אותיות קכ"ז – קכ"ט
אות קכ"ז
ואומרת עוד הברייתא, זו "מידת בינונים", כלומר, שהמקרא הזה מדבר, מעת שעשה תשובה מיראה ואילך, שבזמן הזה נקרא בינוני כנזכר למעלה, "אבל במידת רשעים מה כתיב", פירוש, מה יהיה מאותו הזמן שהיה שרוי בהסתר פנים, שנקרא אז "מידת רשעים", כנזכר למעלה. ונתבאר, אשר תשובה מיראה, אינה מתקנת את העבר עליו מטרם שעשה תשובה, כי התשובה מיראה רק מספקת לאדם מסַכים.
חוכמת הקבלה מדברת על הרצון לקבל, שכל פעם האדם קונה לעצמו מסַכים חדשים כדי להתעלות מעל הרצון לקבל. כל דרך התיקון היא עניין המסַכים. תחילה האדם מצמצם את הרצון שלא ישלוט בו. אחר כך הוא מתעלה מעל הרצון לקבל, כך שבאותו הרצון תשלוט כוונת ההשפעה, ומעל הצמצום הוא רוצה להשפיע.
זאת אומרת, בהתחלה האדם לא משתמש ברצון עצמו כדי למלא אותו ואז להשפיע את המילוי שלו, אלא רק מצמצם אותו כדי להשפיע. זה נקרא לבנות כלים דהשפעה. בשלב הבא הוא קונה עוד מסַכים כדי להרשות לרצון גם את המילוי, שגם המילוי יכוון אותו להשפעה לנותן, לבורא.
מכאן אנחנו רואים שכל דרך התיקון היא קניית המסַכים. אלא שבתשובה מיראה אדם רק מצמצם את הרצון לקבל, ומעל הצמצום שלו, ככל שמצמצם אותו, הוא בונה את כוונת ההשפעה. הוא רוכש רק את הצמצום ואת הכוונה, ועדיין אין לו עם מה להשפיע. הוא קונה רק את תכונת ההשפעה. הוא לא משתמש עם הרצון לקבל שלו בפועל, אלא רק בצמצום.
לכן הוא לא יכול להשתמש בכל מה שהתרחש בתוך הרצון לקבל שלו בעבר. הוא רק מתעלה מעל כל הרֵגָשות, ומעל מה שעבר עליו בזמן הסתר כפול והסתר רגיל. לכן תשובה מיראה לא מתקנת את העבר.
ולפיכך, מביאה עליהם הברייתא מקרא אחר, שהוא "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר". פירוש, שאותם הימים והשנים, שעברו עליו מזמן של הסתר הפנים, שלא תיקן עוד אותם כנזכר למעלה, שנקרא "מידת רשעים", כי הוא רק התעלה מעל הרצונות , הנה הם אינם חפצים שימות, משום שאין להם שום חלק לאחר מיתה בעולם הבא, להיותם מידתם של רשעים. ואם יחזור עליהם, הוא יוכל להשתמש בהם שוב להנאת עצמו.
ולפיכך, באותה השעה שמידת הבינונים שבו, שמחה וצוהלת "כי מחר נמות", ותזכה לחיי העולם הבא, ומידת הבינוניים היא הכלים דהשפעה שקנה עתה, "להשפיע על מנת להשפיע", הרי יחד עמה, מידת הרשעים שבו אינה אומרת כן, אלא שאומרת "והיה כזה יום מחר", כלומר, שרוצה לשמוח ולחיות בעולם הזה לעולם, כי אין לה עדיין שום חלק לעולם הבא, כי לא תיקן אותה, כמבואר לעיל, שאין לה תיקון אלא על ידי תשובה מאהבה.
זאת משום שהרצונות האלה של "מידת הרשעים" עדיין נמצאים רק תחת הצמצום. והצמצום לפי הגדרתו הוא: "הכובש את רצונו, אף על פי שרוצה בו" [1]. זאת אומרת, הרצון להשתמש ברצון, הרצון ליהנות ברצון, נשאר כמו שהיה. אלא מעל הרצון ליהנות שבו, יש לאדם כוח נוסף על הרצון "להקפיא" את הרצון, להחזיק אותו שלא יברח, שלא יתפרץ.
וזה בדיוק מה שקורה. הוא מצמצם את הרצונות, אף על פי שהוא רוצה להשתמש בהם. הוא מחזיק אותם שלא יפרצו החוצה, ולמעלה מזה הוא רוכש תכונת ההשפעה. כלפי העבר יש לו את כל הרע שנמצא בסגירה, וכלפי ההווה יש לו כלים דהשפעה. במצב כזה, ודאי שהוא צריך לעבור עוד שלב של תיקון.
אות קכ"ח
וזה שמסיימת הברייתא, מה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ [מה כתוב על זה] , "הצדיק אבד", כלומר בחינת הצדיק הגמור, שהאדם הזה צריך לזכות בו, הנה זה אבד ממנו, "ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כלומר, מפני שאותו הבינוני, לא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות משום זה לתשובה מאהבה, המהפכת הזדונות לזכויות ואת הרעות לתענוגות נפלאים כנזכר למעלה, אלא כל השגגות והרעות שסבל, מטרם שזכה לתשובה מיראה, עדיין הן עומדות בעינן, מבחינת מדת רשעים, המרגישים רעות מהשגחתו יתברך, ומפני הרעות האלו שעודם מרגישים, אינו יכול לזכות ולהיות צדיק גמור.
יש כאן שאלה מעניינת מאוד. נניח שאדם מסוים היה אגואיסט, ולכן עברו עליו הסתר כפול והסתר רגיל. הוא רצה ליהנות מכל העולם, מכל מה שהיה בטבע שלו. את כל העברות שיכולות להימצא בכל אדם, הוא עבר והרגיש אותן בוערות בו. למה הוא צריך להגיע לאהבת הבריות, כדי לתקן את כל העברות האלה? מה הקשר בין האגו שלו, בין הכלים דקבלה הגדולים שהיה בהם בזדונות ובשגגות, לבין ההכרח לתקן את הכלים האלה על ידי אהבה לבריות?
אמנם אנחנו לא מודעים לכך ואיננו רואים זאת, אבל כל האגו שמתגלה באדם מתגלה כשנאה לבריות. אם אדם גונב מאדם אחר או מהציבור, מובן לנו בוודאי שהוא לא אוהב אותם. אבל לא מובן לנו מה איכפת לאחרים אם האדם מתעצל, או מממש תאוות שלו שאינן נוגעות לאחרים. אלא שמדברי בעל הסולם מתברר, שכל הזדונות והשגגות שבאדם עוברים תיקון על ידי אהבה לזולת. וכנראה שכל הרע שבאדם, מכוּון להרע לזולת.
זה מתגלה לאדם אחרי שהוא קונה את מידת ההשפעה, אחרי שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל שלו, ויכול לראות את עצמו בעיניים בלתי תלויות, ללא תלות ברצון שלו, בלי קשר לכמה הוא יכול להרוויח. אז הוא מתחיל לראות שכל הרצון לקבל שלו מכוּון כדי לרמות, לנצל ולהזיק לאחרים.
אין רצון לקבל אחר. הרצון לקבל לא יכול להיות ניטרלי, כך שבשימוש בו האדם לא יפגע באדם אחר. יותר מזה, הרצון לקבל הוא כדי לפגוע במישהו. לכן רק בתשובה מאהבה האדם מתקן את הזדונות והשגגות. אין רצון לקבל שאינו מכוון לרעת הזולת, ורק על ידי אהבת הזולת האדם מרים את הרצון לקבל שלו מזדונות ומשגגות.
זה מה שאנחנו לומדים מדברי בעל הסולם, וזה ממש פלא. כי גם אם אנחנו מבינים שיש כמה עבירות שבהן פועלים נגד החברה, נגד האנושות, איננו מבינים שכך אנחנו פועלים בכולן. אנחנו לא רואים ולא מרגישים את הדברים האלה, כי כדי לראות ולהרגיש אותם, צריך לקנות קודם את מידת הבינוניים, את דרגת שכר ועונש, את מידת ההשפעה המלאה על כל הרצונות. מתוך המידה הזאת, האדם כבר מתחיל לראות את השימוש האמיתי ברצונות, כפי שהוא השתמש בהם בעבר וכפי שהוא יכול להשתמש בהם.
כשהאדם יכול לראות את הדברים האלה, הוא נמצא בין חוב לזכוּת. הוא רואה גם את השימוש האמיתי ברצונות כפי שהוא השתמש בהם כשלא היה מודע לכך, וגם את השימוש שהוא יעשה ברצונות האלה, אם הוא יתקן אותם לדרגת האהבה.
אבל הוא כבר רואה נכון, שכל רצונותיו מכוּונים מחוץ לו כלפי הציבור, כלפי כל רשת הנשמות שב"אדם הראשון".
שאלה: מה זאת אומרת שבדרגת שכר ועונש מתקנים שגגות?
אנחנו מתקנים שגגות וזדונות, את השגגות בשכר ועונש ואת הזדונות באהבה. נראה לנו שהשגגות הם חלק מהשימוש ברצונות. כך למשל נדמה לנו שבתיקון השגגות, מתקנים רמ"ח [248] רצונות ובזדונות שס"ה [365] רצונות. אלא שאין זה כך.
בשגגות האדם מתקן את כל תרי"ג הרצונות, במידה מסוימת. בדומה לתינוק שכל אבריו מתפתחים עד רמה מסוימת, ואחר כך הוא מתפתח עוד, כך האדם ממשיך לתקן את אותם הרצונות בשלב הבא ובשלב הבא אחריו, עד רמה מסוימת – בעצם עד סופם.
גם הזדונות וגם השגגות מכוּונים כולם לעוצמת האור שמופיעה כלפי הרצונות, שיכולה לתקן אותם לכל עומקם, לא לפי כמות הרצונות, אלא לפי איכות הרצונות. אמנם, לפעמים מבינים מהכתוב שמדובר דווקא בכמות הרצונות, שבגלגלתא עיניים יש כמות אחת של רצונות ובאח"פ כמות אחרת, אבל זה רק בגלל הלשון ה"לא נקייה" שבה אנחנו משתמשים.
אין כלים דהשפעה. כלים דהשפעה זה תרתי דסַתרֵי [שני דברים הסותרים זה את זה]. אלא על כל הכלים, על כל הרצונות, שכולם רצונות לקבל, יש כוונה "להשפיע על מנת להשפיע", במידה שאפשר להשתמש בהם. ואחר כך נוספת עליהם הכוונה "לקבל בעל מנת להשפיע".
אין רצון שבו האדם לא יכול "לקבל בעל מנת להשפיע", אין רצון שמיועד רק "להשפיע על מנת להשפיע". הרצון נולד כדי לקלוט בתוכו אור. לכן אם אין כלי קיבול, אין רצון. אלא שמידת התיקון של הרצון מאפשרת לו בשלב ראשון להיות מעל הצמצום, ולאחר מכן לפתוח את הצמצום ולהשתמש אפילו ביכולת שלו לקלוט ובתענוג שלו, בכוונה "על מנת להשפיע".
שאלה: האם שני הכוחות, רצון לקבל ורצון להשפיע, יכולים להתקיים בכלי בו זמנית?
נכון. למדנו בשיעור קודם, ובעניין הזה חשוב כל פעם לדייק ולהזכיר, שכל התיקונים מצטברים ושום מדרגה חדשה לא מבטלת את המדרגה הקודמת. להפך, היא מצטרפת אליה. והעובדה שבהצטרפות מדרגה אחת לשנייה נראה למשיג שהוא משיג משהו הפוך מקודם, רק מעידה על עומק ההשגה. ההרגשה שלו משתנה.
לדוגמה, אדם נמצא במצב מסוים שבו הוא אומר: "אמא שלי רעה, היא נותנת לי מכות". אחר כך הוא עולה קצת בדרגה, ומבין שטוב שהיא נתנה לו מכות במצב שהיה, כי כך היא שמרה עליו מלעשות דברים רעים. אחר כך הוא עולה דרגה נוספת ומבין שהמכה לא הייתה מכה. להפך, זו הייתה רחמנות מצידה, ודווקא בכאב לב היא פעלה כלפיו, ברחמים גדולים עוד יותר מאשר הייתה מתייחסת אליו יפה וטוב.
זאת אומרת, הרגשות האדם יכולות להשתנות מדרגה לדרגה, מהרגשה רעה, ללא כל כך רעה, לטובה, עד שהוא מצדיק את הבורא במאה אחוז ועוד יותר. אבל חוץ מהרגשות המשתנים בו, שיכולים להיות הפוכים ממצב למצב, בפרט אם המצבים הסמוכים הם בינה וחוכמה, חסדים וחוכמה, ההבדל בין הדרגות הוא תמיד בהוספת המסַכים. בהוספה בלבד. כדברי הכתוב: "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש" [2].
אין יותר מלהוסיף מסַכים, להוסיף את כוח ה"אמונה למעלה מהדעת", כוח ההשפעה. גם אם בהתאם להוספת המסך הרגשות יכולים להשתנות ואפילו להיות מנוגדים, אבל זהו רק רגש. אמנם רגש שבא מ"פקיחת עיניים" שהולכת וגדלה, אבל הוא לא שייך לשינוי במסך. כי אם מוסיפים מסך לזעיר אנפין, מקבלים בינה. אם התחתון עולה לעליון, הוא נעשה כמוהו. אם מוסיפים מסך לבינה, מקבלים חוכמה. והם שונים ומנוגדים זה לזה במה שמתרחש בתוכם.
שאלה: איך מתגלה הרגשת המילוי של רצון כלשהו כשנאה לזולת?
צריך להבין שאין לנו רצון לקבל שלא בא כתוצאה מהשבירה. איננו יודעים עד כמה קטנה היא מידת ההכרחיות הדרושה לקיומינו, שכביכול אינה קשורה לזולת. מידה זו דומה למידת ההכרחיות הדרושה לקיומו של תינוק שזה עתה נולד, ואפילו פחות מכך. והיא רק כביכול אינה קשורה לזולת, כי גם אותה צריך לתקן. אלא שלעת עתה אין לה שום קשר לזולת. כל יתר הרצונות, כל הרצונות שבהם אנחנו מרגישים תענוג, אפילו הקטן ביותר, קשורים לזולת.
ברצונות ההכרחיים לקיום, אנחנו לא מרגישים תענוג. באלף הקלוריות שאדם מסוים חייב לאכול ביום, אין תענוג. זו הכרחיות. ודאי שאם אין לאדם את אלף הקלוריות האלה והוא מקבל אותם, הן מתבררות בו כתענוג, כי כך הטבע מחייב אותו, מפני שהוא נמצא אחרי השבירה. אם לא היה לו תענוג בזה, הוא לא היה אוכל, והיה מת. אבל חוץ מהכרחיות, כל כלי הקבלה שהאדם יכול למלא את עצמו בהם, באים משיתוף עם האחרים. ולמעשה, גם ההכרחיות מקורה בשיתוף.
אין דבר שהאדם מקבל או נותן מעבר לקיומו כ"חי", כתא חי וקיים, שהוא אינו נמצא בו בשיתוף עם אחרים. ולמרות שלא נראה לו שיש קשר בינו לבין האחרים, דרכם הוא מקבל ודרכם הוא משפיע. בסופו של דבר מדובר על כלי שלפי טבעו הוא כלול, בלתי נפרד, ושלם.
שאלה: מה מתברר באדם כשנאת הזולת? מה גורם לו לומר שכל תענוג הוא שנאת הזולת?
השנאה שעליה מדובר כאן, היא לא אותה השנאה שהאדם מרגיש בעולמינו כשהוא שונא אדם אחר. עלינו להבין שסף ההרגשה שלנו בעולם הזה, כשאנחנו שונאים או אוהבים, הוא גס מאוד. דוגמה לכך היא האכזריות של ילדים קטנים: הם חוטפים צעצוע מילד אחר ובנוסף לכך מכים אותו בחוזקה על הראש. הם לא מרגישים אחד את השני, הם מרגישים רק את עצמם. מבוגרים מבחינים קצת יותר ביחס ובהתנהגות בין הילדים. הם אומרים לילד לא להרביץ ומסבירים לו שלא טוב להתנהג כך. אבל הילד לא מרגיש. הוא פועל בלב שלם.
כך, בדומה לילדים, אנחנו לא יכולים לזהות שכל הרצונות והמעשים שלנו, נובעים מקשר עם הזולת, ומקשר אגואיסטי בלבד. אנחנו לא רואים את המערכת. אנחנו לא מבינים שבכל מעשה שלנו אנחנו ממש "קודחים חור בסירה" והורגים את כולם. אין לנו ראיה של המערכת, ולכן איננו מבינים מה האחרים רוצים מאיתנו. לנו נדמה שלא עשינו שום דבר רע.
בעל הסולם אומר שאם האדם לא נותן לכל החברה האנושית מה שדרוש ממנו, הוא פשוט הורג אותם וגונב מהם. למרות זאת אין לאף אחד מאיתנו בעיה להודות בקול רם שאנחנו מעדיפים לישון כל היום, וכל הלילה. ואם מישהו ישאל אותנו היכן חובתנו ותרומתנו לאנושות, פשוט לא נרצה לשמוע אותו, לא נבין על מה הוא מדבר. אנחנו לא רואים שאנחנו נמצאים במערכת, ובאותה המידה שמחובתנו לא לגנוב, מחובתנו לתת. פשוט אין לנו את ההרגשה הזאת.
שאלה: האם בכל מעשה של קבלת התענוג האגואיסטית האדם גונב בעל כורחו?
ודאי שהוא גונב. הוא מפר את החוקים של כל המערכת ומעוות אותה. כתוצאה מכך האור לא עובר במערכת בשלמות, ולא ממלא את כל התאים. ברגע שהוא לא מוסיף, אפילו טיפה קטנה מעצמו, מיד הוא מעוות את המערכת. אמנם הוא לא מודע לזה, הוא אינו יודע ואינו רואה, אבל אם אפשר היה לתת לו משקפת מיוחדת שיראה, הוא היה נבהל ממה שהוא עושה.
ואכן את ה"משקפת" הזאת האדם מקבל. מי שעולה לדרגת שכר ועונש, רואה את מידת הנתינה ואת מידת הקבלה שלו. ובשבילו לא לתת ולגנוב זה היינו הך. לכן הוא חייב לתקן את העבר. והוא רוצה לתקן אותו, הוא שמח שיש לו את ההרגשה הזאת בשגגות ובזדונות, שעומדות עכשיו לרשותו.
בדרגת שכר ועונש האדם רואה את הנזק שהוא גורם לשלמות. הוא רואה ברור, שכל חוסר השלמות מפלוס אינסוף למינוס אינסוף, הוא רק בגללו. ובה בעת מתגלה לו איפה הוא יכול להוסיף ולאזן את המערכת, מתוך הזדונות והשגגות שלו. וזה מה שהוא עושה. אלה תיקונים באהבה.
שאלה: במה האדם מאזן את המערכת, אם קבלת התענוג היא הכרחית לחומר עצמו?
אחרי דרגת שכר ועונש הכלי מרגיש לגמרי אחרת, וכבר אי אפשר לדבר על התפקוד שלנו בצורה של הכרחיות או חוסר הכרחיות.
שאלה: אם האדם לא יקבל חומר דלק, כמו דלק שהוא מכניס לאוטו, איך הוא יזוז? אין דבר כזה ברוחניות. כשהאדם רואה את המערכת עובדת כולה בהשפעה, יש לו חומר דלק אינסופי מההשפעה. האם הוא חייב לקבל לעצמו, כדי לתת את כל היתר? הוא לא חייב. אין דבר כזה ברוחניות. בכלי הרוחני, הוא לא חייב. בכלים הגשמיים, נראה לנו שהאדם דווקא חייב לקבל לעצמו, אבל בהמשך הדרך, בעיניים המתוקנות שלו, האדם רואה שגם הגשמיות פועלת לפי אותו חוק. האדם לא סופג לעצמו ומתוך זה חי, אלא הוא חי רק מתוך הניצוץ.
ולעת עתה חשוב שנדע שבסופו של דבר קיים שלב כזה.
שאלה: אדם שישן יום ולילה לא נותן לאנושות. האם אפשר לתאר מצב שבו האדם נותן לאנושות?
איננו יכולים לתאר זאת. אם היינו רואים זאת, לא היינו יכולים ללכת לישון. זה היה מתגלה לנו כחיסרון הגדול ביותר. כמו לקבל, כך לתת, ועוד יותר מזה. הרי הקבלה מורגשת בכלי הפרטי של האדם, ואילו הנתינה היא למיליארדים הכלים האחרים.
אם לאמא יש בעיה, אפשר להרגיע אותה. אבל אם הבעיה קשורה לכל הילדים שלה, אי אפשר להרגיעה.
שאלה: למה הרצון לקבל הוא שנאה כלפי האחרים? אם הרצון לקבל הוא שנאה כלפי אחרים, אז מה נקרא שגגות?
"חורבן בית המקדש" נקרא, שכולם נפלו מאהבת הזולת לשנאת הזולת. לא היה משהו באמצע. החכמים לא הגדירו את החורבן אחרת אלא כשנאה, כהר סיני. אין יותר מאהבת הזולת ומשנאת הזולת. יש או חיבור בין הרצונות השונים, או נתק ביניהם. אלא שבעולם הזה, יש לנו בעיה.
בעולם הזה נדמה לנו שהאדם צריך לקבל אלף קלוריות ביום, ורק לאחר מכן הוא מודד את היחס שלו לאחרים. בעולם שלנו אדם יכול לחיות בג'ונגל מרוחק, או בחווה מבודדת, ולא להיות שייך וקשור לאחרים. וכותב על זה בעל הסולם, שבעולם שלנו אנחנו לא כל כך מרגישים את הקשר שלנו, את חובתנו להיות בקשר, ולספק זה לזה כל מיני דברים.
בפעולות הקבלה הקשר הזה עדיין מורגש במידה מסוימת ואנחנו מענישים אנשים שפוגעים באנשים אחרים, אם כי לא ברור עד כמה אנחנו רואים נכון את הדברים, ובאיזו צורה מעוותת מבררים, ומענישים. אבל ברוחניות, בפעולות הנתינה, אנחנו לא מבינים כלל. המודל האידיאלי, הנכון, האמיתי, של הקשר הרוחני בינינו, נסתר מאיתנו. ואת המודל הזה אנחנו צריכים להקים, להחיות.
כך או אחרת, רוצים אנחנו או לא, צריך להסכים עם דברי בעל הסולם, שיש או שנאה לזולת או אהבה לזולת – רק כלפי האחרים. וכל פעולה שנראית לאדם כפעולה שהוא עושה כלפי עצמו, היא לא כלפי עצמו. כי האדם המחובר למערכת במסירות נפש, נקרא שבכל האדם כולו אין שום דבר שעובד בו לעצמו. הכול לאחרים.
היכן האדם יכול לעבוד לעצמו? לאדם אין כלי לעבוד לעצמו. אין דבר כזה. אמנם לעת עתה נראה לנו שיש, אבל אין לנו שום רצון לעצמנו. אפילו הרצון שלנו לשתות ולאכול הוא לא לעצמנו, כי מלכתחילה כל הרצונות האלה נבראו כדי שנחיה במערכת המשותפת. רק מתוך הצורך לחיות במערכת המשותפת נבראו לאדם כאלה רצונות, שגם לשתות וגם לאכול, זה לטובת הזולת.
מלכתחילה כל הרצונות נבראו להשפיע, מתוך כוונה להשפיע. כך שאם האדם נושם נשימה אחת של אוויר, זה רק כדי שבסופו של דבר הוא יגרום בזה טובה לזולת. כך בנויה המערכת האלוקית. המערכת האלוקית כולה השפעה.
בעולם שלנו הכול הפוך בוודאי ונמצא בהסתרה. אפילו התמונה ההפוכה עדיין לא נגלתה לנו, כי אם היא הייתה נגלית, לא היינו יכולים לסבול לראות אותה. מידת הקשר של האדם עם האחרים, מתגלה לו רק כשאין לו שום דבר לעצמו. רק אחרי שעושה תיקון של "להשפיע על מנת להשפיע" הוא יכול לסבול את מידת הקשר הזאת, ולהתחיל לתקן. רק אז הוא מרגיש את הצער מחוסר הקשר. ולפני התיקון הזה הוא לא יכול לסבול מכך.
אפילו כעת, כשמשהו כבר שומע על חוסר הקשר בינינו, הוא לא סובל. כי החיסרון לקשר עדיין לא מגולה. ואת דברי המקובלים שומעים כפילוסופיה שעוסקת במידת הקשר בינינו אי שם, ולא בנו הקשורים זה לזה בחבלי הטבור.
בעולמנו לא מאמינים שמחשבה רעה אחת של האדם הורגת את האחרים, או שאם האחרים לא יחשבו על הרוחניות שלו, הוא לא יקבל אותה לעולם. האדם בעולם שלנו אינו מרגיש שהוא נמצא תחת גיליוטינה, ושבכיסם של כל האחרים יש כפתור, שבלחיצה אחת עליו הם יכולים להוריד את הגיליוטינה על ראשו. כך הוא קשור לאחרים, לשבעה מיליארד. אם הדבר הזה היה מתגלה לאדם, הוא היה במצב גרוע יותר ממוות.
וזה שהכתוב אומר, "ואין איש שם על לב", כלומר, אותו האדם אינו שם אל לבו, "כי מפני הרעה", כלומר, משום ה"רעות" שעדיין מרגיש מזמן שעבר, בהשגחתו יתברך, "נאסף הצדיק", כלומר, נאבדה לו בחינת צדיק, וימות ויפטר מהעולם רק בבחינת בינוני בלבד, כמבואר. וכל זה הוא, שכל מי שאינו מצער עצמו עם הצבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הצבור, כי לא יוכל להכריע אותם לכף זכות, ולראות בנחמה שלהם, כמבואר. ולפיכך לא יזכה לעולם לבחינת צדיק, כנזכר למעלה באריכות.
יש כאן נקודה מעניינת. לא ברור האם האדם כבר הגיע להיות צדיק או לא. הרי הוא כבר נמצא ב"להשפיע על מנת להשפיע", לפחות את זה יש לו. אמנם הוא צדיק שאינו גמור ועליו עוד לרכוש את מידת האהבה, אבל הוא לפחות הגיע למדרגת צדיק שאינו גמור. אלא בעל הסולם אומר, שאם מידת ההשתתפות של האדם באחרים נגלת לפניו, והוא לא מתקן אותה, הוא איננו צדיק עדיין. מתגלים לו כלים עצומים, מתגלה לו עד כמה הוא עדיין מזיק לכולם. ואם הוא לא מתקן את הכלים האלה, איזה צדיק הוא? במה הוא יכול להצדיק? הוא לא מצדיק את הבריאה.
כעת נגלָה לו עד כמה הוא רשע. לפני כן הוא לא יכול היה לסבול ולראות את מידת הרשעוּת שלו כלפי הנשמות האחרות. לכן נאמר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" [3] – כל הגדול מבין עד כמה הוא פחוּת. כתוב, שבכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענוותנותו [4].
טעות לחשוב שאם האדם עשה את שלו, הוא לפחות צדיק. הבינוני שלפי מידתו באמת נקרא "צדיק", מגלה דווקא עד כמה הוא רע לפי טבעו. לפני כן, הוא לא היה יכול לגלות את זה.
וחשוב לדייק ולומר שוב ושוב, שהתיקונים מתאספים, והמסכים מתאספים, והרצון לקבל נגלָה יותר, וגובה הרע וסף הרגישות של האדם לראות ולמדוד את הרע שלו, עולים. הוא כאילו רוכש משקפיים חזקים יותר, מדויקים יותר ועדינים יותר, לראות בהם את הרע. ואז נראה לו חוט השערה כעבותות העגלה [5].
אות קכ"ט
והנה מכל האמור עד הנה זכינו לדעת, שאין לך ילוד אשה, שלא יעברו עליו ג' המידות הנזכרות למעלה, שהן: מידת רשעים, ומידת בינונים, ומידת צדיקים. ונקראות בשם מידות, להיותן נמשכות ממידות השגתם את השגחתו יתברך. ועל דרך שאמרו ז"ל, במידה שאדם מודד מודדים לו (סוטה ח'), עד כמה שאדם יכול להצדיק את הבורא, לפי זה הוא נקרא רשע, בינוני, או צדיק.
כי המשיגים מידת השגחתו מבחינת הסתר פנים, נבחנים במידת רשעים: או רשעים שאינם גמורים שמצד ההסתר האחד, או רשעים גמורים שמצד ההסתר הכפול (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "אמנם").
ומשום, שלדעתם והרגשתם, מתנהג העולם בהשגחה לא טובה חס ושלום, דהיינו כמו שהם "מרשיעים" את עצמם, שמקבלים מהשגחתו יתברך יסורים ומכאובים ומרגישים רק רע כל היום, לפחות יש להם איזו תרעומת כלפי הבורא, כי רוצים ממנו משהו. חסר להם משהו שהם רוצים לקבל ממנו. הוא לא נותן להם מה שהם רוצים, ולפי זה אומרים עליו שהוא רע.
"והמה עוד "מרשיעים" ביותר, במה שחושבים, שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה חס ושלום, כי כמו שלומדים ממאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" של בעל הסולם, האדם רואה את העולם מתוך הכלים שלו, ובהתאם לכך הוא חושב שכל העולם נמצא באותו מצב [6]. ואמנם, מהו כל העולם, אם לא מה שמתראה בתוך האדם.
לכן יוצא שהאדם לא מרשיע את הבורא בצורה אישית, על ההשגחה הלא טובה שהוא מקבל ממנו, על חוסר העזרה, חוסר החיוּת, וכן הלאה. אלא הוא סובר שכל העולם נמצא באותו מצב. הוא לא חושב, שהבורא מתנהג כלפיו כך, מפני שאולי מגיע לו עונש עבור עברות, שגגות או זדונות שעשה, ולא משום שלאחר מכן הוא ייתן לו שכר על כך, כמו שחושבים אנשים דתיים. אלא מי שמרשיע את הבורא חושב שבמצב כזה נמצא כל העולם.
מכאן רואים עד כמה הדת יכולה להזיק לאדם. כי אם האדם מרגיע את עצמו על ידי הדת ואומר שלכל הייסורים בהסתר כפול והסתר רגיל, ובכל אותן המכות שהאנושות עוברת, יש צדק, כי אחרי הייסורים הוא יקבל שכר, הרי שהוא מרדים את עצמו.
הוא לוקח כביכול כדור נגד כאבים, והבורא צריך להוריד עליו מכות עוד יותר גדולות, כדי שיתעורר ויתחיל להבין שיש סיבה למכות, שיחפש עליהן תשובה, שישאל את עצמו "מה הטעם בחיי?". ולא שירגיע את השאלה הזאת עם כל מיני אמונות, שלפיהן הוא יקבל שכר על הייסורים, ובינתיים ימחק את השאלה, וימשיך איכשהו לחיות.
אם מתעוררת באדם בתקיפות השאלה "מה הטעם בחיי?" והוא מרגיע את השאלה הזו עם הדת, הוא עושה עוול לעצמו. מהדרגה הזאת והלאה, הדת היא באמת "אופיום להמונים". אבל אם האדם נמצא בדרגות התפתחות קודמות, במה שנקרא גלות, לפני שמתעוררת בו השאלה "מה הטעם בחיי", עליו להתנהג בהתאם לדת שייסדו המקובלים הגדולים, התַנָאים, כדי שנתקיים בה כל תקופת הגלות.
לפי המקובלים, תקופת הגלות נמשכה מחורבן בית המקדש ועד האר"י, שהוא משיח בן יוסף. מהאר"י והלאה כבר מתעוררת באנשים השאלה "מה הטעם בחיי", ובמקום לטייח ולהמתיק אותה עם הדת, הם חייבים לממש אותה. רק הם צריכים לעשות זאת, ולא כולם, אפילו בימינו.
יש אנשים שאם מתעוררת בהם השאלה הזאת, הם חייבים לקבל שיטה לענות עליה, כי זו השאלה העיקרית. היא באה מיסודה של הנשמה, ועל ידה צריכים לפתח את הנשמה. ואם התעוררה באדם השאלה הזאת והוא מרגיע אותה, הרי שהוא מזמין על עצמו ועל כל הסובבים אותו מכות גדולותעוד יותר, כדי שבסופו של דבר הוא יתעורר על ידי השאלה.
כך הבורא מחייב אותנו להתפתחות הרוחנית. לכן צריך להבדיל ולחלק בצורה ברורה, מתי אנחנו צריכים להשתמש בדת. כל עוד שהשאלה "מה הטעם בחיי" לא התעוררה באדם, עליו להיות בדת. אולם ברגע שהוא כבר נמצא בשאלה הזאת, עליו לקבל שיטה להתפתחות הנשמה. כי השאלה נובעת מתוך עמקות הנשמה, והוא חייב לקבל תשובה.
מפני שלא קיבלנו את השיטה, כל דור ההשכלה יצא מהדת. וכמו שבעל הסולם אמר עוד בזמנו, מפני שאיננו מוצאים תשובה לשאלה מהי מהות הדת, כל ה"דור השני כבר נשמט תחת ידינו" [7]. בעל הסולם מסביר למה "הדור השני", שהוא כל אותם הסוציאליסטים למיניהם מסוף המאה התשע עשרה, שבנו את מדינת ישראל, בנו את המדינה בצורה כזאת, בניתוק מהדת, בניתוק משיטת הקבלה.
צריך להבדיל מתי הדת עובדת ומתי הקבלה, או כלפי איזה אנשים. כמו שבעל הסולם אומר כאן שבכל אדם יש תקופה שבה הוא נקרא רשע, בינוני או צדיק, כך בכל אדם יש תקופת חיים שבה הוא נמצא בגלות וצריך לעבור לגאולה. בזמן הגלות יש לו דת של בעלי בתים, דת רגילה, המקובלת ברחוב. ומתוך שהוא עובר עם השאלה "מה הטעם בחיי" לתקופת משיח, מגיעה לו במקום תורת בעלי בתים, תורת המשיח שהיא חוכמת הקבלה.
ולפיכך משיגי ההשגחה מצד הסתר הפנים, מכונים בשם "רשעים". והבן זה, כי מתוך מעמקי הרגשתם מתגלה בהם השם הזה, וּבַאֲבַנְתָּא דְּלִבָּא [ובהבנת הלב ] תלוי, ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו יתברך, בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים, שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס כמותה.
ולא חשוב כלפי מי מדובר, חילוני, דתי, חרדי בזרם מסוים, חצי חרדי, או כל אדם שהוא. אם כבר יש באדם גילוי קטן של השאלה "מה הטעם בחיי", ומתוך השאלה הזאת הוא מתחיל להרגיש את עצמו מרשיע את הבורא, כי הוא לא מקבל תשובה לשאלה הזאת במסגרת החיים שלו, אז השאלה הזאת כבר מכוּונת לבורא.
בזמן הגלות, כשמקבלים מכות, האדם לא מכוּון לבורא. רק נראה לנו שכן. אחרת איך האנשים היו יכולים להרגיע את עצמם למרות כל המכות הנוראיות של פוגרומים, שריפות והשמדה, ולהישאר בתוך הדת ההמונית. הם יכלו לעשות זאת כי לא התעוררה בהם אותה השאלה מהנקודה שבלב.
בעולמנו לא יודעים עד כמה השאלה הזאת מגיעה אלינו מעולם אחר. בעולם שלנו, אפילו אֵם שהורגים את בנה בזרועותיה, יכולה לצעוק אבל היא איננה מרשיעה את הבורא. היא לא יכולה להרשיע את הבורא, כי עדיין לא התגלה בה הקשר הפנימי בינה לבין התינוק ולבין הבורא. היא יכולה להרשיע את הבורא במילים, אבל בפנים אין קשר. זה נקרא "גלות", ההסתרה על היחס לבורא.
מה שאין כן כשהקשר הזה מתגלה יותר, אז דווקא במצב הרגיל שבו אנחנו לא כל כך לחוצים ולא עוברות עלינו מכות חיצוניות, אנחנו מרגישים פתאום נתק פנימי גדול כל כך, שהוא חייב תיקון. וממנו נובעים כל אותם המשברים שהאנושות עוברת.
לכן לא יעזור לאדם להתפלל בבית הכנסת, ללמוד בהקפדה, ולרצות להיות יהודי פשוט מהשורה, מה שנקרא "דומם דקדושה", שמקיים כל מה שלימדו אותו, אם בפנים מתעוררת השאלה, כמו שבעל הסולם אומר: "מעמקי הרגשתם מתגלה בהם השם הזה", שהם רשעים, "ובאבנתא דלבא (בהבנת הלב) תלוי, ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו יתברך, בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים".
אם ההתנגדות הפנימית שבאדם, מתחילה להראות את עצמה, שום דבר לא יעזור. הוא יצטרך לתת תשובה לחיסרון שנקרא "מה הטעם בחיי". השאלה "מה הטעם בחיי" היא השאלה "איפה השורש לחיי" – האדם חייב אותו כאן ועכשיו.
ולפיכך, הנמצאים במידת השגת ההשגחה הזאת, נבחנים שהכריעו את עצמם ואת כל העולם לכף חובה כנזכר למעלה בדברי רבי אלעזר בן רבי שמעון עיין שם היטב, שהוא מטעם האמור להיותם מדמים לעצמם שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה חס ושלום, כראוי לשמו יתברך הטוב ומיטיב לרעים ולטובים.
כדברי הכתוב: "טרם יקראו ואני אענה" [8], אנחנו לומדים, שלפני השאלה הפנימית "מה הטעם בחיי", לפני שמתחיל החיסרון בתוך האדם, האור המתגלה מאין סוף דרך ד' בחינות, בורא באדם את החיסרון, את הרצון, את השאלה. זאת אומרת, יש שאלה מצד הבורא, שיגלו אותו, ומתוך השאלה הזאת, מתוך החיסרון הזה, מגיעות לנו כל השאלות.
לכן לא יעזור לנו לברוח מהשאלה הזאת, צריך לממש את השאלה של הבורא.
שאלה: על פניו נדמה שדווקא אדם שעלתה בו השאלה "מה הטעם בחיי" והגיע ללמוד את חוכמת הקבלה, יכול להירגע. איך אדם כזה יכול להמשיך ולפתח את החיסרון מתוך עצמו, אם הבורא לא מוסיף לו חיסרון?
אדם מגיע עם חיסרון כלשהו למקום שבו לומדים את חוכמת הקבלה. הוא נכלל במקום הזה עם החיסרון שלו, ומוכן לממש אותו. אלא שיש כאן בעיה: החיסרון, שהוא כל חומר הדלק של האדם, מה שדוחף אותו קדימה, נכבה במשך הזמן ונעלם. לאחר זמן מה האדם מרגיש את עצמו כפועל מתוך הרגל, מתוך חסרונות אחרים: או שהוא מפחד לאבד את ערכו בעיני האחרים, או שהוא פועל מתוך גאווה ומפחד להפסיד, או שאין לו סיבה לחזור אל החיים שלפני הלימוד, כי הוא רואה שכל העולם נמצא במצב שפל, וכן הלאה.
הרצון האמיתי שלו, שאיתו הגיע ללמוד, שהיה ממש בוער בו ובאמת היה חסר לו – היטשטש. מה עליו לעשות? לפי מה שאנחנו לומדים ובניגוד למה שנראה לנו, הרצונות אינם נעלמים, אלא כל הזמן מתחלפים. האדם חייב לדאוג שהרצונות יתחלפו בו בקצב ובעוצמה המרביים ביותר, ובעל הסולם אומר שאפשר לעשות זאת, רק על ידי החברה.
אדם שמגיע ללמוד את חוכמת הקבלה, מגיע עם החיסרון שלו או עם החיסרון של הבורא. שני החסרונות האלה הם אותו הדבר, לאדם אין חסרונות משלו, הוא בסך הכול נפעל מלמעלה. אם אדם הגיע ללמוד חוכמת הקבלה עם חיסרון, משמע שהבורא הביא אותו ללימוד, שם ידו על גורל הטוב ואמר לו: "קח לך, ותמשיך הלאה" [9]. עד כאן הבורא הביא אותו, הוא הכניס אותו לקבוצה. מכאן והלאה האדם צריך לקבל חסרונות לבורא מהקבוצה.
הבורא כביכול אומר לאדם: "היו לך חסרונות ממני, דרך כל ההשתלשלות מאין סוף עד כה, דרך כל ההיסטוריה הרוחנית והגשמית, הבאתי אותך לכאן. עכשיו אני "שותל" אותך בקבוצה, ומכאן והלאה תתחיל לגדול בחזרה אליי, מרצונות שתאסוף מהקבוצה. תלקט את הרצונות מכל חברי הקבוצה, ועל פני הרצונות האלה תגדל בחזרה אליי". בזאת הבורא מפסיק כביכול לעבוד עם האדם. הוא מביא את האדם לקבוצה, ואחר כך זו בחירה של האדם.
לכן כשהאדם מגיע לקבוצה ליבו בוער, אבל אחרי זמן מה הוא מרגיש שכיבו לו את כל הרצון. לא ברור לו לאן נעלם הרצון הגדול שהיה לו. נדמה לו שהרצון נעלם כתוצאה מהשפעת החברה, והוא מאשים כמובן את האחרים. אבל כמו תמיד "כל הפוסל, במומו פוסל" [10]. כך אני זוכר את עצמי, איך בערתי, ופתאום גיליתי שלא כל כך בוער לי, ולא נורא. חשבתי שלאט לאט אסתדר, עוד כמה חודשים, עוד שנה. ולא מיד מעכשיו לעכשיו או הכול או כלום.
לאחר שהאדם מגיע לקבוצה הוא צריך ללקט את הרצונות לבורא מהקבוצה. כי לגדול בחזרה מלמטה למעלה כלפי הבורא, אנחנו יכולים רק על ידי רצונות שמקבלים אותם מהסביבה. רק מתוך הרצון הזה אדם יכול לגדול לבורא.
בעל הסולם כותב על כך ב"מאמר החרות":"לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר, הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה, המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו" [11].
שאלה: אומרים שגעייה של פרה זו גם תפילה לבורא, ושכל רצון שמתגלה הוא בעצם קשר כלשהו לבורא. אם כך, איך ייתכן מה שנאמר קודם על אמא שהורגים לה את התינוק, ואין לה קשר לבורא ולמישהו אחר הקשר הזה מתגלה? האם לכל אדם אין קשר לבורא ברצון הפנימי שלו?
אין קשר עם הבורא למי שחסרה לו הנקודה שבלב.
שאלה: אם כך, למה נאמר שהגעייה של פרה היא תפילה לבורא?
התפילה הזאת לבורא היא תפילה מהדַרגה של הפרה. אבל חוכמת הקבלה איננה עוסקת בדומם, צומח, חי, ומדַבר בדרגת העולם הזה. הקבלה איננה מדברת על אבן או על צמח שיש להם הרגשת אלוקות. ודאי שהם קשורים למקור. כל ד' הבחינות, אפילו בדרגת העולם הזה, קשורות למקור. אלא חוכמת הקבלה מדברת על התפתחות הרצון ב-ד' הבחינות, עד שהרצון הסופי בבחינה ד', מרגיש את עצמו כקיים, כעצמאי ובעל זיקה לשורש.
רק ברצון הזה שבבחינה ד', או בבחינה ד' שבבחינה ד', חוכמת הקבלה עוסקת. רק על הרצון הזה אפשר לדבר כעל רצון עצמאי שיכול להתפתח לבד. אמנם הוא לא מתפתח ממש לבד, אבל יכול לצאת ממנו אדם, דומה לבורא.
מה שאין כן כל יתר הרצונות בבחינה ד', עדיין לא התפתחו למצב שבו מצד אחד הם מרגישים את עצמם מנותקים מהבורא, ומצד שני נמשכים אליו, שזה תלוי בזה. בחינה ד' הזאת, היא עדיין לא בחינה ד' הסופית. היא בחינה ד' שבדרך.
לכן ד' הבחינות כוללות בתוכן עוד ד' בחינות, שכוללות בתוכן עוד ד' בחינות, וכן הלאה. עד שמגיעים למצב שבחינה ד' היא מלכות ממש, מלכות שמנותקת מהבורא, ורוצה לחזור להרגיש קשר אליו. במלכות הזאת קיימים כל התנאים להתפתחות של אישיוּת, להיות דומה לכתר. אין יותר ממלכות וכתר. וכל מה שנמצא בין מלכות לכתר זה תכונות הקשר ביניהם.
שאלה: האם אדם שעדיין לא התפתח למלכות העצמאית, לא קובע שום יחס לבורא בכל התהליך שעובר עליו?
הוא לא קובע שום יחס. בעתיד נגלה שמי שסבל בגלות, לא היה אדם, כי עוד לא היה לו ה"אני", עוד לא היתה בו הנקודה שבלב שמתעוררת בו כעת בבחינה ד' שלו. אלה היו בחינות אחרות, קשורות לבורא. במילים אחרות, הבורא הוא שסבל בגלות ולא אדם. לכן זה נקרא "שכינתא בגלותא". בגלות ה"אני" שלנו עוד לא נִגלה.
אלה דברים נוראיים. במצבנו הנוכחי במישור העולם הזה, איננו מוכנים להסכים איתם. לא ברור לנו איך אפשר לבטל את כל הדם שנישפך והסבל שעברו כולם. אבל יוצא שבגלות התגלו הבחינות של מלכות שעוד לא מנותקת מהבורא, הבחינות שעדיין לא התגלו בכל בשלותן.
אני מסביר בקצרה, כדי שניתן יהיה לחשוב איך אפשר ליישב את הדברים. אבל ודאי שיש כאן טרגדיה שלמה, כתוצאה מאיך שאנחנו קובעים את הדברים, ואיך שהם באמת נקבעים.
שאלה: לפי ההסבר נדמה שההרשעה האמיתית היא דווקא בדרגת האהבה, או ממש לפניה, ולא בהסתר כפול.
בהרשעה, מדובר על אמיתות ההשגה, על אמיתות ההרגשה, כלפי מהי, כלפי איזו סיבה. לא מדובר על הרגשה סתם, כשהאדם מרגיש רע. צריך להצביע על הסיבה להרגשה, ועל הסיבה הזאת אי אפשר להצביע לפני שמגיעים ל"פקיחת עיניים" בבחינת בינוני.
רק הבינוני שנמצא בין טוב ורע, יכול לקבוע את שניהם, זה כנגד זה. רק הוא נמצא על לשון המאזניים.
שאלה: האם הבורא הוא המפעיל?
הבורא הוא חוק הטבע.
שאלה: אם הבורא הוא חוק הטבע, אם יש רק אור, מחשבת הבריאה, וכל השאר זה הבחנות של הכלי, אז למי יש לאדם לפנות במצב כזה, הלוא רק לעצמו?
"להתפלל" פירושו, לדון את עצמו. האדם פונה לעצמו בלבד. אם יש לפניו דבר מוחלט, למי עוד יש לו לפנות. "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת" [12], והכול תלוי רק בכלים, כל השינויים וההבחנות, שינויי ההבחנות והרגשות הם רק בכלים. לכן אין לאדם למי לפנות.
אם האדם פונה לבורא לא מתוך הנקודה שבלב, אז הוא פונה לבורא שכביכול משתנה, פעם כך ופעם כך. לעומת זאת, אם הוא פונה מהנקודה שבלב, מתגלה לו שאין לו למי לפנות אלא לעצמו. כי בתוכו, בנקודה שבלב שלו, נמצא החוק האבסולוטי של הטבע, שהוא הבורא, וכל היתר זה כביכול הנברא. לכן אין לו למי לפנות אלא לעצמו.
כך בחוכמת הקבלה לומדים גם את תפיסת המציאות: האדם יכול לפנות רק לשתי המערכות שבו. האחת מתוקנת במידה שהוא מסוגל להכיר אותה, השנייה מקולקלת במידה שהוא מסוגל להכיר אותה, ועליו להביא אותן לשלמות.
זה בא לידי ביטוי בכך שהדעת, הידיעה, או אור החוכמה, לא מבטלים את ה"למעלה מהדעת", את אור החסדים. אם יש לאדם אור חסדים, אם הוא הגיע לבחינת בינוני, לדרגת חפץ חסד, והוא צריך לעבוד עם הכלים דקבלה, הכלים דקבלה לא יבטלו לו את דרגת החפץ חסד. להפך, הם דווקא יגבירו בו נחיצות לאמונה נוספת, לתוספת של "מעלה מהדעת".
שתי המערכות האלה נמצאות בתוך האדם. הבורא הוא "בוא וראה". האדם מצייר בתוכו את דמותו עצמו ואת דמות הבורא. יש בתוכו מעין תיאטרון פנימי שבו אפשר לראות עד כמה שתי הדמויות האלה נמצאות בהתקרבות זו לזו.
שאלה: למדנו שהאדם מתחיל את העבודה רק כשהרע והסיבה לרע עומדים יחד על לשון המאזניים. אבל מצד אחד הוא אומר "רע לי" ומצד שני הנקודה שבלב אומרת לו "הבורא אשם". איך האדם יכול לצאת מהמצב הזה?
זו דוגמה טובה מאוד לאופן שבו האדם מציג את הדברים. הטענות האלה צודקות. כך הוא מרגיש. האם מישהו יכול להכחיש את טענותיו? ודאי שלא. זו הרגשה שלו.
קשה להאמין, אבל ברגע הבא תתעורר בו הרגשה הפוכה. זה נקרא תיקון הכלים. כל מדרגה וכל מצב, נסתרים מהמצב הסמוך להם. כדאי לקרוא על כך במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך".
אלא שהלימוד הוא מתוך ניסיון. מי שכבר נמצא בלימוד יודע שרגע אחד הוא נמצא בהסכמה ובהצדקה, וכבר רואה ויודע שזו הנצחיות והשלמות, שזה הבורא. אבל כשמגיע הרגע הבא, הכול רע וחשוך והוא מקלל את הכול. ראו עד כמה אנחנו תלויים בהרגשת החושים שלנו, בהרגשה שעוברת ברצונות שלנו, במידת המילוי שברצונות.
לכן צריך להתעלות מעל מידת המילוי שברצון, לעשות צמצום ולקנות כלים דהשפעה, תכונות המאפשרות לאדם להיות מעל הרגשת המלאות או הריקנות. ב"להשפיע על מנת להשפיע" האדם ממלא את כל תרי"ג הרצונות שלו באור החסדים, כאילו הם מלאים לגמרי. לא חסר לו כלום. כשיש לאדם תיקון כזה, הוא יכול להתחיל לקבוע משהו בלי להיות תלוי בתחושת הבטן שלו. ובמצב כזה ודאי שהוא ידבר אחרת.
כך או כך, התמונה שהאדם מתאר כדוגמת השאלה היפה הזאת, היא רק מצביעה עד כמה האדם תלוי במה שקורה לו, בכלים שלו.
[1]להגדרה ראה תלמוד עשר הספירות, חלק א', אור פנימי, דף ד אות מ.
[2] מנחות דף צט ע"א.
[3] סוכה דף נב ע"א.
[4] מגילה דף לא ע"א.
[5] ראה סוכה דף נב ע"ב: "יצר הרע דומה בתחילה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה". ראה גם ר' יהודה אשלג, "ויבן ערי מסכנות", מאמר פו, בתוך: שמעתי (בני ברק: בני ברוך, 1998).
[6] למאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" ראה בתוך: קבלה למתחיל (קבלה לעם, תשס"ז), עמ' 524.
[7]ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 15.
[8]ישעיה סה, כד.
[9] פירוש רש"י לדברים ל, יט: "ובחרת בחיים - אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחבירו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך".
[10]קידושין דף ע ע"א.
[11] ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.
[12]תלמוד עשר הספירות חלק א', אור פנימי, דף ט אות ב.