שיעור 5
מדוע לא ניתנה התורה לאבות
"ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם - אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו".
יש כמה תנאים להשגת הערבות. קודם כל חייב להתגלות האגו בכל אחד ואחד עד המידה הגדולה ביותר. לכן כתוב: "לא ניתנה התורה לאבות". שחייבים ממש להרגיש את עצמם כמנותקים זה מזה, וחייבים להתחבר זה לזה מאין ברירה, וכתוב שאם לא יעשו כך "כאן יהיה מקום קבורתכם".
ולכן מצד אחד, חייבת להיות הכרת הרע באגו המפריד בין בני האדם. ומצד שני, חובה שיתחברו, אחרת ממש מגיעים למיתה. כי עַם ישראל והאנושות כבר נמצאים בשלבים של הכרת הרע. אומנם עדיין לא מדברים על איך, אבל חייבים להגיע לביטול האגו. כי אם לא מבטלים את האגו ומגיעים לערבות, אז פשוט מגיעים להשמדה, סוגרים את החיים. זה דבר אחד.
דבר שני, זה חייב להיות בצורה החלטית, כדברי הכתוב "נעשה ונשמע". שמושג ה"ערבות", חייב להיות מבורר לכל אחד ואחד. שלכל אחד לא תהיה דאגה ומחשבה בחיים שלו, לשום פרט, ולא חשוב מה שיהיה, חוץ מאיך לעמוד על המשמר על המחשבה לטובת הזולת. לא יכולה להיות שום מחשבה אחרת ושום רצון.
מתוך שהאדם מכיר שרק הערבות יכולה להציל אותו ואת כל העולם, את כל החיים שלו, של הילדים שלו, של כולם, הכול ככולם וכולם כאחד, הוא רואה שיש שתי ברירות: או שהכול נגמר או שהולכים לשגשג רוחנית. כך הוא מתייחס להשגת הערבות. זאת אומרת, שבלתי אפשרי לאגואיסטים גדולים כל כך כמונו להינצל אלא בהשגת הערבות. שמצד אחד מרגישים כמה שכולם שקועים במ"ט שערי טומאה", מה שנקרא שהיו ישראל במעמד הר סיני "במ"ט שערי טומאה". ואז מהעמקות הזאת של הכרת הרע, מגיעים להכרחיות לערבות.
ככל שנצליח לגלות את העניין הזה לכולם, נעשה את המעבר הזה, את ההכרה הזאת, יותר ב "אחישנה" ולא "בעיתה", יותר במחשבה ובבירור. כדברי הכתוב: "הכול במחשבה יתברר". מה שאין כן אם נלך "בעיתו" נעבור את הדרך בצורה ארוכה ומכאיבה מאד דרך הגופים. לכן כדאי לנו מאד לדאוג, שהמעמד הזה, שחייב לקרות עכשיו לכל העולם, יקרה בצורה הכרתית לכל מי שאפשר.
מהו הפרוש של "טובת הזולת"?
"טובת הזולת"זה שאני נכלל מהרצון של הזולת, מהרצון שלו להידבק בבורא, מהרצון המערכתי שלו במערכת אדם הראשון, ואותו רצון אני משרת. טובת הזולת היא לא התייחסות לכך שבא לו משהו. כמו שאומר רב"ש, בדוגמה שהילד בוכה, והאבא לא שם לב אליו. כולם שואלים את האבא: "למה אתה לא נותן לו את מה שהוא רוצה?" ואבא אומר: "איך אתן לו את מה שהוא רוצה, אם הוא רוצה סיכה לדקור בעין".
זאת אומרת, אם אדם מתייחס כך לזולת, שמבקש כל מיני תענוגים ארציים, שרק מרחיקים אותו ואת כולם בעקבותיו מהתיקון, וממש מורידים אותו, דוחפים אותו, ואת כל העולם יחד איתו לצרות,אז אני אשרת אותו ברצונות כאלו? אני משרת אך ורק את הרצון שלו להשיג את המטרה. אני מבין שזה מזיק לו, למרות שהוא ילד קטן ואולי לא מבין מה שהוא רוצה. אני רוצה לספק לו את מה שלטובתו.
אם אני אמלא את הרצונות של כל בני האדם שבעולם, אז אני ארַאֵה כאילו שאני עושה נגד הבורא. הוא רוצה שהם יסבלו, ולי יש לב רך. אני אוהב אותם, והוא כנראה שונא אותם. לכן אני ממלא אותם ועוזר להם, וכן הלאה.
צריכים להבין, שכל הכוחות הרעים האלו, כל המקרים הרעים שמתגלים, מתגלים כדי לכוון את האדם נכון. זה "עזר כנגדו". אז מצד אחד, במצבים האלו, אם הוא באמת גווע מרעב, אני צריך לספק לו הכרחיות. מצד שני, צריך לספק לו רק את תורת התיקון, רק שיטת התיקון, רק השיטה איך להגיע לחיים טובים, כי אין שיטה אחרת. אנחנו רואים שכל יתר השיטות נכשלות. שיטת הקבלה מביאה את האדם לאיזון עם הטבע. לכן רק השיטה הזאת יכולה להביא את האדם לחיים טובים. הרי כל דבר אחר שנספק לאדם, בסופו של דבר יהיה לרעתו ולרעת כל האחרים. כי אין לנו מה לתת.
אפשר לבוא אלי בטענה, ולהגיד: "אתה אומר, שאתה אוהב את כולם, שאתה דואג לכולם, שמקובלים הם כאלו. אבל לא רואים שאתה כזה. יש לך אופי רע, הכול לא בסדר אצלך, וגם מה שאתה נותן לאחרים, הם לא צריכים את זה. תיתן להם משהו טוב. אתה מבזבז חצי מיליון דולר בחודש, תבזבז אותם לטובת האנשים. תראה כמה גוועים מרעב, כמה מסכנים יש שחסרות להם תרופות". ומה יש לי להגיד? שאנחנו צריכים לפנות לחוסר שבתוך האדם, לחוסר שבנשמה, כי לא יעזור לנו לטפל בשום דבר אחר.
ולכן הערבות, ההדדיות, "ואהבת לרעך כמוך", כל הדברים האלה, שאנחנו שצריכים להיות קשורים זה לזה, קשורים בנקודות שבלב ולא בשום דבר אחר. רק בנקודות שבלב, רק לאותו רצון שצריך להיות דבוק בבורא, לאותו רצון שאני משרת בכל אחד. אני מביא לו את שיטת התיקון, אני מביא לו התעוררות, אני דואג להגדיל אותו בכל אחד ואחד. כי רק הרצון הזה יוביל את האדם לאור, לבורא. וכל יתר הייסורים, שבאים בעקבות כך שאנחנו לא צועדים נכון, הם יתבטלו.
אז כל שיטה אחרת, היא שיטה שממש מכניסה את האדם לבעיות. אם אפשר על ידי עוד משהו לעשות צעד קדימה לדבקות – אני מסכים. אבל אין צעד אחר לעשות לדבקות, אם לא לפי השיטה הזאת, שאדם מזמין אורות שפועלים על אותה נקודה שבלב ומושכים אותה למטרה.
לכן כל אחד חייב לספק לזולת התעוררות בנקודה שבלב, הוא חייב לדאוג שתהיה לו הכרת גדלות המטרה, הוא חייב לדאוג שתמיד אדם יהיה בסביבה שתחזור למחשבה הנכונה, וזה נקרא דאגה לזולת מהבוקר עד הערב. זה נקרא שאתה דואג לרצון שלו, שאתה רוצה למלא את הרצון שלו. רצון להידבק בבורא שנמצא בכל אחד, רק בצורה נסתרת פנימית מאד.
הרצון הזה עטוף, סגור בכל מיני רצונות אחרים שמבלבלים את האדם. צריך להגיע לאותו רצון, ולהתחיל להגדיל אותו, ולתת לו ממש מילוי שיגדל ויגדל, שידע איך לפַתֵּח את עצמו, ולדאוג רק לאותו רצון, כל היתר פסולים. ואתה מגיע לאותו רצון עם הרצון שלך להידבק. זה נקרא שהנקודות מתחברות ביניהן בערבות. נקודות שצריכות להדבק בבורא, ולא סתם רצון למלא את הבטן של כל אחד. מדובר על הנשמות.
איזו פעולה ניתן לעשות כלפי מי שאין לו הכרה בדרך?
לא חשוב שאין לו הכרה. אז הוא כמו התינוק בדוגמה, שבוכה, "תן לי סיכה. משהו מגרד לי בעין. אני רוצה להוציא את זה".
אדם כזה מבקש את מה שלרעתו. הוא מבקש כסף, כבוד, מושכלות, כל הדברים שהם בעצם לרעתו. עוד בבבל אברהם גילה שהם לרעתנו, אם אנחנו הולכים למלא את הרצונות האלו, במקום למלא את הרצון להידבק בטבע, בבורא. עלינו למלא את הרצון הזה בלבד, ואת כל יתר הרצונות לא נשרת.
אלא אנחנו צריכים להתקיים כבהמה, אנחנו חייבים לקבל אלף קלוריות ביום, כל מיני דברים, לרחוץ את הגוף, שישכב במיטה כמה שעות, שינוח. חייבים. זה נקרא הכרחי. "לא יגונה ולא ישובח". ואת ההכרחיות עלינו לספק לו. אבל חוץ מזה אין במה לדאוג לאדם. כי אם נספק לו את כל יתר הדאגות זה יהיה אותו חורבן כמו בבבל. בכך נגדיל לו את האגו, נמלא לו את האגו. חוץ מההכרחיות, כל היתר נקרא "אגו". אם כן, איך צריך להתייחס למי שעדיין אינם מודעים לנקודה שבלב?
אם מקובל משפיע להם את חוכמת הקבלה, הוא צריך להתייחס אליהם כמו אברהם. שמאותה נקודת משבר, אמר: "האגו הוא כדי להתעלות מעליו ולהידבק בבורא". והם אמרו: "לא. האגו הוא כדי שאנחנו נספק את הרצונות החדשים האלו. אדרבא כמה שיותר. כל הגדול יותר, יש לו רצונות גדולים יותר, הוא יכול לחיות, לשגשג, להגיע לחיים טובים יותר". זאת הנקודה איך להתייחס לאנושות. אם מנקודת אברהם או מנקודת הבבלי.
לכן אנחנו צריכים להתייחס רק לאותה נקודה שבלב של כל אחד. לכן אין לנו מה להציע לאנושות חוץ מהפצה. אין לי מה לתת, כי רק זה יכול לעזור.
מה עלי לעשות אם אני מרגיש שאני ממש אחראי על כולם, ומצד שני אני מרגיש שכולם מגלים כלפי יחס נבזי?
ההרגשה הזאת עדיין איננה מבוררת. אם אדם מרגיש, שהוא אחראי לכולם, היה מרַחֵם עליהם כמו על ילדים קטנים, על תינוקות, מתוך אהבה, ולא היה נפגע מזה שאחרים מתייחסים אליו כך. הם לא יכולים להתייחס אחרת מתוך ההתפתחות שבהם. הם תמיד יהיו כנגדו, יתנפלו עליו, עד כדי כך שיכולים להרוג אותו. כל אחד מהם עדיין פועל מתוך הקלקול שלו.
אבל אם הוא מגיע למצב, שהוא כבר מרגיש אותם כחלק ממנו במערכת שֵשייכת כּולה לאלוהות, אז אין לו במה להאשים אותם. כי הם פועלים כך מתוך דרגות הקלקול שעדיין נמצאות בהן.
זה כמו ילד שנשבר לו משהו, נשפך לו משהו. אפשר ללמד אותו לא לעשות. אבל לפי המצב שלו, הוא עדיין לא מסוגל. כך צריך להתייחס לאנשים. אני ממש לא מתרגז על ההתנגדות, על האנשים שקמים כנגד ולא מבינים, כי הם לא מסוגלים. וודאי שיש צער. אבל אין על מי להתרגז. זה חינוך, זו גלות, זו הסתרה, אלה כל התנאים שאי אפשר שיתנהגו אחרת. הרי אנחנו מדברים על אנשים שעדין לא מממשים בחירה חופשית. אין להם עדין התנהגות מעצמם. זה הכול מתוך הטבע, גירסא דינקותא, וכן הלאה.
אני לא בא להצדיק אותם. אלא אני אומר שאני לא מבין את המצב של השואל. כי אם הוא מבין שאחרים שייכים אליו, אז לא יכול להיות שהוא מאשים אותם. הוא חייב לקבל אותם כמו שהם, ולדאוג רק איך שיגדלו יותר נכון. לפחות היחס הזה.
איך אני יכול לגרום לחבר שלי להבין את חשיבות המטרה בפעולות, איך אני מעביר לו את זה?
אני לא יודע מי החבר. "חבר" הוא מי שאתה מתחבר אליו, שיש ביניכם משהו משותף. יכול להיות שאתם מכירים זמן רב, אבל אתם לא חברים. המילה "חבר" באה מהמילה חיבור, במשהו הוא כבר מתחבר עימו. או שהם סתם גדלו יחד בחצר אחת? אז נגיד שזה ה"חבר".
על היחס לזולת, אנחנו יכולים ללמוד משני אנשים גדולים מאד, משני מקובלים. מהגר"א (הגאון מוילנה) ומהבעל שם טוב. כמו שמסביר בעל הסולם, כל אחד רצה להציל את האנושות בגישה משלו. אחד כנגד המוח, והאחר כנגד הלב. כי האדם מחולק כך בין מוחא וליבא, ואנו מיזוג של שניהם, אבל בכל אחד ההתמזגות הזאת היא ביחס שונה.
נניח שאצלי, המוח פועל יותר, ומִדְבר חוכמה אני יכול להשתכנע, כי בשבילי זה חשוב. להיכנס, לחקור, ומתוך זה להבין את ההיגיון, כל זה משפיע עלי מאד. כך אני בנוי. זה לא לטובה ולא לרעה. זה הטבע של הבהמה.
אצל מישהו אחר הרגש הוא שחשוב. חשוב לו שהאדם יתפעל וכמה שיותר יתפעל ויבדוק את ההתפעלות שלו. זה לא סתם שהוא מתפעל ורץ אחרי זה. אנחנו מדבריםעל אנשים, כמו במאים גדולים, שעובדים עם ההבנה, עם פסיכולוגיה של קהל. בפנים הם יכולים להיות מאד ציניים, אבל הם בודקים את כל הרגשות והיכולת להשפיע, וכן הלאה. כמה לתת מזה וכמה מזה, מוזיקה ומילה ותנועה, כדי להשפיע על האדם. אבל זה כבר נקרא "דרך הלב", לא "דרך המוח".
אז תלוי מי החבר, בכמה הוא מושפע מהלב ובכמה הוא מושפע מהמוח. בהתאם לזה, ניתן לדאוג איכשהו לעורר אותו. צריכים קודם לדעת את האדם. אבל קודם הבדיקה איך להשפיע עליו דרך הלב או דרך המוח. צריך לנסות כך וכך. לתת לו הבחנות כלשהן במה הוא עוסק, ממה הוא מתפעל, ומתוך זה גם החבר קצת יתעורר.
"ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים".
כי היו בגובה, היו ברום המעלות, והכול היה להם ברור. הם היו בזיכוך הנשמה, שהכול היה מורגש מסוף העולם עד סופו, והם היו בזה ממש כלים קטנים, בחוסר עביות.
"כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה".
אלא האגו הכללי באנושות גדל ובהתאם לכך התחלק להרבה חלקים פרטיים, כדי שיהיה אפשר להתגבר עליו, לתקן אותו, לעבוד איתו, לשלוט עליו ולרסן אותו. לכן יש לנו מספר גדול של אגואיסטיים, בצורות אגו שונות. אין להסתכל על הגופים – צורות האגו הן ששונות, הרצונות המקולקלים למיניהם, שכל רצון מרגיש את עצמו, את עצמיותו, כנגד אחרים, ורואה שיכול להתפרנס רק מאחרים, לנצל אותם למילוי עצמי.
אם אדם לא שייך לאחרים אז הוא כמו ה"אבות". אז או שכולם כמו ילדים שלו, כמו קרובים שלו, או שהם לא קיימים. כמו שהוא חי באיזה יער. יש שם שבעה מיליארד אנשים, והוא חי על איזה קרחון. וכך הקפיא את עצמו מכולם. זה לא נקרא שהוא נמצא ברבים.
אלא הרגשת האגו חייבת להביא את האדם למצב, שרק מאחרים הוא מתפרנס, שהאושר שלו תלוי בהם, ואדם ממש חייב להוציא מהם כל מה שרק אפשר. כמו נניח, בעל חנות. שעומד בחנות ורוצה שכל אחד שעובר לידו יכנס ויקנה. יותר טוב שלא יקנה, רק ישלם. הקונה רוצה לקחת בלי לשלם, ובעל הבית, בעל החנות, רוצה לקבל בלי לתת. ואז יש באמצע הוויכוח, כמה אני נותן, וכמה הוא נותן.
ואם אדם מבין, שהוא תלוי באחרים בצורה אגואיסטית, בצורה שאין ברירה ממש, רק אז אפשר לגלות את ההכרח בערבות למען ההצלה. רק ממינוס התלות הזאת, מהתלות השלילית, כמו שאנחנו מגלים כעת את עצמנו, שאנחנו בגלובליזציה, בכפר קטן, שאנחנו הורסים את עצמנו, ועוד מעט יבואו מים ויטביעו אותנו או ההיפך. אבל זו תלות הדדית. זה נקרא שאנחנו נמצאים בקבוצה גדולה, שמגלה את חובת הערבות למען ההצלה. אחרת כאן מקום קבורתנו. אז אנחנו צריכים להרגיש זאת.
לכן כל כלי התקשורת, הטכנולוגיה, וכל הדברים האלו, מתפתחים יחד עם האגו. לכן פתאום סין נכנסת למשחק ויחד איתה ארצות נוספות. עוד נראה בעוד כמה שנים, איך שכל העולם מתחיל להיות ממש שוּק אחד מאד מצומצם, כך מורגש כבר עכשיו. ומתוך התלות הזאת יתגלה דווקא חיסרון בערבות, כי אחרת אנחנו מאבדים את עצמנו.
האם יש צורך לבנות עיר של מקובלים?
כבר הייתה בהיסטוריה עיר השֵמֵש, שרצה לבנות קמפנלה. כל האלטרואיסטיים האלו, פילוסופים שמנותקים מהחיים.
אנחנו לא צריכים לבנות שום עיר. והמטרה שלנו היא סך הכול להביא לבני אדם את שיטת התיקון. עוד עיר על פני האדמה לא תעזור, ולא לכיוון זה אנחנו צריכים לפעול. כל המשאבים שלנו, כל מה שמגיע אלינו, חייב להיות ממש מעובד ומשמש, בצורה הטובה ביותר להפצה, להפצת חוכמת הקבלה. זאת התרופה שאנו מגישים לאנושות.
ובכך שנבנה עיר יפה, שיתרכזו בה כל מיני האנשים שמשתוקקים לתיקון, מקובלים למיניהם, אנו בזה לא עושים כלום. צריך להתרחב, ולא להתקבץ לאיזשהו מקום ושם לבנות ולעשות. אנחנו צריכים להגיע ללב של כל אחד בעולם, ולא לעשות לעצמנו דירות יפות, שִיכּוּן יפה.
אז אם יש לאדם אפשרות לעזור, שיעזור בצורה כזאת. רק להגדיל את ההפצה. זה מה שאומרים מקובלים, זאת לא העצה שלי. כתוב שאך ורק בהפצת חוכמת הקבלה נגיע לגאולה. ולא כתוב על להקים עיר קודש.
יש כל מיני חברות במדינה שלנו, שאנשים יושבים ולומדים כל היום. והם אומרים: "זה הכי חשוב שאני יכול לעשות לטובת האנושות. אני לא עושה צבא, אני לא עושה שום דבר במדינה, אני יושב ולומד, וביטוח לאומי נותן לי כסף. זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות למען החברה". מה לא בסדר במה שהוא עושה?
אני לא מאשים אף אחד, ולא אומר על אף אחד שהוא בסדר או לא. כל אחד עושה מה שיפה בעיניו לעשות. אלא אנחנו לא צריכים להסתכל על מה שנראה לו שלא בסדר, או על מה שנראה לנו בסדר או לא. הבדיקה מתחילה מתכלית הבריאה, שלא שייכת כלל לו ולי.
יש כוח עליון, שמחזיק את כל הטבע, עם כל התכלית שלו, עם התהליך שלנו כלפי התכלית. שמפעיל אותנו, דורש מאיתנו איזשהו שינוי, שנעשה ברצוננו, בבחירתנו, וכן הלאה. אם נתחיל לבדוק נראה מה מועיל לתהליך העליון שאנחנו צריכים לעשות, לתוכנה הזאת, לתורה הזאת שניתנה לנו מלמעלה, זאת אומרת, לאור שעל ידו אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, כ"המאור שבה מחזירו למוטב". האם כל דבר שאדם עוסק ולא חשוב במה, הוא מועיל, או שהוא עוסק בחוכמת הקבלה.
מקובלים הם אנשים שהגיעו כבר לתכלית, ומסוף הדרך, מהתכלית, הם מספרים לנו על כל סולם המדרגות, שאנחנו צריכים לעבור. ואנחנו, כולנו, חייבים בפועל לעבור עכשיו. הגיע הזמן המיוחד הזה. והם אומרים לנו בצורת "בעיתו", או "אחישנה". על ידי מכות או בדרך טובה. אבל חייבים לסיים את התיקון עכשיו. הגלות נגמרה.
והם אומרים לנו על ידי מה אנחנו יכולים לתקן את עצמנו ולהגיע לתכלית. רק על ידי המאור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב מגיע לאדם אך ורק אם הוא לומד את חוכמת הקבלה. בזמן הגלות אסור היה לנו לעסוק בחוכמת הקבלה, כי לא היה זמן התיקון. נגמרה הגלות, חזרנו לארץ ישראל, מקובלים קובעים, שעכשיו חייבים לעסוק בחוכמת הקבלה, כי סוף הגלות הגיע. עוד האר"י קובע את זה. אפשר לקרוא בהקדמת הרח"ו (הרב חיים ויטאל), שהאר"י הוא משיח בן יוסף.
העיסוק בחוכמת הקבלה, הוא האמצעי היחיד, לממש את מה שלפי התוכנית העליונה אנחנו חייבים לממש. אז לא חשוב מי שאומר כך או כך. הוא אומר כי כך הרגילו אותו לומר במשך חיי הגלות שלו. אני רק יכול להצטער שיש כאלו דעות. וצריכים להסביר, צריך לסלק את הבורות שקיימת בעולם כלפי המצב, כלפי מטרת הבריאה, כלפי חוכמת הקבלה כאמצעי להשגת המטרה.
אבל אין מה לעשות. כל אחד יכול להגיד: " מה אתם רוצים ממני? אני עושה דבר טוב". אם נקרא את מה שאומרים מקובלים, במיוחד ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", או בהקדמת הרח"ו לכתבי האר"י, נראה מה דעתם של מקובלים. של רמח"ל, של הגר"א, של הרב קוק.
אנחנו לא ממציאים משהו חדש. אנחנו סך הכול מגלים קצת יותר ממה שהם כתבו לפי הסגנון שלהם. אנחנו אומרים אותם הדברים, אין במה שאנחנו אומרים שום דבר חריג, שיוצא מגדר מה שהם אמרו. רק שאנחנו שמים דגש נוסף, מגלים קצת יותר, כי אנחנו נמצאים עוד כמה מאות שנה אחרי הגדולים האלו שהתחילו לדבר על התיקון, על הכרחיות התיקון.
לפני אלפיים שנה נכתב: "וכי מה איכפת להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" זאת אומרת, "מצוות" נקראות הפעולות שעל ידן האדם מזדכך. הוא נעשה פחות אגואיסט, יותר ויותר קרוב לבורא. האם אנחנו רואים את ההזדככות מקיום המצוות הגשמיות? האם יש בקיום המצוות הגשמיות תוצאה כזאת או לא? האם מקיימי המצוות מתכוונים לזה או לא? כי מצווה בלי הכוונה הזאת, היא מיתה, כגוף בלי נשמה.
לכן אנחנו צריכים להשתמש באמצעי שמביא לנו זיכוך. ומקובלים מסבירים שזה אך ורק המאור המחזיר למוטב. שהמאור הזה יורד על האדם, בזמן שהוא לומד את חוכמת הקבלה, בכוונה להגיע למטרה, לדבקות בבורא, בקבוצה שיש לה את המטרה הזאת, וכל יתר התנאים שמקובלים אומרים.
אנחנו לא אומרים שום דבר חדש. הכול כתוב. רק מזכירים זאת שוב ושוב, וודאי שבכך דוקרים את האנשים, זה לא נעים לאגו שלהם, אבל אין מה לעשות. גם לנו זה לא מביא כבוד ואהדה ואהבה מהקהל.
זה כמו רופא שבא לחולה ואומר: "אני חייב לעשות לך ניתוח. אחרי הניתוח תהיה בריא". והחולה או שהוא צועק על הרופא: "מה לקחת כבר סכין ביד?" או שמאין ברירה הוא אומר: "אז תעשה". אז צריכים עוד ועוד להסביר שהדבר הזה הוא חובה.
אבל מי שאומר ש"תורתו אמונתו", ובכך הוא פותר את עצמו מהתיקונים, עליו כתוב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שצודקים אומות העולם, שאומרים שהיהודים אשמים בכל הצרות. הזוהר הקדוש אומר שאנחנו אשמים בכל הצרות שבעולם, מפני שאנחנו לא מביאים לעולם את שיטת התיקון. ומי יגיד משהו נגד ה"זוהר"?! זה כתוב בצורה הברורה ביותר. יש מי שיפרש את אותם הדברים בדרך אחרת, אבל זה לא יעזור לו. ניתן לפרש כך או כך, אך זה לא יעזור. החיים שלנו לא ישתפרו כתוצאה מכך. בפירושים השונים האלה האדם טומן את הראש בחול ולא רוצה לראות את המציאות.
לכן אנחנו צריכים לעשות את שלנו. כי "כל ישראל ערבים זה לזה".
כל ישראל ערבים זה לזה
"ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".
לכאורה כל אחד מאיתנו אחראי על עצמו, ולא ברור איך יתכן שאדם אחד אחראי על כולם, וכולם אחראים עליו. ובכלל מה רוצים מאדם שאחראי על כולם וכולם אחראים עליו? שלא יקיים כלום? הרי אם מדובר שכל אחד אחראי על כולם מצד הרוע, אז האדם כבר לא חושב על שום דבר. הוא עושה מה שבא לו, כי הוא רואה שכך עושים כולם. האם הוא יחכה עד שכולם יעשו דברים טובים? מתי זה יהיה?
תלוי איך נפרש את המשפט. האחריות ההדדית יכולה להביא את האדם למצב שהוא יגיד "לא איכפת לי כלום. אם אנחנו קשורים יחד, כמה שאני אעשה טוב, אחרים יקלקלו. אז בשביל מה לי בכלל לעשות משהו טוב? אם לא שוקלים אותי איך שאני, אלא שוקלים אותי בתוך החברה, איך שאנחנו, אז לא חשוב כמה שאני אהיה טוב, בכל זאת יהיה לי רע, ואני אהיה שקול כמו כולם. אז בשביל מה לי בכלל להתאמץ במשהו?"
זאת אומרת, האחריות ההדדית או המערכת הזאת, שאנחנו רוצים לגלות כלפי האנשים, יכולה בהרבה מקרים להתפרש אצלם כדבר שלילי מאד. "מה אני אוכל עכשיו לעשות בעולם, אם יש מיליארדי אנשים רשעים גמורים שרוצים לשחוט את כולם, לשלוט על כולם, וכן הלאה. מה אני אעשה טוב, אם אני תלוי בהם?" נמצא כי קשר הדדי של בני אדם כביכול מחליש מאד את הפעולות היפות שאפשר לעשות. ומה אפשר לעשות במצב כזה?
"ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה".
כי אין מקצת ברוחניות. "רוחניות" זה שלימות. אנחנו מסתכלים על האומה, חלק ממנה, מי יודע כמה, איפה הם חיים, איפה גרים. אנחנו צריכים לראות זאת גם בצורה מערכתית, כמו באדם הראשון. מדובר על הכלי הרוחני, לא מדובר על הראשים, שכך וכך חיים היום, מתים מחר, ועוד חיים ונולדים, וכן הלאה. ה"אומה" זה מושג רוחני. כאילו קבוצה, והיא חייבת להיות שלימה, כמו שאמרו במעמד הר סיני, שש מאות אלף גברים, מעשרים עד שישים. זאת אומרת, הכוונה היא על הכוחות שיכולים יחד לבנות כלי שלם.
"נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר".
"שומרי תורה" זה נקרא שומרים על המאור המחזיר למוטב, שכל הזמן ישפיע, יתקן אותם, וימשוך אותם למעלה. כמו צלחת מעופפת, שכולם נמצאים בצלחת הזאת בכלי אחד, ורוצים שהצלחת הזאת הנקראת "שכינה", תעלה מעלה מעלה כלפי האור על ידי שהאור הנקרא "האור המחזיר למוטב" משפיע עליה מלמעלה, ומביא אותה, את הכלי הזה, למוטב, לטוב, להשפעה.
אז וודאי שמי שנמצא בכלי הזה, אפילו אחד, אם הוא שובר את חוק ההדדיות הזאת, את השלימות שכל אחד ואחד חייב להיות רק בתוך האחרים קשור אליהם, כמו איש אחד בלב אחד, אז הכלי כבר לא שלם, ולא יכול להגיע למטרת הבריאה.
המקובלים לא סותמים, לא סותרים, לא סוגרים, לא מסתירים מאיתנו, את התנאי המאוד מאוד נוקשה. זה תנאי שכאילו אין מה לעשות. זה דבר שאי אפשר להתחייב עליו, אדם על עצמו לא יכול להתחייב. אז על האחרים, מי הם, מה הם? כל אחד משתנה. לכל אחד יש כל כך הרבה בעיות, הכבדות, כל רגע. האם זה אפשרי? וודאי שדבר כזה לא נראה לנו אפשרי. אבל זה לא חשוב, כי המקובלים מסבירים הכול בצורה אמיתית ומתארים את החוק כפי שהוא צריך להתקיים.
מה הם רוצים להשיג בזה, למה הם לא פותחים קצת כמו לילדים, עוד קצת, ועוד קצת? כי מלכתחילה אנחנו חייבים לדעת, שאם אנחנו לא תולים את ההצלה, את התיקון שלנו, באור העליון, אז אנחנו אבודים – כבר לא הולכים בדרך אפילו צעד אחד קדימה. זאת אומרת, לא יעזור כאן להסתיר, שאנחנו חייבים להיות בערבות מוחלטת. ההפך.
אם נגיד לכולם: "אתם רוצים להגיע לרוחניות, אתם חייבים להתחבר כאיש אחד בלב אחד, וללא יוצא מן הכלל. ואפילו אחד שיוצא מהחוק הזה, מהכלל הזה, מהתנאי הזה, הוא כבר מקלקל את הכול". זה לא חייב להחליש אותנו. זה חייב להעמיד אותנו בדרישה שרק האור יכול לעשות זאת. אנחנו לא מסוגלים.
לכן התנאי הזה מודגש בכתבי המקובלים כל כך בקיצוניות. שוודאי שאתם לא מסוגלים. אבל האור מסוגל. ואם האדם מתכוון אל האור שיתקן אותו, אז אפילו צעד קטן שהוא יעשה לקראת זה כבר יהיה נכון. ואם אדם יחשוב "לא, אנחנו בינינו נעשה, על ידי כל מיני פעולות את תנאי הערבות הזה, קצת פה וקצת שם, אתה קצת ואני קצת". זה פסול. זה לא יהיה כלל לכיוון המטרה. לכן מלכתחילה צריך לדעת, כמו שאומרים ש"אין בנו מעשים".
מדוע במקום אחד בעל הסולם אומר, "כל ישראל ערבים זה לזה", ומצד שני, הוא גם אומר "כל האומות"?
"כל ישראל ערבים זה לזה" זה מלמעלה. לכל שאר העמים אין את החובה הזאת להתחבר יחד, ולהיות כל ישראל חברים, כל ישראל מחוברים יחד. כי אצלנו יש מקור אחד, שבו היינו פעם מחוברים ברוחניות, שאברהם חיבר את הקבוצה שלו בקשר רוחני ביניהם, כל הבבלים האלו, ואז הם נעשו ישראל, "ישר-אל". ואז הם נעשו יהודים, ייחודים, מיוחדים יחד. לכן בשורש שלך, אפילו שנפלת ממנו, יש לך חיבור בין הנשמות. ואפילו שישראל הלכו והתחלקו והתרחקו זה מזה, החיבור הפנימי בהם נשאר. לכן חובה עליך עכשיו לשחזר את החיבור הזה.
ואומות העולם, שלא היה להם החיבור הזה, התרחקו מבבל לכל הכיוונים ולא היה באמצע מי שיחבר אותם, הם לא רצו להתחבר, אז אין עליהם חובה. לכן אתה צריך לעשות חיבור בחזרה, ולחבר אחר כך את האחרים. כמו שאברהם, רצה לעשות בבבל ולא הצליח, עכשיו אנחנו כאברהם, אם נעשה איחוד בינינו, הוא יהיה ככוח אברהם, שיעשה את החיבור הזה בכל העולם. אותה סיטואציה. אותו דבר בדיוק.
מהי הכוונה באמרה "שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה"?
צריך לברר מה זה "כל האומה"? כל אלו שקיבלו פעם, במעמד הר סיני, במעמד הרוחני את מה שנקרא "כוח הערבות", תנאי הערבות, ולפי זה השפיע עליהם האור, וחיבר אותם יחד, את הנקודות האלו. ועל ידי זה שנעשה כלי משותף, מסך משותף, השפעה משותפת, הם הגיעו למוחין דֶחָיה. לזה אנחנו צריכים להגיע.
איפה הנשמות האלו? אנחנו לא צריכים לדאוג לכך. לא צריך ללכת ברחוב, ולעשות לכל אחד בדיקה גנטית, איך לברר את אותן הנשמות, שאותן ניקח למקום כלשהו או לסיני, ונעשה את החיבור חזרה. לזה לא צריך לדאוג.
אנו צריכים לדאוג לאלו שמתעוררים, לאלו שמשתוקקים לחיבור בין הנשמות. בהם יש את הניצוצות האלו. ועלינו לדאוג להיות בחיבור הערבות בינינו. זה הכול. איפה הם? מי הם? עם כמה מהם צריכים להתחבר? אני לא יכול להגיד. אני גם לא יכול לחייב אדם, כי ההתעוררות היא מצידו. אני יכול רק לעזור, להשפיע עליו, בצורה שאין כפייה ברוחניות. רק על אלו שמתעוררים ובאים ומבינים שההתחברות, החיבור בינינו, זה מה שיציל אותנו ואת כל העולם, לזה הם רוצים להתקדם.
ויש עוד מטרה אחרת, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, מטרה יותר גבוהה. אבל לפחות לצורך זה, כדי להינצל מהשמדה, בינתיים מתחברים לכלי הזה של הערבות.
אני לא מודאג בכלל ממה זה "אומה". אנחנו לא הולכים לברר זאת ולא לעשות סלקציה. אלא כמו שבעל הסולם אומר, חובה עלינו להשפיע את חוכמת הקבלה לכל שדרות העם. ומי שיבוא יבוא. איפה שנים עשר השבטים שלנו? אנחנו לא יודעים. איפה כל היהודים שלנו? איפה בהתבוללות הזאת, ומה קרה לנו בגלות? לא יודעים. איפה היהודים שאנחנו חושבים שהם יהודים, והם נמצאים אי שם באמריקה, בקנדה? אנחנו גם לא יודעים. אנחנו צריכים לעשות הפצה כמה שבכוחנו, ומי שבא הוא נכלל במושג ה"אומה", שאליו מתכוונים המקובלים, שהם צריכים להיות כקבוצה המקיימת את הערבות.
"נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.
וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה אתה יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם".
רשב"י, מקובל שיש לנו ממנו את כל חוכמת הקבלה, נותן דוגמה למצב שהאומה חייבת להיות בו. אלה לא סתם מילים יפות. אלא הוא מתאר מצב, שהנשמות נמצאות בכלי אחד, וכל אחד תלוי בכולם עד כדי כך, שאם אחד מפר את חוק האחדות, האהבה, כולם טובעים באגו ויוצאים מכלל הרוחניות. זהו רשב"י שנותן את הדוגמה הזאת. אלה מילים מ"הזוהר" ממש.
"ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".
אנו רואים שרבי אלעזר בן רבי שמעון, מפליג יותר בדבר הערבות", רשב"י אומר, שישראל חייבים להיות בערבות. ובנו, רבי אלעזר, אומר עוד יותר. "שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו", אותו חוק בטבע, שלפיו הנשמות קשורות זו לזו, הוא לא רק בין בני ישראל, שפעם היו נמצאים בקשר הרוחני ואיבדו את הקשר ביניהם ולכן נפלו מרוחניות ועכשיו צריכים לחזור לאותו קשר ולחדש את הרוחניות שבהם. אלא אותו קשר בין כל הנשמות קיים מלכתחילה לא רק בין בני ישראל, אלא בין כל נשמות אדם הראשון. זאת אומרת, אפילו אלו שלא היו בדרגה הרוחנית מזמן אברהם, שהעלה אותם על ידי חוכמת הקבלה.
"וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.
וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר".
אנחנו חייבים להפיץ את חוכמת הקבלה בכל העולם ולחכות שכל העולם יבוא לערבות ולא רק עם ישראל. אלא כמו שמסביר אחר כך רבי אלעזר, ובעל הסולם מסביר בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שהתיקון של הערבות על כל הנשמות, חזרה לנשמת אדם הראשון האחידה, הוא תיקון הדרגתי. ולכן קודם צריכים לחזור אלו שהיו ברוחניות מקבוצת אברהם, אותם הבבלים, ואחר כך כל יתר בני האדם.
אבל בכל זאת הערבות, חייבת להיות כתנאי של כלי אחד, שנמצא בדבקות עם הבורא. כמלכות דאין סוף, כנשמת אדם הראשון, כמו שאנו לומדים מהלימוד שלנו. לכן אנו צריכים בהתאם לזה לעבוד על הפצה, ולדאוג שכל אחד בעולם ידע במה תלוי תיקון העולם.
אין כל כך מה לדבר על כך, המילים האלו מתארות בעצמן מה אנחנו צריכים לעשות. מה צריך לעשות כל אחד, שמבין את חומרת המצב שקורה איתנו ועם כל האנושות.