אותיות ז' – ט'
אות ז'
עתה תבין את שני הצדדים, שבמטבע של העסק בתורה ומצות."שני הצדדים שבמטבע", הם שני השלבים שהאדם עובר בהתפתחות הרוחנית שלו. שלב אחד לפני מחסום ושלב שני אחרי המחסום.
כי צד הא' הוא דרכה של תורה, כלומר, ההכנה הרבה, שהאדם צריך להכין את טהרת גופו בטרם שיזכה לעצם קיום התורה והמצות.לפני שהאדם מגיע למחסום ומתחיל לעבוד עם הרצונות שלו בתיקון הכוונה עליהם, הוא נפטר מהכוונה "על מנת לקבל", בשני שלבים של הסתר. זה השלב הראשון, הצד האחד שבמטבע. הצד השני של המטבע, או השלב הרוחני, הוא שהאדם מקבל מלמעלה כוח ומתחיל לתקן את הרצונות שלו. קודם הוא מתקן את הכוונה "להשפיע על מנת להשפיע" על כל הרצונות, ואחר כך "לקבל על מנת להשפיע" על כל הרצונות.
ולפני המחסום בהכרח שעוסק בתורה ומצות שלא לשמה אלא בתערובות של להנאתו עצמו."לא לשמה", זאת אומרת, שהוא חושב שיש לו רווח מהעסק בתורה ובמצוות, ועדיין לא יכול להפטר מהמחשבה הזאת. שהרי עדיין לא הספיק לזכך ולטהר את גופו, מהרצון לקבל הנאות מהבלי העולם הזה. "העולם הזה" פירושו לקבל לעצמו. ובעת הזאת, מוטל עליו לחיות חיי צער ולעמול בתורה, כנ"ל במשנה.
אכן אחר שגמר והשלים את דרכה של תורה,זאת אומרת, אחרי שעבר את כל השלבים שהיה צריך לעבור בהסתרה, בהסתר כפול ובהסתר רגיל, וכבר זכך גופו, ומוכשר לקיים התורה והמצות לשמה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו,להשפיע נחת רוח לבורא, זה נקרא "לשמה". הרי הוא בא לצד השני של המטבע, שהוא חיי עונג ושלוה רבה, שעליה היתה כונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", דהיינו החיים המאושרים ביותר שבעולם הזה ועולם הבא.
"חיים מאושרים בעולם הזה ובעולם הבא", זאת אומרת, שבכל תפיסת המציאות שלו האדם מרגיש את עצמו מאושר. הוא רואה את הכוח שפועל עליו, הוא מזדהה איתו. ולכן כל מה שקורה לו זה רק אושר. ההזדהות שלו עם הבורא, הדביקות, הייחוד שלו עם הכוח שפועל, מביאות אותו לכך שכל מצב שיהיה, הוא מקבל כמצב הטוב ביותר. כי הוא מזדהה עם הכוח שפועל.
יותר מזה, הוא אפילו מקדים את הכוח שפועל עליו, הוא רוצה שיפעל עליו עוד יותר. זאת אומרת, הוא גם מרגיש את המצב הנוכחי כטוב, כי הוא מאוחד עם הכוח שמזמין לו את המצב, והוא גם רוצה להזדהות עוד יותר עם הכוח הפועל. בכל מצב שיקרה, הוא כבר מתאר לעצמו שהוא עוד יותר מקושר.
הוא כביכול בונה את העתיד שלו בעצמו. וזה נותן לו הרגשת אין סוף, אין גבול. העתיד כבר לא מגביל אותו. להפך, הוא מתרחב להרגשת אין סוף פנימית, כי את המַדֵרגה הבאה, איזו שתהיה, האדם כבר מקבל במלואה כדבר נעלֵה עוד יותר מההווה.
אות ח'
והנה נתבאר היטב, ההפרש הגדול בין חכמת התורה לשאר חכמות העולם, כי שאר חכמות העולם, אין השגתן מטיבה כלל את החיים שבעולם הזה, כי אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים שהולך וסובל במשך ימי חייו.
בכל ההתפתחות האנושית, הטכנולוגית, הכלכלית, החינוכית, שהאדם בונה, אם היא במסגרת הרצון ליהנות לעצמו, האדם תמיד הולך לקראת מדרגות יותר ויותר גרועות. מתגלה לו יותר ויותר רע. הוא לא מודה בזה, הוא חושב שבעתיד עוד יכול להיות משהו טוב באותה המסילה. אבל אנחנו נמצאים במצב שבו כל האנושות כבר מבינה, שיותר טוב לא יהיה. כולם חושבים איך להמשיך להסתדר כמו שהיום. כבר לא כל כך חושבים שמחר יכול להיות יותר טוב.
בעל הסולם אומר שכל מה שהאדם עושה, אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים שהולך וסובל במשך ימי חייו. יכול להיות שהמדע או שהטכנולוגיה עוזרים לנו לעשות הכול, אבל האדם נעשה מזה פחות ופחות מאושר. מתגלה לו ההפך, עד כמה שזה לא עוזר לא לאושר הפנימי, ולא למילוי הפנימי. קודם לא האמינו לכך, והיום זה כבר מתגלה.
על כן אינו מוכרח לתקן גופו, ודי לו בעמל שנותן בעדם, בעד חוכמות העולם, כמו כל קניני העולם הזה הנקנים על ידי יגיעה ועמל עליהם ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין כל חוכמות העולם הוא, שחוכמת הקבלה דווקא משנה את פנימיות האדם. היא מביאה אותו לתפיסה אחרת, להרגשה אחרת של המציאות. מה שאין כן כל יתר החוכמות, כביכול נותנות לנו אפשרות לשלוט יותר ויותר, אבל הן משאירות אותנו עוד יותר אומללים וריקניים.
ההבדל בין כל החוכמות לחוכמת הקבלה הוא, שבכל החוכמות אנחנו לומדים איך לשלוט על הטבע החיצון, ובחוכמת הקבלה אנחנו לומדים איך לשנות את הטבע שלנו. אמנם זו חוכמה, ואלה חוכמות, אבל ההבדל ביניהן הוא הבדל עקרוני.
בחוכמת הקבלה האדם חייב לעבוד בצורה פנימית, ועל עצמו. לכן יש כאן תנאים של קבוצה, לימוד מיוחד, ופעולות מיוחדות. מה שאין כן בחוכמות האחרות, הוא יכול להיות אגואיסט, הוא יכול להישאר כמו שהוא, ודווקא עד כמה שיש לו אגו גדול יותר, הוא יותר מתקדם מהאחרים. גונב דעה, גונב כסף, ועוד כל מיני דברים, ועל ידי זה מתקדם. מה שאין בחוכמת הקבלה, בתיקון הפנימי. ההבדל בין חוכמות העולם הזה לבין חוכמת הקבלה גדול מאוד.
מה שאין כן עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל כל אותו הטוב שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", על כן ודאי שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי לאותו הטוב האלקי.
לכן אנחנו אומרים שחוכמת הקבלה היא חוכמה, אבל היא חוכמה שמתגלָה לאדם בהתאם לכמה שהוא משתנה בתוך עצמו. וזה לא כל כך מובן לאנשי מדע וגם לא לאנשים בכלל: "אנחנו צריכים לדעת כמה דברים יש לנו בשמיים, רוצים לדעת על העולם הרוחני, רוצים לפתוח את הכוחות האלה, רוצים שהם יעזרו לנו לעשות את החיים שלנו יותר טובים. אנחנו מסכימים שיש כזאת חוכמה, שבה אנחנו יכולים לגלות את הכוחות שפועלים על המציאות, אז בואו נגלה". ובחוכמת הקבלה אומרים "בואו נגלה, אבל איך? תשתנו". זה מאוד שונה מכל החוכמות האחרות.
ולכן ששואלים, מה לעשות? התשובה היא ללמוד. על ידי הלימוד בא המאור המחזיר למוטב. לא צריך ללמוד כמו שלומדים בקבוצת מקובלים, אבל בכל זאת האדם צריך למשוך אל עצמו ידיעה חדשה על העולם הרוחני, כדי שזה ישפיע עליו. וזה משפיע, אפילו אם האדם לא חושב שזה ישפיע עליו. הלימוד בעצמו, אם הוא לומד נכון, מתחיל לשנות אותו. כמו ילד שגודל ולא יודע לָמה הוא גודל, יש שלבים בלימוד חוכמת הקבלה שבהם האדם מתקדם, למרות שהוא לא יודע מה זו התקדמות ומה נותן לו הלימוד. אומרים לו להשתתף בקבוצה, והוא משתתף.
ודאי שהעולם כולו לא ישתתף בקבוצות, אלא רק ישמע על החיבור בין הנשמות. אבל הלימוד הזה, הידיעה הזאת, המידע הזה, שיתפשטו בכל העולם, הם ישנו את בני האדם. ומתוך השינוי, אך ורק מתוך השינוי הפנימי, הם יגלו את הכוחות העליונים. במידה שיגלו אותם, כלומר יזדהו איתם, במידה הזאת יתחילו להרגיש שהם מפעילים אותם ועושים את החיים, את העתיד שלהם בעצמם.
לכן לא צריך לפנות לאנשים ולומר, שהם חייבים ללמוד את חוכמת הקבלה, או כשהם ישתנו, הכול ישתנה. כי הם לא יבינו את זה. כמו שלא מבין זאת מי שכבר הגיע ללימוד הקבלה. גם אם מספרים לו על כך, הוא עדיין לא שומע. הוא בא לפתוח ספר כדי לדעת מה לעשות וכדי להרוויח מזה. הגישה שלו היא כמו ביתר המדעים. אבל לאט לאט היא משתנה, והאדם מתחיל להבין, שרק שינוי פנימי, פותח לו מציאות חדשה. השפעת האור העליון על האדם מביאה לו, לאט לאט, את היחס הזה, החדש.
שאלה: אור זה מידע?
אור זה לא מידע. אור זה משהו שפועל על האדם, מפני שהוא לומד על מצבים רוחניים.
אפילו שהוא לא מבין את המצבים הרוחניים, ואומר מילים סתם, וחושב עליהם בצורות משלו, ומתאר אותם בצורה לא נכונה. אבל אם הצורות עצמן שמגישים לו הן צורות נכונות, אם הספר נכון, אם הוא נכתב על ידי בעל ההשגה, אז החומר עובד.
שאלה: אפשר להגדיר את האור במילה אחרת?
האור זה הכוח הפנימי שבטבע, שמשנֵה את הרצון. הוא נמצא ומחזיק את הרצון, משנה את הרצון במידה שהאדם קורא עליו.
שאלה: אפשר לקרוא לאור מידע מהטבע?
אפשר שיקרא "מידע נכון על פעילות הטבע",שזה כמו לומר: "האור שמתפשט מהבורא לנבראיו".
שאלה: האם במקום לומר, שבזמן הלימוד בא אור שמחזיר את האדם למוטב, אפשר לומר שבזמן הלימוד בא מידע מהטבע, שמדבֵר על מצבים העתידיים של האדם?
מתוך שהאדם לומד על מציאות רחבה יותר, הנסתרת מחמשת חושיו, נפתח לו החוש השישי. גם במילים כאלה אפשר לתאר זאת, אבל זה לא חשוב.
מה שחשוב באמת הוא, שהאדם ישמע, שיקרא, שיתקשר במשהו למצב מתקדם יותר ממצבו, באמצעות ספר, סרט או כל אמצעי אחר. רצוי שהמצב הזה בכל זאת ידבר על רוחניות, על השפעה, על מידות ההשפעה, על תמונות ההשפעה.
שאלה: מהי יגיעה?
"יגיעה" נקרא, שהאדם משתדל לתאר את עצמו שנמצא במצב הרוחני. שהוא עובד עם כוחות וכוונות רוחניים, המנותקים מהאגו שלו. זו יגיעה ממש. הוא משתדל כביכול לצאת מעצמו, להיות מנותק, להיות מעבר לטבע שלו. המאמץ הזה נקרא "יגיעה". לכן היגיעה היא מעל כוחות האדם. זאת אומרת, מעל כל מה שהוא מסוגל לעשות. יגיעה היא שהאדם רוצה להיות מֵעֵבר לְמה שהוא יודע, שזה הוא.
שאלה: איך לערב את הקבוצה ביגיעה בצורה נכונה?
איך אפשר לערב את הקבוצה או כל אדם, בצורה נכונה? על ידי שקוראים ומפרשים על מה מדובר בצורה כמה שיותר אמיתית. זה מה שאנחנו משתדלים לעשות בעיתון "קבלה לעם". אנחנו מספרים לכולם בצורה הקלה ביותר על המצבים הרוחניים.
שאלה: אדם שמתייגע לתאר את תמונת המצב המתוקן שלו, איך הוא יכול לתאר נכון מהי קבוצה בתוך התמונה הזאת?
את הקבוצה במצבה האמיתי מתארים כאוסף של נשמות המחוברות יחד. להרגיש את החיבור שלנו, שאנחנו קשורים יחד, זו התמונה האמיתית.
אנחנו נמצאים בחמישה חושים, שמסתירים את התמונה האמיתית הזאת. ואם ניפטר מה"גוף" שלנו, נראה שנמצאות כאן נשמות, ושאנחנו קשורים זה לזה. אז בואו נתחיל להתייחס אחד לשני ולכל העולם, מתוך התמונה הזאת של חיבור הנשמות כמערכת אחת.
אם האדם משתדל לראות את עצמו, את הקבוצה ואת החיים בצורה כזאת, אז היחס שלו לחיים הפרטיים שלו, לחיים החברתיים שלו ולכל העולם, זה המאמץ שהוא עושה. זה ולא יותר.
המצב האמיתי כבר קיים, אלא אנחנו צריכים רק לעבור אליו ולגלות אותו.
שאלה: האם יש מצב של יגיעה שבו האדם רואה את עצמו במצב מתוקן, בלי לצרף ליגיעה את הקבוצה? בזמן הלימוד למשל, או במשך השגרה היומיומית.
לא. אפילו מקובל שלמד בדורות הקודמים, היה חייב לתאר את עצמו כלפי כל האנושות. כמו שאמר הרב קוק, "הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם" [1]. הוא חייב לעשות את זה, כי זה מה שמתגלה לו. מתגלה לו הכלי הכללי שבו, במידה שהוא מזדהה איתו, ומתחבר אליו, במידה הזאת הוא מגלה את הבורא. המצב המתוקן קבוע, עלינו רק לגלות אותו ולהתכלל בו. אנחנו מתקנים את הקליטה שלנו בלבד, שום דבר לא משתנה. זה נקרא גילוי, לגלות את הבורא, לגלות את הרוחניות. לגלות מתוך הקיים.
אות ט'
גם נתבאר היטב מה שאומרת המשנה, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה, כי בכונה גמורה דייקו זאת, להורות, כי חיי העולם הזה המאושרים, אינם מוכנים אלא רק למי שהשלים את דרכה של תורה, באופן, שענין הסיגופים של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה נוהגים רק בעת היותו בדרכה של תורה, כי על כן דייקו ואמרו "כך היא דרכה של תורה וכו'".
"דרכה של תורה" זה זמן ההכנה שבהסתר כפול והסתר רגיל, בצדו האחד של המטבע. כלומר שני השלבים הראשונים לפני שעוברים לצד השני, שהוא דרגת שכר ועונש ודרגת האהבה. ב"דרכה של תורה", כשאנחנו עדיין נמצאים בה, יש עניין של סיגופים, ייסורים וכל מיני פעולות ומצבים לא נעימים.
ואחר שגמר דרך זו של שלא לשמה בחיי צער וסיגופים."גמר" נקרא שהשקיע הכול, כמה שיותר, כמה שהיה צריך להשקיע לפי המבנה שלו, במאמץ לצאת ממנו למצב מתקדם, שבו הוא קשור עם כולם, מחובר עם כולם, משפיע לכולם. מסיימת המשנה, אשריך בעולם הזה. למה כתוב, אשריך בעולם הזה? למה לא בעולם הבא, למה זה קשור לעולם הזה? כי תזכה לאותו האושר והטוב שבכונת הבריאה, וכל העולם כולו יהיה כדאי לך, דהיינו אפילו העולם הזה, ומכל שכן לעולם הבא.
זאת אומרת, שבאותו המצב שבו האדם נמצא, הוא מגלה אושר ואור אין סופי, לפי המדרגה שלו. גם המצבים הבאים כבר לא נראים לו כמו "דרכה של תורה", אלא כולם הם "מחיל לחיל", מִהדרגה הקטנה לדרגה גדולה יותר ויותר. זאת אומרת, ה"עולם הזה" הוא הדרגה הנוכחית, וה"עולם הבא" הוא הדרגה הבאה. וכך האדם מתקדם.
שאלה: באות ח' בעל הסולם כותב, שצריך לזכך את הגוף. מה זה לזכך את הגוף?
"לזכך את הגוף", נקרא להחליף את הכוונות שעל הרצונות. גוף נקרא רצונות. גוף טמא, נקרא רצונות עם כוונות "על מנת לקבל". גוף מזוכך או טהור, נקרא רצונות עם כוונה "על מנת להשפיע". הגוף בעצמו ניתן לאדם עם עשר הספירות שלו, שמתגלות יותר או פחות בעוצמת הרצונות. אבל רק בהתאם לכוונה שהאדם יכול לגלות על פני הרצונות.
אם יש לאדם כוונה קטנה, בהתאם לכך מתגלים לו רצונות קטנים. אז הוא נקרא קטן. אם הכוונה "על מנת להשפיע" גדולה יותר, מתגלים רצונות גדולים יותר. וכך הוא גדל.
בנו תלויה הכוונה. הרצונות יתגלו, בהתאם למידת הכוונה. הרצונות צריכים לגדול עד למידה שלמה. מהי מידה שלמה, האדם לא יודע. האדם עובד על הכוונה, והרצונות תמיד מתגלים בהתאם לכוונה. אמנם בעבודה בג' קוים, כבר יש שלבים, כניסה ויציאה לימין ולשמאל, לרצונות ולכוונות. אבל האדם צריך לדאוג רק לכוונות.
נאמר, שלא איכפת להקדוש ברוך הוא איך האדם שוחט את הבהמה, אלא הכוונה, איך הוא שוחט, היא שחשובה [2]. וכך בכל מעשה ומעשה של האדם. אין בעולם שום דבר מיותר, אלא כל דבר נמדד כטוב או רע בהתאם לכוונה, אם היא "על מנת לקבל", מה שנקרא "לא לשמה" או פחות מ"לא לשמה", או אם הכוונה היא "על מנת להשפיע", מה שנקרא "לשמה". זה הכול.
הרצונות הם חומר הבריאה. הבורא ברא אותם על ידי האור. הרצונות והאור עומדים זה מול זה, והאדם בונה כוונות. הכוונות בלבד, הן שנקראות "אדם".
שאלה: מה קורה עם עביות הרצון בזמן שהאדם עובד על הכוונה שלו?
העביות בעצמה גודלת בהתאם לגודל הכוונה. למשל, אם יש לאדם כוונות בעשר גרם, אז מתגלָה לו עביות בעשר גרם, והוא עובד עם הכוונות ועם העביות יחד, שזה נקרא הכלי שלו. הכלי נמדד, לפי גודל המסך, לפי גודל הכוונה בלבד. רק המסך, הוא המדידה.
שאלה: אנחנו לומדים, שהמילוי הוא בכוונה עצמה, באור חוזר, בהשפעה.
גם המילוי הוא בכוונה. במידת ההשתוות של האדם, עם האור.
שאלה: אז מה הרצון מקבל?
הרצון שלנו עובד רק כדי להשתתף בכוונה.
שאלה: מה עושה הרצון?
בלי רצון אין לאדם כוונות. כוונות הן על הרצון, אבל הרצון שמתגלה ליד הכוונה, מתחבר לכוונה, ובצורה כזאת האדם עובד.
שאלה: האם זה רצון גשמי?
לא חשוב איזה רצון זה, גשמי או אולי רוחני.
אנחנו עדיין לא יודעים מה זה תרי"ג רצונות. אם מדובר על הרצונות לפני המחסום, אז אלה רצונות גשמיים. אם מדובר על רצונות למעלה מהמחסום, אז אלה רצונות כלפי הבורא, שהם כבר רצונות אחרים.
שאלה: מה זה רצון לא גשמי?
אני לא יודע איך לתאר לכם רצון לא גשמי. רצון ליהנות מהאור – זה נקרא רצון.
ועכשיו יש לי רצון ליהנות מכוס מים.
שאלה: האם רצון לא גשמי הוא רצון ליהנות מהשפעה?
רצון ליהנות מהשפעה זו טומאה.
שאלה: אבל גם בגשמיות אנחנו מבינים מה זה ליהנות מנתינה.
נכון, אבל השאלה הייתה על הרצון, לא על ההנאה מנתינה או מקבלה, אלא על הרצון עצמו. ובמצבנו העכשווי, אין לנו רצונות רוחניים, אפילו לא כוונות.
רצונות זה תרי"ג רצונות שמתגלים כנגד תרי"ג אורות, שמהם האדם רוצה ליהנות. כך למשל עכשיו, כשאנחנו רוצים ליהנות מכל מני תענוגים – ממים, מאוכל, מחום, מאויר צח – מתגלים רצונות.
שאלה: מה לעשות עם הספקות שמתגלים במהלך הלימוד?
הספקות שמתגלים, זה עבודה. ספקות תמיד יהיו. תמיד יהיה דבר לא מובן, שלא נמצא בהכרה של האדם, שלא נמצא באחיזה שלו. ולא רק ספקות, אלא לפעמים האדם רואה תמונות הפוכות מרוחניות. הוא לא יכול להצדיק את הרוחניות, הוא לא יכול להצדיק את העליון, את החבר, את המורה. זה יותר מספקות, זו התנגדות.
איך להתמודד עם כל זה? יש רק אפשרות אחת, ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת". אנחנו לא רואים שום הצדקה והוכחה לֵמה שהמקובלים מספרים לנו בספרים, אבל אנחנו חייבים ללכת לפי הכתוב, ולבדוק. זה נקרא אמונת חכמים, בלעדיה אי אפשר להתמודד.
אנחנו יכולים לא להאמין לכל מה שמספרים לנו המקובלים. יכולים לומר שהכול שטויות, שהומצאו כדי לבלבל אותנו ולשקר לנו. אפשר להמציא אלף ואחד תירוצים. אנחנו רוצים שיראו לנו, שיתנו לנו הוכחות. אבל אין לנו בחמשת החושים שלנו, את מה שמסופר עליו בספרי הקבלה. לכן יש לנו ספק לגבי הצורות, שלא מתגלות בחמשת החושים. איך נוכל לקבל את מה שאומרים לנו המקובלים כדבר מהותי, כאמת, כדבר מוחשי? אם אין לנו חוש לזה, מדוע שנאמין להם?
זה נקרא בחירה. על האדם להיכנס לסביבה, והסביבה תשטוף לו את השכל. הסביבה היא שתחייב אותו ותיתן לו כוחות להאמין. "להאמין" פירושו איננו לומר "אני מאמין", אלא ללכת למעלה ממה שמרגישים בחמישה חושים, ולקבל מה שכתוב בספרים, כדבר עוד יותר בטוח, עוד יותר מוחשי, כאילו שהוא מגולה בחוש. זו אמונה. לכן בעל הסולם אומר באות י"ז: "לפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד להתחזק באמונה". זאת אומרת, להגיע לכוח ההשפעה.
יש כאן דיוק שאותו אנחנו לא כל כך יכולים לתפוס. מה זה להגיע לכוח ההשפעה? האם אז האדם יראה את העולם הרוחני? אם כמו שהוא עובד עכשיו לפי הציווי "אין לדיין מה שעיניו רואות" [3], כך הוא יעבוד גם כשיגיע לכוח ההשפעה, אז מה ההבדל בין הכלים האגואיסטיים של האדם לפני שהגיע לכוח ההשפעה, לבין הכלים שירכוש אחר כך? אם הוא יראה את העולם הרוחני, לא יהיה לו ודאי שום ספק, אז הוא יעבוד ויעשה הכול. מי יברח מרווח כל כך גדול?
אלא שאת הנקודה הזאת בדיוק אנחנו לא תופסים. אנחנו מקבלים תכונה שנקראת אמונה או השפעה, שהיא לא לפי הכלים דקבלה שלנו. זו תכונה שהאדם הולך בה ללא שום יחס לעצמו.
[1]מתוך השיחה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ראי"ה קוק, 1865 - 1935) עם הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר, 1854 - 1945).
[2] בראשית רבה מד, א: "וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לאנתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".
[3] נידה דף כ ע"ב. להסבר ראה ר' ברוך אשלג, "הושע עבדך אתה אלקי", מאמר תפג, תשמ"א, בתוך: דרגות הסולם (בני ברק: בני ברוך, 1996): "נמצא שכל שלמותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"; ר' יהודה אשלג, "נקי וצדיק אל תהרוג", מאמר קלה, בתוך: שמעתי: "'נקי' פירוש נקיות הדבר, המצב איך שהוא רואה. כי 'אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות'. ואם הוא לא מבין את הדבר או שלא יכול להשיג את הדבר, אין לטשטש הצורות כמו שהן נראות לעיניו".