אותיות ק"ל – קל"ג
מבוא
לאדם לא מובן איך הוא מתפתח ברוחניות. בעולם שלנו, התקדמות על ידי ייסורים מובנת לנו כך, שאם נותנים לאדם מכות, אחר כך הוא יקבל עליהם תשלום, או שהייסורים עצמם ימרקו את הגוף, שיהיה ממושמע יותר. אבל ההתקדמות הזאת היא התקדמות מתוך הרצון לקבל. כמו שמתפתחים ילדים, כך האדם פוחד ממכות, וכדי להימנע ממכות הוא מפתח שכל ליד הרגש. זוהי התפתחות רגילה בדרגת החי.
במה בכל זאת שונה ההתפתחות בדרגת המדַבר, שאנחנו עדיין לא מכירים אותה? דבר אחד בטוח, שגם בדרגת המדַבר חייב להיות חיסרון לפני המילוי, כי החיסרון זה הכלי, ואם לא יהיה חיסרון, לא נרגיש מילוי. אבל איך יהיה לנו חיסרון לרוחניות, אם אנחנו לא יודעים מהי רוחניות.
חיסרון לרוחניות האדם מקבל מתוך שהוא בא ולומד תורה. ברוחניות לא מדובר על התפתחות על ידי ייסורים, אלא על התפתחות על ידי התורה, זאת ההתפתחות הרצויה. מתוך שהאדם לומד תורה ומשתתף בכל הפעולות השונות שמקובלים מציעים לו לעשות, הוא מזמין על עצמו הארות. ההארות האלה באות ומסתלקות, כל פעם הארות שונות. האדם לא יודע מה בדיוק השוני ביניהן, אבל לפעמים ההתפעלות שלו גדולה יותר, לפעמים פחותה יותר, וכתוצאה מכך נעשה בו חיסרון למצבים שלפי הרגשתו הם עליות.
העליות שלו הן בהרגשה. כשטוב לו ההרגשה שלו היא של מילוי, וכשחסר לו הוא מרגיש ירידה. את הכול הוא עדיין קובע לפי הרגש הגשמי, ובכל זאת הוא פועל מתוך חיסרון להתפעלות, להתרגשות מההארות.
העניין הוא שאם כבר נבנָה באדם חיסרון להתפעלות, מקום ריק להארות, אז באותו המקום הריק עם הצורך להרגשה הרוחנית, הוא חייב להגיע למילוי של חסדים. וכאן הבעיה, כי האדם יושב ו"אוכל" את עצמו, מתי תבוא שוב הרגשה יפה, התפעלות, מילוי.
לפעמים ההתפעלות באה, אבל כל פעם האדם צריך להבין שעליו להגיע למילוי בעצמו, שהחיסרון להארה הרוחנית כבר נמצא, ורק את המילוי הוא צריך לשנות. השאלה היא, איך לעשות זאת, כלומר איך להגיע למצב שבמקום התפעלות והתרגשות מההארה בתוך החיסרון, הוא יגיע למילוי אחר, לאור חוזר. רק אז הוא ידרוש את גילוי הבורא, גילוי בצורה כזאת שידע למי להשפיע, שיוכל למלא את עצמו בהשפעה. זו תחילת האדם.
אות ק"ל
והזוכים להשיג ולהרגיש השגחתו יתברך מבחינת גילוי פנים במדרגתו הראשונה, המכונה תשובה מיראה כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והנה"), נבחנים במידת בינונים, משום שרגשותיהם מתחלקים לב' חלקים, המכונים "ב' כפות המאזנים": כי עתה שזוכה ל"גילוי פנים" מבחינת "עולמך תראה בחייך", כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ואומר"), הרי, כבר השיגו לכל הפחות מכאן ואילך, את השגחתו יתברך הטובה כראוי לשמו יתברך הטוב, ויש להם על כן "כף זכות".
אמנם כל הצער והיסורים המרים שנחקקו היטב ברגשותיהם, מכל הימים והשנים שקבלו השגחת הסתר הפנים, דהיינו, מזמן העבר מטרם שזכו לתשובה האמורה, הרי כל אלו עומדים בעינם ונקראים "כף חובה".
וכיון שיש להם ב' הכפות הללו הערוכות זו לעומת זו, באופן: שמרגע תשובתם ולפניהם ערוכה ועומדת בעינה כף החובה. ומרגע תשובתם ולאחריהם, ערוכה ומובטחת להם כף הזכות. הרי עת התשובה נמצאת להם "בין" החובה ו"בין" הזכות, ועל כן, נקראים "בינונים".
כשאדם מתחיל לבנות כף זכות, באותה מידה הוא מתחיל לבנות כף חובה, כי הוא מתחיל להתייחס לעבר שלו ברגש מאוד מיוחד. יש לו רשימות לא טובות מהעבר והוא לא מסכים איתן. הוא רוצה להצדיק את המשגיח, את הבורא, ובגלל הרשימות האלה הוא לא מסוגל, אלא במידה שהוא בונה כלים דהשפעה על ידי תשובה מיראה.
התשובה מיראה היא למעלה מהמחסום במדרגת שכר ועונש. למטה ממחסום יש הסתר אחד, והסתר כפול. מרגע שהאדם מתחיל את התשובה מיראה ועד שהוא מסיים אותה, הוא בונה לעצמו קו זכות, ולפי הכלים דהשפעה שהוא רוכש, הוא מבין שהבורא הוא טוב ומיטיב (שרטוט 1). כמו שבעל הסולם כותב באחת מהאגרות לתלמידיו, שאין אכזר, אין גנב ואין רוצח בבית המלך, אלא הכול בשליטת הבורא, הטוב ומיטיב [1]. אלא שהבורא הוא טוב ומיטיב לפי הכלים דהשפעה, ולא לפי הבדיקה בכלים דקבלה שלו. כי הוא רוכש את תיקון חפץ חסד שלו, ועולה מעל הרצון לקבל.
שרטוט 1
יש לו תרי"ג כלים שנפתחים, והוא ממלא אותם בחפץ חסד במקום המילויים שהם רוצים. בהתאם לכך הוא מתחיל לבדוק את הכלים שלפני התשובה מיראה, ומצטער לראות שבהסתר אחד ובהסתר כפול הוא סבל. את הסבל הזה הוא לא יכול למחוק, וביחס אליו הוא מרגיש שהוא נמצא בקו החובה (שרטוט 2). הוא מרגיש חוב, יש לו חיסרון, יש לו צער על כך שהוא לא יכול להצדיק את הבורא על העבר. במידה שהוא בונה את קו הזכות שלו בתשובה מיראה, הוא בונה את היחס שלו לעבר, את קו החובה שלו.
שרטוט 2
אמנם כל הצער והיסורים המרים שנחקקו היטב ברגשותיהם, מכל הימים והשנים שקבלו השגחת הסתר הפנים, דהיינו, מזמן העבר מטרם שזכו לתשובה האמורה, מיראה, הרי כל אלו עומדים בעינם ונקראים כף חובה. בתשובה מיראה אומדים את הימים הקודמים. וכיון שיש להם ב' הכפות הללו הערוכות זו לעומת זו, אז נקרא בינוני. זאת אומרת, בדרגת הבינוני נפתחת לאדם הראיה לעבר ממצבו הנוכחי, ואז הוא קובע לעצמו שהוא נמצא בכף החובה כלפי העבר.
שאלה: כשאומרים "בינוני" מתכוונים למשהו באמצע?
"בינוני" הוא מי שנמצא בין כף החובה לבין כף הזכות.
שאלה: אם הבורא זה חוק ההשפעה, אז מה זאת אומרת שאדם לא מצליח להצדיק את חוק ההשפעה?
חוק ההשפעה מתקבל ונמדד בהרגשה.
אם אדם בא לרופא או לפסיכיאטר וכולו נרגש, והוא מתלונן על כך שהוא חולה, פוחד, אוהב, או שונא, הרופא מביא מכשיר, מחבר כמה חיישנים, מודד, מחשב, וקובע האם הבדיקות תקינות. אם לא, הוא מאזן את המערכת באמצעות תרופות. הרופא מתייחס לאדם כמערכת של כוחות, כרשימות של מידע. הוא גם לוקח בחשבון את יכולתו וכוחו של האדם להתמודד, איך הוא מגיב ללחץ ולפעולות שונות.
הכול תלוי בנקודת המבט. את מצבו של האדם אפשר לתאר באמצעות נתונים מדעיים, ואפשר לתאר זאת בהתפעלות רגשית, בשירים ורומנים, בבכי וצחוק.
המקובל יכול לדבר גם בשפת המדע וגם בשפת הרגש. בדרך כלל, כשהמקובל פונה לתלמידים המתחילים שטרם הגיעו למצב שבו "נשמת אדם תלמדנו" – תלמידים שעדיין אינם יכולים למדוד, אלא יש להם רק רגש – הוא פונה אליהם במילים של רגש. המערכת השכלית שלהם עדיין לא נבנתה ליד הרגש. הם עדיין לא מודדים את הרגשות וההתפעלויות הרוחניות. הם לא בודקים אותם, אין להם כלים ברורים שבהם הם מודדים מה הם מרגישים וכתוצאה ממה הם מרגישים, איזה הארות וחסרונות הם בדיוק מרגישים. וכיוון שעדיין אין להם כלים ברורים למדידה, המקובל מדבר איתם רק במילים של רגש. הוא לא מדבר איתם על ספירות, על פרצופים או על אורות פנימיים ומקיפים.
בספר "תלמוד עשר הספירות" ובספר "עץ החיים" כתוב בצורה יבשה מאוד על הרשימות ועל עליית האורות והסתלקותם [2]. אולם גם שם מדובר על אותם הדברים, ומי שיודע את השפה, מרגיש שהמילים האלה זורקות אותו מ"קצה העולם ועד קצהו". בעולם הרוחני המילים האלה מלאות רגש, בעולם שלנו הן יבשות.
אנשים לא מרגיש שום דבר במילים כמו: מלכות עולה לאבא ואמא, אבא ואמא לאריך אנפין, אריך אנפין במוחא סתימאה וכן הלאה. אבל מדובר ברגש, כי הכלי וכל מה שנברא, זה רצון למילוי, צריך רק להבין איזה מילוי רוצים שיהיה לרצון הזה.
לפי טבעו, הרצון למילוי רוצה למלא את עצמו כמו שהוא. אנחנו צריכים להגיע לכך שהמילוי שלו יהיה השפעה, שהסיפוק יהיה מנתינה, למרות שהסיפוק הטבעי הוא מקבלה.
שאלה: למה ככל שהאדם מתקדם הוא מרגיש הרגשה שלילית יותר כלפי התהליך שהוא עבר, האם ההרגשה הרעה לא אמורה לעבור?
כשאדם עובר הסתר כפול והסתר רגיל הוא מרגיש רע גם בהסתר כפול וגם בהסתר רגיל. אלא שבהסתר רגיל יש לו מעין חוש, שהרע בא מהבורא. עדיין אין לו גילוי של הבורא. לא יכול להיות שהבורא יתגלה והאדם עדיין ירגיש רע, זה סותר את זה. אבל כיוון שהאדם נמצא בהסתר אחד, וכבר יש לו תיקון בכלים – תיקון מתוך שהאור מאיר לו יותר, ולא שהוא תיקן את עצמו – אז האור נותן לו הרגשה שאחרי המצבים שלו, הרעים והטובים כאחד, נמצא כוח עליון.
התיקון הזה עדיין לא נותן לו אפשרות להתמודד עם יותר מצבים, אבל הוא נותן לו אפשרות לקבוע את מצבו בצורה אחרת ולא כמו שהיה קודם, כי בכל זאת הוא נמצא בקשר עם הבורא. טוב לו, רע לו, הוא נופל, הוא לא מסוגל לזוז, הוא מתרומם, הוא מבין יותר, מרגיש יותר, שוב הוא בחוסר הרגשה ובבלבול, בחוסר הבנה – אבל איכשהו בפנים הוא מנחש, שיש מקור אחד שמשחק איתו. זו עדיין לא הרגשה אלא ניחוש. וזה נקרא הסתר רגיל.
אבל הוא לא מרוצה מהמצב הזה. גם מהמצבים הטובים הוא כבר לא מרוצה כמו שהיה מרוצה מהם בהסתר כפול. בהסתר כפול, אם האדם נמצא במצב טוב, הוא לא רוצה כלום. מה שאין כן בהסתר אחד האדם כבר מבקר את מצבו, ולא רוצה להיות סתם בהרגשה טובה. מצד אחד הוא כבר רוצה לשלוט במצבים שלו יותר, מצד שני הוא רואה עד כמה שהוא תלוי בהארה מלמעלה, בבורא שמאיר לו יותר או פחות. לפי זה יש לו חיים או מוות. זאת אומרת, בהסתר אחד האדם לא מסוגל להצדיק את הבורא אפילו בדברים הטובים.
בהסתר כפול האדם מצדיק את הבורא, כשהוא מרגיש טוב. כמו ילד שמקבל סוכרייה ומרוצה, הוא לא צריך יותר כלום. לעומת זאת בהסתר אחד האדם מקבל הרגשה טובה, אבל זה כבר לא מספיק לו. זאת אומרת, בהסתר אחד האדם לאו דווקא מתקדם להרגשה טובה יותר, יש לו בירורים גדולים יותר וחסרונות גדולים יותר.
בהסתר אחד האדם קובע את הרגשתו כשלילית אפילו כשהוא במצבים טובים, כי הוא כבר רוצה להיות מעליהם. הוא כבר רוצה להיות ב"לשמה". ה"לא לשמה" כבר לא מספק אותו, הוא לא רוצה להיות תלוי בהארות האלה. ולא בגלל שהוא מושפע מהן ותלוי בהן, ואין לו שום דבר חוץ מהם, לא בגלל שאין לו עצמאות. אלא הוא רוצה להיות מעליהן, בקביעת היחס שלו לבורא.
וכשהאדם עובר את המחסום ונכנס למדרגת שכר ועונש, הוא מתחיל לתקן את כל הכלים האלה. את הכלים שבהסתר כפול הוא רצה לקבל בהם רק מילוי טוב, ולא רצה יותר שום דבר, ואת אלה שבהסתר אחד הוא רצה להיות כבר למעלה מההרגשה שבהם. זה נקרא ש"זדונות הופכות לשגגות", ו"שגגות הופכות למצוות".
בתשובה מיראה האדם לוקח את כל החסרונות הקודמים שבהם הוא רצה לקבל מילוי, ומקבל בהם סיפוק מהשפעה. הוא עדיין לא משפיע, אבל הוא נמצא מעל החיסרון לקבל ורוצה להשפיע באמצעותו. הוא עוד לא מוכן להשפיע בפועל, אבל כך הוא רוצה שיהיה. זה נקרא "קניית תכונת ההשפעה".
אבל גם כשאדם ממלא את החסרונות האלה באור החסדים ולא חסר לו כלום, הוא עדיין נמצא ברשימות שלו מהעבר שדורשות מילוי. את הרשימות האלה הוא עוד יצטרך לתקן. אפילו כשהאדם גומר לגמרי את כל דרגת השכר ועונש, כף החובה שלו נשארת ככף חובה. בתשובה מיראה מתוך שהוא רכש את תכונת ההשפעה על כל תרי"ג הרצונות שלו, מהגובה שבו הוא כביכול מרחף מעל החסרונות ורוצה להשפיע על ידם, הוא מבקר את הטעויות שהיו לו בעבר. ודאי שהן לא היו באשמתו, אבל הוא לא רוצה שהן יורגשו בגופו ככף החובה.
החובה הזאת לא היתה מורגשת בו לפני שהתחיל את דרגת שכר ועונש. הוא הרגיש פשוט, שכך הוא קיים וכך הוא מרגיש. אלא במידה שהאדם מתעלה מעל הכלים בהשפעה, בחפץ חסד, בחסדים, הוא מתחיל להרגיש בהם את כף החובה.
שאלה: מה זאת אומרת, למלא את הרצונות באור דחסדים?
התיקון הראשון של האדם הוא לקבל חיסרון לאור, כי אם אין כלי, אין אור. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ואם אין לאדם חיסרון אליו, אז הוא לא נמצא, האדם לא מרגיש אותו. מתי האור נמצא? כשאדם על ידי החיסרון שלו מרגיש שהוא נמצא.
איך האדם יפתֵח חיסרון לאור? המקובלים אומרים, שיש שתי דרכים: דרך ייסורים ודרך תורה. בדרך ייסורים האדם מוכה מכות חוזרות ונשנות, עד שהוא מתחיל לבנות מערכת שכלית ליד המכות. די לו במכות, וכיוון שכך הוא חושב מה לעשות, איך הוא יברח מהמכות. כתוצאה מכך הוא מתחיל לשמוע יותר מאיפה באות המכות, למה ואיך.
לעומת זאת, דרך התורה היא שבמקום המכות יבואו הארות שונות. אלא שבלי מכות אי אפשר. בעל הסולם מסביר שהדרך שלנו היא דרך תורה ודרך ייסורים גם יחד, מה שנקרא "דרך ארץ" [3]. האדם נכלל בקבוצה ובא ללמוד. גם בחברה החיצונית הוא נכלל, במתנגדים ובאוהדים. זורקים אותו לכל מיני כיוונים, הרשימות שלו בפנים משתנות. על ידי ההשפעות השונות האלה, ובעיקר על ידי ההתכללות בקבוצה ובלימוד, מגיע אליו כל פעם אור שונה שמשפיע עליו ומעורר אותו, מסתלק ובא, ומסתלק ובא.
האור לא משתנה, האור נמצא במנוחה מוחלטת, האדם הוא משתנה. כיצד? מתוך ההתכללות שלו עם יתר הנשמות, עם החברים שלו, הוא מעורר בתוכו כל מיני רשימות ששייכות לאיחוד הכלי, לביאת האדם ל"אדם הראשון", להתקרבות ולהתכללות במערכת של הנשמות. אם האדם מעורר בתוכו כאלה רשימות, אז האורות שמשפיעים עליו הם בוודאי מטרתיים. אלה הם בדיוק אותם האורות שצריכים למלא אותו בהתחברות שלו למערכת הנשמות. ככל שהוא נכלל יותר בכלי של כל הנשמות ודורש מהן ערבות, ככל שהוא לומד כדי שהאור שמאיר מאותו הכלי המסודר והמתוקן, יקרב אותו, כך מגיע אליו יותר אור ומשפיע עליו יותר בכל מיני הארות שמכוּונות בדיוק להתקרבות ל"אדם הראשון" שבו נכללות כל הנשמות.
ההארות האלה, שכל הזמן משפיעות על האדם, מצטברות בהשפעתן על הרצון שלו, עד שהוא אומר "רוצה אני", עד שהוא רוצה לקבל את המצב המתוקן. אלא גם כשהוא רוצה לקבל את המצב המתוקן, יש בו שתי רשימות: רשימו אחד שלפיו הוא רוצה את המצב מפני שהוא מצב טוב ושם הוא יהיה מלא, ורשימו שני שהוא מקבל מהקבוצה, מההתפעלות שלו מהחברים בקבוצה, מחסרונות שהם משפיעים לו והוא נכלל בהם. החסרונות שהוא מקבל מהקבוצה, הם חסרונות מערכתיים, חסרונות לחיבור שחסר לנו.
יוצא שמצד אחד הוא מתחיל לקבל רצון לקבל גדול יותר, ומצד שני יש לו חיסרון להתחברות גדולה יותר. יש לו דרישה גם לזה וגם לזה. מצד אחד, הכלי שלו, החלל להתחבר לאחרים ולקבל מילוי, גדל. אבל הוא כבר מבין שהמילוי צריך להיות בהתחברות הולכת וגדלה לאחרים. מצד שני, כבר יש לו חיסרון להיות יחד עם האחרים במערכת אחת.
מהיכן החיסרון הזה? את החיסרון הזה הוא מקבל מהאחרים. זה חיסרון שלא יכול לגדול באדם, אלא מתוך ההתקשרות לאחרים. והחיסרון הזה, החיסרון להתחבר ולהיות במערכת אחת, הוא החיסרון לחסדים.
החיסרון הזה לא נמצא באדם לפי טבעו. וכשיש לו אותו, הוא מתחיל לדרוש. הוא כבר פונה אל האור, אל הבורא. יש לו עם מה לפנות, הוא מרגיש שיש לו מה לדרוש, שהוא חייב. הפניה שלו היא לא למילויים, שעליהם בוכים כולם, כדברי הכתוב, "כולם כבהמות נדמו" [4]. כי אם האדם פונה לבורא כדי להשיג מילויים, הוא פונה לקיר. לפנייה כזאת הבורא לא שומע. האור העליון שומע רק דבר אחד – השפעה. לכן, אם האדם מתחיל לפנות אל הבורא מתוך הרשימות שהוא מקבל מהחברה, אז על אותה הריקנות שדורשת חוכמה, הוא מתחיל לדרוש מילוי של חסדים. ואז הוא נכנס ל"לשמה".
שאלה: בטבע האגואיסטי שלו, האדם לא יכול באמת לרצות להשפיע, אבל האם הוא יכול לרצות את הרצון להשפיע?
יש כלל פשוט, "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו" [5]. בנו לעולם לא יתפשט אור חסדים ויסתלק, כך שנרגיש חיסרון בחסדים. דבר כזה לא קרה ולא יקרה. אור דחסדים בא רק בהקדם התעוררות מצד הכלי. אנחנו לומדים זאת מבחינה ב' דאור ישר, שבחינה א' בסופה רוצה להמשיך אור אחר לגמרי [6].
אמנם, כך זה קורה מלמעלה למטה, אבל גם מלמטה למעלה הכלל הוא אותו הכלל. גם בהתפתחות האדם מלמטה למעלה הרצון חייב להיות קודם לאור.
ואת החיסרון להשפעה אין לנו אפשרות לקנות לעצמנו או לברוא בעצמנו. אדם שחושב שהוא לא מסוגל לעשות מעשה השפעה, אבל יכול לרצות את הרצון להשפיע, משקר לעצמו. אולי הוא חושב שעל ידי הרצון להשפיע יהיה לו טוב יותר, אולי המעשה הזה נקרא אצלו "השפעה".
נניח שאדם מצטרף לחברה גדולה וחזקה ומוכן לתת לה, לאהוב את החברים, להתקשר אליהם ולהיות הקטן מכולם. הוא רואה שהם גדולים וחזקים. האם זה נקרא שהוא משפיע? לא. הוא קונה לעצמו ביטחון ומילוי. הרצון לקבל, הטבע שלנו, לא מסוגל לעבוד אחרת.
כלי דהשפעה, חיסרון להשפיע מעל הרצון לקבל, זה למלא עם הרצון להשפיע את כל המשקעים שיש בתוך הרצון לקבל, את כל החסרונות, את כל המקומות הריקים, את כל החללים. למרות שהכלים האלה דורשים מילוי של קבלה, אור חוכמה, הסיפוק של אדם שרכש רצון להשפיע הוא שבכל המקומות הריקים האלה, תהיה לו רק אפשרות להשפיע. חוץ מזה הוא לא רוצה כלום, גם אם יתנו לו מילוי.
השאלה היא מהיכן לוקחים חיסרון כזה. הרי מלמעלה לא מגיעים אלינו אורות דחסדים ובונים בנו כלי דהשפעה. הכלי שלנו מהשתלשלות מלמעלה למטה נברא רק לקבל. לא הייתה השתלשלות מלמעלה למטה כדי לברוא בנו כלי דלהשפיע. את הכלי דלהשפיע אנחנו בונים בעליה העצמאית שלנו מלמטה למעלה.
שאלה: אם אדם מקבל תענוג בעולם שלנו, אז נעלם הכלי. למה אור חסדים לא מבטל את הכלי דהשפעה כמו תענוג רגיל? איך יכול להיות מצב שאדם מרגיש שלא חסר לו, ועדיין יש לו רצון?
בעולם שלנו אדם מקבל תענוג לפי החיסרון שלו, ואם החיסרון התמלא אז נעלם הכלי. לעומת זאת אור חסדים לא מסוגל לנטרל את הכלי, מפני שהוא לא בא לפי החיסרון הטבעי שנמצא בכלי עצמו. אור חסדים הוא מעין מבנה שאנחנו בונים מעל החיסרון.
על בסיס החיסרון למילוי חוכמה בכלי חוכמה, האדם בונה יחס של השפעה לכלי דחוכמה, כלי דחסדים כלפי הבורא. החיסרון של חוכמה נשאר. הוא לא מתבטל, אבל הוא לעולם לא יתמלא כמו שהתמלא בצורתו הטבעית.
על ידי החיסרון לחוכמה, האדם תמיד יכול להתקדם עוד ועוד. החיסרון הזה לא מתמלא. ומה קורה בגמר התיקון, האם אז החיסרון לחוכמה מתמלא? בצורתו הטבעית ודאי שלא, אחרת הכלי יתבטל. על פני החיסרון לחוכמה, אנחנו יכולים לבנות כלי שהוא פי תר"ך פעמים גדול יותר בהשפעה, דווקא בגלל שהכלי הטבעי שלנו, הבשרי, נשאר ריק. האדם ממשיך "לאכול את עצמו" שהכלי דחוכמה נשאר ריק, ובלי הרגשת הריקנות הזאת הוא לא יוכל לבנות חסדים.
אות קל"א
והזכאים, לבחינת גילוי פנים ממדרגה ב', המכונה תשובה מאהבה, שזדונות נעשים להם אז כזכויות כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ולפיכך"), נבחנים, שהכריעו את "כף החובה" הנזכרת למעלה ל"כף זכות", דהיינו, שכל הצער והיסורים שנחקקו בעצמותיהם, בעת שהיו עומדים תחת השגחת הסתר פנים, הוכרעו עתה ונהפכו ל"כף זכות", כי כל צער ועצב נהפך לתענוג נפלא לאין קץ, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "וזה דומה"), ונקראים עתה "צדיקים" על שם שמצדיקים השגחתו יתברך.
בתשובה מיראה נבנית כף זכות, ובחלקו הזה האדם נקרא צדיק, שמצדיק את ההשגחה. ואז "הזכאים לבחינת גילוי פנים מהמדרגה ב'", זוכים לתשובה מאהבה, שזו מדרגה מעל התשובה מיראה, "שהזדונות נעשים להם אז כזכויות". על פני כל אותן ההרגשות הרעות שהרגישו בהסתר כפול, הם כבר יכולים לבנות יחס של השפעה, ואז הם זוכים להפוך את כף החובה לכף זכות. הם משתמשים בכלים האלה, הם מבינים ומצדיקים את החסרונות האלה. הם כבר לא מתייחסים אליהם כמו שהתייחסו אליהם בעבר, אלא כבסיס שכעת הם יכולים להשתמש בו.
הבעיה אינה למחוק את העבר, כמו שבחיים הגשמיים אומרים לאדם שישכח מהעבר, כאילו אין עבר. אלא במדרגת יראה, האדם בודק את העבר ומבין למה עבר אותו, כי דווקא מתוכו הוא בונה חסרונות שמעליהם הוא יכול לבנות כלים. והחסרונות האלה נשארים, לא מוחקים אותם. מחיקת החסרונות רק תעיד על חוסר הנצחיות וחוסר השלמות בפעולות הבורא.
שום דבר לא קורה בעלמא. אין מקרה שקרה, ולא טוב שהוא קרה. לכל דבר היה צורך אמיתי ונחרץ, והוא לבטח צריך היה לקרות. והמידה שהאדם לא מוכן להצדיק אותו, תלויה במצב שבו הוא נמצא. לכן מי שמגיע למצב שבו הוא רואה את הסיבתיות, ואת מה שהוא יכול לעשות עם החסרונות מהעבר כאילו הם מתגלים בהווה, הוא מוציא את החסרונות ומעליהם בונה את כף הזכות.
אי אפשר לבנות את כף הזכות אלא רק מעל אותם החסרונות שהאדם כבר עבר עליהם, וקילל את הבורא ולא הסכים איתו, וביטל את כל הבריאה, את התהליך כולו, מכול וכל. את כל החסרונות האלה הוא מרגיש כהווה במלוא ההרגשה וההשגה. החסרונות האלה מהעבר הם נמצאים בו כהווה, ודווקא מעל פניהם הוא יכול לבנות כלי דהשפעה. כי כלי דהשפעה נבנה מעל הכלים של הזדונות. שום דבר לא נמחק.
גם אנחנו נזכרים לפעמים במקרה מהעבר עד לפרטי פרטיו. אלא שבמדרגת יראה מגובה השגתו והבנתו שבהווה האדם נזכר עוד יותר במה שקרה לו בעבר. הפער הזה מעורר בו הרגשת צער עמוקה על חוסר הכלי. הוא חושב איך אפשר למלא אותו כדי שהצער יעלם, והוא ממלא אותו בחסדים.
ככל שהצער גדול יותר, כך מתגלה על פניו אהבה. אלה שתי הרגשות מנוגדות לגמרי שנמצאות במקום אחד, ולא מוחקות זו את זו. לכן, כל עוד חסרים לנו הכלי דהשפעה והכלי דקבלה שנמצאים יחד כנושא אחד, אנחנו לא מסוגלים להבין איך זה יתכן. נדמה לנו שהם סותרים זה את זה.
אבל כמו שבעל הסולם אומר, "שהזכאים לבחינת גילוי פנים מדרגה ב', המכונה תשובה מאהבה, שזדונות נעשים להם אז כזכויות כנזכר למעלה, נבחנים שהכריעו את כף החובה הנ"ל לכף זכות, דהיינו, שכל הצער והיסורים שנחקקו בעצמותיהם, בעת שהיו עומדים תחת השגחת הסתר פנים, הוכרעו עתה ונהפכו לכף זכות, כי כל צער ועצב נהפך לתענוג נפלא לאין קץ". והתענוג הזה לא נעלם, כי הוא מבוסס על החיסרון הקודם. הוא נמצא כהשפעה על פני הכלי הריק. למה הכלי ריק? כי הכלי דקבלה לעולם לא מתמלא כמו שהוא רוצה למלא את עצמו לפי טבעו, בצורה ישירה, באור ישר.
"ונקראים עתה צדיקים על שם שמצדיקים השגחתו יתברך", שמחזיקים את הכלי דהשפעה מעל הכלי דקבלה. שתי הצורות האלה חייבות להיות יחד. צמצום א' לא מתבטל לעולם. הרצון לקבל אף פעם לא יקבל כמו שהוא רוצה לפי טבעו.
שאלה: האם יש קנה מידה כלשהו להצלחה בעבודה הרוחנית?
איך אדם שנמצא בהסתר כפול או בהסתר רגיל, ואפילו אינו מבין מהו הסתר כפול והסתר רגיל, יכול להגדיר את המצבים שלו? רק לפי הבנתו מהי ההגדרה הנכונה של הרוחניות, שהיא השפעה, התחברות בין נשמות, הדדיות, ערבות. רק במידה שהוא יכול להיות בהגדרה הזאת ולא לשכוח אותה, במידה שהיא נוכחת בו בכלי שלו.
בכל פעם שהוא אומר "רוחניות", "השפעה", "אור", "בורא", "ישראל", "עם ישראל", "עליה", הוא מתרגם זאת כמושג אחד – השפעה, יציאה מעל הכלי שלו "למעלה מהדעת", למעלה מהרגש. אדם שבתת ההכרה שלו הוא כבר מפענח את המושגים האלה כאחד, כי אין שום דבר חוץ מהשפעה וקבלה, נקרא שהוא מתקרב לרוחניות. זאת אומרת, עליו לבדוק האם הוא כבר מפרש את כל המושגים האלה לפי הטבע שלו בצורה זהה, או עד כמה הם עומדים להיות זהים.
וכמו שבעל הסולם כותב על "פירוש המילות", צריכים להיות שקועים כל הזמן בפירוש נכון של המושגים, לפרש נכון את כל ההגדרות שבחוכמת הקבלה, ולא כמו שנראה לנו [7]. בפירוש נכון של המושגים האדם לא נותן לעצמו פתח לשקר לעצמו אם הוא מתקדם או לא, או בכלל היכן הוא נמצא. הרי האדם יכול לשבת מול הספר עשרות שנים, ולא לקרוא נכון את מה שכתוב בספר, לא לפרש אותו כמו שצריך.
אות קל"ב
וצריכים לדעת, שמידת הבינונים האמורה נוהגת גם כן, בשעת היות האדם, אפילו תחת השגחת הסתר פנים, כי על ידי התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש, מתגלה אליהם, אור של בטחון גדול בהשם יתברך, וזוכים לשעתם, במדרגת גילוי פניו יתברך, במידתם של בינונים.
זה נקרא "התקפה". אם רוצים להתחזק בכל הכוח, עכשיו ולא מחר, אם רוצים להיכנס לרוחניות, לעבור את המחסום, עכשיו ולא בעוד רגע, אז למרות שהרצון הזה לא מתוקן, יש לו איזו קפיצה בדרגה, מפני שהוא מחובר למערכת. וכנגד הקפיצה הזאת האדם יכול להרגיש לזמן מה מה זה להיות בכלים דהשפעה.
אבל כשהמאמץ הוא של קבוצה, יכולה להיות קפיצת דרך לא לזמן מה. אלא יש מושג כזה, שמתקדמים לא בהדרגה אלא בדילוג. אמנם אחר כך חברי הקבוצה יצטרכו לעבוד על הכלים האלה ולהשלים אותם, אבל הם כבר יעשו זאת ממדרגה עליונה יותר. יש מצבים כאלה, שקופצים כמה מדרגות על ידי מאמץ משותף, ואחר כך מצרפים את המדרגות האלה יחד.
אלא החסרון הוא, שאינם יכולים לעמוד על מידותיהם, שישארו כן בקביעות. כי להשאר בקביעות, אי אפשר, אלא על ידי תשובה מיראה, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והנה"). ובכל זאת, מאמצים כאלה מקדמים מאוד, כי מקבלים בהם התפעלות מרוחניות. ואפילו שההתפעלות מסתלקת, הרשימו נשאר וכבר יש כלי, כבר יש חיסרון. יותר מזה לא צריך: אם יש כמה חסרונות כאלה, כבר יש על מה להצטער, יש עם מה ללכת קדימה. כי התפשטות האור והסתלקותו עושה כלי. אם קיבלנו לרגע משהו רוחני, אחרי ההסתלקות כבר יש לנו כלי רוחני, ואנחנו יכולים לממש אותו בעצמנו.
את הכלי הרוחני אפשר לבנות על ידי התפשטות והסתלקות האורות, מלמטה למעלה, ואפשר גם לזכות לעליה. כשזוכים לעליה החשבונות אחרים, כדברי הכתוב "לוו אלי ואני פורע" [8]. כשזוכים לעליה צריך להמשיך ולהשלים את היגיעה בצורה אחרת, כמו שכתוב: "זכה, נעשתה מלאכתו על ידי אחרים" [9]. צריך ללמוד את המערכות האלה.
שאלה: האם כדי להגיע לדרגת אהבה, האדם צריך להגיע לדרגת הנותן?
עדיין לא מדובר על אהבה. עד כה למדנו רק על השפעה, על שכר ועונש, ולא על אהבה. האהבה היא אחרי שכר ועונש. אמנם באות קל"א בעל הסולם כותב על דרגת האהבה, אבל הוא עדיין לא פירש אותה.
המדרגות האלה גבוהות עד כדי כך, שאפילו לדבר עליהן איננו יכולים. חסרים לנו הנתונים של המדרגות האלה, וכל השאלות עליהן אינן מציאותיות. וגם לא צריך כעת להיות במדרגות האלה. צריך רק להבין את התהליך הכללי, כך שנוכל לדבר עליו, אבל אי אפשר להתעמק בו. כל מצב ומצב הוא עולם ומלואו.
אות קל"ג
גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "וצריכים") אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו, לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה כמצווה עלינו. וְלָא אִיבְרֵי עָלְמָא, אֶלָּא לְצַדִּיקֵי גְּמִירֵי[ולא נברא העולם, אלא לצדיקים גמורים] (ברכות ס"א).
לפני שמישהו מגיע לאהבה אי אפשר גם להסביר לו עליה. איך אפשר להבין מה זאת אהבה. הרי לא על אדם שאוהב דגים מדובר כאן, וגם לא על אמא שאוהבת את ילדיה. אהבה כזאת היא אהבה גופנית. אלא אהבה היא הרגשה מיוחדת שהאדם מרגיש אחרי שהוא מתנתק מהרצון לקבל שלו וזוכה לטבע שני, מנוגד לו, לרצון להשפיע, ועל פני הטבע הזה דהשפעה, הוא בונה יחס נוסף לזולת, מעל ההשפעה, שנקרא "אהבה". אהבה היא דרגה נוספת, הפוכה לגמרי מהשפעה, כי באהבה אדם משתמש עם כלים דקבלה כדי לאהוב. מה זה להשפיע אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, אבל איננו יכולים לתאר מה זה לקבל כדי להשפיע. יש לזה דוגמאות, אבל לא כדאי לנו לדון בכך, כי לעת עתה זה מעל יכולת הביצוע שלנו.
אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו, וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך, מתוך הרצון לקבל שלהם, ולא מתוך הרצון להשפיע. הרי אם להיות בהיכל המלך זה פי כמה וכמה טוב יותר מהמצב הנוכחי, מי לא ירצה בכך.
אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים, כדי שיחליפו את הכלים שלהם, כדי שיבואו להיכל המלך עם התכונות שבהן ניתן להיות בהשתוות הצורה למלך בהיכלו. כל הדרך להיכל המלך היא כדי להחליף את המגמה.
ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. הם הבינו שלהתקדם זה להחליף לגמרי את הכוונה. אם קודם הם רצו אל היכל המלך מתוך האגו שלהם, הרי שכעת הם חייבים לרוץ דווקא מתוך הרצון לעבוד מעל האגו, בהשפעה. הכוונה הזאת מנוגדת לגמרי לאדם ולכוונה הראשונה שאיתה הוא התחיל לרוץ – להרגשה, להשגה, לשליטה שהוא רצה שתהיה לו. בשאלה "מה טעם בחיים" הוא רצה לשלוט בכל המציאות, ואילו כעת הוא צריך להחליף את כל היוצרות.
אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר.השומרים הם כוחות התיקון. הם לא עוצרים את האדם, אלא על ידי הייסורים, על ידי הדחיות והמכות, האדם מתחיל להבין שהוא צריך להשתנות. לא להיות עוד יותר חכם, או עוד יותר ערמומי, אלא הוא חייב לשנות את הגישה בתוכו, כמו בתוך ה"מעיים" שלו.
ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, כניסת האור והתפשטותו, אכזבות, עליות ושוב ירידות, כל אלה הם שבונים באדם לאט לאט את הכלי החדש שנקרא רצון להשפעה. כשהוא מתאכזב מהכלי הקודם שלו, מהרצון הקודם שלו, הוא מבין עד כמה הוא לא ראוי לאמת. לאט לאט מתגלות בו רשימות, ומתוך הרשימות הוא מתחיל להבין שהוא חייב להתחבר עם אחרים. זהו התהליך, מהפכה שלמה של הטבע, של עקרונות הטבע ממש, שמתרחשים באדם בכל הדרך אל היכל המלך, בעזרת השומרים והשוטרים. כמו שבעל הסולם מסביר בדוגמה על המלך שרוצה לגדל את עבדו, על ידי כל מיני משחקים איתו [10].
עד שנלאו מלנסות יותר. יש כאלה שהרצון לקבל שלהם עדיין לא גדל מספיק, ואחרי שהם מנסים, הם "מתקררים". החיסרון שבהם נכבה. הם לא מסוגלים להוציא "מוסר השכל" מתוך התהליך שהם עוברים, להבין מה קורה, ולהבין שהם צריכים להחליף את העגלה בדרך, במקום לרוץ לקבלה לרוץ להשפעה. מי שלא מסוגל לראות את התהליך הנכון ואת הפתרון הנכון, יורד מהדרך. הוא בככל לא מבין למי הדרך הזאת מיועדת. או שהוא פשוט לא רוצה בה לעת עתה, כי יש לו עוד משהו בחיים. הוא מוצא לעצמו כל מיני תרוצים. לכן "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" [11].
ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, כי רק הסבלנות עוזרת לאדם, ולא חוכמה או הצטיינות מיוחדת. אבל צריכים עוד להבין מה זה "סבלנות", למה אחד סבלני יותר והאחר פחות. אמנם קשה להסביר מה נקרא "סבלנות" ברוחניות, אבל מובן לנו שהסבלנות תלויה בעומק הרצון.
ואיך שלא יהיה, אלה שממשיכים, זוכים לבנות לעצמם סביבה נכונה, שרק היא יכולה לתת לאדם נכונות לסבול, והם שמצליחים. וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו. וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, כי הם תיקנו את הכלים שלהם, התעלו מעל הקבלה להשפעה, והם מוכנים להיכנס להיכל המלך.
השומרים הסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, עד שבהלוך ושוב בתוך החסרונות האלה, הם הבינו שצריכים להתעלות מעל החסרונות ב"אמונה למעלה מהדעת". כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה. כי האור הזה כבר לא מפתה אותם לגנוב אותו, אלא הם נמצאים מוגנים במסכים שלהם, ב"להשפיע על מנת להשפיע" וב"לקבל על מנת להשפיע".
כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה. אבל זו בחירה אחרת. טעות לחשוב שבדרגת האהבה אדם כבר פועל כמכונה. אלא שבהסתר פנים הבחירה היא בבניית כלי ההשפעה מעל פני הרצונות האגואיסטיים שבהם הוא נמצא. זאת אומרת, כמו שבעל הסולם אומר ב"מאמר החרות", הבחירה של האדם היא לפנות לחברה ולקבל ממנה חיסרון, ולפנות לבורא ולקבל ממנו כוח כדי להתכלל בחברה [12]. הבורא והחברה, הם כדי לתת לאדם כלי דהשפעה. האדם צריך לקבל משניהם, גם מהבורא וגם מהחברה, לקבל חיסרון מהחברה וכוח מהבורא, חיסרון מהחברה וכוח מהבורא, וכן הלאה.
אלא שהבחירה להתכלל בחברה כדי לקבל מהם חסרונות דלהשפיע מסתיימת בדרגת האהבה. האדם כבר נמצא במצב, שיש לו כלי דלהשפיע, והוא נכלל במערכת. אבל יש תהליך נוסף שבו האדם עובד עם הכלים דקבלה עד כמה שהוא יכול ב"על מנת להשפיע". זו לא אותה הבחירה להתכלל בחברה. זה כבר ברור לו, אלא איך להתכלל בהם בפועל. כי בתהליך האהבה האדם חייב להתכלל עם הציבור ולעבוד עם הכלים שלהם, עם החסרונות שלהם כשלו.
אמנם, מתחילים בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, שבסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. "לקבל על מנת להשפיע" זה כבר במצוות אהבה. העבודות בהיכל המלך פנימה, הן כבר ב"לקבל בעל מנת להשפיע", בהתכללות בפועל בכלי ד"אדם הראשון". בסוד הכתוב וצדיקים ילכו מחיל אל חיל, וכדברי רז"ל, שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו יתברך הטובה והרחבה.
[1] ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 1 – שנת 1920", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון מס' 1, 2008, עמ' 42.
[2]ספר עץ חיים (ירושלים: מקור החיים, תש"ן) נכתב על ידי הרב המקובל חיים ויטאל (הרח"ו, 1620-1543). בספר הזה הוא מעביר לנו את תורת רבו האר"י (המקובל רבי יצחק לוריאה, 1572-1534).
[3] ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 17.
[4]תהילים מט, יג.
[5]ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ה, בתוך: ספר ההקדמות (ירושלים תשל"ו).
[6]לקרוא על כך אפשר במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה".
[7]ראה "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנו.
[8]ביצה דף טו ע"ב.
[9] ראה ר' ברוך אשלג, "פרי תורה", מאמר קצז, בתוך: דרגות הסולם, כרך א(בני ברק: בני ברוך, 1996).
[10] ראה ר' יהודה אשלג, "אגרת 1 – 1920", כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 1 – שנת 1920", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון מס' 1, 2008, עמ' 42.
[11]ויקרא רבה פרשה ב.
[12]ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.