אותיות קל"ד – קל"ו
אות קל"ד
ורצוי לדעת החוק העליון הזה, שאין לך שום גילוי אלא במקום שהיה ההסתר. כמו בעניני העולם הזה, אשר ההעדר הוא קודם להויה, כי אין צמיחת החיטה נגלית אלא במקום שנזרעה ונרקבה. וכן בדברים העליונים, אשר ההסתר והגילוי יש להם, יחס, כפתילה והאור הנאחז בה, כי כל הסתר אחר שבא לתיקון, הנה נגלה בסיבתו האור המיוחס למין ההסתר הזה, והאור שנתגלה נאחז בו, כמו אור בפתילה. וזכור זה על כל דרכיך.
הדברים האלה קשים מאוד, כי אם "ההעדר הוא קודם להוי"ה", אז משמע שאנחנו צריכים לעבור את כל עמקות הצער, הכאב והחושך, כדי להגיע לפסגת הרגשת הטוב והעונג שהבורא הכין בעבורנו. האם זו דרך הטוב להיטיב? הרי זה בלתי אפשרי לעבור את כל הרע כנגד הטוב שמחכה לנו.
איך אדם יכול להיכנס לתהליך התיקון, אם כולו עשוי מרצון לקבל, מרצון להרגיש טוב. איך הוא יכול בשמחה, בכוח עצמי, בחיפוש עצמי, להתקדם לקראת הדברים הנוראים האלה, להיכנס לתקופות של חושך וכאב, כדי להגיע לאור ולאושר לאחר מכן. הרי זה בלתי אפשרי. ולכן כנראה שהחוק הזה "מהעדר להוי"ה" מתקיים לא בדיוק כפי שחושבים. וצריך להבין מהו העדר, מהי הוי"ה ומהי הרגשת הכאב שלנו.
הרגשת הכאב או התענוגים בצורתה הנוכחית לגמרי לא שייכת ל"העדר והוי"ה". "העדר והוי"ה" והרגשת הכאב או התענוגים במצבנו הנוכחי, הם שני עולמות שונים לגמרי. כי הרגשת הכאב או התענוג שיש בנו עכשיו, היא מקבלה. את הכאב או את התענוג אנחנו מרגישים לפי החוסר או לפי המילוי שנמצאים בכלים שלנו, בהתאם לרצוננו. ואת ה"העדר והוי"ה" צריך למצוא בנוכחות הבורא, וממנה ליהנות. צריך להחליף את מקור המילוי על ידי השכל, ורק לעומתו האדם ירגיש את עצמו ב"העדר" או ב"הוי"ה".
ואז עבודת התיקון שלו יכולה להתקיים, אחרת החומר של האדם לא יאפשר לו להיכנס לתוך הרע. הוא לא יכול להכניס את עצמו לתוך האש, אלא אם כן יש לו מטרה יותר גדולה, שמספקת לו שכר. שלא כמו הדתות והשיטות הרוחניות למיניהן שאומרות שצריכים לסבול ואחר כך לקבל על הסבל שכר, ב"העדר והוי"ה" לא מדובר כלל על ההרגשה הגשמית שלנו. לא זו היא מטרת הבריאה הסופית, ולא זו היא התוכנית שבתהליך הבריאה. אלא רק מתוך ההשתוקקות לגילוי הבורא, יש לאדם את ההבחנות של "העדר והוי"ה".
עליו להתרומם לרמה של קשר עם הבורא, בהעדר שלו ובגילוי שלו, לצורת ההשפעה, לתכונות ההשפעה. הקשר עם הבורא צריך להיות הדבר החשוב ביותר, שכלפיו האדם מודד את עצמו. אז כל הדברים שמרגישים בתוך הרצון לקבל, יהיו כבסיס שמעליו צריך להתרומם. כך גם לא נאלץ לעבור בתוך הרצון לקבל את כל הדברים האיומים, כפי שהם משתמעים לפי פשט המשפט של החוק "העדר קודם להוי"ה".
כאמור, המשפט הזה בעייתי מאוד. בעזרתו אנשים תמיד רוצים להדגיש שיש הצדקה לסבל שלהם. אלא שאין שום הצדקה לסבל. הבורא לא מתכוון שהאדם יסבול אפילו רגע אחד בקיום שלו, גם הגשמי וגם הרוחני. הסבל לא נובע מאותו מקור שאליו אנחנו צריכים להתקרב.
אות קל"ה
"ועם זה תבין מה שכתבו חז"ל, שכל התורה כולה הם שמותיו של הקדוש ברוך הוא. שלכאורה הדבר תמוה, כי מצינו הרבה דברים גסים, כמו שמות של רשעים: פרעה, ובלעם, וכיוצא בהם, ואיסור, וטומאה, וקללות אכזריות שבב' התוכחות, וכדומה, ואיך אפשר להבין, שכל אלו יהיו שמותיו של הקדוש ברוך הוא.
כל אות, כל צורה של אות, כל זווית, כל סדר האותיות, כל חיבור האותיות למילים וסדר המילים, כל מה שיש בספר התורה – הכול הוא קוד אחד של התגלות האלוקות מא' עד ת'. אם כך, איך עלינו לפרש מילים גסות או קללות? האם גם הן התגלות האלוקות? האם צריך לקבל אותן בצורה כזאת, ולשייך אותן לכוח העליון, הנצחי, השלם? האם על הכוח העליון מדובר כאן, או רק על הדברים כמו שהם נראים כלפינו? זו השאלה של בעל הסולם.
אות קל"ו
ולהבין זאת צריכים לידע, שלא דרכיו דרכינו, היות שמדרכינו הוא, להגיע מהבלתי מושלם אל השלימות, ומדרכו יתברך באים לנו כל הגילויים, מהשלימות אל הבלתי מושלם. כי מתחילה נאצלת ויוצאת מלפניו השלימות הגמורה, והשלימות הזו יורדת מפאת פניו יתברך, ומשתלשלת בצמצום אחר צמצום, דרך כמה מדרגות, עד שמגיעה לשלב האחרון המצומצם ביותר המתאים לעולם החמרי שלנו, ואז מתגלה הדבר לנו, כאן בעולם הזה.
בעל הסולם אומר שהבורא ברא מצב אחד, ובו נברא אחד: מלכות דאין סוף, המלאה בכל נוכחות האור העליון שבה, ובמצב הזה יש ביניהם, בין הנברא לבורא, זיווג בלתי פוסק.
אלא כדי לתת לנברא יכולת להיות במגע הזה, בגילוי הזה, בצורה עצמאית ושווה, נעשה כלפי הנברא מקום עבודה. זאת אומרת, הנברא לא מרגיש את מצבו כשלם, כי הוא רוצה לקבוע את עצמו כלא מקבל. וכלפי מצב האין סוף, הוא מתחיל לעבוד.
הצמצומים, וסדר ההתרחקות ממצב האין סוף, נעשים כולם בתוך הנברא, במעין תהליך של איבוד הכרה. איבוד ההכרה ההדרגתי הזה מאין סוף, שקורה בתוך הנברא, נקרא מדרגות העולמות היורדות "מפאת פניו יתברך" של הבורא. כך הנברא הולך ומתרחק בהדרגה מהמצב ההכרתי הברור שהיה לו באין סוף ביחס לאור העליון, לכוח העליון, לבורא.
אבל מתוך שהוא מתרחק, הוא גם רואה את עצמו כנמצא מחוץ לשליטת הבורא. עד שהוא מגיע למקום הנמוך ביותר, הרחוק ביותר, המעורפל ביותר ומתנתק לגמרי מכל המציאות שפעם היה בה, ואז יש לו אפשרות לעבוד. עכשיו הוא יכול לחזור לאותה המציאות ברצון שלו, בכוחות שלו, ביחס אחר לגמרי למילוי ולממלא, לתענוגים ולמי שנותן את התענוגים.
גם הדרך חזרה עוברת באותם המצבים והמדרגות, שבהם האדם עבר תהליך של איבוד ההכרה. אלא שעכשיו הוא הולך ומכיר את נותן התענוג ואת התענוג, ועושה זאת בצורה הכרתית. עכשיו הוא קובע את קצב ההתקדמות שלו ומה בדיוק הוא רוצה. עכשיו הוא בוחר. יש לפניו אפשרויות להתייחס למילוי ולנותן המילוי, והוא קובע בפועל מהו מעדיף, את המילוי או את נותן המילוי. זה נקרא שהוא עובד עם הרצון לקבל והמילוי והמסך שביניהם, כדי לקבוע יחס לנותן המילוי על ידי המסך.
יש יחס בין המילוי והרצון ויש יחס בין המסך והנותן (שרטוט 1). כך האדם קובע לְמה הוא רוצה להתייחס. כלומר מי שרוצה להתחיל להתייחס לנותן, חייב שיהיה לו מסך, משהו שדומה לנותן, משהו שנכנס עם הנותן לקשר. לעומת זאת, מי שלא מעוניין בקשר עם הנותן, אלא עדיין חושב על המילוי בלבד, יש לו את הרצון לקבל הטבעי שלו, והוא משתוקק למילוי.
שרטוט 1
המצב שבו אנחנו נמצאים באין סוף (שרטוט 2) נקרא "אני הוי"ה לא שיניתי" [1]. אלא שכלפי הכלים, כלפי הרצון שבאין סוף נעשה הסתר על המילוי (שרטוט 2), כי ההסתר הזה מאפשר לנברא לבנות מסך כלפי הנותן. לכן המצב שבו יש לאדם הסתרה מוחלטת על המילוי, כשהוא לא מרגיש את אור אין סוף והרצון שלו לאור אין סוף לא מתגלה לו – רק הנקודה הקטנה שבלב מעוררת אותו אבל לא אומרת לו שום דבר מלבד שחסר לו משהו – המצב הזה הוא הצלה. הבורא נותן לאדם קצה חוט, שממנו והלאה הוא יכול לבנות מסך.
שרטוט 2
במצב הזה האדם כבר לא משוחד מהמילויים של האורות עליונים. יש לו מילויים גופניים ואנושיים (שרטוט 3) שהכרחיים לעת עתה לקיומו ולא יותר. וברגע שהוא צריך להתחיל לבנות מסך, מתעוררת מהמסך הנקודה שבלב (שרטוט 3), והמילויים האנושיים והגופניים מתחילים להעלם מהאופק. הנקודה שבלב היא שמאפשרת לאדם לבנות מסך כלפי הנותן.
שרטוט 3
עלינו לזכור שכל הנתונים האלה כבר נמצאים בנו, כי אנחנו נמצאים באותו המקום, באין סוף שבו פועלים כל הכוחות, היכן שנמצאים כל הרצונות. איננו נבדלים באיזשהו קצה של עולם אחר. אין עולם אחר, אין שום דבר פרט לאותו המצב באין סוף. אמנם ביחס אלינו המצב הזה מעורפל ואנחנו לא מרגשים אותו, אבל כל האמצעים וכל האפשרויות כבר נמצאים בתוך הרצון שבאין סוף, בתוך הרצון שלנו.
אין שום דבר שהאדם צריך לדרוש מלמעלה, או מאיזשהו מקום אחר. הכול בפנים בתוכו. מה פירוש בפנים? כמו הנקודה שבלב שלו יש עוד נקודות שבלב, שאת הקשר ביניהן הבורא שבר(שרטוט 4). ואם ברצונן להקים את הרצון הגדול שבאין סוף, יש אפשרות לעשות זאת. לא צריך לפנות לאף אחד למעלה, ברוחניות אין מעלה ומטה. "למעלה" זה המצב היותר מתקדם שלנו בנתינה, בעבודה עם המסך, בהשפעה. כל העולמות נמצאים בנו, הכול נמצא בנו.
שרטוט 4
שאלה: מאיזה מקור מגיע הכאב אם הבורא לא רוצה שנגיע לרגש של כאב?
הכאב מגיעמהרצונות שלנו.
שאלה: מהיכן נובע הסבל? האם הוא חיוני להכנת הכלים?
תלוי מה האדם מפרש כסבל. הסבל בתוך הכלים של האדם, כשחסר לו משהו, חייב להיות מורגש באדם רק כדי שיתעלה מעליו, למעלה. כשהאדם מרגיש חוסר מילוי ברצון שלו, אז מצד הטבע, לפי החוק העליון, הוא מיד חייב לראות את ההרגשה הזאת ככרטיס כניסה, כהזמנה לבנות מסך ולהתקשר לנותן. חוסר המילוי שבאדם נועד כדי לאפשר לאדם להתקשר לנותן. כי כשיש באדם מילוי, מצד הטבע הוא לא מסוגל לחשוב על הנותן.
לכן המערכת מסודרת כך, שבאדם מתעוררים ריקנות וחוסר מילוי. וזה לא תלוי ברכוש שיש לאדם, הוא יכול להיות בעל הבית של כל העולם. אלא מתעורר בו רצון ריק. הרצון הזה הוא כהזמנה לחפש את בעל הבית, ולא את המילוי לאותו הרצון. לכן הרגשת הכאב ברצון היא לא מפני שחסר לו מילוי. רק מפרשים כך לא נכון את הרגשת הכאב. אלא הרגשת הכאב בחוסר מילוי, היא הזמנה להתרומם מעל הרצון. כל ההסתרות הן כדי לאפשר לאדם למצוא את המקור. לא את המילויים, אלא את נותן המילוי. בעל הסולם כותב שזו בעיה פסיכולוגית [2].
כמו עיוור בחושך, האדם מחפש כל פעם מילויים. שוב ושוב הוא מבקש "תן לי". הוא לא מבין, שהמילוי וחוסר המילוי במצבו, נועדו רק כדי לכוון אותו לבורא, כדי שיכנס ליחס עם הבורא. היחס לבורא נקרא "מילוי רוחני". היחס לרצון לקבל נקרא "מילוי גשמי". אחד חייב לבנות את השני.
אבל הבעיה היא שהאדם יושב ו"אוכל" את עצמו: "למה אני לא מלא? למה אין לי?". הוא לא מבין, שעל הכלים האלה כלל לא צריך לדבר. בכלים האלה מדובר רק על דבר אחד: אם האדם מרגיש בהם איזו דקירה או הרגשה לא טובה, זה רק כדי לעורר אותו להתעלות מעליהם. זה מה שהאנושות צריכה ללמוד. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". לחפש קשר עם הבורא מעל הכלים שלנו, זה נקרא "אמונה".
בחוכמת הקבלה לא מדובר על אותה האמונה שכל העולם מגדיר אותה כאמונה. אלא הקשר של האדם עם הבורא, לא בכלים דקבלה של "קח ותן", הוא שנקרא אמונה. "אמונה למעלה מהדעת", היא למעלה מכל הכלים דקבלה הרגילים שלנו.
זאת אומרת, "עבודת ה'" היא שהאדם מקבל כל פעם את הרגשת החיסרון בצורה הנכונה, בצורה שמזמינה אותו להתקשר עם המקור, ולא לחפש מילוי לחיסרון.
שאלה: למה בדומה לנצרות, רבנים רבים אומרים שלאדם שסובל הרבה, מחכה שכר רב בעולם הבא? האם חשיבה זו היא תוצאה של הגלות?
לנו לא כדאי להיכנס להשוואה בין הדתות, וגם לא לשמוע מה שמדברים אחרים. לנו יש שיטה. את השיטה הזאת קיבלנו מאנשים שהשיגו את הבורא בכלים שלהם, בהבנה ובהרגשה. האנשים האלה מספרים לנו איך להגיע לאותו המצב, ואנחנו מתרכזים רק במילים שלהם.
מה שמלמדים כל יתר האנשים הוא תוצאה מכך שלצערנו, אנחנו עדיין נמצאים בגלות. נחכה ונקווה שכל ההסתרה הזאת תעבור מהעולם וכולם יבינו שחוכמת הקבלה היא עבודת ה', שאין לאדם שיטה אחרת מלבדה לנהל את חייו. כל החיים של האדם בנויים כדי שהוא ישתמש בחוכמת הקבלה, כדי להגיע למטרת החיים, לגילוי האלוקות ולדביקות בה', כדי להגיע לנצחיות ולשלמות רוחנית.
לא צריך להתעסק בכל הדתות למיניהן ובדברי מי שמציג אותן. יש לנו תורה שלמה איך לתקן את עצמנו ואיך לעזור לעולם, למי שרוצה בכך. זו דרכנו, ואין סיבה להתפזר לשום דבר אחר. טעויות באנושות יש בלי סוף, ולא מתפקידנו להתעסק בהן. אפילו לא להגיב על מה שאומרים. אנחנו צריכים לעסוק רק בשיטה שלנו ובהפצתה.
המחקר השוואתי בין חוכמת הקבלה לבין יתר השיטות, הדתות והאמונות לעולם לא יעזור לנו. ברוב המקרים גם לא יעזור לנו לענות לטענות של אנשים. כי אם הם נמצאים ברמה מסוימת, כל אחד לפי הכלים שלו, הם לא יכולים להבין רמה אחרת. אם רוצים שאדם יבין משהו, צריך לנסות לספק לו את הידע איך להתעלות, ולא להתווכח איתו. אם הוא יעלה קצת בשכל וברגש שלו, הוא יבין. ואם לא, ודאי שיקלל. וכך זה ימשך.
לכן אין להיכנס לשום ויכוח, אלא רק להשפיע את השיטה עצמה. וככל שהשיטה תתפזר בין החלקים שרוצים לקבל ולשמוע אותה, אז השמועה הכללית, ההסכמה וההבנה הכללית, יחד עם המשבר והצרות שהעולם עובר, ישלימו זה את זה, והאנשים יוכלו לעכל יותר מהי המציאות ומה תפקידו של האדם. בשביל מה הוא חי, ולמה הטבע דוחף אותו קדימה.
כלומר, צריך ללמוד מבעל הסולם והרב"ש. הם כותבים שאינם רוצים לעסוק בשום דבר מנוגד, כי הוא נכנס לראש וללב. המגע עם כל המתנגדים לחוכמת הקבלה רק מקלקל את האדם. צריך לעסוק בדעתם של אנשים אחרים רק כדי לדעת איך להגיע ללב האדם ולשכלו, כדי שיבין את המסר וירגישו אותו. בשביל זה כדאי ללמוד את האדם ברמה הרגילה, אבל לא את המתנגדים. את המתנגדים אין לנו סיבה להבין. זה אף פעם לא יעזור. לכן לא כדאי להתעסק בשום מחקר השוואתי, במה שאומרים ואיך אומרים האחרים, האם זה דומה או שונה.
שאלה: בקבלה אנחנו לומדים בד' בחינות דאור ישר, שבחינה א' מתהפכת לבחינה ב', ומרגישה יחס לנותן. האם בדומה לכך גם המסך הוא סוג של רצון שעבר התרשמות מסוימת? ואולי המסך הוא חלק אחר ברצון, או שהוא לא שייך לרצון?
השאלה היא למה אין בנו אותה התפתחות כמו בד' בחינות דאור ישר? כלומר למה לא קורה כך, שהאדם יקבל מילוי, ועוד יותר מילוי, ועוד יותר מילוי ואז כשהבטן שלו תתמלא, המוח שלו יתחיל לחשוב על בעל הבית?
העניין הוא שבשונה מאיתנו, ד' בחינות דאור ישר מתפתחות מאפס, מ"יש מאין". בד' בחינות דאור ישר הרצון עדיין מתפתח על ידי האור. אבל כשנגמרת ההתפתחות אחרי ד' הבחינות אין יותר לאן להתפתח. המלכות היא הנברא (שרטוט 5). ואחרי שהנברא מתחיל לקבל, כל ג' הבחינות הקודמות לבחינה ד' נכנסות בבחינה ד', שכבר בנויה מכל הבחינות הקודמות לה. ד' הבחינות שבתוך הבחינה ד' הן דרגות העביות שבה, ברצון לקבל, וג' הבחינות שקודמות לה, הן ט' ראשונות (שרטוט 5). וזה כל מה שקיים. כמו שלפני יציאת בחינה ד' היתה כל המציאות ג' בחינות, כך עכשיו ג' הבחינות התהפכו לעשר ספירות הכוללות את כל המציאות. עשר הספירות הן שדרוג של ג' הבחינות.
שרטוט 5
מה ההבדל בין בחינות לבין ספירות? בבחינות יש עדיין התפתחות של הרצון לקבל. זה אותו הרצון שמתפתח, ולא רצון אחר. למרות שאת התפתחות הרצון לקבל מלמעלה למטה מתארים כשורה של בני אדם שונים, מדובר במצבים שונים של אותו אדם. בהתפתחות הרצון לקבל אין יותר מהתפתחות הולכת וגדלה של אותה הנקודה. למעשה אלה שלבים שונים המתלבשים אחד על השני.
ולאחר שמגיעים למצב, שיש מלכות וט' ראשונות, ואותה המלכות כבר לא משתנה בעצמה, כי הגיעה לסוף התפתחותה, ההתפתחות שיכולה להיות אז היא התפתחות איכותית. כלומר, איך מלכות שמרגישה את עצמה כ"אני" לעומת הבורא, איך היא משנה את ה"אני" שלה, איך היא מוסיפה על עצמה את צורת המשפיע.
שרטוט 6
הרצונות שבמלכות התפתחו דרך ד' בחינות דאור ישר. האור הטביע בה את הרצונות, ובכך נגמרת כל ההתפתחות בד' הבחינות. זאת אומרת, באור יש תרי"ג אורות, הוא רוצה שהרצון לקבל יכלול תרי"ג רצונות, ולכן הוא מטביע ברצון לקבל תרי"ג רצונות. וכתוצאה מכך הרצון לקבל רוצה תרי"ג תענוגים, ובנוסף לכך הוא רוצה לקבל אותם מהכתר. ואם שני היחסים: "הוא נותן, ואני מקבל" ו"אני רוצה שהוא ישמש אותי", נמצאים במלכות, נקרא שרצון לקבל גמור. הרצון לקבל הזה לא משתנה לעולם.
ואז הוא רוצה כבר לעבוד מעל פני הרצון ליהנות מהכתר בתרי"ג תענוגים. זאת אומרת, אז ה"אני" הוא שרוצה, ולא הרצון כפי שהוא בנוי מלמעלה. עכשיו ה"אני" רוצה לעשות מעצמו משהו אחר. וזה כבר כל התהליך מצמצום א' והלאה.
שאלה: מהו ה"אני"?
ה"אני" זה רצון להידמות לכתר.
שאלה: אבל מהיכן בא הרצון להידמות לכתר? האם הכאב ברצון או הריקנות ברצון מחברים את האדם לפנייה לבורא?
אין ריקנות. הריקנות באה מהחלטה של הנברא. כואב לו וחשוב לו יותר להיות דומה לכתר מלקבל מהכתר.
שאלה: ממה נולד היחס לנותן בעליה מלמטה למעלה, מתוך הרצון או ממקור אחר?
בעולם אין כאב בפני עצמו, יש מילוי או חוסר מילוי. אמנם חוסר המילוי יכול להיות עד מוות, עד ייסורים הגדולים ביותר, אבל זה בסך הכול חוסר מילוי.
ביחס לנותן לא מדובר באדם שלא רוצה לאכול בגלל שהוא מלא. חוסר מילוי זו הרגשה שלילית ממש, כשאדם מרגיש עד כמה הוא ריק, והרגשת הריקנות שהאדם מקבל, היא למעשה דקירה שמחייבת אותו לבחור: האם הוא רוצה בקשר עם בעל הבית, האם הוא רוצה לעלות מעל הכאב או לא.
אם אדם נמצא ליד השולחן, ויש לו את כל המאכלים, אבל הוא לא רוצה את המאכלים, אז אין לו קשר לבעל הבית. אלא מתי יכול להיות קשר לבעל הבית? רק אם האדם רוצה את המאכלים שעל השולחן, רק אם הוא משתוקק אליהם. כל תרי"ג הרצונות שלו ריקים לגמרי, הסבל שלו ממש נורא. הוא דומה לסבל של מלכות דאין סוף שעושה צמצום א', הנקרא "חמור שבחמורות". האדם לא מתרוקן ומרגיש את עצמו בנוח. אלא הוא מרוקן את עצמו, ומרגיש חושך גרוע יותר ממוות. הרי כל התענוגים לפניו על השולחן, ורק אותם הוא רוצה.
אדם שיש לו את ההרגשה הזאת, מעליה הוא יכול לפנות לבעל הבית, ולומר: "אני רוצה להיות כמוך. אם אתה רוצה שאקבל את התענוגים, תן לי בבקשה יכולת להיות כמוך. במידה שאהיה כמוך, אקבל ממך תענוגים". זה נקרא "נצחוני בניי" [3].בדומה לאמא שרוצה שבנה יוכל, ולו יש את התנאי הזה. התנאי הוא נגד הבורא כביכול. ולכן צמצום א' נקרא "חמור שבחמורות".
האדם "בועט" בצורה ישירה בתענוג שמגיע ישירות מבעל הבית. אבל על פני זה הוא בונה יחס אליו. זה דבר והיפוכו: זה נראה כחוצפה וכבוז, אבל אך ורק בצורה כזאת אדם יכול לקבוע את יחסו לבעל הבית.
שאלה: לְמה האדם רוצה להידמות כשהוא מבקש מהבורא להיות כמוהו?
לאהוב כמוהו.
שאלה: לאהוב את מי?
בעל הבית מציג לאדם אהבה. ולמה האדם מרגיש בושה? הבושה היא מהרגשת הנותן. הרגשת הנותן זו הרגשת אהבת הנותן. הנותן לא מכניס לאדם משהו מכני. הוא מכניס לו יחס, הוא מגלה לו אהבה. ואת האהבה הזאת האדם לא יכול לסבול.
לפעמים מרגישים כך בחיים, שמישהו מתייחס טוב לאדם, והאדם לא יכול להחזיר לו יחס טוב. אז הוא רוצה לקלקל את היחס הטוב הזה, הוא עונה בגסות, מתגונן. הוא לא מסוגל לקבל כך את היחס הטוב. זה דומה במשהו לְמה שקורה לאדם מול בעל הבית.
שאלה: אז האדם אומר שיקבל תענוגים, רק אם יוכל לאהוב בהם את הנותן?
רק אם הוא יכול להחזיר לו.
שאלה: רק אם האדם יכול להחזיר אהבה לנותן?
נכון. אחרת, איך יכול להיות שהאדם יעשה צמצום א'. אחרת הוא לא יוכל לעשות צמצום לא בגלל שלא יהיה לו כוח, אלא בגלל שהוא לא יעז לעשות זאת, כשהוא עומד כנגד האוהב.
יש רק מניע אחד שבגללו האדם עושה צמצום – כדי שיוכל להחזיר אהבה.
שאלה: האם כתנאי מקדים לאהבה האדם מגלה שהוא שונא את הנותן?
האדם לא שונא את הנותן. הוא שונא את מצבו, שאינו יכול להיות כמו הנותן.
אנחנו בדרך כלל מגלים שנאה, כי הרצון לקבל שלנו, הבושה, הגאווה, לא מעלים אותנו לדרגה של בושה כלפי האהבה. אנחנו שבורים ואיננו רוצים להרגיש בושה בצורה כזאת.
לכן אנחנו מבטלים את האהבה. אם אדם אחד אוהב את השני, ואין לשני מה להחזיר לו, השני מוכן להרוג אותו. בדומה לכך, ילדים שהוריהם מתייחסים אליהם באהבה חלוטה, שונאים את הוריהם. הם לא יכולים להחזיר אהבה, האהבה כלפיהם לא משתנה. האהבה צריכה להשתנות במידה שמחזירים או לא מחזירים אהבה. אם שום דבר לא משתנה, אדם נמצא בחוסר התמצאות, שום דבר לא תלוי בו. הנותן כובש אותו, וזהו זה. זה יותר גרוע מעבדות.
יש בעניין הזה הרבה דברים, שהלשון שלנו לא תעזור לנו לפרש. בעל הסולם בסך הכול מסביר בכמה מילים מה הסיבה לצמצום, אבל בעליה מלמטה למעלה זה מתפרש אחרת.
בעל הסולם כותב שאנחנו עולים מלמטה למעלה, מבלתי שלם לשלם. לכן היכן שמתגלה אהבת הבורא, אנחנו מגלים ממנו יחס הפוך. לא אהבה, אלא אכזריות, שנאה, כאב ומכות. כמו ילד, שלא מבין את יחס ההורים אליו. לא מובן לנו מה ההבדל בינינו ובין מצבנו באין סוף.
ההבדל הוא שבזמן הירידה נעשו בנו קלקולים, ואנחנו לא מבינים את היחס שנקרא "אני הויה לא שיניתי". ה"ילד" עבר קלקולים, השפעות זרות לא טובות, והוא מפרש את יחס ה"הורים" אליו כאכזריות. מכריחים אותו ללמוד, לעבוד, ולעשות כל מיני דברים, להיות מחונך. אז מי השתנה?
שאלה: כשאדם נמצא במצב הכי נמוך, מהיכן תבוא לו אמונה?
במצב הכי נמוך האדם לא בעל הבית על עצמו, ואין לו מה לעשות. הוא כמו אדם מת שלא יכול לזוז. כתוב, "אין האסיר מציל את עצמו מבית האסורים" [4]. הוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אלא הוא חייב להכין את עצמו לפני כן. זה נקרא "דרך תורה". כדברי הכתוב: "תורה, מַגְנָא ומַצְלָא בעידָנָא דעָסֵיק בה ובעידָנָא דלא עָסֵיק בה" [5], זאת אומרת, התורה מגנה ומצילה בזמן שהוא עוסק בה, ובזמן שלא עוסק בה.
אדם צריך להכין לעצמו סדר לימוד, חברה, חברים ותומכים למיניהם. הוא צריך להשתתף ביצירת הספרים, בהפצת חוכמת הקבלה, כך שכל המבנה הזה שהוא בונה סביבו, יחייב אותו וייתן לו אפשרות לעסוק במשהו, ומתוך העיסוק יתעלו שוב הרגש והשכל.
אדם שרק קורא או לומד ונכנס למרה שחורה, לירידה, רק הזמן יועיל לו. מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. ו"מה שלא עושה השכל", פירושו מה שהאדם לא הכין לעצמו. זאת אומרת, אם כבר אין לו ברירה, אם אין לו חברה, ואין לימוד, ואין גדר שעשה לעצמו בשטחיות, אז מה שלא עשה השכל, יעשה הזמן. כתוב, "לא לנצח יריב" [6], הבורא בכל זאת ישנה את המצב.
לאט לאט על ידי חוג הלומדים הגדול, ובגלל שאנחנו כבר לא נמצאים בגלות כמו לפני אלף שנה והרשימות מתעוררות, אז גם אותו אדם יתעורר שוב. אבל זו לא הצורה הנכונה. הצורה הנכונה בעבודה היא להכין לעצמו סביבה. לכן ב"מאמר החרות" מצביע בעל הסולם על הסביבה, כעל האמצעי היחידי שיש לאדם, כדי להתקדם [7].
שאלה: מצד אחד, המחשבה שאדם מתעלה מעל הרצון שלו ומבקש מהבורא להתגלות, מעמידה את הבורא כביכול כמשהו חיצוני, ומצד שני אנחנו אומרים שהכול בפנים, ושהבורא נמצא במנוחה מוחלטת. אם כך, עם מי האדם יוצר קשר עם הבורא או עם עצמו?
הרצון לקבל הנמצא מול המילוי, ומול המסך, מול החשיבה, הכוונה של הנברא, ומול נותן המילוי, כל אלה נמצאים בתוך האדם. השאלה היא עד כמה האדם יכול לזהות את הדברים האלה כנמצאים בו?
נותן המילוי נמצא בו, ככתר שלו. מלכות שמשיגה את הכתר, ומתחברת איתו בדביקות גמורה, עדיין לא נמצאת בדביקות. יש מקור שהוא הנותן, וה"אני" נבדל ממנו, כי הוא רוצה לקבל, אבל לא מקבל מהנותן. זאת אומרת, האדם נמצא בפנים, בעשר הספירות שלו, שחוץ מהן אין כלום.
חוץ מעשר ספירות יש רק שורש, "עצמותו", שעליו אנחנו לא יודעים דבר. כך בעל הסולם מסביר את העניין, בצורה מתומצתת, באותיות הראשונות במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה". הכול נמצא רק בעשר הספירות. אין כלום חוץ מהן. עשר הספירות האלה הן המבנה שלנו, כי הכול בתוך הרצון לקבל, כל הבריאה היא "יש מאין" [8].
על מה שלפני ה"אין", לפני הרצון, אנחנו לא יכולים לדבר. מהיכן נשיג זאת, מהיכן נדע על כך? אנחנו אומרים שיש משהו שהוא הסיבה לכל, ש"עצמותו" הוא הסיבה לְמה שקרה אחר כך. לפי ההיגיון שלנו, אנחנו אומרים שחייבת להיות סיבה קודמת להיווצרות הרצון ולהתפתחותו. אבל כל המבנה הוא עשר הספירות. ובעשר הספירות האלה ישנם תהליכים, שמבדילים בעשר הספירות חלקים שונים: נשמות, עולמות, כל מיני היחסים ביניהם לפני הצמצומים והסתרות. הכול נמצא בעשר הספירות שלנו. זה ה"אני".
ה"אני" זה לא הגוף, אלא מה שהאדם יגלה כ"אני". אמנם ה"אני" שלנו נמצא בהתחלקות, בשבירה, אבל הכול הוא ה"אני". כשהאדם רואה אדם אחר, כשהוא רואה את העולם, כשהוא מדבר על הבורא, כשהוא מרגיש וקולט מקובלים כלשהם, כל זה בו. הוא לא יודע אם כל הדברים האלה קיימים או לא, הוא יודע רק על עצמו, עליו בלבד. בו כל הדברים האלה קורים, בו הם נשמעים, בו הם נראים.
למעשה אדם מגלה, שהוא זה אין סוף. ומי זה הבורא? הכוח ששורה בו. "בוא וראה", הבורא זה מה שאדם יכול לגלות.
שאלה: כשאדם כבר מגיע למצב של צעקה פנימית בלב, לתפילה, למי הוא מפנה את התפילה הזאת באותו רגע? האם הוא מפנה אותה אליו פנימה?
בצורה טבעית אדם מפנה את התפילה לכוח החיצון, לְמה שהוא קורא בורא, לעליון ממנו. אבל הכוח הזה עליון וחיצון לאדם, כי האדם עוד לא הגיע לדרגתו. בכל התהליך שהוא עובר, הוא משיג את האיחוד, שאז אין לו למי לפנות, אין תפילות, אין עליון ואין תחתון. יש דביקות, אחדות גמורה.
אנשים לא מבינים את המצב, שבו הם נמצאים. המצב הזה, שנקרא "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" [9], הוא באמת סוד גדול בשבילם. במצב הזה אין בורא ואין נברא. רק במצב הנוכחי, נראה שיש בורא ויש נברא, וכך מדברים.
התורה באה בעקבות השבירה, כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, ובראתי לו תורה תבלין" [10]. במצב האמיתי, אין חלוקה בין הבורא לנברא, יש רק מצב אחד, ומה שנמצא בו נקרא "אני".
בעניין זה כדאי לקרוא את דברי בעל הסולם ממאמר "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ד: "ועל כל זה עשה יתברך לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו, ואף על פי כן מה שאנו רואים מחוץ לנו אינו ענין אמיתי, מכל מקום כמה יש לנו להודות להשגחתו יתברך ויתברך, שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה נתן בנו כח להשכיל כל דבר בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו. כן הדבר בחפץ אלקי במושכלות האלקיות, אף על פי שכל אלו השינוים נעשים בפנימיות הנשמות המקבלות מכל מקום הן רואות את הכל במשפיע עצמו, כי רק בדרך הזה הן זוכות לקבל כל המושכלות וכל הנעם שבמחשבת הבריאה".
אפשר לומר שהכול דמיון, ובאמת "היינו כחולמים".
שאלה: במה נשארת לאדם בחירה, אם הוא "מכור" לחוכמת הקבלה?
לא יכול להיות שהאדם יהיה מכור לקבלה. הטעות של האנושות היא המחשבה שלקבלה אפשר להתמכר כמו לכל השיטות האחרות. כל השיטות האחרות הן שיטות אגואיסטיות, שעובדות לטובת האגו, להעלות את ה"אני". אמנם יתכן שהאנשים שמתעסקים בשיטות האלה סובלים, הם מגבילים את עצמם בדיאטות ובפעולות אחרות כמו ישיבה במדיטציה במשך שעות בלי לזוז, אבל התרגילים האלה עובדים בעד האגו. בכל השיטות ובכל הדתות, בכל העיסוקים של העולם הזה, ולא חשוב מהם, האדם עובד בעד הרצון לקבל שלו – בכולם, חוץ מחוכמת הקבלה.
בכל השיטות האחרות האדם מוכר את עצמו, ויכול באמת להיות עבד של השיטה. אבל בחוכמת הקבלה יש כל פעם עבודה נגד הרצון. אדם חייב לחדש כל פעם את חשיבות המטרה שהשיטה הזאת מציגה לו, כי המטרה מנוגדת לרצון שלו. כי הוא יודע שלא איכפת לו מהבורא ולא איכפת לו מהרוחניות שעליה כתוב בחוכמת הקבלה. הוא יודע שהוא חייב לעבוד נגד הטבע שלו, להתעלות מעליו, מה שנקרא "לתת יגיעה". והיגיעה פירושה, מעל הכוח האנושי.
לכן אדם לא יכול למכור את עצמו לחוכמת הקבלה. תלמיד מתחיל שנמצא בהתפעלות הראשונית, נדהם בדרך כלל מעוצמת החוכמה, עד כמה שהיא מקיפה את הכול. אבל לאחר חודש חודשיים, עוברת ההתפעלות והאדם מתחיל לעבוד עם האגו שלו. לאט לאט הוא מחליט האם הוא מסוגל לכך, או לא. כי לטפס על הר המלך, כמו שלומדים באות קל"ג בהקדמה זו, זה לא מסע נעים. בחוכמת הקבלה אי אפשר ללכת עם הרצון ולהתמכר לה.
שאלה: מה זה מסך?
היה בינינו קשר, היתה אהבה, היינו נשמה בנשמה. הקשר הזה נשבר. שכחנו זה את זה, עשינו כל מה שרק אפשר כדי לשכוח, התרחקנו. עכשיו כל אחד עסוק בחיים שלו כאילו אין מישהו אחר, האחרים פשוט לא נמצאים במחשבה שלנו, גם לא בזיכרון.
ופתאום מישהו מרגיש דקירה, ושוב מתחילה להתעורר בו איזו אהבה או נטייה, אל מי שהיה איתו בקשר. קורה כך בחיים שפתאום נזכרים במישהו, שפעם הקשר איתו היה טוב. בעל הסולם מתאר זאת במשל על אדם שנשלח לישוב אחר ושכח את עברו ופתאום הוא נזכר [11].
פתאום נזכרים ורוצים לחזור. מהיכן זה בא, לא ידוע. הנקודה שבלב דוחפת אותנו לקשר שאבד. זו תחילת המסך. אם נטפח אותה, נדע למה נפרדנו, מה קרה בינינו, למה התחלנו לשנוא זה את זה, מה גרם לשטות הזאת. נגלה שלא מישהו אחר גרם לפירוד, אלא אנחנו.
לפני שהנקודה שבלב מתגלה, האדם מפיל את כל האשמה על האחרים. הם אשמים בכך שנפרדו, הם אשמים בכל הצרות. הוא מוכן להרוג אותם. ומתוך הנקודה שבלב, האדם חוזר להבין שהוא אשם בכל, כי התרחק מאחרים לגמרי, עד לניתוק גמור. האדם מבין שאיש לא עשה לו דבר רע מעולם. להפך, כולם פעלו עם כל האהבה כלפיו, אבל לא היו יכולים לעשות שום דבר, כי הוא ניתק את עצמו מהם.
כשהאדם מתחיל לחזור עם הבושה הזאת, עם ההרגשה הזאת, לקשר שאבד, הוא כבר חוזר עם כלים אחרים לגמרי. וזה נקרא מסך. עם המסך האדם עובד מול הטבע הקודם שלו שמתעורר בו. וכל הטבע הקודם מתעורר בו. כל הרע והקליפות, הכוחות הרעים שהאדם עורר בעצמו, הכוחות שדחו אותו מהמקור, מתעוררים בו מחדש, אבל הוא משתמש בהם. לכן טוב שהם מתעוררים, למרות שהם לא טובים ומכאיבים לאדם מאוד, כשהוא מרגיש אותן.
עכשיו הוא שונא את התכונות שלו, שניתקו בינו ובין האחרים, ובונה על פניהם אהבה משלו. עכשיו הוא מבין בעצמו ומגלה בעצמו ובונה את עצמו בעצמו. את כל היחס שלו לאחרים הוא בונה על פני מערכת הקליפות שמתגלה, על פני אותם הרצונות שגרמו לו לשנוא את האחרים. דווקא מתוך שהוא משתמש בהם והופך אותם כמו שהופכים כפפה, הוא מבין מה זה "לאהוב". אין לו מקום אחר ללמוד ממנו.
ומסך תקרא אותה צורת הקליפה של שנאה וריחוק, שאדם הופך אותה לקשר, לאהבה ולדביקות. זה דבר חדש. האדם בונה אותו. האדם הוא בעל המסך.
שאלה: האם האדם פונה לבורא בבקשה שיילמד אותו איך לאהוב?
בעל לא פונה לאשתו ושואל אותה "מה זאת אומרת לאהוב אותך" או "איך לומר לך מילים יפות של אהבה". אם ישאל אותה בצורה כזאת, לא יהיה לה נעים לשמוע זאת. שאלות כאלה מצביעות על כך שהוא לא מבין מה זאת אהבה ולא נמצא בזה.
מילים לא יעזרו כאן. כשנגיע לאותה הנקודה נראה שגם בלי מילים יש לנו יחס נכון.
[1]מלאכי ג, ו.
[2]ראה ר' יהודה אשלג, "השלום בעולם", כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "פקיחת עיניים", הדור האחרון (המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, 2006), עמ' 125.
[3]בבא מציעא דף נט ע"ב. להסבר על "נצחוני בני" ראה ר' יהודה אשלג, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה", מאמר יט, בתוך: שמעתי: "האדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע".
[4]נדרים דף ז ע"ב.
[5]סוטה דף כא ע"א.
[6]תהילים קג, ט.
[7] ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.
[8] ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחכמת הקבלה", בתוך: ספר ההקדמות.
[9] ר' יהודה אשלג, ספר הזוהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא [תורה ישראל והקדוש ברוך הוא הם אחד]".
[10]קידושין דף ל ע"ב.
[11] ר' יהודה אשלג, כתבי הדור האחרון, בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 297.