על חג הפסח 1
חג הפסח הוא נושא מקיף מאוד והכול שייך לנו, לימינו, לתיקון הנשמה, לעלייה לעולם הרוחני. פסח כולל בעצם הכל, הוא כולל את כל התפתחות האדם, כל ההתפתחות הרוחנית של האדם.
ולמה? מפני שהבורא במחשבת הבריאה לברוא את הנברא, רצה שהנברא יהיה כמוהו. איך יכול להיות שיהיה כמוהו, אותו דבר? הוא וזהו? אלא כמוהו נקרא, שבחומר הוא יהיה הפוך ממנו, שיהיה עשוי מרצון לקבל. אם הבורא הוא המשפיע, האוהב, הנותן, אז הנברא חייב להיות ההפך ממנו, המקבל. ומתוך זה שהוא נמצא במצב ההפוך מהבורא, תהיה לו אפשרות, בחירה חופשית להכיר שנתינה טובה יותר מקבלה, שתכונת הבורא טובה יותר מהתכונה שכנגדו, שההשפעה טובה יותר מקבלה. ואז, על ידי בירור חופשי ובחירה חופשית, הוא ירצה להיות כמו הבורא ויעשה מעצמו בורא לכל דבר. את כל התכונות שיש בבורא, הנברא יכול להעתיק על עצמו ולבנות את עצמו בעצמו. ואז הוא מגיע לדרגת שלמות ונצחיות ועצמאות, כמו הבורא.
וזו הנתינה המוחלטת והאהבה המוחלטת, כך הבורא מביע את עצמו כלפי הנברא. כי הוא לא יכול לברוא משהו פחות ממנו, פחות ממנו זה לא נקרא שהוא נותן, כי נתינה פחות מכפי שהוא נותן, זו כבר לא נתינה, היא לא נחשבת נתינה שלמה, והנברא חייב להיות באותה דרגה כמו הבורא.
איך מגיעים לזה? אנחנו יודעים שהבורא ברא את הנברא כיש מאין. שבתוך האור של הבורא מתהווה הרצון הקטן הזה, הרצון לקבל. המצב הזה נקרא בחינת שורש. מבחינת שורש נבראה בחינה א', שהיא כבר רצון לקבל. בחינת שורש היא השפעה ובחינה א' היא קבלה. וכשנבראה בחינה א' היא התמלאה עם הרצון לקבל והתחילה להרגיש שהרצון לקבל בא מהמשפיע. כתוצאה מכך היא בעצמה רצתה להיות כמו המשפיע ונעשתה לבחינה ב'. מיד, מתוך שהנברא מרגיש את האור בתוכו, הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להיות המשפיע ואז מתהווה בו בחינת ההשפעה (ראו שרטוט מס' 1).
שרטוט מס. 1
לדוגמא אם אנחנו בבחינת הקבלה, ונקבל מלמעלה מילוי של האור, ודאי שנשתנה לההפך מהקבלה, להשפעה. וזה מה שחסר לנו. אבל למה לא קורה לנו כך? כי קודם אנחנו צריכים לרצות זאת. החוקים הרוחניים מסודרים בצורה כזאת, שלא קורה איתנו דבר עד שנרצה. אבל כדי לרצות, יש כל מיני כוחות שמבררים לנו את המצבים שלנו, מה הם באמת, עד כמה הם הפוכים מהשלמות. לכן אדם מקבל מכות חוזרות ונישנות, עד שאומר: "אני מוכן לעזוב את המצב שלי ורוצה להתקדם הלאה, ליתר רוחניות". וכך כל פעם ופעם. יוצא שעד כמה שנכיר מהר יותר את המצב שלנו, כשלילי, כלא רוחני, לא כמו הבורא, אז נתקדם מהר יותר, ובפחות מכות.
אחרי בחינה ב' באה בחינה ג', שכוללת את בחינה א' ובחינה ב'. בחינה ג' היא בעצם ביטוי של הנברא שרוצה להידמות לבורא. בחינה ג' מקבלת כדי להשפיע ובזאת היא דומה לשורש. בחינה ב' דומה לשורש בכוונה ובחינה ג' דומה לשורש בפעולה (ראו שרטוט מס' 2).
ואז באה בחינת מלכות, הרצון לקבל הגדול. אחרי שהנברא נעשה כמו בורא, דומה לבורא. אחרי שהוא דומה לבורא, אז בחינה ד' רוצה לקבל את כל מה שיש במעמד של הבורא. גם את התענוגים, וגם את המעמד עצמו. זאת אומרת לשלוט בכל ולרכוש את הכל. לכן בחינה ד' היא, הרצון לקבל הגדול המושלם, שנקרא "נברא" (ראו שרטוט מס' 2).
ולארבע הבחינות האלו, שורש, אחד, שתיים, שלוש, ארבע, אנחנו קוראים קוצו של י', י', ה', ו', ה', הוי"ה, שם הבורא היסודי. (אנחנו רושמים הוי"ה, מפני שמתוך הכבוד לשם הזה אנחנו לא רוצים לרשום את השם הרגיל). בערוץ הזה, מלמעלה למטה, הבורא מתייחס אלינו.
מתוך שם הוי"ה יוצאים חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כנגד הספירות כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות (ראו שרטוט מס' 2). הכל מסתדר לפי חמשת החלקים של ההוי"ה. גם אנחנו, החושים שלנו, התפיסה שלנו, הכל בנוי בעיקר לפי חמישה חלקים. יש יותר ויש פחות מחמישה חלקים, זו כבר תוצאה מתוך המספר חמש. שהיחס מבורא לנברא הוא חמש.
זאת אומרת, אם באיזשהו מקום יש רצון, או בכלל ישות, דבר, כוח, אז ברור שיש ארבעה שלבים מהשורש (ראו שרטוט מס' 2), מהבורא, שהאור שלו עובר, עד שבורא בנו או במציאות שלפנינו כל מיני תופעות. תמיד זה על ידי ארבעה שלבי התפתחות. ברמה המנטאלית, פסיכולוגית, פיסיולוגית, גשמית, דומם, צומח, חי, לא חשוב מה ואיך.
שרטוט מס. 2
מאדם הראשון דרך גלות מצריים עד ימינו
מתוך זה אנחנו מגיעים למצב מיוחד, שבהתפתחות הרצון יש ארבע גלויות וארבע גאולות. אדם הראשון היה הראשון שהרגיש את הגלות, את הריקנות. זו השפעת האור הראשונה. ואז התגבר על ההשפעה הזאת, על השפעת האגו שבו, על הריקנות, עם האור שהאיר לו. והגיע למצב, כמו שכותב בעל הסולם, שהיה הראשון שנגלה לו העולם הרוחני, נגלה לו הבורא. אחרי כן הייתה גלות בבל – אברהם, גלות מצריים – משה, גלות פרס – מרדכי והגלות של ימינו – שאנחנו צריכים לעשות את השלב האחרון בהתפתחות הרוחנית שלנו ולעלות לדרגה הרוחנית הסופית. זו כבר הגלות האחרונה.
נראה אפוא איך זה מתפתח לאט לאט, ומתוך כך נדע באיזה מצב אנחנו נמצאים היום ומה עומד לפנינו. כי בעצם הכל טוב ויפה, אבל אנחנו לא לומדים היסטוריה ולא לומדים סתם חוכמה, אלא אנחנו לומדים איך אנחנו יכולים לשפר במשהו את עצמנו ואת עולמנו.
אז אדם הראשון הוא הראשון שהתפתח בו האגו. זאת אומרת, המלכות התחילה לגדול בפעם הראשונה ואדם הראשון הוא הראשון שהתחיל להרגיש את הריקנות בתוך האגו שלו.
ודאי שלפני אדם הראשון יש את עולם אין סוף ואת ההתפתחות באותה שרשרת ההוי"ה בחמישה שלבים. בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על הבורא שברא את הנברא בארבעה שלבים: י', ה', ו', ה' והכלי שמלא עם האור נקרא "עולם אין סוף". מעולם אין סוף, שהוא בחינת שורש, הדומה לבחינת שורש שיש בבורא, מגיעים אחר עולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. עד שההתפתחות הרוחנית הזאת מסתיימת במצב שנקרא "העולם הזה" (ראו שרטוט מס' 3).
ואז לפני חמשה עשר מיליארד שנה, מפיצוץ קטן של הכוח הרוחני, האנרגיה עברה מרוחניות לגשמיות והעולם שלנו התחיל להתפתח (ראו שרטוט מס' 3). (אנחנו נלמד פעם איך עובר האור ממצב למצב, מדרגה לדרגה, על ידי פיצוץ, שמלכות דעליון נעשית כתר דתחתון)מכאן והלאה אנחנו מדברים כבר על הזמן הגשמי. במינוס חמישה מיליארד שנה נעשו מערכת השמש וכדור הארץ. עד שכדור הארץ התקרר ונעשו בו חיים של דומם ואחר כך צומח ואחר כך חי ולבסוף מדבר. בערך חמישים אלף שנה אחרי התחלת המדבר, התחילה התפתחות רוחנית שבתוך המדבר. והמדבר הראשון שהתחילה בו ההתפתחות הרוחנית הוא אדם הראשון (ראו שרטוט מס' 3).
שרטוט מס. 3
אדם הראשון היה הראשון שהרגיש שהאגו שלו קפץ. הוא התגבר על האגו הזה וגילה את הבורא. בעל הסולם כותב על כך מילים מעניינות מאוד, הוא אומר שהאדם הוא הראשון שגילה את כל סדרי הבריאה וכל הקשר שיש בין כל הנבראים, הנשמות. "הראשון", פירושו הראשון מכל האנושות שהייתה לפניו. הוא השאיר לנו ספר, שנקרא "רזיאל המלאך", שבו הוא כותב על מה שגילה. כך התפתח המצב אחרי אדם הראשון, עד שהגיע להתפתחות האגו, שנקראת "בחינת שורש".
התפתחות האגו בשלב א', כפי שסופרים לפי ארבע בחינות דאור ישר, נעשתה בימי אברהם. אדם היה עם המשפחה הקטנה שלו ועם עוד כמה משפחות וכל האנושות הייתה כמה אלפי אנשים. בזמן אברהם כבר היו מאות אלפי אנשים, וכולם היו במקום שנקרא בבל. אנחנו מכירים את המקום הזה פיסית ושם הייתה ההתפרצות האגואיסטית השנייה.
וכמו אדם, גם אברהם הבין שחייבים להתגבר על האגו שפרץ ולהתחבר חזרה, להתעלות מעליו, שהאגו פועל דווקא לפי תוכנית הבריאה, שכדי לתת עצמאות לנברא, לאדם, כדי לתת לו אפשרות לגדול בעצמו ולרכוש בעצמו את דרגת הבורא ולהיות כמוהו, הבורא מרחיק את האדם ממנו ונותן לו טבע נגדי. כך האדם יכול להתפתח בצורה עצמאית. וכשהוא מגיע אחר כך לדרגת הבורא, שניהם שווים, ובזה מתבטאת מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שאדם הוא ממש עצמאי ונצחי ושלם כמו הבורא.
אז גם אברהם הבין שהאגו פורץ לטובתנו וניסה להסביר זאת לחבריו הבבלים. הוא בעצמו היה אדם מאוד מפותח. הוא היה כהן בבלי, בנה פסלים ומכר אותם. הוא הבין את כל הפילוסופיה של הבבלים. אבל כשהתחיל לדבר איתם על כך שצריכים לתקן את הרצון לקבל שפורץ בהם, הם לא האמינו לו. לכן הוא ארגן לעצמו קבוצה קטנה, אבל זו כבר הייתה קבוצה, קבוצת מקובלים שבמשך הזמן הפכה להיות לעם ישראל. אברהם כתב גם ספר, שנקרא "ספר היצירה". ספר קשה מאוד להבנה. קטן, אבל סמיך מאוד, מקוצר מאוד.
אברהם כבר הבין שעניין ההתפתחות נעשה רק על ידי גילוי האגו, אבל כל התהליך היה עדיין נסתר ממנו. לכן התורה מספרת שהוא שואל את הבורא: "איך תתקדם הלאה הקבוצה הזאת, הבנים שלי?" או כדברי הכתוב "במה אדע כי ארשנה?". כלומר איך אדע שאני באמת ארכוש תוצאות - אני או הבנים שלי, זה לא חשוב. הרי מי שמרגיש רוחניות מרגיש נצחיות, שהוא קשור עם כל יתר הנשמות והוא נצחי. לכן אברהם חושב: "במה אדע כי ארשנה, שבאמת נוכל להגיע לדרגתך?" זו הייתה השאלה שלו כלפי הבורא, והבורא אמר לו: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר", "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ויענו ויעבדו אותם ארבע מאות שנה". זאת אומרת: "אל תדאג, אני אכניס את הבנים שלך לעבדות, לחיים קשים, ויענו אותם, ובאמת יהיה להם מאוד קשה". ואברהם נרגע: "יופי". איך זה יכול להיות? כי הוא שמע שהאגו, אותו האגו שהוא הרגיש והתגבר עליו ולכן גילה את הבורא, עתיד להתגלות שוב בצורה גדולה עוד יותר. לכן הוא שמח, הוא הבין שהעיקרון הזה עובד הלאה.
ובאמת כך קרה. כי אחרי אברהם הקבוצה הזאת התחילה להתפתח הלאה ולגדול, והיא גם התחילה לתקן את כל האגו הזה שפרץ בגובה בבל, שנקרא בבל העתיקה. כל האנושות הבבלית הלכה בדרך שלה, והיום זו הציביליזציה שלנו, כל האנושות של היום (ראו שרטוט מס' 4). לעומת זאת אברהם הלך בדרך משלו עם הקבוצה שלו, שהתפתחה לכיוון הרוחני.
שרטוט מס. 4
הקבוצה של אברהם סיימה את כל תיקון האגו שהיה בה. גם זה היה תהליך ארוך. גם אברהם ירד למצריים ופרעה לקח את שרה. ויש בזה פרטים רבים. זה תהליך שחוזר על עצמו כל פעם, החזרה למצריים והיציאה ממצריים. הבנים של אברהם, שנים עשר בני יעקב, שנים עשר השבטים, הגיעו לתיקון של ג' קווים. כי התיקון בקבוצה הזאת, מפני שזאת קבוצה, כבר נעשה על ידי ג' קווים. קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי. קו ימין הן תכונות אברהם, קו שמאל יצחק וקו אמצעי יעקב (ראו שרטוט מס' 5).
כשהם הגיעו לתיקון של קו אמצעי, תיקון שאברהם לא יכול היה לעשות וגם יצחק לא, אלא רק בשלב של יעקב, הם התחילו להרגיש שהם מתוקנים, ולא ידעו מה לעשות הלאה. הם נמצאו בגובה של תכונת ההשפעה, אבל הלאה לא היה להם מה לעשות, איך להתקדם. הם הרגישו רעב. הם חיו בארץ ישראל ובארץ ישראל יש כביכול הכל, אבל ארץ ישראל זה רצון ישר- אל, להידמות לבורא, ולא היה להם על פני מה להידמות. הם לא יכלו להתקדם, לא היה להם חומר לבנות את עצמם על פניו.
שרטוט מס. 5
אמנם אנחנו יכולים לקרוא שבצורה גשמית היה רעב בארץ, שלא היה מה לאכול, אבל העניין הוא, שהתורה לא מספרת לנו על ההיסטוריה, היא קודם כל מספרת לנו על התהליך הפנימי, שעליו מתלבש גם התהליך ההיסטורי הגשמי. היא מסבירה לנו, שהיה רעב בארץ ואז הגיעו ליוסף, שמכל הבנים של יעקב הוא נקרא בחינת היסוד. כבר דיברנו שיש עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כל ה-ט' ראשונות מכתר עד יסוד, הן תכונות ההשפעה. והמלכות היא בחינת הקבלה. אז "יוסף", "יוסף הצדיק", "צדיק יסוד עולם", הוא בחינת יסוד (ראו שרטוט מס' 6).
כשההתפתחות והתיקונים הגיעו עד דרגת יוסף, אז הייתה מכירת יוסף, שזה דבר מאוד מעניין. כי יוסף אמר: "אני גדול יותר מכולכם", זאת אומרת "מלכות צריכה לקבל ממני, אני העיקרי מכל אלו. אמנם אתם גדולים ממני, אתם האחים הגדולים, אבל אני העיקר וכולם צריכים להשתחוות אלי". מה זאת אומרת? "כי דרכי אני מוסר למלכות את כל השפע שבה" (ראו שרטוט מס' 6). ו"מכירת יוסף" זה נקרא, שמכרו אותו למצרים, זה תיקון, כל הסיפור של בני יעקב זה תיקון, שהכניסו את תכונת יוסף לתוך המלכות, שבעתיד מלכות יכולה להיתקן.
שרטוט מס. 6
ובאמת יוסף נכנס למצריים. הוא הופך לשליט, ליד ימינו של פרעה. מפני שיש לו את התכונה הפנימית שיכולה להביא אור לרצון לקבל. כמו שאנחנו יודעים שהיהודים בכל העולם, למרות שהם מעטים במספר, הם משנים את ומעוררים את הכל.
התכונה של קשר עם האור קיימת אפילו בדרגה שלנו, למרות שאנחנו לא נמצאים בדרגה כמו יוסף, שהיה נביא. הוא היה בהתחברות עם הבורא, מקובל עצום. הוא היה יכול לעשות מה שהוא רוצה בכל מצריים, זאת אומרת בכל הרע. ("מצריים" זה ריכוז של הרע, מיץ-רע).
אם כן יוסף הכניס לתוך מצריים את תכונת ההשפעה שלו, ועל ידי זה מצריים התחילה להתפתח ולפרוח. לעומת זאת, כיוון שהאחים של יוסף מכרו אותו, נעשה בארץ ישראל רעב גדול עוד יותר ולא הייתה להם ברירה אלא לרדת למצריים. הסיפור על מה שיוסף עשה עם אחיו שירדו למצריים, שהוא דחף לתיקיהם את הגביע ורדפו אחריהם וגילו שהם לקחו כביכול כלים מהמצרים, זה ממש סתרי תורה. גם אחר כך, בזמן יציאת מצריים, היהודים לוקחים כלים מהמצרים. אלה סיפורים שמדברים על החלפת התכונות בין המלכות - תכונות הנברא, לבין תכונות הבורא. איך הם מתקשרים זה לזה הדדית. כך אנחנו מתקנים את הטבע שלנו.
אם כן, בבוא הזמן נעשתה כניסה למצריים. הכניסה למצריים לא הייתה מטעם רע, שהיה קשה. אלא ההפך, אף אחד לא משך אותם. זה לא כמו גלות פרס, שנבוכדנצר תפס את היהודים, גירש אותם והעביר אותם לפרס או כמו הגלות ביַמֵינוּ, הגלות האחרונה, שבאו הרומאים והיינו חייבים לעזוב את הארץ. אלא בני יעקב נכנסו למצריים מתוך הרגשה טובה, שהם הולכים להחיות את נפשם.
גם הרצון לקבל שקופץ במצריים, לא קופץ מיד. בהתחלה דווקא ההפך, הוא פועל לטובת ההתעלות הרוחנית. יעקב עצמו אומר לבנים שלו: "תרדו למצריים, אנחנו חייבים לקנות עוד רצונות אגואיסטיים, כדי שתהיה לנו עוד עלייה לקראת מחשבת הבריאה, לקראת מטרת הבריאה". אז הם יורדים למצריים ואחרי שבע שנות שובע, שהייתה להם שליטה על האגו שגדל בהם לאט לאט, הם מגיעים למצב, שבמקום שהם שולטים על האגו, האגו מתחיל לשלוט בהם. בשבע שנות הרעב, הם לא מסוגלים להתגבר על האגו שגדל.
שבע השנים אינם שבע שנים ממש, אלא כך הן נקראות. יש זעיר אנפין ומלכות. זעיר אנפין נקרא "בורא" או "הקדוש ברוך הוא" ומלכות נקראת "נברא". בזעיר אנפין יש ואו קצוות, שש תכונות, שמלכות מקבלת ממנו, שהוא משפיע למלכות. לכן יש שישה ימי שבוע, ומלכות היא השביעית, יום השבת, וכן הלאה. בחוכמת הקבלה יש חלוקה לשש ולשבע, חוץ מהחלוקה לחמש בד' בחינות דאור ישר. ומלכות עם זעיר אנפין יחד הם חלוקה לשבעה ימים. אז שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, פירושם שזעיר אנפין העביר הכל למלכות, זאת אומרת הבורא העביר לנברא הכל במהלך שבע השנים הראשונות שהם יוכלו להתגבר על האגו בשלב הראשון. ואחר כך בתקופה השנייה, בשבע שנות רעב, לא הצליחו להתגבר על הרצון לקבל שלהם והתחילו להיות תחת שליטתו (ראו שרטוט מס' 7). זאת אומרת הגיע מצב של עבדות, עבדות לאגו.
הבורא אמר לאברהם שהתקופה הזאת של מצריים תהיה ארבע מאות שנה, לא שבע שנים ועוד שבע, אבל סך הכל בני ישראל היו במצריים מאתיים ועשר שנים. זאת אומרת, שבע שנות שובע ושבע שנות רעב מציינים את שליטת הרצון. לשלוט על הרצון של מצריים בהתחלה, אלה שבע שנות שובע. ולהיות משועבד לרצון הזה, כי הוא גדל יותר מדי, אלה שבע שנות רעב.
שרטוט מס. 7
ואז מתחיל תהליך מיוחד מאוד. שמונים שנה לפני תום מאתיים ועשר שנות הגלות במצריים. בשנת מאה ושלושים לגלות מצריים נולד במשפחה פשוטה בן לעמרם ויוכבד, ילד שנקרא משה. באותם הימים פרעה הכריז בכל המדינה, שצריכים להמית את כל הבנים של היהודים. מה זאת אומרת? שכל רצון לרוחניות שבתוך האדם, כל רצון שיכול לבוא ולשלוט על האגו של האדם, חייבים להרוס אותו, לא לתת לו אפילו להתפתח.
ומסופר שם סיפור יפה, איך מרים אחותו הגדולה של משה השליכה אותו לנילוס, ואיך בת פרעה בתיה מצאה אותו. משה גדל בבית פרעה כנסיך ממש. הוא קיבל חינוך מצרי והיה מצרי לכל דבר. ההגדה והמדרשים מספרים שהוא ישב על הברכיים של פרעה ושיחק עם הזקן שלו. בקיצור, הוא היה ממש בגובה של נסיך.
כך זה נמשך עד שמלאו למשה ארבעים שנה. ארבעים זה סימן של בינה. יש מלכות, בחינה ד', שהיא רצון לקבל ויש בינה, בחינה ב', שהיא רצון להשפיע. ההבדל בין מלכות לבין בינה, נקרא "ארבעים". יש משפט ידוע שאומר "ארבעים לבינה". משה גדל עד גובה הבינה, ואז הוא התחיל לראות גם בתוכו וגם סביבו, עד כמה הוא בעצמו והעם שלו נמצאים תחת שליטת האגו, או תחת שליטת מצרים. וכמו שמסופר בסיפור על האיש המצרי, הוא הרגיש בתוכו איך שהאגו מֵיַסר אותו והורס אותו. הוא ראה איש מצרי מכה יהודי והרג את המצרי.
היהודים "הטובים" מיד הלשינו לפרעה וכשפרעה שמע על כך משה היה צריך לברוח למקום מיוחד, למדיין. שם הוא התחתן עם ציפורה, בתו של יתרו כהן מדיין וגם שם היה ארבעים שנה. זאת אומרת על פני מצרים, על פני האגו של מצריים, הוא התגבר עד תכונת הבינה במשך ארבעים שנה ובמשך ארבעים שנה נוספות הוא התגבר על האגו, על כל הרצון של מדיין. בגיל שמונים הוא מקבל ציווי, לחזור למצריים ולעמוד מול פרעה. זאת אומרת, אחרי כל ההשתכללות הזאת שקיבל, ההכנה הרוחנית שקיבל, הוא היה יכול לעמוד מול פרעה.
ובאמת יש עוד הרבה לדבר על ההתפתחות הזאת, איך הוא מגיע לזה, ואיך הוא מפחד מזה. איך דוחפים אותו מלמעלה להיות מנהיג העם, ואיך הוא אומר "אני לא יכול, הם לא יאמינו לי, הם לא ישמעו לי. איך אני יכול להגיד לאדם שנמצא כולו בשליטה האגואיסטית, שהוא צריך לצאת מהאגו, שהוא צריך להגיע לרוחניות? הרי הוא לא רוצה, אלה כל החיים שלו, שהוא חושב איך לקבל הכל לעצמו".
והבורא אומר לו: "אני אלך איתך, למרות שאני הכבדתי את ליבו של פרעה, ואני אעשה כך עשר פעמים, לפי עשר הספירות". כמו שיש עשרת בני המן, כמו שבכל פרצוף רוחני, בכל כוח רוחני, שלילי, חיובי, זה לא חשוב, תמיד יש עשר ספירות, עשרה חלקים. אז כנגד כל עשרת החלקים האלו, הכוח הכללי שנקרא "פרעה" מקבל מכות. זאת אומרת בעיניי משה הוא מקבל הרגשה כזאת, שהוא מוכן להיפטר מזה. כמו שבימינו, האדם שמרגיש רע בחיים שלו, שמקבל מכות, מוכן לעזוב את הדברים שכל כך מביאים לו ייסורים. זה העניין של מכות מצריים. שעוברות כאלה מכות על כל האגו שנקרא "פרעה", אז מוכנים לצאת, לעבור משיטת הקבלה, לשיטת ההשפעה, ולא לפני כן.
גם לנו שיטת הקבלה לא עוזרת לעבור את המכות הגדולות, אלא לראות את הרע במיעוטו וכבר לקבוע שאנחנו רוצים להיפטר ממנו. אבל אם אנחנו הולכים לא על ידי חוכמת הקבלה, אלא על ידי ההתפתחות הטבעית, אז אנחנו סופגים מכות גדולות. גם עכשיו זה לפנינו, כי האנושות נכנסת למשבר הולך ומתגבר. לכן חוכמת הקבלה מתגלה. בעל הסולם אומר, כי המכות שבדרך הן מלחמת עולם שלישית ורביעית ומכות אקולוגיות. אנחנו יכולים ללמוד מה הן עשר מכות מצריים: דבר, כינים, צפרדע וכו', מהם הסימנים האלו. הם עומדים עכשיו לפני כל האנושות, אנחנו נמצאים בדיוק באותו מצב.
אז כדי לא לעבור את המכות האלה, צריך לקבוע שזה רע, מבלי לקבל את המכה. איך זה אפשרי? כמו בבדיקות רפואיות, אני יכול לראות במיקרוסקופ, אני יכול לראות על ידי כל מיני בדיקות, שאני נמצא חלילה במחלה כלשהי, ואז לפני שהיא תתפתח למימדים שממש אי אפשר לעמוד בהם ואהיה זקוק לניתוחים ולייסורים, אם אני כבר יכול לאבחן אותה מראש ואני בורח ממנה. זאת אומרת חוכמת הקבלה היא כמו מיקרוסקופ, כי היא עוזרת לנו לראות את החיידקים הקטנים האלה שיכולים להתפתח, ועוד לפני שנגיע לרע ממש, אנחנו יכולים לברוח מהם. כמו שאנחנו אומרים על ילדים: "תעשה טוב, לא תקבל מכות. ולא, תסבול. בשביל מה לך?". אותו דבר אומרים לנו מקובלים, כמו לילדים קטנים. הלוואי שנשמע.
אנחנו נלמד מה הן עשר המכות, מה המהות שלהן. כי עכשיו אנחנו בהחלט מתחילים לראות ולזהות אותן. עוד לא את כולן, אבל כמה מהן, שעומדות לפני האנושות. ונקווה שנצליח לצאת. לא כמו שהיה בשורשים שלנו במצריים. לכן תמיד אנחנו אומרים "זכר ליציאת מצריים". אנחנו תמיד מסתמכים על מצריים, כי זו הדוגמא שעברה על בשרנו ממש. ועכשיו אנחנו לא צריכים לצאת מהגלות הזאת עם אותו התהליך, אלא בצורה הרבה יותר נוחה ומהירה.
כשמשה מגיע לפרעה ואומר: "שלח את עמי", המאבק בעצם הוא לא על משה עצמו, כי הוא חופשי, הוא לא מפחד מפרעה ויש לו כניסה חופשית לארמונו ויציאה חופשית מארמונו, הוא לא נמצא תחת שליטת פרעה, אלא כל המאבק הוא על היהודים, על עם ישראל שנמצא תחת שליטת פרעה ומצריים. עם ישראל הם כל הרצונות שלנו, שיכולים לצאת מתחת לשליטת האגו ולהידמות לבורא, כשאנחנו נבנה את עצמנו, את הנשמה שלנו, בצורה הנצחית והשלמה, כמו הבורא. אם כך, כל המלחמה היא בעצם על הרצונות האלו של הנשמה.
ואחרי המכות יוצאים ממצריים. גם היציאה היא מאוד מיוחדת. התורה מספרת שהיציאה היא דווקא בחושך, שלא רואים כלום. כך גם אנחנו נמצאים בעולם החשוך שלנו. אבל מספיק לנו שיש מנהיגות ויש קצת הסברה מה לעשות, בתנאי שאנחנו מבינים את תכנית הבריאה. היום, שלא כמו בני ישראל במצרים, על ידי חוכמת הקבלה אנחנו יכולים לראות. ואז יוצאים ממצריים.
איך יוצאים? באמצע הלילה, זאת אומרת בחושך גמור, באי הבנה מה ולאן. הרצונות האגואיסטיים שמכנים אותם "מצרים" מקבלים מכות. זה נקרא "פֶּסַח", היינו שעל כל בית ישראל המכה הייתה עוברת, לא נוגעת בו, ובכל בית מצרי הייתה נוגעת. זאת אומרת היה בירור, עם אילו רצונות אני יכול לצאת מתחת לשליטת האגו, ועם אילו רצונות לא. כך זה גם באדם שיוצא ממצריים הפרטי שלו לרוחניות. שמרגיש עם אילו רצונות הוא מוכן לצאת, לברוח מסך הכל העולם הזה, מהשליטה הזאת של האגו שלו, ומאילו רצונות הוא חייב להתרחק, להתבדל מהם. וזה נקרא שהם לקחו כלים מהמצרים, וברחו מהר באמצע הלילה ממצריים. יש לפניהם עוד דרך לברוח, קריעת ים סוף, עוד חמישים יום עד שהם מגיעים להר סיני. זה תהליך שעוד נדבר עליו.
מה עוד אפשר להוסיף? לפחות ממה שלמדנו עד יציאת מצריים עצמה, התהליך הזה תואם לימינו בצורה מדהימה. ביחס לאדם, לאברהם, למשה ולמרדכי - בימינו אנחנו נמצאים בגלות גדולה ורחבה עוד יותר. אחרי היציאה ממצריים עלינו לגובה עוד יותר גדול שנקרא "בית המקדש" ואז נפלנו כמו כל האנושות, כמו כל העמים והתחברנו איתם, בדרך שלהם (ראו שרטוט מס' 8). הם ואנחנו הגענו בעצם למצב שווה, אנחנו וכל האנושות, נמצאים יחד במצב האגואיסטי, בקליפה, ומתחילים עכשיו לעלות. רוצים או לא רוצים, עכשיו הכוח הרוחני מחייב אותנו להתחיל את העלייה. על ידי מה? על ידי מכות.
שרטוט מס. 8
כמו שעברנו שבע שנות שובע, כך חשבנו במשך כל ההיסטוריה שאנחנו יכולים להתגבר על הכל, שאנחנו נבנה את האנושות מצליחה ומאושרת. אלה היו שבע שנות שובע, בתקווה טובה: "אם לא לנו, אז לילדים שלנו בטוח יהיה טוב יותר ". עכשיו אנחנו נמצאים במצב שאפשר כבר לקרוא לו "שבע שנות רעב". אמנם זו רק ההתחלה, אבל הוא יתפתח מהר מאוד. שבע שנות הרעב האלו הן מכות, מכות ההולכות ומתגברות עלינו עד שנבין שאנחנו חייבים להכיר ברע שבמצבנו ולברוח ממנו. כמה שנכיר מהר יותר את המצב, נבין שאין לנו ברירה, לפי זה נקצר את הגלות ונזכה לצאת לגאולה בצורה יפה ונוחה, ולא בדרך ייסורים כפי שמספרים לנו מקובלים, שאנחנו נמצאים לפני בעיות גדולות מאוד. ובפרט, כמו שאנחנו יודעים, עם ישראל.
אמנם אנחנו נמצאים יחד עם כל האנושות, אבל אנחנו עברנו את כל הדרך מאברהם עד ימינו ואילו האנושות יצאה מהדרך הזו בזמן בבל והתחילה להתפתח רק לפי האגו. אנחנו התפתחנו לפי הרצון להשפיע, לפי התכונות שקיבלנו מהבורא. היינו בגובה בית המקדש, בגובה הבינה. לכן עלינו להיות "אור לגויים". כפי שאומר בעל הסולם בסוף ההקדמה ל"ספר הזהר", קודם אנחנו חייבים לקבל על עצמנו את חוכמת הקבלה, לצאת על ידה מהגלות, להגיע לדרגת הבינה ואחר כך לתת את שיטת התיקון גם לאומות העולם ולמשוך אותם לאותה דרגה.
כמו שאברהם רצה לעשות את זה בבבל, בדרגה הראשונה, אנחנו חייבים לעשות את זה עכשיו בדרגה האחרונה. אברהם לא היה יכול להצליח, כי בזמנו הייתה חסרה הכרת הרע באגו של האדם. כשכל הבבלים האלו שמעו את אברהם, הם לא יכלו להבין שהאגו שמתפתח בהם הוא לרעתם. "נבנה מגדל עד השמים, נתחיל עסקים זה עם זה. אז מה אם אנחנו לא מבינים אחד את השני? אנחנו, מתוך הרב גוניות הזאת, נבנה ציביליזציה עוד יותר יפה. בואו נתפתח". הם לא רצו לשמוע בקולו. אבל עכשיו, כשאותה התקופה נגמרה ואנחנו וכל האנושות נמצאים במשבר כמו העם הבבלי, כוח אברהם, הנקודה שבלב, מתעורר ומזמין אותנו לסיים את התהליך הזה בטוב.
ומסבירה לנו חוכמת הקבלה, שרק על ידי שנקנה טבע רוחני, נזכה לחיים נצחיים ושלמים. למה? מה יש לנו בזה שאנחנו קונים את טבע הבורא? הבורא הוא טבע המשפיע, הנקרא "אלקים". "אל-הים" בגימטרייה שווה 86 כמו "הטבע". הבורא פונה ומשפיע אלינו על ידי החוקים שלו, שהם בעצם הטבע. הוא פועל עלינו בצורה ישירה ואנחנו לא יודעים זאת, כי הוא עושה זאת באמצעות כוחות נסתרים. אבל הוא פועל גם דרך כוחות גלויים, שנקראים הטבע. זאת אומרת הוא פועל עלינו מתוך הטבע שלנו בצורה כזאת שאנחנו לא מרגישים שזה הוא, אלא אנחנו חושבים שזה אנחנו, הטבע שלנו (ראו שרטוט מס' 9). וכך אנחנו נמצאים כלפי העולם הסובב. לידינו דומם, צומח, חי, ואנחנו – מדבר.
דומם, צומח וחי הם נפעלים על ידי הטבע בצורה אינסטינקטיבית. אין להם שום בעיה, כמו שהטבע פועל עליהם כך הם מתנהגים. לכן אין להם שום בעיה. הם לא צריכים להשתנות והם באמת לא משתנים. פרה, חמור, כלב, או כל חיה שהיא, לא משתנה במשך החיים, לא גדלה, לא מתפתחת כמו אדם. גם מדור לדור החיות לא מתפתחות. לעומת זאת כמה שונה ילד שנולד מאדם בן חמישים שנה. בחיות אין דבר כזה. זאת אומרת, דרגת המדבר היא דרגה מיוחדת שמצד אחד היא מקבלת מהטבע את כוח ההתפתחות ומצד שני היא מקבלת חופש להתפתח בהתאם לכוחות, בהתאם לתכונות שיש בה, בצורה אישית, חופשית משלה.
יוצא שבדרגת המודעות, בדרגה האנושית, אנחנו בדרגת המדבר ולא בדרגת החי. ושם אנחנו לא נמצאים באיזון עם הטבע. הבורא לא מפעיל אותנו בדרגת המחשבות, בדרגת הרצונות, הוא משאיר לנו זאת. הוא כאילו אומר "תעשה מה שבא לך". וכשאדם מתחיל לקבוע בעצמו מה בא לו, האגו הורס אותו, כי הוא לא יודע לפי מה לפעול.
אז אנחנו צריכים לגלות את האלוקים, לגלות אותו, שהוא הטבע ולהיות כמוהו. בצורה כזאת אנחנו מגיעים לאיזון עם הטבע ונמצאים בצורה מאוזנת, האינסופית, השלמה, הנצחית, גם בדרגה האנושית (ראו שרטוט מס' 9). לזה אנחנו צריכים להגיע, זה נקרא לצאת מהגלות ולהגיע לגאולה. לגאולה שלמה, זאת אומרת שבכל הרצונות שלנו אנחנו מקבלים את תכונות הבורא ונעשים כמוהו בקיומנו. על זה מסבירה לנו ההגדה וחג הפסח.
שרטוט מס. 9
על יציאת מצרים בימינו
ביציאת מצריים התקצרו הזמנים, מארבע מאות שנה למאתיים ועשר. האם גם לנו יש את הסוד הזה היום, איך לקצר את הזמנים ולהגיע לגאולה השלמה?
יש דברים לא כל כך טובים בקיצור גלות מצריים. כי הקיצור שנעשה שם, כותב בעל הסולם באגרות, נעשה הסיבה לכל יתר הגלויות. המספר ארבע מאות מעיד על ארבעה שלבים, ארבעה שלבי התפתחות, לפי י', ה', ו', ה' המקוריים. וכיוון שבני ישראל לא עברו אותם בפעם אחת, הם היו צריכים לעבור אותם בצורה אחרת. ובדרגה אחרת המספר משתנה. ולא שארבע מאות שנות גלות פחות מאתיים ועשר הם מאה תשעים שנות גלות, עובדה: מאז אנחנו כבר אלפיים שנה בגלות ועוד היו שבעים שנות גלות פרס, והגלות עוד לא נגמרה.
זאת אומרת החשבון הוא, שהקיצור הזה היה כדי לברר את הרצון לקבל בדרגות עמוקות יותר. ארבע מאות השנים שהבורא הבטיח לאברהם, הן באמת ארבע מאות. הכוונה היא לארבעה שלבים שחייבים להתגלות בתוך הרצון לקבל שלנו כדי שהרצון לקבל יגיע למימד המקסימאלי שלו. בלי שיהיה לנו כל הרצון לקבל, לא נוכל להגיע לגובה הבורא.
הסיפור הוא פשוט: יש לנו רצון גשמי, גופני, להתקיים. רצון פשוט כמו לבהמה. אם קופץ רצון אגואיסטי, רע, שנאה לזולת, ואנחנו מתגברים עליו, זה נקרא שעלינו להר סיני, הר של שנאה (ראו שרטוט מס' 10). אז אנחנו רוכשים את עשר הספירות האלו וזה ה"פרצוף" שלנו או הכלי של הנשמה (ראו שרטוט מס' 10). בלי הרצון הזה לקבל, שנתקן אותו עם תכונת הבינה, עם הנקודה שבלב שלנו, עם נקודת בינה, עם כוונה על מנת להשפיע, לא יהיה לנו פרצוף ולא נהפוך את הרע לטוב, לא תהיה לנו נשמה. זה אותו הכלי, רק הפוך, שאנחנו מפנים אותו כלפי האחרים. הכלי הזה חייב לכלול את כל הבחינות האלו: בחינת שורש, א', ב', ג', ד'.
לכן הובטח לאברהם: "אל תדאג, הרצון לקבל יתגלה בהם במאה אחוז". כי הוא שאל את הבורא: "איך כל בני האדם, כל האנושות וכל הנשמות יוכלו להגיע לדרגתך?" והבורא עונה: "אל תדאג, ארבעה שלבי הרצון לקבל יתגלו בהם, אין שום בעיה". הגלות שתבוא, תבוא כדי למסור לנברא את כל הרצון האגואיסטי שהכין הבורא. לכן אברהם נרגע.
שרטוט מס. 10
אנחנו יכולים היום לעשות חשבונות, כמה זמן נשאר וכמה מכות, באיזו צורה ומה, אבל אחרי כל החשבונות האלה, כתוב שלא לחשב את הקץ. זאת מפני שהכל תלוי בנו, כי על ידי חוכמת הקבלה אנחנו מושכים אור.
בהקדמה ל"תע"ס" באות קנ"ה אומר בעל הסולם, שבזמן שאדם לומד את חוכמת הקבלה הוא מושך על עצמו את האור המחזיר למוטב, ואז, באותו אור, הוא מתחיל לראות מה טוב ומה רע. האור שמתחיל להאיר מבדיל בין כל הרצונות שלו, עד כמה ובמה הוא יכול להשתמש בהם לטוב או לרע, באיזה הקשר ובאיזה קשר ביניהם. אז הוא מתחיל לקצר את הזמן, כמו חולה, שעל ידי בדיקות מגלה אפילו את תחילת המחלה. שמספיק לו כדור כלשהו או זריקה והוא ניפטר מכל התהליך שיכול להיות מסוכן.
לכן המקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה עד שיתגלו כל דרגות הרע. לכן הם קבעו, שעד החזרה לארץ ישראל בגשמיות, אסור לנו להתחיל את העלייה הזאת לארץ ישראל, לרוחניות. כי "ארץ ישראל", היא דרגת הבינה. "ארץ" זה רצון, "ישראל" ישר- אל. אז יוצא שכל עוד לא יתגלה כל הרצון, אין לאדם מה להתחיל את התיקון.
הגלות האחרונה נגמרה, התחלנו להיכנס בגשמיות לארץ ישראל והמקובלים התחילו לפתוח את חוכמת הקבלה ולצעוק שחייבים, מיד, להתחיל בתיקון הרצון. כי אם לא נעשה זאת, אנחנו נעשה כאן בישראל משהו הפוך ממה שצריך להיות איתנו ועם כל העולם, ששוב הולך ומתגבר בעמידתו נגדנו. נקווה שנבין את התפתחות הזאת.
המפתח אצלנו, זאת הבעיה. פרעה הוא לא פרעה חיצוני. השכנים שלנו וכל העולם שונא אותנו, אבל אנחנו לא מזהים אחרי כל הכוחות האלה ש"אין עוד מלבדו", שהבורא מכה ומחייב אותנו להתחיל לחשוב על התכלית. אבל ארבע מאות שנה עברו, ועכשיו הגיע זמן היציאה מהגלות. לכן מצד אחד יש משיכה לחוכמת הקבלה, ואדם לא יודע למה, אלא בצורה אינסטינקטיבית הוא מרגיש ששם יש בשבילו איזו הצלה. ומצד שני אצל המקובלים יש כבר הנכונות לפתוח את החוכמה הזאת לכולם.
חמישה שלבים בדרך הרוחנית
בחנוכה עוברים הסתר אחד והסתר שני ומגיעים לשכר ועונש. בפורים גמר התיקון. האם גם פסח מראה איזשהו שלב בתיקון?
פסח אומר על היציאה מהסתר לגילוי. שלבי גילוי הבורא הם: בהתחלה כשהאדם שנכנס ללימוד חוכמת הקבלה הוא מגלה שהוא נמצא בניתוק מהבורא. זה כבר גילוי, הוא מרגיש שנסתר ממנו משהו. הוא נמשך למשהו. יש לו ריקנות פנימית כלשהי. הוא נמשך למשהו שחסר לו. הוא עוד לא יודע מה, אבל זה נקרא שהוא כבר נמצא בניתוק מהבורא, מהרוחניות, ממשהו.
אחר כך, כשהוא מתפתח שלב נוסף, מתוך הרע שמרגיש בחיים שלו, מתוך האכזבות, הוא מרגיש שהבורא לא קיים או שהבורא לא טוב. זאת אומרת הוא כבר מתייחס לזה שהבורא נסתר. זה נקרא "הסתר כפול". במה הוא כפול? שלא קיים ולא טוב – פעמיים לא. זה כבר קורה כשהוא לומד קבלה, אחרת הוא לא מתקדם, אחרת הוא לא עובר את השלבים האלה כלל.
אחר כך בא "הסתר אחד". שהבורא קיים, אבל לא טוב, שהאדם מרגיש רע. וכך מרגישים דווקא הרבה תלמידים שלנו שעוד לא עברו מחסום. רק מהשלב השלישי לרביעי, עוברים את המחסום. לכן התלמידים שנמצאים במצבים כאלה ממורמרים פנימית, דווקא משום שהם לומדים ומשקיעים הרבה ונמצאים בהתמדה, בשיעורים, ובהפצת חוכמת הקבלה. אבל ככל שהאדם מפיץ יותר את חוכמת הקבלה, הוא מחבר לעצמו יותר רצונות, יותר השתוקקויות למעלה, ואז הוא מזרז את הדרך שלו. מתוך זה מגיעים למצב שבו הבורא קיים, אבל לי רע. וזה נקרא "הסתר אחד". ומתוך הסתר אחד, באים למצב של גילוי.
המעבר משלב שלוש לארבע, זאת יציאת מצריים. אחרי זה מגיעים לגילוי. שזה נקרא לתקן את גלגלתא עיניים. ומה שמסמל את התהליך הזה נקרא "חנוכה". פורים הוא בסוף התהליך, בגמר התיקון. בחמישה שלבים אפשר להכניס את הכל, הם גם כשורש, י', ה', ו', ה'.
המטרה: להתחבר יחד
כשהיה המפץ הגדול, כולנו ירדנו לאותה דרגה?
המפץ הגדול מסמל לנו את תחילת היקום שלנו. לא מדובר עדיין על האנושות, מדובר על המצב הרוחני שבו הרשימות נפלו למה שנקרא "עמקי הקליפות", ומהכוח הרוחני הקטן ביותר שהגיע בסוף סולם כל המדרגות הרוחניות, פורץ ניצוץ אחד ומתחיל לבנות את החומר.
בעל הסולם מסביר זאת וגם האר"י מסביר זאת ב"עץ חיים", שהניצוץ שפורץ הוא, מלכות דעליון שהופכת להיות לכתר דתחתון. זו פריצת האנרגיה מדרגה עליונה לדרגה תחתונה. זה מה שקרה גם במפץ הגדול וממנו התחיל להתהוות כל חומר היקום.
אני מתכוון לשלב שבו אדם הראשון נשבר.
אדם הראשון שנשבר הוא מבנה הרוחני, זה לא אותו אדם שדיברנו עליו. "אדם הראשון" שנשבר הוא הנשמה הכללית שבעולם האצילות. הוא התרסק לחלקים.
בעצם כל אחד מאיתנו הוא רסיס כזה, נכון?
לא, כל אחד מאיתנו הוא חתיכת בשר.
אבל הוא מהווה חלק מאותה מערכת?
לא, בשר לא יכול להיות חלק מכוח רוחני. אלא מה שאפשר להגיד הוא, שבתוך כל אחד מאיתנו, אם אנחנו מפתחים את הרצון שלנו, אז אנחנו בונים אותו חלק מאדם הראשון. הנקודה שבלב שמתעוררת בנו, לא נמצאת בנו ממש, בבשר שלנו. הנקודה שבלב, ההשתוקקות, הרצון להיות כבורא, להתקרב, להכיר אותו, להבין בשביל מה אני קיים, להגיע לשורש שלי, היא חלק מאדם הראשון שבי.
כלומר, אנחנו כבר בעצם חלקיקים של אדם הראשון?
הנשמות שלנו הן חלקים מאדם הראשון.
אם כך, האם כולם צריכים לעבור את אותו תהליך?
כל אחד צריך לעלות לשורש נשמתו. אנחנו מדברים על המצב שהנברא נמצא במצב אין סוף – אם הוא נקרא "אדם הראשון" או לא, זה לא חשוב – וכל החלקים שלו נשברו ונפלו לדרגת העולם הזה. כל אחד ואחד, כל חלק וחלק, חייב להגיע באותו שביל חזרה לשורש שממנו הוא בא. אבל הירידה היא על ידי הבורא. והעלייה על ידי האדם (ראו שרטוט מס' 11).
למה? כי מתוך שאני עולה חזרה לבד אני לומד מה הבורא עשה בירידות, אני לומד ממנו איך הוא עשה זאת ועושה על עצמי אותה העבודה. אני בונה את עצמי, בהתאם למה שהוא עשה. ואז כשאני מגיע חזרה, אני כבר לא אותה הנקודה, אני עצמאי, אני בניתי את עצמי. בתחילה היתה הדמות שלי שהבורא בנה כמין דוגמא, ועכשיו זה אני. זאת אומרת, אני מבין גם מה שקורה כאן, אני מבין מי זה הבורא כי למדתי ממנו, מה הוא עשה. אני נצחי, שלם, קיים, מרגיש את האין סוף.
שרטוט מס. 11
כשאני עובר את תהליך התיקון, אני בעצם עובד עם עצמי, אז נקרא שאני נשאר אגואיסט? כאילו אני מקדם את עצמי?
אתה מקדם את עצמך לאותו מקום שנקרא "הנברא הכללי". ולקדם את עצמי למקום הזה, זה נקרא להתחבר עם כולם יחד. זאת אומרת אם אני מקדם את עצמי מדרגת אפס לדרגה אחת, זה נקרא שקידמתי את עצמי והתחברתי עם כולם אחד חלקי מאה עשרים וחמש (ראו שרטוט מס' 12). כי יש לנו מהעולם הזה עד עולם אין סוף מאה עשרים וחמש מדרגות. חמישה עולמות, בכל עולם חמישה פרצופים, בכל פרצוף חמש ספירות. מאה עשרים וחמש פעמים אני חייב לקשור את עצמי יותר ויותר לכל יתר הנשמות, לשש מאות אלף נשמות שורשיות.
כשאני מתקדם, אני מתקדם בקו ישר עם כולם?
לא חשוב באיזה מצב הם נמצאים. אתה חייב להתקשר עם כולם ולהתקדם עם כולם, אתה מתחבר לכולם. הם לא יודעים באיזה מצב הם נמצאים, ובכלל לא מודעים לאיפה שהם קיימים. אבל אתה מרגיש ומתחבר עם כולם, ולכן מתגלה לך הכלי של אדם הראשון. מתגלה לך כל הכלי, מתגלה לך עולם אין סוף, מתגלה לך גמר התיקון. אתה יכול להגיע לגמר התיקון הזה, שהאחרים עוד לא נמצאים בזה.
האם המטרה היא לא להגיע יחד?
ביחד לא יגיעו. כי הנברא בנוי כפירמידה. הוא בנוי בצורה מיוחדת, שחלק אחד שלו נקרא "גלגלתא עיניים" או "ישראל", חלק שני נקרא "אח"פ" או "אומות העולם" (ראו שרטוט מס' 12). וקודם מתקנים את גלגלתא ועיניים. לכן נתנו לנו את חוכמת הקבלה וכך אנחנו צריכים להתקדם. אחר כך עלינו להיות "אור לגויים", למסור את חוכמת הקבלה לכל העולם. עכשיו כבר הגיע הזמן שאנחנו חייבים לעשות את זה וזה יחד. אנחנו בפיגור. בעל הסולם נסע אפילו לפולין, לחגיגות אחד במאי, כדי לחפש מקום להתערב ולהשפיע שם את השיטה. כבר אז, בשנות השלושים.
שרטוט מס. 12
הוא לא הצליח.
לא הצליח.
גם פה הוא לא הצליח.
גם פה הוא לא הצליח, נכון. זה לא אומר שאנחנו צריכים להרים ידיים, אין ברירה. בנוסף לכך המצב משתנה. לפני חמש עשרה ועשרים שנה לא ציפיתי שיהיו אנשים שירצו לשמוע על חוכמת הקבלה. שאלתי את רב"ש, איך יכול להיות שבעל הסולם אמר, שמשנת 1995 והלאה אלפים ירצו את החוכמה הזאת, ובמאה העשרים ואחת יקראו את ספרי הקבלה כמו שקוראים את עיתון "דבר". לפני חמישים שנה עיתון "דבר" היה קצת יותר נפוץ מהיום. הוא היה העיתון הראשי במדינה. ועל חוכמת הקבלה, אף אחד לא חשב. ואנו רואים שהזמנים משתנים.
אם כך הוא הצליח?
זו תוכנית הבורא, זו תוכנית הטבע, אין פה מה להצליח או לא. פחות דם או יותר דם, פחות סבל או יותר סבל, זה סך הכל העניין. השאלה היא איך נעבור את הקטע האחרון, אם באריכות הזמן ובמכות או בקיצור הזמן, בהתפעלות ובנעימות. אבל הקטע שלפנינו הוא המכות והבעיות שביציאת מצריים. אבל מתוך שאנחנו יודעים איך להסתדר, איך האומה שלנו יכולה להסתדר, אנחנו יכולים להגיע במקום למצב האנוש הזה לפריחה ולשגשוג, ושכולם יתמכו בנו במקום לראות בנו חלק מיותר בעולם. הכל תלוי בהכרת התהליך. וזה העיקר שאנחנו רוצים להראות על ידי חוכמת הקבלה.
להביא את כל אומות העולם אלינו?
לא להביא את כל אומות העולם אלינו. להסביר לעצמנו וגם לאומות העולם, באיזה תהליך אנחנו נמצאים כולנו יחד. לקראת מה אנחנו צריכים ללכת, מה יש לנו להציע להם במקום כל המצב הלא נעים שישראל נמצאת בו.
מה יהיה בסוף
מה המטרה, מה הסוף?
ש "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", זה הסוף, להיות "אור לגויים". "וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". תפתח את "הזהר", תקרא מה שכותב רבי אלעזר בן רבי שמעון, ותראה. ובעל הסולם כותב ומסביר זאת, במאמרים "מתן תורה", וב"ערבות". ואולי שמעתם את הסיפור הזה, שהבורא, הקדוש ברוך הוא, רצה לתת תורה לאומות העולם, אבל הם לא קיבלו, ונתן לישראל. למה? שייקחו אותה ואחר כך יעבירו אותה כאור לגויים, כדברי הכתוב "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
וזה באמת מה שקורה אחרי כל הירידות והעליות, אחרי כל הגלויות וכל התהליך, שאנחנו עכשיו נמצאים בשלב האחרון. כמו שבעל הסולם כותב בסוף ההקדמה ל"ספר הזהר", שאנחנו חייבים בעצמנו לממש עלינו את השיטה הזאת, ואחר כך לכל העולם. בזה תלויים ממש החיים שלנו והגורל שלנו. רק בזה.
ואחרי שכל העמים יחזרו ויהיה אור, מה יהיה אז?
אחרי שכל אומות העולם חוזרים איתנו יחד להכרת הבורא וכולם נעשים כאגודה אחת, כדברי הכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", אז כולם נמצאים במצב שנקרא "אין סוף", למעלה ממקום ומזמן, ללא הרגשת חיים ומוות גופניים.
התפיסה משתנה ומתרחבת למימדים רוחניים. האדם מרגיש את עצמו לא תלוי בחומר הזה. הוא מרגיש את החיים שלו כחיים בתוך הנשמה. כי עכשיו אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בתוך הגוף ואת חמשת החושים שלנו, זו המציאות שלנו. ופתאום אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים לא בגוף עם חמישה חושים, שזה ממש זניח לעומת הנשמה. וחיי הגוף לעומת חיי הנשמה, אדם לא מרגיש שהם שווים משהו. כמו למשל אדם שקוצץ ציפורניים או מסתפר ולא מרגיש שזה כואב, כי ציפורניים ושיער הם בדרגת הצומח, והוא בדרגת החי. אם הוא יתחיל לחתוך את הבשר, זה כבר כואב, כי הוא חי, אבל צומח הוא לא מרגיש. אותו דבר כאן, אלה לא דרגות סמוכות. יש אלף דרגות הבדל ביניהן. לכן אנחנו לא מרגישים את הגוף, אנחנו מתרחקים ממנו, מאבדים את הרגשת החיות בו.
אבל מהי המטרה הסופית?
המטרה הסופית היא, לחיות בחיים נצחיים, שלמים, בדרגת הבורא.
בשביל זה הבורא הביא אותנו לכאן?
בשביל זה הוא הביא אותנו לכאן. מפני שרק אם נבנה את עצמנו מתוך הדרגה הבסיסית הקטנה ביותר נהיה כמוהו. כמו ילדים, שגדלים מאפס, ולאט לאט לומדים. למה? על ידי זה הם מתחילים להכיר את העולם. אם נכניס אדם גדול לתוך העולם בלי שיתפתח, הוא ישתגע, הוא לא ידע מה זה. לעומת זאת ילד שגדל, העולם נעשה שלו לאט לאט. כך אנחנו מתחילים להכיר את הבורא.
מה הן דרגות רוחניות? ג' קווים. קו ימין הוא הבורא, קו שמאל הנברא והנברא לוקח דוגמא מהבורא, ועושה מעצמו בורא בדיוק לפי הדוגמא. כמו שילד מסתכל עליך, מה אתה עושה, הוא חוזר אחריך ולומד, מעתיק כמו תוכי.
חוכמת הקבלה עוזרת לנו לפתוח את הבורא במידת מה, במידה קטנה, ולהעתיק אותו אלינו עוד ועוד. ואז, בסופו של דבר האדם נעשה בדיוק כמוהו. וזאת המטרה.
המהות שלנו הופכת להיות כמו המהות של הבורא?
המהות שלנו היא שלנו והמהות של הבורא היא הבורא. בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על כך שאנחנו מעתיקים מהבורא את צורת הקיום שלו. יש חומר וצורה מלובשת בחומר ולא צורה מופשטת ומהות. אבל בכך אנחנו גם שומרים על עצמיותנו, על עצמנו. אני לא נבלע בו, אני עומד כנגדו, אחד מול השני. זה נקרא "דבקות", שאנחנו שווים, ובכל זאת יש לו מציאות בפני עצמה ולי מציאות בפני עצמה. לכן הנברא לא נעלם. אנחנו יצאנו מהנקודה שבאור העליון, מהנקודה השחורה. זה כמו שמטיפת זרע גדל אדם גדול. לאט לאט הוא גדל ומתחיל להרגיש שהוא קיים, שהוא עצמאי ושיש לו שכל ורגש. זה מה שקורה איתנו בדרך ההתפתחות.
בקיצור, פסח הוא דבר מרכזי. לכן אנחנו אומרים על כל דבר שעושים בחיים "זכר ליציאת מצריים", כי אנחנו מסתמכים על התכלית הזאת שאנחנו צריכים לעבור, ולפי זה פועלים. זה שורש לכל הפעולות שלנו עד היום והלאה. לכן כדאי לנו ללמוד יותר ויותר את הדברים האלו. יש הרבה מאמרים על זה, הרבה חומר על פסח. שנזכה להבין.