אותיות קמ"ב – ק"נ
אות קמ"ב
ועתה אפשר לבאר, מהות חוכמת הקבלה באפס-מה, באופן שיספיק למושג נאמן בטיב החוכמה ההיא, שלא להטעות את עצמו בדמיונות כוזבים, שההמונים למרביתם מדמים לעצמם.
נשאלת השאלה למה בעל הסולם כותב "להבין באפס-מה", הלוא "באפס-מה", פירושו לא להבין. הבעיה היא שאנחנו נמצאים בהסתרה, למטה מקו ההשגה, למטה מההבנה. אנחנו נמצאים בחושים שלנו שלא יכולים לתפוס רוחניות אלא גשמיות (שרטוט 1). ובכל זאת, כדי שלא נטעה ונתפתח נכון, בלי ללכת לכיוונים שגויים ולהסתבך כמו שאנחנו עושים כבר אלפי שנים, בעל הסולם כותב שהוא יכול לעזור להתקדם לכיוון הנכון, לפחות במקצת, "באפס-מה".
אי אפשר להראות מה יש ברוחניות, אי אפשר להראות מהי חוכמת הקבלה שנמצאת ברוחניות. אבל אפשר להצביע על הכיוון של חוכמת הקבלה. לכן בעל הסולם כותב "באפס-מה". ה"אפס" מהרוחניות ומהקבלה נגמר בקו המפריד בין רוחניות לגשמיות, ו"באפס-מה" זהו רמז מהעולם הזה לעולם הרוחני (שרטוט 1).
שרטוט 1
וצריך שתדע, שהתורה הקדושה, מתחלקת לד' בחינות, המקיפות את כל המציאות, כי ג' בחינות נבחנות בכלל המציאות שבעולם הזה, שנקראים: עולם, שנה, נפש, ובחינה ד' היא, דרכי קיומם של אותם ג' חלקי המציאות, דהיינו, הזנתם והנהגתם וכל מקריהם.
לכל פרט ופרט שבעולם הזה, יש סך הכול ארבעה חלקים, עש"ן [עולם שנה נפש] וקיום.
אות קמ"ג
פירוש, כי החיצוניות של המציאות כמו: השמים והרקיעים והארץ והימים וכדומה, הכתובים בתורה הקדושה, כל אלו מכונים בשם "עולם".
צריך להבין לְמה בעל הסולם מתכוון כשהוא אומר "העולם הזה", האם הוא מתכוון לעולם שהאדם רואה ומתאר לעצמו על ידי חמשת החושים, או למה שהתורה מדברת עליו? למה הוא מדגיש שהוא מדבר על דברים "הכתובים בתורה"? הרי על שמיים וארץ, רקיעים וכדומה, האדם קורא ברומנים ובעיתונים ורואה אותם בעיניו.
כשבעל הסולם אומר ה"הכתובים בתורה", הוא מתכוון למשמעות הפנימית של החיצוניות שמתוארת בתורה במילים כמו, "שמים" ו"ארץ" ו"רקיעים" – זה נקרא "עולם". כלומר, מה שכתוב בתורה, זה לא מה שהאדם מתאר לעצמו. הדברים לא עד כדי כך פשוטים. בעל הסולם לא מתחיל ממה שאנחנו מכירים. אמנם הוא מדבר במילים מוכרות לנו, אבל על מה שכתוב בהם בתורה.
והפנימיות של המציאות, דהיינו האדם והבהמה והחיה והעוף למיניהם וכדומה, המובאים בתורה אשר ישנם במקומות הנ"ל שנקראים חיצוניות, החיצוניות הכתובה בתורה, הם מכונים בשם "נפש", והשתלשלות המציאות לדורותיהם, בשם סיבה ומסובב, למשל, כמו ההשתלשלות של ראשי הדורות, מאדם הראשון, עד יהושע וכלב באי הארץ, המובאת בתורה, בעל הסולםלא מדבר על הדורות האחרונים, על המאה העשרים או המאה העשרים ואחת. אלא הוא מדבר על מה שכתוב בתורה. ומה שכתוב בתורה, אנחנו לא יודעים. שהאב נבחן ל"סיבה" אל בנו ה"מסובב" על ידו, זאת אומרת, מדובר על"סיבה ומסובב" ממש, על התפתחות, על תהליך. הנה בחינת ההשתלשלות הזו של פרטי המציאות, בדרך סיבה ומסובב האמורה, מכונה בשם "שנה". בעל הסולם מתייחס רק להשתלשלות המציאות לדורותיהם שכתובה בתורה, וזה נקרא "שנה".
"עולם" - "שנה" - "נפש" זה מה שהתורה מתארת, ולא מה שנראה לנו בעולם הזה. אמנם בעל הסולם מדבר כביכול, על העולם הזה, ואומר שעש"ן וקיום המציאות מתרחשים ב"עולם הזה". אבל גם "העולם הזה" הוא הבחנה רוחנית, משהו שנעתק מהעולם שאנחנו מרגישים בחמישה חושים.
וכל דרכי הקיום של כל המציאות הן מהחיצוניות והן מהפנימיות הנזכרים למעלה,כלומר, הרקיעים, בני האדם, החיות,והתהליך שהם עוברים , לכל דרכי הנהגותיהם ומקריהם, המובאים בתורה מכונים בשם "קיום המציאות", על ידי "קיום המציאות" מופעלים כולם. ושוב בעל הסולם מדגיש: "המובאים בתורה".
אות קמ"ד
ותדע, שד' העולמות הנקראים בחוכמת הקבלה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זה מזה, בבחינות חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות שהם עש"נ וקיומיהם כנזכר למעלה, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה לעולם היצירה, עד לעולם העשיה.
באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם הערוכים לעינינו, כאן בעולם הזה, הנה נמשכו ונתגלו כאן מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו, באופן שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעולם הזה. וזה שכתבו חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וזה סוד, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן.
הכול מתחיל מעולם האצילות, ומשתלשל דרך עולמות בריאה, יצירה ועשיה, עד העולם הזה. העולם הזה נקרא הדרגה האחרונה שבעשיה. בכל עולם יש ד' פרטים הנקראים, "עולם", "שנה", "נפש", ו"קיום המציאות", שמשתלשלים מהעולם שמעליהם, מלמעלה למטה.
שרטוט 2
נמצא שדרך העולם הזה אנחנו יכולים לראות את כל יתר הדברים. העולם הזה הוא מה שכתוב בתורה, זאת אומרת, העולם הזה הוא מה שאנחנו יכולים לתפוס מהסיפור שבתורה, ביחס אלינו. לא מדובר על העולם שנראה לנו דרך החושים הגופניים שלנו, אלא על "עולם, שנה, נפש" הכתובים בתורה, שאנחנו מתארים דרך הנקודה שבלב.
שאלה: מה זה "עולם, שנה, נפש" ו"קיום המציאות"?
בעל הסולם אומר שאת כל המציאות, בכל מצב שהאדם תופס אותה, בין אם זה "אני ומשהו מחוּצה לי", או "אני יחד עם מה שמחוּצה לי", אפשר לחלק לארבעה חלקים, "עולם", "שנה" "נפש" ו"קיום המציאות".
"עולם" זה מה שחיצון לאדם. "אני" או ה"נפש", זה החלק הפנימי שבעולם. "שנה" זה מה שמשתלשל מעולם לעולם. והכוח הפנימי שמחייה את הכול, "המנוע", נקרא "קיום המציאות". כלומר, יש כוח פנימי, מנוע, שמסובב זמנים, שלפי הזמנים האלה, הפנימיות שזה ה"אני", והחיצוניות שזה ה"עולם", משתנים. וזה נקרא "דורות".
שאלה: איך "קיום המציאות", שהוא המנוע הפנימי, מתקשר ל"שנה"?
כשהמנוע עובד, הוא מזמין במציאות שלבי התפתחות. שלבי ההתפתחות האלה נקראים "שנה".
שאלה: האם ב"עולם", "שנה", "נפש" וב"קיום המציאות" מדובר על המציאות שאנחנו מרגישים עכשיו?
לא, בעל הסולם לא מדבר על מה שאנחנו מרגישים.
שאלה: אם כן למה בעל הסולם כותב על "העולם הזה"?
"העולם הזה", הוא העולם שעליו כתוב בתורה. כך בעל הסולם מתייחס אליו, כך הוא כותב באות קמ"ב: "וצריך שתדע, שהתורה הקדושה מתחלקת לד' בחינות, המקיפות את כל המציאות, כי ג' בחינות נבחנות בכלל המציאות שבעולם הזה, שנקראים: עולם, שנה, נפש, ובחינה ד' היא, דרכי קיומם". ולאחר מכן הוא חוזר ומדגיש, שהוא מתייחס לעולם הזה שעליו כתוב בתורה.
זאת אומרת, "העולם הזה", הוא מה שאנחנו מתארים לעצמנו עכשיו מתוך מה שכתוב בתורה. הוא מה שאנחנו מתארים בתוך הרצונות שלנו, בתוך הכלים. העולם הזה הוא לא העולם שנראה לנו בעיניים הגופניות, אלא מה שהתורה מתארת, כמו שאנחנו מבינים אותה, לפי הכלים שלנו.
אדם פותח ספר תורה כלשהו, "תלמוד עשר הספירות" או "ספר הזוהר" למשל, ומתאר את המציאות דרך הספרים האלה שנקראים תורה. הם נקראים כך, כי בהם נמצא המאור המחזיר למוטב, ובהם מתוארת המציאות האמיתית, המציאות הרוחנית. והאדם מתאר לעצמו את העולם האמיתי באופן שהוא מסוגל לתפוס אותו, הרי חוכמת הקבלה תמיד מדברת מצד המקבל והמשיג.
ולכן אומר בעל הסולם, שכל דבר מדָרגת העולם הזה, שהאדם מתאר לעצמו כ"עולם הזה" בתורה שמביאים לו הספרים האלה, הוא מתאר לפי ארבעת החלקים שקיימים: האדם, העולם החיצון, המנוע הפנימי שמשנה את האדם ואת העולם החיצון, ואיך הם משתנים בהתאם לזה.
המנוע הפנימי נקרא "קיום המציאות", אדם נקרא "נשמה" או "נפש", מה שחיצוני ממנו נקרא "עולם", והשלבים שהם עוברים, נקראים "שנה". אבל מדובר על הרוחניות שהאדם רואה, תופס, ורוצה לתאר לעצמו, ולא על הגשמיות.
"שנה" איננו לוח שנה התלוי על הקיר. "נפש" איננה הנפשות, שהאדם מדמיין כשהוא מסתכל על בני אדם. מה שהוא רואה אלה אינן נפשות אלא גופים. וה"עולם", איננו העולם שלנו. בעל הסולם כותב על רקיעים, שמיים וארץ המתוארים בתורה. מהם הרקיע, השמים או הארץ המתוארים בתורה? זעיר אנפין ומלכות, או מלכות ובינה, בצורה שאדם יכול לתאר אותם לעצמו.
כלומר, כל ההבחנות האלה הן רוחניות, אבל באופן שהאדם יכול לתאר אותן, מהמקום שבו הוא עדיין נמצא, זאת אומרת מהעולם הזה. "העולם הזה", פירושו שהאדם עדיין מצוי בצורה אגואיסטית שמנותקת מהרוחניות. לכן אין לבעל הסולם ברירה אלא לתאר לו את ההבחנות האלה "באפס-מה", איכשהו. כדי שהוא יבין במקצת, שיהיה לו כיוון נכון, ולא כיוונים שונים ושגויים.
בסופו של דבר בעל הסולם רוצה לספר לנו מהי חוכמת הקבלה, לאן היא מביאה אותנו. ולהסביר שאין שיטה אחרת שיכולה להביא אותנו למטרת הבריאה. שטבע הבריאה, הפנימיות והחיצוניות והקיום וההשתלשלות והמנוע שבפנים, זה חוכמת הקבלה.
אם האדם לא נמצא בכיוון הזה, אז הוא מנותק מכל מה שקורה. הוא נמצא רק בדרגה הבהמית ושם הוא יישאר. ואם הוא רוצה להיות בהתפתחות, ב"עולם שנה נפש" וב"קיום המציאות", אין לו ברירה אלא להתפתח דרך חוכמת הקבלה בלבד. עליו לקחת אותה ללא שום דבר זָר או שונה, רק אותה.
אות קמ"ה
ותדע, שבחינת התלבשות התורה בג' בחינות המציאות: עולם, שנה, נפש, וקיומיהם שבעולם הזה, החומריים כנזכר למעלה, הנה מכאן נמצאים לנו האיסור והטומאה והפסול, שבאים בתורה הנגלית, אשר נתבאר לעיל, שהקדוש ברוך הוא מלובש בה, בסוד אורייתא וקב"ה חד הוא, אלא בהעלם והסתר גדול, היות והלבושים החומריים האלו, המה הכנפיים, המכסים ומעלימים אותו יתברך. אמנם בחינת התלבשות התורה, בבחינת עש"נ הזכים וקיומיהם שבג' העולמות העליונים, שנקראים: אצילות, בריאה, יצירה, המה מכונים בכללם, בשם "חוכמת הקבלה".
זאת אומרת, חוכמת הקבלה היא האור העליון שמגיע מאין סוף ומתלבש בתוך אצילות, בריאה ויצירה. ומה שיש בעולם העשיה זו תורת הנגלה (שרטוט 3).
שרטוט 3
אות קמ"ו
באופן, שחוכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך, אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחינת השגחה של הסתר פנים, והקדוש ברוך הוא מסתתר בתורה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "וזה שכתבו"), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה.זאת אומרת, מי שעובר דרך הסתר כפול והסתר רגיל מתוך הנקודה שבלב, ורוצה להגיע למטרה, ומחפש בתורה איך להגיע אליה, נמצא בתורת הנגלה, עד שהוא עובר את המחסום (שרטוט 4). הוא לומד הכול מספרי הקבלה, אבל הוא עדיין לא לומד את חוכמת הקבלה. כי בפועל עדיין אין לו כלים, לראות את פעולת האורות והכלים, את הזיווגים הרוחניים. אין לו מסכים שעובדים עם אור פנימי ואור מקיף.
אין לו את חוכמת הקבלה שעליה הוא קורא בספר, והוא לא מבצע את מה שהוא קורא עליו בתוכו. אלא הוא לומד הכול כהכנה, ונקרא שהוא לומד תורת הנגלה. אלא שאין תורה חוץ מחוכמת הקבלה. ולכן או שלומדים אותה בצורה שעדיין לא יכולים למָמֵש אותה, ואז היא נקראת תורת הנגלה, או שלומדים אותה, ומממשים אותה בִּפְנים, ואז היא כבר נקראת חוכמת הקבלה.
שרטוט 4
אדם שיש בראשו את ההגדרות הקודמות, הכוזבות, צריך לשכוח אותן. כשמדברים על תורה, כשמדברים על חוכמה, מדברים רק על חוכמת הקבלה. ותלוי באדם במה הוא מתעסק. בהתאם לדרגה שלו הוא מתעסק או בתורת הנגלה או בחוכמת הקבלה.
אם האדם מתאר את "עש"ן" ו"קיום המציאות" כמו שהם כתובים בחומש, ב"ספר הזוהר" או ב"תלמוד עשר הספירות" לפי הכלים הלא מתוקנים שלו, אז הוא מתאר אותם ב"על מנת לקבל", בהסתר כפול והסתר רגיל. זה נקרא שהוא עדיין לומד תורת הנגלה. הבורא עדיין לא מסתתר בלימוד שלו, הוא לא מגלה אותו בתורה, עדיין אין לו מסך לגלוֹת את הבורא. תורת הנגלה איננה לימוד "שולחן ערוך" וגמרא, כמו שנוהגים ללמוד. אלא היא ההכנה שעובר אדם שיש לו נקודה שבלב, בהסתר כפול והסתר רגיל, על ידי לימוד חוכמת הקבלה.
אדם שנמצא לפני המחסום לא לומד את חוכמת הקבלה ממש. אלא הוא לומד אותה בתור "סגוּלה", שהלימוד יביא לו כוחות. וכשהלימוד יביא לו כוחות, הוא יבוא למצב שנקרא "נשמת אדם תלמדנו". אז הוא יממש את החוכמה בעצמו. הוא יעבוד עם מסכים, עם כלים, עם העביות שלו, עם הרשימות. את כל מה שכתוב בספרי הקבלה על פעולות הכלים, הוא יממש בעצמו.
הוא ייקח רצונות כאלה ואחרים מתוך תרי"ג הרצונות, ויעשה מצוות כאלה או אחרות. כלומר, הוא יתקן את הרצונות האלה במסכים, יעשה בהם התאמה לבורא, ויגיע לדבקות. הוא יגלה את השמות הקדושים. זו חוכמת הקבלה, החוכמה איך לקבל את התגלות האלוקות בתוך הכלים המתוקנים של האדם, בתוך הנשמה.
ויש עבודה שקודמת לזה, שנקראת הסתר כפול והסתר רגיל, שני שלבים של הסתרה, שבהם האדם לא לומד את חוכמת הקבלה עצמה בפועל, ולא מבצע את הפעולות האלה, אלא רק לומד איך להגיע אליה. לכן "תורת הנגלה" נקרא שאדם לומד מספרי הקבלה, אבל הספרים עדיין לא גלויים לו.
שני המושגים האלה, חוכמת הקבלה ותורת הנגלה, מתייחסים לאדם שלומד מתוך הנקודה שבלב ורוצה להגיע לשורש. הם אינם מתייחסים לכל אדם שקורא משהו בספר, ועושה מה שאומרים לו לעשות. בחוכמת הקבלה מדובר על ההתפתחות פנימית בלבד.
כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואין צריך לומר עוד מלמעלה ליצירה.כי הוא נמצא עדיין במצבים הקודמים, וכשהאדם זוכה לגילוי פנים כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והנה"), אז מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה, היות ולבושי התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו, תורת היצירה, שנקראת "חוכמת הקבלה". ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש חס ושלום, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא, אותם הלבושים עצמם של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסוד הכתוב ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כנזכר למעלה, שאז נעשו בבחינת אִיהוּ וְחַיּוֹהִי וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן[הוא, חיותו ועצמותו אחד הם] , כנזכר למעלה.
אדם שעובר מחסום, מתחיל לגלות בכלים המתוקנים שלו מעט מנוכחות הבורא. אז הוא פוסע במדרגות הגילוי ומתקדם הלאה. הכול מתחיל להתברר לו לפי ההשתוות הצורה, לפי מה שלומדים במדרגות הגילוי.
שאלה: אנחנו לומדים שאדם צריך כל פעם רצון גדול יותר כדי להתקדם ברוחניות. אם כך, למה בעל הסולם כותב דווקא על "לבושים זכים מאוד"?
הלבושים האלה באים מעביות שהופכת לזַכוּת. "לבושים זכים" הם עביות גדולה ומסך גדול, שהמסך מזכך את העביות לזָכּוּת. "זַכוּת" אין פירושה שהאדם זך, כי אם הוא זך, אז אין לו משהו "לתפוס" מעליו את הבורא.
את הבורא תופסים בעביות העָבֶה, שנעשה זך בדומה לבורא. דווקא בעביות הזאת הבורא מתגלה. הוא מתגלה לאדם ברצון גדול מאוד ובכוונה "על מנת להשפיע" גדולה מאוד, ככתוב, "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו" [1]. את הכתר משיגים באור חוזר שמגיע מבחינה ד'.
שאלה: אם כך הזַכוּת היא הכוונה?
הזָכּוּת היא הכוונה. יש חוק: העביות אף פעם לא מזדככת. הרצון לקבל לא נעלם, אלא מתלבש עליו מסך עם כוונה "על מנת להשפיע", וזה נקרא "זָכּוּת". הרצון לקבל עם כוונה "על מנת להשפיע", נקרא "לבושים זכים".
אות קמ"ז
וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא למשל, כי בעוד, שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה היו מסתירים את הקדוש ברוך הוא, כי על כן נכשל, על ידי הזדונות והשגגות שעשה, ואז היה מוטל תחת שבט העונש חס ושלום, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה. אמנם בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות שנכשל בהם, מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחינת לבושי אור ומצוה וזכויות, כי אותם הלבושים הגסים בעצמם נתהפכו לזכויות, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ולפיכך") עיין שם היטב, שהמה עתה בחינת לבושים הנמשכים מעולם האצילות, או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" יתברך, אלא אדרבה, והיו עיניך רואות את מוריך, כנזכר למעלה. הרי, שאין חס ושלום שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעולם הזה, דהיינו בין חוכמת הקבלה לתורת הנגלה, אלא, שכל ההבחן הוא רק בבחינת האדם העוסק בתורה, ושנים עוסקים בתורה בהלכה אחת, ובלשון אחת ממש. ועם כל זה, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חוכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. ( והבן זה היטב).
כל ההבדל בהתלבשות האור בכלים, הוא רק כלפי האדם המשיג. רק על זה מדובר. מי שמתבלבל בין הגמרא וההלכה לבין חוכמת הקבלה, צריך להתייחס למציאות כאור וכלי בלבד. כשהוא צריך לרכוש מסך על כל הכלי, איך הוא רוכש אותם, איך הוא עובד עליהם. הרי לא מדברים בפחות מהם. פחות מהם, זו דרגת בהמיות. ולא חשוב אם נמצאים בזמן הגלות, בזמן ההסתר, בזמן שלא יודעים ומנותקים מעבודת ה'.
כל עבודת ה' היא, לקחת רצון לקבל ולהרכיב עליו מסך עם כוונה. השלב שבו האדם משתדל להרכיב מסך עם כוונה על הרצון לקבל, אבל עדיין לא עושה זאת בפועל אלא רק משתדל, נקרא זמן ההכנה, הסתר כפול והסתר רגיל. הוא עובר את המצבים, בודק את עצמו, ורואה שנמצא בזדונות ובשגגות. כלומר, הוא רואה את הרצון לקבל שלו, עד כמה שהוא נגלה לו, ואחרי שהוא ראה ובדק את כל הרצון לקבל שלו, ועד כמה שהוא מנוגד לאור בצורה זוועתית, הוא עובר לשלב הבא.
זה נקרא "יגעתי ומצאתי", שהוא מצא את הכוח העליון, שעוזר לו להרכיב על הרצון לקבל מסך עם כוונה. אז הרצון לקבל הופך להיות לרצון לקבל ב"על מנת להשפיע". והאדם מתחיל ללמוד איך לעבוד עם הרצון לקבל ב"על מנת להשפיע", שזו העבודה בפועל שנקראת "חוכמת הקבלה".
הוא עוסק בחוכמת הקבלה עד שמגיע לתיקון בכלים שנקרא "הוא ושמו אחד". זאת אומרת שהרצון שלו שנקרא "שמו", ו"הוא" שנקרא אור, ממש דומים זה לזה, נמצאים בהשתוות הצורה, בדביקות. המצב הזה נקרא עולם האצילות. ולעולם האצילות צריכים להגיע.
כלומר, יש את חוכמת הקבלה כהכנה, שנקראת תורת הנגלה, ויש את חוכמת הקבלה כמעשה, שנקראת חוכמת הקבלה בפועל. ומה שהאדם לומד, תלוי במקום שבו הוא נמצא לפי הכלים שלו. חוכמת הקבלה איננה עוסקת באדם שלומד בעלמא איך לעשות פעולות עם הגוף שלו, ואז מקיים אותן. פעולות שאינן פסולות, אבל הן לא שייכות לתורה, לא לחוכמת הקבלה, ולא לתורת הנגלה.
הפעולות האלה הן מה שנקרא "מצוות אנשים מלומדה", שמלמדים את האדם מה לעשות, והוא עושה. במסגרת העולם הזה, טוב מאוד לבצע אותן, זו הצורה המתוקנת, הגשמית. כך צריכים להתקיים בגלות. המקובלים הכינו את המסגרת הזאת, הם כתבו ספרים וחינכו את הקהל להתנהג כך. אלא שיש "דעת תורה", ולקהל יש "דעת בעלי בתים".
שאלה: האם הגיע הזמן להסביר לילדים על מרכבי המציאות?
ברגע שילד שואל את הוריו, "בשביל מה אני חי?", "בשביל מה חיים?", "מאיפה אני בא?", זה הזמן שכבר אפשר להסביר לו מאיפה הוא בא. אם הוא שואל מה זה הדבר שנקרא "אני", האם הוא לא היה לפני כן ומה יקרה כשלא יהיה, זה סימן שכבר יש לו נקודה של "אדם". כי "אדם" הוא מי שמרגיש את הזמן, מי שמרגיש את השֵני, את הזָר. ואז, מתוך ההרגשה של משהו חיצון, מתחילה להיות בו השאלה "מי אני", "מאיפה אני".
זה הזמן שצריך ללמד את האדם הקטן הזה, על המציאות. כלומר ללמד אותו, שיש הוא שנקרא "נפש", ויש "עולם" גדול. העולם והוא יחד, עוברים כל מיני שלבים הנקראים "שנה", ויש בפנים כוח שעושה את השינויים. זה ההסבר בצורה פשוטה. אבל לפי הניסיון, ילדים תופסים את זה יותר טוב מגדולים, וזה משפיע עליהם בצורה נפלאה.
אות קמ"ח
ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשם יתברך מסתתר שם לגמרי כנזכר למעלה. ואחר כך ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה, עד שזוכה לפשט, שהוא סוד תורה דאצילות, שנקראת פשט, משום שנתפשטה מכל הלבושים המסתירים להשם יתברך כמבואר.
מי שלא מבין במה שקורה בעולם הזה ובעולם הרוחני, חושב שְׁ"פְּשָט" זה מה שקוראים בספר, ושלאחר מכן יש את ה"רמז", ה"דרוּש" וה"סוד". אבל הסדר הוא הפוך. מה שקוראים בספר זהו ה"סוד", אחר כך צריכים להגיע ל"דרוּש", אחר כך ל"רמז", ואחר כך ל"פְּשָט". "פְּשָט" הוא בעולם האצילות, ו"סוד" הוא בעולם העשיה. כי בהתחלה לא מבינים דבר, ורק לאחר מכן עוברים ל"דרוּש" בעולם היצירה, ל"רמז" בעולם הבריאה, ול"פְּשָט" באצילות (שרטוט 5).
שרטוט 5
יש "דעת תורה" ויש "דעת בעלי בתים". "בעלי בתים" חושבים שהם לומדים "פְּשָט". אבל האם הם מבינים מתוך מה שהם לומדים, מי נתן את התורה, או בשביל מה ניתנה התורה, או מה כתוב בתורה? צורת הלימוד של "בעלי בתים" היא צורה גלותית, כך היא מתקיימת בעם ישראל בזמן הגלות. כי בזמן הגלות נמצאים תחת "אומות העולם", ואז תופסים את המציאות כ"כל הפוסל, שבמומו פוסל" – ב"דעת בעלי בתים".
אבל כשמגיע זמן הגאולה, חייבים להבין שהפרד"ס מלמעלה למטה הוא לפי ד' בחינות דאור ישר, ומלמטה למעלה הוא לפי אור חוזר (שרטוט 5), מגלות לגאולה, כשהגישה וההסתכלות הכללית על החיים הפוכה לגמרי.
הגאולה היא לגלוֹת את ה"אלופו" של עולם, שבמקום "גולה" תהיה "גאולה". ואת זה אפשר לגלות רק באור חוזר. לכן בזמן הגאולה התורה היא מלמטה למעלה, לפי המַ"ן שמתעורר מתוך האדם, מתוך הנקודה שבלב. ויוצא שאז היחס של האדם, ההגדרות שלו והגישה שלו הם ההפך מזמן הגלות. ולכן כתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים" [2].
ההפך מזמן הגלות, שבו היינו "בעלי בתים", ב"על מנת לקבל", תחת שליטת הקליפות, כעת הזמן הוא של "דעת תורה", דעת ההשפעה. ולכן עלינו לעשות את ההיפוך מֵגלוּת לגאולה, ולהתחיל לראות איך המקובלים מגדירים את האדם, את התורה, את ה"עולם שנה הנפש" ואת "קיום המציאות".
אות קמ"ט
ואחר שבאנו לכאן, אפשר ליתן איזה מושג והבחן, בד' העולמות הנודעים בחכמת הקבלה, בשמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, של הקדושה. ובד' העולמות אבי"ע, של הקליפות, הערוכיםבסוד זה לעומת זה, לעומת אבי"ע דקדושה הנזכרים למעלה. ותבין כל זה, מהביאור הנזכר למעלה, בד' הבחינות של השגת השגחתו יתברך, ומד' המדרגות של האהבה. ונבאר מתחילה את ד' העולמות אבי"ע דקדושה ונתחיל מלמטה מעולם העשיה.
אות ק"נ
כי הנה נתבארו לעיל (דיבור המתחיל "והנה"), ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה, מבחינת הסתר פנים, עיין שם היטב. ותדע, ששניהם הם בחינת עולם העשיה, כי על כן איתא [למדנו] בספר עץ חיים (שער מ"ח פ"ג), אשר עולם העשיה רובו רע, וגם אותו מיעוט טוב שישנו בו, מעורב גם כן יחד עם הרע, בלי להכירו, עד כאן לשונו. פירוש, כי מצד ההסתר הא' (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "מה שאין כן") נמשך שרובו רע, דהיינו, היסורים והמכאובים שמקבלי ההשגחה הזאת מרגישים, ומצד ההסתר הכפול נמצא גם הטוב מתערב ברע, ואין הטוב ניכר לגמרי (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "והסתר").
והבחינה הראשונה של גילוי פנים, היא בחינת "עולם היצירה", ועל כן איתא בעץ חיים (שער מ"ח פ"ג), שעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עד כאן לשונו. דהיינו, כמו שכתוב לעיל (דיבור המתחיל "אמנם"), שהמשיג הבחינה הראשונה של גילוי פנים, שהיא בחינה א' של האהבה התלויה בדבר, המכונה רק תשובה מיראה, הוא נקרא "בינוני", והוא חציו חייב וחציו זכאי, כנזכר למעלה.
והבחינה השניה של האהבה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הא'"), שהיא גם כן תלויה בדבר, אלא שאין שום זכר ביניהם מהיזק ורע כל שהוא, וכן בחינה ג' של האהבה (כנזכר למעלה), שהיא בחינה א' של אהבה שאינה תלויה בדבר, הנה הן שתיהן, בחינת "עולם הבריאה". ועל כן איתא בעץ חיים (שמ"ח פ"ג), שעולם הבריאה הוא רובו טוב ומיעוטו רע, ומיעוט הרע אינו ניכר, עיין שם היטב. דהיינו כמו שכתוב לעיל (דיבור המתחיל "ואומר") בפירוש הברייתא שמתוך שהבינוני זוכה למצוה אחת, הוא מכריע את עצמו לכף זכות, שנקרא משום זה, רובו טוב, והיינו בחינה ב' של האהבה. ומיעוט הרע שאינו ניכר שישנו בבריאה, נמשך מבחינה ג' של האהבה שהיא אינה תלויה בדבר, וגם, כבר הכריע את עצמו לכף זכות, אמנם, עדיין לא הכריע את העולם כולו, (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ונתבאר"), שנמצא מזה, שמיעוטו רע, כי עדיין אין האהבה הזו, בבחינת נצחיות, כמו שכתוב שם, עיין שם היטב. אמנם, אין המיעוט הזה ניכר, כי עדיין לא הרגיש שום רע והיזק אפילו כלפי אחרים (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הב'").
ובחינה די של האהבה, שפירושה אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "מידה" ודיבור המתחיל "ואף על פי"), היא בחינת עולם האצילות, וזה שכתוב בעץ חיים, שבעולם האצילות אין שום רע כל שהוא, ושם סוד הכתוב לא יגורך רע, כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי, האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצוייר עוד שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסוד הכתוב ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, כי כבר יודע כל עסקיו של הקדוש ברוך הוא עם כל הבריות, בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים כנזכר למעלה.
השרטוט הבא מחבר את כל ההגדרות יחד בטבלה אחת. אפשר גם להרחיב את הטבלה הזאת ולהעשיר אותה. בעל הסולם מביא בדבריו הרבה יותר הגדרות מאלה שמתוארות בטבלה.
שרטוט 6
ולעת עתה חשוב להבין מהם הסתר כפול והסתר רגיל ומי נמצא בהם. בהסתר כפול והסתר רגיל נמצא מי שנותן כוחות ויגיעה, מה שנקרא "יגעתי". אז הוא מגיע למציאה, לגילוי פנים, שזה כבר עולם היצירה.
"יגעתי ומצאתי" זה כל עולם העשיה, ובסוף עולם העשיה, נמצא המחסום. את היגיעה הזאת, שנמשכת במקרה הטוב, כפי שבעל הסולם אומר, בין שלוש לחמש שנים, האדם צריך לתת כדי להגיע ל"פקיחת עיניים בתורה".
מי נותן את היגיעה? מי שעובד מהנקודה שבלב לכיוון הנכון, ביגיעה כמותית ואיכותית, על ידי שימוש באמצעים שנותנים לו: בספרים הנכונים, בקבוצה, במורה, ועל ידי הדרכה ויישום של כל עצות המקובלים. אם האדם עובד כך, אז הוא מתקדם, ומתוך ש"כל פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול" [3], הוא מגיע למציאה, לעולם היצירה. אז הוא נמצא ב"נשמת אדם תלמדנו". הוא עולה, מתחיל "תשובה מיראה", ומתקדם הלאה.
יוצא, שבהסתר כפול והסתר רגיל, האדם לומד את תורת הנגלה, ואחר כך, מהמחסום והלאה הוא לומד את חוכמת הקבלה. כמו שאומר הגר"א, עולם העשיה זה "סוד", יצירה זה "דרוש", בריאה זה "רמז" ואצילות זה "פשט".
אפשר להמשיך ולחבר עוד ועוד ההבחנות לתמונה הזאת, כי כל המציאות נכללת בארבעת המדרגות האלה.
שאלה: מה הם הכלים שאיתם האדם צריך לעבוד? היכן הם נמצאים? האם חלק מהעבודה הוא לגלות אותם?
בכל פעם שאדם נותן יגיעה, אז לפי היגיעה שלו נותנים לו כלים, רצונות לא מתוקנים, שאיתם הוא רואה עד כמה שהוא רחוק מהמטרה. ואז שוב, הוא מתגבר עליהם, רוצה להתקרב למטרה, ונותנים לו כלים עוד יותר גדולים, עוד יותר מקולקלים. כך מגלים לו את כל הרע, את כל הטבע הרע שטמון בתוכו.
שאלה: האם כלים הם אמצעים?
כלים הם לא אמצעים. "כלים" זה החומר עצמו. יש בנו רצונות מקולקלים, הם כולם אכזריים, וכולם "על מנת לקבל". אנחנו צריכים למשוך את המאור שמחזיר את הרצונות האלה למוטב, לטוב, להשפעה. במידה שבה אנחנו מתעסקים בהָמשָכָת האור אלינו, שיתקרב אלינו, מתגלים לנו הרצונות המקולקלים, כדי שנתקן אותם.
יוצא שאנחנו נמצאים באמצע, בין הרצונות המקולקלים שנמצאים וטמונים בנו בפנים, ובין האור שאנחנו רוצים למשוך אותו שיתקן את הרצונות. ה"אני" זה המסך, הכוונה. אפשר גם לומר שה"אני" זה הקו האמצעי שנמצא בין שמאל לימין, או בין למטה ולמעלה.
שאלה: האם הכלי זה ה"אני"?
"כלי" נקרא רצון שמתוקן ב"על מנת להשפיע". הרצונות שהאדם צריך לתקן, נקראים רצונות מקולקלים, ומתקנים אותם על ידי האור, כשהרצון רוכש כוונה "על מנת להשפיע".
לפני התיקון הייתה לרצון כוונה "על מנת לקבל". זאת אומרת, שהרצון בעצמו הוא לא טוב ולא רע, הכוונה שלו, כוונה "על מנת לקבל", היא הרעה. אלא שעל ידי האור היא מתהפכת לכוונה טובה, לכוונה "על מנת להשפיע". ולכן הרצון יכול לקבל את האור, שהוא המשפיע. וכשהרצון המתוקן והאור מתחברים יחד, זה נקרא שהאור ממלא את הכלי.
זאת אומרת הכלי הוא רצון עם הכוונה "על מנת להשפיע". כך הוא מיועד לקבל את אור, ואז הוא נקרא כלי. אם הרצון הוא בלי הכוונה הנכונה, הוא לא נקרא כלי. הוא לא ראוי לאור.
שאלה: בעל הסולם אומר, שיש מיעוט הטוב בעולם העשיה, האם הוא נמצא בהסתר אחד או בהסתר כפול?
ההסתרה היא על נוכחות הבורא ככוח האחד הפועל, ושהכוח הזה הוא טוב ומיטיב. לכן כמו שיש טוב שכולו טוב, וטוב שרובו טוב, יש רע שכולו רע, ויש רע שרובו רע. אם האדם נמצא בהסתר כפול, רע לו, ואין בורא, אז הוא אומר: "רע לי" בלבד. אם הוא נמצא בהסתר אחד, הוא אומר: "רע לי, אבל הבורא מסובב לי את זה, הבורא מאיר לי את זה".
בהסתר אחד האדם מצדיק את הבורא במשהו, ומבין שלרע יש כוונה נכונה. אמנם עדיין אין לו הרגשה, הוא עדיין נמצא בעולם העשיה ולא בעולם היצירה, אבל הוא ב"רובו רע". כי כך הוא קובע לפי ההרגשה. כנגד שני ההבחנות האלה, כולו רע ורובו רע, יש רשע גמור ורשע שאינו גמור. בכל זאת יש הבדל ביניהם.
כאמור, ההבחנות האלה הן בבחינת "נע ונד", הן משתנות בתוך אדם. הוא יוצא מאחת ונכנס לאחרת, הן לא קבועות ממש. בכל מקרה, העבודה שלנו היא להגיע לגילוי. משם והלאה, אין שום שאלה, משם והלאה "נשמת אדם תלמדנו", ונקווה שנגיע לזה.