אותיות כ"ז – ל'
מבוא
באותיות קודמות למדנו, שתפקידו של העולם הוא להגיע ל"לשמה", זאת אומרת להשתוות הצורה עם הבורא. הבורא ברא את הרצון לקבל, שהוא כל הטבע שלנו. הבורא משפיע על הרצון לקבל ובהשפעה שלו הוא מקדם אותו, עד שהרצון לקבל בא להשתוות הצורה עם האור שהוליד אותו, עם הבורא.
הרצון לקבל מחויב להשתתף בתהליך. כך הוא בונה לעצמו את מה שנקרא "ראש" או מחשבה. ברצון לקבל מורגשים רק תענוג או ייסורים, אבל הוא גם יכול להבין מה קורה לו, מי מנהל אותו, באיזו צורה הוא יכול להגיב, ומה ייצא מתוך הפעולות שלו. כל ההבחנות האלה נקראות "ראש הפרצוף", כוונה או מחשבה.
בכוונה ובמחשבה הזאת, הנברא חייב להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, עד שהנברא והבורא יהיו בראש אחד. אם הם בראש אחד, כלומר אם שניהם ב"על מנת להשפיע", אם הנברא מגיע לאותה דרגת השפעה כמו הבורא, זה נקרא שהנברא הגיע ל"לשמה".
המקובלים אומרים שרק על ידי המאור המחזיר למוטב, אפשר להגיע ל"לשמה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [1]. אי אפשר למצוא באדם, בסביבה, או בכל עולם הזה, אמצעים אחרים לתיקון טבע האדם, אלא רק התקשרות הנברא עם הבורא מביאה לנברא את כוח התיקון.
עוד הם מסבירים, שכוח התיקון לא נמצא במידה מרובה בספרים שכתבו אותם המקובלים הגדולים בשפת ההלכה, האגדה והמקרא, אלא דווקא בספרים שנכתבו בשפת הקבלה. מדוע? כי מזמן התלמוד והלאה, חכמי התלמוד הכינו לנו במיוחד את המאור המחזיר למוטב. הם הכשירו לנו את המערכת כך, שרק המאור המחזיר למוטב מספיק לנו כדי להגיע ל"לשמה". ואין צורך בהקדם הייסורים, שנדרשו בזמנים קודמים כדי לדכא את הרצון לקבל, להתעלות מעליו, ולהרגיל אותו לייסורים.
יש הבדל בין משיכת המאור המחזיר למוטב, בספרי חוכמת הקבלה לבין יתר ספרי הקודש. אמנם יתר ספרי הקודש כותבים גם הם על העולם הרוחני, אבל אנחנו לא מבחינים בכך. כי הם כתובים בשפה שנקראת שפת הענפים, שפה שכתובה במילים של העולם הזה.
כשאנחנו קוראים את הספרים האלה, לא עולה על דעתנו כלל, שמדובר בהם על רוחניות, אלא אנחנו חושבים שמדובר בהם על העולם הזה. ו כך כולם מפרשים את ספרי הקודש שכתובים בשפת המקרא, ההלכה, או האגדה. רק אלה שקוראים את הספרים שכתובים בשפת הקבלה, מבינים שמדובר בהם על משהו אחר שאינו שייך לעולם שלנו, על מימד אחר, רוחני, עליון.
ודאי שגם בקריאה בספרי הקבלה יכולים הקוראים לדמיין לעצמם דמיונות, ולבלבל את עצמם עד כדי כך ש"לא ימצאו את הידיים והרגליים". ובכל זאת, לכל מי שפותח ספר קבלה, ברור שכתוב בו על מה שקורה אי שם בשמיים, ולא בארץ.
מה שאין כן, מי שפותח את הספרים, שכתובים בשפות האחרות, ספרים קדושים לא פחות מספרי הקבלה, שגם הם כתובים על ידי אותם המקובלים, נתקל בבעיה. כי אנחנו, הקטנים והמבולבלים, משייכים את הכתוב לְמה שהטקסט אומר, מייד כשאנחנו מתחילים לקרוא.
לכן המקובלים אומרים, שאם האדם לא מסוגל לחדור דרך המילים והתיאורים שבספרי הפשט, ולראות את פעולות הבורא כשהוא קורא בגמרא למשל, בסדר "נזיקין", או במסכת "שבת", או בכל מקום אחר, אז מוטב לו לעזוב את הגמרא ולעבור לשפת הקבלה. כי בספרי הקבלה מדובר על אותו דבר, על פעולות הבורא. אבל בזמן שהוא קורא בספרי הקבלה, ברור שהוא כבר לא טועה. הוא מבין שבספרי הקבלה כתוב על תיקון הנשמה שלו, שלשם זה ניתנה התורה, כפי שכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", ולא כדי לדעת איך לעשות שלום בין אנשים.
ולאחר שמכל התיאוריות שיש לו נשארת לאדם השאלה העקרונית, איך למשוך את המאור המחזיר למוטב, שהוא הכוח המיועד לתקן אותנו, ולהביא אותנו לדרגת הבורא, העניין הוא פשוט מאוד. יש כוח אחד שנקרא אור התורה, ואמצעים שעל ידם האדם מקבל את הכוח הזה, איך הוא מתקן את עצמו בעזרתם. סביב זה, הכול צריך להיות מסודר: הספרים שבהם קוראים, הלימוד, שעות הלימוד, מקום הלימוד והקבוצה.
המאור המחזיר למוטב, זה כל מה שהאדם צריך.
שאלה: לא ברור היכן מתרחש כל מה שהאדם קורא עליו בספרי הקבלה, בשמיים או בתוך האדם?
היכן הם השמיים, אם לא בתוך האדם. ה"שמיים" ו"בתוך האדם" זה אותו הדבר. זו דווקא דוגמה טובה למה שנאמר קודם. שמיים היא מילה גשמית, שכמעט ואינה מופיעה בספרי הקבלה. וכשאנחנו שומעים את המילה שמיים, אנחנו מיד מתארים לעצמנו עננים, ומשהו שמתרחש מעל העננים.
אם נסתכל דרך משקפת מבעד לעננים, לא נראה שם ספירות רוחניות. אנחנו לא מפרשים נכון את המילה שמיים. "שמיים" נקרא בינה, "ארץ" נקרא מלכות. בינה היא תכונת ההשפעה. אם אדם נמצא בשמיים, בתכונת ההשפעה, אז הוא נמצא בלימוד הקבלה, בלימוד הנכון.
אות כ"ז
עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א', הוא הנקרא סתרי תורה, שאסור לגלותם זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית שייכים גם כן לחלק הזה. וחכמי הזוהר מכנים החלק הזה, בשם ג' ספירות ראשונות: כתר, חָכְמָה, בינה, ומכונה גם כן בשם ראש הפרצוף.
החלק הזה, ראש הפרצוף, הוא חלק נסתר מאוד. אם המקובלים מדברים עליו, הם עושים זאת ביניהם ובצורה מיוחדת. בכל ספרי הקבלה, אין למילים האלה שום זכר. וכל אלה שאומרים שהם מבינים משהו מסתרי תורה, כלומר מה זה מעשה מרכבה ומעשה בראשית, למה מותר ולמה אסור, וכל מה שכתוב ב"אין דורשין" בגמרא [2], פשוט לא מבינים על מה מדובר. וכך הם תמיד רוצים לקבל איזו אסמכתא כדי לדחות את הקבלה.
אף אחד לא נוגע בסתרי תורה, לא יכול לגעת בסתרי תורה ולא יודע מה זה סתרי תורה, חוץ מאלה שנמצאים בדרגה של סתרי תורה. אם שניים נמצאים בדרגה כזאת, והם יכולים להיות בה בעודם חיים בגופים כמו שלנו, או ללא גופים, או אחד בגוף והשני ללא גוף, אז הם נמצאים בקשר כזה, שהם יכולים למסור אחד לשני את הדברים ששייכים לסתרי תורה. אלה דברים כל כך גבוהים ונסתרים מאיתנו, שאין לנו שום קשר איתם.
חלק שני, הוא הנקרא טעמי תורה, שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר, בשם ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף, ומכונה גם כן בשם גוף של הפרצוף.
כל הפרצוף, כל מה שהוא בסופו של דבר ההשגה, נחלק לראש ולגוף. לראש לא מגיעים, זה גָ"ר [ג' ראשונות] דאצילות. לשם נכנסות נשמות מיוחדות מאוד, לאחר שעשו תיקונים. אז הן מקבלות את הידיעה, ההרגשה, ההבנה והמעמד, שאי אפשר למסור לדרגה פחותה מזו.
אי אפשר ללמד ילד פילוסופיה. צריך לגדל אותו, צריך "לפתוח" לו את הראש בכל מיני ידיעות. מפותח נקרא מי שנפתח. צריכות להיות לו הרבה מאוד הבחנות, עליו לדעת איך להסתדר איתן, איך לקשור אותן. רק אז מתחילים למלא את הכלים שלו.
לפני שעולים לגָ"ר דאצילות, אין לנו כלים להבנת סתרי תורה, ולכן אין פחד שניגע במשהו מזה. סתרי תורה נמצאים הרבה מאוד שלבים הרחק מאיתנו בסדר המדרגות, בסדר הסולם הרוחני.
אלא מה אנחנו כן יכולים לגלות? את הטעמים. אנחנו יכולים לגלות ולהרגיש אותם. אבל העניין הוא שהחלוקה לראש וגוף, נעשית בכל מדרגה ומדרגה. יוצא, שאפילו הראש של הפרצוף הקטן ביותר בעולם העשיה, שייך לסתרי תורה, והגוף של המדרגה הגדולה ביותר שייך לטעמי תורה. כי בכל פרצוף יש ראש וגוף.
השאלה היא, עד כמה משיגים את הראש. גם לקטן וגם לעובר יש ראש. השאלה מה הם משיגים, ממה שיש להם בראש? אפילו עד כמה הם נפעלים מלמעלה, הם לא יכולים להשיג. מכל שכן, לחשוב בעצמם ולהשתוות לבורא. "ראש הפרצוף" נקרא, מידת השתוות הכוונות והמחשבות של הנברא עם הכוונות והמחשבות של הבורא. ובפועל הכוונות של הנברא מתחילות להשתוות עם הכוונות של הבורא החל מדרגת ראש דאצילות, שם מתחילה להיות החוכמה, שמתגלַה בראש הפרצוף.
שאלה: במצבנו הנוכחי גם טעמי תורה וגם סתרי תורה נסתרים מאיתנו. אם כך, מה זאת אומרת שאסור לגלות סתרי תורה או מותר לגלות טעמי תורה?
מה זאת אומרת, שאסור לגלות סתרי תורה? אנחנו, ודאי שאיננו מסוגלים אפילו לגעת בסתרי תורה, ואין דבר כזה "אסור". אלא מדובר על אנשים שנמצאים בדרגות עליונות, באצילות, בגָ"ר דאצילות, ומתגלים להם סתרי תורה, אז המדרגה שבה האנשים האלה נמצאים כלפי התחתונים, נקראת "אסור לגלות סתרי תורה". לא מדובר על שניים שפועלים זה כלפי זה באותה הרמה, אלא האיסור הוא כלפי התחתונים.
והאיסור הוא פשוט. כי אם יש אור חוכמה במדרגה עליונה, והמדרגה העליונה תעביר את אור החוכמה שבה לדרגה תחתונה יותר, תהיה שבירה. ואת זה מבטאים המקובלים בצורה של האיסור. אבל ודאי שאף אחד לא עושה זאת. ולאמיתו של דבר אי אפשר לעשות זאת, כי בעליה מלמטה למעלה כבר מסודרות לנו כל המערכות שלא מאפשרות יותר שבירה, כדברי הכתוב: "מעלים בקודש ואין מורידים" [3]. אבל ההגבלה הזאת, באה לידי ביטוי במילים, "אסור לגלות סתרי תורה".
ביטויים כאלה, יש הרבה. כך למשל כתוב ש"אסור לעבור על צמצום א'", ו"אסור למשוך אור חוכמה ללא לבוש דחסדים". זו אותה הגבלה, אין דבר אחר. אפשר לתאר זאת בהרבה מילים, אבל בסופו של דבר הכול מסתכם בעיקרון אחד: רק במידה שיש לאדם כוונה "על מנת להשפיע", אור דחסדים, רק במידה הזאת ולא יותר, מותר לו למשוך אור חוכמה. במדרגות מסוימות ההגבלה הזאת מתבטאת במילים "אסור לגלות סתרי תורה". זה אותו האיסור, אין שום דבר חוץ מזה.
ולמקובלים שנמצאים במדרגות עליונות, אין איסור. מפני שבמדרגתם יש אור דחסדים שמלביש את הסודות האלה. "סודות" נקראים אור חוכמה, גָ"ר דחוכמה.
שאלה: מהו המאור המחזיר למוטב?
המאור המחזיר למוטב הוא אחד מאופני השפעת האור העליון על האדם. כך הוא מופיע, לפי בקשת האדם.
יש אור עליון מופשט שנקרא "בורא", הוא מתגלה כלפי הכלים בכל מיני אופנים. כל מה שיש בכלים הוא השפעת האור העליון המופשט. הכלי עושה מהאור המופשט משהו מיוחד, על ידי שהוא רוצה אותו בצורה מיוחדת.
זאת אומרת, כשהאדם מבקש מהאור שיתקן אותו, האור מתקן. כשהאדם רוצה שהאור ימלא אותו, האור ממלא. כשהאדם רוצה שהאור יעשה אותו חכם יותר, האור עושה. העיקר הוא, שכל פעם שהאדם מבקש מהאור לעשות משהו, עליו לדעת מה לטובתו, לפי דרגות התפתחותו. כמו שאמר הרב"ש, שילד לא יכול לבקש סיכה לגרד בה את העין, ולדקור אותה [4]. הוא צריך לבקש את מה שמתאים עכשיו לטובת התפתחותו.
כך למשל, ילד מבקש מאמא שלו גלידה, והיא אומרת לו שהוא צריך לאכול דייסה. האדם יכול לצעוק כמה שהוא רוצה, אבל אם לטובת ההתפתחות הרוחנית שלו הוא צריך לאכול "דייסה", לא יתנו לו "גלידה". זה נקרא "עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך" [5]. האדם צריך לבקש מהבורא, בדיוק לפי מה שהוא צריך להיות כעת, רק אז הבורא יבצע בו את הפעולה. לא יכול להיות אחרת. ואם האדם לא מבקש מהבורא לבצע את הפעולה המתאימה לו כעת, הבורא יסובב אותו וייתן לו כל מיני ייסורים ומכות, עד שהאדם יתחכם ויבקש את מה שצריך.
כל הלימוד שלנו הוא כדי לא לעבור דרך הייסורים והמכות, אלא להרגיש ולהבין מיד מה אנחנו צריכים לבקש עכשיו, מה לטובתנו עכשיו בדרך המדרגה. לשם כך עלינו להתעלות מעל הרצון שלנו, ולאו דווקא להרגיש "אני רוצה גלידה". עלינו להרגיש מה יפעל לטובתנו כעת, כדי שנהייה קצת יותר משפיעים. וכשלומדים את הדברים האלה, מהספרים, מהקבוצה ומיתר האמצעים, אז מתחזקים ומבקשים את מה שלטובתנו באמת, את המאור המחזיר למוטב. זו כל התוספת, שנותנת לנו חוכמת הקבלה, האפשרות לדלג על דרך הייסורים.
וכל האנושות דומה לאותו ילד קטן שמנדנד לאמא שלו: "אני רוצה גלידה", ולא מקבל. היא מקבלת רק מכות וייסורים, הולכת ונעשית רעבה יותר ומסכנה יותר, עד שבסופו של דבר תתחכם. ואין ברירה, כי הבורא זה חוק, כדברי הכתוב "חוק נתן ולא יעבור" [6]. אין רחמנות. כל עוד האנושות לא תבין מה היא באמת צריכה לבקש, היא תקבל ייסורים ומכות.
ועל ידי הפצת חוכמת הקבלה משתדלים שהאנשות תבין מהר יותר את המצב הנוכחי, את התהליך שצריך לעבור, ושהיא תבקש מה שצריך לבקש. שרצון המבקש יהיה יחד עם רצון הנותן.
שאלה: איך האדם יודע מה עליו לבקש מהנותן, אם הוא אינו מכיר את המדרגה הבאה שלו? איך הוא יודע מה טוב בשבילו, כשהוא נמצא מתחת למחסום?
שאלה מוצדקת. כי היא אומרת, שאם האדם היה יודע מה יש באור, במדרגה עליונה יותר, אז ודאי שהוא היה מבקש משהו.
אבל, אם האדם היה רואה ויודע, הוא לא היה מבקש, אלא הוא היה בורח. כי כל מצב מתקדם יותר הוא מצב של יותר השפעה, רחוק יותר מהאגו.
איך האדם יכול לדעת מה המצב הבא שלו? את המצב הבא שלו האדם בונה בעצמו. במידה שהבורא נותן לאדם את המצב הנוכחי, ובתנאי שהאדם מתעלה מעל המצב בהתקשרות עם הבורא – "בורא" נקרא מדרגה עליונה יותר – האדם בונה את המדרגה הבאה שלו ומבקש להזדהות עם הבורא.
דווקא מהמצב של הריקנות, מהמצב הרע, המבולבל, הנגדי, האדם בונה בפועל את המדרגה הבאה. המדרגה הבאה היא שהאדם מתעלה מעל ההרגשה שלו, לבורא, למקור היחידי שהביא לו את ההרגשה, כדי לקדם אותו לטוב. כך האדם עולה ב"אמונה למעלה מהדעת". לכן המדרגה הבאה תמיד נבנית מהמדרגה הנוכחית, שהאדם מעלה למעלה, בהשפעה.
ולפני כן למדנו באות כ"ז שיש פרצופים, שהם מדרגות שבהן אנחנו פוסעים ועולים מלמטה למעלה. בעל הסולם אומר, שבכל מדרגה ומדרגה יש ראש וגוף, "ראש" נקרא סתרי תורה, "גוף" נקרא טעמי תורה. חלק מכל מדרגה, שנקרא ראש, אסור לגלות. חלק מכל מדרגה, שנקרא גוף, או טעמי תורה, מצווה גדולה לגלות.
המקובלים כותבים על כל מה שיש למעלה, על כל המדרגות. האם הם כותבים גם על סתרי תורה, על כל הראשים שיש לפרצופים? על כך עונה בעל הסולם:
כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חָכְמָה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות ראש הפרצוף. וז' ספירות התחתוניות מכונות בשם גוף הפרצוף.
ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות בשמותיהן הנזכרים למעלה, וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים, והן בתחתונים. כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר בעזרת ה'.
והטעם, שז' ספירות התחתוניות שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב, חיך אוכל יטעם. כי האורות המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים", והמלכות דראש מכונה "חיך". ומשום זה נקראים בשם "טעמי" תורה, כלומר המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש, אשר משם ולמטה אין שום איסור לגלותם, ואדרבא, שכר המגלה אותם גדול לאין קץ ולאין שיעור.
אכן ג' הספירות הראשונות הללו וז' הספירות התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות: או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות שאך אפשר לחלק, באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק סתרי תורה שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק טעמי התורה אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה.
איך הם עושים זאת? הם פשוט לא מגלים מה שקורה בראש הפרצוף. אי אפשר לגלות מה קורה בראש הפרצוף. בחוכמת הקבלה "אסור" נקרא אי אפשר, וזאת אנחנו שוכחים. האדם הרי לא יכול לתפוס או להבין את מה שנמצא בסתרי תורה, אם השכל שלו עדיין לא מגיע לזה. אלא "אסור" פירושו שמהדַרגה העליונה אי אפשר למסור את הדברים האלה לדרגה התחתונה. הדרגה התחתונה לא תבין אותם.
גם כעת אנחנו נמצאים ב"ים" של אור חוכמה, בעולם אין סוף. אבל מה זה עוזר לנו. במידה שהאדם מתקן את עצמו, עד כמה שהשכל שלו תופס, עד כמה שהמסך שלו מגיע, הוא נמצא ב"ים" הזה. ובמידה שלא מתקן, הוא לא יכול להיות בו.
בעליה מלמטה למעלה לא יכול להיות שום פגם, שבירה או קלקול. את מה שנראה לנו כקלקולים, המשיל הרב"ש לאדם שמסתכל על חייט שגוזר חתיכת בד, ומכיוון שהוא לא מכיר את עבודת החייט הוא לא מבין מה החייט עושה, למה הוא מקלקל. הבד היה יפה כל כך, והחייט גזר אותו לעשר חתיכות, עכשיו אפשר רק לזרוק את החתיכות לפח. הוא חושב כך, כי הוא לא מבין שיש פה תיקון ולא קלקול.
הקלקול היחידי הוא בתוך כל אחד ואחד, בצורה הפרטית שלו, שאינו מזרז את ההתפתחות שלו. אין קלקולים אחרים. אלא חוכמת הקבלה מתארת את הקלקול הזה במילים שלה כ"חטא אדם הראשון". לא פעם שמעתי אנשים אומרים שאדם הראשון מסכן, כי הוא חטא. אם לא היה חוטא, היה לנו טוב. הם אינם מבינים על מה הם מדברים, ומהו התהליך שאנחנו נמצאים בו.
לא במקרה מזכיר בעל הסולם בהקדמה את מעשה המרכבה ומעשה בראשית, ואומר שגם הם שייכים לגָ"ר דמדרגה. יש עוד הרבה מערכות ששייכות לגָ"ר דמדרגה, אבל בגלל הגמרא המדברת על המערכות האלה, הוא מזכיר דווקא אותן. הרבה אנשים אומרים, שאסור ללמוד את חוכמת הקבלה, שמא חס וחלילה ניכנס למעשה מרכבה. על איזה מעשה מרכה הם מדברים? באיזה ספרים כתוב לאן נכנסים? הם אינם מבינים שבמעשה המרכבה, מדובר על תנאים, על איך האדם צריך להתנהג בכל מיני מצבים, וכיצד לעזור לעצמו.
גם כשהמקובלים אומרים "קלקולים", צריך להבין שזה לא קלקולים. אדם שמגיע לדרגה האחרונה, לאהבה, לגָ"ר דאצילות, רואה ומגלה שהבורא לא עשה לאף אחד שום רע, מבריאת העולם ועד כה, וגם לעתיד, עד גמר התיקון והלאה. זה מה שמתגלה לאדם, וכתוצאה מכך, הוא מגיע לאהבה שלמה.
למילים הכתובות בספרי הקבלה צריך לתת את היחס הנכון, ולא כמו של העולם שלנו.
אות כ"ח
ומקור הדברים הללו תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב [כמו שכתוב] (ישעיהו כ"ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'; מאי למכסה עתיק [מה זה למכסה עתיק] , זה המכסהדברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו [ומה הם] , סתרי תורה. ואיכא דאמרי [ויש האומרים] , זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו, טעמי תורה.
ופירש רשב"ם ז"ל, וזה לשונו "עתיק יומין": זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [כמו שכתוב] ועתיק יומין יתיב [ועתיק יומין יושב] , "סתרי תורה": הוא [זה] מעשה מרכבה, ומעשה בראשית, ופירושו של שם, כדכתיב [כמו שכתוב] זה שמי לעלם, "והמכסה": היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמו שכתוב ב"אין דורשין". "לבו דואג", הכוונה שתיקן את כל הלב שלו. כל הרצונות כבר מתוקנים. "זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין" – והכי משמע [וכך משמע] , למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה, ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם, ומי שמגלה אותם זוכה למה שאמר בפסוק זה, עד כאן לשונו.
שאלה: במאמר "מהותה של חוכמת הקבלה" בעל הסולם כותב: "ועל כן בהכרח שאין מוסרין מעשי מרכבה שהיא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו". למה כוונתו?
מעשה מרכבה היא המערכת העליונה, שממנה יוצאת ההנהלה, ההשגחה הגלויה, ולאחר מכן הנסתרת כלפי התחתונים, ההשגחה על כל מערך התיקון. המקובלים אומרים שהמערכת הזאת היא חוכמת הקבלה. אבל לא רק המערכת העליונה היא חוכמת הקבלה, אלא יש מערכת מרכבה, וממנה נמשכת השתלשלות למטה, כלפי התחתונים, כמו שהיא מתגלה לתחתונים. המרכבה נקראת ראש וההשתלשלות למטה נקראת גוף, או טעמים (שרטוט 1). הטעמים האלה מתגלים בכל העולמות, כולל העולם שלנו, שממנו אנחנו מתחילים להתעורר עם הנקודות שבלב.
שרטוט 1
בעל הסולם מסביר, שחוכמת הקבלה היא גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה [7]. מה הוא הגילוי? ההשתלשלות היוצאת למטה ממערכת המרכבה, ומתגלה בטעמים, בזָ"ת של כל פרצוף ופרצוף (שרטוט 2). ולכן אנחנו, המשתוקקים לגלות את הבורא, צריכים להתקשר לזָ"ת של כל פרצוף ופרצוף. וכשנתקן זאת, נעלה לדרגת ראש ונתחיל להבין את המערכת המנהלת אותנו.
שרטוט 2
בכל שלב, עד שעולים לראש, למרכבה, יש גם גָ"ר וזָ"ת (שרטוט 3). אבל את הגָ"ר המקובלים לא מפרשים בכלל. בדומה לכך, שגם לילד לא מפרשים את המחשבות של הגדול, כיצד הגדול משחק איתו וכיצד הוא מגדל אותו. אלא רק כשהילד גדל ומגיע נניח לגיל עשרים, הוא מתחיל להבין ולהשיג מה זה להיות גדול (שרטוט 3). עד גיל עשרים, הוא לא מבין דבר. כולם כביכול משחקים איתו, נותנים לו ומטפלים בו. אותו הדבר קורה לנו בזָ"ת של כל פרצוף ופרצוף, בטעמים.
שרטוט 3
אז גם הטעמים נקראים חוכמת הקבלה. הטעמים הם גילוי הבורא לנבראיו שבעולם הזה. אבל חוכמת הקבלה האמיתית, הדרך שבה הבורא מנהל את העולם באמת, גילוי הבורא במצב כמו שהוא, הם בגָ"ר דאצילות, במערכת המרכבה. ולשם אנחנו חייבים להגיע בסופו של דבר. אלא שכל העבודה להגיע לשם היא למעלה מהדעת, ולכן המקובלים אומרים שמטפלים רק בטעמים.
ובכל זאת, בשום מקום ובשום צעד אין לאדם אפשרות לומר מה אסור, ומה מותר. אפשר לומר זאת כלפי מעשים בעולם הזה, כלפי שמירת הכשרות, הדינים וההלכות שב"שולחן ערוך". אבל על הרוחניות, לא ניתן לומר זאת. ברוחניות נותנים לאדם אפשרות להתגבר על משהו. כשהוא מתגבר עליו ובונה את הכלי, כשהוא עולה מעל הרצון לקבל שלו, יש לו מידת השפעה מיוחדת.
אפשר לתאר זאת בשרטוט: כשהאדם נמצא בהסתר מתגלה לו רע. והוא, מתוך הרע הזה, יכול להתגבר ולהיות בהשפעה כלפי הבורא. למרות כל הרע שהאדם מרגיש, הוא מייחד בכוונה שלו את כל הדברים שקורים לו עם הבורא, הוא מצדיק את הבורא ונמצא איתו בדבקות, עד כמה שהוא מסוגל לעת עתה. במידה שהוא בנה את הכלי שלו, הוא מקבל גילוי (שרטוט 4). זו כל עבודת האדם.
שרטוט 4
זאת אומרת, האדם תמיד מתקדם מבניית הכלי להרגשת המילוי בתוך הכלי. לכן לא יכול להיות שהאדם יגלה משהו שהוא מעבר ליכולתו, מעבר לנפח של הכלי שלו. כי את הכלי שלו הוא בונה תחילה, ורק לפי החיסרון שלו, הוא הולך לקבל. חוץ מזה, הוא לא יודע שום דבר.
גם עכשיו אנחנו נמצאים באור אין סוף וכל העולמות גלויים, אבל אנחנו מגלים אותם רק לפי הכלים שלנו. לכן אין לנו שום פחד, כי ברוחניות "אסור" נקרא אי אפשר. הדבר נזכר פעמים רבות בספרי הקבלה [8].
שאלה: האם הגילוי במדרגות הרוחניות נקרא ראש הפרצוף, או מעשה מרכבה?
לא. הגילוי שבו הבורא מתגלה לאדם, זה לא מעשה מרכבה. גילוי זה מה שהאדם תופס בכוונה שלו ב"על מנת להשפיע", אז הוא משווה את הפעולה שלו עם הבורא. כמו ילד שרוצה להידמות לגדול, אבל לא מבין ולא מסוגל להבין את המחשבות של הגדול. הוא מתחכם רק עד הדרגה שבה הוא מסוגל לעשות את אותה הפעולה כמו הגדול. הוא לוקח פטיש קטן מפלסטיק, מסתכל על אביו ודופק בפטיש כמוהו. לזה יש לו שכל. את זה אביו מלמד אותו, לעשות פעולה דומה לשלו. הוא לא מבין למה אביו עושה לו את זה כתרגיל, ומה יצא לו מהתרגיל. אלה כבר מחשבות הבורא.
כשהילד יגדל ויגיע לגיל עשרים, הוא יתחיל להשיג. הוא בעצמו יהיה בדרגת "אבא", ואז הוא ישיג. עד אז, הראש של הפרצוף שלו, הוא איך להתחכם בפעולה שאביו מראה לו, ולא יותר. את המחשבות שלו הוא לא משיג. מערכת המרכבה היא מערכת של מחשבת הבריאה, המחשבות של הבורא עצמו, ולא שלנו.
המחשבות שלנו הן איך להתחכם, איך להיות דומים לו. גם זה דבר גדול, להשתדל להיות דומה לבורא. במצבנו הנוכחי אנחנו לא חושבים על המחשבות של הבורא, "מה הוא חושב עלינו, ולמה הוא סיבב לנו כך או אחרת", אלה המחשבות של המערכת הגדולה של כל הנשמות.
מערכת המרכבה זה כל "אדם הראשון" (שרטוט 5). מתוך המערכת הכללית של "אדם הראשון", אנחנו מתחילים להבין למה הבורא התייחס אלינו כך או אחרת. להבנה הזאת האדם יכול להגיע רק עם הכלי שלו, שמזדהה עם כל "אדם הראשון".
שרטוט 5
האדם צריך להגיע לדרגת האהבה, להתכלל מכל יתר הנשמות. רק אז הוא מתחיל לכלול בו את מערכת המרכבה. זה נקרא לגלות את מערכת המרכבה. אבל אם האדם לא יכול להזדהות עם כל יתר הנשמות, להתחבר אליהן באהבה ללא גבול, כמערכת אחת, אז הוא לא נכלל ממערכת המרכבה. מרכבה זה הקשר בין כל הנשמות. צריך להבין באיזו דרגה מדובר.
אז יש האומרים ש"אסור" לנו לגלות את מערכת המרכבה. ודאי שאסור, "אסור" פירושו אי אפשר. אי אפשר לגלות את המערכת של כל הנשמות לפני שהאדם תיקן את כל טעמי התורה שלו, את כל הגופים הקטנים שלו בכל הפרצופים, את כל הכלים ב"על מנת להשפיע". כשאדם מתקן אותם ב"על מנת להשפיע", מתגלה לו כל המערכת לפניו, והוא נכלל בה.
הדברים האלה פשוטים. רק יש בלבול, ורואים עד כמה הוא גדול אפילו אצל אנשים שבאים ללמוד איתנו. זאת מפני שהם שמעו שאסור להיכנס ללימוד חוכמת הקבלה. "כאן זה הגיהינום", מפחידים אותם, "שם גן עדן, זו מערכת המרכבה, כאן בראשית, שם אחרית". אבל האמת היא שחוץ ממערכת "אדם הראשון" אין שום דבר. ואותה אנחנו מתקנים בחלקים. ככתוב: "מעלים בקודש ולא מורידים", כלומר, אם האדם הולך לפי חוכמת הקבלה, הוא לעולם לא יכול לטעות. בסופו של דבר, זה מה שבעל הסולם רוצה להסביר, כנגד הבורות ששולטת באנשים.
בחוכמת הקבלה לא נותנים לאדם להיכנס לאיזה מצב לפני שהוא בעצמו בונה את הכלים שלו לאותו המצב. לכן אי אפשר לטעות בה ואין בה שום דבר מסוכן. אם כך, למה המקובלים אמרו ש"אסור"? מפני שהאנושות עוד לא הייתה מוכנה לעבודה הזאת, היא הייתה צריכה לסבול מספר מסוים של מצבים, עד שהנקודה שבלב תתעורר. זה הכול. ולא בגלל מה שכתוב בגמרא ב"אין דורשין".
אות כ"ט
הרי לך במפורש, ההפרש הגדול בין סתרי תורה, אשר המשיגם",זאת אומרת, מי שמשיג סתרי תורה, נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם בגמרא בפירוש הכתוב) בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם טעמי התורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים. וְהָאִיכָּא דְּאָמְרֵי לא פְּלִיגֵי אַלִּישְׁנָא קַמָּא[לא חולקים על הדעה הראשונה] , אלא רק משמעות "דורשין" אִיכָּא בֵּינַיְהוּ [אלא רק משמעות המילה "דורשים" יש ביניהם] , אשר הַלִּישְׁנָא קַמָּא דּוֹרְשִׁין סֵיפָא דִּקְרָא "וְלִמְכַסֶּה עָתִיק"[אשר הלשון הראשונה דורשים סוף הפסוק "ולמכסה עתיק"] ועל כן מפרשין השג השכר הגדול על מכסה את סתרי התורה, וְהָאִיכָּא דְּאָמְרֵי דּוֹרְשִׁין רֵישָׁא דִּקְרָא[והיש אומרים דורשים תחילת הפסוק] "ולאכול לשבעה" שמשמעותו "טעמי תורה", בסוד הכתוב וחיך אוכל יטעם, כי אורות הטעמים מכונים אכילה, ועל כן מפרשים השג השכר הגדול הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה [אין פילוג ביניהם אלא אחד מדבר על סתרי תורה והשני מדבר על טעמי תורה] . אבל אידי ואידי [אלה ואלה] סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות ואת טעמי התורה חייבים לגלות.
אות ל'
הרי לך תשובה ברורה על הקושיות: הרביעית, והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל וגם בספרים הקדושים שאין מוסרים אותה אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו', היינו את אותו החלק שנקרא סתרי תורה, שהוא בחינת ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה אלא לצנועים, ובתנאים ידועים, שבכל ספרי הקבלה שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם, כי הם הדברים שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא.
אין מה לפחד לפתוח כל ספר בחוכמת הקבלה, בתנאי שהוא מהספרים האמתיים. את הספרים שאינם אמיתיים, לא כדאי לפתוח מלכתחילה. אין בהם סתרי תורה, וגם לא טעמי תורה. אין בהם כלום. אלא מה שמובא בספרים האמיתיים, הוא רק מה שמותר למקובלים לגלות, ומה שמותר לעסוק בו, ללא שום פחד שאפשר לקלקל בזה משהו.
ואדרבא אמור אתה, אם אפשר להרהר ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה משופרי דשופרי [מהטובים שבטובים], כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והרב אלעזר מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השולחן ערוך, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה אשר נעשה למצוא חן בעיני השם יתברך, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה, כי אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות שחס ושלום רשעים גמורים יסתכלו בו,
ואם כן אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה,אם היו רזי תורה בספרים האלה. וחס ושלום להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמו שכתוב באין דורשין (במסכת חגיגה).
אלא בהכרח, שכל הספרים הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת טעמי תורה, שעתיק יומין כיסה אותם מתחילה, ואחר כך גילה אותם בסוד חיך אוכל יטעם,במידת השתוות הצורה שהאדם נכנס לטעמי התורה. שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים קי"ט), ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.
שאלה: האם סתרי תורה הם הסיבה לפעולות הבורא?
לא. צריך להבין שאין לנו כל קשר לסתרי תורה. סתרי תורה זו המערכת של מחשבת הבריאה להיטיב לנבראים. נוכל להבין אותה, רק אם גם אנחנו, כמו הבורא, נתחיל להיטיב לנבראים. להיטיב לנבראים האדם יכול, בתנאי שהוא מתקן את האגו שלו, מתעלה מעליו. זאת אומרת, בתנאי שהוא עובר הסתר כפול והסתר רגיל, ורוכש כלים גלגלתא ועיניים בדרגת שכר ועונש.
כאשר האדם תיקן את עצמו לגמרי בשכר ועונש, הוא רואה את פעולות הבורא מההתחלה ועד הסוף. זה נקרא "מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד" [9]. ואז, לאחר שכר ועונש, עליו לגלות איך הבורא מתייחס לאחרים. וכשהוא מגלה זאת, אצלו זה כעדות, והוא מתחיל לאהוב את הבורא באהבה בלתי מוגבלת. הוא כבר בטוח שהבורא לא יעשה ולא עשה לאף אחד שום דבר רע. וזה סימן שהוא לגמרי טוב. ככתוב, הכול "ממעשיך הכרנוך" [10].
כשהאדם מגיע לאהבה בלתי מוגבלת לבורא, הוא מתחיל לעשות פעולות כמוהו, באהבה, בנתינה, בהטבה כלפי כל יתר הנשמות. אז מתגלה לו המערכת שנקראת מערכת המרכבה, והוא נכלל בה. הוא מתחיל להבין את המחשבות האמיתיות של הבורא כלפַיו וכלפֵי כולם, כי הוא נעשה כמוהו, כמו הבורא. ואז, מתוך המעשים שהוא עושה כמו הבורא, מתוך שהוא משפיע לכולם, הוא מתחיל להבין את המחשבה הראשונה של הבורא: למה הוא ברא כך, למה עשה כך, מה התועלת של הבורא מכל זה, ומה התועלת של האדם עצמו מזה, שהוא כמו הבורא.
קשה להבין ולתפוס על איזו דרגה גבוהה מדובר. זהו התיקון הכללי, שכולל הכול, כל מה שרק יכול להיות. מי שלא יודע איך לכתוב על זה, לא יכול לכתוב על זה. ואפילו אם היה כתוב משהו על זה, האם היינו יכולים להבין מתוך זה איזו מילה?
בארכיון של "בני ברוך" שמורים כתבי מקור שכתב בעל הסולם לעצמו. לא ניתן להבין מילה ממה שכתוב בהם, כי הם חיבורי אותיות ומילים לא מהעולם שלנו. השורשים של מילים מהעולם שלנו, הם לכל היותר מזָ"ת דבינה דאצילות. למעלה משם אין לנו שורשים. אין בעולם שלנו מילים לדבר בהן על למעלה מזָ"ת דאצילות, היכן שנמצא גָ"ר דאצילות, היכן ששולט האור עצמו ללא כלי. בעל הסולם כותב על כך ברמזים. אפילו מי שנמצא בתהליך התפתחות רוחני, לא יכול להיות שתהיה לו הבנה בכך.
עלינו רק להבין על מי ועל מה מדובר. מדובר על הטבע של המדרגות העליונות, ומי שמגיע למעשה מרכבה, למעשה בראשית, נכנס לאזור כזה של התיקון, שממנו הוא כבר לא יכול להיות בקשר עם בני אדם ולדבר איתם בשפה משותפת. כמו שבעל הסולם כותב בכתב יד שלו "הנבואה", שהוא הגיע לדרגה כזאת שלא היה לו קשר עם בני אדם. הוא הסתכל עליהם, מסכנים ואומללים, חיים מהיד לפה, ולא ידע איך לעזור להם. לכן הוא ביקש לרדת מדרגתו. אז נעשתה שפה משותפת בינו לבין בני האדם, והוא היה יכול לכתוב את "תלמוד עשר הספירות", את פירוש ה"סולם" ל"ספר הזוהר" וכן הלאה [11].
אנחנו רואים כיצד אנשים שנמצאים בדרגה הבהמית מדברים כמבוגרים בינם לבין עצמם, כאבא ואמא למשל, וכיצד הם מדברים עם תינוק או ילד קטן. באיזו מידה הם מקטינים את דרגתם, באיזה מושגים ובאיזה צורה הם מדברים. מדובר רק על דרגה בהמית אחת, גדולה קצת יותר, ובכל זאת כמה גדול ההבדל. ואילו ברוחניות מדברים על מדרגות שההבדל ביניהם הוא עולם שלם.
אז זה מה שבעל הסולם מסביר. מי שרוצה לקבל את דבריו, יקבל אותם. ומי שלא רוצה, תמיד יכול למצוא תירוץ. כנגד דבריו לא צריך לומר דבר, אלא רק לומר "לא רוצה", עד שהחיים יחייבו. נקווה שאנחנו וכל האנושות נהיה חכמים להבין שחוכמת הקבלה היא האמצעי היחיד להגיע לאושר.
[1] קידושין דף ל ע"ב; איכה רבה, פתיחה, אות ב.
[2] חגיגה דף יא ע"ב: " אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו".
[3]מנחות דף צט ע"א.
[4]ר' ברוך אשלג, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", מאמר ט, בתוך: שלבי סולם (תלמוד בבלי), כרך ה.
[5] אבות ב, ד.
[6]תהילים קמח, ד.
[7]ר' יהודה אשלג, "מהותה של חכמת הקבלה", בתוך: קבלה למתחיל (בני ברוך, תשס"ז), עמ' 21.
[8] ראה למשל, ר' יהודה אשלג, "גילוי טפח וכיסויי טפחיים", כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה", חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם (קבלה לעם תשס"ז), עמ' 93.
[9]תהילים פה, ט. בעל הסולם מסביר על כך באות נו ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
[10]"שיר היחוד", סדר ליל יום כיפור, מחזור ליום הכיפורים.
[11]כתב יד "הנבואה" שמור בארכיון "בני ברוך" בפתח תקוה