על אהבה
על אהבה
בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים שיש מאציל, שעליו אנחנו יודעים רק דבר אחד, שהמקובלים משיגים ומספרים לנו שהוא טוב. זה הטבע של השלם. השלם הוא טוב. ו "מטבע הטוב להיטיב".
מִפני שהוא שלם לא חסר לו כלום, רק למסור ולהיטיב. כך משיגים מקובלים, שמגיעים עד הגובה הזה. ומפני שהוא רוצה להיטיב, יש לו חיסרון. זה לא החיסרון שיש לנו, שחסר לנו, אלא חיסרון לתת. לתת למי? למישהו. אלא שהמישהו הזה עוד לא קיים, ולכן, "יש מאין", המאציל בורא את הנברא (ראו שרטוט מס' 1). מָה חסר שיהיה בנברא? חיסרון לקבל. לקבל מה? את אותה ההטבה שהמאציל רוצה לתת. זאת אומרת, יש חיסרון לתת ויש חיסרון לקבל. ושני החסרונות האלה - החיסרון לקבל והחיסרון לתת - צריכים להיות שווים. כי בחיסרון לתת הוא בדיוק ברא את הרצון לקבל, או את החיסרון לקבל.
שרטוט מס. 1
לחיסרון המקובלים קוראים גם "כלי" או "רצון". יש אור או שפע או טוב, והם שווים. אבל אם השפע, היינו הטוב, נכנס לחיסרון, אז במידה שהוא ממלא את החיסרון, החיסרון פוחת. נניח, שאני צמא ורוצה לשתות מים, אני לוקח ליטר מים, ממלא את עצמי ומרגיש תענוג לפי החיסרון שהיה לי. אבל ככל שאני שותה יותר, אני פחות ופחות רוצה. החיסרון הולך ופוחת והתענוג הולך ופוחת. אז אני נשאר עם המילוי, אבל ללא תענוג (ראו שרטוט מס' 2). זאת אומרת, יש מילוי ויש תענוג, ואלה שני דברים שונים. אני יכול להישאר עם בטן מלאה ורע לי, אם למשל אכלתי יותר מדי, כי הייתי כל כך רעב, שלא הרגשתי שאני לוקח יותר מדי. אני מלא, אך תענוג אין. למה התענוג התבטל, הסתלק? מפני שהשפע מבטל את התענוג, מבטל את החיסרון. קיבלתי מה שרציתי, אז הרצון נעלם. ואני נשאר, בסופו של דבר, עם מילוי ללא תענוג. יש לי הרגשה שאני ריק (ראו שרטוט מס' 2).
שרטוט מס. 2
וכך זה בכל מקום ובכל מצב שלנו בחיים. שוב ושוב אנחנו צריכים להמציא לעצמנו תענוג, שפע. נניח שאני רואה פרסומת, שממליצה לי לקנות משהו, שיש לי ממנו הרבה תענוג. מתוך הפרסומת הזאת, יש לי רצון. שוב אני מקבל שפע, שוב אני ממלא את עצמי שוב אני נשאר עם המילוי ושוב אני נשאר ריק. וכך פעם אחר פעם, עד שאני מגיע לייאוש. שאני כבר לא רוצה לרוץ אחרי החסרונות, ולא רוצה את השפע, כי אני רואה, שבסופו של דבר, אני אשאר ריק. ואז אני מגיע לייאוש, לדפרסיה, לכל מיני מצבים שאני כבר לא רוצה כלום.
זה החוק הפשוט של תענוג וחיסרון שמבטלים זה את זה מפני שהם מנוגדים. ומה רצה המאציל, שרצה לתת לנו, לנבראים, את השפע, שנקבל אותו בנצחיות, בשלמות? הוא ידע את החוק הזה, הוא ברא אותנו בחוק הזה. ועשה לנו תרגיל מיוחד מאוד, היינו שבלתי אפשרי להיות מקבל ושלם, מקבל ונהנה. אנחנו רואים זאת מהדוגמה על הליטר מים. אלא שלם ונהנה, יכול להיות רק מי שנותן. אבל איך אנחנו יכולים להגיע למצב הזה? אנחנו הרי לא יודעים מה זה לתת. אנחנו יכולים ללמוד זאת מדוגמאות שבעולם שלנו.
למשל אמא שמקבלת משהו לא בגלל שהיא רוצה לקבל, אלא בגלל שיש תינוק שרוצה. החיסרון של התינוק נכלל באמא והיא מקבלת לא בגלל שהיא רוצה, אלא בגלל שהיא צריכה לתת לתינוק. יש לה חיסרון, אבל לא שלה. היא מקבלת שפע ומעבירה את השפע לתינוק. בתינוק יש תענוג מקבָּלת השפע ואימו מרגישה את התענוג הזה – יש בה תענוג. התענוג שיש באמא, עד כמה שהיא מקבלת, לא נעלם. כי הוא לא התענוג שלה, הוא תענוג מהתינוק. אז יש מעין חליפין בין האמא לתינוק, שככל שיש יותר רצון בתינוק, או ככל שיש לאמא יותר תינוקות, היא יכולה להיות עם כל אחד באותו קשר חליפין וליהנות ללא שום הגבלה.
החיסרון להשפיע
מה הכוונה ש"יש למאציל חיסרון"?
למאציל יש חיסרון לא מתוך חיסרון, כמו שאנחנו מדברים, אלא זה חיסרון שלא פוגע בשלמות שלו, חיסרון שנובע דווקא משלמות. הוא רוצה להתחלק בשלמותו לא מתוך שחסר לו, אלא מתוך זה שמטבע הטוב להיטיב. זה בדיוק כמו אמא, שאין בה חיסרון לעצמה, אלא יש לה רצון לעשות את בנה שלם, נהנה, מלא, שמח, מאושר.
זה לא חיסרון מהסוג שאנחנו קוראים לו חיסרון בקבלה, זה חיסרון בנתינה. מאין ברירה כך אנו קוראים לו במילים שלנו, אין לנו מילים אחרות. אבל על החיסרון הזה אנחנו מדברים בהרבה מקרים כ"צער השכינה", שהבורא מחכה עד שהנבראים יוכלו לקבל ממנו, שיוכלו להתקרב אליו, וכן הלאה. על החיסרון שבעליון אנחנו מדברים בכל מיני אופנים. כך או אחרת, החיסרון הזה הוא חיסרון של נתינה.
יש לנו דוגמה יפה מאוד מהחיים שלנו, שאם החיסרון לא בא ממני אלא ממישהו אחר, ואני נמצא בקשרי אהבה אליו, אני רוצה לתת לו, אז כמה שאני מקבל בשבילו והוא נהנה, אני מרגיש בחזרה שאני נהנה. ואז זרימת התענוג בי יכולה להיות בלתי פוסקת, אינסופית. גם בכמות וגם באיכות.
איך נגיע לזה, או איך המערכת העליונה, מערכת המציאות, מסודרת כך שאנחנו נגיע לזה? היחס עם הבורא יכול להיות כזה שאנחנו מקבלים בתוך הרצון. "רצון" זה כל החומר שלנו, כל מה שאנחנו מרגישים – דומם, צומח, חי, מדבר, כל המציאות זה רק רצון, שכך מתראה לנו בכל מיני אופנים.
אם הבורא נותן ואנחנו מקבלים, אז החיסרון מיד מתמלא ונשאר מילוי ללא תענוג. אם הנברא היה יכול להגיע חזרה לבורא, באותם קשרי האהבה שיש לנברא, אם הנברא היה בכָּוונה לעשות תענוג לבורא מתוך שהוא מקבל, אז הבורא היה נותן תענוג, הנברא היה מרגיש אותו, אבל כדי לגרום נחת לבורא.
לבורא יש חיסרון, חיסרון לתת. אם אני מרגיש את החיסרון הזה של הבורא, כמו חיסרון של אמא לתת לתינוק, ואני מקבל את התענוג רק כדי לגרום לו תענוג לתוך החיסרון, יוצא, שאני מקבל רק בשבילו והוא נותן רק בשבילי (ראו שרטוט מס' 3). ואנחנו נמצאים גם באותו מעגל בלתי פוסק , אינסופי, שנותן הרגשה של זרימת תענוג אינסופית.
שרטוט מס. 3
לרכוש אהבה
אז מה חסר? יש בורא, שרוצה לתת. יש נברא, שהבורא ברא אותו, שרוצה לקבל. אם הנברא מקבל ישר מהבורא, אז הוא יוצא מזה ריק. אז הנברא חייב קודם כל לקנות אהבה לבורא. מהבורא לנברא יש אהבה. אם הנברא יקנה אהבה לבורא - אם הוא ירגיש את החיסרון שלו - אז הוא יוכל לקבל רק כדי ליהַנות לו, והבורא יתן רק כדי ליהַנות לנברא (ראו שרטוט מס' 4).
שרטוט מס. 4
אבל מלכתחילה, אנחנו בנויים ברצון ליהנות לעצמי. יש לנו רצון ליהנות ויש שפע (ראו מצב מס' 1 בשרטוט מס' 5) . איך אנו יכולים לעבור מהמצב שאנו רוצה לקבל, למצב שאנו מקבלים כדי לתת? באמצע, בינינו לבין השפע, יש פעולה שנקראת "צמצום". שאם הנברא יכול לבצע כזאת פעולה כשמגיע השפע , אז יש לו כוח לא לקבל לעצמו. הוא דוחה חזרה ולא רוצה לקבל, מסרב לקבל (ראו מצב מס' 2). למה? לא מטעם שהוא לא רוצה, הרצון נשאר. אלא מטעם שהוא רוצה לרכוש את יחס הנתינה, את האהבה לבורא. לכן הוא רוכש לעצמו כוח שנקרא "צמצום". הוא מפסיק לקבל ונעשה נפרד מהבורא. הוא לא נמצא תחת שליטת הבורא. השפע שבא כבר לא שולט בו. וכשהוא נעשה נפרד, יש לו מסך ששומר את עצמו מלא להיות מושפע מתענוג. ויכול להיות שהוא יכול לפתח עכשיו יחס אחר לבורא, מעל הרצון שלו (ראו מצב מס' 3).
שרטוט מס. 5
איך הוא עושה זאת? כאן אנחנו מגיעים למצב מאוד מיוחד. התענוג שמגיע לנו מהבורא, מגיע בשני שלבים: כתענוג וכאהבה. תלוי מה אנחנו רוצים להרגיש. אם אני מרגיש תענוג, אני נשאר ריק (ראו שרטוט מס' 6). מתי אני יכול להרגיש אהבה? אהבה אני יכול להרגיש רק בתנאי שאני יכול להשפיע חזרה, שאני מוכן לאהוב חזרה, לתת חזרה.
שרטוט מס. 6
אם הנברא מסוגל להגיע לזה, קורה דבר מיוחד, דבר שקרה בצמצום ובשבירת הכלים בעולם הרוחני. לאחר שהבורא ברא את הכלי ונתן לכלי רק מילוי, נעשה צמצום והכלי רצה גם לקבל אהבה. אלא שלקבל אהבה הוא לא היה יכול ולכן הוא נשבר לחלקים – השפע, האור, התענוג שבא מהאהבה, היה יותר מהתענוג שהכלי היה יכול לסבול. אמנם התענוג הוא שברא את הרצון, אבל הרגשת האהבה הייתה הרבה יותר ממה שהרצון היה מסוגל לקלוט. הכלי לא היה מסוגל להכיל, להחזיק, את כל השפע, ונשבר לחלקים. זאת אומרת, הוא הרגיש בתוך עצמו יותר תענוג ממה שהוא מסוגל לעכל.
מכלי אחד שלם, נעשו חלקים בודדים. מנשמה אחת כללית, נעשו הרבה נשמות פרטיות (ראו שרטוט מס' 7). אותו רצון גדול שנברא רק על ידי המילוי, נשבר לרסיסים על ידי האהבה, שרצה להרגיש, שחשב שהוא יכול להחזיר. ומפני שהרגיש יותר מדי שפע, שלא רצה לקבל לעצמו אלא להרגיש אותו כדי להיות באהבה לנותן, התחיל לקבל את התענוג הזה להנאת עצמו.
שרטוט מס. 7
דוגמה ידועה של בעל הסולם על הצמצום והמסך היא הדוגמה על בעל הבית והאורח. האורח בא לבעל הבית, בעל הבית נותן לו כיבוד. ובעל הבית יודע בדיוק מה רוצה האורח. האורח מסרב לקבל, עושה צמצום על עצמו, "צמצום א'". הוא לא רוצה, בגלל שהוא מרגיש בושה.
מה עושה בעל הבית? לוחץ עליו. "אני עשיתי בשבילך, אני עשיתי בדיוק מה שרצית, אני מאוד נהנה ממה שאתה רוצה, ממה שאתה תקבל ומאיך שאתה תיהנה. אז תעשה לי טובה ותקבל". כך הוא לוחץ על האורח. האורח, בסופו של דבר, מוכן ומקבל. כמה הוא מקבל? הוא מקבל מידה מאוד מסוימת, מדויקת, לפי הכמות שנראה לו, שהוא אכן עושה חזרה טובה לבעל הבית (ראו שרטוט מס' 8). אחרת ה"אני" שלו מתבטל. וכך הוא מרגיש.
אם בעל הבית יַרְאֶה לו, בִּמְקום אהבה, יחס אחר לגמרי – זלזול, קור, ניתוק - אין בעיה, לא תהיה בושה. זאת אומרת, בושה מגיעה מפני שיש הרגשה שיש נותן, אוהב (ראו חץ מס' 1 בשרטוט מס' 8), ולא בגלל שנותנים. הרי גם הממשלה נותנת, יש הרבה אנשים שנותנים ויש הרבה אנשים שמקבלים ואין להם רגשות בושה. הבעיה היא כשמעורבת האהבה ביחסים.
שרטוט מס. 8
ברגע שמתעוררת האהבה, ברגע שהמקבל מרגיש אהבה שלא ציפה לה, שכן הוא רק רצה לקבל, הוא מתחיל לשנוא במקום לאהוב. את היחס הזה אנחנו מרגישים גם בחיים שלנו. הורים שכּל הזמן נותנים לילדים ללא שום גבול, מזמינים בתוך הילדים שנאה ולא אהבה. זה מגיע אלינו מהשורש, כי כלפי אהבה חייב להיות יחס מיוחד. מִי שמרגיש אהבה יכול להחזיר לך, בצורה כלשהי להיות איתך בקשר חוזר. יש מקרים כאלה. אין מה לעשות, זה הטבע.
לכן ברגע שהנברא מרגיש, שהוא מקבל מהבורא ומרגיש שמקבל באהבה, השמירה שלו - שלא רצה לקבל, שרצה לשמור את עצמו כאורח אצל בעל הבית - נהרסת והרצונות שלו מתחילים להתפרק. הוא מתחיל להיות בשנאה כלפי הבורא וכלפי כל חלק אחר. המצב הזה נקרא "שבירת הכלים".
וכך, מהנברא שהבורא ברא, שרצה רק ליהנות, נעשה נברא שיש לו שתי תכונות מיוחדות מאוד: האחת היא שנאה והשניה החיסרון למלא את עצמו. מצד אחד, יש לו עכשיו משהו הפוך מאהבה, כי השנאה הזאת היא בדיוק כמו אהבת הבורא שנכנסה בתוכו. כך הוא רכש את התכונה הזאת. מצד שני, הוא נמצא בין רבים כמוהו, שלכולם יש אותו יחס של שנאה. הרבים האלה הן הנשמות, שנמצאות כבר בדרגת העולם הזה ונמצאות במצב שבו הן שונאות זו את זו.
חוץ מזה, בגלל שהנברא נעשה הפוך בתכונתו מהבורא, הוא מפסיק להרגיש אותו, מפסיק להבין אותו, מפסיק בכלל להאמין שדבר כזה קיים. אלא רואה את עצמו כאדם פשוט, כלפי כל יתר בני האדם, שבעה מיליארד בני אדם (ראו שרטוט מס' 9). ונשאלת השאלה, איך הוא יכול מהמצב הזה לחזור למצב המתוקן, למלא את עצמו, ולמה המצב הזה הוא מצב טוב?
שרטוט מס. 9
המצב הזה הוא מצב טוב, קודם כל כי בכל המצבים הקודמים, הנברא נמצא כל הזמן תחת הלחץ של האור. ליד בעל הבית, בקשר לבעל הבית. בעל הבית לוחץ בתענוגים, בעל הבית לוחץ באהבה. האורח המסכן חייב להחזיק את עצמו. הוא מת לאכול, אבל לא מסוגל לקבל את השפע. כי אם הוא לא מרגיש אהבה, אז השפע מנוטרל בגלל שהתענוג מבטל את הרצון. אם הוא מרגיש אהבה, אז לא יכול לקבל בגלל שמרגיש מיד כזאת בושה, שלא מסוגל לעמוד.
אז על ידי כך שהנברא התחיל להרגיש שנאה וניתוק, והרצון שלו, שהיה קודם יחיד, התחלק להרבה מאוד חלקים, והבורא נעלם מהמפה - הנברא מרגיש, שאין בורא. הוא סגור בתוך העולם שלו, בתוך בועה משלו. כי הוא נמצא בשנאה, אז החושים של הנברא לא תופסים את הבורא.
אנחנו נמצאים במצב מיוחד. ובגלל שאנחנו רבים, אנחנו יכולים בינינו, ללא שום קשר, ללא שום לחץ, לעשות תרגיל. למרות שיש לנו דחייה זה מזה, אנחנו יכולים לחזור ולפַתֶח בינינו את אותו היחס, שצריך להיות בין הנברא לבין הבורא, ללא שום קשר לבעל הבית כביכול, ללא שום יחס לבעל הבית, אז נוכל לרכוש את תכונת האהבה.
כל אחד מאיתנו יכול לקבל כוח נגד הרצון האגואיסטי שלו, מלמעלה, מהבורא. לתקן את עצמו ולהגיע לאהבה פרטית כלפי אחרים, במקום השנאה. ואז, כשרוכשים את סכום היחס הנכון כלפי כולם, יוצא שאותו נברא רכש את כוח האהבה, שהיה חסר לו ולא היה לו מאיפה לקבל. כי אם היה רוכש אותו ישר מהבורא, אז היה כל הזמן בשנאה אליו. ואחרי שהוא רוכש את כוח האהבה הזה, הוא מגיע חזרה לאותו קשר עם הבורא, כמו שהיה קודם. ואז כל אחד נותן לאחר, וכל אחד מקבל מהאחר.
ואז נמצאים בצורה שווה זה עם זה. הנברא נמצא באותו מצב כמו הבורא, שנותן. הנברא נמצא באותו מצב כמו הבורא, והוא מקבל. הנברא מכיר מה זה לתת ומה זה לקבל. הוא מכיר את החיסרון של הבורא, כי הוא מקבל ממנו כדי ליהַנות לו. כך הוא לומד מיהו הבורא. הוא מתחיל להכיר בדיוק מה זה להיות באותו מצב, באותו מעמד.
יוצא, שעל ידי זה שאנחנו מגיעים משנאת הזולת ל"ואהבת לרעך כמוך", אנחנו רוכשים את טבע הבורא. ואז מגיעים למצב שלם, השפע עובר דרכנו, בלתי פוסק, לא נגמר ולא מוגבל.
זו בעצם התמונה איך אהבת הבורא הפכה להיות אצלנו לאגו, בדיוק באותה המידה ובדיוק באותו הכיוון, זאת אומרת, זה כלפי זה, רק במקום אהבה, שנאה. והניתוק שיש מהבורא עוזר לנו להיות בצורה עצמאית, להגיע להיות כמוהו. כמו שהאורח אומר לבעל הבית "אני לא מסוגל לקבל ממך, עד שאהיה כמוך, שאנחנו נשב ונקבל זה מזה".
חוכמת הקבלה אומרת שעכשיו אנחנו נמצאים במצב, שהשנאה שלנו נמצאת בנו מ"שבירת הכלים", בדיוק באותו מצב שאם נהפוך אותה לאהבה, נרכוש את טבע הבורא.
אבל בינתיים אנחנו פה לבד, הבורא איננו כרגע.
בינתיים אנחנו לבד, הבורא איננו. כך אנחנו מרגישים.
אז איך אפשר לקבל?
העובדה שהבורא נעלם זה דבר מצוין. כי אם היינו נמצאים בהרגשתו, היינו כל הזמן שבויים. היינו כל הזמן נמצאים תחת לחץ, תחת חיוב. בחירה יכולה להיות רק בתנאי, שאנחנו לא מרגישים אותו. אבל אם אנחנו לא מרגישים אותו, איך נרכוש את התכונה שלו, אם לא ממנו? לכן נמסרה לנשמות, לרצונות שלנו, תוספת.
יש לנו רצון כללי, שהבורא ברא. והרצון שנמצא בנו מלכתחילה הוא רצון לתענוג. לתענוג שהוא נותן, כמו כיבוד על השולחן. אבל מהכיבוד הזה, אני לא יכול לפתח יחס אליו. כי כדי לפתח אליו יחס מיוחד, אני צריך לדעת את היחס שלו אלי. הוא מתייחס אלי, אבל אני לא יכול להרגיש את היחס שלו כלפי. אם ארגיש אותו ישירות, אדחה אותו, אני לא מסוגל לקלוט.
אז יש פעולה, שנקראת "שבירת הכלים". שהנברא חושב שהוא יכול לעשות לבעל הבית, או לבורא משהו טוב חזרה. הוא מסְכּים לקבל ממנו גם כיבוד וגם יחס, וכתוצאה מכך מרגיש בושה נוראית, סבל נוראי. אנחנו מוכנים לקבל את הכיבוד, אך ברגע שאנחנו מרגישים את היחס של בעל הבית, אנחנו לא רוצים אותו. מגיעה לנו בושה. אם אנחנו בכל זאת מרגישים כיבוד יחד עם האהבה, אנחנו מתחילים להרגיש שׂנאה. השנאה הזאת שאנחנו מרגישים, היא אותה אהבת בעל הבית שנכנסה בנו בתור תענוג, שאנחנו לא שולטים עליו.
אם כן, עכשיו נמצאת בי התכונה של האהבה, בצורה של שנאה. ובגלל שאני נמצא בשנאה לבעל הבית, אני לא מרגיש את בעל הבית, אין לי בעל בית. הוא נמצא למעלה ואני נמצא למטה. אנחנו לגמרי לא מרגישים זה את זה, כי אנחנו נמצאים בתכונות מנוגדות. בנוסף לכך מספר הרצונות שבתוך הכלי התחלקו לחלקים רבים מאוד, שנקראים "נשמות פרטיות" ולכל חלק וחלק, במידה הקטנה שיש רצון באותו חלק, ניתנה האפשרות להגיע לאהבה כלפי האחרים.
מה ההבדל אם האהבה היא כלפי האחרים, או כלפי בעל הבית? אין הבדל. קיים "אני" וכל אחד אחר הוא ה"זולת". יוצא, שאם אני רוכש אהבה, יחס של נתינה - יחס של נתינה ממני כלפי כל יתר הנשמות, זה נקרא "אהבה". אז אני מגיע לאותה אהבה לבעל הבית. השנאה שלי מתהפכת לאהבה.
לכן מה שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה הם השלבים הבאים. אנחנו לאט לאט צריכים להתקרב למבנה המציאות הרוחנית, ואחר כך הגשמית. לכן כל המציאות מלמעלה, מסודרת לנו בצורה כזאת: יש בורא, האור או השפע, שברא את הכלי. הכלי עושה צמצום, לא רוצה לקבל דבר. אחר כך חושב שיכול לקבל לטובת בעל הבית, בגלל שבעל הבית נותן. אז הוא מקבל, והקבלה שלו נקראת "נתינה". הרצון רוכש מה שנקרא "כוונה", או "מסך". בא השפע, והכלי דוחַה את השפע, ואחר כך מקבל. ומשתדל לקבל כמה שמסוגל, כמה שיכול. החשבון הזה טוב ויפה אם הוא נעשה נגד התענוג, אבל לא נגד האהבה של בעל הבית. כי הבורא רוצה להביא אותנו לתכונה שלו, לתכונת הנותן. ברגע שֵהכְּלי, הנברא, רוצה לקבל מהבורא, ברגע שהוא חושב שהוא יכול לקבל מהבורא חוץ מהשפע גם אהבה, את היחס של בעל הבית אליו - הוא נשבר.
אז אחרי הפעולה של צמצום א' יש "שבירה". ובשבירה הנברא נשבר להרבה מאוד חלקים, שנקראים "נשמות" (ראו שרטוט מס' 10). ועכשיו מגיע תיקון. שאם אנחנו אוספים את החלקים האלה, שכּל אחד ואחד מתחבר לאחרים, אז מזה אנחנו מגיעים לאהבה, ונמצאים באותה דרגה כמו הבורא (ראו שרטוט מס' 10). זה כל התהליך שעובר הנברא.
שרטוט מס. 10
ללמוד את התהליך על עצמך
איך ניתן להגיע לאהבה, אם איננו יודעים מה זה? אנחנו עכשיו נמצאים בעולם של שנאה, כולנו מנותקים, ואנחנו אמורים להרגיש משהו שאיננו יודעים מהו?
אני מדבר בקצרה, וודאי צריך לדבֶּר על זה בפירוט. אצלנו, במצבנו, אנחנו כולנו אגואיסטיים, נמצאים בשנאה זה לזה. ולא מבינים בכלל את התכלית, ולא יודעים בשביל מה אנחנו בכלל מתייחסים בצורה כזאת זה לזה, או איך אנחנו צריכים לתקן את זה. אנחנו לומדים את כל התהליך על עצמנו. כך שכּל אחד מאיתנו יגיע בסופו של דבר לאט לאט להכרת הרע.
בכל אחד מאיתנו יש רצון ליהנות. את הרצון ליהנות הזה, ניסינו אלפי פעמים למלא בתענוגים, ובסופו של דבר הגענו להחלטה, שאנחנו נשארים ריקניים, מתייאשים מלמלא את עצמנו. בסוף הייאוש, אנחנו מגיעים לשאלה "מה הטעם בחיים?" זאת אומרת, התייאשנו מלהגיע למילוי. ובשאלה הזאת עומדים היום הרבה אנשים.
אז מייאוש אני מגיע לשאלה, איך אני יכול למלא את עצמי. השאלה הזאת, בסופו של דבר מביאה אותנו לשיטה איך למלא את עצמנו, לקבלה. איך זה קורה? מה פתאום בזה שאני נשאר ריק בחיים, אני מגיע לאיזה ספר, או לאיזה אדם שמסביר לי על חוכמת הקבלה. איזה קשר יש בין זה לזה? מה פתאום זה קורה?
העניין הוא פשוט. הרצון שלנו נמצא בשדה מיוחד של כוח, של כוח נתינה, של הבורא. אנחנו לא מרגישים אותו, אבל כך הוא נמצא. והרצון הזה מביא אותנו למקום, שממנו אנחנו יכולים לקבל מילוי. אז אנחנו פתאום שומעים, פתאום רואים, פתאום שמים לב. קודם לא ראינו, לא שמענו, לא נתקלנו, לא נקשרנו למקור כלשהו, למילוי הרוחני, למילוי מהסוג הזה.
וכשמגיעים, אנחנו מגיעים גם לאמצעי שנוכל להתחיל לתקן את הרצון. כי סך הכול אנחנו מגיעים למשהו, או למישהו, שיכול לעזור לנו להביא את האור מלמעלה, את הכוח שיתקן אותנו משנאה לאהבה. בתת ההכרה, זה מה שאנחנו מחפשים. בתת ההכרה. כך עובד החיסרון שבנו.
ואז אני מגיע ללימוד, ואני לא יודע בשביל מה אני לומד, אני עוד לא יודע לאן הגעתי, ובכלל מה אני שומע, ומה אומרים לי - שום דבר. החיסרון מבפנים עובד בצורה כזאת, שהוא משתוקק בכל זאת למילוי. בשלב הראשון התייאש מלמלא את עצמו במה שנראה במישור העולם הזה. כי אנחנו נמצאים בעולם הזה ובמה ששייך לעולם הזה, בתענוגים הגופניים למיניהם ובתענוגים לכסף, לכבוד ולמושכלות, כבר עברנו הכול ופחות או יותר אנחנו רואים שמזה לא נהיה שׂבֵעים.
ואז מתוך הריקנות הזאת, בינתיים בתת ההכרה, אנחנו מגיעים להבחנות שיש מילוי, אבל מילוי בצורה אחרת, מילוי בנתינה. באף אחד זה עדיין לא ברור, אבל לפי הכלים, כמו שאנחנו לומדים אותם מלמעלה, כך מתרחש בנו מלמטה. אנחנו מחפשים שיטה איך למלא את עצמנו, כי בלי מילוי אנחנו מתים. ואנחנו מסכימים לשמוע על כל מיני שיטות, רק כדי למלא את עצמנו.
אם האדם מגיע באמת לבירור הנכון, אז הוא מגיע לשיטה הזאת שנקראת "חוכמת הקבלה" - חוכמה איך לקבל, איך למלא את עצמו. ואז, מה הוא עושה? הוא לא צריך לעשות כלום. הוא רק צריך להזמין על עצמו כוח מלמעלה, שיהפוך לו את השנאה לאהבה (ראו שרטוט מס' 11). אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת, אלא על ידי מה שנקרא "האור המחזיר למוטב". אותו כוח כשאנחנו נמצאים למעלה ככלי אחד, פועל עלינו ומתקן לנו את התכונה שלנו. אין שום פעולה מלאכותית שאנחנו עושים, אלא יש דברים שאנחנו עושים ללא הכרה. אבל בהחלט הרצון לקבל שלנו כל הזמן מחפש ומחטט, איפה נמצא המילוי. ובצורה כזאת מגיעים אליו.
שרטוט מס. 11
האם הבורא יכול לפתח גם רגשות של שנאה, או שמעליו יש עוד איזה כוח שיש לו עוד כמה רצונות חוץ מלתת?
ניסיתי להסביר, אך לא כל כך הצלחתי, שהשנאה שיש בנו היא בעצם ההפך מאהבת הבורא אלינו, וההֵפֵך מהאהבה שאנחנו צריכים לפתח אליו. נמצאת בנו אותה האהבה, אותו הקשר לבורא, אותה היכולת להיות בנצחיות, בשלימות, במילוי, רק בצורה ההפוכה. ובתיקון של התכונה ההפוכה הזאת בדיוק, אנחנו מגיעים לרוחניות, לעולם אין סוף.
אם אנחנו חלק ממנו, אז יכול להיות שגם בו נמצא חלק של שנאה?
לא. השנאה, שנמצאת בנו, באה כתוצאה מכך שמלכתחילה אנחנו בנויים רק ברצון לקבל את השפע, ולא ברצון, ביכולת לקבל את האהבה. וזה מפני שבאהבה אי אפשר לחייב. אתה חייב להגיע לתכונה הזאת לבד. אהבה או נתינה הן אותו דבר. אתה חייב להגיע לזה לבד וללא לחץ, ללא חיוב, דיכוי, או כפייה מאיש, אלא מתוך הכרה עצמית. אז בעולם הזה, אנחנו עוברים כל מיני צורות של שנאה, ההפך מאהבה, עד שאנחנו באים למצב שנקרא "הכרת הרע". שהתכונה הזאת שבנו, היא רעה.
אנחנו עוד לא הגענו לזה, עכשיו אנחנו נמצאים רק בהתחלה. על ידי הלימוד, על ידי האור שמחזיר למוטב, שיאיר עלינו האור העליון, אנחנו נתחיל להרגיש עד כמה שאנחנו הפוכים מהבורא. ונתחיל לפי זה להרגיש אותו. ואז נתחיל לקבוע כי אנחנו נמצאים בשנאה, בפירוד, ברע. אז יתגלה בנו האגו, הטבע שלנו. ובמידה שיתגלה האגו והטבע שלנו, אנחנו נרצה לתקן את עצמנו, וגם נרצה להבין איך עושים זאת. זאת אומרת, האדם בונה את עצמו מהצורה ההפוכה, בהידמות לבורא לבד, ללא לחץ. לכן בבחירה חופשית הוא ממש קם, כמו הבורא בסופו של התהליך.
אותן התכונות ההפוכות, הגרועות ביותר שיש בנו, בכל אחד ואחד, אסור להשמיד ולכופף אותן, אלא רק לתקן לההפך. כל דבר שאדם נולד איתו, לא חשוב עם אילו תכונות, עם איזה אופי, בכלל מה שיש בו, כל דבר נמצא בו רק בצורה ההפוכה, אבל הנכונה לפי הגודל, לפי היחס לתכונות האחרות. אין דבר שנברא סתם, מיותר, לחינם. וזה יחס מיוחד שהקבלה מסבירה איך אדם צריך להתייחס לעצמו, לתכונות שלו ולחיים. זאת אומרת, לא לבטל דבר, לא להגביל את עצמו ולהתחיל לעשות צומות והגבלות. אלא רק להזמין את האור, שיכול לתקן כל דבר רע, לטוב.
אם אני מבקש מהבורא לאהוב כמו שהוא יודע לאהוב, למה זה לא מגיע באותו רגע שאני מבקש, כשאני מכיר בצורך הזה? למה צריך להגיע למאמץ עילאי, כדי שבשלב כלשהו יגיע נס, כדי שאני אגיע למצב הזה?
אנחנו נמצאים ברצונות האגואיסטיים. בשבירה, בשנאה, בניתוק, לגמרי בהפכיות מתכונות הנתינה, מתכונות הבורא. אנחנו נמצאים בהרגשה גופנית. כל החיים שלנו זה הרגשה גופנית ולא הרגשה רוחנית. אני מרגיש את עצמי דרך הגוף החי. בגוף החי יש חמישה חושים – ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. כמה שהחושים האלה תופסים, זה מה שאני מרגיש. אני כלל לא מרגיש את עצמי, את הנשמה. אני מרגיש רק את הגוף, שהנשמה מלובשת בו.
על אילו רצונות ותכונות אתה מבקש שינויים? רק על הגופניים. ועל הרצונות הגופניים אנחנו לא מדברים. אנחנו אפילו לא מדברים על היחס של אדם אחד לאחר, שאנחנו צריכים לתקן אותו במישור הגשמי.
מה זה לימוד הקבלה? שאתה לומד את עצמך במצב הרוחני, איפה שאתה נמצא במחשבת הבריאה כנותן, המתוקן. האור שממלא אותך, השפע והתכונות שממלאים אותך, הם צריכים להאיר לך למצב הנוכחי, הארצי, שבו אתה נמצא. ואז אתה תרגיש זה לעומת זה, את ההפרש בין מה שאתה עכשיו, לֵבין מה שאתה צריך להיות.
ואז, בהבדל בין שתי הרמות האלו, אתה תרגיש מה אתה צריך לשנות. ולא מה שנראה לך עכשיו. כל דבר שתרגיש עכשיו פרט לגילוי הרוחני, שעליך לתקן כדי להיות ברמה הרוחנית, אתה תבקש רק כדי להיות טוב עם האחרים, על מנת להרוויח מהטוב הזה. האגו שלך יחייב אותך, למשל, לאהוב את הזולת. ואין בזה שום דבר טוב. כי באהבה כזאת, אתה מגיע רק לעוד שבירה.
עלינו להבין, שהתכונות שבהן אנחנו נמצאים, לא ניתנו לנו כדי לעשות שלום בינינו. אלא כדי להגיע לרמה הרוחנית, שנקראת "מאהבת הזולת לאהבת ה'", לאהבת הבורא. ואם האנשים רוצים לעשות רק את קשרי האהבה ביניהם, אז הם מגיעים להיות כרוסיה והקיבוצים. זו הדוגמה שנותן בעל הסולם. לעולם הם לא יצליחו, כי הם מתבססים על אגו האדם. לכן אנחנו צריכים רק להזמין את הגילוי, שאנחנו נראה כלפי מה באמת אנחנו לא בסדר, ובמה בדיוק אנחנו לא בסדר. ואז בהתאם לזה, להשתנות.
כלומר הגילוי של מה לא בסדר, לוקח זמן.
על ידי הלימוד אתה מגיע לגילוי, ל"הכרת הרע" מה שנקרא, במה אני רע. וזה לגמרי לא שייך ליחס, שאתה מגלה בינך לבין האנשים האחרים. מה שנראה לך עכשיו רע, שאולי, אתה או האחרים רעים, זה לגמרי לא מה שיתגלה לך באור העליון. אלו תכונות אחרות לגמרי. זה תדר אחר לגמרי. וזה מה שנקרא ה"אגו". לא האגו שאתה רוצה עכשיו לנצל קצת את הזולת, במישור העולם הזה. לכן בלתי אפשרי להגיע לבקשה לתיקון הנשמה, לפני שמתגלה הפער בינך לבין המצב הרוחני, שאליו אתה רוצה להגיע. תלוי על מה אתה מבקש.
נניח שיש פער קטן שאני מבין אותו, שאני רע ברמה מסוימת שהיא נמוכה.
אתה קובע את הרע שלך לפי האגו שלך היום, עד כמה שאתה מבין שאתה נמצא בתכונות שהן רעות לאגו שלך. אני הייתי רוצה לנצל את כולם, אבל חסרים לי כמה דברים כדי לעשות זאת. ולזה שחסר אני קורא "רע". זה מה שיש.
אם בחינה ד' דאור ישר היא גם מקבלת וגם נותנת, למה היא לא נשברת?
בגלל שהיא לא מגלה את האהבה. יש ארבע בחינות דאור ישר, בחינות א' ב' ג' ד'. שבחינה ד' נקראת "נברא" או "מלכות". אחר כך היא עושה צמצום. אתה שואל למה אחרי הצמצום היא לא נשברת?בגלל שזו ההרגשה הראשונה. מפני שהפעם הראשונה שהיא מקבלת, זה רק גילוי המצב שלה. מתי הכלי נשבר? כשהוא קובע לעצמו. "שבירה" נקרא שאני לוקח על עצמי חוק כלשהו, שהשפע לא יכנס בי, ואחר כך מסיבה כלשהי, הוא נכנס ופורץ פנימה. זה נקרא "שבירה". לפני השבירה עדיין לא היה תנאי מצד הכלי, שהכְּלי לא יכול לקבל. ההפך, הוא קיבל את השפע שבא ישירות מהבורא, וקיבל גם את היחס של הבורא (ראו שרטוט מס' 12) – מחוכמה ומבינה הוא קיבל את שניהם.
הרצון האגואיסטי להיות בדרגת המאציל התגלה פעם ראשונה בבחינה ד' (ראו שרטוט מס' 12). ומתוך זה היא רק מתחילה להתפתח. לכן בחינה ד' היא גמר הכלי מצד הבורא. הוא נתן לה את כל מה שהיה צריך לתת. ולכן הפעולה המיידית שלה היא צמצום א'.
שרטוט מס. 12
מה צמצום א' אומר? אני לא אקבל לעצמי דבר. יש שפע ובתוך השפע, יש גם אהבה שלו. "מהשפע אני מרגישה תענוג, ומהאהבה שלו אני מרגישה בושה. ולזה אני לא מסכימה". כך אומרת המלכות. מלכות עושה חשבונות ומקבלת רק כדי להחזיר לבורא. אם במקרה מסוים היא תעשה חשבון ותקבל ללא יכולת להחזיר לבורא, ללא האהבה כמו שהוא אוהב אותה, ללא הנתינה שהוא נותן לה, שהם לא יהיו שווים, כשהיא כאילו תעבור על התנאי של צמצום א', זה ייקרא "שבירה". אבל לפני שלקחתי על עצמי איזה נדר, ואני מחזיק אותו, זה לא נקרא שאני נשבר. "נשבר" זו גדר כלשהי ששמתי, שקבעתי לעצמי, והיא קיימת.
איך אפשר להסביר לאדם בצורה שכלית, שהוא נמצא במצב של אהבה?
אהבה זה נקרא מצב שבו אני מרגיש את החיסרון של הזולת ושאני, כל כולי, בכל האמצעים, בכל מה שיש לי, עומד למלא את החיסרון הזה. זו המטרה שלי, רק את זה אני רוצה. באותו רגע שאני רוצה לעשות רק את זה, זה נקרא שאני אוהב אותו. זאת אומרת, אהבה היא לא הרגשה שאני מרחף באוויר. אפשר למדוד אותה. במצב של אהבה יש לי חיסרון, גודל מסוים של חיסרון. עד כמה שאני מרגיש את הגודל הזה, עד כמה שאני מוכן לעמוד בכל האמצעים שלי, כדי למלא אותו, זה נקרא "אהבה". זה לגמרי לא מה שאנחנו חושבים. בחוכמת הקבלה מדובר על נתינה וקבלה, ונתינה נקראת "אהבה".
איך אפשר לתת או מה אני יכולה לתת לבורא?
יש לך ילדים ואולי גם נכדים. והם יכולים לתת לך משהו. את רוצה מהם יחס, זאת אומרת, חסר לך שהם יבואו, ויתנו לך יחס טוב. חסר לך היחס הזה בלבד.
אז אותו הדבר, אומרים מקובלים, חסר לבורא. החיסרון הזה לא נקרא חיסרון של מקבל, אלא זה חיסרון של הנותן. הוא נובע מתוך השלימות. יש הכול, חוץ מדבר אחד - הזדמנות לתת. מה ייתן?
באופן מעשי, הבורא יכול לתת רק דבר אחד, אותה דרגה, אותו מעמד שבו הוא נמצא. כי פחות מזה, זה כבר לַקוי. פחות מזה, זו כבר לא שלימות. ושלֶם לא יכול לתת למישהו פחות משלמות, כמוהו. לכן הבורא חייב לברוא נברא- זה "תרתי דסתרי", שני דברים הסותרים זה את זה - הוא חייב לברוא מישהו מחוצה לו, שיהיה בדיוק כמוהו. איך אפשר לעשות זאת?
יש רצון לתת, שלם, שפע - הכול. צריך להיות מישהו לידו, שיהיה כמוהו. כי "מטבע הטוב להיטיב". כדי לברוא מישהו מחוצה לו, הוא חייב לברוא מישהו שיש לו רצון לקבל את מה שיש לו. לכן כנגד השפע הוא ברא את הנברא, שירצה לקבל.
אלא שבצורה כזאת הנברא עדיין אומלל, הוא רק מקבל. הוא נמצא בהופכיות לגמרי מהבורא. מה חסר לו? רצון לקבל חייב להיות בו, אחרת הוא לא יהיה שונה מהבורא. אם הבורא הוא רצון לתת, הנברא חייב להיות רצון לקבל. אם כן, מה חסר בנברא? חסר בנברא רק דבר אחד, שהרצון לקבל לא יבדיל אותו מהבורא ושיהיה נותן כמוהו. אז יהיה באותה המדרגה, באותו המעמד.
איך עושים זאת? עם הרצון לקבל על מנת להשפיע. כלומר אם הנברא מקבל מהבורא כדי לגרום לבורא נחת, אז יוצא שלמעלה יש הנותן, ולמטה יש מקבל ונהנה, שמרגיש תענוג מפני שרוצה להחזיר את התענוג הזה, שהבורא יהנה ממנו (ראו שרטוט מס' 13).
שרטוט מס. 13
יוצא שכל אחד מקבל מהשני, וכל הזמן נותן לשני. והרצון של הנברא, שנברא ברצון לקבל, הוא כלל לא פונקציה, הוא כלל לא בא בחשבון. כי זה לא חשוב. אם אני מקבל לפי הטבע שלי בגלל שאני כך נבראתי, אבל זו בשבילי הזדמנות, אמצעי כדי לגרום חזרה תענוג, אז זה לא נקרא שאני מקבל. ההפך, אני מתגאה, שאני על ידי זה גורם תענוג לאותו בעל הבית.
אם אני מגיע לבעל הבית, ומלכתחילה מאוד רוצה לאכול, והוא מלכתחילה מאוד רוצה לתת לי, והכין לי את הכול. ואני בטוח, שאני לא מקבל ממנו דבר, אלא רק כדי לגרום לו תענוג, ואני בדקתי את עצמי, והוא יודע זאת בבירור, בינינו, שאני משתמש ברצון, ברעב שלי, רק כדי לגרום לו נחת. אז אני לא מרגיש את עצמי פחוֹת ממנו. ההפך, אני מרגיש את עצמי בעל הבית, כי על ידי החיסרון שלי אני יכול לגרום לו תענוג. והוא, בלי התענוג הזה, דווקא מרגיש את עצמו כחסֵר.
אז יוצא שהרצון, שהוא ברא בנו, הוא רק אמצעי כדי להבדיל בינינו, מלכתחילה, אבל אחר כך אנחנו מכסים את הרצון הזה לגמרי. אנחנו מדלגים עליו, אנחנו מקצרים את הקצוות ומתחברים יחד. והרצון הזה לא מפריע, כי אני משתמש בו דווקא לנתינה. ניתן לראות איך שזה עובד בדוגמה על הילדים והנכדים. כל מה שלמדנו היום אלו דוגמאות מהחיים, גם ה"צמצום". תמיד אני עושה צמצום, אפילו אם אני אגואיסט, אני שומר על עצמי, שה"אני" שלי, האגו שלי, לא ייפגע. אני נכנס למישהו, אני לא מתנפל על מה שאני רואה, אני מחזיק את עצמי, אני עושה חשבון. אבל אם אני עושה חשבון, לא כלפי האגו שלי, אלא כלפי בעל הבית, זה חשבון הפוך לגמרי. אז אני צריך להרגיש את החיסרון שלו.
לכן בלי גילוי של בעל הבית אינני יכול להתחיל לתקן את עצמי. אני צריך להכיר איזה חיסרון יש בבעל הבית, הוא באמת רוצה משהו ממני או לא? הוא רוצה לתת? הוא רוצה לאהוב? אני יכול במשהו למלא את החיסרון שלו? אני יכול להחזיר לו? קשר החילופין ביני לבינו חייב להיות מלכתחילה. לכן לפני הגילוי אין מה לדבר על תיקון האדם. לכן מי שלא מגיע ללימוד הקבלה ומגיע על ידה לגילוי היחסים שלו עם הבורא – לא עם בני האדם האחרים, שיכול להיות איתם טוב או רע, אלא עם הבורא – אז הוא פשוט לא מִתקן. לכן למדנו, שעד שאדם לא לומד את חוכמת הקבלה ולא מימש אותה, הוא מתגלגל שוב ושוב. (גיליון 11 של העיתון "קבלה לעם" מוקדש לנושא גלגולים).
אם נקודת הפתיחה ונקודת הסיום של כל התהליך הזה הם כה פשוטים והרמוניים, מדוע כל הדרך לשָם, כל כך קשה ומסובכת?
כי להתחיל לסדר את הקשר עם הבורא או עם הזולת, כדי למלא את החיסרון של הזולת, זה לא בא ברגל. אני חייב להרגיש חוץ מהחסרונות שלי את החסרונות שלו. להרגיש אותם עוד יותר מחסרונות שלי, כדי שהחסרונות שלי יהיו רק כאמצעים למלא אותו. האם זה מה שחסר לך?!
להיות מקובל
במה מתבטא הקשר של המקובל עם הבורא. האם הוא מרגיש ויודע כל פעם את רצונו של הבורא?
המקובל שונה מהאדם הרגיל, בזה שהוא מגלה קשר בינו לבין הבורא. הוא מגלה זאת בחושים, שנקראים "עשר ספירות של הנשמה". למעשה לא חשוב איך נקראים החושים האלה, מה שחשוב הוא שהמקובל מגלה את הקשר עם הבורא בחוש, כי אחרת הוא לא מקבל. "מקובל" זה נקרא שהוא יודע איך לקבל שפע מהבורא, כדי לגרום חזרה נחת רוח. ובלתי אפשרי לעשות זאת בלי גילוי החיסרון, בלי גילוי הבורא, וזה מגיע רק על ידי לימוד הקבלה. אדם רגיל נמצא במצב שלא מרגיש את הכוח הנותן, הכוח העליון, שעדיין לא גילה אותו, או שכלל לא מבין או לא מרגיש, שהוא קיים או יכול להיות קיים.
איש לא אומר לך ללכת בעיניים עצומות. ואיש לא דורש ממך פעולות, שאתה לא מבין בהן כלום. ההפך, הדבר הראשון הוא ללמוד. ללמוד על הטבע שלך, על הטבע בכלל, על העולם, על טבע הבורא. דרך הלימוד אתה מזמין הארה כלשהי מלמעלה, מהמצב המתוקן, שבו אנחנו נמצאים לפני שירדנו לכאן, לפני שנפלנו. מאותו מצב מתוקן, מאיר עלינו כוח שנקרא "האור המחזיר למוטב", והכוח הזה לאט לאט מתחיל לעורר בנו את אותם הרצונות השבורים, את אותן התכונות.
ואז על ידי זה, בכוח אותו האור, באותו כוח רוחני, אנחנו מתחילים לראות עד כמה אנחנו שונים מהרוחניות, עד כמה אנחנו לא משתווים איתה. וההבדל בין ההרגשה הקטנה שהוא נותן לנו מה זה רוחניות ובין המצב שלנו, ההבדל הזה מעורר את האדם כבר להתחיל לרצות תיקון. להשתוות עם אותו כוח עליון. אבל הכול בצורה ברורה, מוחשית. אלו לא מין פעולות שאומרים לך ואתה עושה. אלא רק כתוצאה מהלימוד, מהכרה, מהבנה.
האם הכוונה ב"גילוי הבורא" היא לגלות שהבורא הוא זה שנותן?
כתוב: "דע את ה'אלוהיך ועבדהו". לדעת ולהתאים את עצמנו אליו. בעולם שלנו אנחנו סתם אומרים "תודה רבה לאלהים" – לפעמים אנחנו שוכחים ולפעמים אומרים. חוכמת הקבלה מדברת על מה שהאדם מרגיש. עכשיו אני מרגיש שיש לי ביד עט, שחציו כחול וחציו שחור. כך, באותה מידת הוודאות אני צריך להרגיש מִמי אני מקבל, מה אני מקבל, האם יש בכלל מישהו שנותן לי. ואילו אנחנו מדברים, סתם על דמיון. כתוב "מה שלא נשיג לא נדעהו בשם". זהו כלל בחוכמת הקבלה, שלפיו מדברים רק על ה"השגה". "השגה" זה נקרא הבנה מוחלטת. ולא סתם להגיד ש"כל העולם מקבל".
אנחנו צריכים להבין, מדובר על "אורות" ו"כלים". הכלים שמתגלים מרגישים בתוכם התפעלות, מילוי כלשהו. מאיפה בא המילוי, איזה גודל, כמה קילוגרם, לאיזה חיסרון, ממי בדיוק בא, לאיזו מטרה? כל זה צריכים לדעת. זה נקרא "חוכמת הקבלה".
מה זאת אומרת ש"אני נמצא כאן"? זאת אומרת שיש לי חמישה חושים, שאני מרגיש את החיים שלי, את העולם, את עצמי, מרגיש טוב ורע, כל מיני מילויים, כל מיני דברים. מאיפה אני מרגיש את זה? האם מישהו גורם לי להרגשה הזאת של "אני" ו"העולם" או לא? האם מישהו סידר את הדברים האלו ונתן לי כזה דמיון שאני קיים והעולם, או לא? אני צריך ללמוד את כל המציאות הזאת, ורק על מה שבו אני בטוח, עליו מדובר בחוכמה הזאת. רק על הגילוי. לכן זה נקרא "חוכמת הנסתר", כי היא אומרת, "הכול נסתר ממך, אבל האם אתה רוצה לגלות? בבקשה". היא עוסקת רק בגילוי. כמו ההגדרה של בעל הסולם "חוכמת הקבלה היא, גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה". שאנחנו נמצאים עכשיו בגופים, בחושים שלנו, אנחנו מגלים את הבורא. רק כך.
האור המחזיר למוטב
קיימים זרמים רבים בקבלה, אפילו בקבלה שמגיעה מהרב אשלג, שלשיטתם הם מושכים אורות או כל מיני דברים מטאפיזיים בעולם הזה, האם הם מדברים על לחשים מסוימים או על קמעות?
אין דבר כזה. כי כבר אין תלמידים שלמדו אצל בעל הסולם, כולם כבר נמצאים בעולם האמת. אני למדתי מהבן הבכור שלו, מהרב"ש. ואני מכיר את מי שלמדו יחד איתי, ואני לא חושב שהם ידברו אחרת. אלו אנשים שלמדו שנים רבות אצל רב"ש, והם לא יספרו על מטאפיזיקה.
אולם יש אנשים שאומרים שהם מלמדים אשל"ג. אני לא יודע מי הם, מאיפה הם באים, אבל לא מאלה שלמדו אצל הבן שלו ולומדים נכון.
אנחנו מדברים הרבה על מדע, על דברים רציונאליים, אבל הדבר היחיד שבעצם אפשר להגיד שהוא קצת מטאפיזי, זה האור המחזיר למוטב. זה משהו שאי אפשר להסביר, לפחות אני עדיין לא מבין.
בעל הסולם מדבר הרבה על מדע. בכל המאמרים שלו, בספר "קבלה למתחיל" יש המון מדע, זו הגישה שלו, כי הוא כותב לזמננו, למצבנו.
על האור המחזיר למוטב, הוא כותב בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". הוא קורא לו "סגולה". זו באמת "סגולה", אבל זה לא מטאפיזי. אם אני נמצא בעולם הזה ולמעלה ממני, יש מצב מתוקן, "העולם העליון", איך אני יכול מהעולם הזה להגיע לדרגה עליונה יותר? איך בכלל האדם מטפס מדרגה תחתונה לדרגה עליונה? אפילו בעולם שלנו, איך הילדים לומדים? הילד מחקה את אבא, כמו קוף, זה הלימוד. הלימוד שלנו הוא כך. כי אני לא יודע מה זו דרגה עליונה יותר, לפני שאני כבר נמצא בה, אבל אחרי שאני נמצא, אני כבר לא צריך ללמוד, אני כבר נמצא. איך אני מגיע אליה? אני מסתכל על הגדול, על מה שהוא עושה. אין לי שֶכל עדיין, כי אני נמצא בדרגה תחתונה, אבל אני רואה מה שהוא עושה בדרגה עליונה ובמה שאני יכול להידמות לו, אני מדמה את עצמי אליו. כתוצאה מכך לאט לאט בא לי שֶכל.
"נעשה ונשמע" זה לא סתם מילים שכתובות בתורה על "הר סיני", זה התהליך, שבצורה כזאת אדם גדל. יותר מזה, גם בצמחים, בחיות, בגוף שלנו, אם משהו מתפתח ממצב למצב, זה רק לפי "נעשה ונשמע". זה חוק הטבע. לעולם אני לא יכול להגיע למצב הבא, לפני שאני לוקח אותו כדוגמה. עד כמה שאני מסוגל בצורה חיצונית, אני מבצֵע, ומתוך הביצוע אני רוכש שֶכל ואז אני מגיע למצב הזה.
לכן האור שמחזיר למוטב הוא לא מטאפיזי. זהו אותו הכוח שמקרב אותי לדרגה עליונה יותר מהִדרגה שלי. וזה לא חשוב, זה יכול להיות על ידי לימוד הקבלה, אם אני מדבר על הדרגות ביני לבין העולם העליון, או יכול להיות בדרגות העולם הזה, ביני היום לביני מחר. גם שם אותו האור המחזיר למוטב, אבל הוא פועל כבר בצורה שאני לומד מהעולם הזה.
אני לא צריך בשביל זה לקרוא על הדרגה העליונה. אני לוקח ספרים כלשהם או לומד מאדם מסוים, שמסביר לי על חוכמה כלשהי שבעולם הזה, ובאותה צורה אני מתקדם. גם בזה יש האור המחזיר למוטב, אור השכל, אור שאני מקבל ממנו. רק בעליה לעולם הרוחני, האור המחזיר למוטב הוא גדול יותר, פועֵל יותר, בכל מיני תנאים שאני צריך. כי ההבדל בין המדרגות הוא, "העולם הזה" ו"העולם הבא", ולא, היום אני ומחר קצת יותר. אבל זה אותו העיקרון, זו לא מטאפיזיקה.