אותיות כ"ב – כ"ג
אות כ"ב
אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות,כי על זה לא מדברים כלל.
את התורה קיבלנו לשימוש שלנו אך ורק כדי שהמאור שלה יחזירנו למוטב. וכל שימוש אחר בתורה מביא אותנו ל"סם המוות". מה שנקרא "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" [1]. כי מי שלומד כדי לקבל מהתורה משהו לעצמו, כדי להיות גדול, מפורסם או עשיר, כדי שיהיה לו משהו בעולם הזה או בעולם הבא, כדי לקבל לעצמו תענוגים רוחניים או גשמיים, מי שכוונתו בכל זאת לכיוון עצמו, אז התורה הופכת להיות בשבילו "סם המוות".
החכמים התירו לנו ללמוד את התורה למרות שאנחנו נמצאים ברצון האגואיסטי, אך ורק כדי שעל ידי לימוד התורה נוכל להגיע לתיקון עצמנו. מסיבה אחרת, לא היו מתירים לנו ללמוד את התורה. כי האור, אור התורה המחזיר למוטב, מיועד להחזירנו למוטב. אולם אם משתמשים בו בצורה לא נכונה, הוא גורם היזק לאדם. לכן בעל הסולם אומר, שלא מדובר על הצלחת האדם בחריפות ובבקיאות, כי זה לא הנושא בכלל.
בשונה מכל החוכמות האחרות, שבהן צריך לבחון כמה התלמיד יודע, כמו שנעשה למשל באוניברסיטאות, בלימוד התורה האדם צריך לבדוק את עצמו, כמה הוא התקדם בתכונותיו לקראת הבורא. ובזה לא יעזרו לו שכל, ולא כמות הידיעות. כדברי הכתוב "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם! כל מי שמתיירא אותי ושומע דבר תורתי, כל התורה בליבו" [2]. זאת אומרת, מספיק תיקון המידות, כדי שכל אור התורה יימצא באדם. והחוכמה שהאדם רוכש בלימוד, לגמרי לא שייכת לתורה. כמו שאומרים "חוכמה בגויים תאמין".
אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצר הרע בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה. הוא לא משך את האור שיתקן אותו. לכן, גם אם הוא חריף ובקי בכל מה שהוא קורא ולומד, את המידות שלו הוא לא תיקן.
כמו שכתב רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עיין שם היטב. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאוד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה". אבל חוכמת תורת הנגלה היא תורה. היא מדברת על רוחניות. אלא שהיא מבטאת אותה במילים, בצורות ובהברות גשמיות. אשר משום זה קשה וכבד מאוד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשם יתברך בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה. כי הוא לא יכול לפרש נכון את המילים שהוא לומד.
למשל, מסכת "נזיקין" , מסכת "מידות" או מסכת "שבת" מדברות, כמו כל יתר המסכתות, במילים של העולם הזה בלבד. לכן הלומד לא יכול לכוון את דעתו שמדובר עליו, על הנשמה שלו. לא על הגוף שלו, אלא על הנשמה שנמצאת בעולמות העליונים. הוא לא יכול להבין שמדובר על מידות התיקון של הנשמה בכל המדרגות, על ידי כוחות ימין ושמאל, ועל ידי אורות מיוחדים.
כל כתבי הקודש שמדברים במילים של העולם הזה, מדברים על העולם הרוחני ועל תפקוד הנשמה בעולם הרוחני. אבל אדם שלא יכול להבחין בכך, יכול לגַשֶם את הדברים, היינו, להוריד את כל התוכן הפנימי של התלמוד או של המשנה עד לרמת העולם הזה. אז הוא נכנס ללימוד אחר לגמרי, לא לְמה שהתורה התכוונה. והוא לא מביא לעצמו את מאור התורה המחזירו למוטב. לכן בעל הסולם אומר, "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה" [3]. כי לימוד כזה לא מביא לתוצאה הרצויה, שבא המאור ומחזירו למוטב.
לכן דווקא אותה הגמרא מייעצת לאדם, לעזוב מיד את כל העיסוק בפשט ולעבור לחוכמת הקבלה. כי לא כל אחד יכול להגיע לתוצאה הרצויה דרך לימוד הפשט. יחידים מסוגלים, אבל בדרך כלל, בימינו, זה לא ניתן. בדורות הקודמים זה היה אפשרי, לאנשים שעדיין היו זַכים. דרך כל התמונה שבגמרא, הם ראו סיפור על העולם הרוחני, על כוחות, על פעולות הבורא. בימים ההם, היה אפשר לחדור לפנימיות, גם דרך טקסטים כאלה, שנכתבו בשפת הענפים. אנחנו, בדורנו, לא מסוגלים לכך. ולא רק בדורנו, זה נמשך כבר כמה מאות שנים. לכן מייעצים לאדם מיד להניח את ידו מלימוד הפשט ולעסוק בחוכמת האמת.
ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשם יתברך, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם חס ושלום אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשם יתברך בבת אחת.אין לו כוונה לבורא. הוא לא רואה את פעולות הבורא במה שהוא לומד. הוא לא מתעורר על ידי הלימוד להמשיך את האור מכל פעולה ופעולה שעליה מדובר בתלמוד. למשל, כשהכתוב מדבר על פרה, הוא לא רואה שה"פרה" היא כוח בתוכו, וה"שור" זה כוח בתוכו. הוא לא מבין שכך, בכל הדינים ובכל הכוחות שמתנגשים בו, הבורא מפעיל את הבריאה. הוא לא יכול לתאר מאחורי התמונה הזאת את הנשמה שלו, את הפנימיות שלו, איך הכוחות הטבעיים שלו פועלים עם אור הבורא. ואם הוא לא יכול ללמוד באופן הזה, הלימוד שלו לא נקרא תורה.
אז נקרא שהוא לומד חוכמה. ועוד יותר גרוע מזה, הוא מתחיל להתרחק יותר ויותר. התורה נעשית לו כ"סם המוות". לכן הוא חייב לעבור לספרי קבלה. למעשה אלה אותם הספרים הקדושים, אבל ספרי הקבלה מדברים בשפה ברורה יותר, מכוונת יותר למה שהוא צריך באמת ללמוד, לנשמה שלו.
שאלה: כדי שיהיה אפשר לומר, שקשה לשמור על כוונה בזמן לימוד תלמוד או גמרא, צריכה להיות ללומד ידיעה כלשהי על כוונה. אבל המצב בקרב לומדי התורה בימינו, הוא אפילו לא כזה. בימינו אין שום ידיעה על הכוונה.
זאת התוצאה מהגלות. כבר לפני שמונים שנה בעל הסולם כתב על כך, ש"הדור השני כמעט נשמט כולו תחת ידינו" [4]. אנשים לא רואים בתורה יותר מאשר לימוד חיצון, שעוסק בענייני העולם הזה, ב"נזיקין" או בכל הדברים שחייבים לעשות כאן בגופנו ולקבל תמורתם שכר בעולם הזה ובעולם הבא. הם לא מדברים על המאור המחזיר למוטב. הם מפרשים את ה"לשמה" במישור העולם הזה, ולא כהשתוות הצורה לבורא, כדבקות בו. מי שקורא מה שכתוב בספר, נקרא שהוא דבוק בבורא, דבוק בשכל של הבורא. מה שהוא קורא בספר, זה בעבורם השכל של הבורא.
הפירושים שלהם, ארציים לגמרי. ואין חלילה את מי להאשים. זאת תוצאה של הגלות הנמשכת והחשיכה המתגברת. כל עוד היו בינינו מקובלים גדולים, כמו הבעל שם טוב והגר"א, שהיו יכולים לקבוע את הדרך, התלמידים שלהם היו יכולים ללכת בצורה הנכונה. וסך הכול צריך לקבוע רק דבר אחד: התורה היא אמצעי למשוך את המאור המחזיר למוטב. רק בצורה כזאת אנחנו חייבים לגשת לספר שנקרא תורה, לספרים הקדושים, רק כך.
בתחילת הדרך האדם לא מבין זאת, ואם ישמע על כך הוא לא יבוא ללימוד. אבל אם לא מסבירים לו על המאור המחזיר למוטב בהמשך, אם אין לו את ההכנה הזאת, אם לא מסבירים לו שזאת המטרה, אז פשוט "קוברים" אותו. זה מה שבעל הסולם רוצה לומר באות כ"ב. כלומר, השאלה היא האם לומדים כדי להביא את המאור המחזיר למוטב, או לא? אם לא, זה לא נקרא תורה.
ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חָכְמָה זו לבושה כולה בשמותיו של הקדוש ברוך הוא, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשם יתברך בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החָכְמָה והשם יתברך, הם אחד, וזה פשוט מאד.
כל מה שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", באיגרות, במאמרים, בכל חומר הלימוד, עוסק רק בפעילות הבורא על הנבראים. לכן, מתוך שאדם קורא על זה, ודאי שהוא נמצא בזה בלב ונפש. הוא לא חושב על העסקים בעולם הזה, לא על דיני "נזיקין" ולא איך לצאת מסבך כלשהו, כפי שמדברים בגמרא. בלימוד חוכמת הקבלה, האדם כל הזמן קשור לנושא שעליו הוא קורא, ובדרישה להיות באותן הדרגות, באותן הפעולות, שעליהן הוא קורא. הנושא של הספר, ומה שאדם מצפה מהספר, הם היינו הך.
לכן לאנשים כמונו, שנמצאים בסוף הגלות ומנותקים מקדושה לגמרי, ללא שום מורה דרך גדול, כמו הגדולים שהיו, אין ברירה אלא ללכת רק עם ספרי הקבלה שנמצאים לידינו.
יש כאן חיוב מצד תכלית הבריאה. אין שום חובה אחרת על האדם, אלא להגיע למטרת הבריאה שהבורא ציווה. לכן האדם צריך לברר מה עליו לעשות עכשיו, כדי להגיע לתכלית. כדברי הכתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה" [5]. מה שעוזר לו בדרך הוא מקבל ומה שלא עוזר הוא חותך בלי שום חשבון. ואין כאן עניין של נעים או לא נעים. אין מקום לחשבונות עם הרגלים קודמים, עם המשפחה, או עם כל דבר אחר. אלא אדם חייב להבין, שבהשגת התכלית, עליו להיות במאה אחוז החלטי.
שאלה: מה הכוונה, "כי העיון בנושאים של החָכְמָה והשם יתברך, הם אחד"?
בספרי הקבלה מדובר על פעולות הבורא, והעיון בפעולות הבורא והבורא, הם אחד. זאת משום שבחוכמת הקבלה אנחנו לא לומדים על הבורא שמחוץ לפעולות.
כתוב "ממעשיך הכרנוך" [6]. מהפעולות של הבורא עלינו, אנחנו לומדים אותו. אנחנו לא לומדים את "עצמותו", אלא את מי שפועל בנו. מתוך הפעולות שלו, נוצרת בנו דמותו.
שאלה: אנחנו לומדים שהמאור שבה מחזירו למוטב. איך יכול להיות שהאור גם מרחיק מהתורה?
האור הוא "סם החיים" ו"סם המוות". אם האדם מושך את אור התורה על ידי הלימוד כדי שיחזירו למוטב, אז האור פועל עליו. כי בדרישה שלו, האדם משתווה עם מה שאור התורה מיעד לו. ואם האדם לא דורש מהאור שישפיע אליו ויקרב אותו לבורא – מה שנקרא "לחזור למוטב", לחזור לטוב, כי הבורא הוא טוב ומיטיב – גם אז האור פועל עליו, אבל להפך. הוא מרחיק אותו מהבורא, ורק אחרי הרבה ימים או גלגולים הוא יגלה, שהוא נמצא בריחוק מהבורא.
האור שמכניס את האדם ל"סם המוות", מרחיק אותו מהבורא. אמנם גם זה עזר כנגדו שהאור עושה, אבל בסיבוב גדול מאוד. יכולים לעבור כמה גלגולים בעולם הזה, עד שהאדם יצא מזה. יש אנשים שבאים ומתגלגלים גלגול אחר גלגול, ונמצאים באותו הלימוד, שלא מקרב אותם למטרת הבריאה, אלא הם נמצאים בירידת הדורות. ועל זה המקובלים אומרים, שצריכים סוף סוף לעשות חשבון נפש ולהפסיק.
שאלה: מי שלומד קבלה ונופל שוב ושוב לרצון לקבל, איך הוא יכול להתמודד עם הירידות בדרך?
התשובה היא אחת: לאדם כזה חסרה חברה. את העליות והירידות הוא מפרש לפי ההרגשה שלו. יכול להיות שזו דווקא התקרבות. צריך לבדוק. כי "מעלים בקודש ואין מורידים" [7]. אם האדם לא יכול להתרומם מיד, סימן שחסר לו קשר עם החברה. הוא חייב לקחת על עצמו משימות. כי חוכמת הקבלה דורשת מהאדם להיות גם כגורם לתיקון העולם, לתיקון העַם. אם הוא לא יעשה זאת, הוא "יאכל" את עצמו מבפנים, ולא יצא מזה כלום.
כתוב, כל שבידך בכוחך לעשות, עשה [8]. יש לנו עבודה רבה. בכוונה תחילה אנחנו נמצאים בגופים, כי על ידי הקשר בינינו, במישור העולם הזה, אנחנו יכולים לגרום לתיקון. אנחנו מעבירים את הידיעה על הנשמות דרך הגופים, מגוף לגוף, ובכך אנחנו יכולים לגרום לתיקון. המורה מספר לתלמיד, מהפה שלו לאוזן של התלמיד, על הנשמה של התלמיד. ובין הנשמות אין קשר? ודאי שיש, אבל אנחנו לא יודעים עליו, לא מגלים אותו. לעומת זאת, בין הגופים דווקא נתנו לנו קשר. אני ואתם קשורים בנשמות, אבל ניתקו אותנו מההרגשה הזאת ונתנו לנו קשר בין הגופים, שדרך הקשר הזה בין הגופים, נשחזר את הקשר בין הנשמות.
השאלה היא האם האדם משתמש בקשר הזה? האם הוא רוצה להשיג את זה? האם הוא מגיע לאנשים ועוזר להם להתרומם, דרך הקשר בין הגופים, בהפצה רגילה, בלימוד? אם אדם יושב במקומו, ולא רוצה להיות פעיל וקשור למערכת ההפצה בקירוב הנשמות, לעורר את הנשמות לחדש את אותו חיבור שנמצא בהן, לגלות את המצב שבו אנחנו כבר נמצאים, אבל אינו מגולה כלפינו, אם האדם לא עושה זאת, אז אין טעם שילמד קבלה. קבלה זה לא לימוד תיאורטי.
הוא חייב להשתתף בחיבור עם האחרים, כמו שכתוב, כל שבידך ובכוחך לעשות, עשה. כי לו עצמו, לא יתנו מלמעלה תיקון. התיקון הוא לא בו, התיקון הוא בקשר בינו לבין האחרים, שם הייתה השבירה. לכן בינתיים אין תועלת במה שהוא לומד.
אם הוא לא משתתף בחיבור עם האחרים, הוא גם לא יוכל לצאת מהנפילות, מהירידות. בשביל מה שיצא מהן, שירגיש את עצמו טוב יותר? אם הוא יתחבר עם החסרונות האחרים, אז הבורא יצטרך לדאוג לו, מפני שדרכו מגיע לאחרים אותו הקשר, אותו התיקון. אבל אם דרכו לא מגיע לאחרים כלום, מדוע שידאגו לו. כמו שבעל הסולם אומר בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אם אדם כבר מתחיל לשאול: "מה הטעם בחיינו?", "למי אני מהנה?", הוא נמצא בתחילת הדרך. ומי שלא שואל, עדיין לא נמצא בתחילתה.
אות כ"ג
ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמו שכתוב במדרש הנזכר למעלה, "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, כל החָכְמָה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החָכְמָה וכל התורה בלבו".
לא צריכים שום הצלחה והבחנות ואיזו חריפות. לא צריך להיות מבריק, לא צריך תכונות מולדות מיוחדות. הן לגמרי לא שייכות לרוחניות. השֶכל לא שייך לרוחניות כלל. גם הרגש לא שייך. יש אדם רגשי מדי, ויש אדם אטום – זה לא חשוב. אלא הכול תלוי רק בתשומת הלב של האדם לפי התכונות שנתנו לו, האם הוא מכוון את עצמו להשגת המאור, ודרכו להשגת התיקון. זה הכול.
אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה. ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (עיין שם בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם.
האדם יכול לנסות את מזלו בספרים שמדברים בצורה חיצונית על הפעולות הרוחניות. הפעולות שבספרים האלה הן בכל זאת רוחניות, והספרים נקראים ספרים קדושים. כמו שאם היה קורא ספרי פיזיקה או כימיה, וזה לא היה עוזר לו. הוא צריך לקרוא על העולם הרוחני, על פעולות רוחניות שהוא רוצה להזדהות איתן, שרוצה להיות בהן. ואז המשיכה הזאת, הרצון הזה, ההשתוקקות הזאת בזמן הלימוד, היא מעוררת עליו אור מקיף והאור כבר מקדם אותו, מושך אותו לאותן המדרגות שעליהן הוא קורא.
אבל אם האדם קורא כבר בספרים האמיתיים, שכתבו מקובלים מתוך השגת כל הפעולות הרוחניות בעולמות עליונים, ולא יכול לזהות בהם את פעולות הבורא: או שהספרים כתובים בשפה שאי אפשר לזהות בה את פעולות הבורא, כמו למשל "ספר הזוהר" שכתוב בשפת המדרש והאגדה, או התנ"ך שכתוב בשפת המקרא או התלמוד והגמרא שכתובים בשפת ההלכה; או שהאדם לא יכול לזהות שבספרים האלה מדובר אך ורק על רוחניות, הוא לא יכול להשתוקק להתרומם ולהיות בפעולות הבורא, כך שיבוא המאור וימשוך אותו לשם, אז במשך שלוש שנים הוא יכול לנסות את מזלו בהם. אבל מיד לאחר מכן, אין לו ברירה, המקובלים קובעים כחוק, שאחרי שלוש שנים הוא חייב לעבור ללימוד מספרי הקבלה.
הסיבה היחידה לכך היא שבספרי הקבלה מדובר בצורה הברורה ביותר על הפעולות הרוחניות. הרי גם בגמרא או בספרי הקודש האחרים, מדובר על פעולות רוחניות, אבל לא רואים זאת. לכן האדם עובר לטקסטים שכתובים בשפת הקבלה, וכשהוא לומד בהם, הוא בטוח לומד על הנשמה שלו, איך לתקן אותה ולהחזירה למוטב.
שאלה: איך זה מתיישב יחד שמצד אחד כתוב: "אין לצפות יותר מחמש שנים ור' יוסי אומר רק שלוש שנים", ומצד שני אנחנו לומדים שאין זמן ברוחניות?
לא מדובר כאן על רוחניות, מדובר על הגשמיות של האדם, על מי שנמצא בעולם הזה ובא ללמוד. השאלה היא, איזה ספר לתת לו? נותנים לו ללמוד מספרים, שמדברים רק על רוחניות. לכן הם נקראים קדושים. ספרי קודש הם ספרים שמדברים על רוחניות, על פעולות הבורא בעולם הרוחני. אלא שכמה מספרי הקודש נכתבו בשפה אחרת, בשפת ההלכה, או בשפת המקרא, או בשפת האגדה. גם הספרים האלה מדברים על הפעולות הרוחניות של הבורא, רק בהן הם עוסקים, אבל הם עושים זאת בצורה סמויה, דרך לבוש כלשהו.
השאלה היא האם התלמיד מוכן לקרוא את הספרים האלה. ואפילו אם הוא מוכן לקרוא אותם, האם הוא מסוגל לראות דרך הטקסט, דרך מה שנראה לו כסיפורי התורה או ההלכות שבגמרא, את פעולות הבורא כלפי הנשמות. בגמרא למשל מדברים על דיני "נזיקין", על אדם ששתל עץ בחצר שלו, והעץ מסתיר את השמש בחצר של שכנו. הגמרא כותבת איך השכן צריך לתבוע אותו. השאלה היא האם דרך הלכות כאלה שכתובות בגמרא, התלמיד יכול לראות את פעולות הבורא כלפי הנשמות.
את הגוף, האדם הולך לתקן אצל הרופא. אנחנו צריכים לתקן את הנשמות. אם אחרי הסיפור של דיני "נזיקין" האדם יכול להמשיך עוד צעד קדימה ולבקש לראות בשורשים, בעולמות רוחניים, לתקן את עצמו, לדרוש את האור שיבוא ויחזיר אותו למוטב, אז הוא יכול ללמוד גמרא. יכול להיות שהוא זַך, ויכול לחדור פנימה דרך סיפורי הגמרא. אדרבא, זה טוב מאוד. כי הגמרא מדברת על פעולות הבורא בדקויות כאלה, שאין שפה אחרת שיכולה להתקרב לכך.
בשפת ההלכה יש הרבה מאוד מילים, כמו בעולם הזה. בשפת הקבלה לעומת זאת, אין הרבה מילים. אבל הבעיה היא, שהאדם לא יכול לזהות את פעולות הבורא דרך שפת ההלכה. לכן, המקובלים אומרים שאין ברירה, ונותנים לו ספר קבלה.
בספרי הקבלה הוא קורא על דברים שהוא לא מבין בכלל, על דברים שאין לו שום הזדהות איתם. הוא קורא על ספירות שעולות יורדות, על רשימות קופצות, על אורות שבאים והולכים, על ג' קוים, על מסכים, עביות, ועל "אבא" ו"אמא". הוא לא מבין איפה זה "אבא" ואיפה זה "אמא". שום דבר לא ברור לו. הוא מתבלבל, אבל לפחות הוא לא מבלבל בין מה שהוא קורא לבין העולם הזה. לפחות הוא חושב שהוא קורא על משהו שמסתובב באיזשהו מקום מחוץ לעולם הזה.
אחר כך הוא מבין יותר ויותר שהרוחניות לא נמצאת באיזה מקום גשמי, אלא במקום וירטואלי. אחר כך הוא שואל איפה המקום הוירטואלי הזה, האם הוא ברגשות שלו, ברצונות שלו. האם יש לו מקום או אין. כך הוא מתקרב למצב שבו הוא מבין שלרוחניות אין מקום, שספרי הקבלה מדברים על כוחות שלא פועלים במרחב, שהמרחב הוא רוחני, שהמרחב הרוחני נקרא הרצון שהבורא ברא, וכל הרצון הזה נמצא בתוכו.
הוא מתחיל לקשור בינו לבין הפעולות שמתוארות בספרי הקבלה. וכשהוא קורא עליהן, הוא קורא על עצמו, על הנשמה. התורה לא התכוונה לעשות שלום בינינו בעולם הזה, במקרים שבהם השור שלי למשל נגח את הפרה שלך. התורה מדברת על תיקון הנשמות. לכן בעזרת ספרי הקבלה האדם יכול להתקרב לתיקונו.
בעל הסולם מסביר במקומות אחרים, שמפני שאנחנו נמצאים בדור כל כך אפל, בסוף הגלות, אנחנו לא יכולים לחדור לתיקון שלנו, ללא ספרי הקבלה. לכן אנחנו חייבים לכתוב ספרים קלים ככל האפשר, ולפזר אותם בכל האומה. אחרת לא נצא לגאולה.
שאלה: הספרים הקדושים מדברים רק על פעולות הבורא, באות כ"ג בעל הסולם מצטט מתוך התורה שגם היא אחד מספרי הקודש. האם גם שלוש עד חמש שנים זו הבחנה רוחנית, או שהתורה מדברת על שלוש עד חמש שנים בעולם הזה?
נניח שאדם בא ללמוד, נותנים לו תלמוד, והוא מתחיל ללמוד מסכת "בבא מציעא" בסדר "נזיקין". לומד שלוש ואפילו חמש שנים, ומשתדל להגיע למטרת הבריאה, לתיקון, לדבקות בבורא, זאת המטרה שלו. רואים שהוא לא מצליח. מה עושים? המקובלים אומרים, שאחרי שלוש שנים, או לפי התנא קמא חמש שנים, חייבים להחליף את הספר. כי הספר שהאדם קורא, מביא לו את פעולות הבורא, בצורה נסתרת מדי, שהוא לא יכול דרך ההסתרה הזאת להתקשר לבורא. לא מדובר על שלוש או חמש שנים רוחניות.
שאלה: אם זה ציטוט מתוך ספרי הקודש, אז מדובר על שנים בעולם הזה או לא?
לא מדובר בשנים. המקובלים אומרים לנו באיזו צורה אנחנו צריכים ללמוד. תלמיד שאינו רואה סימן יפה – סימן יפה זה לצאת לאור, להוראה, לדבקות בבורא – תלמיד שלא הגיע לתוצאה כזאת, חייב לעבור לספרים שנכתבו בשפת הקבלה. נקודה.
אין טעם לפרש מונחים שאיננו יודעים על מה מדובר בהם. במקרה הזה המקובלים נותנים הוראה לתלמיד. הם לא כותבים על הפעולות הרוחניות בעולם הרוחני. הם כותבים לאדם שמגיע ללמוד. זה לא סוד, זה פשט. כמו שהדברים כתובים, כך צריך להבין אותם. אל תפרשו את התנאי של שלוש עד חמש שנים כרוחניות. אין בתנאי הזה שום רוחניות. בדברים האלה המקובלים פונים לאדם שמתחיל ללמוד.
שאלה: למי היו מיועדים אז התלמוד והתנ"ך?
כל הספרים שכתובים על ידי בעלי ההשגה, מדברים אך ורק מתוך מה שבעלי ההשגה השיגו. הם לא כתבו רומנים, ולא היסטוריה חלילה. בעל הסולם כותב במקומות רבים, שהמקובלים כתבו ספרים שמדברים על ההשגה שלהם, כדי להביא את הידיעה הזאת לבעלי השגה כמוהם ולהתחלק איתם, או בשבילנו, כדי לעזור לנו להתקדם, לצאת מההסתר.
במאמר "תורת הקבלה ומהותה", בעל הסולם מסביר שיש ארבע שפות לבטא את העולם הרוחני ואת פעולות הבורא: שפת התנ"ך, שפת האגדה, שפת ההלכה, ושפת הקבלה. שפת התנ"ך, ההלכה והאגדה הן שפות שמדברות על הרוחניות בצורה נסתרת, דרך סיפור חיצון. שפת ההלכה מדברת על הרוחניות דרך מה שמתרחש בעולם הזה, בעסקים בין בני אדם. גם שפת התנ"ך מדברת על הרוחניות דרך סיפורים על פעולות בין בני אדם, אבל הסיפורים בתנ"ך היסטוריים יותר. שפת האגדה מדברת על הפעולות הרוחניות, בצורת סיפור מופשט. דוגמה לכך הן האגדות של רבי נחמן מברסלב. מה שהוא כותב זה פלא, אבל האם מישהו יכול לחדור דרך הסיפור. בדרך כלל מסופר באגדות האלה על מלך ובת מלך, אבל כשאנחנו נכנסים לתוך הסיפור, אנחנו לא מסוגלים להבחין על מה מדובר בהן.
מה שאין כן שפת הקבלה, כמו שבעל הסולם מסביר בהמשך, היא השפה שעל ידה כמעט ואי אפשר לטעות. אמנם גם בשפת הקבלה יש בעיה, גם בה האדם יכול לגַשֶם את הדברים, לחשוב שספירת "חסד" למשל, נמצאת ביד ימין שלו וספירת "גבורה" ביד שמאל, ואז להתבלבל כמו שרבים בזמנינו עדיין מתבלבלים. אבל זהו בלבול, שממנו יוצאים. ובכל זאת גם בשפת הקבלה הבלבול הזה נמצא.
להגיע לקריאה הנכונה באמת, ולדרוש מהלימוד את המאור המחזיר למוטב, זו כל המטרה שלנו. אם יש לאדם רצון אמיתי וחזק למאור הזה, כל היתר זה פעולה מלמעלה. האדם מפעיל אותה והיא פועלת. רק לזה הבורא מצפה. ככתוב על אדם שמת ומגיע לבית משפט עליון, שואלים אותו שתי שאלות בלבד: "עסקת בתורה?" ו"ציפית לישועה?" [9]. שאלה אחת על המעשה ושאלה אחת על הכוונה.
שאלה: מה לומר לאדם דתי, שלומד יותר משלוש שנים או יותר מחמש שנים?
לא אומרים שום דבר לאף אחד, מכל שכן לאדם דתי. אני פונה רק למי שמגיע ללמוד את חוכמת הקבלה. עלינו ללמוד ממעשי המקובלים. המקובלים לא פנו לאיש מעולם. הם כתבו את הספרים, ופנו לקהל הרחב ביותר, פשוט כך. הם לא באו לקבוצה כלשהי, לאוכלוסייה או למגזר מסוים. אלא פנו לכולם בצורה הרחבה ביותר.
למה? כי כמו שכתוב בתחילת ההקדמה, שלחוכמת הקבלה מגיעים אלה ששואלים "מה הטעם בחיי". לכן אנחנו לא פונים לאנשים. מי שיש לו את השאלה: מה הטעם בחיי, בשביל מה אני חי, מהי מטרת החיים, בשביל מה האדם נברא, האם בסוף יש לחיים האלה איזו תכלית, מי שלא נרגע מהשאלה הזאת, מגיע לחוכמת הקבלה. לאנשים כאלה אנחנו פונים, ולכל היתר לא.
ולכן אין מקום לשאלה: מה לומר לאיש דתי? בהפצת חוכמת הקבלה אנחנו לא פונים לאנשים דתיים.
שאלה: מה לעשות אם התלמיד משתדל, לומד מספרים ועובד בקבוצה, אבל עדיין הוא לא מגיע לגילוי תוך שלוש עד חמש שנים?
זה מקרה אחר. את התנאי "משלוש עד חמש שנים", בעל הסולם מציב לאנשים שלומדים פשט, זאת אומרת לאלה שלומדים בספרים שכתובים בשפת המקרא, התלמוד והאגדה, ולא בשפת הקבלה. ואומרים, שאם האדם לומד בספרים שכתובים לא בשפת הקבלה, ותוך שלוש או חמש שנים הוא לא רואה סימן יפה, עליו לעבור לשפת הקבלה.
כמה זמן צריך ללמוד בשפת הקבלה, לא כתוב. אולי עוד חמש עשרה שנה. אלא הבדיקה של שלוש עד חמש שנים היא אך ורק כלפי הספרים שנכתבו בשפות אחרות. כך עלינו לעשות לפי הפשט, שכתוב בגמרא. התנאי הזה והפקודה הזאת ניתנו לאדם מאת רבי יוסי ומאת תנא קמא. כך מדבר התלמוד.
שאלה: מה לומר לאדם שהתעוררה אצלו הנקודה שבלב?
לא אומרים לו דבר. אדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, מחפש בעצמו, מתוך הנקודה הזאת. הנקודה הזאת היא רצון. רצון גדול מאוד להשיג תשובה לשאלה: בשביל מה אני חי. הרצון הזה נקרא הנקודה שבלב. הרצון לדעת בשביל מה הוא חי, יביא את האדם למקום המתאים לו.
יש אנשים שמגיעים למקום שבו לומדים קבלה, ואחר כך הולכים למקומות אחרים. יש אנשים שמחפשים עד שהם מוצאים את התשובה הנכונה לנקודה שבלב. גם הנקודה שבלב היא רצון שמתברר לאט לאט. לפעמים האדם חושב שהתשובה נמצאת בטבעונות, בחזרה בתשובה הרגילה או במדיטציות. הוא לא יודע, הוא נזרק ממקום למקום.
אין כפייה ברוחניות. צריכים להניח לאדם, לתת לו לעשות מה שיעשה, שיברר. זה בכל זאת בירור. אחרי הבירורים האלה הוא חייב להגיע למקום שבו הוא מרגיש את עצמו מאוזן. למקום שבו הוא באמת מקבל תשובה. ואם הוא עדיין לא מקבל תשובה, זה תלוי בו, בעבודה שלו.
לכן עלינו להפיץ את חוכמת הקבלה בצורה שלא מחייבת אף אחד. להפיץ רק את הידיעה. שהאדם יידע מהי חוכמת הקבלה, בשביל מה, ולא יותר.
ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה.זאת אומרת, אם התלמיד לא רואה סימן יפה בלימוד הגמרא, לאחר שלוש שנים הוא חייב לעבור למשהו אחר. לחפש משהו אחר. כי החכמים אומרים שלאחר שלוש שנים הוא לעולם לא יראה סימן יפה, גם אם ימשיך עוד אלף שנה. אם האדם לא הגיע תוך שלוש שנים ל"לשמה", הלימוד לא יעזור לו. המאור לא פועל עליו, להחזירו למוטב. הוא לא דורש את המאור המחזיר למוטב בזמן הלימוד, כי הסיפור שהוא קורא בגמרא, לא מזכיר לו את תיקון הנשמה. הוא שוקע בפלפולים, בכל מיני סוגיות של בקיאות וחריפות. וזה מנתק אותו מהמטרה. אסור לו להמשיך בזה. אם כך, מה עליו לעשות?
והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, חיים ויטאל, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עיין שם היטב.
אין אפשרויות לעשות מה שהאדם רוצה. כתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" [10]. על האדם לבדוק את עצמו בספרים שכתובים בשלוש השפות האחרות, ואם אחרי שלוש שנים לכל היותר הוא לא יכול להגיע ל"לשמה", הוא חייב לעבור לשפת הקבלה. אחרי הכול המטרה שלשמה ניתנה תורה, ברורה, ואדם חייב לממש אותה.
שאלה: בשביל מה האדם צריך לבדוק את עצמו בתורת הנגלה, אם מלכתחילה הוא יכול לגשת לחוכמת הקבלה?
השאלה לא רלוונטית לדורנו, כי בזמנינו כבר ברור שאנחנו נמצאים במצב שבו בלתי אפשרי כלל להגיע למאור המחזיר למוטב דרך הלימוד בתלמוד. ולא בגלל התלמוד, אלא מפני מי שאנחנו. בעל הסולם כותב על כך בהמשך ההקדמה.
התלמוד ויתר ספרי הקודש נכתבו על ידי מקובלים ענקיים, שאיננו מבינים כלל את הגובה ההשגה שלהם, ואת עומק החדירה שלהם לתוך חומר הבריאה. אבל אנחנו נמצאים במצב שבו איננו מסוגלים להוציא מספריהם את הקשר בינינו לבין הנשמות, ודרישה לתיקון.
המקובלים מקיפים ושולטים בראיה ובהרגשה שלהם על כל העולמות. מבחינתם זה היינו הך לדבר על שור שנגח פרה או להתכוון לפעולות רוחניות. כי הכול שקוף, הכול אחד. המילים מעולם אחד, והמילים שמתארות הבחנות מעולם אחר, הן תמונה אחת בעבורם. בשביל המקובלים, כל העולמות, הם כמו בחינות דומם, צומח, חי ומדבר. כמו שאנחנו חיים בעולם שיש בו דומם, צומח, חי, מדבר, ורואים שהכול מכלול אחד, כך גם אצל המקובלים, כל העולמות הם אחד על השני, כמו עולם אחד.
הבעיה היא רק ביחס אלינו. אנחנו נמצאים בסוף הגלות, בהסתרה גדולה עד כדי כך, שאיננו מסוגלים בשום פנים ואופן להגיע לתכלית על ידי השפות האחרות. והתכלית היא לעורר את המאור המחזיר למוטב.
שאלה: למה המקובלים לא סווגו את הספרים שלהם לספרים למתחילים, למתקדמים, למקובלים, וכן הלאה?
לפי ההיסטוריה של ירידת הדורות, או הירידה הרוחנית שבדורות, אחרי חורבן הבית הכול נכנס להסתר. המקובלים הסתירו את עצמם ולא גילו את התורה שלהם לפני הקהל.
בעל הסולם מסביר, ש"ספר הזוהר" התגלה ממש בצורה מקרית במאה האחת עשרה, בספרד [11]. עד אז לא ידעו שדבר כזה קיים. גם מזמן גילוי "ספר הזוהר" ועד לתקופת האר"י המקובלים הסתירו את עצמם. המקובלים פעלו בחשאי בכל דור ודור. זו הייתה הגלות. רק מזמן האר"י, שהוא "משיח בן יוסף", מתחילה ההתעוררות. הוא הפעיל את כל המערכת.
[1]איכה רבה ב, יז.
[2]דברים רבה, פרשת וזאת הברכה יא, ו.
[3] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות יב.
[4] ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 15.
[5]רבי שלמה אלקבץ, מתוך הפיוט "לכה דודי".
[6]"שיר היחוד", סדר ליל יום כיפור,מחזור ליום הכיפורים.
[7]מנחות דף צט ע"א.
[8]קהלת ט, י.
[9] שבת דף לא ע"א.
[10]קידושין דף ל ע"ב.
[11] ר' יהודה אשלג, "שופר של משיח", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 573.