שיעור 6
הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד
רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, וגם אנחנו בתוך הרבים האלה, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם, כי צריך להתרחק לחלוטין ממה שיודעים מקודם על כל ההגדרות האלה של "דת", "אמונה", "קבלה", "תורה". ובעל הסולם נותן הגדרה ואומר, וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'. כלומר אם לא מגיעים לבורא, ולא ממש טועמים אותו, אז לא יכולים להבדיל בו שום דבר.
והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, זאת אומרת, גם תורת המוסר או האתיקה, גם כל צורות החינוך שקיימות בעולם הזה, וגם חוכמת הקבלה שרק לה קוראים "דת", כולם מתכוונים לרומם את האדם.
אולם עם כל זה רחוקים הם אחד מהשני כרחוק מחשבת הבורא יתברך מן מחשבת הבריות, כי הדת, היינו חוכמת הקבלה, נמשכת ממחשבותיו של הבורא יתברך, ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, מה"מה מותר ומה אסור" שאנשים ללא השגה רוחנית המציאו מתוך החיים ולפיו מחנכים את החברה.
ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהם הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו על ידי תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה כנודע, זאת אומרת, הכול בנוי רק כלפי החברה, שהאדם צריך לבדוק את עצמו כלפי החברה, לראות את עצמו כלפי החברה, למצוא חן בעיני החברה, שיכבדו אותו, שיחשבו עליו שהוא צדיק, שהוא בסדר גמור, שהוא גדול, שהוא חכם. הוא כל הזמן בודק את עצמו כלפי האחרים.
הנוהג הזה לא רע בשביל כל אדם ברחוב. כי אם האדם עובד על עצמו כדי לזכות להיראות טוב ויפה בעיני הבריות, אז אדרבא כולם יסתדרו יפה וכל החברה תהיה כלולה מאנשים טובים, שכל אחד מפחד להשתמש באגו שלו, כדי לא להראות לעצמו רע. אבל השיטה הזאת לא מחזיקה מעמד בגלל שהאגו הולך ומתגבר באדם, עד שהוא מתחיל "לצפצף" על החברה ועל כל מה שקורה סביבו. ואז יוצא שתורת האתיקה לא מחזיקה יותר את האנשים. והם עוזבים אותה דת הנקראת "אתיקה" לטובת השכלה ותרבויות זרות.
מה שאין כן הדת, שהיא חוכמת הקבלה, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיווי אל השם יתברך לבדו, כי היא מספרת לנו על פעולות הבורא בלבד. היא לא מיועדת לייעץ לאדם מה לעשות עם "שור שנגח את הפרה", איך לשמור על יחסי שכנות טובים, איזה קנסות לשלם, מתי נוהגים טוב או רע כלפי אנשים, או מתי מדברים לשון הרע. אלא היא כולה רק כלפי הבורא - איך להסתדר איתו, איך להגיע להשתוות הצורה עימו, לדבקות בו.
זאת אומרת, תורת הקבלה מדברת רק על תיקון האדם כלפי הבורא, תיקון הרצונות ששייכים לבורא, הנקראים "רצונות של נשמה". איך לעבור מהרצונות שלנו כלפי הזולת שהם רצונות גופניים ואנושיים, לרצונות כלפי הבורא מתוך הנקודה שבלב - דהיינו משינוי הצורה מהיוצר יתברך, כמו שיש בנו מרגע הלידה,שאנחנו הפוכים לחלוטין מהבורא, עד להשואת הצורה אליו יתברך שנקראת דביקות, כמו שנתבאר לעיניך במאמר מתן תורה (אות ט' י' י"א. עש"ה).
מדוע חוכמת הקבלה נקראת דת?
אחרי חורבן בית המקדש השני המשיכו בטעות לקרוא "דת", לקשר החיצוני שנשאר לאנשים עם הבורא. אבל "דת" היא אותה מערכת שהייתה בין האנשים עד חורבן הבית, אותו קשר של "ואהבת לרעך כמוך", ו"אהבת את ה' אלקיך", שכולם היו "כאיש אחד בלב אחד", כמו במעמד הר סיני, כמו בקבלת התורה, שהאור העליון היה שורה בין הכלים המתוקנים שלהם.
לאחר החורבן נשארה להם אותה התורה, רק בצורתה החיצונית שמותאמת לגלות. ולמרות שהסתלקו מהם הכוונות הנכונות כלפי הבורא ולא ראו ולא הרגישו את הבורא, כי הוא הסתלק והפך נסתר והם נמצאו בהסתרה הנקראת "גלות" – לאותו יחס חיצון שנשאר הם המשיכו לקרוא "דת". וכך משך אלפיים שנה נשתכח מהם שקיים יחס אחר כלפי הבורא, שצריך להגיע לדבקות בבורא.
העבודה להגיע לדבקות היא עבודה עצמית, תיקון עצמי של האדם, הנקרא "עבודת ה'". ואפשר לעשותו רק על ידי המאור המחזיר למוטב. ואותה התורה, אותו האור המחזיר למוטב, הוא נמצא רק בספרי הקבלה, כי שם מתואר איך צריכה לפעול הנשמה המתוקנת. אבל משך הגלות האנשים שכחו על אותה סגולה. וכעת על כולנו לחדש את העיסוק בה.
לכן כדי לחדש את אותה המערכת, בעל הסולם משתמש במילה "דת" בהקשר של חוכמת הקבלה, ולא כמו שבדרך כלל מתכוונים. כי כך השתמשו בדת פעם לפני חורבן בית המקדש השני, שכל העם היה בגובה הרוחני. וכעת העם צריך לחזור לאותו גובה רוחני, ולכן יש להעלות את הדת הגלותית לגובה של גילוי. לחזור מהגלות לגאולה, לגילוי הבורא.
וכל ההבדל בין גלות לגאולה הוא באות א' (אַלֵף), "אלופו של עולם", שהבורא מתגלה. ולכן תורת הקבלה נקראת "תורת הנסתר", כי היא מגלה לאדם מה שנסתר ממנו. הבורא הוא מה שנסתר ואין שום הסתרה חוץ ממנו. לכן בעל הסולם קורא לחוכמת הקבלה "דת", כדי לעשות בנו את ההיפוך הזה ולשנות את היחס שלנו כלפי חוכמת הקבלה, שהיא הדת האמיתית.
וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה, הדת הגלותית שנקראת "אתיקה" או "מוסר" והדת האמיתית שנקראת "חוכמת הקבלה", הן רחוקות במטרות כמו בורא מנברא. כי המטרה של תורת האתיקה היא לאושרה של החברה מבחינת בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים, אשר בסופו של דבר אין המטרה מבטיחה לעוסק בה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע, כי "מסגרת הטבע" נקרא על מנת לקבל, ואין בה שום התעלות לעל מנת להשפיע. בכל מה שרגילים בחוץ לקרוא "דת", ובכל יתר הפילוסופיות וההתייחסויות של האדם לחיים.
הכול חוץ מחוכמת הקבלה, נמצא במסגרת העולם הזה ואין ביניהם שום הבדל ביחס כלפי הבורא. ואשר על כן המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח למעט דמותו בשיעור של משהו בשביל אושר החברה, כי אין בנו כוחות באמת לוותר ולבטל את עצמנו למען החברה. אף אחד לא רוצה לעשות את זה באמת. כי אף אחד לא מגלה את הרע שבו, שהוא באמת רע. אלא כולם רוצים להיראות יפים מבחוץ. ושוכחים מה יש בפנים ולא מבינים שצריך להשתנות, כי אין להם כלפי מה למדוד את עצמם.
כדי למדוד את עצמו נכון האדם צריך שהאור יתגלה לו, ויראה לו עד כמה הוא הפוך מן האור. ואם לא לומדים חוכמת הקבלה, אין לעובדה הזאת איך להתגלות. כי אין לאדם קנה מידה מלמעלה, מהרוחניות, שיראה לו עד כמה הוא הפוך. ולכן האנשים לא רואים את עצמם הפוכים, אלא שהכול בסדר ורק צריך להמשיך. ובכלל לא מבינים בשביל מה באים להטריד אותם עם חוכמת הקבלה, אם זה מה שהם צריכים לעשות ולא יותר.
"מה שאין כן המטרה הדתית" מה שחוכמת הקבלה דורשת (לכן המאמר נקרא "מהות הדת ומטרתה"), "מבטחת את האושר של האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות שהיא השואת הצורה ליוצרה יתברך אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף אל עולם נצחי רחב של השפעה להשם יתברך והשפעה לבריות".
במה שונים העוסקים בחוכמת הקבלה מהאנשים שנמצאים בדת הרגילה?
הם שונים במטרה. המטרה של חוכמת הקבלה היא להגיע לדבקות בבורא. אלא האדם לא יודע מהי אותה "דבקות בבורא", מי הוא הבורא. והוא חייב שהבורא יתגלה בו וייתן לו דוגמא מה זה נקרא להיות דומה לבורא. ולפי אותה דוגמא הוא אולי ירצה להיות דומה לבורא, או לא ירצה להיות דומה. אבל לפחות יהיה לו משהו לפניו, שיוכל להתקדם כלפי המטרה.
ומה פתאום שירצה באותה מטרה? כי מתגלה בו אותה נקודה שבלב, שעוד לא מתגלה באחרים, והוא נמשך למטרה. ואז הוא ולאט לאט מתחיל לברר מפה ומשם בכל מיני מקומות, בעזרת ספרים וקבוצה, שהעניין הוא להגיע לאיזה מקום שם למעלה. אבל כדי להגיע לאותו מקום למעלה, הוא צריך לדעת מהו ועל ידי מה מגלים אותו. ואז הוא לומד בספרי קבלה ומגיע לחברה נכונה.
האדם לא ממש בוחר אותם. אלא בעולם שלנו מי שרוצה להגיע למטרה הרוחנית, הכול מסתדר לו כך שהוא מגיע לספרים ולמקום היכן שיוכל לקבל עזרה. וכך הוא מתחיל לגלות באותו מקום שהוא צריך לתקן את עצמו. שהוא לא יודע מה היחס שלו לבורא, אבל ביחס שלו כלפי הקבוצה הוא יכול לבדוק ולמדוד את היחס שלו כלפי הבורא.
זאת אומרת, כמו שהוא אוהב את "הזולת" בקבוצה, את אותם חברים שמשתוקקים לאותה מטרה, כמו שהוא יחד איתם בלב אחד או לא, כך באותו "לב אחד" או לא הוא עם הבורא. כי נמצא לפניו מודל שמדגים לו, תבנית שיכול לפיה למדוד, כל מה שהוא עושה כלפי הבורא. ובינתיים הבורא מחכה, מתי האדם יתקן את עצמו כלפי החברה.
ובאותה מידה שהאדם מגיע למצב הנכון כלפי האחרים, הוא מיד מגלה שהוא קשור לבורא, ומיד הבורא מתגלה אליו. ולא ישירות כלפי הבורא, אלא הכול בנוי בכוונה תחילה לא לתת לאדם אפשרויות לברוח מהמצב. כי כלפי הבורא האדם יכול לשחק כך או כך. אבל כלפי החברה שמתוך הטבע שלו הוא שונא אותם, מתגאה כלפיהם ומזלזל בהם, הוא רואה בדיוק נמרץ מה היחס האמיתי שלו לבורא.
איך לפעול כלפי החברה אם לא לפי חוקי האתיקה?
בקבלה האדם לא פועל לפי חוקי האתיקה. כי החוקים האלה נגד לשון הרע ואיך להתנהג כלפי הבריות, שמביאה הדת הרגילה הנהוגה ברחוב, הם לא מחייבים את האדם להיכנס לקבוצה, להתבטל כלפי קבוצה, להתחבר עם הקבוצה כלפי הבורא. אין בתורות האלה מרכיב כזה ולא עובדים בצורה כזאת, כדוגמת אהבת הזולת שרבי עקיבא לימד את תלמידיו. אמנם פתאום התגלתה השנאה והם נפלו מדרגתם, אבל היום אנחנו כתלמידי רבי עקיבא השבורים, צריכים לעלות שוב לאותה דרגה שהייתה להם לפני השבירה.
הקהל ברחוב לא עובד כלפי אהבת הזולת. אלא רק סביבות המקובלים שאנו לומדים עליהם או החסידים הראשונים, עבדו אחד עם השני באהבת הזולת. את הקהל הדתי לא מלמדים אהבת הזולת בפועל, אלא רק מדברים על זה במילים יפות.
לכן יש ביניהם מחלוקת ושנאה וגאווה. כי כל אחד רוצה להַרְאות לאחרים מי הוא ומה הוא. אחרת אי אפשר להחזיק את בני האדם. אלא אדרבא כל אחד מתגאה כלפי האחרים כמה הוא יודע, וכמה הוא תורם וכמה הוא נותן, כי למרות שפועלים ההפך מהתיקון הפנימי ורק לֵשם להתגאות כלפי הבריות, בכל זאת הם עושים משהו מתוך עזרה הדדית והשפעה הדדית.
בזמן הגלות היינו חייבים לנהוג כך. אבל לצורך התיקון חייבים להתחיל לעבוד לא מפני שהאדם רוצה להתגאות כלפי האחרים, אלא מפני שהוא רוצה להתחבר עם האחרים כדי לגלות בתוכנו את הבורא. והשיטה הזאת, שיטת הקבלה, היא שיטה אחרת לגמרי. בחיצוניות היא יכולה להיראות אותו דבר, אבל היא שונה לחלוטין כי המטרה שונה. המטרה איננה להתגאות בעיני האדם, אלא דבקות בבורא.
ישנם סיפורים רבים במיוחד על חסידים כמו חסידי קוצק, עד כמה אנשים פעלו ההפך, והיו "שוברים" את עצמם לא להתגאות כלפי האחרים, כדי להגיע לביטול עצמי. כי חוכמת הקבלה שונה בצורה עקרונית מתורת האתיקה. לכן לא נכון לומר שקודם צריך ללמוד את תורת המוסר כדי אחר כך ללמוד את חוכמת הקבלה, כאילו זה מתלבש בזה. אין שום קשר ביניהן, אלא שתיהן כרחוק מזרח ממערב, כבורא מנברא.
כי תורת המוסר מיוסדת על מה שהאדם מגלה ועושה בעולם שלנו. ואילו חוכמת הקבלה בנויה כולה מלמעלה. כוחות שבאים מלמעלה, מטרות שנקבעו מלמעלה, שאיפות כלפי מעלה, להגיע למערכת "אדם הראשון", למעלה מהרצון לקבל, מהרצון האגואיסטי. "הכוחות שמתקנים את האדם נקראים "תורה", האור המחזיר למוטב. אם האדם לומד בספר קבלה עם רצון לתיקון, אז הכוח שמגיע אליו מהספר ומתקן אותו, נקרא "תורה". ורק אז נקרא שהאדם "לומד תורה".
אם לומדים כדי לספור כמה דפי גמרא יודעים, נקרא שלומדים חוכמה, ואז האדם הוא בחזקת "גוי" ולא "יהודי", כי הוא לא משתוקק לייחוד. השוני בין השיטות הוא קיצוני. כי התורה הרגילה הנקראת "תורת בעלי בתים" ניתנה לנו בזמן הגלות. ועכשיו צריך לחזור לתורה האמיתית, שהיא חוכמת המשיח, תורת המשיח, תורת הגאולה. החכמים בעצמם קבעו, הסדר הזה שבו היינו חייבים להיות בגלות. אבל מתקופת האר"י נגמרה הגלות ולאט לאט חייבים לצאת לגאולה. ואחרת אנחנו מֵאַחְרים.
איך אפשר למדוד את עצמך כלפי הסביבה ללא גילוי הבורא?
לכן אין לקבלה שום טענה כלפי אנשים, שעדיין לא התגלתה בהם הנקודה שבלב. הנקודה הזאת צריכה להתגלות בכל אחד ואחד שנמצא על פני כדור הארץ עד ה"מוהיקני האחרון". אבל תורת הקבלה היא שיטה שמחכה רק למי שמתגלה בו כבר הנקודה שבלב. לכן היא פתוחה לכולם. ומאחרים איננה דורשת דבר, אלא רק מכבדת אותם באשר הם שם. כי הם עדיין לא קיבלו אתערותא דלעילא, עוד אין להם התעוררות מלמעלה להתחיל לעסוק בתיקונים. לכן הקבלה איננה בשבילם. הם עוד לא יצאו מהגלות, ועוד לא מרגישים שהם צריכים לצאת מהגלות.
מתי עבר אותו גל שהרגישו רצון לצאת מהגלות? בתקופת ההשכלה פרץ הרצון לקבל, ואנשים החלו לשאול על מהות החיים. אבל לא סיפקו להם את חוכמת הקבלה לתיקון, והם יצאו "לתרבות רעה", זאת אומרת, לחילוניות - להשכלה ולמדעים למיניהם. כי הדת הרגילה נועדה לאלה שנמצאים עדיין "בגלות פנימית", שלא התגלתה להם המטרה האמיתית. אבל מי שמתגלה בו הנקודה שבלב, מיד חייבים לספק לו את חוכמת הקבלה. ולכן ההבדל בין השיטות חייב להיות ברור מאוד. אבל שני התחומים מכובדים באותה מידה, והאחד לא פורץ לתחומו של השני. ולקבלה אין שום טענה כלפי אלה שמתעסקים בדת הרגילה. אלא הם צריכים להישאר בה עד שתתעורר בהם הנקודה שבלב, והאדם לא יוכל להחזיק יותר, כי מלמעלה יעוררו אותו לעבודת ה'.
איך האדם יכול למדוד שהוא מתקרב או מתרחק מהבורא?
האדם יכול למדוד את ההתקרבות או ההתרחקות מהבורא רק כלפי הקבוצה. רק קבוצה היא הדוגמא שממנה הוא יכול ללמוד מה היחס שלו לבורא. ואין שום אפשרות אחרת.
גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה, כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף, ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה המשלמים בעד מעשיו הטובים, כי הוא תמיד בודק את עצמו רק כלפי החברה.
האדם עושה מה שהסביבה דורשת ממנו, והעסק הזה משתלם לו. אם הם רוצים שיהיה למדן, הוא נעשה למדן. אם הם רוצים שיהיה חכם, הוא נעשה חכם. אם הם רוצים אותו שקט, הוא שקט. אם עניו, עניו. אם נותן צדקה, הוא נותן צדקה. כל מה שהם רוצים, הוא עושה. כל הדברים שטובים לשלום החברה, אבל לא כלפי המטרה. כי הבורא לא רוצה שנישאר במישור העולם הזה. אלא הכוחות שלו מעוררים אותנו לעלות למעלה. ואין ברירה, כולם חייבים לעלות. אחרת כולנו נכנסים למשברים קשים.
לכן צריך להכיר בכך, שחייבים להפסיק למצוא חן בעיני הציבור הרחב, שיש לו מטרות אגואיסטיות בלבד. אלא לגלות מה שהאדם מרגיש בנקודה שבלב, שמטרתו האמיתית היא למצוא חן בעיני הבורא, זאת אומרת, בעיני כוח ההשפעה האמיתי, ולא למצוא חן בעיני הבריות על היחס היפה. כי גם על הבורא רואים שאין הרבה מילים טובות לומר. הוא לא טוב ועוזר לזולת, הוא לא נותן דברים טובים ונעימים, הוא לא אדיב, ולא נותן צדַקות, ולא עושה טובות לאיש, אלא רק נותן מכות. וכל הדברים הטובים והיפים שמוצאים בחיים, עולים לנו ביוקר רב. האדם משקיע בהם זיעה רבה עד שמשיג אותם.
לכן מי שעובר למדוד את עצמו כלפי הבורא, ולא כלפי החברה החיצונית שרוצה לראות אותו אדם יפה, הוא חייב לעבור תיקון גדול. כי נראה לו מהטבע, שמגיע לו מהבורא יחס רע, אלא הוא צריך להאמין שהבורא טוב ומיטיב, ולהגיע למצב שרואה אותו טוב ומטיב. זאת אומרת, לעבור מדרגות רבות של תיקון ממצבנו הנוכחי ועד אין סוף.
מה שאין כן בעסק של תורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק, שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לו לחשבון גדול, תיקון ועוד תיקון, עוד פעם ועוד פעם, עוד אכזבה ועוד הבנה, עוד פעם הוא נופל ועוד פעם הוא קם.
זאת אומרת, נדרשת מהאדם עבודה קשה מאוד, ללא שום תמיכה מטעם החברה החיצונית. אלא רק על ידי החברה הקטנה שהוא בונה לעצמו. כמו שבעל הסולם מסביר (מאמר "חופש הבחירה"), שהאדם מוצא בה תמיכה רק בתנאי, שהוא משקיע את עצמו בחברה. ואז הוא מקבל מהחברים כוחות לתיקון כלפי השפעה. תמיכה רק לצורך התיקון, רק כדי לדרוש את האור המחזיר למוטב.
אם האדם מגיע להתכלל בחברה, החברה מביאה לו כוח, ועם הכוח הזה הוא פונה למעלה. ובפניה הזאת הנקראת מ"ן (מי נוקבין) הוא דורש מאור המחזיר למוטב. והאור המחזיר למוטב מאיר עליו בזמן הלימוד, בזמן העבודה בחברה, בזמן שרוצה לבטל את "האני" שלו, ולהיות באהבת הזולת האמיתית, ולא בחיצוניות כדי להגיע למטרות אגואיסטיות. ואז האדם מגיע לתיקון. ובתוך הכלים, הרצונות המתוקנים, הוא מתחיל להרגיש את תכונת ההשפעה. וזה נקרא "להרגיש את הבורא".
עד שקונה טבע שני שהיא ההשפעה לזולתו בלי שום התעוררות של קבלה עצמית זולת להכרח קיומו בלבד, כמו שבעל הסולם (במאמרים "מתן תורה" ו"ערבות") נותן דוגמאות עד כמה צריך להשפיע לשני, שצריך לתת לו את הכרית היחידה, ונמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה, כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגים גופניים קטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל חפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם, כי האדם מגיע לגמר התיקון ונמצא בכלים דהשפעה בלי הפרעה של רצונות מקולקלים. אלא כל הרצונות שלו מתוקנים ולא מפריעים לו להשפיע לזולת, ולהיות בהשוואת הצורה לבורא, ובדבקות טוטאלית עימו, זאת אומרת, בדבקות בכל הרצונות שלו.
ואז האדם מרגיש את הבורא כטוב ומיטיב. כי בכל הרצונות המתוקנים שלו, הוא מרגיש מהי תכונת ההשפעה, שאין טובה ממנה.אבל לפני כן הוא לא מרגיש זאת, שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבעת בו, והבן זה היטב.
והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה, לצורך האדם המתקן את עצמו בהתאמה לבורא , המתקן בפועל על ידי החברה והמתקן בפועל על ידי האור המחזיר למוטב, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם, זאת אומרת, לעבוד לפי הערכים של החברה ולהיראות צדיק, חכם או יפה בעיני האנשים.
הגם שכל מעשיו סובבים לתועלת הבריות ומשוער במעשים הללו, אבל גם אם הוא עובד בחברה, תלוי כלפי איזו חברה הוא עובד, מה מטרת אותה חברה.
אולם אין זה אלא בחינת מעבר אל המטרה הנשגבה, שהיא השוואה ליוצרה, להתחבר יחד באותו מבנה של אדם הראשון, להיות כגוף אחד כדי להיות השכינה, הכלי שבו ישכון הבורא, אור האין סוף, ההשפעה הבלתי מוגבלת.
ועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר מתן תורה (אות ו') בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט. אולם ענין שכר עולם הבא זהו ענין אחר ואבארו במאמר מיוחר בע"ה. למה האדם צריך "בחיי חיותו" להגיע למטרת הדת? כי רק בזמן שהאדם נמצא בגוף הגשמי, הבשרי שלו, וברצונות הגופניים והאנושיים שלו, הוא יכול דווקא מנקודת המוצא הזאת לטפח את הנשמה. כי בתוך הגוף הפיזי שלו, בתוך כל הרצונות הגופניים והאנושיים שבו הנקראים "לב", מתגלה לו הנקודה שבלב.
הנקודה הזאת שנמצאת באדם כאחד מרצונות הלב, איננה שייכת ללב. אלא מהווה נקודה התחלתית הנקראת "חלק אלוקה ממעל", שהאדם רוצה להוציא אותה מהלב וממנה לבנות את הנשמה שלו (ראו שרטוט שלב א'). ואיך האדם בונה מאותה נקודה נפח של נשמה? על ידי שבונה קשר עם כל הנשמות של מערכת "אדם הראשון". ככל שהוא מתקשר לכל הנשמות בהשפעה ומחבר אותן לעצמו, הוא מקבל כלי של נשמה.
שרטוט שלב א'
מהנקודה שבלב האדם בונה כלי של נשמה
אם מטרת האדם, היא להביא את עצמו מהנקודה שבלב לכלי הכללי של "אדם הראשון", אז עד מתי האדם צריך להמשיך ולהתגלגל לעולם הזה (מאמר רב"ש "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע") זאת אומרת, להרגיש את עצמו באותה צורה הנקראת "חיי עולם"? עד שהוא מגיע לגמר התיקון של הנשמה, והאור שורה בה. בתוך הכלי מתגלה הבורא. המילה "בורא" באה מצירוף המילים "בוא" ו"ראה". "בוא" צריך להיות מצד האדם, ו"ראה" בא מצד הבורא ומתגלה באדם.
ולכן לא חשוב כמה גלגולים האדם עובר, אם אלף או אלפיים. כי אין חשבון עם הגוף הפיזי. הגוף הפיזי הוא רק כדי לתת לאדם הזדמנות לתקן את הנשמה שלו בצורה בלתי תלויה בגוף. כי רק בגוף הגשמי האדם יכול לחיות גם חיים גשמיים וגם חיים רוחניים. להימצא בבחירה חופשית. כל פעם לפנות לחיים הרוחניים מנקודת האפס, מאותו מקום שהוא בכלל לא שייך לרוחניות. ומאזור שאיננו שייך לרוחניות, לבנות את הרוחניות. להכניס דריסת רגל חופשית לחלוטין לאזור הרוחני, בלי תלות בכלום (ראו שרטוט שלב ב'). וכל פעם ליפול לגוף הגשמי וממנו לבנות את המדרגה החדשה.
שרטוט שלב ב'
בגוף הגשמי האדם משיג חיים רוחניים
כמו שכתוב: "כי מציון תצא תורה". "תורה", מאור המחזיר למוטב, אפשר לדרוש רק מ"יציאות", מנפילות, שהאדם מגלה עד כמה הוא נמצא עדיין באגו שלו. ולכן מטרת הדת היא להביא לאדם תיקון. ואם לא מתגלה לאדם רע, אז אין לו "תורה". כי אין תורה, אלא רק כנגד "בראתי יצר רע". רק כנגד הרע "בראתי תורה תבלין". וכל מה שנקרא "דת", נועד לקשור את האדם דרך היצר הרע שלו לכוח המתקן, שעל ידו יגיע לבורא. ומכאן מובן שהדת האמיתית, התורה האמיתית, עבודת ה' האמיתית, היא רק חוכמת הקבלה.
מדוע "לעשות נחת רוח ליוצרו" נקרא דבקות?
"לעשות נחת רוח ליוצרו" נקרא להגיע לדבקות, כי אין מצב יותר מושלם בנברא. התענוג המושלם שאליו מגיע הנברא גורם לבורא תענוג שהביא את הנברא לכך, כי רצונו של הבורא הוא רק להטיב לנו. לכן לעשות נחת רוח ליוצרו, נקרא "להצליח בחיים", כי מגיעים לדבר הטוב ביותר. אבל רק אם מגיעים לטוב האמיתי, להשפעה, ולא למה שנראה לנו היום כטוב, אז האדם עושה נחת רוח לבורא.
האם אפשר להביא אנשים לחוכמת הקבלה בלי נקודה שבלב?
אפשר לעשות זאת על ידי הפצת השמועה מהי חוכמת הקבלה, שהיא מיועדת לתקן את האדם, שהיום הגיע זמנה, כי המוני אנשים מתחילים להתעורר לתיקון. בעל הסולם כותב במאמרים "עת לעשות" ו"גילוי טפח וכיסוי טפחיים", שמזמן האר"י, שהוא משיח בן יוסף, מתחילה להתגלות בנשמות בני האדם משיכה לתכלית הבריאה, שאלות על תכלית הבריאה, בעיות שקשורות לחיים הרגילים, שהאדם לא מסוגל יותר לספק את עצמו בהם. כמו שרואים לפי כל הנתונים שמתפרסמים היום בעולם על מצב הדיכאון, הגירושין, הטרור והסמים.
הפצת הקבלה מביאה לידיעתו של כל אחד, שחוכמת הקבלה מטפלת במצב הזה. כמו שמועה על איזה רופא טוב שאצלו אפשר לקבל תרופה למחלה. ואז האדם שומע שיש חוכמת הקבלה ומתחיל להרגיש מבפנים יחס כלפי הקבלה, שכדאי להיכנס לאינטרנט, לשמוע משהו, לפתוח ספר. ולפני כן אף אחד לא חושב למצוא דווקא את חוכמת הקבלה ולבוא לקבוצה. אלא הנקודה שבלב היא שמעוררת את האדם ובאורח פלא מביאה אותו מכל מקום בעולם לא חשוב מה המרחק (צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל) למצוא את חוכמת הקבלה.
אלא בהפצת הקבלה צריך לתת לו ספר בשפתו, או להעביר לו שיעור בשפתו. ולאחר מכן אין לו שום בעיה למצוא את חוכמת הקבלה. ולא צריך יותר, כי יש כבר לאדם הכנה. בצורה כזאת מדלגים על מגדל בבל שֶבַּלַל את הלשונות וקלקל את הקשר בינינו, שכל אחד מדבר בשפה שהשני לא מבין. על הפער הזה צריך לדלג. כי הוא נוצר ממגדל בבל ואותו חייבים לתקן על ידי הפצת הקבלה. אבל לאחר שהפצת הקבלה מתקנת אותו, אז מצדם של האנשים ישנה כבר אותה נקודה שמביאה אותם לקשר עם חוכמת הקבלה, ואין יותר צורך לדאוג לקשר הזה. אלא כך הם החיים.
מהי מידת הקשר בין המערכת הגשמית למערכת הרוחנית?
אין קשר בין גשמיות לרוחניות. לרצונות האנושיים והגופניים אין שום קשר לנשמה. אלא אנשים יכולים להתפאר בהם ולהראות כאילו מתוקנים, כי הם רצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, או רצונות גופניים של אוכל, מין, בית, משפחה, ילדים, כל מה ששייך לגוף האדם. אבל ברצונות האלה האדם חייב ומוכרח להשתמש כמו שהם מתעוררים בו, בלי לשים לב אליהם במאומה. אלא לעסוק בהם איך שהם "מתגלגלים", ולהפנות את כל תשומת הלב לנקודה שבלב.
אם הנקודה שבלב מתעוררת בו, אז האדם צריך לטפח אותה ולפתח אותה. וככל שהדגש שלו הוא על לפתח את הנקודה שבלב, את הנשמה, הוא קובע שהיחס שלו כלפי כל הצרכים הגופניים בעולם הזה, הם בגדר הכרחיות בלבד. הוא צריך ללכת לעבודה ולגדל משפחה, כמו שמחייבים המקובלים, אבל תמיד רק במידה ההכרחית. ואז כל הצרכים שלו בעולם הזה הם "לא יגונה ולא ישובח" ובאים רק כדי לתמוך בהתפתחותו הרוחנית.
ובעל הסולם מסביר באיזו צורה צריך לגוון ביניהם. אבל העיקר הוא היכן ראשו של האדם, זאת אומרת, איפה המחשבות והכוונות שלו. אם האדם נמצא בהתפתחות הנשמה, הוא חייב לעשות מה שצריך להתפתחות הגוף, כדי להחזיק אותו, כדי לחיות במערכת אנושית נכונה. כי האדם חייב שיהיה לו הכול בעולם הזה, בית, אישה, ילדים, עבודה של שמונה שעות (ראו שרטוט שלב ג'). אבל "הראש שלו" קובע כמה כוח וזמן הוא מקדיש. כי העיקר להיות כל הזמן בנקודה שבלב, ולהצטרך בעולם החומרי רק מה שהכרחי.
שרטוט שלב ג'
הרצונות הגשמיים הם רק הכרחיות
ולפעמים האדם נופל לעולם הזה, ופתאום בא לו חשק למותרות, להשיג כל מיני מטרות בעולם הזה. אבל אחר כך אם הוא מתחיל להסתכל על עצמו מי הוא, לאן נפל, בשביל מה ולמה, ושוב לחזור למטרת הבריאה, להשפעה, אז מתוך זה הוא לומד. וכך "אלף פעמים ייפול צדיק וקם". כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". וכל הלימוד בא מהירידות והנפילות והאכזבות.
מה התפתח קודם, הרצון לקבל או הרצון לרוחניות?
משך הגלגולים גדל הרצון לקבל, הלב. זאת אומרת, הרצונות לכסף, לכבוד, להצלחה, הולכים וגדלים מדור לדור, מגלגול לגלגול, עד שהם מגיעים באדם למצב, שהוא רוצה לבלוע את כל העולם. אבל אז הוא פתאום מגלה שהוא לא רוצה לבלוע את כל העולם, כי אחר כך הוא יישאר ריק. הוא חייב רצון לקבל גדול שמרגיש ריק, וכנגדו לא לרצות כלום מהעולם הזה, לזהות מראש שהרצון שלו יישאר ריק. ואז מתגלה באדם הנקודה שבלב, שהוא עוד לא יודע לאן היא מושכת אותו. אבל למשהו מחוץ לו, זאת אומרת, למצוא לעצמו מילוי מחוץ לעולם הזה.
וכך האדם מגיע לקבלה. לכן הרצון לקבל היה חייב לגדול. והוא הלך וגדל משך אלפי שנים ממגדל בבל ועד ימינו אלה, שבהם אנשים מרגישים אכזבה. כי אם הם היו מרגישים את האכזבה הזאת בבבל, אז אדרבא כולם בכל האנושות היו מקבלים את תורת אברהם ומגיעים לתיקון. אבל אי אפשר, כי האדם חייב לגלות את כל הרע שיש בכלים. ולכן הבבלים צדקו שלא הסכימו לקבל את תורה אברהם. כל ההשתלשלות הזאת עד ימינו באה מלמעלה, ולא יכולנו לעבור אותה אחרת.
במה נמצאת הבחירה חופשית?
בחירה חופשית היא רק בחיזוק בתוך הקבוצה, ולא בשום דבר אחר. לאדם אין בחירה חופשית לאיזה קבוצה ולאיזה ספרים מביאים אותו. מלמעלה מביאים אותו ומראים לו פה ושם משהו. אבל לאחר שעוזבים אותו, שהאור מפסיק ללחוץ ולדחוף ולהביא, אז יש לאדם בחירה חופשית להתחזק לבד.
הבורא נותן לאדם נקודה שבלב ומביא אותה לתוך קבוצה, כמו טיפת זרע לתוך רחם. ואז כאילו אומר לו, שכעת הגיע תורו להתחיל לגדול בעצמו, לרצות להיות "אדם", דומה לו. לאותה נקודת האפס הבורא מביא אותו, אבל מאותה נקודה האדם חייב בלי התערבות הבורא, לעבור 125 מדרגות מתוך בחירה חופשית וכל פעם למצוא רצון להידמות אליו.
הבורא יכול לעזור לו על ידי מכות חיצוניות לגלות את הריקנות, אבל לא לקבל החלטה להידמות לו. רצון להידמות לבורא האדם חייב לגלות בעצמו. בכך נמצאת הבחירה החופשית היחידה שלו. חוץ מאותה בחירה להידמות לבורא, כל היתר הם כוחות שפועלים ורק צריך לקחת אותם, ומהם לבנות את הקומה. כי הכול כבר נמצא, גם היצר הרע, גם היצר הטוב, גם האור העליון המתקן וגם הדוגמא של הבורא איך להיות כמוהו.
ומה לא נמצא? הרצון של האדם להיות דומה לבורא. אותו האדם צריך לחפש, לסגל, לחבר, מתוך כל האמצעים שניתנים לו. כי רק ברצון הזה נמצאת בחירתו החופשית של האדם. ולא לאיזה חברה להגיע, לא עם איזה תכונות להיוולד, לא להיפגש עם מישהו או משהו פה ושם. אלא רק החיזוק בתוך החברה, לחפש איך להידמות לבורא.