על חג הפסח 2
בכתבה על "משה רבנו" בעיתון "קבלה לעם" כתוב, שהוא עלה מאה עשרים מדרגות, שזה ארבעים, ארבעים, ארבעים. ואתה אומר שיש בסולם הרוחני מאה עשרים וחמש מדרגות.
המספר 120 אינו מציין מדרגות. למספר מאה עשרים יש סדר שלם של התפתחות. אנחנו נמצאים בעולם הזה, מעליו נמצא הסיום של הקדושה, אחר כך העולמות עשיה, יצירה, בריאה, מעליהם הפרסא ומעליהם עולם אצילות, שהוא בעצם המנהל אותנו (ראו שרטוט מס' 1). אחר כך עולם אדם קדמון, ועולם אין סוף. מעולם האצילות יורדת הארה מיוחדת לעולמות בריאה, יצירה, עשיה. בעולמות בריאה, יצירה, עשיה נמצאות הנשמות השבורות. וההארה הזאת שמגיעה, מגיעה בשנים עשר פרצופים, שכל אחד מהם כלול מעשרה, וסך הכול מאה ועשרים. זו הארה שלמה שאדם מקבל עד גמר התיקון, אם הוא הולך ומתקן את הנשמה שלו בכל מאה עשרים וחמש המדרגות. הוא מעלה את עצמו לאצילות, לגובה שנקרא אריך אנפין דאצילות (ראו שרטוט מס' 1), שהוא פרצוף מיוחד.
אז עוצמת האור שהוא מקבל נקראת "מאה עשרים", שנים עשר פרצופים שלמים. והוא עולה במאה עשרים וחמש מדרגות. אין קשר בין הפרצופים לבין המדרגות. זאת אומרת, המספר מאה ועשרים מדבר על עוצמת האור, ומאה עשרים וחמש מדבר על מספר המדרגות שאדם עובר.
לפי המקרא, בחשבון פשוט, משה היה ארבעים שנה בבית פרעה, עד שהרג את המצרי שבו. כשגילה את האגו שלו, והתחיל להילחם עימו ואז היה חייב לברוח למדיין. ארבעים שנה הוא היה במדיין, ואחר כך עוד ארבעים שנה במדבר. כך מסופר בצורה אלגורית על תיקון הנשמה שלו. זאת אומרת, שלוש פעמים הוא עלה לדרגת הבינה. דרגת הבינה זה מ'.
שרטוט מס. 1
תיקון המלכות
מה בכל זאת מסמל חג הפסח, מאיפה הוא נובע, למה הוא כל כך חשוב, ובכלל איך אנחנו ניגשים לזה מצד הקבלה?
אנחנו לומדים, שלפני הכול יש כוח עליון, אחד יחיד ומיוחד, שמטבעו הטוב הוא רוצה להיטיב. מפני שהוא שלם, יש לו רק חיסרון אחד, אם אפשר לומר שזה חיסרון. חיסרון שנובע מאהבה, מטוב, משלמות, שמטבע הטוב להיטיב. כל מטרת הבורא היא, לברוא את הנבראים כדי להעניק להם את ההטבה שלו. וכדי להעניק להם הטבה, נעשה כלי יש מאין מהאור שבא מהבורא. זה הרצון, רצון ליהנות מאותו האור שהבורא מאיר, כי הכלי, הרצון, נולד ויצא על ידי האור והוא מותאם בדיוק לאור כמו חותָם ונחתָם.
ולמדנו שהרצון הזה צריך להשתכלל, שהוא צריך לגדול בארבע מדרגות, שנקראות "בחינות". האור בעצמו נקרא "בחינת כתר" או "בחינת שורש". ממנו יוצא רצון לקבל שזו "בחינת חוכמה" - "בחינה א'", אחר כך "בחינת בינה"- "בחינה ב'", "בחינת זעיר אנפין" - "בחינה ג'", ו"מלכות" - "בחינה ד'" (ראו שרטוט מס' 2).
שרטוט מס. 2
ובחינה ד' היא בעצם שמרגישה, דרך כל ההתפתחות הזאת, שיש מקור ושהוא טוב ומיטיב, שהוא אוהב ונותן ושמלכות עצמה הפוכה ממנו כי היא רוצה לקבל וליהנות. בזאת היא לגמרי לגמרי רחוקה מהבורא. לכן מתגלה לה הבושה, ומתוך הבושה היא מצמצמת את האור שבה במה שנקרא "צמצום א'". עד כדי כך הבושה גדולה, אלה ייסורי גיהינום ממש. ההרגשה הזאת גדולה יותר מהתענוגים, ולכן יש החלטה שלפיה מלכות, הנברא, מגיעה למצב, שלא תקבל דבר, אלא אם כן הקבלה תהיה כהשפעה.
אם כן, ההחלטה היא לא לקבל, ללכת נגד הטבע. הנברא מפסיק לקבל. בא אליו אותו אור תענוג, והוא דוחה אותו לגמרי ולא רוצה לקבל. אחר כך הוא בודק את האור שבא: אם האור בא מהאוהב, מהמשפיע, הוא בודק עד כמה הוא יקבל, אבל לא לעצמו, אלא כדי למלא את עצמו להנאת המשפיע.
בעל הסולם נותן דוגמא על אורח שבא לחברו, והחבר הכין לו כיבוד טוב ומותאם בדיוק לטעמים שהאורח אוהב. בעל הבית רוצה מאוד שהוא ייהנה והחבר דוחה ומסרב עד שהדחיות האלו יוצרות ביניהם כאלה יחסים שהאורח מבין, שאם הוא יקבל בפנים, יקבל את הכיבוד, אז הוא יגרום תענוג לבעל הבית ולא לעצמו. הוא כל כך דחה את התענוג מעצמו, שבטוח שמה שיקרה עכשיו, יהיה הנאה לבעל הבית, הטבה לבעל הבית. ואז במידה הזאת הוא מקבל את האור, והקבלה הזאת היא ממש כהשפעה. ובמידה שיש ביניהם השתוות הצורה, היינו כמו שבעל הבית נותן גם האורח נותן לו חזרה – למרות שאין לו מה לתת אלא תנאי, את הכוונה שלו – במידה שהוא מקבל בצורה כזאת, זה לא נקרא קבלה אלא השפעה.
יוצא שהנברא, למרות שנברא מחומר שהוא רצון לקבל, על ידי שהוא משתמש באהבה של בעל הבית, של הבורא, הוא מקבל כדי ליהנות לאוהב. כי האוהב רוצה שהנברא ייהנה, והנברא יכול לעשות כך שהוא יקבל כדי שהבורא ייהנה. יוצא שההשפעה הזאת מביאה אותם להשוואת הצורה, זאת אומרת שהנברא מגיע בדיוק לאותו מעמד כמו הבורא. הוא לא רק מקבל בפנים את התענוג. לא מדובר על הרצון ולא על התענוג, אלא על היחס שהם בנו ביניהם, היחסים שבנו ביניהם הנברא והבורא, ונעשו עכשיו כאחד וכשווים. במצב הזה הנברא לא סתם מקבל טוב ועונג מהבורא, אלא מגיע לגובה, למעמד כמו הבורא. כתוצאה מכך הוא מגיע לנצחיות ולשלמות כמו הבורא ממש. אין לנו מילים לתאר זאת בעולם הזה.
לכן כתוב, "שובו בני ישראל עד ה' אלוהיכם" ו"דע את אלוהי אביך ועבדהו". זאת אומרת, לדעת, להשיג, להכיר, להתחבר. להיות ממש באותו המעמד, באותה האחדות, באותו המצב, זאת מטרת הבריאה. איך מגיעים לכך? על כך נדבר ונבין את הגודל והייחודיות שיש בחג הפסח. בינתיים כל ההסבר הוא על מחשבת הבריאה.
נמצא שלא חשוב הרצון ולא חשוב התענוג, אלא אנחנו מתעלים מעל הרצון ומעל התענוג ומגיעים ליחסים של השפעה בינינו. העובדה שאני נברא ואני עשוי מחומר שרוצה ליהנות ואני צריך לקבל משהו כדי לחיות, לא נחשבת כלל. זה לא בא בחשבון. כי העיקר הוא, איך אני מגיע להתעלות מעל כל זה, ומתחיל להתייחס לנותן. איך מגיעים למצב שהנברא מגיע לדרגת הבורא, בצורה עצמאית, אמיתית, בלתי תלויה בשום דבר?
למדנו על ארבע בחינות דאור ישר. המלכות, שעושה צמצום א' ולא רוצה לקבל כלום כוללת במבנה שלה חמישה חלקים: שורש, א', ב', ג', ד' (ראו שרטוט מס' 3). רק בחינה ד' מרגישה בושה. אחר כך היא עושה צמצום ואחר כך מקבלת החלטה שהיא צריכה מסך ורוצה להיות עצמאית. אבל בזה הנברא עדיין לא מגיע לעצמאות.
לפני בחינה ד' נמצאים ארבעת חלקיה הקודמים: שורש, א', ב', ג', שנקראים: "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין". בחינה ד' עצמה היא מלכות. כתר, חוכמה, בינה וזעיר אנפין, נקראים גם "ט' ספירות ראשונות" (ראו שרטוט מס' 3). למה ט' ראשונות? כי זעיר אנפין כולל בתוכו את שש הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ויחד עם שלושת הספירות כתר, חוכמה ובינה, הן תשע.
איך מלכות יכולה להידמות להשפעת הבורא אליה, לט' ראשונות? זה כאילו שבעל הבית נותן כיבוד לאורח והאורח רוצה להיות כמו בעל הבית. אם הוא יתעלה מעל הכיבוד, אם יעשה לבעל הבית בחזרה אותו הדבר שבעל הבית עושה לו, היינו אם הנברא יעשה אותה פעולה כמו הבורא, הוא יהיה ממש כבורא. השאלה היא איך לעשות זאת? איך מלכות יכולה להתכלל בט' ראשונות ?
לשם כך נעשית לפני הכול פעולה מיוחדת שבה מלכות מצמצמת את הט' ראשונות (ראו שרטוט מס' 3). מלכות אומרת: "אני לא רוצה לקבל כלום" ומה שלפניה ממצב אין סוף, מצטמצם דרך העולמות אין סוף, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. מלכות עצמה נשארת. זה כאילו שהנברא נמצא והאור, הנתינה, נגמר לפניו. זה כמו מסננת, מערכת של המעטת האור מאין סוף למטה. יש חמישה עולמות: א"ק, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ובכל אחד האור נחלש בעשרים אחוז וכשהוא מגיע למלכות הוא כבר נגמר (ראו שרטוט מס' 3).
שרטוט מס. 3
הנברא כאילו נמצא עכשיו במצב שבעל הבית לא לוחץ עליו. זה נעשה מצד בעל הבית כדי לתת לאורח, לנברא, להיות עצמאי, לא להיות לחוץ, לא להיות שפוט, לא להיות תחת הלחץ, הטבע והשפעת הבורא. כשהנברא נמצא תחת השפעת הבורא אין לו עצמאות ואי אפשר להגיד שזה נברא. כי על נברא אפשר לדבר, רק כשהוא מחוץ לשליטת הבורא. נחזור לעניינינו, יש אור אין סוף וממנו נמשכת מערכת ההמעטה. לכן כל החלקים האלה, המדרגות האלה, נקראים "עולמות", מהמילה העלמה. ומפני שבכל הבריאה יש בסך הכול חמש דרגות, גם במלכות יש חמש דרגות, שורש, א', ב', ג', ד' (ראו שרטוט מס' 4). לכן צריכים חמישה עולמות ודרכם האור העליון מגיע לאפס ממש, מתחבא לפני המלכות ומלכות נשארת בחמישה חלקים של העביות שלה.
כאמור, השאלה היא איך מלכות מתקנת את עצמה? מלכות נכללה בט' ראשונות, זה נקרא תהליך יצירת העולמות (ראו שרטוט מס' 4). אחרי זה יש תהליך יצירת המלכות עצמה. כלומר, איך מלכות מקבלת מלמעלה, מהעולמות, מט' הראשונות שנכללות בה. זאת אומרת איך נכנסות בה תכונות של ההשפעה, ההשפעה של הבורא.
שרטוט מס. 4
התהליך הזה נקרא "צמצום ב'". בצמצום ב' מלכות מתחברת עם בינה, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה מתחברות יחד וט' ראשונות נכנסות למלכות (ראו שרטוט מס' 5). מלכות מתחילה לרצות כאילו להשפיע, להיות כמו הבורא.
שרטוט מס. 5
אבל בזה עדיין אין נברא. כי זה כמו שעשינו מלמעלה איזשהו חומר שרצה ליהנות מקבלה, עכשיו יש חומר שרוצה ליהנות מהשפעה. הוא עדיין לא עצמאי, אין לו עדיין תכונה מעצמו, שירצה, שיחשוב, שיכוון, שירגיש, שיעשה חשבון. כמו בדרגות דומם, צומח וחי, גם בדרגה הזו עדיין אין עצמאות. זה כמו ילד קטן שלא מרגיש עדיין את עצמו אדם, כמו חיה קטנה הוא לא יודע מי הוא מה הוא ואיפה הוא נמצא.
אז כמו שמלמעלה נבראו העולמות, שהן המעטת האור בחמש מדרגות ואין בהן שום דבר חופשי ולא בחירה חופשית ולא נברא – העולמות הם סך הכול המדרגות, שבהן האור נחלש לאט לאט – כך גם התכונות של העולמות, תכונות ההשפעה, נכנסות למלכות. במילים אחרות, גם מלכות נעשית לרצון להשפיע שדומה לאור, בצורה טבעית שלא תלויה בה. עדיין לא קורה בה שום שינוי מהותי פנימי ואין לה עצמאות.
המבנה שבו מלכות מתחברת עם בינה, המבנה האינטגראלי הזה שכולל את שתי התכונות המנוגדות קבלה והשפעה, נקרא מבנה של אדם הראשון. מלכות עצמה לא נקראת אדם הראשון, אלא רק המלכות שמתחברת עם בינה.
במלכות שמתחברת עם בינה יש חלק שהוא תכונות הבינה, חלק שהוא תכונות המלכות וחתך באמצע שמבדיל ביניהן (ראו שרטוט מס' 6). תכונות הבינה שמלכות קיבלה, נכנסו לתוכה מט' ראשונות, שהן תכונות ההשפעה. תכונות המלכות עצמה הן תכונות הקבלה. תכונות הקבלה וההשפעה האלה עדיין נמצאות בנברא כשני חלקים. המלכות שמסודרת בצורה כזאת, נקראת "אדם הראשון". זו דמות הנברא העתידי, שיהיה עצמאי.
שרטוט מס. 6
באיזו צורה הוא יכול להיות עצמאי? הרי גם תכונת הקבלה שלו באה מהבורא וגם תכונת ההשפעה שבו באה מהבורא, הכל בא מהבורא. אין כאן עדיין שום דבר שאפשר להגיד שהוא שייך לנברא. ובכלל, איך יכול היות משהו ששייך לנברא, אם מלכתחילה יש בורא שבורא על ידי האור שלו רצון ליהנות יש מאין ועושה איתו מה שהוא רוצה על ידי האור? איך יכול להיות שיש משהו מחוץ לבורא, ופתאום הוא נעשה עצמאי?
כאן אנחנו ניגשים לדבר מיוחד מאוד, שנקרא "שבירת הכלים". שעל ידי מכה מיוחדת של האור שמגיע, בינה ומלכות מתחברות יחד. וכשהן מתחברות יחד הן נשברות, וכל האיחוד שיש בכלי הזה נשבר. מה זאת אומרת? לרצון לקבל שרצה להשפיע היה מבנה שכלול מהרבה מאוד חלקים. תכונות הבינה נקראות "רמ"ח איברים" ותכונות המלכות נקראות "שס"ה גידין" – אלה רצונות, אבל כך הם נקראים. הרצונות דלהשפיע הם סך הכל רמ"ח, 248, והרצונות דלקבל, הם 365, שס"ה. בסך הכל תרי"ג, 613 רצונות. יש בנשמה עוד שבעה חלקים, עוד "שבע מצוות" וסך הכול הרצונות הוא תר"כ. אבל המספר תרי"ג ידוע יותר.
לפני השבירה, כל החלקים קשורים ביניהם, כל אחד עם כולם ללא הבדל ושוני ביניהם בשום דבר, כמו איברים בגוף ממש. יש מיליארדי קשרים בין כל אחד לאחרים, כי כל אחד רוצה להשפיע, תכונת ההשפעה שולטת על כל הרצונות. יש רצון פנימי, שהקליפה החיצונית שלו, שעוטפת אותו, זו כוונת ההשפעה. לכן כל אחד מתקשר לאחרים כמו תאים בגוף אחד, שכל תא יודע מה קורה בכל הגוף ומה הוא צריך לעשות למען חיים של כל הגוף הזה. כמו שבדרגת החי אנחנו חיים בצורה כזאת. זה החוק הכללי של החיים, שכל חלק וחלק בגוף החי דואג לאחר ואם חסר משהו אז כולם משתדלים להשלים, כך בדרגת המדבר אנחנו בעצם צריכים להגיע לזה, אבל דווקא בזה נשברנו.
זאת אומרת, לא הרצונות שלנו נשברו. הרצון לא חשוב כלל. הרצון זה חומר הבריאה, אי אפשר לשנות אותו. אנחנו יכולים לדכא רצונות, אבל איתם ממש אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אי אפשר לתקן אותם, אנחנו רק יכולים להשתמש בהם לטובת עצמנו או לטובת ההשפעה. הכוונה היא שנשברה, הקשר בין הרצונות, ועל ידי השבירה נעשה אותו הכלי כלול מחלקים בודדים, שלא רק שלא קשורים זה לזה, אלא שמהקשר ביניהם נותרו ניתוק ושנאה. זאת אומרת, שכל אחד רוצה "לאכול" את הזולת, לקבל ממנו. כל אחד מחפש איך הוא יכול לנצל את הזולת. זה עניין השבירה.
מה זה נותן? השבירה היא כביכול עניין חמור מאוד, הפוך מהבורא. ובכל זאת האור העליון, הבורא, פועל כדי להביא את הנברא לשבירה. מה זה נותן? קודם כל המצב השבור הוא ממש הפוך מהבורא. אם הבורא מתגלה כמשפיע, אז בשבירה יש לנו אגו שממש מקבל. זאת אומרת שכוונה שלו היא לקבל על מנת לקבל לעצמו ממש. זה מה שמתגלה בשבירה. פעם ראשונה יש בנברא מצב שבו הוא כביכול יוצא מתחום הבורא, מתרחק ממנו, לא שייך לו, נעשה מנוגד לבורא בכוחות עצמו. בדומה לכך אדם שיש לו דעה אחרת משלך נבדל ממך.
אם כן, הנברא גדל בצורה כזאת, שהוא עומד עצמאי. אמנם בצורה הפוכה ולא נכונה ורחוקה מתכלית, אבל הוא נעשה עצמאי, הוא נעשה הפוך מהבורא. לכן אפשר להגיד שהוא נקרא "נברא", נבדל. כי אם בורא הוא המשפיע, אז הנברא חייב לקבל. אבל לקבל ברצון שלו, שזה יצא מתוך עצמו. וזה מה שנעשה בשבירה.
זאת אומרת, תכונת הבורא, תכונת ההשפעה פועלת בנו בצורה ההפוכה, ובמקום אהבה הנשמות משיגות שנאה. זאת אומרת, זה מה שאדם הראשון והחלקים הנקראים ה"נשמות" משיגים על ידי שבירת הכלים, כל זה קורה לפני שאנחנו בכלל נמצאים. זה בשורש שלנו, בכוחות רוחניים בלבד, עדיין לפני העולם הזה, לפני הכל.
זאת אומרת, עלינו לזכור, שלא נשבר דבר חוץ מהקשר בין חלקי נשמת אדם הראשון. לפני השבירה היה אדם הראשון או הנשמה הכללית ואחרי השבירה נעשו הרבה נשמות. מספרן נקרא "שש מאות אלף", אבל אלה מיליארדי נשמות. שש מאות אלף הוא מספר מהותי, כי מה שנשבר במיוחד זה פרצוף זעיר אנפין, שיש בו חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שישה חלקים לפני מלכות. שישה החלקים האלה כפול החלקים שבתוכם, הם שש מאות אלף. המספר שש מאות אלף קשור גם לאור ששבר את הכלי, שעוצמתו, שהגיעה מפרצוף אריך אנפין דאצילות, נקראת ריבוא, עשרת אלפים, ומכאן "שישים ריבוא נשמות", שש מאות אלף נשמות. המספר עשרת אלפים הוא סימן לגובה הרוחני, שבו נעשתה השבירה.
אז השבירה היא בקשר בין הנשמות, ולא בתוך כל נשמה ונשמה. זאת אומרת, אנחנו לא צריכים לתקן את עצמנו. כל הדברים שיש בתוך האדם, כמו שהם כך יישארו, שאדם לא ידאג לתקן אותם כאילו יש בו משהו שדורש תיקון, אלא כל השבירה היא בינו לבין האחרים, בין אדם לבין חברו. אם אנחנו מתקנים את היחסים בינינו מקבלה להשפעה, בזה אנו גומרים את כל התיקון. אם מתחילים לעסוק בכל מיני דברים אחרים, כאילו לא עושים כלום. לכן הגלגולים שלנו לא נגמרים. לכן אנחנו נולדים ומתים, נולדים ומתים.
אבל השבירה עוד לא מספיקה, כי הנברא שנמצא עכשיו בצורה ההפוכה מהבורא, בכל זאת נמצא עדיין במצב שהוא מרגיש את ההפכיות שלו מהבורא ונמצא כנגדו. זה לא מאפשר לו עצמאות. כדי לתת לנברא עצמאות, צריכים לבנות בו מציאות כלשהי שבה הוא יהיה מנותק לגמרי מהשפעת הבורא.
כלומר, אם יש עולם אין סוף, ותחתיו חמישה עולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ובתוכם הנשמות שבורות – זה לא מספיק, כי הנשמות שנמצאות לפני הסיום מרגישות את הבורא, ואפילו אם הן מנוגדות לו, הן נמצאות במצב שהן תלויות בו. הן לא יכולות להתחיל את הדרך שלהן בצורה עצמאית. לכן מה שקורה הוא, שהשבירה לא נגמרת בזה שהנשמות מקבלות את התכונה ההפוכה מהבורא, אלא קורה גם עניין ההסתרה, מה שנקרא "גלות". הנשמות יורדות למטה מכל העולמות הרוחניים, ומקבלות את הרגשת החיות שנקראת "העולם הזה". וזה דבר מיוחד מאוד. אחרי שהאור העליון יורד בחמישה העולמות עד הסיום, יש פריצה לדרגה האחרונה של החומר, והוא בורא את היקום שלנו (ראו שרטוט מס' 7). וכך, על ידי הרבה פעולות, נותר גם כדור הארץ וכל החיים עליו, הדומם, הצומח והחי. עד שמגיעים לדרגת המדבר, לאדם. ועד שהמדבר הזה מגיע פעם ראשונה להרגשה שיש בו יחס לרוחניות. המדבר הזה נקרא "אדם הראשון", שהיה בעולם שלנו לפני 5777 שנה (ראו שרטוט מס' 7). זה האדם הראשון שהרגיש בתוך הגוף שלו את החלק השבור שבו, שנקרא "נקודה שבלב", את אותה הנשמה.
שרטוט מס. 7
ה"אדם" הזה שבעולם שלנו, הרגיש שהוא משתוקק לחזור למצב רוחני כלשהו. כמו שאצלנו מתחילה הנקודה הזאת להתבהר, כך מורגשת הנקודה שבלב. הלב זה כל הרצונות של האדם, ו"הנקודה שבלב" זו ההשתוקקות לעלות למעלה מהסיום הרוחני. ומאז אותו אדם הראשון בעולם שלנו התחילה התפתחות. לפי המקורות אנחנו רואים שאחריו עוד ועוד נשמות, בני אדם, התחילו להרגיש דחף להתעלות רוחנית ולתיקון.
והתיקון הוא במה? בזה שלאט לאט, כשהם משתוקקים לרוחניות, מתגלה להם שהם צריכים לסדר את הקשר שלהם עם הנשמות האחרות (ראו שרטוט מס' 8). זה התגלה באדם הראשון ואחר כך התגלה במיוחד באברהם, כי בבבל העתיקה, התגלה עד כמה שהאגו פורץ בתוך בני אדם, ואז התגלה לו שוב אותו רעיון, שחייבים להתקשר מעל האגו אחד עם השני. כל פעם שמתגלה האגו, חייבים להגיע לתיקון על פני האגו.
כמו ששורש הוא קוצו של י' ומהשורש יש התפתחות של בחינות א', ב', ג', ד', שהן י', ה', ו', ה', לפי אותו חשבון, הרצון גדל מהשורש ארבע פעמים, הרצון האגואיסטי מתגלה ארבע פעמים (ראו שרטוט מס' 8), וכל פעם צריכים להתגבר עליו, ולהתעלות ואז מגיעים לתיקון השלם. וכל פעם התיקון הוא רק בזה, שחייבים להתקשר ביתר קשר בין הנשמות.
שרטוט מס. 8
הנשמה הכללית של אדם הראשון מתחלקת בעצמה לפי הגלויות לכמה חלקים. שבכל הגלויות עובר רק חלק הבינה שנכלל במלכות וזה נקרא שהגלויות והגאולות עוברים על "עם ישראל". בחלק האחרון, אחרי שעם ישראל עבר את כל הגלויות, הוא יוצא לגלות אחרונה לאומות העולם ומתערב איתם. כמו שכתוב, "לא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף להם נשמות הגויים". ואז הגאולה האחרונה, נקראת "הגאולה השלמה" (ראו שרטוט מס' 9). התיקון השלם שבמערכת בין הנשמות. קודם כל ישראל, חלקי בינה, מתקנים את עצמם, ואחר כך הם מתקנים את חלקי המלכות.
שרטוט מס. 9
כעת נחזור להתפתחות האדם הראשון, איך הוא התפתח בעולם הזה עד אברהם והלאה. באדם הראשון התגלה האגו השורשי, באברהם התגלה האגו בבחינה א', אחר כך יש בגלות מצריים התגלתה בחינה ב', בגלות בבל - בחינה ג', והגלות שלנו היא בחינה ד'. בתקופת אברהם התגלה האגו בפעם ראשונה, התגלתה בחינה א' מבחינת שורש. לכן לא הייתה גלות, אלא פתאום הרגישו שהמצב השתנה. מה שאם כן במצריים, בבבל ובגלות הנוכחית האחרונה, אנחנו באמת נכנסים להרגשה ולגלות הגופנית ויוצאים ממנה.
איך מהנקודה שבלב אנחנו מגיעים לגאולה? זה בעצם מה שקרה עם אברהם, עם משה ועם כולם. קודם כל מתגלה רצון לקבל ואחר כך בתוך הרצון לקבל, שהוא מלכות, מתגלה הנקודה שבלב, שהיא תחילת הבינה. במצב הזה הרצון לקבל כבר מלא, הוא כבר גדול. במשך הגלגולים שלו ובמשך החיים האדם כבר הרגיש מה זה הרצון שלו. אבל כשמתגלה נקודת הבינה, הוא מתחיל להרגיש שהמבנה שלו כולל שני חלקים מנוגדים זה לזה. אף פעם לא היה לו הרגשה כזאת, שאחד מושך כאילו למשהו הלא נודע, ושני מושך לעולם הזה, לכל הדברים שבעולם הזה.
וכך, במוקדם או במאוחר, האדם נדחף על ידי נקודת הבינה לחוכמת הקבלה (ראו שרטוט מס' 10). על ידה הוא מושך את האור ממערכת אדם הראשון שלפני השבירה, ששם כולנו מחוברים יחד. ( את מערכת אדם הראשון לפני השבירה, את ההרמוניה בין הנשמות, נסמן בסימן האחדות, Σ) (ראו שרטוט מס' 10). על ידי חוכמת הקבלה, שמספרת על המבנה של אדם הראשון המתוקן, האדם מושך על עצמו אור מקיף "המחזיר למוטב" (ראו שרטוט מס' 10), שנקרא "תורה". האור שממלא את כל האדם הראשון, נקרא "תורה". ועל ידי האור הזה שהוא מושך על עצמו, הוא מתחיל להיתקן. לאט לאט הוא מתחיל לצרף את חלקי המלכות לנקודת הבינה.
שרטוט מס. 10
במלכות יש לו תרי"ג רצונות ובצרופם לנקודה שבלב, הוא מתקן את תרי"ג הרצונות. זה נקרא שמבצע "תרי"ג מצוות" על ידי אור התורה (ראו שרטוט מס' 11). וכשהוא מתקן את עצמו, במידה שמתקן את עצמו בתרי"ג מצוות, הוא מתחיל לעלות באותן המדרגות של העולמות, עד המצב שבו הוא נמצא, כלומר עד הנקודה המסוימת שבה נמצא שורש נשמתו. אז הוא מגיע למצב, שבשבילו נקרא "גמר התיקון" (ראו שרטוט מס' 11). שתיקן את הנשמה שלו, שהחזיר את עצמו למצב המתוקן, שמשפיע לכל יתר חלקי האדם הראשון, לכל יתר הנשמות. וההשפעה הזאת מבטאת את ההשפעה שלו כלפי הבורא. כמו שהבורא משפיע לכל הנשמות, לכל החלקים, כך הוא משפיע מעצמו לכל החלקים בנשמת אדם הראשון, ובזה הוא והבורא נעשים שווים. אדם שמגיע לגמר התיקון, שווה לבורא. הוא מתחיל לראות, להבין, להרגיש אותה המציאות שבה נמצא הבורא. ולזה אנחנו צריכים להגיע.
שרטוט מס. 11
יציאת מצריים
אז מה הקשר בין כל מה שנאמר עד כה ובין הפסח, ניקיון הבית והמטבח?
על ידי לימוד הקבלה האדם מתחיל לגלות, חוץ מהאגו שלו, חוץ מהרצון שלו, גם את הנקודה שבו, את נקודת ההשפעה, הבינה. ואין אפשרות אחרת למשוך את המאור המחזיר למוטב, כי רק בחוכמת הקבלה מספרים לנו על מבנה אדם הראשון, איפה אנחנו נמצאים ובאיזה מצב. שמשם, כשאנחנו לומדים על המצב הזה, מופיע אז עלינו בחזרה האור המקיף.
האור הזה עושה כמה פעולות. קודם כל הוא מעורר בנו הכרת הרע. אנחנו מתחילים להבין שהרצון האגואיסטי שלנו הוא רע. אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים בשליטתו. אנחנו מתחילים להרגיש אותו כמו פרעה, כמו מצריים. מפני שהנקודה שלנו, שנקראת "משה", משתוקקת להגיע לשורש שלנו והרצון הזה לא נותן לנו לעשות זאת.
הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים לעשות היא להגיע לצמצום. צמצום א' קודם לכל דבר. כשאני מצמצם את הרצון שלי, אני נמצא מעליו. איך אני יכול להיות מעליו? צריכים לעבור על הרצון הזה הרבה מכות, שאני ארגיש שזה רע לי, ואז הרגשת השנאה לרע, למקור הרע, מנתקת אותי ממצריים, מפרעה, ואני מתחיל להזדהות עם הנקודה שנקראת "משה". כי נעשה צמצום, אני מצמצם את כל הרצונות שלי, לא רוצה להזדהות איתם, לא רוצה להרגיש אותם ומרגיש את עצמי מזדהה עם אותה הנקודה שמשתוקקת לרוחניות, מתעלה מעל הרצונות שלי, זה נקרא "יציאת מצריים". כשהרצון מצטמצם, כאילו אפס. ונקודת משה היא אחד.
אם נצייר את העולמות מלמעלה למטה: אין סוף, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, למטה מהם הסיום או "מחסום", ומתחתיו העולם הזה, אז פעם ראשונה שאדם עובר את הרגשת העולם הזה ומתעלה מעליו, זו הגאולה.
זאת אומרת, יש בנו שני חלקים. חלק אחד, רצונות שבהם אנחנו מרגישים עכשיו את עצמנו שאנחנו חיים בהם. אנחנו מקבלים על ידי חמישה חושים כל מיני התרשמויות, סופגים כל מה שיש מבחוץ. אנחנו רוצים למלא את עצמנו, ובצורה כזאת שמרגישים בתוך הרצונות שלנו מילוי, אנחנו מרגישים שנמצאים במציאות שנקראת "העולם הזה".
אנחנו מתעלים מעל הרצון שלנו, לדרגת הבינה שבנו, שעכשיו מתחילה להתגלות בכל אחד מכם, אחרת לא הייתם יושבים כאן. אם אנחנו מתחילים להגדיל את הנקודה הזאת, לעשות למענה, אם רוצים לצרף אליה את כל הרצונות, להגדיל אותה, זה נקרא שאנחנו מתחילים לגלות הכול בחוש אחר. לא בחוש של קבלה, אלא בחוש של נתינה. ואז אנחנו מתחילים להרגיש מה שנמצא מחוץ לנו. כמו במבנה של אדם הראשון, אני מתחיל להרגיש לא את עצמי ואיך אני יכול ליהנות מכולם ואז אני נמצא בתוך עצמי ומרגיש רק את העולם הקטן שלי, נגמרים החיים, אני מת ואין יותר. אם אני מתקשר לכל הגוף ואני נכלל עם כל הרצונות מחוץ לי, אני מתחיל להרגיש את המציאות כולה, את המציאות השלמה, איך שהיא. עם תכונת ההשפעה נפתח לי חוש שנקרא "נשמה". ואז אני עובר למציאות אחרת לגמרי, שנקראת "רוחנית". והיציאה משליטת הגוף שלי לשליטת הנשמה, זו יציאת מצריים.
זאת אומרת, צריכים להזמין על עצמנו כל כך הרבה אור, שישפיע על כל הרצונות שבי. שאני אראה בכל אחד ואחד מהם, בכולם יחד, רע, לעומת נקודת משה, הנקודה שבלב, נקודה שמושכת אותי למציאות הרוחנית. ואז יוצא, שאני רוצה להתנתק מהרצונות האלו, לברוח ממצריים, ולהתחבר למשה.
כך אנחנו משיגים עצמאות. זו בעיה לברוא נברא שיהיה עצמאי, שיתפקד כמישהו שכאילו לא בא מהבורא, לא שייך לבורא. מאיפה יש לנו את ההבחנה החדשה הזאת, שאין בכל העולמות, שאין בכל המציאות, ופתאום ממקום כלשהו היא באה? איך זה יתכן, אם קיים רק בורא ככוח אחד, שורש אחד? אז דווקא בהתנגשות בין קבלה לבין השפעה, בין שני החלקים האלו, יש לנו בחירה חופשית, עם מה ללכת. עם פרעה, עם משה, עם שניהם או עם כל אחד לחוד, מתי ואיך. על ידי זה האדם בוחר את הכוונה.
בעולם הזה יש רצונות, שזה חומר הבריאה וכוונה על מנת לקבל, זאת אומרת כוונה לעצמו. מעל המחסום יש את אותם הרצונות, רק שתיקָנו אותם, כך שכולם לזולת, עשינו תרי"ג מצוות. וכשהאדם מוצא את ההבדלים בין להיות בקבלה ובין להיות בהשפעה, הוא קובע את העצמאות שלו.
לכן משה נקרא "משה". כי יש מלכות ויש בינה, שני חלקים, ועל ידי ג' קווים אנחנו מגיעים מדרגת מלכות לבינה. מלכות זה ה', ובינה זה מ', והג' קווים הם כמו ש'. ואז אנחנו מגיעים על ידי התהליך הזה, על ידי הכוח הזה, ממלכות לבינה.
ההגדה שאנחנו קוראים בליל סדר, מספרת בעצם על כל התהליך שהכלי צריך לעבור, שאנחנו צריכים לעבור, כשמתחילים לדאוג איך להיפטר מהרע שבנו, מהאגו שבנו. שאנחנו מתחילים להרגיש שזה סרטן שיושב בנו ולא נותן לנו לברוח לחיים הנצחיים. ושוב אנחנו עוד מעט נמות, ונתגלגל שוב ושוב ללא שום אפשרות לברוח מזה. אנחנו עוברים על ההגדה, דרך ארבעה בנים עד שמגיעים למצב ש"אינו יודע לשאול". קודם אנחנו חכמים ואחר כך ציניים, וכן הלאה.
ובדיקת חמץ זה שאני בודק על ידי האור המקיף שמאיר עלי, איפה יש בי עוד רע שאני צריך להיפטר ממנו. מה עוד חסר לי לגלות בי, איזו עוד שנאה לטבע שלי אני צריך, כדי להתעלות ולברוח ממנו הלאה, למעלה, ממצריים לבינה, לארץ ישראל. אז כל חיפוש החמץ, בדיקת החמץ, אור לארבע עשרה בודקים את החמץ, וביעור החמץ- השריפה שלו, שלא קיים בעולם, ושבעת הימים שאנחנו נמצאים בניתוק מהרצונות שלנו, מהרצונות דלקבל שלנו – אלה כולם סמלים בעולם הזה.
שאנחנו עוברים בגשמיות את כל המנהגים האלו, כדי להעתיק אותם לרוחניות ולראות איפה אצלנו, בתוכנו, בתוך הרצונות שלנו, נמצאות ההבחנות הללו, ואיפה אנחנו יכולים לקיים אותן. לכן החמץ הוא בנו, אותו אנחנו חייבים לאתר, ממנו אנחנו חייבים להיפטר. ואז אנחנו מגיעים ל"לחם עוני", מצה. לַמה "עוני"? כי כשאנחנו באים לעולם הרוחני, אנחנו בסך הכל נקודה אחת שבורחת ממצריים, מהאגו. רק בורחים. כמו שכתוב, שעם ישראל יוצא ממצריים, עם כל הכלים של המצרים, עם כל הרצונות.
אבל אחר כך הרצונות האלו מתחילים לאט לאט להיתקן, בארבעים שנות המדבר. אלה ארבעים השנים, שמלכות עולה לבינה. לכן משה, שגומר את התפקיד שלו, נפטר, אין לו מה לעשות יותר. הוא הביא את המלכות לתיקון הבינה, לכן הוא נקרא "משה".
כל המנהגים של פסח נמצאים בביאור של חוכמת הקבלה: איפה האגו שלנו, איך לברוח ממנו, באילו תנאים. אילו מכות נפשיות אנחנו צריכים לקבל. כי הטבע שלנו הוא שעושה בנו את כל הרע. והגילוי הזה צריך להיות מספיק כדי להתעלות ממנו. "שבע שנות שובע", "שבע שנות רעב". יש פה הרבה דברים. "ארבע מאות שנות גלות" שהבורא הבטיח לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".
אברהם, כשכבר הגיע לרוחניות, שאל את הבורא: "איך אני אדע בכלל, שכל האנושות תגיע לגמר התיקון?" אברהם היה אחד מתושבי אור כשׂדים בבבל העתיקה, ושם פרץ האגו. הוא היה אחד מהאנשים שהבינו גם בכל האמונות התפלות שהיו שם. ומתוך התפרצות האגו, הוא התחיל לחפש לַמה, מה הסיבה לזה. הוא היה משכיל מאוד. הוא התחיל לחקור והגיע להכרת הכוח העליון. כשהגיע להשגה הייתה לו שאלה: "מהי התקווה של כולם?" הוא שאל על הבנים שלו כביכול, אבל מלכתחילה היה לו רצון לתקן את כל הציביליזציה הבבלית, לכן ישב בפתח האוהל ורצה לקרב את כולם לשיטה הזאת, לתיקון הנשמות, לתיקון האגו.
אז הבורא אמר לו: "דע כי גר יהיה זרעך". זאת אומרת "אל תדאג, הרצון לקבל יתגלה". מה שהתגלה בבבל, יתגלה קודם כל בבנים שלך, ואחר כך יתגלה בגאולה האחרונה בכל האנושות. עד כדי כך שלא יוכלו לסבול אותו, שיתחילו להרגיש עד כמה הוא חונק אותם. עד כמה אותו הרצון, אותו הטבע שנמצא באדם, הורס אותו, מביא אותו למשבר כללי, בכל מה שהוא עוסק. ואז מתוך זה יתחילו לגלות שנמצאים בעולם הזה כבמצריים אחת גדולה. עכשיו, בכל העולם, אנחנו רק מתחילים להרגיש שהעתיד לא משמח אותנו כל כך. זה מורגש לפי הייאוש, לפי המכות האחרות, הסמים, הטרור, האקולוגיה וכולי. לכן הבורא אומר לאברהם: "אל תדאג, הם יבינו שהם נמצאים בתוך הרע, ומתוך זה ירצו להגיע לטוב".
לכן כל המקובלים של השנים האחרונות, הכוונה היא למאה וחמישים השנים האחרונות, מדברים על זה, שאנחנו נגיע לגילוי הרע. בעל הסולם כותב,ב"מאמר לסיום הזהר": "היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח." משיח מהמילה למשוך, כוח המשה. "ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים." וכולי. מקובלים קובעים, שעכשיו אנחנו נמצאים בדור של המשיח, זאת אומרת כוח עליון שמגיע מלמעלה ומושך אותנו מעל הסיום הזה, מעל המחסום הזה לרוחניות. ולכן הם אומרים, אנחנו חייבים לפרסם את חוכמת הקבלה.
אם נגלה את המכות כמכות שאנחנו צריכים לקבל כדי להתנזר מהאגו, מהטבע שלנו, נגלה אותן בצורה הנפשית. שאנחנו מגלים את הרע שבנו באור, כדברי הכתוב "באורך נראה אור". בצורה כזאת אני מגלה שאני רע על ידי האור העליון ולא על ידי כל מיני מכות בטבע ובין בני אדם, מתוך השמדה ומלחמה ומי יודע מה – על ידי צרות גשמיות. אני יכול לעשות זאת בצורה מהירה יותר, על ידי כך שאני מזמין על עצמי את האור, שמאיר עם הטבע שלו דלהשפיע, ואני רואה עד כמה אני נמצא ברצון האגואיסטי, ושהוא עושה לי את כל הצרות.
לכן אם לא נגלה את חוכמת הקבלה, נסבול מכות ממושכות במשך עשרות שנים. וההיפך, אם נגלה את חוכמת הקבלה, אז נגלה את הרע שבנו בצורה מהירה ונוחה ונרצה לברוח ממנו. נעלה לעולם הרוחני בהרפתקה של ממש ונגיע למצב שכולו טוב, כמו שהבורא מלכתחילה קבע זאת כמטרת הבריאה. שאנחנו נגיע למצבו, לדרגתו, לתפקידו – להשפעה.
זה הסבר קצר על מהות חג הפסח, שבעצם מסמל לנו את התחלת העלייה הרוחנית. אחר כך יש לנו עוד ועוד עבודה, אבל היא כבר כולה בעולם הרוחני, לקראת ארץ ישראל שנקרא "דרגת בינה". זה כבר בהכרת האלוקות, בשלמות, שאדם כבר הולך מעל החומר ורואה את כל כוחות הבריאה ומתחיל לעבוד איתם בצורה שהוא כבר מקבל ראייה. העיקר זה "יציאת מצריים". נקוה שנגיע.
תרי"ג רצונות
לא מדובר על תרי"ג רצונות שהם ללכת לנופש, למלון, לבלות בפאב, אלא על רצונות שאנחנו לא מכירים כלל כרגע.מההם תרי"ג הרצונות?
יש העולם הזה, ובו אנחנו קיימים בצורה גשמית, שאנחנו מכירים את עצמנו בתוך הגוף. ובתוך הגוף הזה יש רצונות. הרצונות האלה, רצונות גופניים, שהגוף צריך כבהמה, כחיה: אוכל, מין, משפחה, בית. ורצונות אנושיים שהם: כסף, כבוד, מושכלות. אחרי כל הרצונות האלו כשאנחנו פחות או יותר מממשים אותם או מרגישים שהם כבר לא יביאו לנו מילוי, אז מתפתח בנו עוד רצון, שנקרא "נקודה שבלב", שהוא רצון רוחני. ואז איתו, שאנחנו מעדיפים את הרצון הזה על פני כל הרצונות הגשמיים, הגופניים, אנחנו עוברים את המחסום (ראו שרטוט מס' 12).
כשאנחנו עוברים את המחסום, אנחנו מתחילים להתפתח מנקודה שנקראת "עיבור". כמו עוּבַּר, שמתחיל מטיפת זרע. על ידי מה אפשר להתפתח? על ידי תוספת רצונות. חומר אנחנו צריכים. כמו שבטיפת זרע יש כל האינפורמציה, כל המידע על האדם הגדול שייצא ורק חומר חסר לו. כל הנתונים ישנם, רק צריכים לפתח אותם.
מאיפה אנחנו מקבלים חומר? יש למעלה ממחסום שתי מערכות: עולמות בריאה, יצירה, עשיה, דקדושה ודקליפה. מהבי"ע דקליפה אנחנו מקבלים רצונות על מנת לקבל. זאת אומרת בכוונה שבורה. מהבי"ע דקדושה כנגד זה, אנחנו מקבלים כוח תיקון, אור, תכונת בינה (ראו שרטוט מס' 12). ואז על ידי זה שאני מקבל רצונות מצד אחד, ומושך את הכוחות לתקן אותם מצד שני, אני מעמיד את עצמי בקו אמצעי. הבי"ע דקליפה נקרא "שמאל", והבי"ע דקדושה נקרא "ימין", ואני באמצע בונה את עצמי, מטיפת זרע. זו הש' של משה: מ' ש' ה' . וכך אנחנו מתקדמים.
הרצונות שאני מקבל מקו שמאל, הם כבר רצונות רוחניים, כנגד הבורא. שקליפה רוצה ליהנות ממנו דווקא, לעשוק ממנו, ולא מכסף, כבוד, כל מיני דברים האלה. לא על זה מדובר. בבי"ע דקליפה יש תרי"ג רצונות דקליפה. ועל ידי האור שמגיע לבי"ע דקדושה, שנקרא "תרי"ג אורחין דאורייתא", תרי"ג אורות, אני מתקן את תרי"ג הרצונות. הפעולה נקראת "תרי"ג מצוות" (ראו שרטוט מס' 12). תיקון כל רצון נקרא "מצווה". ואז אני קם, מקים את עצמי בקו האמצעי, כבר כמערכת הכוחות המתוקנים הדומה לבורא, בהבעה שלה החיצונה, בהשפעה.
שרטוט מס. 12
נשאלת השאלה מה האדם צריך לעשות כשמתעורר בו רצון לרוחניות? יש לו רצונות לפאבים, לבתי מלון, לנופש, לחופש, לכדורגל ולכל מיני דברים אחרים טובים יותר או גרועים יותר, לא חשוב, כולם כאחד שייכים לעולם הזה ואנחנו לא מתעסקים בזה. בכלל בחוכמת הקבלה אנחנו לא מתעסקים עם עצמנו, עם ה"בהמה" שעכשיו נמצאת בנו. אין מה לעשות איתה.
אנחנו צריכים רק למשוך עלינו אור על ידי לימוד הקבלה. האור הזה, הוא יראה לך בדיוק איפה אתה נמצא ובאיזו צורה אתה צריך להתחיל לסנן בפנים את כל ההבחנות. ואז אתה תרגיש: "זאת קבלה וזאת השפעה, זו תכונת הבורא הקרובה אליו". אתה תתחיל לגלות בפנים, בך, את כל ההבחנות האלו. בינתיים זה לא שייך ליחס שלך לאחרים כלל.
וכשתתחיל לעלות לדרגה הרוחנית, שם תרגיש גם את הנשמות. אתה תרגיש אחרי בני אדם כוחות שמפעילים אותם ואיתם אתה תהיה קשור. ולא בפעולות, שתתחיל כמו האו"ם או כמו כל מיני ארגונים יפים, לחלק לחם ואוכל. בפעולות האלה הם לא עושים כלום. אם אנחנו רוצים במשהו להשפיע, אנחנו צריכים לעלות לדרגת כוחות ההשפעה שמנהלים את העולם הזה. בעולם הזה אין שום דבר שאפשר במישור שלו, לתקן אותו.
לכן אדם שרוצה להגיע לתיקונים, אין לו מה לעשות בקשר שבינו לבין האחרים. הוא קודם צריך להזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב שמתקן את עצמו. ומתוך שהוא מתוקן משתנה גם היחס שלו לאחרים והוא עוזר לתיקון הנשמות שלהם. איננו צריכים לתקן את היחס שלנו לאחרים במישור העולם הזה, גם איננו צריכים לעשות פעולות יפות לאחרים. איננו צריכים לתקן את הגופים. אנחנו צריכים לתקן את הנשמות, בהן הייתה שבירה.
את הגופים אנחנו צריכים אך ורק כדי להיות מנותקים מהבורא, להיות עצמאים בתיקון הזה. שאני חי וקיים בגוף, ללא שום נשמה, זה נותן לי יסוד לעצמאות. אפילו נניח שאין בורא, אין נברא, אין כלום, אין עולמות. אני קיים? קיים. זהו, זו נקודת האפס שלי. עכשיו מתחילה להתגלות הנשמה, ואני, מהנקודה העצמאית, הנעתקת מהבורא, משליטה שלו, מדיכוי שלו הולך לבד, עצמאי.
לכן העולם שלנו הפוך מהקדושה, מהבורא, מאינסוף מצד אחד, ומצד שני הוא כל כך מיוחד. שדווקא כשאתה עומד כאן על שתי רגליים, אתה מתקן את הנשמה שלך ונעשה עצמאי, דומה לו ממש. עצמאי כמוהו.
איך צריך להתנהג בעולם הזה
האם יכול להיות שאדם בדרך אל השלמות, צריך אפילו לנטרל את עצמו מן המשפחה, כדי להוכיח את אהבתו הגדולה לקב"ה, כמו אברהם אבינו שרצה להקריב את בנו יקירו? האם יכול להיות שהוא צריך לנתק את עצמו אפילו מקרוביו?
ידוע שלאברהם היה סיפור מיוחד מאוד עם יצחק, הוא העלה אותו לעולה. כל התיקונים שאנחנו צריכים לעשות, הם בשום פנים ואופן לא בגשמיות. בגשמיות מקובל צריך להיות כמו כולם. הוא חייב לעבוד וללמוד את חוכמת הקבלה. הוא חייב להיות נשוי, בעל משפחה. הוא חייב לשרת כרגיל את המדינה בצבא. הוא צריך להיות אזרח רגיל מהשורה. אני לא מדבר על מקובלים שהיו בדורות עברו, אני מדבר עכשיו על תיקון העולם.
תיקון העולם הוא בתוך האדם. תיקון הרצונות בתוך האדם ולא בהתנהגות חיצונית. אתה חייב להישאר כמו שאתה, העולם הזה בכל הפרטים שלו בנוי לזה. כל אחד ואחד חייב לומר: "בשבילי נברא העולם", כל מה שיש בי, כי "האדם הוא עולם קטן". וגם מחוץ לי, הכל כדי שאהיה כמו כולם.
ומתוך כל התנאים האלו והמקרים שישנם, אני מתקן את הפנימיות שלי. אף אחד לא צריך אפילו לדעת מה שאתה עושה בפנים. אתה צריך להישאר כמו שאתה מבחוץ, לא להתנתק משום דבר, לא להתנזר. לא להיות נזיר ולא להיות קדוש. מדברים אך ורק על תיקונים בנשמה. אם תתחיל לעשות תיקונים חיצוניים, לעשות מעצמך קדוש ולהיראות כך לכולם, בזאת תגמור עם התיקונים, תתחיל לקבל כבוד ולהתגאות, ובזה קברת את עצמך.
שורש הנשמה
דיברנו קודם על עניין הנתינה. האדם צריך לשאוף להגיע אל השורש ולקבוע שם יתד, כי זה המקום הכי טוב, הכי חזק.
לא, לא בגלל זה. אדם צריך להגיע לשורש מפני שזה השורש שלו, וכל הרצונות שלו הם מהשורש. זאת אומרת, אני אף פעם לא אהיה בהרמוניה, בשקט, במצב נוח וטוב, כל עוד לא אגיע לשורש. תמיד יחסר לי, תמיד ארגיש בפנים שמשהו אוכל אותי, עד שאגיע לשורש נשמתי.
האם אפשר להשפיע רק מהשורש?
לא מהשורש. בדרך לשורש, שאני מתקן את עצמי, במידה שאני מתקן את עצמי, אני משפיע. "שורש" זה נקרא, שהגעתי במאה אחוז לכל התיקונים שבי, לכל הרצונות שבי.
כשאנחנו מעלים את עצמנו מהעולם הזה לרוחניות, יש עולם עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, ואין סוף (ראו שרטוט מס' 13). מבחינת השורש כולנו נמצאים באין סוף. אני נמצא עכשיו בעולם הזה וכשאני עובר לעולם הרוחני, זה נקרא "יציאת מצריים". בעולם הרוחני, אני צריך לעלות במאה עשרים וחמש מדרגות, אלה מדרגות התיקון. מאה עשרים וחמש מדרגות, כי יש חמישה עולמות, כל אחד מהם כפול חמישה פרצופים, כל אחד מהם כפול חמש ספירות זה מאה עשרים וחמש מדרגות. בכל מדרגה ומדרגה אני מתקן את הרצונות במקצת. אפילו במדרגת העשיה יש תרי"ג רצונות, אבל אני מתקן אותה בחלק אחד חלקי מאה עשרים וחמש. במדרגה השנייה, בשתיים חלקי מאה עשרים וחמש. עד שאני מתקן במדרגת השורש מאה עשרים וחמש חלקי מאה עשרים וחמש, מתקן את עצמי במאה אחוז (ראו שרטוט מס' 13).
אז אפילו שאני נמצא במדרגת ביניים כלשהי, אני כבר במשהו מתוקן. אני כבר במשהו נמצא כפרצוף, כנשמה, בעשר ספירות שלמות שלי. חלק מהם מתוקן, וחלק עדיין לא מתוקן. ובחלק המתוקן אני דומה לבורא, מרגיש אותו, נמצא בקשר עימו.
שרטוט מס. 13
על עשר המכות בימינו
כיצד מתגלות עשר מכות מצריים בעולם שלנו?
לפי ההתפתחות האחרונה, שאנחנו בכל זאת מצליחים בלימוד ובהפצה בעם ישראל, שזוכים להתעוררות ובכל זאת להבנה שהתיקונים צריכים להיות פנימיים בנו, אני מלא תקווה שאנחנו בהחלט נעבור את המחסום שעומד לפנינו. ומי שקורא את מה שאומרים מקובלים, זה ממש עומד לפנינו.
אני חושב שאין לנו עשר מכות כמו שמסופר. זאת אומרת מה שמסופר על משה, מסופר על ידי דרך "בעיתו", על ידי מכות הטבע החזקות. אני לא רוצה אפילו להיכנס לזה, כי מי שמתקשר לזה ומתחיל לברר את זה, כאילו נמצא בזה. אני לא רוצה להיות בתוך זה, כאילו זה קיים ולמשוך משם כוחות.
אלא אני מקווה שאת כל עשר המכות האלו אנחנו נעבור במודעות שלנו. יש להבין שהמצב שלנו הוא מצב באמת לא טוב. ומחכה לנו נצחיות, שלמות, דרגת הבורא. אם זה קורה במסה, זה דבר מאוד קל. אם זה אדם אחד, זה לוקח שנים וזו באמת עבודה קשה. אבל אם זה קורה בכמויות, אז את האיכות משיגים תוך זמן קצר ממש. אפילו על עשר המכות שעוברות על פרעה מסופר שהן קורות בתקופה קצרה מאוד ובחיפזון.