אותיות י"ג – י"ז
מבוא
באות י"ב למדנו, שאור התורה מאיר רק לבעלי אמונה. במובן שלנו, אור התורה זה אור חוכמה שמתלבש באור דחסדים. האדם צריך לגלות את הבורא, את כל השמות הקדושים, למלא את הכלי דנשמה שלו, והוא עושה זאת רק על ידי תיקון הרצונות בכוונה "על מנת להשפיע". שאז, על פני הרצונות, יש לו אור חסדים. ובתוקף אור החסדים שנקרא אמונה, מתלבש בו אור חוכמה, שנקרא אור התורה.
לכן בעל הסולם אומר באות י"ב: "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה ומצוות, שיזכו על ידי מאור התורה לחזור למוטב".מפני שיש בזה תנאי, שמי שרוצה להמשיך את המאור שמחזירו למוטב, הנקרא בחוכמת הקבלה "אור ע"ב ס"ג", האור שמתקן את הכלים, צריך להיות בכוונה לאמונה, בכוונה להגיע להשפעה. לכן אדם שמתחיל ללמוד, חייב קודם כל לדאוג האם יש לו את הכוונות האלה.
ואת הכוונות האלה משיגים מתוך הקבוצה. כי לאדם, מתוך עצמו, אין כוונות להשפיע, אלא רק הקבוצה יכולה לספק לו אותן. במידה שהוא מסדר את היחס שלו לקבוצה, באופן שהיא גדולה ממנו, אז הוא יכול לקבל ממנה את ההשפעה. ועם הכוונה הזאת הוא יכול לבוא ללימוד, והלימוד שלו יהיה מטרתי. והוא יזכה קודם כל לאור האמונה, ובתוכו כבר יתלבש אור התורה.
לכן יש בלימוד התורה שתי אפשרויות: או שהאדם מגיע בצורה הנכונה, בכל אותו תהליך שתואר קודם, למטרה הנכונה, לקבלת אור האמונה, ואחר כך מגיע לקבלת המילוי, האור של תורה, בכלי דנשמה המתוקן שלו; או שהוא לא מתכוון להגיע לאמונה, ולאחר מכן ל"קבלה על מנת להשפיע" של אור התורה. אז, מתוך הלימוד הלא נכון, הוא נכנס למצב הפוך ומתרחק מהאמת. על כך מדבר בעל הסולם באות י"ג.
אות י"ג
וכבר משלו חכמים משל נאה על ענין זה, על הפסוק (עמוס, ה): "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור?". משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו, תרנגול לעטלף: "אני מצפה לאורה, שאורה שלי הוא. ואתה, למה לך אורה?" (סנהדרין דף צ"ח ע"ב). ודו"ק מאד [והתבונן היטב היטב] .
משני היצורים האלה, אחד חי בתקווה לאור, ושר עוד לפני עמוד השחר. אור בשבילו זה שמחה. והשני דווקא מסתתר מהאור וחי בתוך המערות. ככל שחשוך יותר, יש לו אפשרות לחיות. דווקא בחושך הוא יוצא מהמסתור. הלילה זה היום שלו.
ומובן היטב, שאותם הלומדים, שלא זכו, מתוך שלא לשמה לבא לשמה, מפני שלא השתמשו נכון במאור המחזיר למוטב, היינו משום, שהם מחוסרי אמונה חס ושלום, ועל כן לא קבלו, שום מאור מהתורה, ועל כן בחשכה יתהלכון, וימותו ולא בחָכְמָה. הם לא הגיעו לאור האמונה, ולכן ודאי שלא התלבש שם אור החוכמה.
אבל אותם, שזכו לאמונה שלמה, מובטחים בדברי חז"ל, שמתוך שמתעסקים בתורה, אפילו שלא לשמה, המאור שבה מחזירם למוטב, ויזכו, גם בלי הקדם של יסורים וחיי צער, לתורה לשמה, המביאה לחיי אושר וטוב, בעולם הזה ובעולם הבא, כנזכר למעלה. ועליהם הכתוב אומר: "אז, תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ".
יש כאן שתי אפשרויות, והן מוגדרות בצורה חדה מאוד: או שרוכשים כלים דהשפעה, ואז מגלים את אור החוכמה, את הבורא, מתוך כלים דהשפעה, או שהולכים הפוך. ואם הכוונות והמטרות של האדם הפוכות, אולי יותר טוב לו שלא ילמד את התורה. כי מן הסתם, מי שלא שייך לבריאה, הוא הופך לעטלף, ומתרחק ונכנס לטומאה, במקום אולי להתעורר פעם ולבוא לקדושה. והמבין יבין.
אות י"ד
ומעין ענין הנזכר למעלה פירשתי פעם את מליצת חז"ל, "מי שתורתו אומנותו" אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו: כי אומנתו אותיות אמונתו. בדומה לאדם, שמאמין לחבירו ומלוה לו כסף, אפשר שיאמין לו על לירה אחת, ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר שיאמין לו עד מאה לירות, אבל לא יותר מזה. ואפשר שיאמין לו אפילו להלוות לו את חצי רכושו, אבל לא את כל רכושו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה, נחשבת לאמונה שלימה, אבל באפנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלמה, אלא שהיא אמונה חלקית, אם פחות אם יותר.
"להאמין" נקרא לקבל את האחר כעצמי, כך שאם המילוי נמצא בו או בי, זה לגמרי לא מורגש בי כהבדל. פשוט מאוד, אני מוסר לו את כל רכושי ולא מרגיש שמסרתי לו. כאילו שהרכוש נשאר אצלי. אם לא כן, יש ספק. ואם יש ספק, זה לא נקרא להאמין.
כך, אדם אחד מקצה לו מתוך שיעור אמונתו בה', רק שעה אחת מיומו לעסוק בתורה ובעבודה. והשני מקצה לו שתי שעות, לפי מדת אמונתו בה', השלישי אינו מזניח אפילו רגע אחד משעת הפנאי שלו מבלי לעסוק בתורה ובעבודה. הוי אומר, שרק האחרון אמונתו שלמה היא, שהרי מאמין להשם יתברך על כל רכושו, משאין כן הקודמים, עדיין אין אמונתם שלמה לגמרי, כמובן, ואין להאריך בכגון זה.
כמו שבצורה טבעית האדם חושב כל שנייה ושבריר שנייה רק על עצמו, מה לטובתו – בתת ההכרה ובהכרה, בכל הלב, הנפש והשכל – כך, אם הוא מרגיש שהתורה שייכת לגופו, שבעסק התורה הוא מתקן את עצמו, משנה את עצמו, שהתורה נמצאת ממש בתוכו, כמערכת פנימית, אז ודאי שהוא עוסק בה כמו שעוסק בגופו, בצורה שלא מרגיש כל הבדל בינו לבין התורה.
כמו שאנחנו לומדים מהציווי "ואהבת לרעך כמוך" [1]. "כמוך" זאת אומרת, שבדיוק באותה הצורה שהאדם דואג אינסטינקטיבית, טבעית, לעצמו, עליו להגיע למצב של אהבה, של דאגה לזולת, ללא שום הבדל בינו לבין הזולת, כך שלא ירגיש שום שוני. יותר מזה, אם יש לאדם כרית אחת, עליו למסור אותה לזולת. זאת אומרת, שהזולת צריך להיות מורגש בו יותר קרוב מעצמו. זה נקרא מסירה, מסירות הנפש, נתינה, או כפי שמסביר כאן בעל הסולם, מידת ההשפעה או אמונה.
שאלה: מה ההבדל בין אמונה לא שלמה לבין המצב שנקרא "לא לשמה"?
"לא לשמה" נקרא, שהאדם מתחבר לבורא ורוצה להשפיע לו בכל לב ונפש, במה שמתגלה לו. לב ונפש הם הרצונות, ומה שהאדם מבין בתוך הרצונות, כלומר מה לעשות עם הרצונות. כל הכלי שלו הוא לב ונפש, או לב ושכל, רצון וכוונה-מחשבה. והוא רוצה שהכול יהיה לבורא, חוץ מאלפית האחוז. "לא לשמה" נקרא, שהאדם מגלה שהוא נמצא באלפית האחוז הזאת. ואם הוא לא מגלה את זה, אין על מה לדבר.
חוכמת הקבלה מדברת רק מתוך השגת האדם. מי שאלפית האחוז הזאת חשובה לו, והוא יודע שבלעדיה, הוא לא יוכל לעשות כלום, זאת אומרת, יש לו קביעת מצב נכונה. הוא לא משלה את עצמו. הוא קובע שהוא נמצא ב"שלא לשמה". אף אחד לא בא ואומר לו, או מודד לו את ה"לא לשמה" בסרגל או במשקל. הוא לא הולך לעשות בדיקות כמו בקופת חולים. אלא הוא נמצא בהבחנות כאלה. זה לא פשוט. הלוואי עלינו.
זה נקרא "לא לשמה". זה נקרא שאמונתו עדיין לא שלמה. יש בו אמונה בבורא, אבל היא לא שלמה, כי יש בו משהו שרוצה שיהיה לעצמו. והוא לא יכול להיפטר מזה. אבל זה בכל זאת דבר גדול. זה לא שאתה עובד בחברה גדולה, ומביא לה רווח של מיליון דולר, ומקבל דולר אחד – יש כאלה, שמקבלים משכורת סמלית דולר בשנה, כי בעבודה במפעל האדם פועל באין ברירה. בעבודה ב"לא לשמה" הוא פועל מתוך כל הרצון שלו. הוא רוצה הכול, אבל דולר אחד הוא חייב לעצמו. בלי זה לא יהיה לו בסיס לעשות כלום.
שאלה: ואם האמונה לא שלמה, אין לאדם סיכוי להגיע לתיקון?
כל עוד יש לאדם "דולר אחד", עשירית האחוז או אפילו אלפית האחוז לעצמו, אור חוכמה לא יכול להתלבש בתוך האמונה שלו, בתוך אור דחסדים. עדיין יש לו חור, שדרכו ייצא אור החוכמה לחיצונים. אם יבוא אור חוכמה, הוא יתחיל לקבל אותו "על מנת לקבל". הכלי שלו יתפוצץ. אם יש באדם את הפגם הקטן ביותר לקבל לעצמו, הוא יירצה לקבל את האור כולו.
אלא האדם חייב להיות סגור לגמרי, במאה אחוז, ב"על מנת להשפיע", ולא לקבל לעצמו שום דבר. ההכרחיות אמנם לא שייכת לזה, אבל גם את ההכרחיות הוא מקבל בכוונה לחיות כדי להשפיע. רק אז יכול לבוא אור דחוכמה. אחרת האדם יהיה תיכף ומיד בשבירה.
שאלה: אם יש "לא לשמה", איך האור יכול לבוא ולתקן?
האור שיבוא ויתקן, הוא לא אור חוכמה. אור חוכמה זה האור שימלא. אור חוכמה זה גילוי הבורא. ודאי שכל השינויים נעשים בנו על ידי המאור המחזיר למוטב. זה לא אותו האור שאסור לקבל. זה אור שבא לתיקון הכלים ולא למילוי הכלים.
שאלה: על איזה רכוש מדובר ב"שיאמין לו על כל רכושו"?
על מה שיש לאדם בבית. לא חשוב על מה, על מה שאדם מרגיש כשלו.
והוא מפסיק להרגיש שיש לו משהו. אפילו שכל מה שהיה לו נמצא אצל האחר, הוא לא מרגיש שזה עבר מיד ליד. יותר מזה, הוא שמח שזה נמצא אצל האחר ולא אצלו. כמו שכתוב במאמר "מתן תורה", אם יש לאדון כרית, אז לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", הוא חייב למסור אותה לעבדו ולא להשאיר אותה אצלו, או לחלק חצי חצי [2].
שאלה: איך מקובל שנמצא בהשגה של "אין עוד מלבדו", יכול לומר על משהו שהוא רכושו. ואולי בעל הסולם מתכוון להבנה או למדרגה שהאדם רכש ולאו דווקא לברזלים, או אבנים?
זה לא חשוב. רכוש הוא כל דבר שאדם חושב שהוא רכושו. ולא חשוב אם הרכוש הוא אינטלקטואלי או ברזלים. היום יש רכוש אינטלקטואלי, ששווה הרבה יותר מברזלים. ועליו כל המאבק, ולפיו מוערכת המדינה ועוצמת החברה.
רכושו של האדם זה מה ששלו.
אות ט"ו
והנה נתבאר היטב, שאין לו לאדם לצפות שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה. רק בזמן שידע בנפשו שזכה באמונת השם יתברך ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה' שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם שתהנינה מאורו יתברך, עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב.
ההשתוקקות, הכוונה, להגיע להשפעה עד כמה שהאדם מסוגל, זה התנאי, שלפיו בא המאור ומחזירו למוטב. ודאי שיש כאן תהליך ומדרגות. לכן אם אדם לא משתתף בקבוצה כדי להתחבר עם אחרים, ולהיות בהם ככל שניתן, כגוף אחד ב"אהבת לרעך כמוך"; אם הוא לא משתדל לקחת כוחות מתוך העבודה בקבוצה ולהביא אותם ללימוד, ובזמן הלימוד הוא לא רוצה שיבוא האור, וייתן לו אפשרות להתחבר עם אחרים, להיות כגוף אחד, בלב אחד – אז לא בא אליו האור המחזיר למוטב.
כי להחזיר למוטב, פירושו שהאדם מתייחד עם האחרים ומאמין להם על כל רכושו, ואז מגיע גם להאמין לבורא. זאת אומרת, התפילה בזמן הלימוד להגיע ל"לשמה" או להשפעה, והתפילה להתחבר כולנו לגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד, הן היינו הך. ואם אין זה כך, סימן שהאדם מרמה את עצמו במשהו. לכן חשוב כל כך עניין ההפצה, שבו אנחנו עושים את אותו הדבר עם כל האנושות.
אמנם מחוסרי אמונה, דומים לעטלפים, אשר לא יוכלו להסתכל באור היום, כי נהפך להם אור היום לחושך נורא יותר מחשכת ליל, כי אינם ניזונים אלא בחושך הלילה. כן מחוסרי אמונה, עיניהם מתעוורות כלפי אור ה'.
מחוסרי האמונה מחליפים את המטרה. הם לא רואים, שהם הולכים לכיוון אחר לגמרי. הם לא מרגישים, שהמטרה שלהם התחלפה. הם שוקעים בלימוד יתר. איכפת להם מה כתוב בספר בדיוק. כמו שבעל הסולם אומר על מקובלי ירושלים, שיודעים בעל פה את "הזוהר" ואת כתבי האר"י, בכל מקום ובכל דף [3]. כמו שאומרים על לומדי הגמרא, שתוקעים סיכה בדף ויודעים מה בדיוק כתוב באותו המקום, או בודקים את עצמם לפי ידיעת הטקסטים בעל פה. לזה הם קוראים, "מילא כְּרֵסוֹ [בטנו] בש"ס ופוסקים" [4]. אומרים להם מילה, והם ממשיכים עד הסוף בעל פה. כמו מחשב, אבל לעשות זאת המחשב ידע יותר טוב מהם.
אנשים, שמטרתם היא לא להגיע להשפעה, היינו לאמונה, בכל זאת צריכה להיות להם מטרה בלימוד. לכן המטרה שלהם הופכת להיות ידיעת החומר. הם באמת מתחילים להיות חכמים בצורה שטחית, במה שכתוב, אבל מתרחקים מההבנה הפנימית של החומר. כי החומר נפתח רק לבעלי אמונה. רק אז נפתחת חוכמת התורה. לכן מחוסרי האמונה הולכים ומתרחקים מהאמת.
הנקודה הזאת, כלומר עם איזו כוונה אדם מגיע ללימוד התורה, היא נקודה גורלית. והיא בעצם נקודת המפנה לאור או לחושך.
על כן נהפך להם האור לחושך, וְסַמָּא דְּחַיֵּי נהפך להם לְסַמָּא דְּמוֹתָא[וסם החיים נהפך להם לסם המוות] , ועליהם אמר הכתוב הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור. אלא שצריכים מקודם להשתלם באמונה שלמה, כמבואר.
לא צריך לחשוב על שום דבר, אפילו לא על גילוי האור שיגיע בהמשך, אלא רק על האמונה. זה מה שחשוב. אין שום דבר שהאדם צריך לחכות לו מעבר לאמונה. כי אחרי שהוא משתלם באמונה, אז נפתח לו. הוא אפילו לא יודע איך, ולא יודע על השלב הבא. וכשהוא מגיע לשלב הבא, הוא רואה שלא כך הוא חשב שזה יקרה.
אז נפתחת לו אפשרות "לקבל על מנת להשפיע". שזה להשתמש בכלים שלו, בזדונות, בכל מה שהיה לו לפני שהשתלם באמונה, כשעשה את המעשים כביכול ב"על מנת לקבל". עכשיו הוא חוזר אליהם, ומגלה את הרצונות לעומקם, ב"על מנת להשפיע", שזו צורה הפוכה לגמרי.
לכן לא צריכה להיות לנו שום מטרה, חוץ מהדאגה לתכונת האמונה.
שאלה: כל אחד מאלה שהגיעו ללימוד קבלה, גם מקובלי ירושלים וגם מקובלים אחרים, הגיעו מלכתחילה עם כוונה לא נכונה. למה המאור מאותם הספרים משפיע על חלק מהתלמידים בצורה אחת ומתקן אותם, ולחלק אחר הוא רק גורם לשקוע עמוק יותר בתוך החשיכה?
תארו לעצמכם אדם שנמצא פתאום בהתרוממות. הוא רוצה משהו חוץ מהחיים הגשמיים. הנקודה שבלב מביאה אותו לאיזו חברה. השאלה היא, לאיזו חברה היא מביאה אותו. יכול להיות שלפי מידת ההתפתחות שלו והקשר הפנימי שלו עם יתר הנשמות בתוך הנקודות שבלב, הוא עדיין חייב לגלות את המחלה שבו כדי לתקן את עצמו. לכן הוא צריך להסתבך עוד בכל מני שיטות, כדי להגיע להכרת הרע.
וכך הוא עושה. הוא נכנס ללימוד יוגה, הילינג ולשיטות נוספות. הוא בודק. יש כאלה שבודקים את זה מהר מאוד, ועוברים ומגיעים לחוכמת הקבלה. יש כאלה שנמצאים בזה שנים וגלגולים שלמים. וזה תלוי באדם, וגם ביתר הנשמות . כי מהשמיים לא מתחשבים באדם אחד. בסך הכול אנחנו המופעלים, וחייבים לעבור את כל ההתפתחות ההכרחית, עד שמגיעים לבחירה.
לפני שהאדם נכנס לקבוצה שעוסקת בלהגיע להשפעה, אין לו בחירה. הוא לא שומע על מטרות שמדברות על דרך הפוכה מהמטרות שבעולם הזה. הוא בוחן כל מיני כיוונים במישור העולם הזה, בודק, רואה, עד שהוא מגיע למצב שבו הוא אומר, "די! עכשיו צריך להתחיל לגדול למעלה". ולגדול למעלה, זו כבר בחירה. כלומר, אם להמשיך בכל מיני הסדרים בעולם הזה, או להתחיל לגדול.
אז מביאים אותו לקבוצה, שבה בעצם הוא נמצא בבחירה. הוא בוחר האם הוא רוצה להיקלט בקבוצה, להיות תחת כולם, לקבל מכולם השפעה. לא סתם לשמוע דברים יפים על "ואהבת לרעך כמוך", את זה כל אחד יכול לעשות. אלא ממש להיכנס לקבוצה כדי "לטבוע" בזה. שתשפוך עליו את הידיעה הזאת כל הזמן, את החובה הזאת, שהוא צריך להגיע לזה. שלבסוף הוא ירצה, אפילו שהוא מבין שבליבו הוא לא רוצה, שיקבל ממנה רצון. כי הסביבה יכולה להשפיע עליו כך, שהרצון שלו יתחלף. אז הוא ירצה שהרצון שלו יתחלף.
וזו הבחירה. זאת אומרת, האדם נכנס יותר ויותר לחברה, מתוך מחשבה שבכל זאת החברה אולי תשנה אותו, למרות שהוא כל הזמן לא רוצה שישנו אותו. ומי שנכנס לחברה ועובד בצורה כזאת, זה לוקח לו הרבה זמן. יש כאן עניין של מידת הסבלנות, של מזל, של שורש הנשמה, תפקידה, והקשר שלה עם יתר הנשמות. עניין של מה אדם באמת צריך לפי תפקידו.
נניח שלפי התפקיד הוא חייב לגדול, ולהיות במצב מסוים כלפי עשרות, מאות, או אלפי נשמות. אז כנגד זה הוא מקבל גם את כמות הייסורים, ומתקדם בכל זאת. לא נותנים לו לעזוב. יש כאן מערכת, והוא רק חלק ממנה. וכך הוא מממש את עצמו.
ויש בזה עוד דברים שיתגלו לאט לאט.
שאלה: האם האדם בוחר את החברה שאליה מביאים אותו?
לא.
שאלה: זאת אומרת, שהאדם אפילו לא בוחר האם הלימוד יביא אותו לחושך או לאמונה. יכולים להביא אותו לסביבה לא נכונה, והוא ייכנס לחושך.
נכון. יש הרבה קבוצות שכאילו לומדות את חוכמת הקבלה, אבל זו לא חוכמת הקבלה, זו סתם חוכמה. הם לומדים מה שכתוב בספר בקפדנות. יש כאלה קבוצות שלומדות את חוכמת הקבלה, ומשלבות את הלימוד עם כל מיני פעולות גופניות, רוחניות כביכול. יש להם איזושהי הבנה, שמה שהם עושים בגוף יכול לעזור להם לנשמה. יש כאלה, שמקשרים את מה שהם לומדים על הנשמה לגופם. כאילו שהנשמה מתלבשת בגוף. לא בגוף הפרצוף הרוחני, אלא בגוף הפיזיולוגי, הבשרי. זו ממש עבודה זרה. יש להם אמונה תפלה שיש קדושה בבשר. ויש עוד קבוצות מסוגים שונים.
במאמר "גוף ונפש" בעל הסולם מסביר איזה סוגי אמונות קיימים בעולם. וכל הסוגים האלה נמצאים בין אותם "לומדי הקבלה" [5]. עד שהאדם מגיע למצב שבו כל סוגי האמונות מנותקים ממנו לגמרי. יש לו רק רצון אחד שנקרא נקודה שבלב, וברצון הזה הוא רוצה להגיע למידת ההשפעה השלמה.
אז אין לו כלום חוץ מהנקודה הזאת, ועל ידי החברה, על ידי הקבוצה, על ידי הלימוד, על ידי כל האמצעים שברשותו, עליו לכוון אותה להגיע להשפעה. אם הוא עוסק בזה בלבד, זה נקרא שהוא עוסק בחוכמת הקבלה (לאו דווקא בקבלה, אלא בחוכמת התורה, כי עוד לא בררנו, למה נחוצה לזה חוכמת הקבלה דווקא, ולא משהו אחר. יכול להיות שצריך חלק אחר מחוכמת התורה, שנקרא "פשט", או "תורת הנגלה"). זאת הבחירה שלו.
בבחירה הזאת יש גם חשבונות מלמעלה. הבחירה שניתנת לאדם, מגיעה אחרי שמלמעלה קובעים לפי שורש הנשמה שלו, את הרמה שלו, את התפקיד שלו ואת מידת ההתפתחות שלו, שניתנת לו עכשיו לבחירה. אז מהי בחירה? בחירה היא כשאומרים לאדם, שהוא יהיה למשל מהנדס או רופא, ובאיזה גובה הוא יהיה מהנדס או רופא. מלמעלה קובעים לו. למה? כי לפי שורש הנשמה שלו, הוא צריך להיות בתפקיד כזה או אחר ובגובה כזה או אחר. הוא לא יכול לקפוץ מעל השורש שלו ולהיות משהו אחר. יש הגבלות. הבחירה לא נעשית בואקום, באין סוף. הבחירה שלו היא לממש את עצמו. וגם במימוש עצמו, האדם קשור למערכת. בה תלוי באיזו מידה אנחנו יכולים להתקדם, כי יתר חלקי המערכת נמצאים במידות התפתחות מסוימות – למשהו אנחנו שייכים יותר, ולמשהו שאנחנו שייכים פחות.
אות ט"ז
ובאמור מתורצת קושית התוספות (תענית דף ז' דיבור המתחיל "וכל") דאמרינן שם [שאומרים שם] , כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, והקשו, והלא אמרינן [הרי אומרים] לעולם יעסוק אדם בתורה אף על גב שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, עיין שם. ולפי המבואר, יש לחלק בפשטות, כי כאן, בעוסק בתורה לשם מצות לימוד התורה על כל פנים, להיותו מאמין בשכר ועונש, להגיע למידת ההשפעה. אלא שמשתף הנאתו ותועלתו עצמו, עם הכונה דלעשות נחת רוח ליוצרו, על כן המאור שבה מחזירו למוטב, ובא לשמה. וכאן, בעוסק בתורה שלא לשם מצות לימוד התורה,זאת אומרת,שהוא לא מתכוון שיבוא אור או כוח כלשהו, וישנה אותו מקבלה להשפעה, כי אינו מאמין בשכר ועונש בשיעור הזה, עד שבשבילה יתיגע כל כך, אלא רק לשם הנאתו עצמו מתיגע, ועל כן נעשית לו סם המות, כי האור שבה נהפך לו לחושך, כמבואר. "מצוות לימוד התורה", פירושה להשתמש בתורה כמו שהיא ניתנה, כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" [6]. זה נקרא לימוד תורה כנגד כולה. כי באמת אין איך להשתמש בתורה, אלא לצורך זה.
לכן מתחייב הלומד לפני הלימוד, לפני שהוא פותח את הספר, לבדוק את עצמו לשם מה הוא פותח ספר. יכול להיות שלא כדאי לו. קודם הלימוד הוא חייב להשתמש בקבוצה ובהפצה, למען שינוי הכוונה שלו. שלא ירצה במאה אחוז רק לתועלת עצמו, אלא שיחשוב אפילו במעט על להגיע להשפעה, כי אמרו לו שזה טוב. לאט לאט להתכלל במשהו עם הסביבה, שתשפיע לו יותר ויותר, כי רק סביבה יכולה להשפיע – שתשפיע לו את המחשבה על הנתינה כערך עליון. למה ערך עליון? כי הנתינה היא תכונת הבורא. וזה פשוט.
אם האדם לא מגיע ללימוד התורה מתוך בירור, מה הוא רוצה מהלימוד, הוא יכול להגיע חלילה ל"סם המוות". לכן אומר בעל הסולם באות י"ז: "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש".
למה מתחייב ולמה מתחילה? כי כבר אז הלומד קובע בדיוק ובפועל, האם הוא מקבל אור מלמעלה, או שמקבל חושך מלמעלה. שגם זה וגם זה משפיעים עליו, ומביאים אותו לצורה המוגדרת.
לכן, בנוסף לכתוב, שכל האסונות וחורבן בית המקדש היו משום שנהרס "ואהבת לרעך כמוך" וישראל הגיעו לשנאת חינם, כתוב גם שבית המקדש נחרב, משום "שלא ברכו בתורה תחילה" [7]. כלומר שלא הגיעו עם הכוונה הנכונה ללימוד תורה, לפני שהתחילו ללמוד אותה.
בכוונה הנכונה ללימוד תורה, הלומד קובע איך הלימוד ישפיע עליו: האם הוא יקדם אותו כלפי הבורא, או האם ישפיע עליו בדרך הפוכה, בדרך הארוכה, הרחוקה – בייסורים. בכל זאת הוא יעשה סיבוב, ויגיע בוודאי בחזרה, כי "לא יידח ממנו נידח" [8]. כמו אדם שטועה בדרך וחייב לעשות סיבוב של כמה מאות או אלפי קילומטרים, ולחזור לאותו מקום. הכוונה הנכונה ללימוד חשובה מאוד.
לכן קודם מכניסים את האדם לחברה, ובחברה הוא צריך לבחור. וכל עוד שהוא נמצא בחברה ובוחר, ומתבשל בחברה – זה יכול להיות גם חצי שנה, שנה או שנתיים – עדיין נקרא שהוא מברר את היחס שלו בחברה. ואפילו שלומד יחד עם זה תורה, זה רק כדי לברר את היחס שלו בחברה.
לא שאסור לו ללמוד. מותר לו ללמוד. הוא מגיע ומתיישב ופותח את הספרים, אבל הוא עדיין בוחר. וזה יכול להיות אחרי הרבה שנים. הוא יכול להיות בספקות, ולא לדעת איך. וגם אחרי שבחר כבר ללכת בהשפעה או לא, עדיין יש בזה הרבה עניינים המכוונים מלמעלה, כלפי תפקידו או כלפי יתר האנשים.
כמו שבעל הסולם כותב, שהוא זכה לא בגלל עצמו, אלא בגלל רצון העליון, בגלל שהדור ראוי. הנשמה שלו מחוברת לדור, היא צריכה לנהל את הדור, ובגלל זה הוא זכה [9]. לא מדברים על הזכייה כבחירה, או למה מגיע לאחד יותר ולשני פחות. בהמשך הדרך ניראה שאין זה כך. אבל כן מדברים על בחירה כשמראים לאדם את המקום שלו ונותנים לו יכולת להתקדם להשפעה, לפי מה שהוא בעצמו, לפי מה שהוא חייב לפעול באותו מצב, באותו דור ובאותו זמן.
שאלה: מהו ההבדל בין אנשים שלא התחייבו להתחזק באמונת השם מטרם הלימוד, לבין אלה שהתרשלו באיכות הכוונה וכמות הכוונה?
אדם שנמצא בתחילת הדרך, מברר. זה יכול להיות כמה שנים. מדובר על תהליך שבמסגרת העולם הזה נמשך עשרות אלפי שנים. מכל שכן ברוחניות.
האדם לא יודע בדיוק עם איזה כוונות הוא נמצא או לא נמצא, הוא פשוט נמצא בחברה. הוא לא רוצה להתכלל עם החברים, אבל הולך לאכול איתם ולבלות איתם. הם עושים ביחד פיקניק, נוסעים לקונגרס. מתוך שלא נעים לו, הוא מתחיל לסחוב דברים. איך יישאר לבד, אם כולם נוסעים לקונגרס. יזרקו אותו אם לא יעמוד בהתחייבויותיו. יש דברים שהוא עושה בהכרח, מכוונות שונות משלו. אולי אין לו מקום אחר ללכת אליו, ובחברה הזאת הוא מרגיש בסדר. הוא לא יודע למה, אבל מרגיש שכדאי לו.
בינתיים הוא משתתף עם החברים בחברה. ובמידה שמשתתף איתם, הוא מתחיל לקבל מהם השפעה. פתאום מוצא חן בעיניו להשתתף בפעילויות ההפצה. על לימוד הוא לא מסוגל לשמוע, אבל זו התכללות. וכך זה נמשך. יוצא שהאדם לא חייב להיות בידיעה ברורה ממש כדי להתחיל בלימוד הקבלה. ומי מתחיל מידיעה ברורה? אף אחד.
אני זוכר את עצמי, כמה שנים עברו מאז שהתחלתי לחפש ועד שהגעתי לרב"ש. ואצל הרב"ש, עד שתופסים את כל התהליך הזה, אתה לא שומע שום דבר, זה עובר ליד האוזן. אתה כמו עיוור, מסתכל על כל הדברים האלה, אבל בעיניים שלך.
לפעמים אפשר לדבר עם אדם שנמצא בחברה, והוא כאילו לא נמצא בחברה. זו ההתפתחות.
ואין מה לעשות, אלא לחכות.
שאלה: בעל הסולם אומר, שאם האדם סוטה מהמטרה אפילו כחוט השערה, הוא לא מגיע למטרה. השאלה היא, איך האדם מכוון את עצמו?
בעל הסולם לא מדבר על אדם שנמצא בתחילת דרכו. בתחילת דרכו אין לאדם תנאי כזה, כמו שכתוב, ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" [10]. שאז האדם חייב להיות בבדיקה מדויקת בכל צעד ושעל, אחרת הוא סוטה מיד. ואחרי שסטה, אפילו אם הוא ממשיך ישר, הוא כבר נמצא בסטייה מתגברת. בתנאי הזה לא מדובר על האדם שנמצא בתחילת הדרך, אלא על קו אמצעי. כלומר איך אדם קובע את הקו האמצעי שלו, ב"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". השלישייה הזאת חייבת להיות אצלו כאחד, מחוברת בנקודה אחת. אז הוא מתקדם.
בתחילת דרכו הרוחנית התנאי של האדם הוא, רק לבחור בכל יום בחברה טובה יותר. גם אם הוא נמצא באותה החברה, זה לא חשוב. כל פעם, בכל יום, אותה החברה נראית לו חזקה יותר וטובה יותר. וזה תלוי בקביעת המצב שלו, שהוא קובע בעצמו.
אות י"ז
ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, כמו שכתבו חז"ל, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמו שכתוב, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג', ח'). ואז יהיה נכון לבו בטוח, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה. באופן, אפילו מי שיודע בעצמו שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה, כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת השם יתברך, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמו שכתבו חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כ"ד).
זאת אומרת, אפילו שהאדם לא נמצא באמונה שלמה, יש לו מעט רצון להגיע לאמונה. ובכל היתר, הוא חושב שהוא עוסק רק כדי שיהיה לו לעצמו. והוא לא יודע לעשות חשבון בדיוק. והוא משקר את עצמו, הוא לא מכיר את עצמו. הוא לא יודע מה הרצון הפנימי שלו, אלא כך הדברים מתגלים לו, באים לידיעתו.
אבל איך שלא יהיה, אפילו אם יש לו קצת כוונה לרכוש את האמונה, אפילו אם לטובת עצמו, ולא חשוב איך שיפרש זאת, אלא בכל זאת הוא מסכים בעלמא במשהו, עם "ואהבת לרעך כמוך", או שהוא לא מסכים, אבל עושה מעשים כלשהם, להתכלל עם אחרים; אם הוא נמצא איתם בהכרח, ובכל זאת לא מוציא את עצמו מהקבוצה, יש בו איכשהו, את תחילת הדרך הנכונה. ומתוך כך הוא מגיע ללימוד, ומתקדם. זה נקרא שמתחילה מתחייב הלומד להגיע לאמונה בבורא, בחברים, בקבוצה, בלימוד, בכוח שיש בלימוד הקבלה המחזיר למוטב. וכך הוא מתקדם.
ובכל הדרך, שהוא נמצא באמונה המתגברת, יש לו בינתיים איזשהו חור בתוך הכלי שלו. הוא חושב שיוצא לו רווח לעצמו, ולא לאחרים מחוץ לו. זה נקרא שהוא עדיין נמצא ב"לא לשמה", שיש לו אינטרס לעצמו. אבל אחרי שמימש את כל מה שמוטל עליו בדרכה של תורה ותיקן את האמונה שלו, אז הוא כבר נכנס ל"קבלה על מנת להשפיע", לגילוי אורות התורה.
זאת אומרת, האמונה, ההשפעה, אור החסדים, תכונת הבינה, זה כל הבסיס שיש ללומדי הקבלה בהתקדמותם. כמו שאנחנו לומדים זאת, גם ממבנה הכלים השבורים: קודם כל מלכות חייבת להצטרף לבינה, ולהתחיל לגדול שם בגלגלתא ועיניים מעל עצמה. מה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת", השפעה מעל המלכות, מעל הכלים דקבלה.
הכלים דקבלה גדלים, כל הזמן הם גדלים, אבל האדם לא משתמש בהם, אלא רק כדי להגדיל את האמונה. הוא רוצה יותר לעצמו, ועל פני הרצון הזה הוא עושה מאמץ ויגיעה, כתוצאה מכך בא מאור התורה, וכמה שהוא רצה יותר לעצמו, עכשיו הוא רוצה את כל זה, על פני כל זה, יותר לאחרים.
בא רצון לקבל, והאדם בונה מעליו רצון להשפיע. בא רצון לקבל גדול יותר, וכתוצאה מכך האדם בונה מעליו רצון להשפיע גדול יותר, זה נקרא "אמונה חלקית" (שרטוט 1). עד שמגיע הרצון לקבל הגדול ביותר, שהוא כל הרצון לקבל שיש בו, וממנו האדם בונה את הרצון להשפיע הגדול ביותר. הכול מתוך עצמו לאחרים. וכשגמר את התהליך הזה, זה נקרא "גלגלתא ועיניים שלמים". זהו כלי שכולו מתוקן ב"על מנת להשפיע" (שרטוט 1). ואז מגיע לשלב השני, ש"מקבל על מנת להשפיע". וזו האמונה השלמה, כי אמונה שלמה זה אור חסדים בהארת חוכמה.
שרטוט 1
כשהאדם בונה את הכלי הזה של האמונה, הוא בונה אותו על גבי הרצונות, על גבי תרי"ג הרצונות שמתגלים בו (שרטוט 1). לא לחשוב שהאדם מנותק מהרצונות, כי דווקא על פני הרצונות, הוא בונה את האמונה שלו. ככתוב: "ואהבת לרעך כמוך", האדם חייב שיהיה לו "כמוך". הוא יודע עד כמה הוא רוצה לטובתו, ומתוך זה הוא בונה את הנתינה.
ולא עוד אלא, שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא [כמו שלמדנו] (במסכת בבא בתרא דף ט"ז ע"א) אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבונו של עולם, וכו' בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך, ופירש רש"י שם, בראת צדיקים על ידי יצר טוב, בראת רשעים על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך, כי מי יעכב, אנוסין הן החוטאין. וּמַאי אַהַדְרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ דְּאִיּוֹב, [ומה ענו לו חבריו של איוב] (איוב ט"ו) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין. ופירש רש"י שם, ברא לו תורה שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כִּדְאָמַר בְּעָלְמָא, [כמו שנאמר בעולם] (בקידושין דף ל') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הִלְכָּךְ לָאו אֲנוּסִין נִינְהוּ, [לא אנוסים הם] שהרי יכולין להציל עצמן, עיין שם והתבוננן היטב.
למרות שהאדם נברא ברצון אגואיסטי, אכזרי, ששולט בו באופן מוחלט, מתגלה בו הנקודה שבלב, שהיא תחילת הכלי הרוחני. ועל ידי ההכוונה מלמעלה, יש לו אפשרות להגיע למקום, שבו בהתכללות עם הקבוצה הקיימת באותו מקום, עם הסביבה, הוא מגיע להתפתחות הנקודה שבלב.
ועל ידי הכוונה שלו, הנקודה שבלב הולכת ומתפתחת, ומתגבשת, ומתחזקת, ומתגדלת להגיע לאמונה, להשפעה, לנתינה. וככל שהוא מתחזק יותר ויותר בקבוצה, בהפצה, בלימוד, במה שמייעצים לו, אז כבר יש לו יכולת להציל את עצמו מהחיים הגשמיים האלה, ולהתחיל לעבור לחלק הנצחי של המציאות. שהוא נצחי מפני שהוא נמצא כולו בשליטת ההשפעה.
שאלה: איך אדם יכול להשתמש בצורה הנכונה להתקדמותו בתכונות אופי שליליות המתגלות בו?
האדם לא נמצא כל הזמן בהילוך האמיתי, הנכון, לקראת תכונת ההשפעה. לא כל יום הוא בא לקבוצה, מקבל כוח, ומוסיף והולך, אלא ודאי שהוא נמצא בהכבדת הלב. מתעוררים בו רוגז וחשד וחשבונות למיניהם. הרצון לקבל גדל בו, ומראה את עצמו באופנים שונים: פתאום הוא רגזן, פתאום חשדן, פתאום קמצן או גאוותן, וכן הלאה. עכשיו זה כך, בעוד רגע אחרת. איך להשתמש באופנים האלה בצורה נכונה?
באותו רגע שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון, הוא לא יכול לעשות כלום. הוא כמו מנותק מכל דבר אחר. עכשיו הרצון שולט בו. נניח שהוא ברוגז על כולם, ממש לא מסוגל לסבול אותם, שונא אותם. בא לו מצב כזה. אבל אם הוא בדרך כלל נמצא בהתכללות בקבוצה, בהפצה, בלימוד, בכל מה שניתן, אז האור בכל זאת פועל עליו לאט לאט.
לא לוקחים ממנו חזרה את מידת האגו שפרצה בו. בכוונה הכניסו בו אותה. אלא לאט לאט, על ידי השתתפותו בכל התהליך, אם הוא מחובר לתהליך, התהליך משפיע עליו. לכן הוא מתחיל לראות את עצמו בהדרגה, מהצד. והוא יכול לקבוע איזה מצבים "נפלו" עליו, איך הוא היה. והוא מתחיל לעבוד עם זה. אבל כל זאת בתנאי, שכנגד המצבים האלה יש לו כבר מצב שבו הוא נכלל עם האור.
ותמיד אדם צריך לראות את עצמו במאבק. כתוב: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" [11]. זאת אומרת, תמיד טוב להיות דווקא במאבקים האלה, כי מתוכם יוצאות ההבחנות הנכונות להתקדמות. וירגיש את עצמו כך, שהוא אפילו לא מסוגל להתגבר על כל הרצונות האגואיסטיים שמתגלים בו. ירגיש את עצמו שהוא חלש נגדם, שכל הרצונות האלה הם כוחות הנשמה השבורים שלו. כמו שכתוב: "היזהרו בבני העניים שמהם תצא תורה" [12]. כלומר, דווקא מי שמרגיש את עצמו עני, חלש ולא מסוגל, דווקא הוא בסופו של דבר צועק, "מה יהיה איתי". ומזה יוצאת תורה.
אז העיקר לאדם הוא להיות מחובר עם עוד כמה אנשים, שמוכנים להיות איתו יחד, ולהתקדם איתו יחד, ולהראות לו דוגמה. וגם הוא, בזמן שהוא נמצא במצבים הטובים, עוזר להם. בקיצור, עד כמה שהם יתחברו יחד בדאגה אחת, בכך הם ינצלו.
עד כדי כך, שאם אנשים נמצאים במצב אגואיסטי, אבל רוצים להתחבר יחד ולהיות כאחד, הם יביאו את עצמם לדרך נכונה. כמו שנאמר, שלא ניתן להחריב עיר נידחת. יש עיר, שכולם בה כנופיה של רשעים, אבל הם אדוקים כל כך ורוצים להיות כאחד, ואוהבים זה את זה, שלא ניתן לעשות איתם כלום. מפני שהם נמצאים באחדות, יש עליהם שמירה מיוחדת מלמעלה. הם נמצאים בהתאמה כלשהי לכוח העליון, ולמרות שהם עדיין אגואיסטיים, וגזלנים, ורוצחים, לאט לאט מקדמים אותם מלמעלה.
אם יש קבוצה שלא יודעת כלום, אפילו אם הקבוצה היא כמה פרחחים שהתחברו ולא מבינים שום דבר מהתורה, אלא רק שכתוב שהם חייבים להיות יחד – אם הם יהיו יחד, יחד עם הלימוד בודאי, הם יתקדמו, אפילו בלי מורה. אם יש להם את הספרים האמיתיים, ואם הם יבינו את העיקרון של החיבור, אז כדברי הכתוב "צדיק באמונתו יחיה" [13], הם יבואו לדרגת הצדיק.
אין פה שום דבר מורכב. אלה דברים פשוטים ביותר. הבעיה היא שאנחנו לא מסוגלים לראות אותם בגלל האגו שלנו, שכל הזמן מסובב לנו את התמונה. אם נביט במערכת הזאת מהצד, מה בסך הכול יש כאן? אגואיסטים, שיתחברו, שיקחו את הכוח הזה, שישפיע עליהם להתחבר יותר ויותר. וברגע שיתחברו ביניהם, יתגלה בתוכם עולם אין סוף. זה הכול.
נקווה שזה שיקרה.
[1]ויקרא יט, יח.
[2] ר' יהודה אשלג, "מתן תורה", אות ד, בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 112.
[3]ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר 'פי חכם'", בתוך: כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם).
[4] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות א.
[5]ר' יהודה אשלג, "גוף ונפש", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 518.
[6]קידושין דף ל ע"ב.
[7]נדרים דף פא ע"א.
[8] שמואל ב' יד, יד: "לבלתי ידח ממנו נדח".
[9]ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר 'פי חכם'", בכתב יד (שמור בארכיון "בני ברוך"); ר' יהודה אשלג, אגרת 39, כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 39 – שנת 1927", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון 3, 2008, עמ' 34.
[10] ר' יהודה אשלג, ספר הזהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא [תורה ישראל והקדוש ברוך הוא הם אחד]".
[11]ברכות דף ה ע"א.
[12]נדרים דף פא ע"א.
[13]חבקוק ב, ד.