטוב להם. קל לתקן אותם מ"טוב" הזה, ל"טוב" אחר. הודי, גם אם נהפוך לו הכול, לא יהיה איכפת לו. אבל יהודי, שמנסים לשנות אותו, הרצון שלו, האגו שלו, נורא.
אנחנו צריכים להבין, שבתיקון מקל לכבד מדובר על הרשימות, ששייכות לרוחניות ולא לגשמיות. להודים יש רצונות קטנים לגשמיות. ליהודים יש רצונות גדולים לגשמיות. אבל יכולים להיות ליהודים רצונות לרוחניות. האם יש להם, זאת שאלה. אבל אם הרצונות האלה מתגלים, אז יהודים צריכים לתקן אותם. כי בהודי עד שיתגלה רצון לרוחניות, ייקח עוד הרבה זמן.
הם מתפתחים מהר מאוד. למה סין, הודו, כל אסיה עכשיו נכנסות להתפתחות גדולה? כי הן השלב השני, שיבואו לתיקון. זה יהיה תיקון גדול מאוד. והן יבואו, ויותר מהר מאירופה. הן יעקפו את אירופה ברצונות הגדולים שלהן ויתקרבו לחוכמת הקבלה מהר יותר. הדת שלהן לא תיתן להן תשובה כמו הנצרות. ולכן שם ההתפתחות. ההתפתחות בסין ובכל אסיה היא רק משום שהן חייבות עכשיו להיכנס למרוץ התיקון. צריך לראות זאת לפי הרשימות, התמונה היא מאוד ברורה.
שאלה: סיפרתי על עיתון "קבלה לעם" לפרופסור ישראלי, שלמד קבלה הרבה שנים באוניברסיטה, אבל מבחינה היסטורית. הוא ציין, שאחת מהבעיות בעם ישראל היא, שהעם מחולק לדתיים אורתודוקסים, לשמאלניים וימניים, לעשירים ועניים. והשילוב הכי נורא זה עניים דתיים ימניים. הם בשום פנים ואופן לא רוצים לשנות דבר, להגיע להסכמות כלשהן, למצוא דרך, שיכולה להועיל לישראל.
לא נכנס לפוליטיקה ולחלוקת האוכלוסייה. האנשים שופטים לפי הכלים שלהם, עשיר, עני, דתי, חילוני, משכיל, לא משכיל וכן הלאה. אם אני מסתכל על האדם, אני משתדל לראות איפה ה"רשימו" שלו, באיזה מצב, באיזה סיבוב הוא נמצא. ולפי זה אני רואה מה קורה איתו.
זה יכול להיות מישהו, שנמצא ועובד בשוק, ופתאום מתגלה בו משהו והוא פורץ משם ומגיע לתיקונים גדולים, או ההפך. האדם אמנם נמצא בסביבה שלו, שמתוכה הוא בכל זאת בא עם ההשכלה, עם ההכנות, אבל זה לא משנה דבר, אלא רק מסייע ל"רשימו" להתממש. ולכן לא משנה כמה האדם מבין ויודע. וגם אנחנו, כמה שנחקור על השפעת העיתונים שלנו ובכלל על כל העבודה שלנו, שום דבר בעצם לא יקבע לעתיד שלנו. כי אנחנו פועלים במישור אחר לגמרי מכל יתר העסקים, שהעולם עוסק בהם.
לכן כל המחקרים, כל האמצעים, שהעולם המציא לעצמו, כדי לדעת איפה, מי, כדי לשקול את עצמו, את ההצלחה שלו, אצלנו הם לא יעבדו. כי מדובר ב"רשימו" הרוחני. אם הוא קופץ, אז כל היתר, כל המכונה הזאת שבעולם הזה: הכלכלה, החינוך, התרבות, כל הפוליטיקה,הימין והשמאל, הכול כבר נמחק. ראו את האנשים בקבוצה שלנו. מהיכן הם באו? כל אחד לגמרי שונה מהאחר.