שיעור 2
מצוה אחת
"וכן מתעוררות כמה שאלות. לפי האמור לעיל כולנו בגדר עוברי התורה, ולא עוד, אלא עיקר התורה אין אנו מקיימים", מדובר על "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שהוא חוק שבלי הקיום שלו אדם לא נמצא בגדר התורה, כי התורה מדברת על "השפעה חלוטה", ואם אדם לא נמצא בה, אז הוא לא נמצא בגדר תורה, כמו שאומר בעל הסולם, "כולנו בגדר עוברי התורה".
איך אדם יכול לעשות מצווה הקטנה ביותר, אם הוא לא מבצע את החוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא לא עושה אף מצווה. זה נקרא שהוא "עבריין", עושה עבירה בהכרח. צריכים להבין זאת בצורה החלטית, ושהחוק הזה יהיה מול העיניים, מול האדם, בדיוק בצורה האמיתית שלו.
לפי החוק הזה אדם צריך להיות תמיד בבדיקה עצמית. אם אדם נמצא באהבת הבריות, אבל באהבה כמו שדורשים בכלל הזה, ולא שישקר לעצמו, אז נקרא שמקיים מצוות ומקיים תורה. אם אדם נמצא בחשבונות לעצמו, אז נקרא "חוטא", "עבריין", הוא לא נמצא בגדר התורה. חד וחלק. לא יכולים להיות חשבונות אחרים. אלו קיימים רק כדי להצדיק כביכול את העבריינים.
כמו שאומרים ברחוב, אם מגיעים לאדם חילוני, ואומרים לו "למה אתה מתנהג כך לזולת?", הוא אומר "עזוב אותי" או "כולם עושים כך, כך נהוג אצלנו בחברה, מאיפה נפלת?", "היום זה כבר מנהג רגיל לכולם" וכן הלאה. אם מגיעים לאדם הדתי, ואומרים לו "איפה אהבת הבריות?", הוא אומר "אני קם בבוקר, מניח תפילין, מתפלל, גמרנו. מה אתם צריכים עוד? אז יש גם אהבת הבריות. אני אוהב אותם".
הוא לא מבין שאם הוא לא מקיים את התנאי הזה, אז הוא לא מקיים אף מצווה. אלא כל המצוות שהוא חושב, שמקיים אותן בידיים ובפה, בתפילות, ובכל מיני מעשים, בתנועות הגוף, בלי רצון בלב לאהוב את הזולת, כל אלו נקראים "מנהגים" ולא מצוות. לכן אומרבעל הסולם , שלפי האמור לעיל כולנו וודאי בגדר עוברי התורה.
"כי אנו עושים הפרטים, ולהכלל איננו באים". שהכלל הזה הוא בעצם מעיד על האופי, על המגמה של כל פעולות האדם. ואם המגמה הזאת לא לטובת הזולת, ודרך הזולת לטובת הבורא, כמו שאחר כך יסביר בעל הסולם שצריך להיות, קודם אהבת הזולת, ומאהבַת הזולת לאהבת הבורא, אם כל פעולות האדם לא מכוּונות כך, אז האדם לא נמצא כלל בגדר התורה.
הפעולות האלו עצמן אם הן כהכנה, כדי להגיע לאהבת הזולת, יש להן הצדקה. והזמן שאדם משתדל להגיע לאהבת הזולת, ומבצע את כל הפעולות בקשר לזה, נקרא "זמן ההכנה". ואז אדם עושה כמנהגים, פעולותיו הן עדיין לא מצוות. ואם אדם לא עושה זאת כדי להגיע לאהבת הבריות, ל"אהבת לרעך כמוך", אז כל פעולותיו הן כעבירות. ועל אנשים אלו כותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהם עושים "מצוות אנשים מלומדה", והתורה כבר הופכת להיות בשבילם סם המוות, וכן הלאה.
אם לא משתמשים בתורה, כדי להגיע לאהבת הבריות, שהיא כל הזמן מול האדם כמטרה היחידה, אז נקרא שהתורה הופכת להיות בשבילו "סם המוות". כי כל מטרה אחרת זה מוות. כי היא לא לכיוון הבורא.
"וז"ש: בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם" וכו'. כי איך יתכן שיהיו אביונים, בזמן שהכלל כולו עושים רצונו של מקום ואוהבים זולתם כעצמם?" אם הכלל משתוקק באמת להגיע לדבקות בבורא, לאהבת הזולת, שזה היינו הך, לא יכול להיות שיתגלו לו צרות ובעיות. מפני שצרות ובעיות מתגלות אך ורק, כדי לדחוף את האדם להשגת המטרה ההיא. במידה שאנו בעצמנו דוחפים את עצמנו לאותה מטרה, וודאי שאנו נפטרים מכל הצרות.
"ועניין עבד עברי שמביא הירושלמי צריך לימוד. כי משמעות הכתוב, אפילו בגר שאינו עברי, חייב לאהוב כמותו. ואין לתרץ, כי הגר דינו כעברי, משום: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי גר משמעותו הוא גם גר תושב, שאינו מקבל התורה כלל, זולת שפורש עצמו מעבודה זרה, שעליו נאמר: "לגר אשר בשעריך תתנה". ואכמ"ל בזה".
בעל הסולם לא כל כך רוצה לעורר את הדברים. אנחנו אלו שמתחילים לדבר על הפצת הקבלה לכל העמים, ולכל העולם. הוא פחד עדיין לפתוח זאת, רק כתב לעצמו כמה משפטים ב"דור האחרון". וגם במאמר זה הוא רומז על כך. אבל בעצם הוא לא רוצה להגיד בפה מלא, שבהחלט אין שום הבדל בין יחס ליהודי לבין יחס לגוי, גֵר, לא חשוב למי.
"רעך" הוא כל אחד ואחד, ואם עדיין יש לאדם הבדלים למי ומה, אז בשבילו כל המציאות היא עדיין לא מציאות אחידה, שהבורא ברא אותה כדי שהיא תידבק אליו – כל המציאות. ואדם שמשיג לאט לאט את כל העוצמה הזאת של הדבקות בבורא, אז וודאי שמתייחס לכל העולם באהבה שווה לכל אחד ואחד.
אבל בכל זאת יש אצלו דרגות שונות. בעל הסולם מתייחס לכל העולם לפי מידת ההתפתחות, עדיין בדרגות שונות. ולכן יש גֵר, גֵר תושב, גֵר צדק, יהודי וגוי, וכל העולם מתחלק לכל מיני מדרגות כאלו. אבל וודאי שמטרת כל התיקונים הם, כמו שכותב בעל הסולם, ש"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם", לכולם.
זאת אומרת, מדובר מצד האדם איך שהוא צריך להתייחס אפילו לאלו שלא מקבלים תורה, ולא מקבלים התקדמות. וגם אנחנו כך. בהפצה כלל לא שייך מי האדם. ואפילו מעל זה, אם אנו מדברים על תיקון העולם, כמו שכותב בעל הסולם ב"שופרו של משיח", אנו חייבים להגיע להפצת חוכמת הקבלה, עד הנפש האחרונה שבעולם.
"וזה סוד מצוה אחת שהתנא אומר: "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין, כי מהו ענין "כל העולם" לכאן? ואין לדחוק ולתרץ שמיירי [שעוסקים ] כשהוא עצמו "חצי חייב וחצי זכאי" וכל העולם "חצי חייב וחצי זכאי", שאם נאמר כן העיקר חסר מהספר; ועוד הלא כל העולם מלא גויים ועריצים ואיך הוא יכול לראות שהם "חצי חייב וחצי זכאי" – על עצמו הוא יכול לראות שהוא "חצי חייב וחצי זכאי" אבל לא על כל העולם; ועוד, עכ"פ היה צריך לומר "כל ישראל כולו", ומה ענין "העולם", שצירף כאן התנא, האם יש לנו ערבות גם בעד אומות העולם, לצרף אותם לחשבון מעשינו הטובים?"
בעל הסולם ממשיך עם אותה שאלה, עד כמה הגבולות של "ואהבת לרעך כמוך", באילו דרגות אנו יכולים לצרף את כל העולם לאלו שאנו צריכים לאהוב, עד כמה הבורא כולל בחוגים אלו או אלו את כל הבריות יחד. זאת עדיין השאלה.
"יש להבין שחז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית".
מדובר על תיקון הכלים, זה נקרא "מעשה". כל היתר מה שאנו עושים או לא עושים, אולי מזיעים הרבה אבל לא עושים בזה דבר. מה שנִשאר ומה שנכתב ברוחניות, בעולם הנצחי, אלה לא הפעולות שלנו שאנחנו עושים בעולם הזה, ואחר כך הכול נעלם. כי העולם הזה בעצמו נעלם. זאת אומרת, מה שאנו תופסים בחמישה חושים שלנו. או שאנו מתים, או שנעלה לגמר התיקון, והעולם הזה בצורה שאנו מרגישים אותו ייעלם.
הצורה הזאת נעלמת, היא זמנית, מקרית, רק לפי החושים המדומים שלנו. ומה שנשאַר זו רק מידת התיקון, שאדם עושה בהשפעה שלו לבורא, דרך ההשפעה שלו לזולת. לכן מדובר רק על התיקונים, שנשארים לנצח. ולכן לא חשוב אם התיקונים הם פרטיים או כלליים יותר, הם כולם נקראים "מצוות מעשיות". תיקון זה נקרא "תיקון הרצון", תיקון הרצון נקרא "מצווה". אין לנו הגדרה למצוות בצורה אחרת.
אם אדם עושה בעולם הזה, בזמן שהוא נמצא עכשיו כקיים בגוף שלו, כל מיני מצוות שנהוג לעשות בעולם הזה, הן נעלמות יחד עם הגוף שלו. אין לזה שום פעולה רוחנית. פעולה רוחנית היא תיקון הרצונות של האדם, מאגו לאהבת הזולת. הן נקראות "מצוות נצחיות" הנשארות ממש בטבע, במערכת הכללית. כי האדם גורם בכך להשתתפות שלו במערכת דאדם הראשון, כתא פעיל, בריא.
"וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא – הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.
ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות".
למה? כי אם אדם מסדר את עצמו במערכת הכללית של כל הנשמות, שהן כולן יהיו כלולות יחד, הוא גורם לכך מתוך הנשמה שלו, ואז וודאי שבתוך כל המערכת הזאת שקשורה יחד, מתגלה הבורא כאור העליון הממלא את המערכת.
אנחנו גם מציירים כאילו שהאור הזה בא מלמעלה, ממקום כלשהו, וממלא את הבריאה. אלא שאין דבר כזה. הרי אנו אומרים "האור ברא את הנברא יש מאין". והנברא הזה שהאור ברא, נקרא המקום, העולם, חסרון, הרצון נקרא ה"מקום".
שרטוט מס. 1
אין דבר כזה שמשהו בא מבחוץ. אנו מציירים כך, כדי שאיכשהו תהיה ברורה לנו יותר המגמה עצמה, התנועה, סדר הסיבה והמסובב. אבל הכול נמצא באותו מקום. לכן אם אדם מגלה באותו מקום קשר בין כל החלקים, שהם כולם כאחד, בזה הוא משתווה עם הבורא, ומגלה את האור העליון בתוך הכלים. מגיע לדבקות.
"ויש בזה כלל ופרט כמבואר, כי מהפרטים באים אל הכלל, כי הכלל מביא למטרה האחרונה. אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו".
אדם חייב לשים מולו את המטרה, שהיא דבקות. לדבקות מגיעים על ידי אהבת הבורא. אהבת הבורא מגיעה מאהבת הבריות. לאהבת הבריות מגיעים על ידי תיקונים ברצון, שנקראים "מצוות". לתיקונים האלה מגיעים על ידי אור מקיף. לאור מקיף מגיעים על ידי לימוד הקבלה, אבל לימוד הקבלה הוא כדי להגיע בכל הדרך הזו, בסולם הערכים הזה, עד לדבקות.
כלומר, לימוד הקבלה צריך להיות על ידי לימוד בקבוצה, ועם כל ההכנה ללימוד. זאת אומרת, שהחשיבות וכל סולם הערכים להגיע למטרה יהיו מול הלומד. ולפני כל אלו נמצא האדם עם הנקודה שבלב שלו, שכך חייב לבנות לפניו את כל סולם הערכים האלו, וכך לנוע. כמו שאומר בעל הסולם. אם אדם עושה כך, וודאי שיתקדם לאמת.
ואז אנחנו יכולים לשייך גם מצוות, שאנו עושים בעולם הזה. אם הן נותנות מסגרת לקבוצה, אז יש להן מקום. עד שמגיעים למצוות האמיתיות, שהן תיקון הכלים. אז וודאי שלסולם הערכים הזה יש תוקף.
אבל כמו שבכל הדברים ששייכים לבחירה חופשית, אין לנו אפשרות ללחוץ על האדם, אלא זה שייך לבחירה החופשית שלו, כל הסביבה שייכת לאדם הפרטי, כך גם בקבוצה. אנו לא לוחצים על אף אחד, מה עליו לעשות – אם לקיים את המנהגים האלו שנקראים "מצוות", בעולם הזה, או לא. אם לעשות לעצמו משהו או לא.
אנחנו רק צריכים לתת לו הזדמנות להתכלל. והקבוצה, החברה, חשיבות המטרה, והלימוד עצמו, ישפיעו עליו ויסדרו אותו כמו שצריך. אנחנו צריכים רק לתת לו כמה תנאים, שהם התנאים להתכלל.
האם אפשר לאהוב את הזולת לפני שמגיעים לגמר התיקון?
"אהבת הזולת" זה נקרא שאדם לוקח חסרונות שהם מחוץ לו, שנקראים ה"זולת", ואוהב אותם כמו את החסרונות שלו. אהבת הזולת היא לא שאדם אוהב את העיניים היפות של הזולת, את השערות, את הפרצוף, או את ההתנהגות שלו. אהבת הזולת היא כמו אהבה עצמית.
מה אדם אוהב בעצמו? הוא אוהב את הרצונות שלו. הוא רוצה שהם יהיו מלאים, שהם יהיו רגועים, שירגיש בהם תענוג, זה נקרא "אהבה עצמית". מתי אנו רואים אהבה עצמית? כשאדם ממלא משהו שחסר לו, זה נקרא שהוא אוהב את עצמו. כשהוא פוחד שיהיה לו רע, זה נקרא שהוא אוהב את עצמו.
זאת אומרת, אהבה זה כלפי החסרונות. "אהבת הזולת" זה כלפי החסרונות של הזולת. אדם צריך לקבל את החסרונות של הזולת, כמו החסרונות שלו. הזולת רוצה כל מיני דברים, והאדם רוצה למלא אותם כמו שהוא רוצה למלא את עצמו, זה נקרא שהוא אוהב את הזולת. כתוב שאם אדם רוצה לישון על כרית, והזולת רוצה לישון על כרית, אז הוא צריך לתת לו את הכרית, כמו שהיה נותן לעצמו. יחס לחסרונות, לרצונות.
אהבת הזולת זה לקחת את הרצונות של הזולת, את מה שחסר לו, ולהיות ממש בעבודה למלא אותם אחד אחד. לא בפועל. בפועל זה בלתי אפשרי, ואפילו הפוך. אם נעשה זאת במסגרת העולם הזה, רק נקלקל את הזולת ואת כולם. כמו שעושים יפי הנפש. אלא אנחנו צריכם להבין, שלעולם אנחנו לא יכולים למלא את הזולת בצורה גשמית. חוץ מלחשוב על הסיפוק הגשמי בהכרחיות, כל היתר זה רק להביא לזולת אפשרות לתיקון הכלים. כי רק על ידי תיקון הכלים הוא יכול למלא אותם.
זאת אומרת, אם אדם דואג לזולת, אם הוא אוהב אותו, רוצה למלא אותו, אז הוא חייב לדאוג להביא לו את חוכמת הקבלה, שהיא השיטה איך באמת למלא את החסרונות, ולא להישאר כל פעם בחסרון כפול. מי שרוצה מאה, אחר כך רוצה מאתיים, וכן הלאה. לכן אם שואלים "צריכים לחנך ילדים לקבלה?", וודאי שאני אעשה כך לילדים שלי. אם אני אוהב אותם, ורוצה שיהיה להם טוב, זאת אומרת, הרגשה טובה, אז אני נותן להם אפשרויות כאלו, שהם ידעו במשך הזמן איך למלא את עצמם בצורה נצחית.
אז "ואהבת לרעך כמוך", זה מסירת חוכמת הקבלה לזולת. כי בלי שאדם, כל אחד ואחד, משתתף במערכת הכללית, הוא לא מממש את עצמו, הוא לא ממלא את עצמו. הוא תמיד נמצא בייסורים. כי כל הייסורים שאדם מרגיש מהגוף עצמו כולו, באים כדי לחייב את האדם להשתתף עימו. אדם לא סובל בעד עצמו, הוא סובל בגלל שהוא לא קשור לאחרים, ולא משתתף איתם בעבודה. אז באים כוחות הטבע הכללי, ולוחצים על האדם כדי לעורר להשתתפות. זאת כל הסיבה לייסורים.
בתחילת המאמר כתב בעל הסולם שלא יכולים להיות ייסורים, אם נמצאים באהבת הזולת. כי כל הכוחות הרעים שמתעוררים בנו, הם כדי לדחוף אותנו לאהבת הזולת. כך המערכת בנויה. ואם אדם דוחף את עצמו, אז הוא לא צריך משהו שילחץ עליו. זה נקרא שהוא בוחר דרך אחישנה במקום בעיתו.
מה זו אהבת הזולת בלימוד, ומה זו אהבת הזולת בקבוצה?
אלה אמצעים כדי להגיע לאהבת הזולת הבלתי מוגבלת, וממנה להגיע לאהבת ה'. "אהבת הקבוצה" זה נקרא שאדם אוהב את הקבוצה, מפני שיחד הם מביאים איזו דוגמת אדם הראשון, מערכת שמשתוקקת לתיקון, והחברים עוזרים זה לזה להיות החלקים הפעילים בתיקון. וכשאדם נותן לאחר, מה הוא נותן לו? הוא נותן לו את הערך הגבוה של המטרה, ובכך עוזר לו להתכלל בכל המערכת כמו החלק הפעיל, הנותן, המוביל, וזו ההשתתפות של האדם.
והשתתפות כוללת כזאת בקבוצה, נקראת "ערבות". שכולם נמצאים יחד באותה המערכת, וכל אחד דואג לאחרים, כמו תאים בגוף אחד שדואגים לחיים הכלליים בתוך הגוף, והרגשת החיים הכלליים בתוך הגוף נקראת "הרגשת הבורא". כי הוא ממלא את כל הנשמות האלה, את כל המערכת הזאת. אז במה אדם יכול לעורר את הזולת, לעזור לו? בכך שהוא מראה לזולת עד כמה שהוא משתוקק למטרה, עד כמה שהמטרה חשובה. זה נקרא שאדם "אוהב" את הזולת. בזה הביטוי שלו לאהוב את האחר. שאדם תמיד חייב לשחק לפני החבר, כמה שהמטרה חשובה. אפילו אם לעת עתה היא אולי לא כל כך חשובה אצלו.
האם ההשתתפות בלימוד ובהפצה ללא כוונה להגיע לאהבת הבריות, בונה באדם כוונה כזאת?
האדם שמגיע עם הנקודה שבלב, ואפילו לא כל כך עם נקודה שבלב, אלא מתוך סקרנות, מתוך כל מיני דחפים אחרים, גם אם הוא חושב שזה הרצון האמיתי שלו, אפילו שהוא לא יודע מה בדיוק הרצון שלו, אבל אם הוא מגיע להזדמנות, לפתוח עיתון, או ספר, לשמוע או לראות משהו, זה סימן שבכל זאת יש לו לזה איזה יחס. אחרת לא היה מזדמן לו לעשות זאת.
כי אנחנו רואים את העולם הזה כחיצון, ומבפנים פועלים כוחות. ובין הכוחות יש רק חוק אחד, חוק השתוות הצורה. וההתקרבות או ההתרחקות בין הכוחות האלה היא, במידה שהם דומים זה לזה. ואם אדם נמשך לאיזה ספר, או שומע משהו, או שקורה/א בעולם משהו מהסיפור על העולם הרוחני, וזה נקלט בו באיזושהי צורה, סימן שהכוח שפועל בו כבר שייך לרוחניות. ויכול להיות שזה נסתר מהאדם, בדרך כלל וודאי שזה נסתר, ואדם חושב "משהו מעניין. יכול להיות שכתוצאה מזה אצליח במשהו אחר", או סתם אפילו מושך אותו, כמו שאומרים "בא לו".
כשאדם מגיע לספרי קבלה, אולי אפילו לקבוצה, ולומד, אפילו בצעדים מתקדמים, וודאי שאין לו כוונה ל"ואהבת לרעך כמוך". הוא נגעל מזה. לא רוצה לשמוע על כך. שנים יכולות לעבור, עד שאנחנו מתרגלים ומוכנים לשמוע, אחר כך אנחנו מתחילים לתת לזה את הפירוש הנכון.
זאת אומרת, אנחנו נעתקים? מהפירושים שהיו לנו, המגעילים ההם, ומגיעים להבנה שזה בא כחוק המערכת, שבלי זה אף גוף חי לא חי, אלא בסימביוזה, בקשר בין התאים, בין המערכות. ומתוך זה אנחנו יכולים איכשהו גם להתחיל להרגיש, מהי כל הבריאה, עד כמה שהיא נמצאת באינטגרציה כזאת בינינו, בגלובליזציה שאנחנו מגלים עכשיו. ואז, אדם מתחיל להבין, שכנראה שזה דבר הכרחי.
אחר כך הוא מתחיל גם לגלות אפסיות בכוחות שלו. ועוד מספרים לו שאם אחרים לא יחשבו עליו, לטובת הרוחניות שלו, יש לו אפס תקווה להגיע לרוחניות. אז הוא מרגיש שהוא כמו חולה ממש אנוש שרק תלוי באחרים. עד כדי כך, שאם לאחד מהחברים יש עליו מחשבה לא טובה, בכך הוא ממית אותו, והוא לא יגיע למטרה.
אדם יכול לתת את כל החיים שלו, אבל אם אחד מהחברים לא ירצה לחשוב, שיהיו לו חיים רוחניים, אז לא יהיו. עד כדי כך זה מתחיל להיות מסובך וכל כך מפחיד שהאדם שואל מה לעשות. ומתוך כל הדברים האלה, סוף סוף אדם רואה, מה נקרא "קבוצה", מה נקראת "מערכת".
ובגוף שלנו זה בהחלט כך קיים, רק בצורה טבעית, שבאה מהטבע. העתקה כזאת. ואנחנו צריכים לעשות בינינו יחס כזה, בבחירה שלנו נגד הטבע שלנו שקיבלנו מִתחילה. אז יש כוחות גדולים שנקראים "אורות", שפועלים עלינו לפי הבחירה שלנו, לפי בקשתנו, והם וודאי מתקנים אותנו.
לרצות להיות מחובר למערכת אחת, בביטול עצמי ואהבת הזולת – זה עלינו. הביצוע – וודאי שהאור מבצע את הפעולה הזאת, ולא אנחנו. אז אנחנו צריכים לחשוב על הרצון שלנו לחיבור הזה, ולא על להיות בזה. כי להיות בזה, אנחנו לא מסוגלים לבד. עלינו רק לעשות מחצית חסרון, והאור יתקן.
האם גם כלפי הבורא יש משחק?
כן. אבל המשחק הוא לא שאתה הולך לרמות מישהו. משחק בעולם הזה זו מין מִרמה. "משחק" זה שאדם מתלבש במשהו יותר טוב ממה שהוא. למה? במסגרת העולם הזה אומרים "ההרגל נעשה טבע שני". אדם מתחיל באופן מלאכותי להתנהג בצורה מסוימת כל הזמן, ואז זה נעשה טבע שני. כבר קל לו. הוא כבר רוצה להישאר בזה. כך במסגרת העולם הזה.
ברוחניות "משחק" הוא, כשאדם מתלבש במשהו יותר גבוה, אבל בזה הוא מזמין אור מקיף, שפועל עליו לפי הצורה החיצונית, ומתקן את הצורה הפנימית שלו. אני מבקש "תעשה לי כך וכך. אני רוצה להיות גדול". אם הייתי רוצה להיות גדול, זה כבר היה רצון, ואני כבר הייתי גדול. אז מה זה רצון להיות גדול? שאני קטן, ולפי הקטנות שלי אני לא יכול לרצות להיות גדול, אבל אני רוצה להיות גדול – רוצה שארצה. חיסרון ללא חיסרון.
זה נקרא שאדם מלביש את עצמו בצורה חיצונית יותר, וממנה הוא מבקש. כאילו שיש לו רצון. ואז כנגד ה"כאילו" הזה פועל האור. זה גם מִשחק, "הבורא משחק עם לוויתן", הוא משחק איתי, הוא מתקן אותי, אפילו לפי החיסרון שהוא לא חיסרון. אבל מספיק לי. למה? כי אני תמיד מתקדם מבלתי שלם לשלם. וזה תמיד מסודר כך, שאני רוצה כביכול משהו, שעדיין לא נמצא ברצון הזה. אז זה מִשחק.
אבל זאת לא רמאות. זה אני יודע ומודע לעצמי, ויודע שכך בנויה כל המערכת. אני ומשהו חיצון שאני מלביש עליי, בורא ומשהו חיצון שהוא מלביש על עצמו. שהוא מקטין את עצמו כלפיי, זה נקרא אח"פ דעליון נמצאים בגלגלתא עיניים דתחתון. וה"אני" שרוצה להזדהות עם האח"פ העליון הזה שנמצא בי, למרות שאין לי שום אפשרות לאחוז בזה. אז הוא בחיצוניות ואני בחיצוניות מנסים להחזיק זה בזה. וזה נקרא "מִשחק".
האמת שלו ושלי נמצאות עדיין בדרגות שונות. ואנחנו מתחברים בינינו בחיצוניותנו, מצדו ומצדי. זה נקרא "מִשחק". אבל על ידי זה באים אורות ומתקנים. והמשחק הזה בנוי כבר מלמעלה מלכתחילה דרך העלמות, דרך עולמות. לכן המבנה הזה מאפשר לי להתלבש כך, ולו להוריד את עצמו ולהתלבש כך, ואנחנו נמצאים בקשר. כל מערכת העולמות נבנית בשביל זה, כדי להתקשר בחיצוניות, למרות שהפנימיות שונה.
ולדבקה בו
אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה – "ולדבקה בו יתברך ויתעלה".
כל מה שאנחנו רק יכולים להגיד על זה, שהנברא נברא רק במטרה אחת, כדי להגיע לדבקות. "דבקות" זאת השתוות הצורה, השתוות הכוונות, הפעולות, הרצונות, עם הבורא.
זאת אומרת, אם אדם עושה משהו שלא לכיוון הזה, ללא המחשבה הזאת שקודמת למעשה, או במחשבה בלבד, אז נקרא שהוא לא נמצא בהילוך הרוחני. הוא עושה פעולות שהן נעלמות, ולא נשאר מהן שום זכר. כמו שאומרים "חבל על הזמן".
"היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?" אם הבורא אוהב אותנו, בשביל מה נתן לנו חיים כל כך קשים, מלאים ייסורים? ברא קודם כל רצון לקבל, ברא רע. בריאה זה נקרא "בר", מחוץ לבורא. אז למה עשה זאת בכלל? נראה לנו שמתוך אהבה לא עושים דברים כאלה. הרי אף אחד לא מוליד מישהו ומכניס אותו לחושך, לחיים כאלו נוראים.
אז השאלה שכל אחד שואל היא, "למה החיים כל כך קשים?". וכשאנחנו רואים את כל הירידה הזאת מאין סוף לעולם שלנו, האם הבורא עשה זאת מתוך הרצון להטיב לנבראיו? האם אפשר לברוא מישהו, להוליד אותו, ולהוריד אותו לחיים גרועים כאלו? אם זה כוח הטוב ומיטיב, כוח אהבה חלוטה, איך יכול להיות שהוא יכול לפעול כך? איך דבר כזה יכול בכלל לקרות? מתוך אילו מחשבות? מתוך אילו פעולות?
זאת אומרת, יש כאן משהו מעבר לאהבה וטוב. אבל אומרים שהבורא הוא רק "טוב ומיטיב". זאת אומרת, יש כאן שאלות רבות, שאנחנו צריכים לענות עליהן בכל הרצינות, ומתוך השאלות האלה יהיה לנו בסיס חזק, אמיתי, מעשי, בריא מאוד, להתקדמות. ולא שנטייח את השאלות האלו ונצבע אותן בוורוד, ונשאיר אותן כספקות.
אז יש הרבה דברים שצריכים עוד לפתוח ולפתור. חלק מהם בעל הסולם מברר בחקירות ושאלות ב"הקדמה לספר הזוהר". סך הכול יש שאלה אחת פשוטה, "למה לא ברא אותי בגן עדן?" הרי אם אני אוהב את הילדים שלי, אני רוצה שהם יהיו כל החיים שלהם בגן עדן. לא לפני, לא אחרי החיים, ובלי שום תנאים. אז מה קורה כאן?
"ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית…"
ממש מפחד. אנחנו משתמשים במילה מתבייש, אבל אין דבר כזה בושה. בושה היא אחת ההרגשות של איבוד, של ריקנות בתוך הכלים. אז יותר נכון להגיד שזה פחד. כמו שאדם פוחד שיגלו שהוא גנב. אי אפשר להגיד שהוא מתבייש שיגלו שהוא גנב. הוא ממש פוחד. יכול להיות שיגידו שהפחד הוא מהעונש, אבל גם העונש הוא הרגשת הריקנות בכלים. זאת אומרת, מי שלא מספיקה לו המילה "בושה", שיחליף אותה במילה "פחד".
"ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי".
בכוונה הבורא זרק אותנו לים, לבור עמוק, של הקלקולים שלנו, של הטבע הרע שלנו, של התכונות הנוראיות שלנו, וכל זה כדי שנכיר את עצמנו, את הנבזות שלנו לעומתו, וכך נרצה לאט לאט לתקן, כל תכונה ותכונה, עד שנגיע להיות כמוהו. ובכך, על ידי יגיעת כפינו, אנחנו משיגים את עצמנו, את עצמיותנו, את חשיבותנו. בזה אנחנו ממש קמים בכל הקומה שלנו.
"וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה". אדם מגיע למצב, אם הוא מגיע אליו לבד על ידי התיקונים, על ידי כל מיני יגיעות שלו, שאמנם הוא מקבל מילויים מהבורא, אבל הוא מרגיש במילויים האלו שהם שלו. הוא הרוויח אותם, השיג אותם, הוא לא מרגיש את עצמו כמקבל. על ידי היגיעה שהוא מגיע למילויים, הוא מגיע לביטול הבושה, ואפילו להיפך, לאיזו גאווה, לא "גאווה" במילים שלנו, אלא מתוך שמגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
זאת אומרת, הוא ממשיך לקבל. אין שום בעיה בלקבל. אלא הבעיה היא, האם מגיע או לא מגיע לו. מה אדם עושה עם מה שהוא מקבל. האם מקבל לעצמו או מקבל לעצמו כדי להשפיע לזולת או לבורא. זה החשבון.
"אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק מהם תועלתו".
קיימות שתי מערכות, למרות שהן לא שתיים, אלא אחת. יש מערכת רוחנית, שאנחנו נמצאים בה. ויש מערכת גשמית, שנראה לנו שאנחנו נמצאים בה. במערכת הרוחנית אנחנו באמת נמצאים, אבל לא מודעים לכך. ובמערכת הגשמית נראה לנו שאנחנו נמצאים, אבל היא בעצמה לא קיימת, ואנחנו לא נמצאים.
שרטוט מס. 2
אז הענפים במערכת הגשמית קשורים לשורשים שלהם במערכת הרוחנית. בין השורשים יש קשר הדוק. אבל בין הענפים אין קשר. כל אחד נדחה מהאחר, מקסימום רוצה לנצל את הזולת, שמח בכמה שרע לזולת, כי על ידי זה אדם מרגיש את עצמו יותר טוב יחסית.
אבל מפני שאנחנו נמצאים גם במערכת המתוקנת, במערכת אדם הראשון וגם בעולם הזה, בעולם השורשים וגם בעולם הענפים, אז הפער בין שני העולמות בכל זאת פועל עלינו. ויוצא שאדם נמשך במשהו לפעולות, שיש בעולם הרוחני בין השורשים, אפילו שהוא נמצא בעולם הענפים.
"ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.
ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו".
אנחנו שונאים לקבל. אנחנו אוהבים למלא את עצמנו, אבל לא רוצים להרגיש שאנחנו מקבלים. זה פוגע ב"אני" שלנו. זאת הבעיה. כלב ברחוב לא מרגיש כך, אם נזרוק לו עצם, ונגיד לו "תתבייש", זה לא ישפיע עליו, הוא ייקח. אין לו שום בעיה, הוא לא מסמיק, שום דבר לא קורה לו.
הבחנה אחת חסרה לו, הוא לא מרגיש שבשורש שלו זה המנהג, זה החוק. ואנחנו מרגישים. ולכן זה מקלקל לנו את החיים. אם לא היה כך, אדם היה מקבל מכולם, לא היה איכפת לו כלום, הוא לא היה מוגבל. היה מרגיש טוב, כל העולם כולו היה שלו.
גם ילד קטן מרגיש כך, גם לו יש בושה גדולה מאוד. יש בושות שמתגלות בילדים, בצורה טבעית, כנגד השורשים. אנחנו אחר כך מחפים על זה, כאילו שמגיעים לנו כל מיני דברים. "אני אתן לך ואתה לו", וכן הלאה. אבל בילד מתגלה בושה גדולה, ילדים סובלים מזה מאוד. זה נהוג בשורש ולא נהוג אצלנו, ולכן אנחנו מתביישים. זאת אומרת, הפער הזה מורגש. אם היינו מתנהגים כמו בשורש, היה בסדר גמור. אבל אנחנו לא מסוגלים.
כמו שאומר בעל הסולם, "ומכיוון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשפלות בכל קבלה מזולתו". אם אנחנו לא מכסים על הבושה, לא מתקנים אותה, לא "מעלימים עין" מה שנקרא, אם אנחנו מסתכלים על הקבלה כמו שהיא, אנחנו לא מסוגלים לקבל.
האדם בנוי כך, שהעולם העליון שהוא עולם השורשים, פועל עליו והוא יותר גבוה, ואם אדם לא יכול להסדיר את היחס שלו עם הזולת, וחושב שמגיע לו, הוא לא יכול לקבל ממנו. אדם לא צריך שיגידו לו "תתבייש לך". אם אין בושה זה נקרא שאין הרגשת השורש, כנגד מה שיש לאדם בענף.
שרטוט מס. 3
זאת לא בושה כלפי האנשים האחרים, כפי שדורשים אצלנו בעולם הזה. ולא יעזור לנו בעולם הזה לעורר בושה בין אדם לחברו. ועד כמה שהאגו פורץ יותר, וגדול יותר בינינו, אנחנו נצדיק אותו, ונוכל לקבל מהאחר, ולא תהיה לנו שום בושה. הבעיה היא שאם רוצים לתקן בני אדם, צריך לעורר את היחס שלהם לשורש. אם אדם ירגיש יותר את השורש, הוא יתבייש יותר, וזה ידחוף אותו לתיקון. ולתיקון אמיתי, להזדהוֹת עם השורש.
כי את השורש אדם לא יכול לסדר. הוא לא יכול לחשוב "אני נותן לו פעם, ופעם הוא נותן לי, כולם גנבים וגם אני קצת, זה כבר לא נקרא גניבה", וכן הלאה. אדם לא יכול לשחק עם השורש, כי השורש הוא קבוע, נצחי. לכן חינוך על פי הקבלה, הוא חינוך שלא ניתן לעשות כנגדו דבר. אין כלי אחר לחנך את האדם אם האגו מתעלה בו למצב שאין לו מעצורים. אלא רק לעורר את השורש כנגדו. את עולם השורשים. ואז הבושה תעצור אותו.
כי הבושה לא תלויה בנו. היא הרגשת הפער בינינו לבין השורשים. האור שיאיר קצת יותר מלמעלה, זה הכוח היחיד שיסדר את העולם שלנו. לכן מי שנגד חוכמת הקבלה, פשוט לא יודע איזה נזק, איזה דבר נורא הוא גורם לעולם.
האם הטבע של ההשפעה מכריח את הבורא ליצור את התהליך בדיוק כמו שהוא?
השפעה, טבע, ובורא, הם אותו דבר. לא שהבורא התלבש בהשפעה, וברא את הטבע, ואחר כך לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. "מִסכן, אחרי שהחליט שהוא משפיע, הוא כבר מוגבל". אתה מנתק את הכוח העליון מהשפעה ומהטבע. וזה למעשה היינו הך.
אין דבר כזה. יש רק כוח אחד, עם טבע אחד, עם השפעה בלבד, טוב ומיטיב. אנחנו לא יודעים עליו כלום חוץ מזה. לא שהוא קיים, והוא פועל כטוב ומיטיב. אין לנו חלוקה לדברים כאלה. אנחנו לא משיגים. אנחנו מדברים רק ממה שמשיגים, ואנחנו משיגים בכלים שלנו.
מה שמשיגים זה טוב ומיטיב, העליון, המשפיע, הבורא, האלוהות, הטבע. והכול זה אחד. הכול אנו משייכים לאחד. אתה יכול להגיד עוד אלף מילים, אבל זה כלפיך, כלפיך בלבד, אתה כאילו תופס אותו בכל מיני אופנים. בגלל שאתה מורכב מהרבה דברים, ולא הוא.
"עתה מבואר לנו דבר התכלית של – "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתו בצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר".
הדבר היחיד שיכול לעמוד כנגד התפרצות האגו זאת הבושה מהשורשים, כיצד ניתן להשתמש בזה?
חינוך זה הדבר הכי חשוב, כי זאת כל האנושות בעוד כמה שנים. מה זה חינוך? כל מה שיקרה איתנו בעוד עשרים, שלושים שנה, זה כל מה שנמצא עכשיו בחינוך. ואפילו לא בעוד שלושים שנה, אלא בעוד עשר חמש עשרה שנה, כי הדור הבא כבר מתחיל לפעול, ואלה תוצאות החינוך שלנו.
אם אנחנו מפספסים, זהו פספוס של הדור הבא. וכך אנחנו מפספסים כמה דורות, כי אם פספסנו את הדור הבא, הוא כבר מחנך לפי הפספוס את הדור אחריו, ואנחנו רואים איזו צורה יש לנו. והצורה העתידה בכלל. לא ברור מה חושבים כיום, נראה שלא חושבים כלל על מה שיקרה. אם הדור הנוכחי נמצא בכאלו ערכים, ובכאלו הרגלים, והוא יחנך את הדור הבא, הילדים שלנו יחנכו את הנכדים שלנו – תאר לעצמך אילו ערכים וצורת קשר יהיו לנכדים.
הם יעברו כאלו ייסורים כדי לחזור למוטב, שממש חבל עליהם. ואת כל זה אנחנו גורמים היום לדור הזה, שהתוצאות יהיו בעוד דור אחריו. אז מה יש לנו לעשות? לגלות, מהר ככל האפשר, את כל המערכת, שבה אנחנו נמצאים. העולם הזה, השורשים הרוחניים, הכוחות שפועלים עלינו, איפה שאנחנו נמצאים, המטרה שאליה רוצים או לא רוצים להגיע בייסורים או בדרך טובה, זאת אומרת, בעיתו או אחישנה אנחנו חייבים להגיע.
שכל הייסורים הם כדי לדחוף אותנו לזה, וכל הכוחות הטובים מתגלים אם אנחנו צועדים יחד עם ההתפתחות הבריאה. כל גילוי המערכת, המגמה שלה והתכלית שלה, ההסבר – זה בעצם האמצעי היחיד להקל קצת. לא קצת, להקל ממש על הדור הבא את הייסורים הנוראים, שהוא יצטרך לגלות כהפרש בינו לבין השורש.
הבושה שחוכמת הקבלה מדברת עליה היא לא סתם בושה שאדם מתבייש. כל הייסורים נקראים "בושה". כמו שאנחנו רואים אותם משורש הבושה בעולם אין סוף, ששם צמצום א', שורש כל החושך בא כביכול מהבושה. זאת אומרת, ה"בושה" היא המושג הכי גדול שיכול להיות, בפער בינינו לבין הבורא. ולכן כל החינוך חייב להיות כנגד זה. הסברה להורים ולילדים, ללא שום פשרות. כי אחרת הדור הבא יהיה ממש מִסכן. ואחריו אני לא יודע.
תראו איזה כוחות נוראים ניתן לזהות כבר עכשיו מהטבע, שיכולים להזיק לאנושות, ובפרט על עַמנו, כי הוא אחראי לעניין הזה, כדי ליישר אותו. אז אסור לנו להתחשב בכל אלו שצועקים "לא ולא" על הפצת חוכמת הקבלה. מתוך הבורות שלהם הם נגד חוכמת הקבלה. וזה כמו שהם גורמים לעצמם אותם הייסורים. כמו שבעל הסולם אומר בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". שעם ישראל בכך שלא רוצה לממש את חוכמת הקבלה, גורם להרג, לרציחות, ולכל הדברים הנוראים שבכל העולם.
אנחנו חייבים להפיץ את חוכמת הקבלה. אחרת אנחנו גורמים משהו נורא לילדים ולנכדים שלנו. אין ברירה אחרת. רק בושה, הבושה ההיא, הגבוהה ביותר שגרמה לצמצום, רק היא יכולה ליישר את האדם. רק ההארה הזאת מהשורש אלינו. מעולם השורשים לעולם הענפים.