אותיות ל"א – ל"ה
אות ל"א
וצריכים מאד להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בּוּקֵי סְרִיקֵי [דברי סרק] , עד לבלי סבול. וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל' דיבור המתחיל "נָתִיב תִּנְיָנָא "), וזה לשונו, נתיב תנינא [נתיב שני] , ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מַאי ורוח [מה זה "ורוח"?] , אלא בודאי בְּזִימְנָא דִּשְׁכִינְתָּא נְחָתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִיב עַל אִנּוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחָא בֵּינַיְהוּ וכו'. כל הבשר חציר, כֹּלָא אִנּוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר. וְכל חסדו כציץ השדה, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִיןוכו'. ואפילו כל אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין. בְּהַהוּא זִמְנָא, וַיּזְכר כי בשר המה רוח הולךְ ולא ישוב לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְּמָשִׁיחַ.[בזמן שהשכינה הקדושה ירדה בגלות, רוח זה נושב על אלה העוסקים בתורה, מפני ששכינה הקדושה נמצאת ביניהם. כולם כבהמות האוכלות חציר. כל חסד שעושים, עושים לתועלת עצמם. ואפילו כל אלה שכן לומדים תורה, כל חסד שעושים עושים לתועלת עצמם. באותו זמן, רוח עוזב ולא חוזר לעולם, וזהו רוח המשיח].
זאת אומרת, הדבר החמור הוא, שיש רוח של משיח בין בני אדם העוסקים בתורה, ומפני שהם עושים משהו לא נכון, רוח המשיח הולך ולא שב, והם נשארים במצבם כבהמות, ללא שום תקווה לצאת ממנו.
וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין, דְּיֵזִיל מִן עָלְמָא, וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְּאִלֵּין אִנּוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְתָא יְבֵשָׁה, וְלָא בָּעָאן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּחָכְמָה דְּקַבָּלָה, דְּגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְּחָכְמָה, דְּאִיהִי י' מִינַּהּ [אוי למי שגורם שרוח המשיח יסתלק ולא ישוב לעולם, הם עושים את התורה יבשה, ואינם רוצים להשתדל בחוכמת הקבלה, שגורמים שיסתלק מַעְיַן החוכמה, שהיא י' ממנה] וכו'.
וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוח דמשיחַ וְאִיהוּ רוח הקדש, וְאִיהוּ [והוא] רוח חָכְמָה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. פִּקּוּדָא תִּנְיָנָא, ויאמר אלקִים יהי אור ויהי אור, דָּא אַהֲבָה, דְּאִיהוּ אהבת חסד, הָדָא הוּא דִּכְתִיב וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. וַעֲלֵהּ אִתְּמַר, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ וכו', רְחִימוּ וּדְחִילוּ, עִקָּרָא דִּילֵיה. בֵּין טָב וּבֵין בִּישׁ, וּבְגִין דָּא אִתְקְרִיאַת הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה, עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. וּבְגִין דָּא , אמר קודשא בריך הוא, השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דְּאִיהוּ רְחִימוּ בלאו פרס, ולא על מנת לקבל פרס, דְּיִרְאָה ואהבה על מנת לקבל פרס, אִיהִי שֶׁל שִׁפְחָה, תחת שלוש רגזה הארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, וְשִׁפְחָה כי תירש גְּבִרְתָּה [ויסתלק רוח המשיח, רוח הקודש, רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. מצווה שנייה, "ויאמר אלוקים יהי אור", זה אור האהבה, אהבת חסד, כמו שכתוב "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". ועל זה נאמר "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", אז היא, האהבה שלא על מנת לקבל פרס, שאם יראה ואהבה על מנת לקבל פרס, זהו שפחה, שפחה כי תירש גבירתה].
יש הרבה כוחות שהאדם יכול לקבל. תיקוני הזוהר קוראים להם רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראה, שבכללות הם האור, במקום חושך. האדם רק צריך לדעת איך להתייחס למצב הנקרא "רוח המשיח המרחפת" על פני לומדי התורה. לומדי התורה יכולים לגרום לכך שרוח המשיח תסתלק, ויכולים לגרום לכך שרוח המשיח תתקן את המצב, ותביא לגילוי המשיח. על כך מדובר ב"ספר הזוהר".
אות ל"ב
ונתחיל לבאר את תיקוני הזוהר מסיפא לרישא [מסוף לראש] , כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם בעסק התורה והמצות על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה שתצמח לו איזו טובה מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב [כתוב] ושפחה כי תירש גברתה, שלכאורה קשה, הרי קיימא לן [כתוב] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, ולמה רגזה הארץ. ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא, גם המליצה "שיורשת את גבירתה" איזו ירושה ישנה כאן.
הדבר העיקרי שעלינו להבחין בו הוא, מהי שפחה ומהי גבירתה. אם אדם מרגיש בתוכו מצבים שונים כלפי הבורא, ומפרש אותם להנאת עצמו, האם זה גבירתה או שפחה? זה נקרא שפחה, כי זו עדיין לא הכוונה להשפיע. אבל בשפחה הזאת יכולים להיות שני מצבים: שפחה שהיא יורשת גבירתה, שאז האדם אף פעם לא מגיע לגבירתה, אלא השפחה הזאת הולכת וגדלה למימדים כאלה, שהאדם נמצא בגלות ממש, בשליטתה של השפחה; או שהשפחה הופכת להיות יותר ויותר קטנה, ומפנה את המקום לגבירתה.
כל אדם מתחיל מאותו מצב שממנו מתחילים כולם. אבל השאלה היא, איך הוא מברר ובודק את הכיוון שלו. מהמצב הלא מתוקן שלו שתמיד נקרא "שפחה", איך הוא בודק באיזה מצב הוא נמצא, והאם הוא מתקדם למלכות דקדושה, או למלכות דקליפה? זה העיקר.
ואומר בעל הסולם, שהיראה והאהבה, שיש לאדם בעסק התורה והמצות על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה שתצמח לו איזו טובה מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתוב ושפחה כי תירש גברתה, כי הוא עוסק בתורה "על מנת לקבל פרס".
ואם יש לאדם כוונה "על מנת לקבל פרס", האם אסור לו לעסוק בתורה? הרי מובן מאליו שהוא ניגש לתורה בגלל שהוא רוצה ליהנות ממנה, שיהיה לו טוב. ולא חשוב אם הוא רוצה שיהיה טוב לו, למשפחתו או לעמו, העיקר שהוא חושב על רווח כלשהו. במה? את ה"טוב" כל אחד מתאר לעצמו.
וממשיך בעל הסולם, שלכאורה קשה, הרי כתוב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, ולמה רגזה הארץ. כלומר, ודאי שהאדם מתחיל מכוונות לטובת עצמו. ואיך יוציא את עצמו מהכוונות לטובת עצמו, אם הבורא ברא אותו כך. אם כך הוא בנוי. לכן נשאלת השאלה, למה רגזה הארץ. איך האדם יכול לצאת מהמצב שבו הוא בטוח מגיע ללמוד בכוונה לא נכונה, ובאופן טבעי בטוח ממשיך למצב שנקרא "שפחה שתירש גבירתה"? הרי הטבע שלו מוביל אותו רק לכך, ולא ייתן לו להגיע לשום דבר אחר.
ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא, גם המליצה "שיורשת את גבירתה" איזו ירושה ישנה כאן. זאת אומרת, אם נתנו לאדם לעסוק בתורה ומצוות והוא נמצא בתחילת הדרך, השאלה היא איך יצא ממצבו המסוכן ויבחר ללכת לשפחה דקדושה ולא לשפחה דטומאה. שפחה דקדושה, היא השפחה שמביאה את האדם למלכות דקדושה, לגבירתה. ועצם ההבחנות הוא במצב המסוכן הזה.
יש דרכים רבות להסביר את ההתקדמות הנכונה לעבר מטרת הבריאה. באגרת י"ז כותב בעל הסולם שהכלל "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", הוא שמכוון את האדם להיכל המלך [1]. כאן מסבירים חכמי ה"זוהר" את ההתקדמות הנכונה במשל "שפחה כי תירש גבירתה". רצונות האדם שבינתיים הם בכוונה "על מנת לקבל" נקראים שפחה, ואותם הרצונות שאליהם האדם צריך להגיע בכוונה "על מנת להשפיע" נקראים גבירתה. השאלה היא איך להגיע, איך ללכת לכיוון הנכון, להתקדש.
אות ל"ג
והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב, ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה, אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה.
בעל הסולם כותב על אדם שנמצא במצב מסוים שממנו הוא יכול או לרדת למטה, או לעלות רוחנית (שרטוט 1).
שרטוט 1
המצב הנוכחי הזה של האדם נקרא שפחה (שרטוט 2), או שפחה טמאה או שפחה קדושה. האדם עצמו הוא שקובע בהיפוך שלו, לאן הוא רוצה לסחוב את עצמו, אם למטה לקליפה או למעלה לקדושה (שרטוט 2). בכל רגע ורגע האדם קובע באיזה מצב להיות.
שרטוט 2
אין הכוונה שברגע אחד הוא החליט לא נכון, וחייו הסתיימו. אלא כל עוד האדם לא הגיע לקדושה או חלילה מגלה את עצמו שהוא במצב ההפוך ואז משנה את המצב, בכל רגע ורגע הוא מחליט באיזה מצב להיות. כל עוד האדם לא זכה לגילוי ההשגחה, לגילוי פני ה', לגילוי הבורא, הוא נמצא במצב של בחירה. והבחירה היא לאן לזוז בין שני החצאים האלה, לקליפה או לקדושה (שרטוט 3).
שרטוט 3
שאלה: האם השפחה צריכה לחפש את הגבירה, ולראות מה היא רוצה, לאן היא מושכת?
כן. האדם צריך לברר. האדם הוא שמכוון את עצמו, באיזו כוונה הוא ניגש לתורה. השינוי נעשה על ידי התורה, ואת הכיוון קובע האדם. זה מה שכותב מרח"ו. שעל ידי חוכמת הקבלה, או על ידי תורה אחרת, האדם משנה את הכיוון שאליו הוא הולך.
ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" איננה ההקדמה של בעל הסולם. זו הקדמה של מרח"ו, שמקורה באר"י. וכמשיח בן יוסף, כמי שמסדר לנו את כל תהליך התיקון, את היציאה מהגלות, האר"י רוצה לומר, שבזמננו, כלומר מזמנו והלאה, מי שלא עוסק בחוכמת הקבלה, בטוח שלא יכול לכוון את עצמו לקדושה. זה מה שהוא רוצה לקבוע במילים פשוטות. נִראה זאת בהמשך ההקדמה. אין כאן עניין של "כך אנחנו רוצים או לא רוצים", אלא כך מסודרים צינורות השפע מלמעלה. רק דרך מי שלומד את חוכמת הקבלה מושפע שפע אור המחזיר למוטב.
ומה שהאר"י רוצה לומר הוא, שהבחירה היא בין קליפה לקדושה (שרטוט 3). קודם כל באיזו שפה אדם לומד את התורה. התיקון נעשה על ידי התורה בוודאי, אלא שבתורה יש נגלה ויש נסתר ותלוי באיזו שפה האדם לומד אותה. בהחלטה הזאת האדם למעשה קובע האם הוא נכנס לשפחה דקדושה או לשפחה דקליפה. אין אפשרות אחרת. האר"י קודם כל רוצה לתת לאדם כלים שבהם הוא יכול לקבוע את גורלו.
אמנם, אם אין אמונתו שלימה חס ושלום, ואינו עוסק בתורה ובעבודה אלא רק מטעם שהשם יתברך צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה חס ושלום על ידיה לבוא לשמה, ועל כן באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה. ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה שנקראת ארץ, כנודע, כי אותן התורה והעבודה שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת השפחה, יורשת חס ושלום את הגבירה.
אם אדם עוסק בתורה ומצוות כמו שלימדו אותו, כמו שאמרו לו שהעסק צריך להיות, ולא מגלה בעסק הזה חיסרון לעצמו, חיסרון לתקן את עצמו, אלא עושה בגלל שה' ציוה, זאת אומרת, שהוא חושב שיש גורם חיצון להתעסקותו בתורה ומצוות, והוא לא עוסק מבחינת "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", לא מתוך היצר שלו, לא מתוך הרצון שלו, לא מתוך הדחף הפנימי שלו, אז לא יוצא מזה שום דבר טוב. אפילו אם הוא איכשהו מתאר לעצמו את הבורא.
האדם חייב לגלות את החיסרון הפנימי שלו, שהחיסרון הזה דוחף אותו לתיקון, לשינוי, לתורה. ואם הוא עוסק בתורה בגלל שה' ציוה, הוא בטוח נכנס לקליפה. כפי שאפשר לקרוא באותיות י"ז וי"ח, מצוות לימוד תורה היא "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "מאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, מצוות לימוד תורה היא שהאדם מגלה את היצר רע ומגלה את תורה, כי היא באמת התבלין ליצר רע. "תבלין" נקרא שהתורה היא רק תוספת ליצר רע, לעשות ממנו יצר טוב, שיהיה בגודל של כל הנשמה שלו.
שאלה: ניקח לדוגמה ילד שאביו מבקש ממנו לעשות משהו למענו. הילד לא רוצה לעשות, אבל בכל זאת עושה מתוך כוונה לרצות את אביו. האם גם הפעולה שאנחנו עושים בלי רצון, אלא כדי לרצות את מי שצווה אותנו לעשות, היא כוונה?
ילד שכל חייו יישאר במצב שבו הוא עושה לא בגלל שהוא רוצה, אלא כדי לרצות את אביו, יישאר ילד שמבצע את הפעולות שאביו דורש ולעולם לא יפַתֵח את עצמו למשהו גדול יותר. זאת אומרת, שבמגע עם מה שהוא עושה, הילד חייב להבין מי מחייב אותו, למה הוא מחייב אותו, למה זה לטובתו, וכן הלאה. על יסוד זה הוא צריך לבנות את האישיות שלו.
וגם האבא, אם הוא רוצה לחנך את הילד נכון, הוא לא יעשה ממנו רובוט שפועל רק כדי שיאהבו אותו, או כדי לעשות תענוג לאבא. אבא אגואיסט רוצה שהילד יעשה לו תענוג. אבל אם האב מתייחס לילד אחרת, אז הוא יברר יחד איתו את דרכים מתקדמות יותר ליצירת האישיות של הילד.
אנחנו לא באנו לעולם רק כדי לעשות את רצון הבורא, כמו חיות או מלאכים שמבצעים בצורה אינסטינקטיבית, טבעית, את רצון הבורא. במה משה ניצח את המלאכים? בכך שאין להם יצר רע, ולכן הם לא צריכים תורה [2]. זאת אומרת, אם האב מדכא את רצון הילד ואומר לו לעשות בגלל שהוא מבקש, אז הילד פועל כמו רובוט, כמו מלאך. ובזה הוא לא בונה את האישיות שלו. דווקא גילוי יצר הרע ותורה תבלין, זה כנגד זו, הוא שבונה את האדם.
חוכמת הקבלה לא עוסקת בחינוך בדרגה הגשמית, אבל לא טוב לחנך את הילדים לרָצות את רצון אביהם. מטרת החינוך שחוכמת הקבלה רוצה להביא לאדם, היא שבאמת יצמח ממנו אדם, ולא ילד ששומע בקול אביו וכעבור חמש שנים זורק אותו יחד עם כל המוסר שלו. אם רוצים לבנות אדם, חייבים לעורר בילד את כל הבירורים, ולא לדכא אותו עם משפטים כמו "תעשה טובה לאבא", או "כשתהייה אבא, כך ינהגו גם בך". זה לא חינוך. יש בו בעיה.
ואם מדברים על הדוגמה הנכונה, האידיאלית, הרי שהאב צריך לגלות לילדו למה הוא בעצמו לא רוצה לעשות את הפעולה שהוא מבקש מבנו לעשותה: שהאב מבקש ממנו, כדי שעל פני הפעולה הילד ילמד איך להתמודד עם הרצון לקבל שלו, ושהאב הנמצא כבר מעל הרצון לקבל שלו. בשמחה היה מבצע את הפעולה.
לא כאן המקום לעסוק בחינוך. האנושות טועה בחינוך כבר אלפי שנים. לפתוח את הנושא הזה, זה כמו לפתוח תיבת פנדורה. לנו יש חינוך משלנו, עלינו ללמוד את מה שבעל הסולם אומר. אם נלך בעקבותיו נגיע לחינוך הנכון. לא יהיו לנו עימותים עם הילדים, כל הבעיות יבואו על פתרונן.
אות ל"ד
ופירשו תיקוני הזוהר סוד השבועה, דאם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ, שהוא נמשך דוקא, ע"י העסק בתורה ובמצוות שלא על מנת לקבל פרס,
והטעם כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החָכְמָה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה שהמשיכו ישראל. ואור החָכְמָה הזה, הוא סוד הכתוב, ונחה עליו רוח ה', רוח חָכְמָה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה' (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח, כמו שנאמר שם להלן, ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ.
כי אחר שישראל ממשיכין על ידי אור החסד, את אור החָכְמָה, בסוד רוח חָכְמָהוּבִינָה וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'. הרי, שהכל תלוי בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך אור החָכְמָה. שזה סוד השבועה, אם תעירו ואם תעוררו וכו', כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות אי אפשר זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה מסודרים כן.
אם מתוך הכוונה שלנו לגלות את הטבע שלנו נרצה לעסוק בתורה כמַפְתח, כאמצעי היחיד, לתיקון הרצונות שלנו, כך שמעל הרצונות האלה יהיו כוונות "על מנת להשפיע", אז על ידי הלימוד נמשוך עלינו את המאור המחזיר למוטב. האור הזה, המחזיר למוטב, החסד העליון, הוא שייתן לנו את תכונת החסד, את כוונת ההשפעה.
בתוך כוונת ההשפעה הזאת, כשנצליח לבנות אותה בנו, כשהיא תגיע למימד הנכון ותשמש כתנאי, אז יכנס לתוכה מלמעלה אור חוכמה (שרטוט 4). ואור החוכמה הזה, דווקא הוא, יתחיל לקבץ את כל הנשמות יחד, במה שנקרא "קיבוץ גלויות".
שרטוט 4
"קיבוץ גלויות", זה לא הגופים שהתאספו בארץ ישראל הגשמית, ונמצאים בה, כפי שאומר בעל הסולם, כמו אגוזים בשק שמתרוצצים ונפרדים מכל תנועה קטנה [3]. אלא האור שמגיע מלמעלה, הוא שמבצע את קיבוץ הגלויות. האור הזה נקרא "משיח". האור שמחבר את כל הנשמות יחד.
אור המשיח נותן לכל הנשמות כוח להתחבר עם האחרים, על ידי כך שכל אחד, אחרי שתיקן גלגלתא עיניים שלו, רואה באחרים את האח"פ שלו. אחרי שיש כוונה "על מנת להשפיע" בא אור החוכמה ונותן כוח לחיבור בין הנשמות, לקיבוץ גלויות.
כל זה יכול לקרות, אם נלמד נכון את חוכמת הקבלה. אלא שגם בלימוד חוכמת הקבלה יש בעיה, והיא באיזו צורה לגשת אליה ובאיזו צורה לפתוח וללמוד אותה. אפילו אם האדם רק היגיע לחוכמת הקבלה והוא עדיין לומד תורה ללא שום כוונה, צריך לברר איך הוא ניגש לחוכמת הקבלה ואיך הוא פותח ולומד אותה.
אז השבועה היא "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". זה חוק, שרק אם עובדים לקראתו, יוצאים נכון מהמצב הנוכחי לכיוון שפחה דקדושה, ואז מגיעים לגבירתה.
שאלה: לא כל כך ברור מהי הנקודה שבה האדם בוחר סביבה או תורה לגילוי הרע.
בינתיים בעל הסולם לא מסביר מהי נקודת הבחירה, אלא מציג את התנאים לקביעת הכיוון הנכון בהתפתחות הרוחנית שלנו. לא לכיוון הטומאה חלילה, אלא לכיוון הקדושה. רק את זה.
הוא עדיין לא מסביר איך בדיוק לגשת ללימוד, לקבוצה, לסביבה, או לכל דבר אחר. הוא רק אומר מה הם החוקים הרוחניים, שאם אדם הולך יחד איתם, הוא מתפתח נכון. אם האדם הולך לא לפי החוקים שנקבעו לו מראש, הוא לא מתפתח נכון.
את החוק הרוחני בעל הסולם מביא בתור שבועה. זה התנאי, שאותו אי אפשר להפר. והתנאי הוא שהאדם חייב לעורר על עצמו את האור שיביא אותו לאהבה, לאהבת חסד. כדברי הכתוב "אהבת עולם אהבתיך" [4]. זה האור שיחבר את כל נידחי ישראל, את כל הכלים השבורים, באהבת הזולת. את כל זה חובה שאדם יצרף לכוונה, ברגע שהוא פותח את התורה.
אות ל"ה
וזה שפירשו עוד: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מאי [מה זה] ורוח אלקים, אלא בודאי, אֶלָּא בְּוַדַּאי, בְּזִמְנָא דִּשְׁכִינְתָּא נָחְתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ, נָשִׁיב עַל אִנּוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְּאִשְׁתַּכְּחָא בֵּיְנַיְהוּ. פירוש הדברים, שבזמן גלות, בעת שישראל עדיין עוסקים בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה.
יש תקופה מסוימת, שנקראת גלות. תקופה שבה האדם אמנם מתקדם נכון, אבל עדיין נמצא במצב של הסתר, במצב של שפחה דקדושה (שרטוט 5). הוא מתקדם יפה, אבל מרגיש את עצמו בהסתרה. הסתרה ממה? מהכוונות "על מנת להשפיע", שהן נקראות קדושה. נסתרות ממנו הכוונות הנכונות, נסתר ממנו הבורא, תכונת ההשפעה.
שרטוט 5
מה זאת אומרת "נסתר"? איך אדם יכול "לראות" את הבורא? ה"ראיה" שעליה מדובר כאן, היא ראיה בתוך תכונות האדם. אנחנו לא רואים שום דבר מחוץ לנו. אנחנו רואים רק בפנים. זאת אומרת, אפשר לומר שהבורא לא מגולה לפנינו, ולכן אנחנו בגלות. אבל לאמיתו של דבר "גלות" נקרא שהאדם לא מגלה בתוכו את תכונת ההשפעה. זאת הגלות האמיתית.
וזהו שכתוב, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו, כלומר בהסתר, אבל סופם לזכות לגילוי שכינה. ואז הרוח דמלך המשיח מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד המאור שבה מחזירם למוטב, שמסייעת ומכינה להשראת השכינה שהיא גבירתה.
מתי אדם יכול לבוא לבחינת "גבירתה"? כשהוא מצטער שהוא נמצא בגלות, שאין לו כוונה, שאין לו את התכונה "על מנת להשפיע". גודל הצער הזה נקרא "גודל הכרת הגלות". הכול מתגלה מתוך הכלים של האדם.
שאלה: איך אדם יודע שהוא רוצה את תכונת ההשפעה, את בחינת "גבירתה"?
כתוב: "לכל בשׂרו מַרפא" [5].
אדם צריך ללמוד עם הדחף שיש לו, ולבדוק כל פעם מחדש האם הדחף הזה נכון, האם הוא משתווה עם החברה, האם לחברה יש את אותו הכיוון. כי האדם מושפע מהחברה. אם זו חברה נכונה, עליו להגדיל את השפעת החברה עליו. ואם האדם בודק את החברה ביחס למטרה שלו, עד כמה שהוא מסוגל לבדוק אותה, ומוצא שהחברה חלילה לא נכונה, עליו להתרחק ממנה, ולחפש סביבה אחרת. כי הבחירה היא בה.
אבל הבדיקות נתונות לכל אדם ואדם, לפי מה שמגולה לו בספר. בסופו של דבר, אחרי כל המעשים, האדם מגיע לסֶפר. לספרי הקבלה שהמקובלים כתבו. ועד כמה שספרי הקבלה מאירים לו את המצב שבו הוא נמצא, ומה הוא צריך לבדוק ולמדוד, במידה הזאת הוא פועל.
אם מישהו נמצא עכשיו במצב שרע לו ואומר שהוא בגלות, שרע לו. האם זה אומר, שהרע הזה הוא גלות? באפריקה למשל, לאנשים רע הרבה יותר ממנו, והם לא חושבים שהם נמצאים בגלות. למה האדם הזה קובע את מצבו כגלות? יש מי שחושב שהגאולה היא להיות בעלים של בנק, או להיות בריא וחסון, והגלות היא להרגיש רע, כי חסר כסף בבנק. אם זו גלות, אז רוב העולם נמצא במצב גרוע הרבה יותר.
אלא שצריכים לתת הגדרות נכונות, מה זו "גלות" ומה זו "גאולה". צריך לבדוק אותן כלפי תכלית הבריאה, ולראות האם האדם נמצא בכיוון הזה. אם הוא נמצא בכיוון הזה, אז הוא הולך לקראת תכלית הבריאה. ואם המטרה להגיע לתכונת האהבה, להשפעה, לא נמצאת באופק שלו, אז הוא לא בכיוון.
בנקודה זו צריך שהאדם יקבע שהוא לא בכיוון, ש"האני" שלו לא רוצה את תכונת ההשפעה. "האני", הרצון הפנימי שלו, לא רוצה את תכונות ההשפעה, אבל הוא רוצה ללמוד על מנת לשנות את הרצון. אז הוא כבר נמצא בבירור ובהחלטה עמוקים הרבה יותר. ואפילו שהוא לא רוצה, הוא יִלמד כדי שהרצון שלו ישתנה. אז הוא כבר מרגיש את עצמו בהבחנה אחרת של גלות, עמוקה יותר. הוא מרגיש שהוא לא רוצה, אבל הוא חייב לרצות. "גלות" נקרא, שאדם לא נמצא במה שהוא רוצה להיות, שיש פער בין רצוי לבין מצוי, אבל לכיוון מטרת הבריאה.
אמנם, אם חס ושלום אין העסק הזה דשלא לשמה ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירין דאכלין חציר. פירוש, שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה היורד למטה.
ומפרשים שם הטעם, משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה מסוגל להביאם לשמה חס ושלום,
וזה שכתוב שם בההוא זמנא, ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. פירוש, שעליהם אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם ויורשת את הגבירה כנ"ל, משום שאינם בדרך לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל.
ועל כן מסיק שם, דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה. פירוש הדברים: כי אף על פי שאינם מצליחים על ידי העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והוי יבשה, מסיבת קטנות דעתם (כנ"ל אות ט"ז דיבור המתחיל "והנה").
צריך לשים לב, שלא התורה הנגלית פגומה. חלילה מלחשוב כך. אלא מסיבת קטנות דעתנו, אין בה מאור.
אנחנו נמצאים בסוף התהליך של ירידת הדורות, ובגלל שאנחנו קטנים כל כך, לא משנה כמה נלמד גמרא, משנה ומקרא, לא נצליח להוציא מתוכם את המאור המחזיר למוטב. לכן באין ברירה, אנחנו עוברים לחוכמת הקבלה.
את כל הספרים הקדושים כתבו לנו המקובלים. כל המקובלים כתבו מתוך השגה רוחנית, מתוך רוח הקודש, לכן הם נקראים "ספרי קודש". אבל מתוך כל הספרים שהמקובלים כתבו, היו ספרים שהמקובלים אמרו שמוטב ללמוד אותם בתקופת הבית, ולכן גילו לנו אותם באותה התקופה. והיו ספרים נוספים שהמקובלים אמרו שמוטב ללמוד אותם בתקופת המשנה, או בתקופת הגמרא, או בתקופת הקבלה.
לכל דור יש אותו הנושא הרוחני, היינו איך האדם צריך לתקן את עצמו. ובכל דור אותו המאור צריך לרדת על האדם, כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". אבל לכל דור כתבו המקובלים בשפה אחרת על העקרונות שעל ידם האדם צריך להתעלות.
בדורות זכים יותר, גדולים יותר, קרובים יותר לרוחניות, היו הספרים בהתאם לדור מדברים על הרוחניות דרך הגשמיות. כי בדורות ההם ראו והרגישו שהעולם שקוף, ושאחרי העולם שלנו, עומד העולם הרוחני שפועל ומפעיל אותו. אבל הקשר בין ענף ושורש היה מגולה, או איכשהו מזוהה בתהליך של ירידת הדורות.
כך למשל, במעבר מתקופת בית המקדש הראשון לתקופת בית המקדש השני, שכבר לא היו אורים ותומים, הרבה מהקשר בין רוחניות לגשמיות נעלם, ובכל זאת הרוחניות עדיין הייתה בהשגת האדם, הגם שהיו כאלה שיצאו מהשגת הרוחניות וטעו בקשר בין ענף ושורש. בהתאם לאותה תקופה למדו ספרים אחרים. למדו תורה שבעל פה, שמשה לימד את תלמידיו.
אחר כך, כשנכנסנו לגלות האחרונה, והתחילה ירידת הדורות והניתוק מרוחניות היה מוחלט, אותם המקובלים שכתבו את כל ספרי הקודש בשפת המקרא, האגדה והתלמוד, אמרו שהם עוברים לשפת הקבלה. לא הייתה להם ברירה. כי לקטנֵי דעת ולאנשים גסים כמונו, אי אפשר להוציא את המאור המחזיר למוטב, על ידי תורה שנכתבה בשפה שאינה שפת הקבלה. זאת אומרת, העניין הוא בשפה בלבד.
הנושא הוא אותו נושא. הבעיה היא, שמי שפותח בימינו גמרא, רואה את העולם הזה. ואילו אלה שפתחו את הגמרא בדורות הזכים, ראו בה את פעולות הבורא בעולם הרוחני, ואת דרכי התיקון של הנשמות. אם היינו רואים דרך הגמרא את דרכי התיקון שלנו, ובחיסרון שהיה בהתאם ללימוד היינו מעוררים את האורות העליונים, את האור המחזיר למוטב, אז היינו לומדים גמרא. אבל אנחנו לא מסוגלים לכך. אנחנו גם רואים על לומדי גמרא, עד כמה הם נכנסים לפלפול וללימוד יבש בלבד. הם לא דורשים את תיקוני הנשמה. שעל זה התורה עצמה דורשת "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין".
זאת אומרת, עניין השפה הוא עניין עקרוני, בגלל קטנות דעתנו. זה מה שבעל הסולם רוצה לומר. ועובדה היא, שאדם הלומד גמרא, לומד אותה כאילו מה שכתוב בה קורה בעולם הזה, ולא את העסקים שלו עם הבורא. בצורה כזאת מי לא רוצה ללמוד?
אני למדתי עם הרב"ש כמה מסכתות לפי פירוש קבלי, אבל הוא כל הזמן עזר לי, לגלות מעט על ידי הלבושים כמו "נזיקין", או "תחומי שבת", במה באמת מדובר. כי לשון הגמרא סוחבת את האדם חזק מאוד לעולם הזה.
אבל הדברים שכתובים בגמרא הם דברים קדושים בגובה רב. הבעיה היא רק בשפה. כשמרח"ו מגנה כביכול את הגמרא ואומר שהיא יבשה, אין זה לגנאי חלילה. הוא מבין מה שכתוב שם, ולפי זה הוא חי. אלא הוא מדבר על השפה בלבד, ובגלל השפה הוא כביכול נמצא ברוגז על הגמרא, כי אנשים לא מבינים שהשפה הזאת מרחיקה אותם מרוחניות. לא הנושא שבִפנים מרחיק את האדם מרוחניות. כמו בקבלה, גם בגמרא הנושא הפנימי הוא גילוי הבורא לנבראיו. ההבדל הוא בשפה חיצונית בלבד.
זה דומה לאדם שמבין עברית אבל לא מבין אנגלית. כשמדברים איתו אנגלית, הוא לא מבין על מה מדובר. הוא שומע צלילים ומתאר לעצמו סיפור אחר לגמרי, מהסיפור שהיה שומע בעברית. בעברית הוא מתפעל מהנושא עצמו.
אז כדאי לשים לב למה שהרח"ו כותב: "שאינם מצליחים על ידי העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והיא יבשה". אבל למה אין בה מאור והיא יבשה? לא על התורה הנגלית מדובר חלילה , אלא" מסיבת קטנות דעתם" של הלומדים. כי אנחנו נמצאים בירידת הדורות. זאת הסיבה היחידה.
אמנם יש מי שלא מבין על מה מדובר כאן, ואין מה לעשות בנידון. אנחנו לא יוצאים חלילה נגד שום דבר שבתורה. אנחנו רק רוצים לקחת את הדברים הנחוצים לנו לתיקון. ולא להיכנס למצב של שפחה, שלא מביאה למטרה.
מכל מקום הרי יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה, למה? משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דהקדוש ברוך הוא, ב"לבושים", הכוונה בשפה שמבררת את פעולות הבורא, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל היו יכולים לבא באותה הבחינה של שלא לשמה, של שפחה, המביאתם לשמה, לגבירתה, שאז היתה רוח אלקים מרחפת עליהם, בסוד המאור שבה המחזירם למוטב, אמנם בשום אופן אינם חפצים בלימוד הקבלה, וזה שכתוב וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חָכְמָה ובינה וכו'. [ולכן הם גורמים עניות, ביזה חרב הרג ואובדן בעולם. משום שמסתלק רוח המשיח, רוח הקודש, רוח חוכמה ובינה].
יש לזה סיבות רבות, ואין את מי להאשים. זו הצרה הכללית, הכוללת של כל האומה. ואין מישהו יכול להטיף מוסר לאחר. עלינו פשוט להשתדל לגרום לכך שנצא מהמצב הזה. בעל הסולם מרחיב את הדיבור על כך בסוף המאמר "הקדמה לספר הזוהר", וכותב שכתוצאה מכך שישראל לא עוסקים בחוכמת הקבלה, הם לא מושכים את המאור המחזיר למוטב, וכתוצאה מכך שהם לא מושכים את המאור המחזיר למוטב הם לא מקרבים את אור הגאולה של עצמם ושל כל העולם. לכן הם גורמים שכל העולם מתקדם למטרת הבריאה בדרך ייסורים במקום בדרך תורה [6].
ובדרך הייסורים, אלה שלומדים חלקים אחרים שבתורה במקום חוכמת הקבלה, גורמים כמו שכתוב לעניות, ביזה, חרב, הרג ואובדן בכל העולם. ואכן, כל העולם, בצורה אינסטינקטיבית ונכונה, מאשים אותנו שאנחנו גורמים לו את כל הייסורים. ההרגשה האינסטינקטיבית, הבהמית הזאת, של בני אדם, היא הרגשה נכונה. אין מה לעשות, זה הטבע, והטבע הוא חוק אלוקי. לכן אין לנו במה להאשים את השונאים שלנו. אלא הפיתרון, כמו שאומרים, בידינו.
שאלה: אדם שכביכול עוסק בתורה "שלא לשמה", ולא מבין מה זה "לא לשמה" ושמתוך "שלא לשמה" צריך להגיע "לשמה", האם הוא יכול, בלי להתנתק מלימוד התורה, לשמוע פתאום שצריך לעסוק בתורה "שלא לשמה" על מנת להגיע ל"לשמה"?
לא ניתן לתת תשובות על שאלות שאין להן בסיס ברור בחיינו. לכל אחד ואחד יש דרך משלו להגיע לחוכמת הקבלה. אנחנו לא יודעים מה זה ניתוק או אי ניתוק מהתורה. אנחנו לא יודעים איך האדם מגיע. במסגרת לימוד חוכמת הקבלה אפשר למצוא כל מיני אנשים, בכל מיני רמות, בכל מיני מידות של קשר.
יש אנשים ששייכים לדת, ויש שלא שייכים לדת. יש אנשים מכל סוגי ההתעסקות בתורה ומצוות, מי כן ומי לא. אנחנו לא משייכים לאף אחד מהם שום תווית. אלא חוכמת הקבלה פתוחה לכל אחד. כמו שמלכתחילה כל התורה הייתה מיועדת לכל העולם. אלא רק מפני שהעולם לא יכול לקבל אותה, אנחנו כמעבַר, צריכים לממש את התורה, ולהביא אותה גם לשימוש לכל העולם.
אנחנו לא עושים חשבון עם אף אחד באשר הוא שם, לא עם הצורה הבהמית שלו, הגשמית שלו, האנושית שלו, בכל מצב שהוא נמצא. הצורות האלה הן צורות חיצוניות של האדם. ובחוכמת הקבלה לא כתוב שאנשים צריכים להיות סטריליים ונקיים מכל התרבויות, הדתות והאמונות שלהם. אלא ישראל חייבים לממש את חוכמת הקבלה עליהם, ואחר כך להיות אור לגויים. ולא לעשות חשבונות. כל אחד נמצא במצב שהוא נמצא. ורק המאור שבתורה יכול להחזירו למוטב.
לא "מנקים" את האדם ולא מנערים אותו מכל מה שהיה לו, ורק לאחר מכן, כשהוא נקי, הוא יכול לבוא ללמוד קבלה. אין דבר כזה. האדם לא יכול להיות נקי לעולם. ועל ידי מה יתנקה, אם לא על ידי אותו המאור המחזיר למוטב. כמו שכתוב: "לכל בשׂרו מַרפא". אין אמצעי אחר חוץ מהאור העליון.
גם כשהאדם הגרוע ביותר והגס ביותר מגיע למצב שהוא בדרכו לתקן את עצמו, אין לו ברירה אחרת, אלא לקחת את חוכמת הקבלה כמו שהיא – לא מסולפת ולא עטופה בשום עטיפה – וללמוד אותה. כי רק על ידי חוכמת הקבלה יש לו מאור שמתקן אותו. ולא חשוב מיהו ומהו. לכן אנחנו מפיצים את חוכמת הקבלה, ומשתדלים להתחשב בכל סוגי בני האדם, כדי שלא ידחו אותה על הסף מלכתחילה, שלא יראו ומיד לא ירצו, אלא שיהיה להם מגע כלשהו עם החוכמה.
בסופו של דבר חוכמת הקבלה עצמה, כמו שהיא מובאת בספרים, חייבת לבוא לפני כל אחד ואחד. רק זה המפתח, רק היא מקור התיקון. ולא חשוב מיהו ומהו האדם. ולא חשוב מה יאמרו השונאים, אלה שלא מבינים ואומרים שאסור לגלות. הבורות הזאת לאט לאט תעבור. צריך להראות לציבור מה כותבים המקובלים, להפנות אותו לדברי מרח"ו או לדברי בעל הסולם. לאחר מכן, אין לנו הרבה עבודת שכנוע.
אין אפשרות אחרת, אלא להפיץ את חוכמת הקבלה. נקווה שההפצה תעזור לנו להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים, ולהעביר את הכול לפסי התיקון. אחרת, כנגד התיקון, אנחנו עומדים לפני צרות גדולות. במה הטבע יכול לחייב אותנו לתקן את עצמנו, אם לא בצרות?
שאלה: האם זה לא אגואיסטי מצדנו לחשוב שהכול תלוי בנו, שכל בעיות העולם תלויות בנו?
הרבה יותר אגואיסטי לומר שבנו לא תלוי כלום, ולבקש שיעזבו אותנו במנוחה.
אנחנו אומרים שהכול תלוי בנו. כל אחד צריך לומר "בשבילי נברא העולם" [7]. כלומר, כל אחד צריך לתקן את העולם, ולא מתקני העולם והפילוסופים למיניהם.
אדם המתקן את עצמו הוא עולם קטן, ובתיקון עצמו הוא מתקן את העולם כולו. אם אדם אומר בי תלוי כל העולם, זה ההפך הגמור מאגואיזם. כשאנחנו אומרים "העולם תלוי בי", אין הכוונה שהאדם יתקן את העולם מחוץ לו. אלא האדם פונה לעצמו לתקן את עצמו, ובכך הוא מתקן את כל העולם.
לכל העולם אפשר לכל היותר להביא את שיטת התיקון, ככל שנוכל להפיץ, להדפיס ולדבר על זה. אבל גם את זה נצליח לעשות רק מתוך התיקון הפנימי שלנו. וזה לגמרי לא אגואיסטי.
[1] לאגרת ראה ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 17 – שנת 1926", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון 2, 2008, עמ' 45.
[2]שבת דף פח ע"ב.
[3]ראה ר' יהודה אשלג "האומה", בתוך: ר' מיכאל לייטמן, שני המאורות הגדולים, מהדורה שניה (המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, 2007), עמ' 96.
[4]ירמיהו לא, ב.
[5] משלי ד, כב.
[6] ראה ר' יהודה אשלג, "מאמר לסיום הזהר", בתוך: ספר ההקדמות.
[7]סנהדרין ד, ה.