אות קל"ג – שאלות ותשובות
באות קל"ג בעל הסולם מסביר שמהבורא מגיע כרוז, שמתבטא בכך שבני האדם מתעוררים ומשתוקקים להגיע להיכל המלך. בהתחלה, כשבני האדם רק מתחילים לרוץ ולחפש איך להגיע להיכל המלך, הם לא כל כך מרגישים בעיות בדרך. אלא הם חושבים שהכול תלוי בכוחם, ושהם יכולים להגיע לרוחניות באותם הכוחות והתכונות שיש להם לפי טיבעם. אלא בהמשך הדרך הם לאט לאט מתחילים לגלות, שמשהו לא מסתדר, שיש כישלונות ואכזבות, שהזמן מתמשך ויש איזו אי הבנה ובלבול ודחיות. הרצון שלהם לרוחניות כבר לא עז כל כך כמו שהיה, אלא הוא מתחיל להיעלם. פתאום הם שוב מתחשבים בכל מיני דברים שמסביבם בעולם הזה.
אם בתחילת ההתפתחות הרוחנית האדם חושב שהעולם הזה אינו שווה דבר, שכולו הולך וכלה ונפסד, הרי שבהמשך הדרך הוא שוב ושוב מרגיש בתוכו רצון לקבל גדול יותר, שמושך אותו חזרה לכל מוקדי התענוג שכביכול נמצאים בעולם הזה. כך הוא מתחיל להרגיש את מה שבעל הסולם קורא לו "שומרים", את שומרי היכל המלך, שלא נותנים לאדם לעבור ולהתקרב להיכל המלך, אלא רק אם הוא יתן יגיעה.
והיגיעה אין פירושה שהאדם יכול לעבור משלב לשלב בכוח הגבורה, השליטה והשכל שלו, ולהצדיק את עצמו ולקבוע לעצמו לעלות על ההר הזה, על הר ה'. להפך, היגיעה היא שהאדם צריך על כל צעד ושעל דווקא להילחם עם עצמו. כי "השומרים והשוטרים" נמצאים בתוך האדם. השוטרים והשומרים הם הכוחות שמנוגדים לטבע הבורא, שלא נותנים לאדם להתקרב לטבע הבורא, ושהוא צריך להתעלות מעליהם. זאת אומרת, כל העליה להיכל המלך היא לא התגברות על כוח זר שמחוץ לאדם, אלא התגברות על טבע האדם. ויש בעיה גדולה לעשות זאת.
לכן בעל הסולם כותב, שרק הגיבורים שמידת סבלנותם עמדה להם, הצליחו לעבור את כל השומרים והשוטרים. ונשאלת השאלה מהי "מידת הסבלנות"? האם זה סוג של עקשנות? בנקודה זו עלינו להיזכר במה שבעל הסולם כתב בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב, לבחירה היחידה שיש לאדם ואומר: "את זה קח לך" [1]. והבחירה היחידה היא בקבוצה, בחברה. זאת אומרת, למרות ובניגוד לכל העולם, האדם צריך לברר ולסדר לעצמו חברה קטנה, שממנה יהיה מושפע, וממנה יקבל כוחות. דווקא עם הכוחות האלה, הוא יוכל להיכנס להיכל המלך. מפני שלהיות בהיכל המלך או להיות כלול בחברה הזאת שהוא בחר, זה היינו הך. היכל המלך זה המרכז של החברה שבה האדם רוצה להיקלט, ובעזרתה הוא רוצה להגיע למרכז הזה.
יוצא שהעקשנות או הסבלנות שדורשים מהאדם כדי להגיע להיכל המלך, היא עקשנות בהשתתפות בקבוצה, על מנת לקבל ממנה את הכוחות, את המטרות ואת חשיבות רוממות הבורא. כי רק מהקבוצה האדם יכול לינוק את הנטיות לרוחניות שלא קיימות בו, שנובעות מהתכללות של הנשמות.
כך מובן לנו באופן כללי איך מתקדמים למטרת הבריאה, לאותו המצב "ליהנות לנבראיו" שהבורא הציב, איך להיות מעל טבע המקבל ולהשפיע בכל הכוח של הרצון לקבל שמתגלה באדם. למטרה הזאת מגיעים על ידי שיטת הקבלה.
שאלה: מהו היכל המלך ומהם גנזי המלך?
לעת עתה, היכל המלך וגנזי המלך הם אותו דבר בעבורנו. למרות שבתוך ההיכל יש חלק שהוא גָ"ר דחוכמה, אור עליון שלם, יש אור עליון שאותו מקבלים לפני גמר התיקון הכללי, לפי חוקי צמצום ב', שנקרא היכל המלך. היכל המלך הוא הכלי, שאליו מגיעים לאחר התיקון דצמצום ב'.
לאחר מכן, כשנכללים בהיכל המלך, יש תיקונים נוספים, שכל האנושות צריכה אליהם, שנקראים גנזי המלך. שם מאירים האורות שמיועדים למלכות דמלכות, שיתגלו רק בגמר התיקון הכללי.
שאלה: מה זה מידת הסבלנות?
מידת הסבלנות זה עד כמה שהאדם מוכן לוותר על עצמו כדי להתכלל בקבוצה. בכל רגע ובכל צעד שהוא נזכר או שמזדמן לו, הוא שוב ושוב משתדל לראות, שרק בקבוצה תלויה הצלחתו. אין לו מקום אחר להביע את עצמו, להשקיע בו את הכוח, כי רק בקבוצה יש לו מקום לבחירה חופשית.
על האדם לרכז בקבוצה את כל הכוחות והיוצרות שלו, ולהיות כל כולו רק בה, במוחא וליבא. להשתדל להיכנס ולקבוע את עצמו בתוך החברה, ולהזמין עליו מהחברה את מרב התועלת הרוחנית. לקבל ממנה את רוממות ה', כי זה בעצם המימוש של האדם. וצריכה להיות לו סבלנות לא להיכנע לעצמו, אלא לראות את מקום העבודה רק בקבוצה, ולא להתפזר לאלף ואחד כיוונים. כי דווקא הפיזור "הורג" את האדם. לכן אנשים יוצאים מהדרך.
כתוב, "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה" [2]. תשע מאות תשעים ותשע שעוזבים מתוך מי שקיבל התעוררות לרוחניות, הם אלה שהתפזרו לכל מיני מקומות, שחשבו שעליהם להשקיע את הכוחות במקומות אחרים. הם לא ראו את הקבוצה כמוקד ההשקעה וכמקור הכוחות לרוחניות, אלא חשבו שמקום העבודה הוא להצליח להיות נואם טוב או חכם גדול וכן הלאה. יש אנשים עם נטיה להיות רבנים או למדנים. יש כאלה שחושבים שאפשר למכור את הקבלה, ולהצליח בחיים. לכל אחד יש בעיות משלו. הרצון לקבל שגודל נותן לכל אחד אין ספור אפשרויות לברוח, וכביכול להצליח ברוחניות.
הסיטרא אחרא מתלבשת על הצלחות גשמיות למיניהן כהצלחה רוחנית, ומבלבלת את האדם. היא אומרת לו שדווקא בהצלחה הגשמית הזאת הוא יגיע לרוחניות. כל הנטיות שלה והמשיכות מכוונות להסיט את האדם מהקבוצה, מהשתתפות בבניית הסביבה, שתשפיע לו ערכים רוחניים וחיסרון רוחני כמו שאנחנו לומדים ב"מאמר החרות" [3].
בין סיטרא אחרא לבין הקדושה, בשליש אמצעי דתפארת, בקליפת נוגה, שם האדם צריך לבחור. בכל מצב שהוא נמצא, אפילו במצב הגרוע ביותר, אם הוא מחפש, תמיד הוא ימצא את השליש אמצעי דתפארת, שבו הוא יכול לקבוע את עצמו, ואיך הוא משייך את עצמו לקדושה.
הרי באדם עצמו אין קדושה, אין בו שום דבר. אלא בעולם הזה יש קבוצה שלומדת, שמשתוקקת לרוחניות, ואדם צריך פשוט להשתחוות ולהשקיע את עצמו בקבוצה, לזרוק את עצמו לקבוצה ולקבל מהחברים בקבוצה את גדלות הבורא. כל מה שהוא יקבל מהם, תמיד יהיה מכוון לרוחניות, לבורא.
יכול להיות שהאדם לא מבין זאת, יכול להיות שהוא לא מסכים, אבל זו הרוחניות. אין לו ברירה, רק לפי העיקרון הזה הוא חייב ללכת. רק מחברי הקבוצה הוא יכול לקבל כיוון נכון לרוחניות. כל הכיוונים שיגיעו ממנו, תמיד ייקחו אותו לכיוון גשמי, כי יצר הרע שלו מבלבל אותו.
ההתכללות בקבוצה היא הפעולה הראשונה "למעלה מהדעת", כי לפי השכל שלו, אדם יכול ללכת לבד ולהצליח. נדמה לו שהוא לא תלוי בהם, שיש לו את כל היכולות והוא יכול ללכת בלי לבנות לעצמו סביבה. אלא שכך הוא יגמור עם הרוחניות. יכול להיות שיצליח להיות נואם גדול, או מומחה גדול, וכן הלאה, אבל הוא כבר לא יתקרב לאמת. ההתקרבות לאמת היא רק על פי הערכים שהאדם מקבל מהחברה.
שאלה: מה זה קבוצה?
קבוצה אלה אותן הנקודות שבלב, שקיבלו התעוררות להתחבר לשורשן, להגיע לשורשן.
יש שורש שאליו אנחנו צריכים להתחבר (שרטוט 1). השורש שלנו זה "אדם הראשון", סכום של כל הנשמות שנמצאות באיחוד, כאחד, שהאור העליון שורֶה בהן כאור פנימי. המצב הזה נקרא אין סוף (שרטוט 1), או מלכות דאין סוף.
שרטוט 1
ואנחנו התנתקנו מהמצב באין סוף, כביכול איננו נמצאים בו. אנחנו נמצאים למטה ולא רואים את המצב באין סוף. אנחנו רואים רצונות ובנוסף להם, כל מיני גופים (שרטוט 2).
שרטוט 2
פתאום הגופים האלה מרגישים משיכה, פתאום הם מרגישים את הנקודה שבלב. אחד מרגיש את הנקודה שבלב, ועוד אחד, ועוד אחד. אמנם לא כולם מרגישים משיכה לרוחניות, יש גם גופים שעדיין לא מרגישים נקודה שבלב, חלקם אפילו מוצלחים בעולם הזה, אבל אותם הגופים שמרגישים משיכה, צריכים להתחבר ביניהם. בדרך כלל כך מסדרים אותם כך, שהם רואים ומרגישים זה את זה. כי הגופים בעולם הזה נעים לפי הכוח הפוטנציאלי, הרוחני שבהם. כי מרוחניות מגיעים כוחות ההפעלה והם משפיעים על הנקודה שבלב (שרטוט 3).
שרטוט 3
הנקודה שבלב צריכה לגדול בתוך הרצון לקבל הגשמי, במשך מיליוני שנים, עד שהיא מגיעה למצבינו היום, שבו היא מקבלת התעוררות ובני האדם מתחילים להרגיש אותה. מתחילים להרגיש שיש רצון של העולם הזה ושיש בו נקודה (שרטוט 4). הרצון בעולם הזה הוא רצונות גופניים לאוכל, למין, למשפחה וכן הלאה, ורצונות אנושיים לכסף, לכבוד ולמושכלות. הנקודה שבלב משתוקקת למעלה, והרצונות הגופניים והאנושיים מושכים לעולם הזה, למטה.
שרטוט 4
שניהם, הנקודה שבלב והרצונות הגשמיים, גדלים במשך אלפי שנים ומאות גלגולים, עד שהרצון לקבל הכללי מראה לאדם עד כמה העסק ביש, עד כמה שהוא לא מצליח, עד כמה כל הרצונות של העולם הזה, מביאים אותו בסופו של דבר לכישלון. כך יוצא שברצון לקבל של העולם הזה, האדם מרגיש בגרעון ובהפסדים (שרטוט 5). מגלגול לגלגול ההפסדים מצטברים, עד שבסופו של דבר, בימינו, אנחנו מגיעים למשבר. בימינו האדם כבר רואה שלא כדאי לו להמשיך לעבוד עם הרצון לקבל, אין לו מה לחפש בעולם הזה. מצד אחד הרצון לקבל גדל ומביא אותו לייאוש, מצד שני הנקודה שבלב גדלה ומעוררת בו משיכה למעלה (שרטוט 5).
שרטוט 5
דווקא כששניהם גדלים, בגלל שהם שייכים לשתי צורות המציאות, לשני העולמות, הניגוד ביניהם נעשה בולט יותר ויותר. עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא מתחיל לשאול, "מה הטעם בחיי". השאלה "מה הטעם בחיי" נובעת מהפרש בין המשיכה לרוחניות לבין האכזבה מגשמיות (שרטוט 6).
הנקודה שבלב לא יכולה להתפתח, אלא יחד עם הרצון דעולם הזה שמתברר בגוף האדם. הרצון דעולם הזה הוא רצון, אבל את הלבוש שלו אנחנו מרגישים ומבינים דרך הגוף. לכן הרצון דעולם הזה והגוף הם כביכול אותו דבר בשבילנו (שרטוט 6). יוצא, שהנקודה שבלב יכולה להתפתח רק בזמן שאדם נמצא בגלגול במציאות העולם הזה. ובימינו סוף סוף מגיעים למצב שבו הפער בין הרצון לרוחניות לבין הרצון לגשמיות גדול עד כדי כך שבני האדם שואלים מה לעשות.
שרטוט 6
הכוחות שמזמינים את השאלה הזאת בהרבה נקודות שבלב, הם הכוחות שבשורש מתעוררים להתקשר לבורא. ברוחניות הם קרובים זה לזה, וכיוון שכך גם האנשים בעולם הזה שהתעוררה בהם הנקודה שבלב מרגישים קרובים זה לזה. הם מתחילים להכיר זה את זה דרך שמועה, או דרך אמצעי תקשורת שונים, כמו אינטרנט, עיתונים ועוד. העולם הזה מתפתח בהתאם, כדי לקשור אותם. הכל מסודר רק לפי הצורך לתיקון.
האנשים האלה יכולים להיכנס לקבוצה. הכול מסודר לפי הכוח העליון. כל מי שמובא לקבוצה, הבורא הוא שמביא אותו ואומר לו: "כנס". אין בזה שום בחירה חופשית. אבל לאחר שהבורא הביא את האדם לקבוצה, האדם כבר חייב להתחזק. וההתחזקות להיות בקבוצה, זו בעצם העליה למעלה מהאגו (שרטוט 7).
על העלייה מעל האגו לומדים מהסיפור על מגדל בבל או על קבלת התורה על ידי משה, איך האדם מתעלה מעל האגו, איך כל פעם הוא מוותר יותר ויותר על עצמו. האגו כל הזמן גדל, אדם חייב לעלות מעליו, וכל פעם כשהוא עולה מעליו, הוא רוכש את כוח האיחוד, ואיתו הוא כבר משתווה לבורא. זה נקרא להתקרב לבורא (שרטוט 7).
שרטוט 7
שאלה: איך בעולם שלנו, שבו אנחנו לא רואים את הנקודות שבלב, אפשר לזהות אותן באחרים?
האדם לא יכול לראות את הנקודות שבלב, כי הוא לא רואה את הכוחות. בעולם שלנו האדם יכול לראות רק את התוצאה מהכוחות.
האם אנחנו רואים את כוח המשיכה, את הכוח שבחשמל, את הכוח שבאור? ודאי שלא. אנחנו לא רואים כוחות, אנחנו רואים את התוצאה מפעולת הכוחות. אם ניקח חפץ כלשהו ונעזוב אותו, נראה שמשהו פועל עליו. וכשבודקים, לומדים שיש כוח המשיכה. מודדים את המשקל, את הגובה, את הכוח, את המהירות, וכתוצאה מכך לומדים על הכוח. אבל את הכוח עצמו לא נוכל להרגיש.
כמו בעולם שלנו, כך ברוחניות. גם את הרוחניות האדם לא מרגיש. הוא יכול רק לראות את תוצאות הפעולה הרוחנית. לכן, אם רואים אדם שמתחיל "לחלום" על התקרבות לכוח עליון, סימן שפועל עליו איזה כוח, שמזמין בו תגובה כזאת, כמו הכוח שמזמין תנועה מיוחדת מהחפץ שנופל. אין שום הבדל בין זה לזה.
במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", מסביר בעל הסולם,שאנחנו צריכים להתייחס לרוחניות כמו לכוחות שבגשמיות [4]. הוא אומר שבאותה מידה שאדם לא יודע מי הוא, או מהו לחם או מהו חשמל, הוא לא יודע מי הוא הבורא ומהי רוחניות. אין שום דבר מעבר לזה. אלה פשוט כוחות, שאנחנו יכולים לראות רק את התוצאות מהשפעתם, את פעולתם.
שאלה: מה ההבדל בין להשפיע בקבוצה ב"ואהבת לרעך כמוך" לבין להשפיע כך כלפי כל האנושות?
להשפיע ב"ואהבת לרעך כמוך" בקבוצה, נקרא להתקרב לכלי הרוחני, לבנות מודל או תבנית, בהתאם לכלי הרוחני. לעשות כלי רוחני של ממש, שבו נרגיש רוחניות, כוח רוחני, את כוח הבורא ששולט, ששורֶה וממלא את הכלים שיש בהם ביטול עצמי, כלפי האידיאל הכללי של האהבה, האיחוד והחיבור עם הכוח העליון. לכן הקבוצה היא ישום בפועל של שיטת הקבלה. מה שאין כן, כלפי כל האנושות, אין לנו את אותו היחס. כי ייקח זמן עד שכל האנושות תבוא.
האנושות עדיין צריכה הכנה. לאנושות צריך להשפיע רק את הידיעה, לאט לאט עד שתתקרב. ובמידה שאנשים נוספים יתקרבו, ובכל אחד מהם יהיו אותם הרצונות והמשיכה לתיקון ולמחשבת הבריאה, ודאי שנהיה מוכנים לקבל כל אחד ואחד לקבוצה שלנו.
העבודה בקבוצה היא לעשות תיקון בפועל, שהאור העליון ישרה בינינו. העבודה כלפי האנושות היא פרסום שיטת חוכמת הקבלה כשיטת התיקון הכללי של העולם, וכאמצעי להגיע לאושר.
שאלה: האם נכון לומר שעד היום האנושות התפתחה בלי חופש בחירה, ורק היום יש חופש בחירה?
נכון. כל מאות אלפי שנות ההתפתחות האנושית, רק נשמות מיוחדות, בודדות, היו בעלי בחירה. וגם לא בעלי בחירה כמונו, כי הם היו מייסדי השיטה. הם קיבלו התעוררות מהבורא לא עבור עצמם, אלא כדי לפתח שיטה ולהביא אותה לצורה השימושית לנו, לדורנו אנו לאחר הגלות, כשאנחנו נמצאים בתקופת התיקון.
אף פעם בהיסטוריה האנושית לא היתה תקופת תיקון כמו שלנו. רק אחרי הגלות הרביעית והאחרונה, שהסתיימה עכשיו, ובחזרתנו לארץ ישראל, אנחנו נמצאים במצב של בחירה חופשית. בעל הסולם כותב על כך במאמרו "עת לעשות", ובמאמרים נוספים [5].
כל הנשמות הגבוהות במשך אלפי השנים מ"אדם הראשון", דרך אברהם, משה, רשב"י, האר"י, בעל הסולם ועוד רבים אחרים, היו בעלי השיטה. הם היו מקובלים גדולים ועובדי ה' גדולים, אבל הם פעלו לפי פקודת הבורא. מה שאין כן, כעת מדובר על התיקון באדם הפשוט מהשורה, שמקבל התעוררות ומתחיל את העבודה שלו מאפס, ללא הכוונה כלשהי מלמעלה. לא מדובר בתיקון האדם כדי להיות אור לאחרים, אלא מדובר על התיקון הכללי של הנשמות.
שאלה: האם הרצון שמתגלה היום לרוחניות הוא רצון כללי בעם?
בימינו כל הנשמות שעברו שבירה, גלות, התבוללות, והתכללות זה עם זה, מאז אותה הציוויליזציה הבבלית, נמצאות כעת בתהליך. אמנם עוד לא הכול מוכן, אבל בימינו הן מגיעות למצב שיש בהן הכרה מפותחת של מה שהן השיגו. הן השיגו משבר גדול בהתפתחות לפי האגו, שחייבים להתפתח למעלה ממנו במה שנקרא בחוכמת הקבלה "אמונה למעלה מהדעת". מדובר על נשמות מהשורה, רגילות. ולא על הנשמות המיוחדות שנקראות יחידי סגולה, כמו אבות האומה.
מי הן הנשמות של יחיד הסגולה, מה הם יחידי הסגולה, לאיזה חלק ב"אדם הראשון" הם שייכים, למה נתנו דווקא להם להיות בצורה כזאת ולא אחרת, האם יש בזה הצטיינות כלשהי, או להפך, וכן הלאה. זהו לימוד בפני עצמו, שכעת אין לנו צורך בו. אנחנו קיבלנו מהם את השיטה, ועלינו לממש אותה בכל מיליארדי בני האדם.
שאלה: איך דרך ההפצה והעבודה בקבוצה, האדם רוכש את הדרישה הנכונה שאיתה צריך לבוא ללימוד?
אדם שמתחבר עם יתר החברים בקבוצה, לוקח מהם בכללות את המגמה, את הנטייה, את הכיוון הרוחני הנכון. כי אם הם מתחברים, פועלים עליהם בכללות אותם הכוחות שפועלים ברוחניות. אם בהתאם למה שיש ברוחניות הם רוצים להתחבר, רוצים להיות דומים למה שיש ברוחניות, אז יש בהם כוח כללי משותף. אמנם הם עדיין לא מבינים בדיוק מהו, הם לא חכמים עד כדי כך, ולא רואים רחוק כל כך. ובכל זאת נטייה פשוטה, לפי כמה שמבינים, מספיקה להם כדי להזמין מלמעלה אורות מקיפים. והאורות המקיפים האלה יתנו לחיבור הזה, השתוקקות נכונה למעלה.
ההשתוקקות הכללית הזאת היא כבר העלאת מַ"ן (שרטוט 8). אם אדם מקבל את ההשתוקקות הכללית הזאת, הוא יכול להיות בטוח שהיא מכוונת לכיוון הנכון. מה שאין כן, אם אדם ילך לפי הרצון שלו, הרצון הזה יסיט אותו בטוח לכיוון לעולם הזה, לכל מיני עסקים שבעולם הזה. יש מי שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, עוזב, ולאחר חמש, עשר או עשרים שנה, הוא פתאום חוזר. ויש מי שבגלגול הזה כבר לא חוזר, אלא בגלגול הבא, בגלל שהוא לא נכלל עם הכוח הכללי שבקבוצה, בגלל שלא בנה מודל של התחברות עם הנשמות של חברי הקבוצה.
אמנם אדם שעוד לא נמצא בנשמה, לא יודע מהי, אבל הוא צריך לבנות יחס בין החברים, כמו היחס בין הנשמות בגמר התיקון. כי אין דרך אחרת להתקדם.
חכמי הקבלה מספרים לנו בספריהם איך הכלים והאורות עובדים יחד ברוחניות בכל מיני השילובים ביניהם (שרטוט 8). הם מלמדים אותנו את כל אופני ההשפעה. ואדם שרוצה להיות מכוון להשפעה, ולאט לאט להתקרב אליה, לעלות להר ה', הוא צריך ללמוד איך לעשות את הפעולות האלה. הפעולות פשוטות: חיבור בין הנשמות. שם הייתה השבירה, ושם הייתה ההשפעה ההדדית של האור והכלי, שמתבטאת בחיבור.
שרטוט 8
שאלה: האם כשמגיעים לקבוצה כדי להתקדם למטרה, השאלה "מה הטעם בחיי" מתעוררת בהתחלה כי לא מצליחים להגיע למילוי אגואיסטי בחיים?
אדם לא מגיע לקבוצה ולחוכמת הקבלה עם השאלה האגואיסטית: "מה הטעם בחיים". זו לא שאלה אגואיסטית. על פי חוכמת הקבלה, שאלה אגואיסטית היא שהאדם מחפש מילוי בעולם הזה, בכל מוקדי התענוגים לכאורה בעולם הזה. הוא חושב ששם הוא ימצא מילוי. אבל כשהאדם מגיע עם השאלה "מה הטעם בחיי" לחוכמת הקבלה, הוא כבר מתרומם מעל העולם הזה. הוא כבר לא רוצה לחפש בעולם הזה, יש לו הרגשה פנימית, שהוא מאוכזב מהעולם הזה. הוא רוצה משהו שמנותק מהעולם הזה. הוא לא רוצה מוזיקה, הוא לא רוצה מדע, הוא לא רוצה טיולים, הוא לא רוצה בילויים, הוא לא רוצה אוכל. אל תביאו לו את הדברים האלה, הוא כבר ראה אותם, וגם אם לא ראה, הוא כבר בטוח שאין בהם שום דבר.
כאלה אנשים מגיעים לחוכמת הקבלה, אנשים שכבר יש להם איזשהו חוש שהפיתרון לא נמצא בכל מיני העסקים שבעולם הזה. אנחנו רואים שדווקא אנשי עסקים גדולים, אנשים עשירים שיכולים להרשות לעצמם הכול, נמצאים במשבר ואינם מסופקים. מאין ברירה הם ממשיכים להתעסק בעסקיהם, החברה והמשפחה מחייבים אותם. אבל בפנים הריקנות נשארת.
עם השאלה: "מה הטעם בחיי" האדם מגיע לחוכמת הקבלה. ואז השאלה שלו היא, איך הוא מממש אותה, איך הוא מממש את החיסרון. בנקודה זו חוכמת הקבלה מסבירה לו מיד, שהוא יכול לממש את החיסרון הזה אך ורק אם הוא יסדר אותו לפי הרוחניות.
ברוחניות אנחנו מחוברים יחד. עברנו משבר, והמשבר חילק את כל הנשמות והרחיק אותן זו מזו. לכן אם האדם רוצה להיכנס חזרה לרוחניות, עליו לחבר את הנשמות יחד. בחיבור הזה הוא ירגיש את העולם הרוחני.
שאלה: מה נקרא "להתחבר"?
"להתחבר" נקרא שעל ידי הלימוד, על ידי תקנון הקבוצה, על ידי כל העצות שהמקובלים נותנים לאדם, הוא מחפש את התבנית הקרובה ביותר לרוחניות שבה כולם מחוברים יחד .
מקובלים מספרים שברוחניות יש חוק פשוט: כל אחד מבטל את עצמו כדי להתחבר לאחרים. כמו תא בגוף חי, שמבטל את עצמו כדי להתחבר עם התאים האחרים. זהו חוק החיים, חוק ההתחברות.
הגוף לא יוכל לחיות כאוסף תאים, אלא אם כל תא בגוף יבטל את עצמו ויראה כערך עליון את "ואהבת לרעך כמוך", את החיים הכללים, הכוללים . אם תא רואה שהוא חייב למות כדי להציל את הגוף, הוא מת ללא שום חשבונות. כך כל החומרים מתחלפים. כי החוק הכללי הוא שקובע, החיים הכלליים הם הכול.
אנחנו צריכים להגיע לאותו המודל. בעל הסולם מסביר ש"ואהבת לרעך כמוך" נקרא, שאחד צריך לבטל את עצמו כלפי השני. אפילו האדון חייב לתת לעבד את כל מה שיש לו. זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", לא "חצי חצי", ובודאי שלא "לא לי ולא לך". כמו שלומדים מהמאמרים "מתן תורה", ו"ערבות", המקובלים מסבירים לנו את המודל הרוחני, באילו חוקים הוא מתנהל ואיך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בו [6]. ואדם שמשתדל, זו כל העליה שלו להר המלך.
והאנושות מתפתחת למשברים גדולים יותר ויותר כדי לראות שאין לה ברירה, ושהיא חייבת להתחיל להתקשר. לעת עתה הדברים נראים להפך רק מפני שאנחנו רואים את המשבר, אבל עדיין לא את ההחלטה שעלינו לקבל. דווקא מעמקות המשבר, מתוך עוד ועוד התגלויות של האגו האכזרי, דווקא מתוך עומק הרע, יתגלה באין ברירה שחייבים לעלות, לפי אותה השיטה שאברהם גילה כששאל "במה אדע כי אִירָשֶׁנָּה" [7], ונאמר לו שבניו יהיו בגלות.
זאת אומרת, שהם יקבלו תוספת רצון לקבל אכזרית מאוד ויתעסקו ב"עבודה זרה", היינו, שבני ישראל במצרים ימשכו גָ"ר דאורות, שהם ירצו לעבוד עם הכלים דקבלה. ואחרי שהאדם נעשה אכזרי כל כך הוא מתחיל לגלות שאי אפשר להשתמש באגו כמו שהוא, אלא שעליו לעלות מעל האגו, לבנות מעליו מסך, ועל ידי העביות להגיע לזַכוּת.
אבל בלי להיטמע בתוך הרצון לקבל עצמו אי אפשר להגיע לשימוש הנכון בו. לכן בימינו אנחנו נמצאים במשבר שמתפתח, ועלינו לשמוח שהוא מתפתח מהר. צריך רק לעזור לאנושות על ידי הפצת חוכמת הקבלה, להכיר מהר יותר שהמשבר הוא מטרתי ולראות את הקצה השני, זאת אומרת לאן המשבר באמת צריך להביא אותנו. לא להשמדה כוללת, כללית, אלא דווקא לפסגת המציאות.
שאלה: איזו עבודה האדם צריך לעשות כדי להתבטל כלפי הקבוצה?
לפי המאמרים הראשונים שכתב הרב"ש, להתבטל כלפי הקבוצה, זה להתבטל כלפי הרעיון הכללי של הקבוצה שהוא: איחוד, למען שהבורא ישרה בינינו [8]. "להתבטל" לא נקרא להתחנחן לחברים בחיצוניות, אלא לעבוד יחד על העלאת חשיבות הרוחניות, חשיבות הבורא, כערך העליון. מכאן מובנת חשיבות הקשר בינינו כערך עליון, למעלה מכל ההפרעות הפרטיות שיכולות להיות לאדם. שכל אחד ואחד ירצה להיות רגיש להשפעת החברה אליו בעבודה על חשיבות הבורא, וכל היתר טפל ובטל.
כשמקבלים כזאת חשיבות, האור העליון מורגש מיד בתוך החיבור, בהשתוות הצורה. כי חשיבות הבורא עולה, וכנגדה פועלים כוחות החיבור. כך אנחנו מעלים את עצמנו מהמישור הגשמי, מהחברה הגשמית כביכול, לערך הרוחני. רק בצורה כזאת, במאמץ הכללי שלנו, אנחנו יכולים להציל את עצמנו.
לעולם לא נוכל לעשות זאת כיחידים, כי העבודה ביחידות הייתה שמורה רק ליחידי סגולה. כל המקובלים שפעלו עד כה היו כמעט יחידים, או שהיו דבוקים ברבם כשלמדו מפה לאוזן, או שהיו עם עוד כמה חברים, אבל בודדים ממש, או שהגיעו בעצמם, בצורה מיוחדת, לסגולה להיות הכלי להשראת האור. לכן הם נקראים יחידי סגולה. מה שאין כן עכשיו, זה הזמן של ההמונים.
שאלה: מה לעשות כשאין רצון להתחבר לקבוצה, והאדם מתחבר רק להפצת חוכמת הקבלה?
אדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, רוצה לדעת, ללמוד, לשלוט. הוא עדיין לא יודע שהוא יצטרך לבטל את עצמו. הוא לא יודע שהוא יצטרך לשבור את עצמו, ולקבל שכל ורגש לגמרי הפוכים ממנו, ראש אחר ויחס אחר לחיים. שהכול יהיה שונה. הוא חושב שהוא יצליח עם מה שהוא, קצת יותר כוח, יותר לחץ, יותר חריפות, והוא יעבור את המשבר.
אלא אנחנו רואים שחברים שהגיעו לקבוצה כגיבורים, לאט לאט נשברים. חלקם רואים שהגבורה שלהם לא תעזור להם. הם חושבים שחוכמת הקבלה לא מיועדת בשבילם, ויוצאים החוצה. חלקם בכל זאת מבינים שהם צריכים לשבור את עצמם, ואם יש להם סיוע מלמעלה, כי קשה מאוד לאדם לשבור את עצמו, אז הם מצליחים ונכללים פנימה בקבוצה.
אז מי שחושב שהוא יכול להצליח רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה, נמצא עדיין באחד משלבי הביניים. אבל אם הוא ישקיע את עצמו טוב בהפצה, אז ההשפעה שלו לכולם תביא לו שכל ורגש חדשים. הוא יתחיל להבין שצריכים להתחבר לאחרים. פתאום הוא ישמע, פתאום הוא יהיה רגיש לרעיון הזה. אבל בכל מקרה הוא יצטרך לשנות את הגישה שלו.
יכול להיות שאין לאדם קבוצה. יכול להיות שבמקום שבו הוא נמצא, אפשר לעסוק רק בהפצה. ואם האדם עוסק במה שהוא טוב להפצה, או בכתיבה ובעיבוד החומר, או בהפצה דרך האינטרנט ודרך העיתון "קבלה לעם", אז הוא משרת קהל עצום, וכתוצאה מכך זוכה להיות כמעבר לכוח, שמלמעלה עובר דרכו אל הקהל. ומכיוון שכך הוא מתחיל להתקרב ולהרגיש איך בנויה המערכת העליונה. הוא מתחיל להסכים עם הרעיון, להתחבר, לשמוע. זה פועל עליו, כי דרכו עובר הכוח.
לכן כדאי להמשיך בהפצה, והזמן לעבודה בקבוצה עוד יגיע. כל אחד צריך לעבור עוד הרבה משברים קטנים פרטיים, כדי לשכנע את עצמו שאין ברירה, שרק ביטול עצמו מביא את האדם לרוחניות, שהאדם חייב להתעלות מעל הדרגה הבהמית שלו.
שאלה: אם הקבוצה נמצאת לא בישראל ואין לה רב, וכל החברים בקבוצה הם תלמידים חדשים, האם התפתחותה נפגמת?
דווקא עכשיו יש התפתחות גדולה בלימוד חוכמת הקבלה במספר מדינות במזרח אירופה, התפתחות שלא הייתה כמותה בעבר.
לא צריך שיהיה רב במקום הלימוד, אלא צריך מדריך שיספר לקבוצה וידריך אותה איך בדיוק לעבוד ולפעול. הקשר למדריך לא צריך להיות פיזי, כלומר המדריך לא צריך להיות אחד שרואים אותו כך שאפשר להריח את הריח שלו, לטעום מהו. אלא המדריך צריך להיות אדם שמעביר בצורה מובנת וקרובה ככל האפשר את השיטה המדעית, שמסבירה איך אדם משנה את הכלי שלו, את הרצון שלו, מגשמי לרוחני.
אנחנו בקבוצת "בני ברוך" לומדים יחד. ויש בקבוצה הרבה אנשים, שבמשך עשר-עשרים שנה עברו הרבה תופעות, פעולות ושינויים פנימיים. והם בעצמם כבר בעלי השיטה, לפחות במה שעברו. אז יש כאן כוח שכבר נמצא בפעולות האלה מזמן, ולכל הקבוצות ברחבי העולם יש ממי ללמוד, לאו דווקא ממני, אלא מכל הקבוצה שלנו. החברים מקבוצות הלימוד ברחבי העולם יכולים לבוא למרכז שלנו בישראל, להיות איתנו זמן מה ולראות איך אנחנו פועלים. הם יכולים כל הזמן לשאול ולקבל הדרכה.
אדם שבעולם שלנו מקבל רצון לרוחניות, זאת אומרת שהבורא הביא אותו לגורל הטוב, ואומר לו: "קח לך". אדם לא נשאר עם הרצון לרוחניות ללא טיפול. כמו שמביאים אותו לרופא, ואומרים לו שאצלו הוא יקבל תרופה. אם הוא לא רוצה תרופה, זה עניינו, אבל לרופא מביאים אותו. אם כך, אין סיבה להתלונן, לכל הקבוצות בעולם יש קשר עם "בני ברוך" בישראל, ועובדה שהם נמצאים יחד איתנו בשיעורים.
שאלה: מה צריך להיות היחס לאנשים שהיו בקבוצה ועזבו?
היחס לאנשים שהיו בדרך ועזבו, צריך להיות כמו היחס לאנשים זרים לגמרי. ברגע שאדם לא נמצא בשיתוף פעולה עם הקבוצה, הוא זר לגמרי וחותכים כל קשר איתו.
הרב"ש כותב על כך באגרת לתלמידיו, ואומר שככל שהאנשים שהיו איתו יחד היו קרובים יותר לבעל הסולם, כך הם מסוכנים יותר עכשיו כשהם לא נמצאים איתו יחד. כי לכל אחד ואחד מהם יש רעיונות קודמים, אבל הם בתוך האגו שלהם, שנמצא ללא שליטה, ללא קבוצה, ללא מורה. האגו הוא כבר בעל השיטה, ומתפרע, ומי יודע מה הוא מוציא מעצמו [9].
לכן אותם אנשים שהיו בקבוצה ועזבו, או שהקבוצה לחצה עליהם לעזוב, הם לגמרי לא מקובלים על החברים בקבוצה כקרובים או כחברים. היחס אליהם הוא כמו היחס לכל אדם שנמצא מחוץ לקבוצה. אלא אם כן הם מתחרטים וחוזרים, ובקבוצה שלהם רואים שבאמת הם התחרטו ובאו, אז בגלל שכל יום האדם הוא כאדם חדש, חייבים לקבל אותם.
החברים בקבוצה יכולים להסכים ולקבל אותם. ויכול להיות שהחברים רואים שבלתי אפשרי לקבל אדם מסוים חזרה לקבוצה. כי גם הם וגם הוא עדיין לא מתוקנים ולא יכולים להיות לגמרי מעל זמן ומקום. הם מבינים שכל מה שעברו יחד, השפיע עליהם. ולכן הם לא יכולים לקבל אותו. בכל זאת הם עדיין נמצאים ברגשות אנושיים.
אבל ברוחניות אין בעיה כזאת. רגע אחד אדם רשע, רגע אחד הוא צדיק, והרגעים יכולים להיות ממש סמוכים.
שאלה: כשנמצאים לפני המחסום, איך אפשר לתת לחבר כיוון נכון לרוחניות?
לא צריך לתת לחבר שום כיוון. הקבוצה צריכה לכוון את עצמה ואת כל חבריה לכך שירצו להתלכד ולבנות ביניהם מודל, תבנית, של "אדם הראשון" המתוקן. מה שגודל ביניהם, ומה שמובן להם מהקשר שהם בונים, אלה הם בדיוק הכוחות שבהם הם משיגים רוחניות. כוח ההשפעה שהם משיגים ביניהם הוא כוח שנקרא "בורא", הכוח העליון.
ברוחניות אין "שטיח מעופף", לא מתיישבים על הקבוצה וטסים לאיזשהו מקום. בתוך הקבוצה מתגלה הכול. המצב הרוחני, העולם הרוחני, עולם אין סוף, הבורא, הכול מתגלה בתוך הקבוצה, בקשר בין האנשים. אנחנו לא עפים למרחקים.
שאלה: איך אפשר להימנע מלבנות בקבוצה "פיתום ורעמסס"?
אין קבוצה שלא בונה לעצמה "פיתום ורעמסס". הקבוצה עוברת את אותם השלבים כמו האדם, יש בה משברים, גלות וגאולה, עליות וירידות. הכול נמצא בתוך הקבוצה.
אלא שבשלב הזה לא מדובר על המצבים האלה שיהיו בדרך, אלא על המגמה הכללית. בקבוצה חייבים כל הזמן להימשך לאחדות, שבתוך האחדות נגלה בינינו את האלוקות. ובבניית האחדות הזאת יהיו אכזבות, ירידות ועליות, והתפעלויות למיניהן.
זהו תהליך כללי שקבוצה חייבת לעבור אותו. כי כל האנושות היא כאיש אחד, כ"אדם הראשון", לפי "חוק כלל ופרט שווים" [10]. לכן מה שעובר כל אחד מאיתנו, עוברת גם הקבוצה. אבל בקבוצה זה עובר במהירות רבה, במשך כמה ימים שעות או אפילו רגעים, ללא מצבים איטיים, כמו ההתפתחות שיכולה להיות לאדם. לפעמים אפשר לראות שכל החברים בקבוצה נמצאים בירידה, ולפתע בהתעוררות – לא כלפי מצב הרוח, אלא כלפי עניין האחדות.
שאלה: מה חסר לקבוצת אנשים שהתחברו יחד למען המטרה הרוחנית ולומדים יחד כמה עשרות שנים, ועדיין לא עברו את המחסום?
חסר כוח כללי של רצון רוחני. הרצון שלהם לא חזק, הקשר לא חזק, לא מתגלה הנחיצות לגאולה. זה מה שחסר.
האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. במידה שהאדם ישווה את עצמו לאור העליון, אפילו במידה הקטנה ביותר שדורשים ממנו, רק ב"גרם" אחד של רצון, מיד הוא ירגיש את הגאולה, את ההתעלות מעל האגו שלו, את הצמצום שיעבור על כל הרצונות שלו, ואת הרצון של ההשפעה. זה נקרא האור העליון.
אם הקבוצה עדיין לא מרגישה את הרצון הזה, סימן שבאופן כללי חברי הקבוצה לא כל כך משתוקקים אליו. זה לא שייך לצעקה של אדם אחד. חייבים להיות כמה אנשים יחד, שבעבודה ביניהם הם מלבנים את הרצון הנכון, האמיתי, הרוחני, את ההשפעה. אדם אחד לא מסוגל לכך, הוא לא יבין, הוא לא יראה מה זה רצון להשפיע. בהכרח הוא ידמיין לעצמו רצון לקבל, כי כך הוא פועל לפי הטבע שלו. אלא שלפעמים מתגלה בקבוצה מצב, שנפתחות העיניים לאחד מחברי הקבוצה והוא מרגיש, רואה ומבין, עד כמה שהדרך הפוכה ושונה ממה שהוא חשב.
צריך להבין שהרצון הרוחני לגמרי לא נמצא בידי האדם. הוא לא יכול להוציא אותו מתוכו ולפתח אותו לבד. אין באף אחד מחברי הקבוצה משהו מהרצון הזה.
הרצון הרוחני הוא הקשר בינינו שנשבר. אם אנחנו רוצים לתקן את הקשר, נקרא שהרצון הרוחני גדל בנו. הרצון הרוחני זה הקשר בינינו בלבד, קשר שמכוון לחיבור. שבירת "אדם הראשון" הייתה בין החלקים, לא כלפי הבורא ולא בשום דבר אחר. בשבירה נעשתה הפרדה בין החלקים, המסך נשבר, ואותו עלינו לתקן. לכן באף אחד מחברי הקבוצה אין שום כוח לפתח רצון להשפיע, אלא רק ביניהם.
שאלה: איך הקבוצה צריכה להתייחס ל"ילדים שהזקינו"?
"ילדים שהזקינו" הם אותם אנשים שקיבלו גירסא דינקותא [לימודם בצעירותם], והם מסכימים שאם הם עושים משהו בעזרת הגוף שלהם, זאת אומרת מקיימים את המצוות המקובלות בעולם הזה, אז הם עושים את כל מה שצריך. על זה נאמר, שלא איכפת לבורא איך ששוחטים בהמה, מהצוואר או מהעורף [11], זאת אומרת, לא חשוב לבורא מה עושים במעשים דעולם הזה. כי "לא נתנו מצוות, אלא לצרף בהם את הבריות" [12], זאת אומרת, שהמצוות ניתנו כדי לזכות את הרצון לקבל.
ואם אנשים מתעסקים בפעולות מעשיות בלבד, נקרא שהם "ילדים שהזקינו". כי בפעולות האלה הם לא עושים שום דבר, אלא הם כילדים שלא השתנו, ורק נעשו זקנים בחיצוניות. עם אנשים כאלה, אין מה לעשות.
אסור להיכנס לתוך העסקים הרוחניים של אדם אחר. לאנשים האלה עדיין לא מובן שְהמעשים שלהם, פשוט שווים לאפס. הם לא גדלים, הם נשארים אותם הילדים. הזמן עובר, הגלגול עובר, ואין שום תוצאה מהחיים שלהם. אין מה לעשות, את הרע הזה האדם צריך לגלות בעצמו.
שאלה: מה אפשר לעשות כדי שהקבוצה לא תיכנס למצב רדום?
אם בקבוצת "בני ברוך" ישראל היינו רק לומדים, היו נשארים עשרה או חמישה עשר איש. כל היתר היו בורחים. אדם לא מסוגל ללמוד את חוכמת הקבלה.
את חוכמת הקבלה לא צריך ללמוד, אלא לממש. חלילה לנו להגיע למצב שנקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו", כלומר ללמוד, להחכים ולהבין יותר ממה שאנחנו מבצעים.
והביצוע הוא בקשר בין כל אחד מחברי הקבוצה לבין יתר החברים, בבניית התבנית של "אדם הראשון", ובמימוש של דברי המקובלים, בהפצת חוכמת הקבלה לכל העולם. ובזה נמצאים בפיגור של ממש.
אם לא היינו בונים קבוצה בפנים והפצה בחוץ, ודאי שלא היינו יכולים להחזיק את עצמנו כך סתם בלימוד. כי חוכמת הקבלה, התורה, לא ניתנו לנו כדי ללמוד אותם. אלא "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" [13], כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [14]. זאת אומרת, אם יש לאדם יצר רע, שייקח תורה ויטפל ביצר רע. אחרת הוא לא צריך אותה, אחרת היא נותנת לו חושך במקום אור. כמו שמסביר בעל הסולם בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" [15].
לכן האנשים שלומדים ולא רוצים לעשות שום דבר, צריכים להבין שלא הקבוצה ולא הפצת חוכמת הקבלה צריכים אותם, אלא הם צריכים את הקבוצה ואת ההפצה.
[1] אות ד ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[2]ויקרא רבה, פרשה ב.
[3]ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.
[4] למאמרו של בעל הסולם "מהותה של חכמת הקבלה" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 21.
[5] למאמר "עת לעשות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 9. על בחירה חופשית אפשר לקרוא גם במאמרו של בעל הסולם "מאמר החרות", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.
[6] למאמרי בעל הסולם "מתן תורה" ו"ערבות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 111, 118.
[7]בראשית טו, ח.
[8] ר' ברוך אשלג, "מטרת החברה", מאמר א, בתוך: שלבי הסולם (בבלי, יבמות) , כרך ה'.
[9] ראה ר' ברוך אשלג, אגרת ב, בתוך: שמעתי.
[10] ל"חוק כלל ופרט שווים" ראה ר' יהודה אשלג, "מהותה של חכמת הקבלה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 21.
[11]בראשית רבה ד, א.
[12]שם.
[13]קידושין דף ל ע"ב.
[14]איכה רבה, הקדמה, ב.
[15]ראה אות יג ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".