שיעור 2
המטרה: להשתוות לבורא
למדנו כבר הרבה פעמים, וכתבנו על כך גם בספר "מגדל בבל, הקומה האחרונה" ובספרים נוספים, שכל העניין הוא איזון. החוק הכללי היחיד של כל הטבע, שבגימטרייה הוא "אלהים", הוא חוק האיזון, שנקרא גם "השוואה" או "השתוות". זאת אומרת שהנברא, למרות שנברא בצורה הפוכה מהבורא, חייב להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, כי מטבע הבורא להיטיב לנבראיו והוא רוצה להביא את הנברא למצבו, לדרגתו. לכן השתוות עם הבורא, השוואת הצורה עם הבורא, דרגת הבורא, היא מטרה שמוצבת לנברא.
ומפני שליהנות מדרגת הבורא אפשר רק אם לנברא יש רצון מוקדם לקבלת המעמד הזה, רצון חופשי משלו, רצון שהנברא בחר בו ורוצה רק אותו, יש כאן עניין של התפתחות, של גילוי חוסר השתוות. עלינו לברר במה בדיוק אנו שונים מהבורא, ולהפך במה אנו יכולים להיות שווים לו. מה זה נקרא "להיות כמוהו". מה זה נקרא "לשוב אליו", "להדבק אליו" ואיך לממש זאת. כי בסופו של דבר ההשתוות הזאת, השוויון הזה, האיזון הזה, זו כל המגמה של הטבע, כל המציאות.
כשאנו לא מכירים את החוק הזה, זה נקרא שאנו נמצאים ב"גלות". כשאנו מכירים אותו במידת מה ובהתאם לזה רוצים לממש אותו, זה נקרא שאנו כבר נמצאים בשלבי "גאולה" כלשהם. בגאולה יש הרבה שלבים עד שאנחנו מכירים את כל המצב שלנו, עד הדיוטא האחרונה, עד כמה שאנחנו שונים מהבורא, ובהתאם לזה מקבלים יכולת להשתוות אליו, להדבק אליו.
התאום והאחדות בין התורה והגורל העיוור והתפתחות החשבון האנושי
"ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די",כי כל הצרות שלנו נובעות מחוסר איזון. אנחנו רואים את זה גם בעולם שלנו, שכל הרע שאנחנו מרגישים, זה אך ורק משום שאנחנו לא מאוזנים. זו הסיבה למחלות שלנו, להרגשת כאב, חום או קור, לאי נוחות. כל דבר במערכת הקטנה ביותר של התא, של האברים, של הגוף כולו, של המערכות האנושיות, הסביבתיות והחברתיות, אם אין בו איזון, זה גורם לאי קשר, להתנגדות, להתנגשות, לשנאה וכן הלאה. וכל אלה הם הסיבה לכל הצרות, לכל הבעיות, לייסורים.
לכן אין בעיה אחרת, חוץ מחוסר איזון. והפתרון הוא רק למצוא במה יכול להיות איזון בין כל חלקי הבריאה ובין כולם לבורא, שהוא קנה המידה לאיזון, מה שאנחנו צריכים להתאזן כלפיו בסופו של דבר. כי "אלהים" בגימטרייה הוא "הטבע". אם אנחנו לומדים אותו, אנחנו לומדים כמובן את הטבע הכולל, שאליו אנחנו צריכים להגיע, להשתוות, להשוות את עצמנו.
"ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה".
זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין, שלהשוות את הצורה, להגיע לאיזון, זה נקרא להגיע ל"דבקות" עם הכוח המשפיע, להשתוות אליו, לקבל על עצמנו את אותה התכונה. ובינינו זה מתגלה באהבת הבריות, בקשר בינינו, בחזרה לאותה המערכת דאדם הראשון, בלהגיע לתכונת הערבות שבינינו, לא חשוב באילו מילים נתאר זאת. זה נקרא עבודה "לשמה".
"ואם לא נסדר עצמנו כאמור שם, הרי יש בנו מעמדות, אשר בלי ספק שמוכרחים אנו להתגלגל, פעם לימין ופעם לשמאל", כי אך ורק על ידי הבחנות חיוביות ושליליות למיניהן, בכל מיני הכיוונים, הטבע, האלהים, יכול לעורר בנו את ההכרה מה חסר לנו, כדי להגיע לאיזון, למילוי, לשלווה, לסיפוק. לכן כל פעם נצטרך להיזרק מצד לצד, להיות מופעלים על ידי גורל עיוור כביכול. וזה לא נכון, הוא לא עיוור, אנחנו צריכים רק להשתדל למצוא מתוך כל המאורעות האלו שעברנו, את הסיבה להם, על מה הם מצביעים כולם.
כל המערכות שקיימות בעמים אחרים על רקע אגואיסטי, יכולות להתקיים אצלנו רק על רקע אלטרואיסטי
"הרי יש בנו מעמדות, אשר בלי ספק שמוכרחים אנו להתגלגל, פעם לימין ופעם לשמאל, כגלגול כל האומות. ועוד הרבה יותר. מפני שטבע המפותחים שאי אפשר לרסנם, כי כל דעה חשובה, מבעל דעה מפותח, לא תרכין ראשה מפני שום דבר, ואינה יודעת פשרות. ועל כן אמרו ז"ל: "ישראל עזין [תקיפים ] שבאומות הן", כי כל שדעתו רחבה יותר, הוא עומד על דעתו ביותר".
לכן העבודה שלנו היא קשה מאוד. כי העם שלנו מפותח, ומתוך ההתפתחות והעקשנות שלו, נראה לנו כי הוא טיפש יותר מכולם. העמים האחרים מסתפקים ברצון אגואיסטי קטן יותר ומוצאים בו מערכות, שבהן הם יכולים להתקיים בצורה רציונאלית. לכן הם נראים לנו חכמים יותר, מסתדרים יותר, נמצאים יותר בהתאמה ובקשר עם החיים הריאליים, עם המציאות.
מה שאין כן ישראל, שהרצון לקבל שלהם גדול מאוד, אגואיסטי, ונמצא במצב שלא יכול לספק לעצמו מילוי. עד כדי כך ישראל נמצאים ברצון גדול, שהמערכות הריאליות, שקיימות ופועלות בין כל העמים, לא כל כך יכולות להיות ממומשות בחברה הישראלית. אנחנו יכולים לקחת דוגמאות מאירופה, מאמריקה ומכל המדינות, אבל זה לא יעזור, אצלנו זה לא יהיה, לא יתקיים. אנשים לא מבינים זאת.
כשאנחנו מביאים משהו מאנגליה למשל אנחנו לא מבינים למה באנגליה, בשמרנות של האנגלים, ברצינות שלהם, הכול מתקיים ויפה, ואצלנו כשאנחנו מנסים להכניס את אותו הדבר למערכת שלנו, זה לא עובד ואנחנו נראים מטומטמים. לא ברור לנו מדוע אנחנו לא יכולים לעבוד עם מה שאצלם עובד. אבל זה לא בגלל שאנחנו מטומטמים, למרות שזה נראה כך, שאנחנו לא יכולים להסתדר עם מערכת כל כך ברורה, פשוטה וכדאית ושבאומות אחרות זה קיים ועובד. שם המערכות האלה עוד יכולות לעבוד, אצלנו אף פעם לא.
אנחנו לא מסוגלים לעבוד במערכת התקשרות בינינו, אלא אם זאת מערכת שנעתקה מלמעלה, מהמערכת הרוחנית. כי ישראל לא נמנים בין האומות. לפי השורש הרוחני שלהם ישראל שייכים לקבוצת אברהם. ולא יעזור לנו, אם ניקח מערכות כלשהן מבני אנוש ונרצה להשתיל אותן כאן. מה שלא יהיה, כאן זה לא יתקיים. זה יהיה בבלבול ובשיבוש.
באין ברירה אנחנו רואים אחרי זמן מה, שאנחנו לא יכולים להיות מסודרים כמו כולם. וזה מה שנקרא "ישראל עזין שבאומות הן". מפני שהרצון לקבל שלהם כל כך גדול, הם מגלים שהם לא מסוגלים להתמודד עימו, ולהיות מאוזנים על ידי המערכת שהאנושות בינתיים ממציאה לעצמה, מערכת שפועלת באומות העולם. אנחנו חייבים לאזן את עצמנו עם הטבע של הרצון להשפיע. לכן כל המערכות, שאנחנו לוקחים מהטבע של הרצון לקבל של העמים האחרים, לא יעזרו לנו. להפך, הן יגלו את עצמן כדברים שלא יכולים להתקיים.
לכן צריך לראות כדבר טוב את ההתגלות המהירה של הכרת הרע. עד כמה שאנחנו רוצים להיות דומים לאחרים, ולסדר את עצמנו ואת הבינה שלנו בדומה לאחרים. באחת ההרצאות שנתתי לאחרונה מישהו צעק כל הזמן, שאנחנו צריכים חוקה – רק זה חסר לנו. כאילו שאם תהיה לנו חוקה כמו באנגליה, אז הכול יסתדר. כאילו לא ברור לנו, שאנחנו לא מסוגלים לקיים אף חוק, שבעמים האחרים מתקיים והם מקיימים אותו.אנו רואים זאת מהפראות בדרכים ועד כל דבר אחר, מחברי כנסת עד האדם האחרון.
רק אם נעמיד את עצמנו מול תכונת ההשפעה, במטרה לקנות את אותה מערכת ההשפעה, רק זה יכול להתקיים בנו, רק אם נקבל על עצמנו להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". רק המערכת הזאת יכולה להיקלט אצלנו. ובאמת פתאום נגלה, שאנחנו בנויים בדיוק לזה.
"והוא חוק פסיכולוגי". לא זו בלבד שאנו בנויים לזה, אלא אפילו לחפש את זה אי שם בעולם ובשמים אנחנו לא צריכים. אלא בעל הסולם אומר שזה ממש חוק פסיכולוגי. ואי אפשר להגיד שזו רוחניות ושיעזבו אותנו מכל הדברים האלה ומחוכמת הקבלה. אלא זה מושרש בתוכנו, בפסיכולוגיה שלנו ואין אפשרות להתחמק מזה.
"ואם לא תבינו אותי, צאו ולמדו את הפרק הזה בין חברי האומה היום, אשר בעת שהתחלנו לבנות", את מדינת ישראל, את החברה ובכלל את כל הסידורים שיש לנו כאן, עד כדי כך זה היה ללא שום הבנה, שעדיין יש לנו את חוקי המנדט האנגלי ואפילו הטורקי. אמנם שאיננו מקיימים אותם.
"כבר הספיק הזמן לגלות בנו את העזות ותקיפת הדעת", שאנחנו לא מסודרים באותן המערכות, שלפיהן אנחנו רוצים להתקיים, במערכות החינוך, התרבות והמדיניות, כמו שהיו באנגליה ובטורקיה.
"ומה שהאחד בונה השני סותר". כי את חוק ההתקשרות בין בני האדם, שהוא העיקרי בעם ישראל, שרק לפיו אנחנו יכולים להתקיים, אנחנו לגמרי לא מממשים. לכן שום דבר אחר לא יעזור. אלא אחד בונה את עצמו על חשבון האחר.
לכן אל לנו לגשת לתיקון המדינה, התרבות, החינוך או הצבא או כל מערכת אחרת, אלא רק מצד הגישה של התקשרות בינינו, למרות שהיא נראית לא מציאותית ורחוקה ממימוש. רק בהתקשרות בינינו נוכל להיות חזקים בכל מערכת חברתית. זה התנאי היחידי.
ואם לא נעשה זאת, אז אנחנו יכולים להמשיך להחליף רמטכ"לים. ברור כבר לכולם, שמזה לא ייצא שום דבר. אפילו מהאכזבות התעייפנו כבר. גם אם נחליף עוד רמטכ"ל, ברור לכולם שזה לא יותר ממשחק פוליטי. שכל אחד רוצה קצת לשבת על כסא ולא יותר.
חוכמת הקבלה לא מדברת על שום פעולה: לא לגרש, לא לקרב, לא לחתום שום חוזים והסכמים, שום דבר. אנחנו לא מדברים על פעולות שמקובלות אצל פוליטיקאים או בצבא או אפילו בחינוך ובתרבות, שהן מערכות יותר אזרחיות, חברתיות. אנחנו לא מדברים על אף אחת מהפעולות האלה ולא רוצים להשתתף במערכות האלה ולא רוצים לקבוע בהן דבר.
אנחנו מדברים רק על דבר אחד, על העיקרון "ואהבת לרעך כמוך". רק התקשרות בין בני האדם על פי העיקרון הזה, יכולה לעבוד בחברה הישראלית. על זה מדבר ספר "הזוהר" ועל זה מדברים כל המקובלים. ובמידה שאנחנו לא רוצים לשמוע בקולם, אנחנו רק מביאים עלינו עוד צרות.
וזה לא שייך לדת, למערכת הדתית וליהדות. המערכת הדתית והיהדות בנויות אך ורק לזמן הגלות. את המערכת הדתית בנו לנו אנשי הכנסת הגדולה, המקובלים הגדולים, לפני שיצאנו לגלות ובשנות הגלות הראשונות. ועכשיו, כמו שהמקובלים כתבו לנו, אנחנו נמצאים בסיום הגלות וצריכים לחדש את המערכת כמו שהייתה לפני הגלות. שהייתה בנויה כולה לפי "ואהבת לרעך כמוך".
מפני שהאהבה התהפכה לשנאת חינם, יצאנו לגלות. ועכשיו אנחנו צריכים לעלות משנאת חינם ל"ואהבת לרעך כמוך". רק על זה אנחנו יכולים להשתית את כל המדיניות שלנו, את החברה שלנו ואת כל המערכות האחרות שלנו. אם זה לא יהיה, דבר לא יתקיים. וזה שאנחנו בונים את עצמנו לפי חוקי אומות העולם, זה לא יעזור. הם יכולים ללמוד אחד מהשני, כי שורשם שונה משורשנו.
לכן אומר בעל הסולם, "ישראל עזין שבאומות". שאנחנו עקשנים, ואנחנו לא יכולים לשמוע.
זו בעיה גדולה מאוד, להבין שאנחנו מיוחדים. אם לא נבין זאת, כל העמים ילמדו אותנו, שאנחנו מיוחדים. כמה שאנחנו רוצים להיות כמו כולם, לא יעזור. כמה שרוצים ללמוד מכולם, לא יעזור לנו לקחת מהם שום דבר.
זאת אומרת, כל אותן המערכות, שקיימות בעמים אחרים על רקע אגואיסטי, יכולות להתקיים בינינו רק על רקע אלטרואיסטי. בצורה החיצונית הן יכולות להתקיים ללא הבדל. ההבדל הוא בעיקרון. שאצלם העיקרון יכול להיות שאחד מקבל מהשני, ואילו אצלנו אותן המערכות בחיצוניות יכולות להתממש רק אם אחד נותן לשני. זה הבדל של שמים וארץ. אלה שני שורשים שונים שיש בבריאה, הבורא והנברא. ואנחנו מגיעים מצד הבורא.
אין לנו אפשרות אחרת. מפני שכבר היינו בהשגה רוחנית, והשורש הזה נמצא בנו. רק בגלל זה יש הבדל בינינו לאחרים. מי שנמצא בהשגה רוחנית פעם אחת ואחר כך יוצא, נקרא שהוא נמצא ב"גלות". אומות העולם לא נמצאות בגלות. לא הייתה בהן הדרגה הרוחנית ואחר כך שבירה, שעכשיו הן צריכות לתקן. אין להן מה לתקן, כי לא הייתה בהן שבירה. זה הבדל עצום. לכן לא חל עליהן התיקון. רק מי שעבר את המשבר, צריך לתקן את עצמו.
כלפי מטרת הבריאה, אומות העולם לא רעות ולא טובות. בנו הקליפות, בנו כל הרע, מפני שאנחנו נמצאים עכשיו בשבירה. הקליפות נמצאות רק במי שנשבר. הקליפות באות מהתנגשות בין השפעה לקבלה בכלי אחד. כשהאדם רוצה לנצל את האחר, מתוך כלים דהשפעה, שהיו לו פעם ועכשיו הוא הופך אותה לקבלה. לכן עלינו לעשות את התיקונים. עלינו לעלות ולהשתוות למערכת, כמו שהיה פעם. הכול מוטל עלינו, אין לנו מה ללמוד מאחרים.
ואחרי שנגיע לזה, אלה שיצטרפו אלינו, יהיו וודאי איתנו. ואלה שלא יצטרפו, ילמדו מזה, יתכללו בזה. זהו תיקון אח"פ כלפי גלגלתא ועיניים.
כל הבעיה שלנו להבין, שאנחנו לא כמו כולם. ובכל זאת המגמה שלנו היא להיות כמו כולם. אבל לא להיות כמו כולם, זה לא אומר שאנחנו מעליהם, אלא שאנחנו שבורים וחייבים לתקן את עצמנו. זאת אומרת, אין לנו ברירה, אלא לקחת את חוכמת הקבלה, שמסבירה לנו על המצב התקין וללמוד איך להגיע אליו. אך ורק חוכמת הקבלה מטפלת בזה.
לכן, כמו שאומרים ב"זוהר" וכל שאר המקובלים, עכשיו אנחנו צריכים לגלות את חוכמת הקבלה ולהשתמש בה. זה הכול. ואם לא נגיע לשימוש היפה הזה בינינו, ל"ואהבת לרעך כמוך", אנחנו נישאר בגלות. וכמו שאומר בעל הסולם, יבואו צרות ויחייבו אותנו בכל זאת לעשות תיקון.
לכן לא לשים לב לאף אחד שנגד, לאף אחד שלא מבין. אלא להמשיך בהפצת השיטה, שהיא שיטת ההצלה.
האם כל המערכות צריכות להתקיים אצלנו במדינה כמו במדינות אחרות, רק שהיסוד שלהן לא יהיה אגואיסטי אלא אלטרואיסטי?
על זה כתוב, "עולם כמנהגו נוהג". בחיצוניות לא תבחין בהבדל. אם אני נותן לזולת, יכול להיות שאני רוצה ממנו משהו ויכול להיות שאני באמת רוצה שהוא ייהנה. מאין לנו לדעת, אם זה כך או כך?!
אנחנו יכולים להיות בין כל העמים ולהסתדר איתם מצוין. אלא שאצלנו המערכת מבוססת על "ואהבת לרעך כמוך" ואצלם על הצורה הרגילה, האגואיסטית, ולא ניתן להבחין מבחוץ, מה כאן ומה שם. כוונה אי אפשר לראות, היא תלויה רק באדם שעושה את הפעולה.
לכן ניתן לקחת את כל המערכות החיצוניות. הן תעבודנה אצלנו, הן לא תהיינה שונות לגמרי. בחיצוניות יהיו אותן מערכות. התוכן הפנימי במערכות כמו חינוך ותרבות יהיה בוודאי שונה, אבל כל יתר המערכות כמו בנקים למשל, יהיו אותו דבר. אדם לא יבוא לפקיד הבנק, יבקש ממנו כסף, והפקיד יאמר לו: "חיכיתי כל החיים שתבוא סוף סוף לקבל".
המערכות החיצוניות יישארו אותו דבר ממש, כמו הגוף שלנו. האם גוף של מקובל עובד בצורה אחרת? האם אי אפשר להשתיל לו אבר כלשהו מאדם רשע? ואם ישתילו בו לב של חזיר, האם ישתנה בו משהו? מערכת זו מערכת. הכוונה נמצאת מעל החומר ומעל המערכות האנושיות האלו.
למה נאמר "עולם כמנהגו נוהג"? כי הקשר נשאר אותו הקשר. רק כוונה אנחנו צריכים להוסיף, והיא משנה בוודאי את העולם מקצה לקצה. אבל אותן המערכות שבחיצוניות נשארות. לא צריך לשבור שום דבר. זה פלא, איך הכוונה משנה את מהות הפעולה, ומתוך מהות הפעולה מגיע שפע.
צריך עוד לדבר על זה. חסר לנו לראות את העוצמה בשינוי הכוונות: אילו שסתומים אנחנו פותחים, אילו שערים לשפע אנחנו פותחים מלמעלה ודרכנו לכל העולם בהשתוות עם המערכת העליונה. רק בכוונה יש שינוי.
האם צריכים לחכות עד שכל עם ישראל ילמד קבלה?
לא לחכות. בשביל מה לחכות? אנחנו צריכים לעשות כך שכל עם ישראל ילמד קבלה. כי קבלה זה לא סתם לימוד, אלא הוראות התיקון, הוראת השתוות הצורה לטבע. רק בלימוד חוכמת הקבלה יהיה לנו טוב. זה הכול. חוכמת הקבלה היא רשימת פעולות, שאם אדם יעשה אותן, הוא יגיע לכל טוב. הקבלה היא שיטה איך לקבל את כל השפע והטוב, שהבורא הכין ורוצה לתת לנו. שיטת קבלת השפע האינסופי שמחכה לאדם.
האם יכולה לעזור לנו חוקה שמבוססת על כללים של אלטרואיזם?
התיקון הרוחני יכול לבוא רק מלמטה. מהדרגה הפרטית, מהנקודה הפנימית שבכל אחד ואחד. אף אחד לא יכול לחייב בזה את האחר מלמעלה, על ידי איזו חוקה, או משטרה, או משהו. אף אחד לא יכול להתערב בזולת, "אין כפייה ברוחניות". אף אחד לא יודע מה קורה עם השני. התיקון הרוחני יכול להיות רק על ידי חינוך והסברה עד שמגיעים לליבו של אדם, ללא שום הפחדה ומוסר וכן הלאה.
לכן הדרך היא דרך אמת, למרות שהיא קשה. אם נחייב בחוקה או על ידי עוד איזשהו לחץ מלמעלה, רק נרחיק מהאמת ונביא עוד הרבה קלקולים נוספים, רחוקים לגמרי מרוחניות. לכן אסור לנו לעשות איזושהי פעולה. זה גם לא יצליח לנו, מתוך הטבע שלנו, של המרכז להפצת הקבלה. אנחנו יכולים רק לפתוח את הנושא לכולם ושכל אחד יקלוט כמה שיקלוט. אי אפשר אחרת.
האם אין באומות העולם נקודות שבלב שעברו שבירה, הרי יש התכללות בין הכלים?
נכון. יש התכללות כלים בכל העולם. אני מבין שהשאלה לא מגיעה אלינו מהישראלים שברחבי העולם, אלא מהחברים שלנו, התלמידים מקרב אומות העולם.
קודם כל עלינו לדעת כי בימינו כבר אי אפשר להגיד בדיוק על כל אחד ואחד, מי עבר שבירה ומי לא, מי שייך לישראל ומי לא. ישראל של היום, מורכבים מאחד וחצי עד שניים מתוך שנים עשר השבטים. כל שאר עשרת השבטים מפוזרים אי שם ברחבי העולם ואנחנו לא יודעים מי הם ומה הם. אם אנחנו עושים חשבון, אז כנראה שהם כמה מיליארדים, שהתפתחו כמו יתר העמים מאז שברחו מישראל. לכן אנחנו לא יכולים להגיד מי שייך לישראל ומי לא.
אבל בעשרת השבטים יש את אותה נקודת השבירה. ולא זו בלבד, אלא שהם במיוחד התערבבו עם כל האומות. גם בנו יש התבוללות, אבל מה שעשרת השבטים עשו, זה לא יאמן. דווקא דרכם נעשתה ההתערבבות בכל העמים. ועכשיו אנחנו רואים, שיש כאלו מדרום אמריקה, ליד ארץ האש או מהקוטב הצפוני, שפתאום מתגלים בהם הניצוצות האלה, שמרגישים את עצמם. ויתגלו עוד. זה מפני שנקודות השבירה התערבבו עם כל האנושות הבבלית. לא יכול להיות שלא התערבבו.
אם לא הייתה ערבוביה כללית, מוחלטת, לא הייתה נגמרת הגלות. מה מסיים את הגלות? סיומה של התערבבות הכלים דהשפעה שנפלו לתוך כלים דקבלה. עכשיו אפשר להתחיל את התיקון. לכן אין נשמה בעולם, שאין בה ניצוץ דניצוץ כלשהו, חלק דחלק מאותו הכלי, עם אותו מסך, שפעם היה בקדושה. אין דבר כזה. אחרת הגלות לא הייתה מסתיימת. ישראל יצאו לגלות, "כדי לצרף להם נשמות הגויים". זה התהליך.
זה לא שהגענו לאלפיים שנות גלות וגמרנו, הגלות מסתיימת. זה תהליך שנגמר כשמגיע זמנו להסתיים. לכן המקובלים ידעו מראש, מתי הוא מסתיים. כי זה עניין של התערבבות הכלים הרוחניים. המקובלים רואים את זה, בזה הם חיים.
אז אין היום בעולם אדם, שלא מעורב בו הרצון לקבל מהעם הבבלי עם הרצון לקבל מקבוצת אברהם, שנפרדה מהבבלים והלכה בדרך הרוחנית, בניגוד לבבלים שהלכו בדרך הגשמית. בגלות נפגשו הבבלים וקבוצת אברהם והתערבבו ביניהם.
אם היינו רואים את ההיסטוריה הקבלית, את ההיסטוריה של מגלן, קולומבוס ומרקו פולו, היינו מגלים איך כל העניין הזה מסובב רק סביב התכללות הנשמות. זה פלא. ומה שעשה קולומבוס – דווקא הוא היה בראש הדברים. הוא לא ידע למה מכוונים אותו לזה. בעצמו היה מהיהודים.
ההתערבבות נגמרה. היום בכל אחד ואחד יש בוודאי נקודת משבר. ואנחנו הולכים לתקן אותה. אבל בכל זאת, יש נקודה מהתכללות ויש נקודה שהיא השורש של האדם, מעצמו. וכאן ההבדל, גלגלתא עיניים באח"פ או אח"פ בגלגלתא ועיניים. אלה שהנקודה היא מהשורש שלהם, מחויבים, בגלל שזה ביסוד שלהם. הם נפלו מלמעלה ולא קיבלו בזמן שהם נמצאים למטה. עליהם קודם לעלות.
חוץ מזה, לפי עשרת השבטים וההתערבבות שלהם, אנחנו לא יודעים מי שייך לישראל. לכן המקובלים אומרים, שמי שהנקודה שבלב מתעוררת בו, הוא שייך לישראל, הוא נקרא "ישר אל" ולא לפי האמא. מי שיש לו שייכות לישראל לפי האמא, חייב לדאוג להיות שייך לישראל הרוחני. אבל מי שאין לו קשר ישיר, מי שלא מגלה את הקשר הישיר, בכל זאת, ברגע שמתעורר, הוא משתוקק לפי הנקודה שבלב. המפה של התכללות הנשמות היא מַפה מאוד עשירה בכל האופנים שלה.
בכל מקרה עלינו לראות את כל ההיסטוריה, את כל התפתחות האנושות, רק מתוך הצורך לערבב את הנשמות. זו סיבת הגלות, סיבת כל ההתפתחות בנפילת ישראל לגלות. לכן נאמר שלא יצאו בני ישראל לגלות, אלא לצרף בהם נשמות הגויים.
"אלא מה שאני מחדש הוא דבר אחד, כי המה סבורים, אשר סוף כל סוף יבין הצד שכנגד את הסכנה, ואז ירכין ראשו ויקבל את דעתו". אנחנו רואים זאת בחברי כנסת: כל אחד עומד על דעתו וחושב שסוף סוף האחר ישתכנע שהוא צודק, שכדאי ללכת לפי הדעה שלו. כך כל אחד ואחד. לכן ישראל נקראים "עזין שבאומות". שכל אחד עומד על דעתו ולא יכול לזוז ממנה ולא יזוז ממנה אף פעם, וכל פעם יש לכל אחד מהם אשליה, שהאחר בכל זאת יבין שהוא צודק.
השאלה היא האם גם לנו, שלומדים ומפיצים את חוכמת הקבלה, קורה אותו דבר? האם גם אנחנו מחכים שכל העולם יבין, שאנחנו צודקים? אולי גם אנחנו נמצאים באותה האשליה שבסוף הם יבינו, שהם יקבלו מכות ולא תהיה להם ברירה לבוא אלינו וללמוד איתנו את חוכמת הקבלה ונגיע לתיקון. אולי גם אנחנו קובעים את הדעה שלנו ואומרים, "זהו". הרי כולם חושבים שהם לא תקועים בדעתם.
ויש אנשים שלא מתווכחים אלא אומרים: "לכם יש שיטה אחת, ולנו שיטה שנייה". "אתם מביאים כל מיני תירוצים והוכחות ותמיכות משלכם, ואנו משלנו". לכל אחד יש שק שלם של הוכחות שהוא צודק ושק נוסף להוכיח לשני שהוא לא צודק.
אלא שאנחנו, כלומדי חוכמת הקבלה, פועלים לא רק מבחוץ. לכן קודם כל אנחנו צריכים לפעול לא בלחץ, אלא רק להראות מה הדעה שלנו. לא להשליט אותה על האחרים, לא לכפות אותה עליהם ולחייב אותם להאמין בה או לקבל אותה. זה בניגוד לכל יתר השיטות, שרוצות ללכת באכזריות.
דבר נוסף הוא שאנחנו צריכים להראות דוגמה, איך אנחנו בונים את החברה המתוקנת בעינינו, המתקדמת לתיקון, לכיוון שלנו ולא לכיוון שלהם. זה כמו שאברהם בנה את החברה שלו בניגוד לכיוון שהבבלים הלכו בו. זאת אומרת, עלינו להראות לכולם מי אנחנו ולהראות לכולם מה השיטה שלנו. וכך, בלי ללחוץ, במידה שמתגלה בהם הנקודה שבלב, שמתגלה בהם הבנה, רק מתוך רצון פנימי, והבנה פנימית והסכמה פנימית חופשית, הם יצטרפו לדעת מקובלים ויבינו שאין דרך אחרת.
איך אפשר להראות דוגמה אם כל העבודה היא פנימית, ומה שמשתנה זו רק הכוונה?
הם ירגישו. כי את הכוונה הזאת לא רואים והקשר הוא כאילו קשר רגיל. ואם לא די בכך, אז משמיצים אותנו ואומרים שאנחנו כת. אבל מתוך שתהיה להם הרגשה, הם יבינו. מתוך הכישלונות שלהם ומתוך התעוררות הרצון הפנימי שבהם, הם ירגישו שאצלנו האמת ולא יוכלו להתמודד עם זה.
יצבעו אותנו בשחור מלמעלה עד למטה, בכל הדברים, חוץ מדבר אחד: לא תהיה אפשרות להגיד, שאנחנו משקרים, שאנחנו לא שייכים לאמת. הדבר הזה יהיה יותר ויותר ברור. ילכלכו אותנו בכל מיני צורות חיצוניות, אבל כנגד הצורה הפנימית שלנו לא יוכלו להגיד מילה. זה מורגש כבר היום וזה יהיה מורגש יותר ויותר. עד שיפלו. זאת התפתחות הטבע, אין מה לעשות.
"ואני יודע שאפילו נקשור אותם בכפיפה אחת" את כל האגואיסטיים האלו, "בעלי הדעה" כביכול. "לא יוותר אחד לשני כמלא נימא, ושום סכנה לא תפריע למי, מלבצע את שאיפתו.
במשפט אחד, כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת כי אנו בני האידיאה". אנחנו חייבים להיות באיזון, בשלמות עם הטבע הפנימי והחיצוני. ומפני שהיסוד שבנו הוא רוחני, נוכל לאזן את עצמנו רק כשנבנה מערכת רוחנית, בהתקשרות בינינו ועם כל העולם. הבעיה בנו, שאנחנו נכללים משתי הצורות וצריכים לעשות שלום ביניהן.
"ואף אם אנו שקועים במ"ט שערי החומריות", בשבירה הנוכחית. "עם כל זה לא נוותר על האידיאה". אנחנו לא מסוגלים לוותר עליה, כי זה היסוד שלנו. שהיינו בקדושה, אפילו כשנפלנו, זה חי בנו, אנחנו לא מסוגלים להיפטר ממנה. אפילו שנרצה להיות כמו כולם. "ועל כן למטרה הקדושה שלשמו יתברך אנו צריכים". זאת אומרת, לקבוע לעצמנו שזאת המטרה, ולהתחיל להתקרב לכיוונה.
ההתקשרות בינינו זה מה שלימדו אותנו אברהם וכל המקובלים עד רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך".
במאמרים "מתן תורה", "ערבות", "השלום" וגם ב"תלמוד עשר הספירות" וב"פתיחה לחוכמת הקבלה", מוסבר מה זאת מערכת הנשמות ולמה הייתה שבירה. שעד השבירה כל חלקי הרצונות, כל הרצונות היו יחד כמערכת אחת ואחר כך הם נשברו, הקשר ביניהם נשבר. עכשיו אנחנו צריכים לשחזר את הקשר הזה, להביא אותו לתיקון. זאת אומרת, למרות שאנחנו נמצאים בפירוד זה מזה, ביחסים אגואיסטיים, עלינו להביא אותנו ליחסים אלטרואיסטיים בינינו, בין כל הנשמות. ואנחנו צריכים להתחיל לעשות את זה מהמישור שבו אנחנו מרגישים את עצמנו, מהעולם הזה.
ברגע שבונים את הקשר בינינו, ומגלים סוג כלשהו של השפעה אחד לשני, מיד באותו הקשר בינינו אנחנו מרגישים את העולם הרוחני. לא מגלים פתאום שהשמים נפתחים. אלא מגלים את כל הרוחניות, את החיים הרוחניים, הנצחיים, את השלמות. את הבורא האדם מגלה אך ורק במקום התיקון, כשהוא מתקן את הקשר שלו עם האחרים. זה הכול. אין מקום אחר שבו נעשה קלקול, ואין מקום אחר שבו צריכים לעשות תיקון.
כמה שאנחנו שומעים ושומעים, זה לא נקלט. לא נקלט באוזניים, מכל שכן בלב. מפני שצריכים עוד ועוד להרחיב את ההפצה. כי אנחנו לא מסוגלים לקלוט, זה כבד וקשה עלינו. אם יהיו יותר אנשים, שמשתתפים בהרמת המשא הזה, אז יהיה לנו יותר קל לקבל אותו.
לכן אנחנו גיבורים לא באיכות, אלא בכמות. והתיקון בימינו חייב להיות כמותי. עבר זמן התיקון האיכותי. בזמן הגלות היו אלה יחידי סגולה, מקובלים ענקיים. אנחנו צריכים לפעול רק על ידי הפצה, רק על ידי הרחבת חוג המשתתפים בתיקון, או אלה הרוצים באיזושהי צורה להשתתף בזה. על ידי זה נפזר את הנטל הגדול הזה, את העול הגדול הזה שיש לנו, לעבור מקבלה להשפעה ונוכל לשאת אותו על עצמנו. אחרת לא.
לכן בעל הסולם קובע בכל המקומות, שההפצה היא בנפשנו ממש. אין אפשרות אחרת לתקן את עצמנו. ואם תהיה קבוצה קטנה, היא לא תוכל לעשות כלום. זה לא כמו שפעם היו בגלות, והיו כך מתקיימים. אלא אך ורק בהפצת חוכמת הקבלה ברוב עם, נוכל לזכות לגאולה.
אנחנו רואים, עד כמה קשה לנו. אני כבר לא מדבר על אנשים, שבכלל אין להם שייכות, משיכה ודחף לתיקון לכיוון הנכון, אלא אפילו על אלה שכבר נמצאים כאן. כמה תמיכה הם צריכים. אמנם יש קשר בין כל הקבוצות דרך הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט, הם מתקרבים, אבל באילו צעדים איטיים. ובינתיים הצרות עוקבות אחרינו ומתגברות יותר. למה? כי אנחנו חייבים להפיץ עוד ועוד.
אם יצטרפו אלינו עוד כמה מיליונים, לא אלינו פיזית, אלא שידעו ויראו במה תלוי התיקון, באיזה מצב הם נמצאים, מהי מטרת הבריאה, מה שנקרא "מה הטעם בחיינו", אז כל אחד ייקח על עצמו עוד חלק, עוד טיפה. זה כמו שאנחנו מחיים את הגוף המת של הנשמות, של אדם הראשון, קצת כאן וקצת כאן. כמו שאומרים על חולה חסר הכרה שהזיז קצת את הרגליים, את הידיים, נשם קצת בעצמו, נדמה שהעין קצת נפתחת. רואים סימני חיים, התעוררות, התאוששות. פה קצת, שם קצת. זו מערכת אחת. אחד משפיע לשני.
אנחנו צריכים הפצה רחבה, וזה יצליח. ואין לשים לב למתנגדים. הם אותם התאים הפגומים, שנמצאים בתוך הפגם שלהם, בתוך הגוף השבור הזה ולא מסוגלים להבין אחרת. וודאי שהם מתנגדים להיות בריאים – זה הטבע של השבירה, שאדם צריך להתגבר עליו. כמו שאדם מתחיל לרפא מחלה, הוא לוקח פעם אחר פעם תרופה ועדיין לא רואה כלום. רק אחרי זמן מה מתחיל להיות שינוי. לכן לא לשים לב לכל הדברים האלה. כל ההתנהגות וההתנגדות הזו היא לפי הטבע. אנחנו צריכים רק לעשות את העבודה שלנו: אינפוזיה של קבלה בכל האנושות.
מה הכוונה, הפצה כמותית ולא איכותית?
לא מדובר על הפצה לא איכותית, אלא על כך, שבניגוד לימים עברו, שרק יחידי סגולה היו מגיעים לדבקות בבורא, עכשיו אנחנו נמצאים בשלב אחר, בשלב האחרון של הקלקול ותחילת התיקון. שכולם צריכים להגיע לזה, כפי שכתוב, "כולם ידעו אותי מקטן ועד גודלם". ולכן העידן שלנו, הזמן שלנו, הוא התיקון הכללי. בהתאם לזה אנחנו צריכים להתייחס להפצת החוכמה.
לכן בעל הסולם כותב, שאנחנו חייבים לפתוח בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה בקרב העם, שרק בזה תלויה ההצלה שלנו. אין מה לעשות לכל אחד ואחד, אלא קודם כל חייבים לעשות הפצה. זה לגמרי בניגוד למה שהיה נהוג בעבר, כשמקובלים אמרו לא לפתוח את הפה, לשתוק ולעזוב את לימוד החוכמה, כי הוא לא בשבילנו. הגבילו את הלימוד לגיל ארבעים ורק לאחר שאדם מילא את כריסו בש"ס ופוסקים. הם רצו להרחיק את כולם מחוכמת הקבלה. ועכשיו ההפך, עכשיו הם אומרים "תבואו כולם".
השינוי הגדול הזה, שנעשה בסוף הגלות, לא מוכר לאנשים, ולכן הם ממשיכים להתייחס לקלקול, לתיקון ולחוכמת הקבלה כאמצעי לתיקון כמו קודם. נגד הבורות הזאת אנחנו צריכים עוד לעבוד. לשכנע אותם, להסביר להם שהם טועים. אחרת החיים והצרות יחייבו אותם וזאת וודאי שלא הדרך הרצויה. אז אין מה לעשות, אלא להמשיך להפיץ בסבלנות.
בכל הדתות וביהדות בפרט, מדברים מבוקר עד ערב על אהבת הזולת, מה ההבדל בין מה שחוכמת הקבלה אומרת לבין מה שכל העולם אומר?
אין דת, אמונה או פילוסופיה, שלא מדברת על "ואהבת לרעך כמוך". יש אולי כמה מיוחדות שלא, אלא שגם בהן זה מודגש, רק בצורה אחרת. וודאי שכל הפילוסופיות, כל הדתות וכל הקשר בין בני אדם הוא בבירור האם לשנוא את האחרים או לאהוב את האחרים. סך הכול אין יותר מזה: קשר בין בני אדם.
השאלה היא מה ההבדל בין מה שאומרים אלו שמדברים על אהבה ובין מה שאומרת חוכמת הקבלה. ההבדל הוא שכולם מדברים ללא שום יכולת ליישם את דבריהם, כי אין להם כוח רוחני שיכול להתמודד עם טבע האדם. אנחנו רואים את זה לפי כל הניסיונות במשך כל ההיסטוריה. כל אלו שמדברים בצורה היפה ביותר, הם האכזריים מכולם. כך בנצרות כך באיסלם וכך בכל הדתות האחרות.
גם ביהדות זה כך, אמנם לא באותה הצורה, כי ביהדות זה בכל זאת מגיע משבירה לקלקול, אבל אנחנו רואים שהקשר בין חלקי העם, שבור.
התורה שנקראת "תורת בעל הבתים", התורה האגואיסטית, אינה יכולה בצורה רגילה, שטחית לתקן את הרצון לקבל. כשאדם לומד כדי לספור דפי גמרא, הוא לומד כדי לדעת איך לבצע פעולות גופניות, בגוף שלו ולא בלב שלו. הוא לא משפיע על הלב. התורה שהוא לומד, לא משפיעה על הלב שלו. אפשר לראות עד כמה שהיא לא גורמת לתיקון, ולכן זו לא תורה. זאת חוכמה ולא תורה, כי תורה נקראת "האור המחזיר למוטב" והוא חייב להשפיע. אם זה לא משפיע על האדם לתקן אותו, זה לא תורה.
זה ההבדל היחיד שיש בין חוכמת הקבלה לבין יתר החכמות וזה מתייחס גם לתורה שיש לעם ישראל ולהבדיל לכל יתר הדתות.
כמו שמסביר בעל הסולם באות קנ"ה ב"תלמוד עשר הספירות", בהקדמה לתע"ס, ובעוד מקורות, כמו שהאר"י מסביר בהקדמה ל"עץ חיים" ובספר ההקדמות שלו ובשאר ההקדמות, שרק חוכמת הקבלה יכולה להביא לאדם את האור המחזיר למוטב. לכן אין לנו ברירה, רק אותה להפיץ. יבינו או לא יבינו, אין לנו ברירה. עד שיבינו.