אותיות מ"ב – מ"ה
אות מ"ב
וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשם יתברך, ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו יתברך, אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות שאנו נכשלים ובאים בהם חס ושלום. זאת אומרת, יש סיבה אחת לכל הצרות שלנו. ומהי? שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו יתברך בכל לב, נפש ומאד.ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו יתברך על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך כראוי.
בעל הסולם אומר שאנחנו לא צריכים לשנות דבר, חוץ מהאופן שבו אנחנו תופסים את המציאות שלנו, את מה שקורה, את ההבנה מי עושה לנו את זה, לאיזו מטרה הוא עושה, ומה הוא עושה איתנו.
את הפעולות, לא צריך לשנות. הרי אנחנו יודעים שהכול נמצא במצב המנוחה. האור עליון נמצא במצב קבוע, וכל השינויים הם בכלים, בתפיסה שלהם, בתפיסת ההשגחה. עד כמה שאדם מבין יותר מה קורה איתו, על ידי מי הוא מופעל ולאיזו מטרה, באותה המידה משתנה העולם שלו.
אמנם לנו נראה שהשינוי בתפיסה הוא עניין של מה בכך, "אז מה שהאדם מבין קצת יותר, מרגיש קצת יותר, מכיר שהבורא, הכוח העליון, מסובב את הכול", אבל למעשה, התפיסה בבורא, במטרה שלו, במעשים שלו, משנה לאדם את הכול.
כל מה שמשתנה, הוא התפיסה של האדם. מעבר לכך, שום דבר לא זז מהמקום. כל מה שקורה, הוא שינוי בתפיסת המציאות. זה עיקרון חשוב מאוד. כי כולם חושבים איך לפעול, שרק יגידו להם מה לעשות. ולמעשה לא צריך לשבור ולבנות דבר, חוץ מפנימיות האדם, שהיא ההכשרה להשגת פעולות הבורא. במידה שאנחנו משיגים את הבורא, אנחנו משתנים מבהמות לדומים לו, לנצחיים ושלמים. וכל זאת, רק על ידי שינוי התפיסה שלנו.
לכן על האדם ללמוד, לפתוח את הערוצים, את הכלים, להבנת הבורא, לגלות את הבורא. זה כל מה שצריך לעשות. כפי שבעל הסולם אומר, שסיבת הריחוק, הכבידות, הייאוש, וכל הייסורים שאנחנו סובלים, היא חוסר הבנה בהשגחה, הסתרת ההשגחה.
שאלה: אדם שמבין על ידי מי הוא מונהג, או לאיזו מטרה, במה זה עוזר לו? במה זה מקדם אותו?
האדם לא יודע במה מקדמת אותו הידיעה הזאת, או איך היא פועלת עליו. אבל מה שבעל הסולם אומר, מה שמובן מדבריו יותר ויותר, הוא שאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, כדברי הכתוב: "אני הוי"ה לא שניתי" [1], ו"אכלתי ישן נושן" [2]. דבר לא ישתנה במציאות, חוץ מ"פקיחת העיניים" של האדם, שהעיניים שלו יוכלו להבין ולתפוס יותר ויותר, היכן הוא נמצא ומה קורה איתו.יתרה מכך, המקובלים אומרים שכאשר האדם מגיע לפתיחה השלמה של כלי התפיסה שלו, הוא רואה שגם קודם הוא היה שם, ושדבר לא השתנה. הוא מצדיק את כל מה שהוא עבר, כי הוא בסך הכול השתפר בתפיסת המציאות שלו. חוץ מזה דבר לא השתנה.
תארו לעצמכם עולם שבו כולם צדיקים, עולם שבו כולם בגמר התיקון, בשלווה, בגן עדן, ורק לאדם אחד בעולם הזה נראה שהעולם הוא זוועה, שכולם רשעים, שהבורא נוהג איתו ועם כל העולם באכזריות. הוא מקלל את החיים בעולם הזה, הוא מקלל את הכול. ופתאום הוא מתחיל להשתנות. הוא מתחיל לראות את עצמו, ובהתאם לכך את כל העולם. פתאום הוא רואה אור ושמחה בכל מקום, כולם אהובים ועליזים ושלמים. מה השתנה?
אנחנו עדים לכך שדבר כזה קורה לפעמים,שמצב הרוח של האדם משתנה, וזה מספיק. במקרים האלה האדם רואה שהכול תלוי בתפיסה שלו. רגע אחד הוא רצה לשרוף את כל העולם, וברגע הבא הוא נהנה, וכל יכול, ואוהב את כולם. יש לו כאלה קפיצות. ודאי שזה דבר שיקרי, כי הוא קורה במסגרת התפיסה הנוכחית שלנו. אנחנו עדיין לא נמצאים במצבים הרוחניים, ואין חכם כבעל ניסיון. אבל המקובלים אומרים שבדיוק אותו הדבר קורה לנו בכל המציאות. כי המציאות היא אחת. האין סוף.
אלא כדי לתת לאדם אפשרות לגלות את האין סוף, צמצמו אותו לגמרי, והאדם נמצא כעת במצב החשוך. מהמצב הזה האדם צריך להתחיל לגלות את מה שנסתר ממנו, נסתר כלפיו בלבד, רק כלפי הרגשות וההבנות שלו. ואז הוא יגלה, שהכול חוץ ממנו, הכול סביבו, זה עולם אין סוף. אלא שלפני כן הוא לא ראה אותו, לא זיהה אותו.
לכן בעל הסולם אומר, שלא חסר בעולמנו דבר, אלא להבין, או יותר נכון לגלות, את הנהגת הבורא. מה נקרא "גילוי" הוא מסביר באותיות הבאות. ומה ההבדל בין לגלות את הנהגת הבורא לבין לגלות את העולם שאנחנו נמצאים בו? אין הבדל, זה היינו הך. כי העולם שסביב האדם הוא בעצם המערכת האלוקית, הוא הבורא. בצורה כזאת הבורא מראה את עצמו אל האדם. ומה שמחוץ למערכת הזאת נקרא "עצמותו", ואותו האדם לא משיג. יוצא שכאשר המערכת סביב האדם מתחילה להתגלות לו, האדם מתחיל לראות בה את הפעולות של אותו הכוח הנעלם, שנקרא "בוא ראה", תבוא ותראה.
אות מ"ג
ונניח למשל, אם היה הקדוש ברוך הוא נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה, הגשמי, כי אז, מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי הבא לידו, מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות שביכלתו. הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים, כמו מלאכים.
"מלאך" נקרא, שמבצע את כל פקודות הטבע. מלאך זה כוח, כמו כוח המשיכה, כוח אלקטרוסטאטי, כוח מגנטי, או כוחות שפועלים בין החלקיקים באטום ובכל מיני החיבורים הכימיים במולקולות כימיות. הכול פועל לפי חוקים, שאותם אנחנו לומדים. אם משפיעים על חומר כלשהו, אז החומר חייב בוודאי להגיב. כל המדע שלנו הוא תיעוד של תגובות החומר על מה שפועל עליו. אנחנו רושמים את התגובות, ומזה יש לנו מדע.
ואם החומר מגיב פתאום לא כצפוי, אז האדם צריך לברר איזו ידיעה חסרה לו, שבגללה הוא ראה תופעה שלא ראה קודם. הוא מגלה תנאי נוסף שלא נלקח בחשבון, שבגללו הוא לא ידע שהחומר מגיב בצורה משונה. ומתוך הגילוי הזה יש התפתחות. אנחנו בסך הכול לומדים את הטבע, את כוחות הטבע, איך שהם פועלים זה על זה. ובזה מסתכם כל המדע שלנו.
אלא שלאדם צריך להיות ברור איך הטבע פועל עליו ברמה האנושית. בדרגה הפיזית, האדם כבר יודע מה טוב ומה רע. ויש דרגות בהשפעת החומר עליו, שבהן האדם לא רואה מה טוב ומה רע. לדוגמה, יש אנשים שאומרים להם שאסור לעשן, אבל הם לא רואים שהעישון רע. בסופו של דבר העישון מתחיל להזיק לבריאותם, ומפני שבריאותם חשובה להם יותר מהעישון, הם מפסיקים את העישון לזמן מה.
אין ברירה, הכול נקבע לפי חשבון. כל אדם יודע שאם הוא יקפוץ מקומה חמישית, לא יישאר ממנו זכר. לכן הוא לא קופץ. אבל יש אנשים, צנחנים למשל, שקופצים מגובה של עשרה קילומטרים, כי יש להם מצנח שמאפשר להם לרחף באוויר. יש ויש, הכול תלוי בידיעת החוקים, ובידיעה איך להשתמש בהם. אדם שיודע לקפוץ מגובה של עשרה קילומטרים, יודע את החוקים. יש לו מצנח, הוא קופץ, ונהנה. האדם שלא יודע, קופץ מגובה מטר ושובר רגל.
אם ההשגחה הייתה מגולָה, והאדם היה מכיר את כל החוקים שבעולם, הוא היה צדיק, כולם היו צדיקים. איזה עולם נפלא היה אז. היינו בקשר זה עם זה, כמו הנשמות שלנו שנמצאות בקשר במקור, כמו שהמקובלים מספרים לנו. היינו עושים רק טובות זה לזה. מי יכול לעשות למישהו רע בשעה שהוא רואה איך הרע חוזר אליו חזרה כעונש. לכן בעל הסולם אומר, שלא חסר לנו בעולם הזה כלום, אלא רק השגחה גלויה. אז נשאלת השאלה למה ההשגחה איננה גלויה?
בהשגחה גלויה היינו פועלים ככוחות הטבע הדוממים, כבהמות, כמו דומם צומח וחי. בצורה עיוורת היינו מבצעים את כל מה שהטבע רוצה מאיתנו. "אלו-הים" בגימטרייה שווה "הטבע". אם ההשגחה הייתה מגולה בעולם הזה, האדם לא היה חלק מנותק מהטבע כפי שהוא כעת, אלא היה מחובר אל הטבע בחבל הטבור. לא הייתה לו שום בעיה. ודאי שלא היה עושה שום דבר רע, אלא רק דברים טובים.
אבל פעולת כוחות הטבע כלפי האדם, נסתרת מהאדם. והאדם בעצמו צריך להשלים את מערכת הכוחות שפועלת עליו. זאת משום שעליו להסכים עם פעולות הטבע, להיות יחד עם פעולות הטבע, אבל בהסתרה מהרצון שלו. צריך להבין שככל שמתקדמים ברוחניות, ומגלים את הרוחניות, את הכוחות שפועלים עלינו וכעת נסתרים מאיתנו, מגלים אותם בניתוק או בהתעלות מעל החומר שלנו.
אם האדם היה מגלה את הפעולות האלה בחומר שלו, אז הוא היה הופך את עצמו מהאדם שהוא עכשיו לחיה. הוא היה מגיע למצב, שהוא מקיים את כל חוקי הטבע בצורה הכרחית. אם האדם היה צריך לפנות לבורא ולבקש ממנו, שיעביר ממנו את ההסתרה, כי ברצונו להיות "ילד טוב" ולקיים את כל חוקי הטבע, הבורא לא היה עושה דבר כזה. כי במקרה כזה האדם היה נשאר "ילד טוב" ולא יותר, כמו כל חיה שמקיימת פקודות. אם הוא היה רואה דבר רע, הוא לא היה עושה אותו, ואם היה רואה דבר טוב, הוא היה עושה אותו. הוא לא היה יכול לעשות משהו נגד הטבע.
בכך מנטרלים לגמרי את העניין של בחירה חופשית, ודבר כזה לא יקרה. אלא כשבעל הסולם אומר, שאנחנו צריכים לגלות את ההשגחה, ושבגילוי ההשגחה אנחנו זוכים לדברים הטובים, פירושו של דבר שאנחנו צריכים לגלות את ההשגחה, ללא שום קשר לְמה שאנחנו מרגישים ממנה. זאת אומרת, שלא איכפת לאדם להרגיש טוב או רע, הוא רוצה לקיים את כוחות הטבע למרות מה שהוא מרגיש מהם. הוא מרגיש מהם רע, אבל כוחות הטבע חיוביים. הוא רוצה לקיים אותם, למרות שהרגשתו מהם רעה.
לדוגמה, אומרים לאדם שעליו לקיים את החוק "ואהבת לרעך כמוך". רע לו מזה, אבל הוא משתדל להעלות את עצמו לרמה של "ואהבת לרעך כמוך". זה נקרא שהוא מקיים את החוק, לא מפני שטוב לו לקיימו. אם החוק היה מגולה, הוא היה מגלה אותו כטוב בוודאי, והיה מקיים אותו בהכרח. הוא היה רץ לכולם ומוסר את עצמו. אלא הוא הולך ומגלה את הכוח הזה, נגד ההרגשה שלו.
קיום החוק נגד ההרגשה נותן לו את הכרת הפער בין דרגת חי לדרגת אדם. בקיום החוק של "ואהבת לרעך כמוך" הוא נעשה דומה לבורא. בהרגשת הרע ממנו הוא נעשה כמו כל חיה. והפער בין זה לזה נקרא מאה עשרים וחמש מדרגות בהשגת ההשגחה. בעלייתנו במדרגות העולמות אנחנו לא רק פותחים בפנינו את כוחות הטבע, אלא בו ברגע שהאדם פותח את החוק, הוא נכלל בו ומקיים אותו מיד.
העלייה במדרגות העולמות נקראת "למעלה מהדעת". קודם כל האדם מבקש את כוחות המסך, שאיתם לא חשוב לו כלל מה הוא מרגיש בתוכו. הוא מתחבר לעליון, ורוצה לקיים את החוק שלו.
הביאור הזה הוא מעין הקדמה לדברי בעל הסולם שנלמד בהמשך, כדי שלא תהיה לנו אשליה, לפי דבריו כעת, שחסרה לנו ההשגחה הגלויה, שרק אם נפתח אותה, יהיה לנו טוב. ודאי שיהיה לנו טוב, אבל רק אם נפתח אותה נכון. אחרת, נהפוך לחיות. כמו חיות או בהמות, לא נרגיש אפילו שאנחנו חיים. הן אינן שואלות אם הן חיות או לא, הן פשוט חיות ולא יותר. כמוהן, יש גם אנשים רבים שלא שואלים האם הם חיים.
שאלה: איך יכולה להיות השתוות הצורה בין הכלים של הנברא לבין הבורא, בין האדם לבין הטבע?
השתוות האדם עם הטבע, עם האלוקים, יכולה להיות דווקא מתוך שהאדם פועל מעל הרצון שלו. רצון פירושו חיסרון, שחסר לו. לבורא אין רצון כמו שלנו. הבורא הוא טוב ומיטיב, לא מתוך שחסר לו, אלא מתוך עודף, מתוך שהוא רוצה לתת. ואילו לנו יש רצון לקבל.
אם האדם רוצה להיות כמו בורא, הוא צריך להתעלות מעל הרצון שלו, לצאת ממנו, לצאת מהחומר שבו הבורא ברא אותו, לצאת מהרצון לקבל "יש מאַין". וכאשר הוא מתעלה ממנו, ומתחיל להיות כמוהו, כמו הבורא, אז נקרא שהוא מתחבר איתו. בלי לעשות צמצום על הרצון שלו, שמתעורר בו כל פעם, האדם לא יכול להתחיל את פעולת ההשוואה.
שאלה: אבל לאדם אין כלים "יש מאין".
"יש מאין" זה כל הכלי של האדם. כל הרצון שלו הוא "יש מאין". הוא לא היה בבורא, אלא הבורא ברא אותו על ידי אותו השפע שהוא רוצה לתת.
שאלה: האם המאבק בין החיוב להשתוות הצורה לבין קיום החוקים כמו מלאך, הוא המאבק שהיה בעם ישראל עד לזמנו של האר"י, האם על כך הוא צעק?
כן, אבל לא באותם מימדים שאליהם אנחנו צריכים להגיע. בעל הסולם מסביר זאת במאמריו "מאמר לסיום הזוהר", "הקדמה לספר הזוהר", ובעוד מספר מקומות [3]. הוא אומר, שכל התהליך שעם ישראל עובר מבבל עד ימינו, ועד גמר התיקון, הוא תהליך שבנוי באופן תמידי על הגברה, הגדלה, התגברות והכבדת הרצון לקבל שבתוך האדם, בעם ישראל ובאנושות. בימי אברהם, יצחק, יעקב, והלאה עד חורבן הבית, היו אנשים גדולים בוודאי, אבל בעל הסולם אומר, שהכלים שלהם היו זכים. ואילו אנחנו נמצאים כבר בתקופה שהכלים עבים.
ולכן אנחנו נמשכים יותר לידיעה, והם נמשכו יותר למעשה. בסופו של דבר אלה משלימים את אלה, ומתחברים יחד. אבל יש הבדל גדול בין העבודה שלהם ובין העבודה שלנו כעת. הם עבדו עם כלים זכים במעשה. "מעשה" נקרא, לא בידיים וברגליים, אלא שפעלו הרבה במעשה במערכת הנשמות. ואילו אנחנו נמצאים בפעולה הזאת בהסתרה גדולה, ופועלים יותר בהשגת ובהבנת עמקות הכלים. הם עבדו יותר עם האורות, ואנחנו עובדים יותר עם הכלים.
אבל בעבודה עם הכלים היותר עבים מביאים אורות יותר גדולים. והאורות היותר גדולים לא מתגלים בנו, אלא מתגלים בכלים יותר זכים. כאשר עובדים עם כלים של נה"י [נצח הוד יסוד], מתגלים אורות בכלים של חב"ד [חסד בינה דעת]. אז יוצא שגם עכשיו אנחנו נמצאים אולי במצב טוב יחסית ומתקדם, אבל האורות מהפעולות שלנו, מתגלים בכלים של חב"ד, ולא בכלים של נה"י, שהם הכלים שלנו.
פתאום יתגלה לנו, שאנחנו נמצאים במצב של תיקון. אבל לפני כן, ניכנס יותר ויותר לעמקם של כל הכלים השבורים. ואפילו שכבר נעשה בהם איזה תיקונים, ומאמצים, ומעשים, בכל זאת נרגיש רק הארה קטנה מאוד, כי כל האורות מתגלים בכלים העליונים.
יש הרבה השלכות מכך. איך אנחנו יכולים להחזיק במצב כזה, אם אנחנו עבים כל כך ואין לנו תמיכה. בהמשך ההקדמה נדבר על כך.
אות מ"ד
הרי לעיניך, שבעולמנו לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו יתברך בתכלית האהבה. כי ודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו יתברך בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע. אלא מתוך שאינו כן, אלא שכר מצוה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא [שאין שכר מצוה בעולם הזה] , גם אין עוברי רצונו נענשים כלל לעינינו, אלא השם יתברך מאריך אפים להם, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה לנו ההיפך חס ושלום, כמו שכתוב (תהלים ע"ג) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל וגו', ולפיכך לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, אלא שאנו נתקלים בכל פסיעה ופסיעה חס ושלום, עד כמו שכתבו חז"ל (ויקרא רבה פ"ב) על הכתוב אדם אחד מאלף מצאתי, אשר אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה. הרי שהבנת השגחתו יתברך, היא הסיבה לכל טוב, ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע, ונמצא, שהיא הקוטב אשר כל באי עולם מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד.
אנחנו לא משנים את ההשגחה, ולא משנים את עצמנו. המציאות לא משתנה. שום דבר לא משתנה, חוץ מהתפיסה, חוץ מההבנה שלנו בהשגחה. וזה משנה לנו את כל תפיסת המציאות. במקום להרגיש את עצמנו שאנחנו נמצאים בעולם הזה, אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו שאנחנו נמצאים בעולם הרוחני, בכוחות עליונים, בנצחיות, בשלמות. והכול רק מתוך תפיסת ההשגחה בצורה הנכונה.
לא חסר לנו דבר, אלא לתפוס את ההשגחה, כלומר להבין אותה נכון. לא חסר לנו לדאוג לשינוי השפעת ההשגחה עלינו, ולא לשום דבר אחר, אלא לגילוי ההשגחה בלבד. וגילוי ההשגחה, זה לא לגלות אותה כטובה, אלא לגלות אותה עצמה, כמו שהיא באה מהבורא.
שאלה: נראה לכאורה שכל הכוח של ההשגחה, הוא דווקא מתוך ההסתרה שלה, וגילוי שלה יגרום לנטרולה.
ההשגחה לא יכולה להתגלות, אם בגילויה האדם מנטרל את הבחירה החופשית שלו, את ההתעלות מעל הטבע שלו להיות עצמאי. ההשגחה לא יכולה להתגלות כך לעולם.
ההשגחה תמיד נסתרת. יש חוק בחוכמת הקבלה: צמצום א' אף פעם לא מתבטל. תמיד יש הבדל, קיר ברזל, בין הרצון לקבל ובין האור: או שיש מאה עשרים וחמש מדרגות ההסתרה מצד האור כלפי האדם; או שיש מאה עשרים וחמש מדרגות מצד האדם כלפי האור, מדרגות שעל ידן הוא מסתיר את הרצון לקבל שלו מהאור. אבל מסך הכולל מאה עשרים וחמש מדרגות בין הרצון לקבל לאור, חייב להיות.
יש אור שפועל מהבורא, ויש כלי של האדם שיש בו תרי"ג רצונות (שרטוט 1). ולא יכול להיות שאור של תענוג יכנס ישירות לכלי. אלא בין הכלי והבורא יש את כל החמישה עולמות, שהם מאה עשרים וחמש מדרגות.
שרטוט 1
אם האדם רוצה להתחבר להשגחה, אם הוא רוצה להבין אותה, להרגיש אותה, לגלות אותה, הוא צריך לבנות בו את מערכת העולמות. היא חייבת להיות שלו. והמערכת הזאת תיקרא הראש שלו, או ט' ראשונות (שרטוט 2). הוא חייב לקלוט את המערכת הזאת. זו מערכת הקשר בינו לבין הבורא, ואי אפשר אחרת.
שרטוט 2
מלמעלה למטה יש מלכתחילה מאה עשרים וחמש מדרגות של הסתרה, של המעטת האורות (שרטוט 2). והמערכת הזאת שפועלת עלינו כדי להחליש את האורות, נקראת העולמות. אלא כשהאדם מתחיל לקבל על עצמו את מאה עשרים וחמש המדרגות האלה, כשהוא מתחיל לקלוט אותן ולעבד אותן כך שיהיו מאה עשרים וחמש מדרגות שלו, כשהוא רוצה בהסתרה הזאת, אז העולמות נקראים מדרגות, מדרגות השגה, מדרגות גילוי. למעשה אלה אותם שלבי ההסתרה. האדם ממשיך להסתיר את הרצון שלו, אבל על פניו הוא מגלה את ההשגחה.
במצב הזה האדם מסכים עם ההסתרה ואינו רוצה לנטרל אותה כלל. רק דבר אחד הוא רוצה, להכיר את ההשגחה, מעבר להסתרה. וההסתרה שתישאר. כי כל אותן מאה עשרים וחמש המדרגות של ההסתרה, הן שנותנות לו את ההבנה, ההשגה, התפיסה, האחיזה, באלוקות.
שאלה: מה צריך לעשות? מי כאן המציל, האדם את עצמו או האור את האדם? האם האדם מגלה את ההסתרה, או שההסתרה מתגלית כלפיו? מצד אחד, כביכול האדם עושה איזו פעילות שנקראת תפילה, ומצד שני האור נמצא במנוחה מוחלטת?
על זה אנחנו לומדים, כלומר מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות. למעשה זו כל חוכמת הקבלה. לעשות קודם כל ובכל פעם צמצום, הנקרא צמצום א', ולאחר מכן מסך (שרטוט 3).
שרטוט 3
שאלה: האם האדם הוא שעושה את המסך?
כל הפעולות של צמצום ומסך נעשות על ידי המאור המחזיר למוטב. והמאור עושה את הפעולות על ידי המַ"ן דצדיקים (שרטוט 4). ומיהו הצדיק? האדם. כאשר אדם רוצה להצדיק את ההשגחה, כנגד ההרגשה השלילית שבתוך הרצונות, אז הוא נקרא צדיק. עד כדי כך הוא מצדיק אותה, שהוא כבר לא מרגיש שהיא שלילית. כאשר הוא מזדהה איתה, ורוצה להיות כמוה, אז כל הפעולות דהשפעה נראות לו פעולות חיוביות.
שרטוט 4
שאלה: למה כל הסימנים בעולם הזה מראים שהמערכת מתפקדת בצורה אולטימטיבית רק כשהחלקים במערכת חסרי מודעוּת לעצמם?
כי זה טבע.
נדמה לאנשים שהמערכת מתפקדת דווקא לא בצורה אולטימטיבית, שיש בה כל מיני משתנים, שהבורא רחמן, שפתאום הוא יכול לעשות לנו טוב. נדמה לנו שאם רק נבקש מהבורא שיעזור לנו, שיעשה לנו משהו, הוא לבטח יעשה, הוא יעזור. האדם משליך את רגשותיו לכוחות הטבע.
למרות ש"אלו-הים" בגימטרייה זה "הטבע", וכך עלינו להתייחס לכוח העליון, אנחנו מתייחסים אליו ברגשות שלנו, של בני אדם. אם בא לקראת האדם דוב, הוא לא יאמר לו "תתבייש לך, למה אתה רוצה לאכול אותי? יש לי אישה וילדים, אני צריך לדאוג להם. ההורים שלי יצטערו כל כך שאכלת אותי. ומה שווה ארוחת הבוקר שלך, אם תגרום צער גדול כל כך, לכל כך הרבה אנשים". גם הדוב המסכן לא יחשוב לעצמו כמה הוא רשע, ולא יודה לאדם על הדברים שאמר לו.
אבל כך אנחנו מתייחסים לבורא. אנחנו פונים אליו ואומרים "למה אתה עושה לנו רע כל הזמן? אולי תעשה לנו משהו טוב. כמה אנחנו סובלים ממך, מספיק לנו רע". ואנחנו עוד חושבים שאנחנו צדיקים בכך שאנחנו מתפללים, שאנחנו רוצים שהבורא יעשה משהו טוב.
ההשגחה מלמעלה באה ככוח הטבע. ורק אם האדם מבקש להשתנות בהתאם לכוח הזה, הוא משתנה. ולא שהכוח עצמו משתנה. על ידי המאור המחזיר למוטב, הכוח הזה עושה באדם את הפעולה שנקראת החְזרה למוטב, האדם מתחיל להיות מתאים לכוח הזה, זאת אומרת מתקרב להשפעה.
ואז ודאי שהאדם מקבל את העולם, את ההשגחה, בצורה אחרת. הוא מסכים איתה, הוא מתחיל להרגיש שהכול טוב. אם כן, מי השתנה כאן? האדם ביקש להשתנות, והוא זה שעבר את השינוי. והבורא? על הבורא נאמר "אני הויה לא שניתי". האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. טוב ומיטיב, כמו שהיה, לרעים ולטובים.
שם הפועל להתפלל, פירושו לדון את עצמו (להתפלל מהשורש פ.ל.ל). לכן התפילה שלנו נקראת "העלאת מ"ן", שאנחנו מעלים חיסרון לתיקון שלנו, ואף פעם לא פונים לבורא שישתנה. זה בלתי אפשרי, הבורא זה הטבע. כמו אותו הדוב, כמו רמזור או הקיר שלפני האדם. לכן אל לאדם להתחיל לייחס לבורא, לכוח העליון, את הרגשות שלו ואת השכל שלו, "איך זה יכול להיות. הבורא ממש לא בן אדם".
הבורא באמת לא בן אדם.
שאלה: מה פירוש "על ידי האור המחזיר למוטב"? האם פתאום משום מקום, מתוך זה שאדם לומד קבלה, מתברר לו מה הוא צריך לעשות? מתברר לו איך לעשות צמצום ומסך?
נכון. מי שיקרא את אות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", יהיה לו ברור מיד ועכשיו, שבספרי הקבלה האמיתיים יש מאור שפועל על האדם ומשנה אותו. ובמידה שהוא משנה את האדם, האדם מגלה את ההשגחה הקבועה של הבורא, ומגלה אותה לפי מידת ההשתוות איתה. האדם מזמין על עצמו מאור, שעושה אותו יותר דומה לתכונת הבורא, ובהתאם לכך הוא מתחיל לראות את הפעולות שלו, לגלות אותן.
ההסתרה לא נמצאת מחוץ לנו. ההסתרה נמצאת בתוך הכלים שלנו, בפנים, בתוכנו. כך למשל, אם מישהו יספר לנו את החוכמה העליונה, את כל הסודות, נסתכל עליו כמו כלבלב שבוהה בבעל הבית שלו ולא מבין מה רוצים ממנו. הכלב דווקא חושב שהוא חכם. לכן הוא רץ לפני בעל הבית שלו, כאילו מוביל אותו.
צריך להבין שאנחנו נמצאים בחוסר תפיסה. והתפיסה שלנו היא מה שאנחנו מבקשים שיפתח.
אות מ"ה
וכשנתבונן היטב בהשגת השגחה, הבאה להרגשת בני אדם, אנו מוצאים בהם ד' סוגים, שכל סוג וסוג מקבל השגחת השם יתברך עליו במיוחד, באופן, שיש כאן ד' בחינות של השגת ההשגחה, ובאמת הן רק שתים, דהיינו: הסתר פנים וגילוי פנים. אלא שנחלקים לארבע, כי יש ב' בחינות בהשגחה של הסתר פנים, שהם: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר. וב' בחינות בהשגחה של גילוי פנים, שהן: השגחה של שכר ועונש, והשגחת הנצחיות. כמו שיתבארו לפנינו בעזרת השם.
על ידי חוכמת הקבלה האדם לומד על המצבים המתקדמים, המתוקנים, היכן שההשגחה גלויה. המקובלים מספרים לו על המערכת שמשגיחה עלינו, על המערכת ששולחת לנו אורות ופקודות, על המערכת ששלוחת לנו את הכול. הוא לומד על המערכת, על אריך אנפין, אבא ואמא, דיקנא, זו"ן, שעולים ויורדים ופועלים על הנשמות, ועל איך הנשמות מתפעלות מפעולת המערכת עליהן ומעלות מַ"ן בהכרח, ומתוך זה הוא לומד איך הוא מופעל על ידי הכוח עליון, על ידי מערכת ההשגחה וההנהגה.
על ידי שהאדם לומד ועל יד שהוא רוצה להזדהות עם המערכת הזאת, להתקרב אליה, להיות בה, הוא מושך עליו אורות. הוא מעורר על עצמו את האור שנמצא בתוך המערכת, והאור משפיע אליולפי מידת השתוקקותו, לפי הרצון שלו להיות שם, בתוך המערכת. האור משפיע עליו לפי רצונו לגלות את המערכת. לא בגלל שיהיה לו טוב, כי אז הוא לא משתווה עם המערכת, שהיא כולה מערכת של השפעה, אהבה ונתינה. אלא הוא רוצה שהמערכת תתגלה, כדי להיות כמוה בהשפעה ובנתינה.
במידה שהאדם יכול לרצות להיות המשפיע, אפילו במשהו, במקצת, הוא מתקרב לגילוי ההשגחה. למשל, אם האדם מקבל מהחברה מחשבות ורצונות להיות המשפיע אפילו שהוא לא מודע לכך, והמחשבות והרצונות האלה משתתפים ביחס שלו ללימוד, למאור המחזיר למוטב שבא אליו על ידי הלימוד, באותה המידה הוא מתקרב לגילוי ההשגחה. למרות שלאדם לא יהיה טוב מזה.
הוא לא חושב על הטוב ב"בטן" שלו, הוא רוצה להזדהות עם המערכת. אם האדם רוצה להתקדם כך, בשמירת צמצום א' על עצמו, שרק יהיה לו מסך, זאת אומרת, כוחות ההשפעה, אז המאור פועל עליו. הוא מתחיל לזהות שהוא עובר דרגות הסתרה.
מה בדיוק מסתירים ממנו? נותנים לו ייסורים, ונותנים לו למעלה מהייסורים את ההזדמנות לקבוע את היחס שלו להשגחה למרות הייסורים. לקבוע שההשגחה נכונה, להצדיק את ההשגחה: שהרגשת הייסורים היא דווקא כדי לנתק אותו מהם, לרכב מעליהם ולהזדהות עם ההשגחה; שהוא מסכים לקבל ייסורים ושהגוף הגשמי שלו יסבול, רק כדי להתקשר מעליו עם הבורא, בצורה בלתי תלותית לא בהרגשת הגוף ולא בהרגשה שלילית של בלבולים, חוסר הבנה, חוסר ביטחון, רעידות ופחדים.
אם הוא רוצה שכך יקרה לו, רוצה להיות באמונה, בכוח ההשפעה, "למעלה מהדעת", למעלה מההרגשה שלו, אז הוא כבר מתחיל לעבוד בהסתר, הוא רואה את ההסתרה. במה ההסתרה? הבורא כבר לא נסתר, הבורא כבר מגולה לאדם במשהו, בהבנה שהוא שולח לו את הרגשות השליליים בכוונה שיתעלה מעליהם, כדי להביא אותו לטוב.
ההסתרה היא מספר דברים. הבורא בעצמו נסתר. ומה מתגלה לאדם? מתגלה לו רע בכלים שלו, ושבדעת שלו הוא צריך להגיב בחזרה. זה נקרא שהאדם מתחיל לעבוד בהסתר אחד (שרטוט 5).
שרטוט 5
למה בכל זאת נאמר שהבורא נסתר? כי האדם לא מרגיש שהוא טוב ומיטיב, זה נסתר מההרגשה שלו. בהסתר אחד האדם מרגיש רע, אבל עדיין לא מרגיש את פעולות הבורא בצורה ישירה, כי הבורא בעצמו לא יכול להתגלות לו כפועֵל רַעוֹת. אלא פעולות הבורא כטוב ומטיב עדיין נמצאות בהסתרה. את ההסתר האחד בעל הסולם ממשיל באות מ"ז לאדם שמזהה את רעהו מאחור, ויכול להיות שזה לא הוא.
ולפעמים יש הסתר כפול. בהסתר כפול האדם יודע שאינו יכול להצדיק את הבורא. בהסתר אחד האדם מצדיק את ההשגחה, הוא אומר שטוב מאוד שהוא נמצא בהסתרה, בייסורים, כי על פניהם יש לו הזדמנות להתעלות ולהתקשר לבורא, מעל הגוף הגשמי שלו. בין שה"חמור" נושא אותו ובין שהוא נושא את ה"חמור", הוא שמח. פעם הוא שמח מעל ה"חמור", ופעם הוא שמח שה"חמור" עליו, כי זאת ההסתרה. מי שנמצא בהסתרה חושב שהוא צודק, ולכן הוא שמח.
אז יש הסתר אחד, ויש הסתר כפול, שבו האדם לא מסוגל להצדיק את הבורא. אבל הוא יודע שהוא לא מסוגל להצדיק את הבורא. לכן בהסתר אחד האדם נקרא רשע שאינו גמור, ובהסתר כפול הוא נקרא רשע גמור (שרטוט 6).
שרטוט 6
המצבים האלה נקראים הסתרה ולא ניתוק מרוחניות, כי במצבים האלה האדם יודע שהוא נמצא בהשגחה, אלא שהוא לא מסוגל להצדיק אותה בשום פנים ואופן. הוא רואה שהוא לא מסוגל. הוא היה רוצה להצדיק אותה, אבל לא מסוגל. לכן אומר בעל הסולם, שיש שתי בחינות של הסתרה. ואחר כך מעליהן אדם כבר מתחיל לבנות, שתי בחינות של גילוי. גילוי אחד, וגילוי שני (שרטוט 7).
שרטוט 7
שאלה: האם קודם בא הסתר כפול, ואחריו בא הסתר רגיל, או ששני ההסתרים מתגלים במקביל?
אפשר לומר שהסתר כפול קודם להסתר רגיל ואפשר לומר שהסתר כפול מתגלה אחר כך. תלוי איך מפרשים זאת.
שאלה: האם הסתר אחד והסתר כפול באים האחד על גבי השני, או שהם מקבילים?
הסתר כפול קודם להסתר רגיל. אבל יש עניין של סוג ההסתרה, ויש עניין היחס, איך אדם מתייחס אליה. יש "עשר מכות", "חושך מצרים", ורק אחר כך יוצאים לגאולה. ומה היה לפני כן? לפני כן ההשגחה הייתה כביכול מגולה באיזושהי צורה, אבל זו הייתה השגחה כביכול טובה. לכן אפשר היה להצדיק במשהו את הבורא.
על אופנִי ההסתרה השונים נדבר בהמשך. העניין הזה אינו חד משמעי.
שאלה: אם משתמשים במושג "מערכת", היחס לכאורה נכון יותר, האדם לא מתבלבל. אם משתמשים במושג "בורא", האדם כביכול מייחס לו יחס אנושי וחושב שניתן לשנות אותו. השאלה היא באיזה מהמושגים נכון יותר להשתמש?
בעל הסולם אומר שאלה-ים והטבע זה היינו הך, וכך עלינו להתייחס.
כאשר האדם מתפלל ומבקש, צריך שיהיה ברור לו, שהוא מתפלל ומבקש על התיקון שלו, שהמערכת הזאת מגיבה על הרצונות שלו, שהיא מרגישה אותו, אבל רק אם היא מקבלת ממנו תגובות בהתאם להתקדמות שלו שנקבעה מראש.
זו לא אימא פולנייה, אלא אבא נוקשה, שיודע שהוא חייב לעשות משהו מהאדם. ושום דבר חוץ מהדרך הזאת שהוא קבע, לא משפיע עליו. אם אדם מסכים לעשות משהו ממה שהמערכת קבעה, כתוצאה מכך הוא ירגיש טוב. אם הוא לא מסכים, באותה המידה שהוא לא מסכים, הוא ירגיש רע. המערכת גם קובעת את קצב התיקון של האדם. כך שאם האדם מאחר או מתרשל להזדהות עם המערכת, אז כל פעולת המערכת עליו מורגשת יותר ויותר רע, יותר גרוע. בדומה לילד שמפגר בהתפתחותו, בחודש, חודשיים, שנה או שנתיים, או שהוא גדול, ועדיין לא רוצה לשמוע.
צריך להבין שאנחנו נמצאים במערכת כוחות, ואין מי שירחם עלינו. צריך להפסיק לחלום. מעולם, בכל ההיסטוריה האנושית, לא נוכח האדם שיש מישהו למעלה שהוא רחמן. רחמנות יש לו רק לדבר אחד: ברגע שאדם מבקש תיקון, להיות כמו הכוח העליון, לקבל את הדעה שלו וההנהגה שלו, הוא נענה. אם הוא רוצה להיות אדם, הכוח העליון נענה. אבל את האפשרות להישאר בדרגת הבהמה כוח עליון לא ייתן לו.
ומפני שאנחנו בעלי השיטה, ואנחנו צריכים קודם לתקן את עצמנו, לגלות את ההשגחה, ורק אחר כך יתוקן כל העולם, אז אנחנו סובלים עבור כולם ויותר מכולם.
נקווה שנחכים ונצליח באמת במשימה שלנו.