אותיות י"ח – כ"א
מבוא
בשיעורים הקודמים למדנו, שמטרת האדם בעולם הזה, המנוהל על ידי כוחות הטבע, על ידי הכוח העליון, היא להגיע להשתוות הצורה עם אותו כוח עליון. כל ההיסטוריה של האנושות וכל החיים שלנו, הם גילוי עד כמה אנחנו שונים מהכוח העליון, ועד כמה עלינו לחזור אליו, בהשתוות אליו. וככל שאנחנו לא משתווים אליו לפי מידת ההתפתחות שלנו, אנחנו סובלים. והסבל הזה בעצמו, משמש ככוחות ההתקדמות, ככוחות שמפעילים ודוחפים אותנו לאותה המטרה של השתוות הצורה.
בדרכו להשתוות עם הכוח העליון, האדם מגלה שהוא שונה ממנו. הכוח העליון הוא כולו משפיע. ואילו האדם נמצא כולו בתכונת המקבל, באגו. ואיך האדם יכול להגיע להשתוות איתו?
על ידי ייסורים הוא יכול רק לרצות להיפטר מהם, אבל בכך הוא עוד לא מגיע להיות כמו הכוח העליון. אז איך ובאיזה אמצעי האדם כן יכול לשנות את עצמו? באין ברירה הוא נכלל בכאלה מצבים, שהוא כבר מסכים להשתנות. אף אחד לא מתפתח לקראת הרוחניות כי הוא רוצה, אלא כולם מתפתחים מתוך שרע להם. ואז אדם מגיע לאמצעי, שנקרא מתנה מלמעלה – תורה.
לאדם יש טבע ההפוך מהכוח העליון, וביכולתו להפוך את הטבע שלו, ולהידמות לכוח העליון. הכלי שהופך את טבע האדם לטבע כמו של הכוח העליון, מאגו לנתינה, מקבלה להשפעה, הכוח הזה נקרא כוח התורה, האור העליון, האור המחזיר למוטב. כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" [1], כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [2].
לכן יש לנו הבטחה. אם נגלה את האור העליון הזה, מובטח לנו, בנוי ומסודר בנו מלכתחילה, שהאור יתקן את האגו שלנו ויהפוך אותנו לדומים לעליון. אז נרגיש טוב.אבל לפני כן אנחנו עדיין מרגישים רע.
וכאמור, הכוח העליון הזה שמשנה את האדם, נקרא תורה, המאור שבה. מה עושה הכוח הזה באדם? הוא מייצר בו את תכונת ההשפעה. ותכונת ההשפעה הזאת נקראת אמונה. ודאי שזו לגמרי לא אותה הגדרת האמונה כפי שמגדירים את האמונה בעולם הזה. בעולם הזה "אמונה" נקרא, שאומרים לאדם משהו, והוא מקבל את זה כעובדה, כי הוא מאמין למי שאומר לו. ומפני שהאדם לא מגלה את העולם העליון, את הכוח העליון, ואינו מגלה דבר, אז הוא תמיד יכול להאמין לאנשים אחרים, למה שהם אומרים, ואפילו שהוא לא רואה את הדברים, אבל הוא מקבל אותם כעובדה.
לכן כשאומרים לאדם שיש תורה, ספר תורה, וכתובים בו כל מיני דברים, הוא מאמין. למי הוא מאמין? לאדם שאומר לו שזו אמת. הוא לא מאמין לבורא, הוא לא פגש את הבורא. הוא מאמין לאדם שמספר לו עליו. אלה הגדרות האמונה שבעולם הזה. האמונה בעולם הזה היא לא אמונה בכוח העליון, אלא באנשים שמספרים עליו. לכן זה נקרא "מצוות אנשים מלומדה" [3], לפי מה שלימדו אותו אנשים.
מה שאין כן המקובלים אומרים, שאדם צריך להגיע למצב, שהוא מקבל פקודות, ידיעות, עובדות, מהכוח העליון בעצמו. אם כך, היכן יש כאן מקום לאמונה? על כך עונים המקובלים, שאמונה זה לא להאמין למשהו שלא יודעים ולא מבינים. אלא אמונה צריכה להיות "למעלה מהדעת". שיש לאדם דעת, והוא הולך למעלה יותר ממנה.
איך האדם עושה זאת? אומרים המקובלים, שכוח האמונה זה כוח ההשפעה. כנגד האגו של האדם, שרוצה כל הזמן לקבל מכולם, ולנצל את כולם, ומרגיש את עצמו טוב אם הוא יותר גבוה וגדול מכולם, כוח ההשפעה פועל להפך. עם כוח ההשפעה האדם משרת את כולם, יוצא מתוך עצמו כלפי האחרים. ואם אדם רוצה להיות בהרגשת הכוח העליון, הוא חייב לפי חוק השתוות הצורה לרכוש את אותה תכונה שנקראת תכונת ההשפעה, או תכונת האמונה.
וגם באות י"ז למדנו, שאת התכונה הזאת, רוכשים על ידי האור המחזיר למוטב. השינוי הרוחני שבתוך האדם לא יכול להתרחש, אלא אך ורק על ידי האור העליון. אם אנחנו רוצים שמשהו יתרחש כלפי מטרת הבריאה, האור העליון בלבד יכול לעשות את הפעולה הזאת, ולא אף אחד מאיתנו. לא האדם בעצמו, לא ברכות ולא קמעות, לא סימנים או פעולות כשלהן. שום דבר. כתוב, "בראתי יצר רע", ויש רק דבר אחד שיכול לתקן אותו – "בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". והאור הזה מגיע אך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. בעל הסולם מסביר זאת בהמשך ההקדמה.
בהמשך נלמד, שכל עוד האדם לא צריך לתקן את עצמו, מייעצים לו מקובלים "למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים", אבל ברגע שמגיעים לדור המשיח, וברגע שהנקודה שבלב מתעוררת באדם, הוא חייב לעבור לחוכמת הקבלה. וכל חייו תלויים באופן שבו הוא ממשיך את האור המחזיר למוטב.
אות י"ח
וזה ברור שאינם יכולים לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו שקבלו התבלין, הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות חס ושלום, ועדיין היצר הרע לא נמוח, כי הבורא ברוך הוא שברא אותו ונתן לו ליצר הרע את תוקפו, ברור שידע גם כן לברוא את התרופה והתבלין הנאמנים להתיש כחו של היצר הרע, ולמחותו כליל.
יש כאן הרבה מושגים, שאיננו יודעים מהם. צריכים עדיין לברר מהו המושג שנקרא תורה. כי לכל אחד יש מחשבה משלו מהי תורה. יש מי שחושב שתורה היא הספרים שמתעמקים בהם. כשרואים אדם שלומד, אומרים עליו שהוא לומד תורה. ילד בן שלוש או חמש, לומד תורה. זקן בן שבעים לומד תורה. כשאנשים מדברים ביניהם, אומרים שהם מדברים דברי תורה.
אבל מה נקרא תורה? כל אחד לומד תורה, יש תורה פנימית ויש חיצונית, יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה. יש אלפי ספרים על התורה, ותלוי מה האדם מחפש בהם. למשל, היסטוריון באוניברסיטה שמחפש משהו בתורה, גם כן לומד תורה? הרי הוא רק קורא ספר, שכתוב עליו "תורה".
המושג "תורה" בעולם שלנו, הוא מאוד רחב. אפשר להדביק אותו לספרים שונים, ולאנשים שמתעסקים בכל הספרים האלה בצורה שונה. כי מי יודע היכן לב האדם, ומה הוא רוצה להוציא מתוך הספר הזה. לכן צריכים עוד לברר. במושג הזה טמונה הבעיה. כי אם היינו יכולים להשתמש נכון במכשיר הזה שנקרא תורה, אז היינו מעוררים עלינו מלמעלה, אור עליון חזק מאוד, שהיה משנה אותנו כפי שצריך.
לכן צריכים לגלות מהי התורה, שאליה מתכוונים המקובלים כשהם אומרים "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". מה פירוש "בראתי תורה"? אם התורה היא בריאה בפני עצמה, היא לא ספר מודפס, שכתוב עליו "תורה". התורה היא כוח מהותי בתוך הבריאה, שעומד כנגד יצר הרע, כנגד חומר הבריאה. מדובר על שני דברים מנוגדים כביכול. המאור שבתורה יכול להשפיע על היצר הרע כך, שיהפוך אותו ליצר טוב. זה נקרא "להחזירו למוטב".
לכן תחילה צריכים להבין, שתורה היא דבר רוחני, שב"בראתי תורה תבלין" אין הכוונה לדבר גשמי שנמצא אצלנו. אבל מה נקרא "ללמוד תורה"? כלומר אם התורה היא כוח רוחני, איך לומדים אותו?
האדם יכול איכשהו לתאר מהו "המאור שבה מחזירו למוטב", שמשהו מהאור שמשפיע עליו , מחזיר אותו למוטב, במשהו משנה אותו. אבל השינוי הזה לא תלוי באדם. באדם תלוי איך הוא מוצא את התורה ואיך הוא משתמש בה נכון. בכך ורק בכך, תלוי כל העתיד שלו. כי כל עוד האדם לא ימצא את הפיתרון, איך להשתמש בתורה כדי לתקן את עצמו, הוא יחיה ויסבול את הגשמיות הזו. ואפילו אם יסבול עוד אלף גלגולים, הוא יצטרך להגיע לפיתרון הנכון.
ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו, אז הוא יסבול וימשיך לסבול, עד שיגיע לפיתרון. ואומר בעל הסולם, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או שיכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות".
זאת אומרת, אחרי שהאדם יודע מהי תורה, מה הוא צריך לעשות, ואיך לעסוק בה, יש בעסק התורה חלק שהוא כבר מצד האדם. אחרי שהאדם כבר יודע מה נכון, יש חשיבות לכמות הזמן שהוא נותן לעסק התורה, ולכמות הכוח שהוא נותן. אבל הוא כבר יודע מה לעשות.
כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור המביא לידי האמונה, כאמור, ואף על פי שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו בעת הלימוד.
אנחנו עדיין לא יודעים מה זה "לימוד תורה", אולי זה רק לקרוא ספר שכתוב עליו "תורה". אבל הם לא ניגשו ללימוד תורה, במטרה אחת נקייה, בלבד, לעורר המאור שיחזירם, את הקוראים, למוטב.
ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין בטענת אונס.האדם לאיכוללפטוראת עצמו, בטענה שהרצון לקבל, האגו, אונס אותו, והוא לא יכול לעשות שום דבר. אחר שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".כי ניתנו לו כל האמצעים כולם, כדי לעשות את השינוי בתוכו. כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת חס ושלום, ודו"ק [והתבונן היטב] ."
זאת אומרת, אין שום קושיה. אלא הבעיה היא מה זה "תורה", איך למצוא אותה, ואיך להשתמש בה. איך לכוון את עצמנו ביגיעה איכותית וכמותית כך, שהאור המחזיר למוטב ישפיע עלינו ויעלה אותנו לתיקון.
שאלה: מה זאת אומרת "התרשלו באיכות"? מהי איכות היגיעה?
כמות היגיעה נמדדת לפי השעות, ולפי צורות ההשתתפות בקבוצה, בהפצה ובלימוד. בכל מה שעוזר לתקן את הכלי העליון, את הכלי הכללי שנקרא נשמת "אדם הראשון". חוץ מזה, יש יגיעה איכותית. יגיעה איכותית היא עד כמה האדם דרוך ולחוץ בזמן הלימוד, שישפיע עליו אותו האור המחזיר למוטב.
לדוגמה, אם יש לאדם כאב גרון קל, אז בזמנו הפנוי יכול להיות שהוא יחפש פיתרון לכאב. אבל אם חלילה, הוא חולה אנוש, ואמרו לו שבספר כלשהו יש רפואה למחלתו, כבר אין לו זמן פנוי, הוא כל כולו בספר. הוא עוזב את הכול, ומשקיע את עצמו רק בזה. עם כל הרצון, עם כל הלחץ, עם כל מה שיש לו. הוא משקיע את עצמו בזה כאילו חייו יחתכו בעוד רגע, אם הוא לא ימצא את התרופה.
זה נקרא "איכות היגיעה". עד כמה האדם דורש את המאור המחזיר למוטב. עד כמה הוא הכיר את יצר הרע, כרע, שזו גם יגיעה איכותית. כלפי מה הוא רע? כלפי מי הוא רע? כלפי האדם? כלפי קרוביו? כלפי הרצונות האגואיסטיים של עצמו שאינו יכול למלא? כלפי העולם? או כלפי הבורא? אלה כבר מדרגות, שלבים.
שאלה: מה ההבדל בין אדם דתי שרוצה שכר, שעושה הכול כפי שהרב אומר לו, מחפש ולומד ושוקד ויש לו אמונה גשמית, לבין אדם שבא ללמוד אצל מקובל, ונמצא מתחת למחסום ואין לו השגה, והוא מקשיב לכל עצות המקובלים, ועובד, ומתייגע, ומתכלל בקבוצה, ועוסק בהפצה אבל אין לו השגה? מה ההבדל בין שניהם?
האדם הדתי שמקיים מה שהרב אומר לו, ומאמין למורים שחינכו אותו כך, ולרבנים שאומרים לו כך, נמצא במסגרת. והמסגרת הזאת היא מסגרת ההכנה, זו עדיין לא מסגרת התיקון. את המסגרת הזאת קבעו מקובלים, גדולי האומה ממש. לעת הגלות, למשך הגלות, זו הצורה הנכונה והטובה ביותר שבה העם מתקיים. ובאמת רואים שבזכות אותה מסגרת העם התקיים למרות כל מה שעבר. לא רק בזכות זה, יש ברוך ה' מי ששומר על ישראל. אבל גם המסגרת עזרה. זו מסגרת לעם. במסגרת הזאת, בעזרת כל המנהגים, הטיפול והעזרה ההדדית, העם יכול היה להתקיים.
ולכן המסגרת הזאת, היא המסגרת העממית הנכונה, הטובה. אלא אנחנו רואים, שבשלב האחרון של התפתחות האגו, היא כבר מפסיקה לתפקד. למעשה זה התחיל מזמן האר"י, אלא שלא היינו מודעים לכך. המרח"ו כבר כותב על כך, שצריכים להתחיל ללמוד קבלה [4]. וגם בעל הסולם אומר, שהעובדה שלא לומדים קבלה זו הסיבה שהדור השני כבר נשמט כולו תחת ידינו [5]. כי המסגרת הקודמת, שהחזיקה את האדם בהתפתחותו בדרגות האגו הקודמות, כבר אינה מתפקדת היום. ואנחנו נמצאים במשבר גם ביהדות, ואין להסתיר את הבעיה, אלא לחפש תרופה.
אבל אותו אדם שנמצא במסגרת הזאת, ולא מרגיש שהמסגרת הזאת כבר קטנה עליו ולוחצת עליו, שאין לו עדיין התפרצות של הנקודה שבלב לפתח את הנשמה, אז הוא חייב להמשיך במסגרת הזאת, ולהיות בה. וזה נקרא "דעת בעלי בתים", תורת בעלי בתים, תורת הרוב, הכלל.
מה שאין כן, כבר מזמן האר"י, דרך תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הגר"א, ואחר כך דרך חסידי קוצק, ודרך כל אותם המקובלים שהיו עד סוף המאה התשע עשרה, התחילו להתפתח מקומות לימוד שהיו בהם אנשים שכבר לא קשורים לקהל, ליהדות העממית, אלא אנשים עם נקודה שבלב שצריכים התפתחות מיוחדת. והם התחילו לחפש מורה אחר, רב אחר, מורה דרך [6].
הבעל שם טוב הוא שיסד את המקומות האלה, כפי שכותב רב"ש [7]. ולמה הוא עשה זאת? כי כל העם כולו היה ביהדות העממית, אלא שפתאום התחילו להתגלות אנשים כאלה, שיש בהם נקודה שבלב, והיה צריך לתת לכך טיפול. כי אם לא נותנים טיפול לאנשים כאלה, אז לא הולכים לקראת השתוות הצורה עם הכוח העליון, שכבר מעורר באנשים רצונות לרוחניות, לגמר התיקון, לתקן את הנשמה. ולכן הבעל שם טוב פתח להם "חדר", זאת אומרת מקומות ששם הם היו יכולים ללמוד. ואז החלה אותה הפריחה הגדולה של המקובלים במזרח אירופה, שנמשכה מהמאה השבע עשרה עד המאה התשע עשרה.
כך צריך לעשות גם היום, אבל רק לאותם אנשים שיש בהם נקודה שבלב. לכן אנחנו לא מושכים אנשים דתיים כלל, ולא פונים אליהם. וגם לחילונים, אנחנו פונים בצורה לא כפייתית. סגנון הפניה שלנו הוא סגנון ללא הפחדה כמו "אוי ואבוי, תיזהר" וכן הלאה. אלא הוא באהבה. למי שיש נקודה שיבוא, למי שאין שלא יבוא. ומי שבא ובודק, ואין לו את הנקודה הזאת להתפתחות הרוחנית, אז הוא חופשי ויוצא.
באמת אפשר לומר, שנכנסים אלף לחדר ואחד נשאר איתנו. וזה בסדר גמור, כמו שכותבים המקובלים [8]. אין להתבייש בכך אלא ההפך. זה נקרא שירות טוב לאנשים שרוצים לברר את דרכם. אנחנו מתגאים בכך, שביכולתנו לומר שעברו דרכנו עשרת אלפים איש, ונשארו שלוש מאות. זה יפה. ולמעשה היו צריכים להישאר שלושה מאלף או עשרה מעשרת אלפים.
אבל אלה שנשארים, הם צריכים לברר לעצמם כבר לא מה שאומר הרב, כמו שביהדות העממית, אלא הם כבר נכנסים לעבודה אישית. מה זה "תורה", מה זה "מצוות", מי זה "אני", מי זה "בורא", וכל מה שהקבלה מלמדת את האדם, כי כך אותה הנקודה שבלב דורשת.
אות י"ט
ובכל המתבאר עד הנה, הסרתי תלונה גדולה ממה שתמהים על דברי הרח"ו [הרב חיים ויטאל] ז"ל, בהקדמתו על שער הקדמות מהאריז"ל, וכן נדפס בתואר הקדמה על ספר העץ חיים (הנדפס בירושלים שנת תר"ע) וזה לשונו: ואמנם אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד, כי כבר אמרו רבותינו ז"ל, אל יכנס אדם לפרדס אלא אם כן מלא כריסו בבשר ויין, והרי זה דומה לנשמה בלי גוף, שאין לה שכר ומעשה וחשבון, עד היותה מתקשרת בתוך הגוף בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.
כאן יש דוגמה למה שלמדנו באות ה' על שפת הענפים. אומר הרח"ו, שהנשמה מתקשרת בתוך הגוף המתוקן בתרי"ג מצוות. האדם הפשוט מבין, שיש תרי"ג מצוות, ואם אדם מקיים אותן הנשמה מתקשרת לגוף. ואילו אנחנו לומדים, שלנשמה אין שום קשר עם הגוף הגשמי שלנו. אלא לנשמה יש תרי"ג רצונות שצריכים לתקן אותם, וזה נקרא שהגוף של הנשמה יהיה מתוקן, והגוף הזה יתמלא באור של נשמה.
אפשר להסביר זאת כפי שמסבירים בעולם הזה, ביהדות העממית. ואפשר להסביר זאת כפי שמסבירים המקובלים. מה ההבדל? המקובלים מסבירים לאדם איך הדבר קורה בנשמה ממש. האחרים מסבירים לאדם באופן שצריכים להסביר זאת לאיש מהרחוב, שאין לו ידיעה, לא בנשמה, ולא בהתפתחותה, ולא בקשר שלה עם הבורא. ובשבילו אין דבר כזה גוף ונשמה. הוא לא מבדיל בין שניהם. הוא יודע מה הן ידיים, מה הן רגליים. שיגידו לו מה לעשות וזהו. לכן חוכמת הקבלה אינה מיועדת בשבילו, ואת האור המחזיר למוטב הוא לא צריך. ואם כך, הדברים אינם נאמרים בשבילו.
ובעל הסולם אומר לאדם: ואמנםאל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד, כי כבר אמרו רבותינו ז"ל, אל יכנס אדם לפרדס אלא אם כן מלא כריסו בבשר ויין. מה זאת אומרת? איך יכול להיות שהוא יעשה זאת? והרי זה דומה לנשמה בלי גוף, לאור בלי כלי, שאין לה שכר ומעשה וחשבון. אנחנו לא יכולים לתפוס את האור בלי כלי. שאז אין לו, לא שכר, ולא מעשה, ולא חשבון. עד היותה שלהנשמה מתקשרת בתוך הגוף.כי האור נכנס לתוך הכלי לפי החשבונות, בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות. זאת אומרת, יש לנו תרי"ג רצונות, שאם יתוקנו על ידי התורה, על ידי האור המחזיר למוטב, ויהיו תרי"ג הרצונות מתוקנים, אז כל האור יכנס וימלא את כל הכלים, את כל הכלי של הנשמה.
אז תלוי איך מפרשים זאת. מי שצריך לפרש את הדברים לאדם מאמין, ליהודי דתי, יפרש לו אותם במה שנקרא "פשט". ואכן כך צריך לומר ולא יותר, כי אנחנו לומדים, ש"לפני עיוור לא תיתן מכשול" [9], וכן "המכה נפש בהמה ישלמנה" [10]. אם נותנים מכה לאדם, אז מעוררים בו רצונות שהוא עדיין לא מוכן אליהם. וזה נקרא שמכים "נפש בהמה". אין לו עדיין נפש אלוקית, נקודה שבלב, ולכן צריך להשלים לו. כלומר, צריך לדאוג שזה לא יקלקל אותו.
לכן ההפצה שלנו, הלימוד שלנו, מועברים בצורה פשוטה מאוד, הדרגתית, חופשית, ובלי לחץ כלשהו.
וכן בהפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה ותלמוד בבלי, ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלי נשמת אדם, נר ה', המאיר בתוכו, באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים וכו'. הרצונות שלו לא מתמלאים מאור החיים.
וממשיך הרח"ו, באופן שהתלמיד חכם העוסק בתורה לשמה, כלומר מי שהוא תלמיד חכם, הלומד תורה "לשמה", שכבר נמצא מעל המחסום, ב"לשמה", ב"על מנת להשפיע" כולו, צריך שיעסוק מתחילה בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד, כפי מה שיוכל שכלו לסבול.אין כאן שיעור "למלא כרסו בש"ס ופוסקים". אלא הרח"ו אומר, כמה שמסוגל לסבול. ואחר כך יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת. וכמו שצוה דוד המלך עליו השלום את שלמה בנו, דע אתאלקי אביך ועבדהו.
ואם האיש הזה שלומד "לשמה", שעוסק בתורה "לשמה", יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד מוטב לו שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן מזלו בחָכְמָה זאת, ויעסוק בחכמת האמת. יש אנשים שלא מסוגלים ללמוד את התלמוד, את הפלפולים האלה, והדברים האלה, בצורה פשוטה. ויש כאלה שלא מסוגלים גם בצורה הלא פשוטה. בצורה פשוטה הכוונה לכך, שהאדם לומד "לשמה". הרח"ו מדבר על האדם שנמצא ב"לשמה", שדרך התמונה של התלמוד הוא רואה את הכוחות העליונים. בעלי התלמוד עשו לו ספר פלא. הם עשו מפה רוחנית, וכנגדה מפה גשמית, וסיפרו על הרוחניות בצורה גשמית רחבה ככל שאפשר. היתה להם אפשרות כזאת.
אבל מי שלומד גמרא בצורה שהוא לומד רק את הענפים, הוא לא מבין על מה המקובלים דיברו, כי הוא נמצא ב"נזיקין", או בכל מיני המסכתות שיש בגמרא, ולא רואה דרך הטקסט את העולם הרוחני. זה לא נקרא "תורה לשמה".
לכן הרח"ו אומר, שתלמיד חכם הלומד "תורה לשמה", זאת אומרת, שכבר מבין את השורשים העליונים, אז כשהוא לומד את השורשים האלה דרך התלמוד, אם קשה לו לראות דרך התלמוד את השורשים הרוחניים, עליו לעזוב. אמנם שזה תענוג גדול מאוד, לראות דרך הסיפורים הגשמיים בתמונה שקופה, איך הכוחות העליונים פועלים. כי השפה של התלמוד, של האגדות המרובות שיש בתלמוד, היא שפה מאוד עשירה. היא מאפשרת למקובלים לספר לאדם על יחסים, פעולות, חלקי פעולות, וחשבונות כאלה בין חלקי הבריאה, שבשפה אחרת בלתי אפשרי לספר. אמנם השפה הזאת לא מדויקת כמו שפת הקבלה, אבל היא מאוד עשירה ומאוד רגשית.
אבל יש אנשים שמטבע בריאתם קשה להם דרך התמונה החיצונית לראות את התמונה הרוחנית. למרות שהם נמצאים ב"לשמה", אבל לחבר את שני הדברים האלה קשה להם. ולכן הוא אומר מוטב לו שיניח את ידו ממנו, מהתלמוד, אחר שבחן מזלו בחָכְמָה זאת, ויעסוק בחכמת האמת, בלבד. זאת אומרת, ילמד את "תמונת השמיים" מה שנקרא, רק בספרים שמדברים על השמיים, שמדברים בשפת הקבלה, ולא בשפת הענפים. כי הוא לא יכול לראות את התמונה הרוחנית דרך שפת הענפים. הנשמה שלו לא בנויה לזה. יש כאלה שכן, ויש כאלה שלא. ונוכחתי לראות שזה באמת כך.
אבל מלכתחילה מרח"ו מדבר על "תלמיד חכם העוסק בתורה לשמה". הוא לא אומר שהאדם יתחיל ללמוד מהתלמוד, ויתחיל ללמוד משניות. לא כך הוא חושב. הוא חושב מלכתחילה על לימוד קבלה. שרק אחרי שהאדם כבר הגיע ל"לשמה", ונמצא בזה, הוא יתחיל לעבוד עם הגמרא.
וזה שאמרו, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה (חולין דף כ"ד). ואמנם כל איש שהוא קל לעיון, שיכול ללמוד רוחניות דרך הגמרא, מחויב לתת חלק שעה או ב' שעות ביום בעיון ההלכה, באותו הקשר שבין שני העולמות. ולכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכה וכו', איך מגשמיות ניתן ללמוד את הרוחניות.
שאלה: איש דתי שלומד את הטקסט הזה, מאמין למי שאומר לו שמאוחר יותר הוא יקבל שכר כלשהו על הלימוד. האם מי שלומד אצל מקובל צריך להאמין, שאותו הטקסט ייתן לו אור מקיף ויביא אותו לתכונת ההשפעה?
לא. שני האנשים שלומדים את אותו טקסט, דורשים שכר. אדם לא יכול ללמוד ללא שכר – לא לעבוד, לא ללמוד, ולא להשקיע במשהו. הוא צריך חומר דלק. חומר הדלק שלו זה השכר. אלא עניין השכר זה כל ההבדל בין בני אדם. רב"ש כותב על כך הרבה מאמרים יפים. מה האדם דורש? האם הוא דורש כסף, כבוד, או שליטה. ואולי הוא לומד על מנת לקנטר, שזה עוד יותר גרוע. או שהוא לומד כדי למצוא בספר את המאור המחזיר למוטב.
אבל הלימוד כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, הוא במידה שהאדם מכיר את עצמו, את היצר שלו, את הרצונות שלו כרָעים. ואם הוא מזהה את הטבע שלו כרע, הוא ככל הנראה מזהה אותו לעומת האור שמאיר לו מלמעלה. כבר יש כאן תהליך.
אבל כולם מתחילים בוודאי בשכר אגואיסטי. בשביל מה אדם יושב ולומד קבלה? הוא גם רוצה משהו, אחרת לא היה יושב ולומד. ולאט לאט השכר שלו אמור להשתנות.
השאלה היא האם השכר שלו משתנה מהותית. עליו לבדוק את עצמו ולראות. וזה כל ההבדל בין בני אדם. ולא חשוב אם האדם דתי או חילוני, לא חשוב מיהו בכלל. השכר משתנה. היום האדם רוצה כך, ומחר הוא פתאום רוצה אחרת. וכך אצל כל אחד ואחד.
צריך רק להבדיל בין אלה שאין להם עדיין נקודה שבלב בגלוי, ואז ודאי שמתוקף הטבע שלהם הם דורשים רק מילויים גשמיים, תוצאות גשמיות. אם אין לאדם נקודה שבלב אז יש לו רצונות גופניים ואנושיים, ואת זה הוא דורש. ומי שכבר יש לו נקודה שבלב, אז דורש גם תוצאה כזו וגם תוצאה כזו. ועד כמה שמצליח לפתח נקודה שבלב, הוא דורש יותר תוצאה רוחנית, שכר רוחני.
שאלה: בעניין השכר והאמונה, תלמיד של מקובל שקורא את הטקסט הזה או טקסט קבלי אחר, במה שונה האמונה שלו מאמונה של כל אדם אחר? האם יש לו יותר אפשרויות לבירור, שהטקסט קשור אליו והוא יקבל מהלימוד שכר רוחני, או שהוא עוצם עיניים ומאמין שהוא יקבל מכך שכר רוחני? הרי אם הוא היה יודע שהוא יקבל מהלימוד את השכר הרוחני, הוא היה רץ ולומד כל היום, כדי לקבל את השכר.
אדם פועל תמיד מתוך הרצון. את הרצון הוא לא יכול לשנות מיד, באמצע הלימוד. הוא מגיע לספר, הוא פותח אותו, ולפי הרצון שיש בו הוא לומד. כאשר משתנה הרצון, משתנה הגישה שלו ללימוד, מה הוא רוצה מהלימוד. האדם צריך להאמין, שעל ידי הלימוד הזה יהיה לו משהו. וזה נקרא "אמונת חכמים". למרות שהוא עדיין לא מרגיש שהלימוד הזה משפיע עליו.
מאין ברירה אדם בא אל חוכמת הקבלה. אם הוא רוצה, אומרים לו בוא ללמוד. הוא בא ומתחיל ללמוד. ואז הוא שומע, מה צריך לדרוש מהלימוד, איך צריך להתייחס ללימוד, מהו האמצעי שיתקן אותו, וכן הלאה. הוא שומע, ולאט לאט מתחיל להבין. רק אחרי הרבה חודשים הוא מתחיל להבין מול איזה ספר הוא יושב, שזה ספר שיכול ממש לשנות אותו. אם היה יודע, הוא היה מפחד כביכול לגעת בספר הזה. זאת אומרת, בנייר עצמו כמובן אין שום כוח, אלא אנחנו לא יודעים איזו עוצמה ישנה במה שהמקובלים מציגים לנו על ידי צירופי האותיות בספרים שלהם.
לאט לאט האדם מגיע לכך. אבל בכל זאת הוא צריך להאמין. בהתחלה האדם בא אלי ומתרשם מהחיצוניות שלי, רואה איזה זַקַן יש לי. אז הוא מסכים לבוא וקצת לשמוע. אולי הוא יבוא עוד פעם אחת, עוד פעמיים, וכן הלאה. זאת אומרת, הוא בכל זאת צריך איזו אמונה, איזו הבטחה, שיהיה לו מהלימוד משהו, שהוא יקבל משהו. ואחר כך זה כבר בא מהלימוד, מהטקסט, מהמילים, מהכול. אבל חייבת להיות אמונה, שתהליך הלימוד ישנה אותו.
אמונה צריכה להיות גם לכל איש פשוט, שלא מתכוון שהלימוד ישנה אותו. צריכה להיות אצלו אמונה, שהלימוד ישנה את הכיס שלו, את המעמד שלו בחברה, את הבריאות שלו, ואת הביטחון. כמו שאומרים "תהילים נגד טילים". אמונה צריכה להיות. אבל זה לא נקרא ה"אמונה" של המקובל.
אצל המקובל אמונה נקרא אור חסדים, השפעה. ואצל האדם הפשוט האמונה היא באמצעי, שהספר הזה יכול לשנות משהו, להביא לו מזל. הוא מאמין שאם הוא קורא בבוקר "תפילת הדרך", אז הכול יהיה בסדר. כך זה משפיע על האדם. עלינו רק להבין, שההבדל הוא, מתוך מה אדם פונה לספר הזה: אם מתוך הלב הבשרי שלו, הגשמי, או מהנקודה שבלב, משורש הנשמה הרוחנית שלו.
זה ההבדל, וזה לא תלוי באדם. הבורא מביא את האדם למקום הבחירה. ואחר כך, עם הנקודה שבלב, האדם ממש אותה.
שאלה: אדם שמתייגע ומזרז את התיקון לכולם, האם הוא לא גורם בעקיפין לכך ש"מכה נפש בהמה" של מי שעוד לא הגיע ממש להתפתחות?
לא. אמנם אם אנחנו מזרזים את התיקונים על ידי העבודה שלנו, על ידי ההפצה, על ידי כל מיני פעולות, אנשים מתחילים להרגיש את עצמם יותר רע, כדברי הכתוב: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" [11]. אין ספק בקשר לכך, אבל זו ידיעה, שמדברת על המחלה טרם התפרצותה בגוף.
כמו שבצילום רנטגן, האדם מגלה חלילה, שיש אצלו מחלה בגוף שעוד מעט עתידה להתפרץ. אז לפני שהחולי מתפרץ, מספיק לו לקבל כמה כדורים. אבל אם היה מחכה ומגלה את המחלה בעת התפרצותה, אז הוא היה צריך לעבור ניתוח. כשאדם שומע מהרופא שיש לו מחלה, זה ודאי לא נעים לו, אבל הוא מודה לרופא מפני שיש תרופה וזמן לטפל במחלה.
יש דברים לכאן ולכאן. ודאי ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב", אבל מוסיף מכאוב, פירושו שהוא מגלה את מה שעוד לא נולד. ולכן הוא יכול להיות מוכן, ובצורה כזאת לגלות את כל שלבי ההתפתחות בדרך טובה. לכן ככל שההפצה תהיה רחבה יותר וככל שהאנשים יקבלו אותה יותר, היא תעביר מאיתנו את כל הגזרות הקשות. וזאת קודם כל המטרה: להקל על חיי האדם הפשוט.
מה שחיים ויטאל מסביר לנו בהקדמתו לספר "עץ חיים" הוא וזה שאמרו, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה (חולין דף כ"ד). ואמנם כל איש שהוא קל לעיון, מחויב לתת חלק שעה או ב' שעות ביום בעיון ההלכה, ולכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשט ההלכה וכו'. כעת בעל הסולם מתחיל לפרש את דבריו. בסופו של דבר יתברר לנו, שמדובר רק בדברים רוחניים.
כל הדברים המוזכרים כאן, ההלכה, פשט ההלכה המוטל על האדם ביום יום, לימוד גמרא, תלמוד, תוספות ומשניות, כולם מדברים על לימוד הרוחניות, על השורשים הרוחניים כנגד הענפים הגשמיים. הכול כתוב כלפי הנשמה. בהמשך נראה איך בעל הסולם מפרש זאת. אלה דברים שהמקובלים לא כל כך רצו לגלות, אבל בהמשך הם מתבררים.
אות כ'
והנה לכאורה דבריו אלו מתמיהים מאד, כי אומר שבטרם הצליח בלימוד הנגלה ילך ויעסוק בחכמת האמת, שהוא בסתירה לדברי עצמו הקודמים, שחכמת הקבלה בלי תורת הנגלה היא כנשמה בלי גוף, שאין לו מעשה וחשבון ושכר. והראיה שהביא, מתלמיד שלא ראה סימן יפה וכו', היא עוד יותר תמוהה, וכי אמרו חז"ל שיניח משום זה את לימוד התורה חס ושלום, אלא ודאי להזהיר אותו להסתכל על דרכיו, ולנסות אצל רב אחר, או במסכת אחרת, אבל ודאי, לא בשום פנים לעזוב התורה חס ושלום, ואפילו תורת הנגלה.
בעל הסולם מַקשה על הרח"ו, למה במקום אחד הוא אומר, שצריכים ללמוד קודם את חוכמת הקבלה ואחר כך את כל יתר חוכמות התורה, ובמקום אחר הוא אומר, שצריכים קודם ללמוד פשט ואחר כך את חוכמת הקבלה. למה הוא מתכוון בדיוק? ובאיזו צורה על האדם להתחיל את החיים שלו, את הלימוד שלו?
אות כ"א
ועוד קשה הן בדברי הרח"ו ז"ל והן בדברי הגמרא, דמשמע מדבריהם, שצריך האדם לאיזו הכנה והצטיינות מיוחדת כדי לזכות בחכמת התורה.כמו שכתוב, שיש מי שהוא קל בעיון ויש מי שקשה בעיון, יש מי שמוצלח בשכלו ויש מי שאינו מוצלח בשכלו. אבל האם על זה מדובר?
אם מדברים על לימוד פשט כמו שנהוג ללמוד, אז באמת מי שחריף יותר בשכלו, מצליח בלימוד הזה ונקרא "תלמיד חכם". אבל מה יש בו ב"תלמיד החכם" הזה, חוץ מהעובדה שהוא נולד עם שכל מפותח. הרי השכל אינו שייך לרוחניות. אמנם הוא נעשה ידען וחכם בכל הגמרא, וכולם מכבדים אותו, על כמות דפי הגמרא שהוא יודע בעל פה, ועל יכולתו להתפלפל עם כל מאגר הידע הזה. אבל מה זה שייך לפנימיות האדם?
והלא אמרו חז"ל (במדרש רבה פ' "וזאת הברכה") אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, כל החָכְמָה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החָכְמָה וכל התורה בלבו, עד כאן לשונו. הרי שאין צריכים כאן לשום הצטיינות מוקדמת, אלא רק בסגולת יראת השם וקיום המצוות בלבד זוכים לכל חכמת התורה.
לא צריכים שכל, לא צריכים ללמוד כדי לדעת, להתפלפל, ולעבור מבחנים על כמויות של דפי גמרא. אלא אומר בעל הסולם, שצריכים יראה וקיום מצוות. ואז על ידי שניהם, ובתנאי שיהיו שניהם, זוכים לחוכמת התורה.
זאת אומרת, חוכמת התורה היא משהו שמתיישב בלב מתוקן. חוכמת התורה היא אור החוכמה שמתלבש בתוך הכלי, תרי"ג הרצונות שמתוקנים ב"על מנת להשפיע". בהמשך מסביר בעל הסולם, ש"יראה" נקרא "על מנת להשפיע", ו"קיום המצוות" נקרא תיקון הרצונות, תיקון כל תרי"ג הרצונות שישנם בנשמה. בהם מתלבש אותו אור הנרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שנקרא אור התורה. כל הנרנח"י כולו, נקרא תורה, חמישה חלקי תורה.
שאלה: ממה אדם צריך לפחד יותר כשהוא לומד קבלה, ממצבים שבהם הוא מרגיש שלמות, שהכול מתיישב טוב בליבו, כשהוא מפיץ את חוכמת הקבלה ומרגיש שמח, או ממצבים שהוא מרגיש מאה ושמונים מעלות הפוך לזה, והכול רע ושחור?
האם האדם יכול להגדיר לעצמו ממה לפחד?
שאלה: אני מפחד משני המצבים.
הרב"ש היה אומר, "אני לא מפחד מאף אחד חוץ מאשתי". ובינתיים זו התשובה לשאלה זו.
[1]קידושין דף ל ע"ב.
[2] איכה רבה, פתיחה, אות ב.
[3]ישעיהו כט, יג.
[4]בעל הסולם מביא את דברי המרח"ו באות יט ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[5]ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 15.
[6]בין תלמידי הבעל שם טוב (רבי ישראל בן אליעזר, 1698-1760) היו יורשו רבי דב בער הידוע בכינויו "המגיד ממעזריטש", רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי זאב וולף קיציס, רבי חיים מקרסנה, רבי נחמן מהורדנקא, רבי אריה לייב משפולי, רבי מנחם מנדל מויטבסק, רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, רבי פנחס מקוריץ, רבי שמואל מקאמינקא ורבים אחרים; מתלמידיו של הגר"א (רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר,1720 - 1797): הרב חיים מוולוז'ין, הרב שלמה זלמן מוולוז'ין, הרב מנחם מנדל משקלוב, רבי הלל ריבלין משקלוב, רבי יצחק אייזיק חבר, רבי ישראל משקלוב; בחסידות קוצק מיסודו של רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק (1787 - 1859) היו: רבי יצחק מאיר אלתר, רבי אברהם בורנשטיין, רבי מרדכי יוסף לינער - הרבי מאיז'ביצה, רבי חנוך העניך מאלכסנדר, בנו רבי דוד מורגנשטרן שהמשיך את כהונת אביו בקוצק (ויקיפדיה <http://he.wikipedia.org/>, תאריך ביקור: 8 בדצמבר 2007).
[7]ר' ברוך אשלג, "דרך הבעש"ט", מאמר תתלו, בתוך: דרגות הסולם, חלק ב'; ראה גם אורן לוי, "האיש שגידל מקובלים", קבלה לעם, גיליון 11 (9.2.2007-22.2.2007).
[8]ויקרא רבה ב, א: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". בעל סולם כותב על כך באות מד ל"ההקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[9]ויקרא יט, יד.
[10]ויקרא כד, יט.
[11]קהלת ד, יח.