אותיות כ"ד – כ"ו
אות כ"ד
וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, על כן מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. זאת אומרת, שתמיד יהיה לו הקשר הנכון בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, כשהוא לומד בשפת ההלכה. נניח כשלומד בספרי ההלכה על ענפים שבעולם הזה, ודרכם הוא רואה את השורשים שבעולם העליון. אז הוא לומד את הקשר בין הדברים (שרטוט 1).
שרטוט 1
אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחוכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צריך עיון גדול, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, הוא דואג שמיד נבין ונקבע את היחס הנכון להלכה. שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.
ודאי שמדובר בגוף של הפרצוף. הנשמה לא מִתקשרת לבָּשר שלנו. הנשמה היא האור העליון, שנכנס לתוך הכלי של הנשמה. הכלי של הנשמה נקרא גוף, והגוף הזה כולל תרי"ג רצונות. זה לא הגוף הגשמי שלנו. את תרי"ג הרצונות האלה צריך לתקן על ידי האור העליון המחזיר למוטב. ותיקון כל רצון ורצון נקרא עשיית מצווה.
זאת אומרת, על ידי האור המחזיר למוטב שאנחנו מושכים בזמן הלימוד, אנחנו מתקנים תרי"ג רצונות. תיקון הרצונות נקרא שאנחנו מבצעים תרי"ג מצוות. בגוף המתוקן בתרי"ג מצוות, נכנס האור שנקרא אור התורה. לכן, כדי לא להתבלבל, ולא לחשוב על הגוף הגשמי שלנו, ועל הפעולות שאנחנו עושים עם הגוף הזה, במצוות עם הגוף הזה הגשמי, הבשרי, אומר מרח"ו מלכתחילה, שמדובר אך ורק באותו גוף של נשמה. שם נכנס האור, אם הוא מתוקן בתרי"ג מצוות.
קודם כל חשוב להבין, שבאות כ"ד מדובר אך ורק בפעולות רוחניות וכך גם באות כ"ג. ומי שלא הבין זאת מומלץ שיקרא שוב ויראה שמדובר כאן רק בפעולות רוחניות.
ורק על כך מדבר הרח"ו תיכף בתחילת דבריו,דווקא ש אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צריך עיון גדול, כי אינודומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותהסקירה אחת ובאיזה קיצור. על איזה הלכות הרח"ו מדבר? כאשר אנחנו קוראים בספרי האר"י, בספר "שער הכוונות" למשל, או בספר "שער המצוות", ברור לנו באיזה מצוות מדובר. מדובר באבא ואמא דאצילות, שמהם מושכים את האורות על ידי העלאת מ"ן מזו"ן [1].
אז בעל הסולם אומר, וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם, מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות. ברור שלא מדובר בידיים וברגליים, בגוף הבשרי, אלא בגוף הפרצוף, בגוף של הנשמה. זאת אומרת, בלימוד חוכמת הקבלה, אנחנו חייבים לנתק את עצמנו לגמרי מהיותנו נמצאים כביכול במציאות הזאת, עם הגוף ועם העולם הסובב. בחוכמת הקבלה אף פעם לא מדובר על הפעולות שאנחנו יכולים לבצע על ידי הגוף. לא על זה חוכמת הקבלה מדברת. זה לא אומר שלדברים האלה אין מקום חס ושלום, אבל לא עליהם מדובר בחוכמת הקבלה.
שאלה: אפשר לפרש שוב את אות כ"ד?
גם כאשר לומדים תלמוד, מִשנה או "שולחן ערוך", לומדים על התיקונים שנקראים "מצוות", על הרצונות שלנו. גם בספרים האלה כתוב על אותן הפעולות הרוחניות, אלא בשפה שנקראת שפת הענפים או שפת ההלכה.
יש שפת ההלכה, שפת המקרא, שפת המדרש, שפת האגדה ושפת הקבלה. ודווקא השפה המפורשת ביותר היא שפת ההלכה או שפת התלמוד. בשפת ההלכה היה אפשר לברר כל תיקון וכל פרט, כי היא לוקחת מילים ממישור העולם הזה. רק בכל פרטי הפרטים, שבכל מיני החפצים והפעולות הנמצאים מולנו בעולם הזה, אפשר היה לפרש לפרטי פרטים את כל התיקונים שברצונות.
למטה, בעולם הגשמי ישנו הגוף שלנו ועולם סביבו. ולמעלה, בעולם הרוחני, יש רצונות, נשמה, שהיא הגוף והאור שְבָּה, ועולם סביבה (שרטוט 2). שפת ההלכה מספרת על היחס בין האדם לבין העולם סביבו, האנשים האחרים, החפצים, המעשים שלו, היא אפילו מתארת מה הוא מרגיש במוח ובלב, אבל היא מתכוונת ליחס בין הנשמה לבין העולם שלה, שבו היא נמצאת. כי אחרי הכול הגוף הגשמי נרקב, ואין מה לעשות איתו. האדם לא עושה בו תיקונים, הוא חייב לעלות לתיקון הנשמה. אבל את השפה לוקחים מהעולם הזה, והיא נקראת שפת הענפים.
שרטוט 2
שפת הענפים היא עשירה מאוד. החכמים מדברים בה על כל פרט ופרט שבכל מעשה ומעשה. כי במילים מהעולם הזה, אפשר לספר על כך. מה שאין כן בשפת הקבלה, למשל בספרו של האר"י "שער המצוות", השפה די מוגבלת. היא מובנת רק לאלה שנמצאים ממש בשורשים. אבל לאלה שנמצאים גם בענפים וגם בשורשים, או באיזשהו אופן רוצים להגיע לשורשים, שפת ההלכה היא הרבה יותר קלה להבנה. אמנם היא מבלבלת את האדם, אבל מפרשת את הדברים לפרטי פרטים.
לא פלא שהרח"ו אומר בתחילת דבריו שהנשמה נכנסת לגוף מתוקן בכל תרי"ג המצוות. כך מובן לנו לאיזה מקום שנקרא "גוף" הנשמה נכנסת. כי לגוף שלנו הנשמה לא שייכת, זה ברור. כך כותב בעל הסולם במאמר "גוף ונפש" [2], ובמקומות אחרים.
ודאי שהגוף שלנו לא שייך לרוחניות. אפשר להשתיל בגוף שלנו איברים של כל אדם אחר, להחליף את הדם ועוד. כמו שבעל הסולם אומר בחלק ג' של "תלמוד עשר הספירות", שהדם הוא רביעית של הנפש. זה לא שייך לגוף שלנו כלל, אלא רק להבחנות רוחניות שנקראות בשמות של חלקי הגוף או פרטי הגוף.
שאלה: למה הגוף זה תרי"ג (613) רצונות ולא מספר אחר?
הגוף שבדרגת אדם נקרא הנשמה. הגוף הגשמי הוא בדרגת בהמה. הגוף של אדם נקרא גם פרצוף, או גוף הפרצוף והוא מתחלק לרמ"ח (248) חלקים עד החזה, שהם חלקי גלגלתא ועיניים, ולשס"ה (365) חלקים, שהם חלקי אח"פ [אף חותם פה] (שרטוט 3). המספרים רמ"ח ושס"ה מחושבים לפי גימטרייה. באתר האינטרנט של תנועת "בני ברוך" אפשר לראות איך מחשבים.
שרטוט 3
האם האדם יודע לאן שייך כל רצון, לרמ"ח, לשס"ה, ל"אח"פ דעליה" מתוך השס"ה, ל"לב האבן", או לשבעה רצונות דרבנן? לומדים על כך בחוכמת הקבלה. וחוכמת הקבלה מדברת על הפרצוף בלבד, ולא על הגוף הבשרי שלנו.
אמנם הגוף שלנו נברא בדיוק כנגד הגוף של הנשמה, הרי הנשמה היא השורש והגוף שלנו הוא ענף וגם הגוף שלנו מתחלק לתרי"ג חלקים ויש בו ודאי קשר של סיבה ותוצאה מהגוף של נשמה. אבל הקשר הזה הוא מלמעלה למטה בלבד. האדם בעולם הזה רק נפעל על ידי הקשר הזה. הקשר בחזרה נעשה רק מתוך הנקודה שבלב, שהיא לא שייכת לגוף הבשרי שלנו, היא שייכת ל"חלק אלוקי ממעל" [3].
לאדם בעולם הזה יש רצונות גשמיים ואנושיים, רצונות שונים ששייכים לעולם הזה. אם לא הייתה ליד הרצונות האלה הנקודה שבלב (שרטוט 4), נקודה שהיא "חלק אלוקי ממעל", שאיתה האדם משתוקק למעלה, האדם היה נשאר בדרגת חי. אף פעם הוא לא היה יכול להתקשר לרוחניות. כמו שהחיה לא מבינה שיש דבר כזה, גם האדם לא היה מבין. הוא היה מסתבך בכל תורות הפיזיקה והפילוסופיה שלו. מילא זה, הוא אף פעם לא היה משתוקק לרוחניות ממש.
שרטוט 4
לכן הנקודה שבלב נקראת "חלק אלוקי ממעל". על החלק הזה חוכמת הקבלה מדברת, על איך לפתח אותו, כי הוא כמו טיפת זרע, שצריכה להתפתח לגוף. גם עכשיו יש בחלק הזה תרי"ג רצונות, אבל הם נמצאים בתוך הנקודה, ללא שום נפח. ורק על זה אנחנו מדברים.
לכן מרח"ו אומר שהנשמה, האור העליון, לא מִתקשרת בגוף, כל עוד הגוף לא נמצא. האדם צריך להעלות את הגוף הזה, לגדל אותו להיות הגוף של הפרצוף שיקבל את האור. בגוף הזה יש תרי"ג רצונות מתוקנים (שרטוט 5). כל תרי"ג הרצונות האלה, הם כלל לא הרצונות ששיכים לעולם הזה. הרצונות ששייכים לעולם הזה, שייכים לגוף הגשמי. ואילו כל תרי"ג הרצונות של גוף הפרצוף, הם רצונות לבורא.
שרטוט 5
כשהאדם עולה לעולם הרוחני, מימינו יש בורא שהוא הקדושה, ומשמאלו יש קליפה, והוא, היינו הכלי שלו, נמצא באמצע (שרטוט 6). מקו שמאל הוא מקבל רצונות אגואיסטיים כלפי הבורא. הוא רוצה ליהנות מהבורא. מהבורא הוא מקבל כוח להתמודד עם הרצונות האלה, ולהמשיך בקו אמצעי, ללכת למעלה מהדעת, ב"אמונה למעלה מהדעת". הרצונות האלה מְאֶפס ועד האחרון, הם כולם רצונות כלפי הבורא, ליהנות ממנו, מהאור שלו. לא מקולנוע, מכדורגל או מבירה.
שרטוט 6
שאלה: האם הנקודה שבלב עוברת מאדם לאדם, מאבא לילד שלו, לחבר, או על ידי חינוך?
רופא כירורג יכול להשתיל בבטחה לכל אדם לב של חזיר, ובלבד שהאדם יהיה בריא. גם עם לב של חזיר, האדם יגיע לעבודת ה' ויהיה יהודי כָּשֶר. אין שום קשר בין הדברים, ולכן זה מותר על פי ההלכה. זה מותר, כי הגוף שלנו מנותק מהרוחניות. ללב הבשרי שלנו אין שום קשר לרוחניות. הלב שלנו, הוא בסך הכול משאבה. אם נתקין במקומה משאבה מלאכותית, או נשתיל לב של חיה, דבר לא ישתנה. הנשמה לא שייכת לגוף הבשרי כלל. אין לה שום קשר עם הגוף הבשרי.
צריך להבין שהעולם הרוחני והעולם הגשמי, הם שני עולמות שההבדל ביניהם הוא אינסופי. יש חתך ביניהם. אין הרוחניות מתלבשת בגשמיות. לפי חוק השתוות הצורה, לא יכול להיות שום קשר ביניהם. רק לפי השוואת התכונות יכול להיות קשר בין הדברים. ואם התכונות הפוכות, אז העולמות רחוקים כרחוק מזרח ממערב. לכן אי אפשר לדבר על שום אור עליון שיתלבש בבשר שלנו. הבשר הזה יירקב באדמה.
אלא כשחוכמת הקבלה מדברת על הגוף, היא מדברת רק על הגוף של הנשמה. כך גם לגבי "גופים מתים" או "תחיית המתים". בחוכמת הקבלה מדברים רק על הרצונות. בתחילה האדם מצמצם אותם, כאילו שהם לא קיימים. הוא לא מפעיל אותם, וזה נקרא שהם "מתים". אחר כך, כמו שבעל הסולם מסביר ב"הקדמה לספר הזוהר", הוא מחדש אותם, מחייה אותם. ואז מתחילה העבודה מחדש עם כל הרצונות, במה שנקרא "תחיית המתים", תחיית הרצונות כלפי הבורא. מדובר על הרצונות שבקליפה, הרצונות כלפי הבורא.
יש רצונות שהאדם חייב לעשות עליהם צמצום א' (שרטוט 7). לרצונות האלה הוא לא מתייחס. הוא לא יכול להתמודד איתם, הוא לא יכול לעבוד איתם ב"על מנת להשפיע". הוא רוכש מעליהם גלגלתא ועיניים, ולאחר שרכש גלגלתא עיניים, הוא מתחיל לעבוד עם האח"פ. הוא מחדש את הרצונות האלה לפעולה, במה שנקרא "תחיית המתים". כמו שכתוב במאמר "הקדמה לספר הזוהר" [4].
שרטוט 7
שאלה: האם הספר "שולחן ערוך" שמדבר בשפת הענפים, מתכוון אך ורק לתיקונים רוחניים, או גם לתיקונים מעשיים, בגוף שלנו?
כל הספרים שכתובים בשפת הקודש, כתובים לכל אדם באשר הוא שם. כל אחד קורא לפי הדרגה שלו, ומבין בדרגה שהוא מבין. יש אדם שקורא "שולחן ערוך", וקורא על מה שקורה בעולם הגשמי. מישהו אחר שקורא "שולחן ערוך", ומתייחס אליו כמו לספר קדוש. (קדוש פירושו נִבְדל, כמו ש"הרי את מקודשת לי" מלשון "הרי את נבדלת לי"). הוא מתייחס אליו כספר שמדבר על העולם הרוחני, והוא רואה בו רוחניות.
גם אלה שכתבו את הגמרא, היו כולם בעלי השגה גדולים. די לקרוא בגמרא כדי להבין במי מדובר. מה הם כתבו? מה לעשות בעולם הזה, או איך לגלות את הבורא, איך להגיע לפעולות רוחניות. כתוב "וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לאנתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות" [5]. על האדם לתקן את הרצון שלו.
אבל זה לא סותר את זה. לקיחת המצוות לחיים הגשמיים שלנו בעולם הזה, כמסגרת לקיום, ודאי מוצדקת. החכמים בעצמם תקנו זאת. אבל צריכים להבדיל, שיש גם חלק רוחני, והוא העיקרי. אם לא כן, בשביל מה אנחנו נמצאים בעולם?
באות ב' במאמר ה"פתיחה לחכמת הקבלה", כותב בעל הסולם "והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא" [6]. גוף זה רצונות. איזה רצונות? רצונות לתענוגים, אין רצונות אחרים. זה ברור. השאלה היא רצונות לאיזה תענוגים. יש תענוגים שמתלבשים בכל מיני דברים בעולם הזה, ויש תענוגים שהם כבר כלפי הבורא. אם אנחנו מדברים על הגוף של הנשמה, אנחנו מדברים על תענוגים שמְכוּוָנים לבורא, על רצונות שמְכוּוָנים לבורא.
לכן יש שני שלבים שאנחנו עוברים בהסתרה, ובהם אנחנו משתמשים ברצונות בלי לדעת באיזה רצון אנחנו משתמשים. אחרי ההסתרה, במדרגת שכר ועונש, כשהרצונות כבר מתחילים להתגלות, אנחנו עובדים עם הרצונות המגולים כלפי האורות.
אות כ"ה
עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים שפורש היצר הרע, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה.
באות א' של ההקדמה בעל הסולם כותב, שכאשר הוא מתחיל לדבר עם מישהו "אודות העסק" בחוכמת הקבלה, הוא שואל בשביל מה לו ללמוד את חוכמת הקבלה, האם אי אפשר לקיים כל התורה כולה, בלי ידיעת חוכמת הקבלה. ובכלל, בשביל מה לו "לדעת כמה מלאכים בשמיים". הוא גם מפחד "שלא יחמיץ", שיעזוב את הכול, ושקודם כל הוא צריך " למלא כריסו [בטנו] בש"ס ובפוסקים". וללמוד רק אחרי גיל ארבעים, וכן הלאה הגבלות.
וכאן בעל הסולם אומר, שלאחר שהתבאר שצריכים לתקן את הנשמה, וברור שמי שלא עושה את התיקון הזה, הוא כמי שנכנס לעולם, ויוצא מהעולם, ללא שום תועלת, נולד וחי ומת, עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים [מלכודות] שפורש היצר הרע, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה.
זאת אומרת, שהאדם מתגלגל גלגול אחר גלגול, ובסך הכול לא עושה שום דבר. אלא רק "ירידת הדורות" יש כאן. הוא לא מתקן את עצמו. להיפך, כיוון שהוא לא מממש את הגלגול לתיקון, הוא גורם ל"ירידת הדורות".
ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חוכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נחת רוח ליוצר ברוך הוא בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים.
חוכמת הקבלה מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון מכניס את האדם להרגשת העולם הרוחני, להרגשת הבורא. כמו שכעת אנחנו לומדים. תלמידים מתחילים שבאים ללמוד ולא מבינים, הם קוראים מה שהמקובלים מספרים להם, על מה שנמצא אחרי ההרגשה של האדם שיושב ולומד, ומתוך שהם קוראים, הם מתחילים להשתוקק. הם לומדים, הם מעוררים על עצמם את האורות המקיפים שמחזירים אותם למוטב, עד שדרך הסתר כפול והסתר רגיל, הם פורצים את המחסום ומגיעים לגילוי, להשגחה הגלויה.
אחרי שהאדם פורץ את המחסום ומגיע להשגחה הגלויה, המצב שבו הוא נמצא נקרא "לשמה". הוא כבר רוכש כוונה על מנת להשפיע על הפעולות שלו. יש לו כוח לעמוד מעל הרצונות שלו ולהשתמש בהם רק להשפעה. במצב הזה, שנקרא "לשמה", האדם יכול להיות עם האורות, עם גילוי הבורא בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא שהבורא "מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד" [7]. הבורא מגלה את עצמו, והאדם בטוח שבזה הוא מחזיק את עצמו ברוחניות.
על המצב הזה נאמר "נשמת אדם תלמדנו" [8]. שהאדם מרגיש את האלוקות, את הבורא, את פעולות הבורא. יחד עם זה יש לו קושיות מִשלו. יש לו עבודה גדולה מאוד מעל הרצון לקבל. לא נעשָה שם קל יותר. בכל הדרך של מאה עשרים וחמש המדרגות עד עולם אין סוף, האדם עובד כל הזמן נגד הרצון ב"אמונה למעלה מהדעת". ובכל זאת, הוא כבר נמצא ב"לשמה", בהכרת האלוקות. לכן כתוב, "נשמת אדם תלמדנו". הוא יכול ללמוד לבד. הוא כבר מצוי בעולם הרוחני.
לכן בעל הסולם אומר, שאם האדם כבר נמצא במצב "לשמה", אם הוא כבר נמצא בעולם הרוחני, אז "נשמת אדם תלמדנו". אדם כזה הוא כמו אדם בוגר בעולם שלנו. בעולם שלנו, בגיל עשרים, האדם כבר יכול להסתדר בלי ללכת לאיבוד. אדם שכבר רכש ניסיון בהליכה דרך הסתר כפול והסתר רגיל והגיע לרוחניות, הולך משם והלאה. הוא כבר רואה ומבין, ומלמדים אותו, בלי ספרים אפילו. החיים שלו כבר גלויים לו כמו על פני השטח. לכן בעל הסולם אומר, שאדם כזה לא צריך ספרי קבלה. הוא יכול להתקדם לבד.
לאדם שעובר מְעֶבר למחסום ונכנס לעולם הרוחני, הקריאה בספרי מקובלים היא מפת דרכים – הוראה, ועוד יותר. כבר אין לו שאלה האם לקרוא או לא לקרוא בספרי המקובלים. הוא מבין מה כתוב שם. הרי לפי מה שכתוב שם הוא נכנס לעבודה הרוחנית, להרפתקה. ובכל זאת, בעל הסולם אומר שבעולם הרוחני לא צריכים את עזרת הספרים. זאת אומרת, את ספרי הקבלה אנחנו צריכים, בעיקר כדי לעורר את האורות המקיפים, את האור המחזיר למוטב.
אלא אם עדיין אתם עומדים בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם לזכות על ידיה לשמה, אם כן יש לי לשאול אתכם, כמה שנים אתם עוסקים כן. אם עדיין אתם נמצאים בתוך חמש השנים לדברי תַּנָּא קַמָּא [לדברי התנא הראשון] ,או תוך שלוש השנים לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות.
בסופו של דבר, השאלה פשוטה: אדם ששואל בשביל מה אני חי ומתחיל לברר את תהליך ההתפתחות שלו, מול איזה אפשרויות הוא עומד? יש לו אפשרויות, ללמוד לפי חלק תורת הנגלה, ואז יש לו שלוש שנים או חמש שנים. לפי תַּנָּא קַמָּאחמש שנים, לפי רבי יוסי שלוש שנים. אבל בתום התקופה הזאת, אסור לו להמשיך יותר, כי מטרת הבריאה היא, שהוא יגיע לדבקות (שרטוט 8).
שרטוט 8
אם הוא לא מתחיל להגיע לדבקות, כלומר אם הוא לא עובר את המחסום ומגיע ל"לשמה" תוך שלוש או חמש שנים על ידי הספרים של תורת הנגלה, הוא חייב לעבור לספרי קבלה ולהמשיך בדרך (שרטוט 9). כך כתוב בגמרא. כבר חכמי התלמוד הכינו לנו תיקונים כאלה, שעל ידי המאור המחזיר למוטב אנחנו יכולים לעלות לרוחניות, ללא הֵקדם הייסורים של "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" [9].
שרטוט 9
שאלה: איך מפרשים "לשמה", הרי גם אדם שלומד תורת הנגלה יכול לומר שהוא לומד "לשמה"?
כל אחד ודאי יכול לומר מה שהוא רוצה, וכל אחד נותן הגדרה לפי ראות עיניו. ואנחנו מדברים על האמת. על אדם שרוצה לברר את האמת, ולא על מי שלא רוצה לברר את האמת ואומר שהוא כבר בסדר גמור.
אני זוכר שהרב"ש סיפר לי, שהוא שאל את אחד מראשי הישיבות, האם יש תלמידים בישיבה שלו שמגיעים ל"לשמה". ראש הישיבה אמר, "מה הבעיה? בחורים נכנסים אלַי בגיל שלוש עשרה - ארבע עשרה ואחרי שנה וחצי עד שנתיים הם מגיעים ללימוד "לשמה"". ודאי שאותו האדם, למרות שהיה ראש ישיבה, לא ידע מהי ההגדרה האמיתית של "לשמה".
כששאלתי את הרבנים, שאצלם למדתי לפני שהגעתי לחוכמת הקבלה, מה זה "לשמה", הם אמרו לי, "כל דבר שאינך מזיק בו לאחרים, בזמן שאתה לומד תורה. כלומר, "לשמה" זה שעל ידי לימוד תורה אתה לא מתכוון לגרום רע לאחרים". באותו הזמן כבר התחלתי לקרוא ספרים כמו "טל אורות", את ספרי הרמ"ק ואת ספרי האר"י [10], והיה לי קשה עם התשובה שלהם. "ואם אני רוצה להיות רב גדול", שאלתי. "זה ודאי נקרא 'לשמה'", ענו לי, "כי זה לטובת האחרים".
בעניין הזה, אין מה לעשות. כל אחד מְפָרש את ה"לשמה" לפי הדרגה שלו, ואסור לקלקל את ההגדרות האלה. כי האדם מגדיר את העולם שהוא מרגיש, מתוך המקום שבו הוא חי. לכן חוכמת הקבלה מדברת רק על אלה שיש להם נקודה שבלב. אם מתוך הנקודה שבלב האדם כל הזמן שואל את עצמו, "מה איתי?", אז אחרי חמש שנים לכל היותר, הוא חייב ללכת לפי פקודת הגמרא ולעבור לספרי הקבלה. הגמרא אומרת שאחרי חמש שנים האדם לא יראה יותר סימן יפה, החיים שלו יעברו לחינם. ומי שרוצה לתת לעצמו תירוצים, אין מה לעשות איתו.
שאלה: האם אפשר להפנות לכיוון הבורא את אותם הרצונות שאדם חש לפני המחסום?
אנחנו לא עוסקים כעת בעבודה הפנימית. אלא רק לפי מה שכתוב.
אבל אם עבר עליכם העסק בתורה שלא לשמה יותר מג' שנים לדברי רבי יוסי וה' שנים לַתַּנָּא קַמָּא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד בדרך הזה שאתם דורכים, ולמה לכם להשלות נפשכם בתקות שוא, בשעה שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החָכְמָה דבר אחד עם השם יתברך עצמו, עיין היטב לעיל.
מי שרוצה להגיע למטרה, זאת אומרת, מי שנדחף לגלות את הנשמה שלו, ולגלות בה את כל העולם הרוחני, אין לו ברירה אחרת אלא ללמוד את ספרי הקבלה. כי כשהוא לומד בספרי הקבלה, הוא לא שוכח על המטרה. בגלל שכּל הזמן הוא נמשך על ידי הלימוד ונושא הלימוד, להיות במקום רוחני גבוה יותר, הוא מעורר את האורות המקיפים.
מה שאין כן, כפי שבעל הסולם מסביר, אם האדם לומד גמרא, הלכות, או כל לימוד אחר שאינו מספרי הקבלה, הוא לא יכול לעורר על ידו את האורות המקיפים. אף על פי שגם לימוד גמרא והלכות הוא הכרחי. למעשה המרח"ו הוא שמסביר זאת. ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" נכתבה על פי הקדמת המרח"ו לספר "עץ חיים" [11]. בעל הסולם רק חידש וסידר את הקדמת המרח"ו.
ולפי דבריהם, אם אדם רוצה להגיע לרוחניות, אין לו ברירה אלא לעשות זאת על ידי חוכמת הקבלה.
אות כ"ו
וכן נמשש את הקושיא השניה במה שאמרו, שצריכים תחילה למלאות כריסם בש"ס ופוסקים. הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל, אמנם ודאי שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו שלא לשמה אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים, משאין כן אחר הזמן ההוא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל, ואם כן מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה.
זאת אומרת, מותר לאדם ללמוד במשך חמש או שלוש שנים גמרא, ולקוות שהלימוד יעזור לו להגיע ל"לשמה", שזאת המטרה וחובתו של כל אדם. ואם הוא כבר ב"לשמה", למעלה מהמחסום, אז הוא יכול ללמוד כל דבר, כי "נשמת אדם תלמדנו". דרך כל הספרים, במקרא, במשנה, בגמרא, בהלכות ובאגדות, הוא יראה את העולם הרוחני. כל דבר יכול להיות לו כעזר להתקדמות.
שאלה: האם בזמנינו אדם יכול ללמוד תורה נגלית ולהגיע לגילוי, גם בלי ללמוד את חוכמת הקבלה?
ודאי שלא. בימינו אנחנו לא יכולים ללמוד את תורת הנגלה, ולהגיע ל"לשמה". לכל מי שחי בדורנו, אין שום סיכוי לעשות זאת. כך כותב בעל הסולם. למעשה זאת הבעיה שבגללה מתווכחים מה ללמוד, איזה ספרים לפתוח. אם אדם פותח גמרא או גמרא עם רש"י, כולם אומרים לו שזה טוב מאוד. אם אדם פותח את "ספר הזוהר" או את "תלמוד עשר הספירות", כולם אומרים לו שזה רע מאוד. לכן האנשים אומרים, למה לא נפתח גמרא עם רש"י, אחרי הכול מה רע בגמרא.
אבל השאלה היא אחרת, האם על ידי לימוד הגמרא, האדם מקבל את המאור המחזיר למוטב? האם בזמן הלימוד בגמרא, הוא דורש תיקון, שיבוא אליו מלמעלה?
אנחנו לא יכולים ללמוד גמרא, ובה בעת לדרוש תיקונים. השֵׂכֶל שלנו, הרצונות שלנו, המבנה הפנימי שלנו היום, הוא לא כמו המבנה שהיה לבני אדם לפני מאה שנה, ומכל שכּן לפני אלף או אלפיים שנה. וצריך להבין שהמקובלים כתבו את התנאי של שלוש עד חמש שנים, לבני דורם. הם כתבו זאת, בזמן שכתבו את הגמרא, לפני אלפיים שנה. וכך מובן לנו באיזה אנשים מדובר. זה לא הדור של היום, עם הטלוויזיה וכל יתר הקלקולים.
לפני אלפיים שנה, כל האנשים חיו חיים יהודיים מתוך השגה, בידיעה ובהבנה. ולאנשים האלה כתבו חכמי המשנה כבר לפני אלפיים שנה, שאם האדם לא רואה סימן יפה תוך שלוש שנים מהגמרא, צריך לעזוב אותה. מפני שהאדם לא מסוגל להתעסק בהלכות האלה, ב"נזיקין" ובכל מה שמספרת הגמרא, ולהרגיש שהוא מדבר על הנשמה שלו. לכן הוא גם לא דורש את האור המחזיר למוטב, ולכן האור המחזיר למוטב לא מאיר לו, ולא מתקן אותו, והאדם לא מגיע ל"לשמה".
לכן בזמנינו, אומרים המקובלים, אך ורק על ידי גילוי חוכמת הקבלה, רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה, מגיעים לישועה [12]. מדוע? כי בִּמקום ללמוד על שור שנגח פרה, האדם לומד על הספירות, על השבירה, על התיקונים, על המסכים, על אור חוזר וכן הלאה. בעצם הוא לומד על עבודת ה', על מה שהבורא עושה. ומזה הוא נכלל, ולזה הוא מיד משתוקק. כך כל הלימוד הופך להיות תפילה, העלאת מַ"ן. ואז מאיר עליו בזמן הלימוד, האור המחזיר למוטב. רוצה או לא רוצה, האור פועל עליו.
בא בחור ללמוד ומשתנה. מה קרה לו? קיבל "פולסא דנורא" – מכת אור. זה האור המחזיר למוטב, פועל על התלמיד. אין לו כוונות, הוא לא יודע שום דבר על כוונות, הוא לא יודע כלום. אבל הלימוד עצמו, כשהאדם נכנס בו, מסובב אותו כמכונה ומערבב אותו, כמו מים ששוחקים את האבנים. התורה נמשלת למים, והלב הוא לב האבן. כך זה פועל, ולא כשהאדם לומד דברים שהם לגמרי מנותקים מהנושא עצמו, ממנו ומהבורא ומהתיקון שלו עם האור העליון במערכת העולמות והמדרגות.
ואפילו שהאדם לא יודע על מה הוא קורא, והוא אכן לא יודע, אלא קורא סתם, הלימוד בכל זאת פועל עליו. כמו שבעל הסולם כותב באות קנ"ה. אם האדם רוצה להיות בְּזֵה במשהו, זה מספיק. אמנם זה לוקח זמן, חמש שנים ואולי עשר. אבל בשביל מה האדם חי? הוא חי כדי להגיע ל"לשמה". רק אז הגלגול שלו מוצלח.
שאלה: האם אדם יכול לדעת האם הוא נמצא ב"לשמה"?
מי שנמצא ב"לשמה" יודע. כי אז מתגלֶה אליו הבורא, בגילוי השגחת טוב ומיטיב. וזה נקרא "פקיחת עיניים בתורה". נלמד על כך בהמשך. בעל הסולם מסביר לנו שלב אחרי שלב.
שאלה: חוץ מ"ספר הזוהר", ספרי האר"י, בעל הסולם, הרב"ש, התהילים, יש עוד מקורות שמעוררים אור מקיף?
כל הספרים, שכתובים על ידי מקובלים אמיתיים, שהתכוונו במיוחד לאנשים כמונו שצריכים להתחיל מְאֶפס ולעלות לרוחניות. ספרים, שהשפה שלהם ברורה לנו יותר, כי על ידי השפה אנחנו נוכל להתקשר לאותיות, למילים. ספרים, שלא נקרא בהם כמו מי שקורא מילים בשפה זרה, אבל לא מבין את פירושן.
לכן יוצא, שמכל הספרים שנכתבו בחוכמת הקבלה, אין לנו היום חוץ מספרי בעל הסולם מקורות קרובים, אמיתיים, המיועדים לנו, מקורות טובים לנו, מתאימים לנו. לכן אנחנו עוזבים את כל הספרים האחרים ולומדים מספרו של בעל הסולם "ספר הזוהר עם פירוש הסולם", מכתבי האר"י עם פירוש בעל הסולם, וממאמרים ומאיגרות של בעל הסולם.
אבל אחרי שהאדם קורא ומבין את בעל הסולם, ופותח את הספרים האחרים, את ספרי הרמח"ל והרמ"ק [13], ספרי מקובלים לפני האר"י ואחרי האר"י, ספרי החסידות הראשונים – ספרים טובים מאוד, גדולים מאוד – אז הוא רואה מה שהם כתבו. אז הוא מבין. הוא יכול לצרף גם את הספרים האלה לספרים שמביאים לו מאור. כי דרך הטקסט שלהם, הוא נמצא בקשר עם האור העליון ומעורר אותו עליו.
שאלה: האם אפשר לומר שהתיקונים או המצוות באים כל פעם מהתגברות על "לא לשמה" יותר גדול, שהאדם כל פעם מגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה" ובעוצמה יותר גדולה?
כל פעם שאנחנו ממשיכים עלינו אורות מקיפים יותר גדולים, אנחנו מרגישים שנמצאים ב"לא לשמה" יותר גדול. אבל "לא לשמה" יותר גדול, זה יפה מאוד. כל הדרך שלנו בהסתר כפול והסתר רגיל, נקראת "לא לשמה" (שרטוט 10). "לא לשמה" נקרא שהאדם יודע שהוא נמצא בכלים אגואיסטיים, והוא משתדל מעליהם להצדיק את הבורא, ולהיות דבוק בהשגחה שלו, שְמָה שהוא עושה זה לטובה. למרות שהאדם מרגיש רע, לפי הרצונות האגואיסטיים שלו. לכן זה דבר גדול מאוד.
שרטוט 10
יותר מזה, "לא לשמה" זה המקום היחידי, לבחירה. כי ב"לא לשמה" האדם נמצא במצב, שההרגשה שלו, ומה שהוא רוצה לקבוע למעלה מההרגשה, מנוגדים זה לזה. הוא מרגיש שהעולם רע, שהוא עצמו רע, שכולם רעים, ושאת זה הבורא עושה. זה נכון. זו האמת. מי יגיד שלא. איך האדם שנמצא ב"לא לשמה" קובע את היחס שלו לכל הרע הזה? הוא קובע שכל זה נעשה במיוחד, כדי שהוא יתגבר על הרע, שהמצב הזה בא מהשורש, מה"אחד, יחיד, ומיוחד" [14], באהבה, בהשפעה גמורה.
ברגע שהאדם מתחיל לייחד את ההנהגה, את ההשגחה לאחָד, הוא פתאום מתחיל לראות שכל הכוחות מאותו השורש העליון שפועלים במציאות, נראים לו רעים בכוונה, כדי שעל פניהם הוא יגלה את השורש העליון. ואז כשהוא עובד בהתנגדות כזאת, כנגד מה שנראה לו ומה שמורגש בו, הוא בעצם מממש את הבחירה שלו, עד שמגיע ל"לשמה". לכן המצבים ב"לא לשמה", מאוד חשובים.
שאלה: האם ב"לא לשמה" אנחנו משפיעים על מנת לקבל?
לא. האחד לא שייך לשני.
הסתר כפול והסתר רגיל, נקראים "לא לשמה". אלה שני שלבים. אחריהם יש מחסום (שרטוט 11). אחרי המחסום יש תיקון שנקרא "להשפיע על מנת להשפיע", שבו מתקנים את גלגלתא ועיניים, וזה נקרא צדיק שאינו גמור. ואחרי שמתקנים את גלגלתא עיניים יש תיקון שנקרא "לקבל על מנת להשפיע", שבו מתקנים את האח"פ, וזה נקרא צדיק גמור.
הדרגות למעלה מהמחסום הן דרגות "לשמה". הדרגות למטה מהמחסום הן דרגות "לא לשמה". פעולות "להשפיע על מנת להשפיע" עושים מעל המחסום, זה כבר "לשמה".
שרטוט 11
שאלה: האם כבר לפני המחסום אנחנו משפיעים, ואחרי המחסום אנחנו משפיעים אבל רק משנים את הכוונה?
נכון, זה הכול. אין יותר. הדבר פשוט.
[1] בתוך: ר' חיים ויטאל, שמונה שערים, עורכים: ר' יהודה ברנדוין, ר' שלמה הכהן, כרך ו'-ח' (תל-אביב : הוצאת כתבי רבינו האר"י, תשכ"א-תשכ"ג).
[2] ראה ר' יהודה אשלג, "גוף ונפש", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 518.
[3]איוב ב, לא.
[4] ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזהר", בתוך: ספר ההקדמות (ירושלים תשל"ו).
[5]בראשית רבה מד, א.
[6] ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ב', בתוך: ספר ההקדמות.
[7] תהילים פה, ט.
[8] האימרה " נשמת אדם תלמדנו" מיוחסת לרבי מאיר: "ואמר ר' מאיר, נשמת אדם תלמדנו" (רב פנחס מקוריץ, ספר אמרי פנחס, שער ג).
[9] אבות ו, ד. ראה אותיות ה - יא ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[10]המקובל הרב יעקב מאיר שפילמן, טל אורות (לעמברג, תרל"ז); המקובל הרב משה קורדובירו (רמ"ק, 1570-1522) מחברם של הספרים: אילימה רבתי, אור יקר, אור נערב ועוד; האר"י לא חיבר ספרים, תלמידו המקובל הרב חיים ויטאל כתב את תורת האר"י בספרו הגדול, שנקרא ספר עץ חיים (ירושלים: מקור החיים, תש"ן).
[11] ר' חיים ויטאל, "הקדמה לשער ההקדמות לספר עץ חיים", ספר עץ חיים.
[12] בעל הסולם כותב על כך באותיות כז– לז ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[13]הרמח"ל (הרב המקובל משה חיים לוצאטו, 1744-1707) חיבר ספרי קבלה רבים. על כתבי הרמ"ק והאר"י ראה לעיל הערה 21.
[14]הרמב"ן, פירוש על ספר היצירה פ"א מ"ז. לפירוש של "אחד, יחיד ומיוחד" ראה תלמוד עשר הספירות חלק א', הסתכלות פנימית, דף יד.