מושגי יסוד
התפתחות חוכמת הקבלה לצד התפתחות האגו האנושי
חוכמת הקבלה מגיעה אלינו מתקופה עתיקה מאוד. האדם גילה את החוכמה הזו לפני כארבעת אלפים חמש מאות שנה, בזמן שהאנושות כולה הייתה מכונסת במקום אחד, במסופוטמיה שבבבל העתיקה. שם אנשים התחילו לגלות את בריאת העולם, ואת החוק הכללי של העולם שהוא השפעה, נתינה. יחד עם זאת, ובניגוד לכך, הם התחילו לגלות את האגו שבהם, בכך שרצו להיות כמו אלוהים, כפי שמסופר בסיפור של "מגדל בבל". הם רצו לבנות מגדל כזה ולהיות מעל הכוח הכללי של הטבע. והתפרצות הזו של האגו הרחיקה אותם מחוכמת הקבלה, שהיא חוכמת האיזון עם הטבע.
הטבע הסובב אותנו הוא כולו כדי להשפיע ולתת לנו. אנו נמצאים במרכז העולם הנקרא "העולם הזה". בעולם הזה אנו נמצאים באגו שלנו, שהוא הפוך מתכונת ההשפעה, משום שאנו רוצים רק לקבל ולבלוע לתוכנו. מכאן שאנו והטבע שסביבנו נמצאים בשינוי, בניגוד, הטבע הוא חיובי ואנו שליליים (ראו שרטוט מס' 1).
שרטוט 1
מאותה התקופה של מגדל בבל, האגו של האנושות התחיל להתפתח בצורה ליניארית. כלומר האגו שבאדם התחיל לגדול ולגדול על פני השנים, החל מאלף שנה לאחר תקופת מגדל בבל, אלפיים, שלושת אלפים, ארבעת אלפים שנה, ועד לימינו במאה העשרים ואחת (ראו שרטוט מס' 2). האגו שלנו כיום הוא כל כך גדול, שאנו מבינים, שאנו כבר לא יכולים להסתדר איתו.
שרטוט 2
במהלך השנים, מאז תחילת התפרצות האגו באדם במגדל בבל, התגלתה חוכמת הקבלה כדי להנחות את האדם. האדם גילה אותה כשהוא היה עדיין קרוב לטבע ולמרות שהוא היה אגואיסט, שלילי, והטבע עצמו היה חיובי, הפער ביניהם לא היה כל כך גדול. האדם גילה את חוכמת הקבלה בצורה טבעית, הוא גילה שניתן להסתדר עם הטבע, שהוא יכול לאזן את עצמו עם הטבע.
בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים שכל דבר שאנו מרגישים, חושבים ומבינים, הוא רק לפי השתוות הצורה. מהי השתוות הצורה? אם לדוגמה במקום כלשהו יש לחץ גבוה ובמקום אחר יש לחץ נמוך, אז הטבע משתדל לאזן את הדברים. ואם יש במקום אחד יש לחץ אוויר ובמקום אחר חסר אוויר, אז הרוח מאזנת את לחצי האוויר. דוגמה נוספת היא שאם במקום מסוים יש חוֹם שהוא פלוס, ובמקום אחר קור שהוא מינוס, אז כל הזמן קיימת נטייה כשלהי לסדר ולאזן ביניהם.
כך, בהתאם לאותו חוק האיזון הכללי, אנו תופסים את המציאות. בדומה לאדם הנמצא בתוך קופסה סגורה, שאינו יודע מה קיים מחוצה לו – מה שהוא תופס כנמצא מחוץ לו, זה רק לפי מה שהוא מסוגל לתאר לעצמו מבפנים.
נניח למשל שיש לפנינו מָקלט רדיו, שמחוץ לו קיימים גלי רדיו רבים, איזה מהגלים נצליח לתפוס באמצעות המקלט? אם נסובב את הכפתור של מקלט הרדיו, נייצר בתוך מקלט הרדיו את אותו הגל שאנו רוצים לתפוס מחוץ לנו. אם נייצר בתוך מקלט הרדיו גל בתדר מאה ושלוש מגה הרץ, למשל, נתפוס בדיוק את אותו הגל בתדר מאה ושלוש מגה הרץ, שמחוץ לנו. מחוץ לנו יש עוד גלים רבים מאוד, אבל במקרה הזה לא נתפוס אותם. נהיה מסוגלים לתפוס אותם רק על פי חוק השתוות הצורה שלנו עם הגל שבתוכנו.
כל הטבע נמשך להשתוות, שהכל יהיה שווה, שלא יהיו לחצים, שלא יהיו פערים. בצורה כזו אנו מרגישים את עצמנו בנוח, בטוב. לכן האדם, שהאגו שלו התחיל להתפתח בו, גילה בצורה טבעית שאפשר לאזן את האגו. והחוכמה כיצד לאזן את האגו של האדם, את המצב הפנימי שלו עם העולם החיצון, נקראת "חוכמת הקבלה".
אפשר לתאר זאת כך, יש "אני" ויש "עולם". האדם אינו יודע מה יש מחוץ לו בעולם הזה. הוא יודע רק דבר אחד, שהוא בתוכו יתפוס את מה שקיים מחוץ לו, בהתאם לכמה שהוא יהיה מאוזן עם העולם. בהתאם לחוקים, לתכונות ולהבחנות שמחוץ לו, כך יהיו גם אצלו, בתוכו, אותם חוקים, תכונות והבחנות.
יוצא מכך, שאם כל העולם הוא בנתינה, בהשפעה ואנו להפך – בקבלה, אז עלינו לשנות את עצמנו. ואם נהיה מסוגלים לשנות את עצמנו בדומה לעולם החיצון, אז נהיה איתו באיזון ונרגיש עימו בהשתוות, כך שלא יהיה הבדל בינינו לבין העולם, ונִמצא בהרגשת החיים הנצחיים, השלמים, החופשיים, המלאים .
את ההרגשה הזו הרגישו מספר אנשים באותה הציוויליזציה הקטנה, שהייתה על פני כדור הארץ במקום אחד, במסופוטמיה לפני ארבעת אלפים וחמש מאות שנה. הם גילו את חוכמת הקבלה, שמתארת כיצד האדם יכול לאזן את עצמו עם העולם. הם קראו לה "חוכמת הקבלה", חוכמה המתארת כיצד לקבל את כל מה שיש מבחוץ ולהיות מאוזן עימו.
אבל רק קבוצה קטנה עסקה בחוכמת הקבלה. שאר האנושות רצתה ללכת עם האגו שלה ולבנות כפי שכתוב את "מגדל בבל", שתוכל לרכוש עם האגו שלה את העולם, להתקדם ולנצח, בדיוק כפי שהעולם עדיין חושב, שניתן ללכת עם האגו וכל אחד ואחד יכול לנצח ולרכוש את הכל. לכן "חוכמת הקבלה" נעלמה ונשכחה מהאנשים. האנשים שעסקו בחוכמה זו כתבו ספרים וכל אלפי השנים מתקופת מגדל בבל עד המאה העשרים ואחת, עד זמננו, או אם נדייק יותר עד שנת אלף תשע מאות תשעים וחמש, החוכמה הזו הייתה נסתרת ועסקו בה יחידים בכל דור ודור.
יחידים אלה הצליחו להגיע על ידי השיטה הזו לאיזון עם העולם החיצון. הם הבינו מתוך הספרים, מה הם החוקים, הכוחות והתכונות הקיימים בעולם החיצון ובהתאם לכך כיצד עליהם להשתנות. וכאשר הם שינו את עצמם, הם גילו עד כמה הם מרגישים דברים שונים, שהעולם רחב יותר ושכל החומר שלנו נעשה שקוף כביכול. הם החלו לראות מבעד לחומר את הכוחות, את הנשמות ואת כל מה שקיים. הם ראו זאת ללא שום קשר לזמן, תנועה או מקום. הם עלו מעל לכל ההגבלות שבעולם הזה, ועל כך הם כתבו לנו בספריהם. גם אנחנו, באמצעות הספרים האלה, יכולים להגיע לאותן ההרגשות ולאותו הקיום כפי שהם הגיעו.
"אנחנו", הם אותם האנשים, שאחרי כל ההתקדמות של האנושות במשך השנים עד לימינו, עד למאה העשרים ואחת, מרגישים פתאום שזהו, שעלינו לעצור. כלומר, אנו רואים שאין טעם להתקדם בחיינו כפי שהתקדמנו עד כה, כיוון שהעולם הזה לא מביא לנו שום דבר. הוא לא יכול למלא אותנו. וכל כמה שאנו נמצאים בעולם הזה אנו כבר לא מרגישים, שאנו הולכים ומתפתחים כל הזמן ורוכשים יותר ויותר תענוגים ומילוי.
תענוג מכבה את הרצון
אנשים המגיעים לחוכמת הקבלה, הם אותם האנשים השואלים, "לשם מה אני חי? מה הסיבה, שאני נמצא בעולם הזה? והאם קיימת בכלל האפשרות למלא את עצמי?". הם נמצאים בריקנות ומחפשים היכן מצויים החיים המלאים, איפה התענוג שבו יוכלו למלא את עצמם בדומה לילד קטן שקם בבוקר ועיניו פתוחות לרווחה, משום שהוא רוצה להרגיש את החיים. החיים אינם ממלאים אותם. עדכנו אותנו שגם כאן בצ'ילה, יש אחוז גדול מאוד של אנשים הנמצאים בדיכאון, וכמו כן קיים גל של גירושין וחיפושים, למרות שעל פניו אין לכך סיבות מוצדקות.
תופעות אלה מתגלות בעולם המודרני גם במדינות, שעדיין לא התפתחו כמו ארה"ב, שלכאורה יש בה הכל ואין לה יותר לאן להתפתח. אדם צעיר שרק מתחיל את החיים, שעדיין לא הגיע לכלום, שכל החיים שלו לפניו, כבר לא רוצה את החיים. הוא פונה לסמים, נכנס לדיכאונות, לא רוצה להתחתן ולהוליד ילדים, כל העולם נמאס עליו והוא לא מצפה ממנו למשהו. צעירים רבים מתאבדים.
האנשים שמרגישים כךהם כבר תוצאה מגלגולים קודמים של הנשמות, כי בכל דור ודור אותן הנשמות מתלבשות בגופים וכך הן מתקדמות מדור לדור. גם אנו היינו פעם יחד בדורות הקודמים, ובנינו לעצמנו סוגים שונים של תרבויות וחשבנו שבכך נתקדם ונגיע לחיים טובים. חשבנו שנתקדם בחיים שלנו במשך שבעים שנותינו ושגם הילדים שלנו יתקדמו ויהיו להם חיים טובים יותר משלנו. אולם כיום אנו כבר לא חושבים כך. היום איננו בטוחים שלילדים שלנו יהיה טוב יותר. למעשה זה הדור הראשון, שמתחיל לחשוב ברצינות, שבחיים אין התקדמות לטובה.
לכן בכל העולם מורגש משבר ביחס של האדם לחיים. משבר המתלבש בכל מיני צורות כגון: דפרסיות, סמים, התאבדויות, גירושין, טרור, שנאה בין אחד לאחר, ועוד התפתחויות רבות נוספות. הבעיה היא שהאדם לא מצפה מהחיים שלו לשום דבר טוב. כי בכל משך הגלגולים הללו, כל השנים הרבות שעברו עלינו, שבהן ציפינו וייחלנו שיהיה טוב, הגענו כיום למצב שאנו מבינים ומרגישים, על פי הניסיון הקודם שרכשנו, שנמצא אצלנו בתת הכרה, שטוב יותר לא יהיה.
ההסבר לכך הוא שיש לנו רצון שהוא ה"כלי" שלנו ואם הרצון הזה מתמלא בתענוג, רוצה למלא את עצמו בתענוג, כלומר אם אנו רוצים למלא את עצמנו, אז התענוג נכנס לתוך הכלי, לתוך הרצון וברגע שהתענוג נכנס לתוך הכלי, לתוך הרצון, הוא מנטרל את הרצון. לדוגמה, אני רוצה מאוד לאכול, אני ניגש לאוכל ומתחיל ליהנות ממנו, וממשיך להנות, וממשיך להנות, אולם בהדרגה התענוג שלי פוחת. כלומר אם נצייר זאת בצורה גראפית, אז ככל שהאור שנכנס עמוק יותר לתוך הכלי, הכלי כבה בהדרגה עד שכמעט לא נשאר כלי (ראו שרטוט מס' 3). נמצא, שכל כמה שאני משתדל לחיות ולהרגיש אני פחות חי ופחות מרגיש, כי התענוג והרצון שהוא הכלי נמצאים בשינוי צורה, ולכן הם מנטרלים זה את זה.אנו רואים זאת בכל דבר שקיים בעולם הזה .
שרטוט 3
תענוג שלא נפסק
קיימת רק דוגמה אחת לתענוג שיכול להתקיים ולא להיכבות בו במקום, והיא הרצון של אמא להַנות לילד שלה. ככל שהילד מרגיש שהוא נהנה, כך האימא מרגישה תענוג גדול יותר ממנו. האמא יכולה ליהנות, כי הילד שלה נהנה. כלומר, יש להבדיל בין המקום שאליו נכנס התענוג, לבין מקום הנתינה של נותן התענוג, ובדוגמה שלנו ה"אמא" היא מקום הנתינה (במהלך השיחה נשתמש במילים "אבא" ו"אמא", כי בקבלה משתמשים בשמות אלה). אם כן, הרצון של אמא להַנות לילד שלה הוא דוגמה לאדם, שנותן לשני, בגלל שהוא אוהב את השני, ומשום שהוא נהנה מכך שהשני נהנה. לכן התענוג הזה לא נפסק אצלו (ראו שרטוט מס' 4).
שרטוט 4
על התענוג שלא נפסק אנו יכולים ללמוד רק מהדוגמה של אמא וילד, כי מדובר על תענוג שבא מהטבע. אבל כאשר אנו מדברים על עצמנו, על ה"אני" ועל "העולם", כשאנו רוצים למלא את עצמנו מהעולם, אז משום שאין בנו אהבה כלשהי לעולם, אנו כל הזמן נשארים ריקים.
אותם האנשים, שבמשך הגלגולים הקודמים שלהם גילו שהם לא יכולים למלא את עצמם, הגיעו לעולם הזה לאחר גלגולים רבים מאוד. פעמים רבות כבר היינו יחד בחיים האלה וכל פעם שאנו חיים וצוברים ניסיון מהחיים האלה, אנו עוזבים את העולם ריקים. שוב אנו רוצים למלא את עצמנו, ושוב מתרוקנים, וחוזר חלילה.
ידע הופך לטבע
נשאלת השאלה, מדוע אנו מתים? מדוע בלתי אפשרי לחיות פעם אחת ולהגיע להבנה כיצד להתמלא ולא להתרוקן? התשובה היא שכאשר האדם מת, כל התרשמויותיו מהיֶדע שרכש נכנסות לרשימו, להרגשה הפנימית שלו, לתכונות שלו בגלגול הבא. אדם שמגיע לעולם הזה רץ אחרי תענוגים ורוצה להשיג סוגים שונים של מילויים, לאחר מכן הוא רואה שהוא לא מסוגל וכשהוא מת, כל הניסיון הזה, כל החוכמה, כל הידיעה הזו שהוא רכש במהלך חייו, נכנסים לתכונותיו (ראו שרטוט מס' 5). לכן בגלגול הבא הוא מלכתחילה נולד חכם יותר. כבר בטבע שלו הוא מרגיש את החוכמה ואת הידיעה הזו.
לכן כל דור חכם יותר מקודמו. לדוגמה, ילדים הנולדים היום, אינם יודעים מה זה מחשב, אבל הם מיד מסתדרים איתו. ואילו אני אחרי חמישים שנה לא יודע כיצד להסתדר איתו. הסיבה היא שאלה הן אותן הנשמות, שחיו וקיבלו ידע והידע הפך אצלן לתכונה, לטבע. עתה כשהם באים לעולם, הם פשוט מבינים שכך הוא. כשאני שואל את ילדיי, הם עונים, "אבא, זה כך". ואילו אני צריך לחשוב, מדוע זה כך. אני מרגיש את עצמי מותש מכל מיני חידושים שבעולם הזה, מכיוון שאצלי הכל בתוך השכל, בתוך הידע, ואילו אצל ילדיי זה טבעי.
שרטוט 5
אם כן, במשך גלגולים רבים מאוד, שחיינו ומתנו שוב ושוב, רכשנו ידע רב שהפך אצלנו לתכונה. וכשאנו נולדים היום, אפילו הדור הצעיר כבר לא רוצה לחיות. הוא כבר יודע שהוא לא יוכל לקבל מאומה מהחיים האלו. אנו מסתכלים על הדור הצעיר ואומרים להם "החיים לפניכם, תרוויחו, תצליחו", והם עונים לנו שאין לאן לרוץ, שאין שום דבר בחיים האלה. הם יודעים זאת משום שיש להם כבר בתוך הטבע שלהם את האינפורמציה הזו, את הידיעה הזו. ושום הסבר לא יעזור. הדור הצעיר כבר לא משתוקק כפי שאנו השתוקקנו כשהיינו צעירים.
למי מיועד לימוד חוכמת הקבלה
מכאן מובן מדוע אנשים רבים מרגישים, שאין להם מה לקבל בעולם הזה ושואלים "מה הטעם בחיים?", כפי שכותב בעל הסולם בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ב). "תלמוד עשר הספירות" הוא ספר קשה מאוד להבנה שכתוב בשישה כרכים בני למעלה מאלפיים דפים. בהקדמה לתלמוד עשר הספירות כותב בעל הסולם למי הספר הגדול והעבה הזה מיועד, ואומר שהספר לא מיועד לחכמים או לפרופסורים גדולים וגם לא לצדיקים גדולים או לאנשי דת או פילוסופיה, אלא רק למי שאומר "ריק לי בלב".
ואכן עם השאלה הזו אנשים מגיעים לחוכמת הקבלה. ורק אלה המרגישים בתוכם שהם לא מקבלים מילוי לחייהם משום דבר, נשארים בחוכמת הקבלה, מתקדמים ומגיעים לעולם שונה, לחיים שונים לחלוטין. הם מוצאים את היכולת למלא את עצמם בדברים נצחיים, גדולים מאוד, שלא מהעולם הזה. מכיוון שבמשך כל הגלגולים שעברו בעולם הזה, כבר הרגישו שהם לא יכולים למלא את עצמם. הם אומרים לעצמם "די, עלינו לשנות משהו". וכך הם מגיעים לחוכמת הקבלה.
אנו מגיעים לחוכמת הקבלה באותו האופן שהגיעו הבבלים העתיקים שגילו את החוכמה הזו, כשחיפשו איך למצוא מילוי בטבע, בחיים שלהם. עכשיו אנו נמצאים באותו מצב שהיו הבבלים העתיקים, רק לאחר אלפי שנות התפתחות. גם אנו, באופן טבעי, מתחילים להשתוקק לשיטה איך למלא את עצמנו.
כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי שנמשך למרכז, כך אנו נמשכים לחוכמת הקבלה. בכל מיני יבשות, במדינות שונות, מיליוני אנשים גדולים, קטנים, גברים, נשים, לא חשוב מי ומה, ללא יוצא מן הכלל, במוקדם או במאוחר, נמשכים למקום שממנו הם יכולים למלא את עצמם. והמקום הזה נקראּ "שיטת הקבלה", השיטה איך לקבל, איך למלא את עצמנו במילוי נצחי ושלם.
תפיסת המציאות על פי חוכמת הקבלה
ונשאלת השאלה, כשאדם מגיע לחוכמת הקבלה, כיצד הוא יכול לרכוש אותה? איך יידע מה עליו לעשות, ומדוע היא לא נמצאת בו בצורה טבעית? מדוע עליו ללמוד ולעשות מאמצים לשם כך? במה זה יסייע לו? ומדוע המילוי הזה צריך לבוא לאדם בצורה כזו, דרך השׂכל?
חוכמת הקבלה מסבירה שאנו נמצאים ב"העולם הזה" ואנו, כלומר ה"אני" שבנו, רוצה לקבל את הכול לעצמו (ראו שרטוט מס' 6). בצורה כזו אנו לא מאוזנים – מינוס גדול לעומת העולם שהוא פלוס. ההבדל בינינו גדול מאוד. אנו לא רואים את העולם, אנו מסוגלים לראות רק את עצמנו, וזאת מכיוון שהאגו שלנו מבודֶד אותנו ואנו מרגישים רק את עצמנו .
שרטוט 6
כל אחד ואחד מאיתנו מרגיש את עצמו לפעמים כמי שחי בתוך עצמו. אנחנו לא מבינים את האחר, אלא בתנאי שהאחר חושב ורוצה כמונו. רק אז אנו יכולים להסכים, להבין ולראות את הדברים באותה צורה כמוהו. אולם בפועל אנו לא מרגישים דבר ממה שנמצא מחוץ לנו.
חוכמת הקבלה מסבירה לנו, שאנו מעין קופסה שחורה, המרגישה רק את מה שקורה בתוכה. קיימים בנו חמישה חושים: ראיה, שמיעה, ריח, טעם, ומישוש. אנו לא רואים את מה שקורה בחוץ, רק תופסים את התגובה שלנו לגבי מה שמתרחש מחוץ לנו (ראו שרטוט מס' 7). לדוגמה, באוזן יש לנו את עור התוף ובמידת הלחץ על עור התוף, אנו מסוגלים להרגיש את מה שמחוץ לנו. לאחר מכן הלחץ הזה מגיע לעצבים, לחוטים חשמליים ומשם למוח ואז אנו מתחילים להבין את תמונת המציאות באחורית הראש, כמו במסך קולנוע. אבל שום דבר לא נכנס לתוכנו, אלא הגלים לוחצים לנו על עור התוף. ואם עור התוף שלנו ייפגם, נרגיש שכביכול מחוץ לנו אין דבר. אם העין שלנו תיפגם, לא נרגיש שמחוץ לנו קיים משהו.
שרטוט 7
הכול תלוי בתגובה שלנו, באיזה אופן אנו מגיבים על "משהו" שמתרחש מחוץ לנו. אנו לא תופסים את מה שאכן קיים מחוץ לנו, אלא עד כמה שאנו נמצאים באיזון, ביחס לְמה שקיים בחוץ. ואם היִינו משנים את החושים שלנו, אז מתוך החושים הללו, הייתה לנו תמונת עולם שונה לחלוטין, כדוגמת הראייה של הכלבים או השמיעה של הדולפינים, וכן הלאה.
נמצא, כי האדם חי בתוך עצמו ומשום כך אינו מרגיש היכן הוא נמצא ואינו יכול למלא את עצמו. הוא אינו יודע כיצד למלא את עצמו, ומהו העולם שנמצא מחוץ לו. עליו להגיע למצב שבו הוא מאוזן עם העולם החיצון, כי אם תהיה לאדם יכולת לתפוס בתוכו את כל הגלים הקיימים מחוץ לו, כמו בדוגמה על מקלט הרדיו, אז הוא יתפוס את כל העולם. חוכמת הקבלה מסבירה כיצד לעשות זאת.
לפי חוכמת הקבלה העולם הוא מה שאתה תופס בחושים שלך ולא מה שנמצא מחוץ לך. לכן אם אתה רוצה לתפוס את כל העולם, עליך לדעת איך הוא באמת קיים.
כל העולם הוא סכום של כל הנשמות שהיו קשורות זו לזו כגוף אחד, וכל הנשמות האלה נקראות "אדם". כל הנשמות נמצאות יחד בשיתוף פעולה, אבל אנו נמצאים בהסתר מהמצב הזה, נעתקים ממנו בחושים שלנו ולא רואים אותו. אנו נמצאים כביכול במצב, שבו אנו נפרדים זה מזה. אין בינינו כל קשר, כל אחד נמצא ב"קופסה" שלו, באגו שלו (ראו שרטוט מס' 8).
שרטוט 8
אם כך, הטבע האמיתי הוא הקשר בין כולם והטבע שבנו הוא הפירוד בין כולם. זה נעשה בכוונה כדי שבהתפתחות שלנו במשך אלפי שנים נגיע למצב שבו אנו מיואשים מהחיים ונרגיש שעלינו להחליף את הטבע שלנו מאגו לאהבה, להיות כמו אמא, שאם היא נותנת דרכה לילד שלה, היא כל הזמן מלאה. לאמא יש מילוי כל הזמן, כי בראש ובראשונה היא אוהבת את ילדיה ושנית משום שהיא נותנת להם. צריכים להיות שני משתנים, לאהוב את האחרים ולתת להם, אז נהייה כמו הטבע הכללי. ובמידה שאנו רוכשים תכונה זו, אנו עולים מהעולם הזה לעולם עליון. כלומר אנו מגלים בתוכנו, איפה אנו באמת נמצאים. אנו משנים את הטבע.
חוק האהבה
כתוב שאהבת הזולת היא הכלל הגדול, החוק הכללי של הטבע, החוק שעל פיו הטבע קיים. בדומה לגוף הפיזי שלנו שחי כאשר כל האברים והתאים שלו קשורים זה לזה. אם כל תא בגוף החי לא יחשוב על קיום הגוף, אז הגוף לא יוכל להתקיים.
אנו לא כל כך רואים זאת בדומם, מכיוון שבדומם עובדים רק כוח המשיכה והדחיפה. אבל בצומח ובחי יש תאים רבים בגוף שמתקשרים לאברים השונים שבגוף, כמו למשל המוח, הלב, הכבד וכן הלאה. אלא שכל תא בפני עצמו קיים לפי חוק מיוחד מאוד, כל תא הוא "אגואיסטי". אם נוציא אותו מחוץ לגוף החי ונחקור ונבדוק אילו חוקים קיימים בתוכו, נמצא שהחוקים שלו הם אגואיסטים בלבד. התא סופג לעצמו, חושב על עצמו ויש לו תוכנה כיצד להחזיק את עצמו בחיים, באיזה אופן להתרבות וכיצד להרגיש את עצמו בטוב, בנוח.
אבל כאשר אנו מחזירים את התא הזה חזרה לגוף, כלומר חוקרים אותו לא כפי שהוא פועל לעצמו ומהם החוקים בפנים, בתוכו, אלא איך הוא פועל וקשור לגוף כולו, זה מעניין מאוד. זה פלא. משום שביחס שלו לגוף הוא כולו אלטרואיסטי, כולו בנתינה. הוא מקבל לעצמו רק את המינימום הדרוש לו כדי להתקיים, ואת כל הנותר הוא מספק לגוף, כדי שהגוף יחיה (ראו שרטוט מס' 9). וכך מתנהג כל תא ותא, גם בגוף שלנו. זה חוק, שאם לא כן הגוף לא יוכל להתקיים. אם תא כלשהו מתחיל לקבל יותר ממה שדרוש לו לחיות, הוא הופך לסרטני. הוא אוכל את הסביבה שלו ולאחר מכן מת בעצמו.
שרטוט 9
יוצא מכך, שאפילו בעולם האגואיסטי שלנו, על פי הדוגמה שניתנה קודם לכן, האגו שלנו לא נמצא בגוף הפיזי שלנו וגם לא בדרגת חי, או צומח. כל הדרגות מתקיימות לפי חוק השוואת הצורה לטבע, בנתינה, באיזון לטבע. אמנם בעלי החיים טורפים האחד את השני, אבל היחס שלהם זה לזה הוא לא כדי להזיק לזולת, אלא כך מסודרים חייהם על פי הטבע.
האגו פועל רק בתוך האדם, רק בדרגת המחשבה שלנו, ברצון שלנו, ואילו בגופנו פועלים כל החלקים בהרמוניה, הגוף כולו נמצא ממש באיזון. יש ארבע דרגות: "דומם", "צומח", "חי" ו"מדבר". דרגת החי היא הגוף הפיזי שלנו ודרגת ה"מדבר" היא ה"אדם". בלימוד שלנו לא נשתמש במילה אדם, כי אדם הוא כבר נברא מתוקן. בכל דרגות הטבע אנו מתוקנים, טובים ושלמים ורק בדרגת המדבר, כלומר, ברצון שלנו, במחשבה שלנו, במה שמבדיל אותנו מהחי, כלומר באישיות שלנו, איננו מתוקנים. רק זה האגו של האדם (ראו שרטוט מס' 10). לכן דווקא תכונת ה"אדם" שבאדם, היא האלמנט המקולקל שבטבע, והוא רק צריך לתקן את עצמו.
שרטוט 10
עלינו להבין, שאנו נמצאים במצב דומה לתאים סרטנים בגוף הכללי. אנו חייבים להתנהג כסכום התאים ביחס של אהבה ביניהם, ביחס הנכון זה לזה, שכל אחד יקבל לעצמו רק את המינימום, הנדרש לו כדי לחיות, ואת כל הנותר, את המקסימום, הוא ייתן לסביבתו, לזולת. זה נקרא "חוק האהבה". נתינה לזולת, נקראת "אהבה". למי שאנו אוהבים, אנו רוצים לתת וזה הביטוי של היחס שלנו לזולת.
אם נקיים את חוק האהבה זה עם זה, נהייה כמו הטבע בכל הדרגות ואז נרגיש שאנו נמצאים בעולם אחר לחלוטין. במקום הרצון שלנו לספוג, לקבל לתוך עצמנו ולמעשה לקבל אפס, להישאר ריקים כל הזמן, עלינו להפסיק למלא את עצמנו או לרצות לנסות למלא את עצמנו ולהתמלא רק בתנאי שנוכל להעביר לזולת. בצורה כזו נהיה מלאים. חוכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת.
האדם מרוויח שהוא מעביר לזולת, שדרכו יכול לעבור כל העולם. המקובלים אומרים, שבחוק האהבה נרגיש את ה"עולם העליון" כמצב קיומי גבוה יותר מהחיים אותם אנו מרגישים עכשיו. כאמור, אם האדם רוצה לקבל לעצמו, לא נכנס בו כלום והוא נשאר באפס, בריקנות, במינוס. הוא לא מרגיש את מה שנמצא מחוץ לו ומה שנמצא מחוץ לו, לא נכנס בו כלל. הוא חי רק בתוך עצמו. כדי שהאדם יוכל להעביר דרכו את כל מה שקיים מחוץ לו, עליו להעביר אותו דרכו לאחרים, כי חוק הוא שאם האדם רוצה לקבל לעצמו את המינימום כדי להתקיים ושכל חייו יהיו במקסימום כדי להעביר הלאה, אז הכל עובר דרכו. הוא מרגיש בתוכו את עצמו ואת האחרים כשייכים לו, הוא כביכול חי באחרים, מתוך שהוא מעביר להם את הכול. בצורה כזו אפילו המינימום לא נכנס לתוכו, כי "מינימום" נקרא שהוא מקבל לעצמו את המינימום ולא רוצה יותר.
בחוכמת הקבלה אנו לומדים שבתחילה עלינו לעשות צמצום, לזרוק את התענוג חזרה, לא לקבל כלום ורק לאחר מכן להתחיל לקבל. מגיע תענוג, דוחים אותו ורק לאחר מכן עושים חשבון כמה לקבל ואז מקבלים. החיים שלנו שבהם אנו אפילו לא מקבלים את המינימום אלא רק מתקיימים כבהמות, נקראים ה"עולם הזה". כאשר נתחיל להעביר דרכנו לנשמות האחרות, נקבל את המינימום כדי להתקיים ואת המקסימום נעביר לאחרים. זה נקרא "עולם העליון" (ראו שרטוט מס' 11).
שרטוט 11
העולם העליון שונה מהעולם הזה. בעולם הזה החיים של האדם הם למשוך לעצמו תענוג, לרצות לקבל. בעולם הזה האדם רוצה לקבל, חושב שהוא יקבל ולבסוף רואה שהוא לא מקבל. פעם אחר פעם הוא חושב שיקבל ולא מקבל עד שהוא מתייאש ומת. למעשה הוא נשאר ריק. לעומת זאת בחיים הרוחניים הם כאשר האדם מושך תענוגים וכל פעם מעביר אותם לאחרים. כלומר, ברוחניות הכלי של האדם תמיד זמין להעביר בו וכל פעם מחדש הוא מקבל יותר ויותר חיים, יותר ויותר רצון.
הסיבה שאנו מתים בעולם הזה, היא מכיוון שאנו מתעייפים פיזית מלהתרוקן כל הזמן. ההרגשה בחיים הרוחניים היא הרגשה נצחית, שאנו חיים מעבר לזמן. אדם שמתחיל להעביר לאחרים את המקסימום שבו, מחבר לעצמו את הכלים של האחרים, הוא חי בהם, כפי שאמא חיה בתוך הילד שלה, ואז הוא עולה לדרגת חיות אחרת.אמא היא לא בדיוק הדוגמה לחיים רוחניים, משום שאמא מעבירה בצורה טבעית לילד שלה. אבל אם נעביר דרכנו את הכל לאחרים, נתחיל להרגיש חיים בתוך האחרים ואז נקרא שאנו "עוברים מחסום".
בחיים הרוחניים האדם מתפטר מעצמו כמי שכל הזמן סופג לעצמו, כ"אני" הרוצה לקבל ולנצל את האחרים. כאשר הוא מפסיק לעשות זאת ועובר דרך ה"צמצום" לגישה של נתינה, זה נקרא שהוא "עובר מחסום". אז הוא מתחיל להרגיש את עצמו קיים, שהוא לא לבד ולא ריקן אפילו שאת המינימום הוא לא מקבל. פתאום הוא מתחיל להרגיש שהוא קיים בגוף. כלומר, בִּמקום חיים של תא סרטני אחד כפי שהוא היה כשרצה לקבל לעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו שייך לגוף אחד שלם, נצחי.
זו הרגשה שמעלה את האדם מדרגת חי לדרגה שבה הוא נמצא כ"מדבר", כ"אדם". "אדם" מלשון "דומה" – שווה לבורא. אז האדם חי בדרגה שהוא נצחי ושלם. הוא מעלה את עצמו מעל ההרגשה שהוא חי בגוף להרגשה שהוא חי ברוח. ולכך כולנו נדרשים להגיע.
חוכמת הקבלה מסבירה שעכשיו זה הזמן למימוש וזו הסיבה שהאדם מיואש בעולם הזה, כי כל ההתפתחות שלו מביאה אותו למצב, שהוא חייב להתחיל לממש את "חוק האהבה" לכולם, ועל ידי כך הוא ירגיש חיים נצחיים.
מהו העולם הרוחני
שאלה: אני מבין שהקבלה מאפשרת לנו להכיר את המהות הפנימית שלנו. האם בדרך זו אנו מגיעים להכרה הכללית של העולם מחוץ לנו?
קשה להסביר לאדם, שכל מה שהוא מרגיש מחוץ לו לא קיים, אלא שהוא מתאר את הכל בתוך הדמיון הפנימי שלו. גם תורות קדומות אחרות בעולם מדברות על כך וגם המדענים מגיעים כיום לאותה המסקנה, שאנו לא יודעים מה יש מחוץ לנו. ובכלל לא קיים דבר כזה, "מחוץ לנו". נדמה לנו שקיים משהו מחוץ לנו ולמעשה הכל זה התחושה הפנימית שלנו.
קשה לנו להבין את התפיסה הזאת ובלתי אפשרי לתאר אותה. רק כשמגיעים לזה מבינים. אמנם אנו לומדים על כך, אבל זה הסבר תיאורטי בלבד. אי אפשר להסביר כיצד האדם מרגיש כשהוא נפטר, הוא בסך הכל נפטר מהרגשתו את העולם הזה, אבל האם באמת ההרגשה שלו מתה? אנו רואים גוף מת, כלומר הגוף מת, אבל האם האדם מת? יש קושי להסביר זאת למי שעדיין רחוק מתפיסה זו, איך זה אכן מתרחש.
אבל בהדרגה על ידי הלימוד, האדם מתחיל להרגיש בהרגשה הפנימית שלו, שהכל יחסי מאוד. שכל העולם הזה נראה לו בצורה הזו, משום שכך הוא מתאר אותו בתוכו, בפנים. ואם הוא יהיה כלול מתכונות אחרות, אם הוא ישנה את עצמו מבפנים, אז ההרגשה שלו בפנים תשתנה בהתאם והוא יראה את העולם אחרת.
האם העולם הזה ימשיך להתקיים, עם כל מה שיש בו: הקרובים, המכוניות, הבתים? כל זמן שהאדם חי בגוף שלו, גם העולם הזה יתקיים. ומלבד זאת תהיה גם תוספת לעולם הזה, מה שהוא יכול לתפוס ונמצא מחוץ לחושים שלו, מה שנקרא "העולם הרוחני". האדם ירגיש את שני העולמות עד כדי כך, שהוא יוכל להיפטר מהעולם הזה ומהגוף שלו, כאילו שהוא מוריד בגדים, ויישאר בהרגשה פנימית, עליונה ורחבה יותרהנקראת "העולם הרוחני". וזה נקרא שהאדם עולה לעולם הנצחי, מתחיל להרגיש חיים נצחיים.
לכך עלינו להגיע עכשיו, בזמן שאנו חיים בעולם הזה, בהרגשה הזו שבחמשת החושים. לשם מה עלינו להיות בחמשת החושים האלו, בחיים האלה, בגוף הזה? כדי שדווקא מהמקום הנמוך ביותר בבחירה חופשית, נגיע למקום הגבוה ביותר.
התפתחות מאגו גשמי לאגו רוחני
שאלה: באחד מספרי הקבלה שקראתי כתוב שאנו נמצאים בעולם ה"עשייה", שזה הגוף, ושעלינו לעלות לגוף ה"יצירה", כלפי מעלה. כיצד מתבצע התהליך הזה?
התהליך פשוט ומתבצע על ידי האגו שלנו. אנו נמצאים באגו קטן מאוד וחושבים שאנו אגואיסטים גדולים ושיש לנו משהו גדול לתקן. לאמיתו של דבר, זהו אגו גופני קטן, רצון לתענוגים גופניים קטנים, מין, אוכל, בית, מעט כבוד, מעט כסף.
אדם המתחיל ללמוד קבלה מקבל תוספת אגו כדי לצאת בעזרתה לרוחניות. אם לדוגמה האדם נמצא ברצון לקבל "מינוס אחד", והוא יכול להתגבר על תוספת האגו הזו, אז הוא מגיע ל"פלוס אחד", שנקרא "עולם העשייה". לאחר שרכש את עולם העשייה, הוא מקבל תוספת רצון ל"מינוס שתיים". אם האדם יוכל להתגבר על הרצון הזה ולתקן אותו, כלומר, עם כל האגו שהתגבר בו, הוא יהיה בנתינה, אז יגיע לדרגה "פלוס שתיים", הנקראת "עולם היצירה", וכן הלאה. אם מקבלים רצון לקבל "מינוס שלוש", אז מגיעים לדרגה "פלוס שלוש", הנקראת "עולם הבריאה". בתיקון של רצון לקבל "מינוס ארבע", מגיעים ל"עולם האצילות", וב"מינוס חמש" מגיעים לעולם "פלוס חמש", לעולם "אדם קדמון", סך הכל חמישה עולמות (ראו שרטוט מס' 12).
כאשר גומרים לתקן את הרצון לקבל כולו, במאה אחוז, אז כל העולמות מתחברים יחד ואנו יוצאים ל"עולם אין סוף", שהוא סכום כל העולמות והמדרגות יחד. חמישה עולמות, כפול חמישה פרצופים, כפול חמש ספירות, סך הכל מאה עשרים וחמש מדרגות. כי כל מדרגה, המכונה "מינוס אחד" או "פלוס אחד", גם היא מתחלקת כולה לעשרים וחמש מדרגות קטנות בתוכה.
שרטוט 12
לא נותנים לאדם בבת אחת את דרגת הרצון מינוס אחד, כי הוא לא יוכל להתגבר עליה, אלא נותנים לו אותה בהדרגה, לאט לאט. הדרגות שבתוך כל דרגת רצון, שבהן אנו מתקדמים, מתחלקות ל"עיבור", "יניקה" ו"מוחין". למעשה אנו מתקדמים ועולים על ידי האגו, שגדל אצלנו כל פעם מחדש. לכן השיטה נקראת "חוכמת הקבלה". כלומר, איך לקבל נכון, איך להשתמש באגו בצורה הנכונה, שאם לא כן, לא נוכל לעלות.
לעומת זאת, כל יתר השיטות אומרות לנו למחוק את האגו, לא להשתמש באגו הקטן שיש לנו בעולם הזה ואם יש לנו עוד אגו, אז למחוק אותו לגמרי, להישאר באפס אגו. אבל איך אפשר לעלות עם אפס אגו? באפס אגו אפשר להרגיש שטוב לנו, כי אנחנו כמו מתים, לא רוצים כלום. בצורה כזו האדם אמנם מגיע לנירוונה, כביכול לחיים טובים, הוא לא צריך כלום, נפטר מהבעיות והצרות, אבל הוא לא מתקדם.
אלא שתכלית העולם היא לקדם את האדם, וכיוון שכך אנו לא יכולים להימלט מהתקדמות. הטבע האגואיסטי יחייב אותנו בכל זאת להתקדם כל הזמן. כלומר, כל כמה שהאדם ירצה להיות באפס אגו הוא לא יוכל. לכן כל השיטות תיפולנה בקרוב ותישאר רק השיטה של חוכמת הקבלה. כי האגו, שגדל בנו, לא יותיר לנו כל ברירה אחרת, אלא לדעת איך להשתמש בו נכון.
שאלה: אם אנחנו צריכים להגדיל את האגו, כיצד ניתן להפוך את האגו שגדל מאגואיסטי לאלטרואיסטי?
האגואיזם והאלטרואיזם קשורים בוודאי יחד. זו למעשה כל השיטה, כיצד עלינו לעבוד עם האגו בצורה הנכונה. וזה לא פשוט, כי אנחנו לא סתם אגואיסטים אלא כל ההכרה, ההבנה והתפיסה, כל הרצונות והתוכנות שבמוחי שמפרטות איך לעבד את הנתונים ולהביא אותם לשימוש כלשהו, כולם בנויים בתת ההכרה שלי כך, שעוד לפני שאני מתחיל להעלות אותם לדעת, להכרה שלי, הם כבר אגואיסטיים. גם ילד קטן הוא אגואיסט.
אפילו בתת הכרה, בכל מיני מערכות, באופן שבו אנו מעבדים נתונים על מנת להתחיל לחשוב עליהם, אנו כבר נמצאים באגו. האגו הוא התוכנה שלנו, תוכנת ההפעלה שלנו כמו במחשב. ואת התוכנה הזו איננו יכולים להוציא מעצמנו. איננו יכולים למחוק אותה ולהישאר כמו ברזל ריק, בדומה למחשב שאין בו שום תוכנות והוא רק קופסת מתכת. אנו לא מסוגלים לנהוג כך עם עצמנו. אנו כולנו בנויים כך בפנים ולא יכולים לצאת מעצמנו ולעשות על עצמנו פעולות כלשהן. כיצד בכל זאת האדם מסוגל להחליף לעצמו את התוכנה לתוכנה אחרת ולעשות שדרוג מלא?
לשם כך קיימים ספרי קבלה המסבירים לנו, שאנו נמצאים מתחת למחסום. וכאשר אדם שנמצא מתחת למחסום, קורא בספר קבלה, הוא קורא באיזו חוקיות הוא נמצא בעולם העליון. למעשה הוא לומד בספר כיצד להתנהג בצורה הנכונה בדרגה שבה הוא נמצא בנתינה, באלטרואיזם. הוא קורא על זה ואז קורה דבר מיוחד מאוד, שנקרא "השפעת האור העליון", "השפעת האור מקיף על האדם" (ראו שרטוט מס' 13).
שרטוט 13
המילים בספרי הקבלה אינם מילים סתם. גם עכשיו אנו נמצאים במצב המתוקן, אלא שבחושים שלנו, בהכרה שלנו, אנו לא מזהים ולא מרגישים אותו כמצב המתוקן, אלא מרגישים את עצמנו כמקולקלים. אם אנו רוצים להיות בריאים, מתוקנים, לראות את עצמנו בצורה האמיתית, הנכונה, הטובה, אז אנו מקבלים כוח מהמצב המתוקן שבו אנו כבר נמצאים אבל לא מרגישים. אנו מתחילים להסיר את הערפל ונכללים בתוך המצב המתוקן שלנו.
זאת אומרת, אנו לא עוברים מרחקים בדרך לעולם העליון. גם כעת אנו נמצאים בעולם אין סוף, אלא שאנו נמצאים בערפול, בחוסר הכרה. ואם, כמו שדיברנו על השתוות הצורה עם הטבע, נהייה שווים לטבע, אז נרגיש את המצב המתוקן שלנו. האדם צריך לשנות את כלי הקליטה שלו, את כלי ההרגשה שלו, אז הוא ירגיש שהוא נמצא בעולם ממש אחר. וכמוהו כולם. הכל תלוי בתפיסה שלנו. קשה מאוד להסביר זאת בתחילה. אין ספק שאם הייתי מדבר על הדברים האלה לפני מאתיים שנה, אנשים היו חושבים שאיבדתי את שפיותי.
למעשה אנו מתקנים את כלי הקליטה שלנו, את ההרגשה שלנו. כאשר אנו מסירים מעצמנו הגבלות אגואיסטיות למיניהן, אז אנו מגלים שאנו נמצאים במצב שונה. לכן הסרט " בליפ" זכה להכרה גדולה כל כך. כשראיתי אותו מיד נסעתי להיפגש עם האנשים שהשתתפו בו כדי לדבר איתם, כמי שתופסים שהעולם יכול להיות שונה לחלוטין. אבל מאז עבר זמן רב, נפגשנו עם מדענים ופילוסופים רבים ורבים מהם כבר מסכימים עם התפיסה, שהעולם הוא סך הכל התפיסה המוגבלת שלנו וכאשר התכונות שלנו משתנות, העולם משתנה. העולם הוא סך הכל מה שהאדם מתאר לעצמו.
אהבת אם ואהבה אמיתית
שאלה: איזו דוגמה מהחיים יכולה להיות לנו, הגברים, שאין להם אהבה אימהית, כדי לדעת בוודאות מה זו אהבה, על מנת לגדול במעשינו האלטרואיסטיים, מתוך אותה הוודאות?
האהבה בעולם שלנו היא אהבה אגואיסטית. אם אדם אוהב משהו, זה נקרא שהוא אוהב אובייקט כלשהו או תופעה, שנותנת לו תענוג. אדם שאוהב דגים, אוהב לאכול דגים ולא את הדגים עצמם. אדם שאוהב מוזיקה אוהב את התענוג שהיא גורמת לו כשהוא שומע אותה. זה נקרא שהוא "אוהב". כלומר, בתפיסה שלנו לאהוב משהו או לאהוב מישהו, זה נקרא ליהנות ממנו, למלא את האגו שלנו. גם כאשר אנו אוהבים ילדים, אנו אוהבים אותם, כי בצורה טבעית הם ממלאים את הרצונות שלנו, את החסרונות ליהנות שלנו.
אהבה אמיתית, שלא קיימת בעולם שלנו היא אהבה המתבטאת בנתינה, בנתינה אלטרואיסטית. אני לא נותן לילד שלי משום שאני אוהב אותו, אלא אני נותן לו בגלל שהוא שלי. לילד של השכן אני לא נותן, בגלל שאני לא מרגיש בכך כל תענוג, הוא זר עבורי, אבל את הילד שלי אני מרגיש. לכן זה לא נקרא שאני אוהב את הילד שלי, אלא שאני אוהב את עצמי.
אולם, כאשר מדובר באהבה אמיתית, המשמעות היא נתינה ללא כל הגבלה וללא חזרה אל האדם. כלומר, לתת ללא כל קשר אל עצמי. אני לא חושב אם יהיה לי רע כתוצאה מכך או טוב, אני לא חושב על עצמי, אלא אני חושב איך יהיה טוב למי שאני נותן לו. לכן בתחילה עלי להיפטר מהאגו שלי, שאני לא אעשה איתו כל חשבון וזה נקרא שהאדם עושה על עצמו "צמצום". אני צריך להרגיש את הזולת שנמצא מחוץ לי, להרגיש אותו כמו שאני מרגיש את עצמי ולהתחיל למלא את כל צרכיו, להרגיש את הצרכים שלו כאילו היו שלי. כאשר אני עושה זאת, זה נקרא ש"אני אוהב אותו". לכן "ואהבת לרעך כמוך", הוא כל חוק הטבע, שאנו הפוכים ממנו. למלא את הזולת, באותו האופן שאני כל הזמן חושב ועומד על המשמר כדי למלא את עצמי, זו נקראת "אהבה". ואל האהבה הזו אנו צריכים להגיע.
המצב הזה הפוך מאיתנו מקצה לקצה. לכן רק אם נלמד יחד ונרצה לממש את המצב הזה בינינו, בקבוצה, גם גברים וגם נשים, כך שרצון הזולת יהיה קודם לרצון שלנו; רק אם נאפשר זה לזה לעשות תרגילים כאלה, לעודד את החברים, להבין שהם משתדלים לעבוד עלינו כדי להגיע למצב עליון יותר ושבהשתדלות הזאת אנו עוזרים זה לזה – רק אז נגיע.
אם לא נעשה זאת בקבוצה, נטעה תמיד ונשלה את עצמנו שאנו נמצאים כבר בהשפעה, באהבה. לכן כל הנשמות נפרדו זו מזו ומרגישות את ההפך, שנאה זו לזו ורצון להשתמש בזולת כדי למלא את עצמן, מה שנקרא "אהבה אגואיסטית". זאת כדי להבין איך לחזור למצב המתוקן שבו נהיה מחוברים יחד וכל אחד ירצה למלא את האחר, כמו תאים בגוף חי. בדרגה הגשמית, הבהמית, בדרגת החי, היחס הזה כבר קיים, אבל עלינו לעשות זאת בדרגת המדבר, בדרגת המודעות שלנו. וזה נקרא "חוק האהבה" בדרגה שלנו. בכל יתר הדרגות חוק האהבה קיים, מלבד בדרגת האדם. לזה אנו צריכים עכשיו להגיע, במאה העשרים ואחת, בכל העולם. ואנו הראשונים שמתחילים לעשות זאת.
לכן אני שמח מאוד לפגוש את העם הצ'יליאני, שהוא עם חם מאוד, רגיש מאוד ליחס, לאהבה ופתוח מאוד לאהבה. ודאי שיהיו קשיים גדולים. ברגע שתתחילו לעסוק בקבלה, מיד האגו יתחיל לגדול. לפתע כל אחד ירגיש שהוא לא אוהב את האחר ולא זקוק לאהבה ממנו, הוא לא יבין בשביל מה הוא צריך אותו. הבעיות עוד לפניכם, אלא שבאופי של העם הצ'יליאני יש הכנה לעבודה הזאת, ולכן יש תקווה גדולה שאתם יכולים להצליח במהירות. אני מאחל לכם הצלחה, ואשתדל לעזור.
שאלה: אני רופא כירורג, כשאני עושה ניתוח, אני עושה זאת באהבה רבה, תוך מחשבה שאני נותן את הטוב ביותר למטופל שלי על מנת שיבריא. האם זהו אגואיזם לתועלת עצמי או שאני אכן משפיע אהבה למטופל שלי?
עלינו להבדיל בין העולם הזה לבין העולם הרוחני. כולנו נולדנו בטבע אגואיסטים. אמא שנותנת את חייה לילד שלה ומוכנה למות למענו, שנותנת לו הכל ולא אכפת לה כלל ממה שקורה לה, גם היא אגואיסטית. זה הטבע. אנו לא מזהים זאת ומכבדים מאוד אמא שנותנת הכול לילד שלה, עבורנו זו דוגמה של אהבה, אבל אם לא נותנים לאמא הרגשה שהילד שלה, היא כבר מפסיקה לדאוג לו.
יש אצלנו בפנים תכונות רבות מאוד, שבהן אנו מתקשרים לאחרים. קיים בנו פחד שלא יקרה לנו משהו, אז אנו דואגים לזולת. יש לנו תקווה שאם נדאג לזולת, ידאגו גם לנו, שהכל יהיה טוב בחברה שלנו. שאם לאחרָ יהיה טוב, גם לנו יהיה טוב. אם מישהו חולה, כדאי לנו לעזור לו כדי שאם נהיה חולים, אז יעזרו גם לנו. בתת ההכרה יש לנו כל מיני מערכות שאנו לא מודעים להם ובגללן אנו עושים דברים טובים, כביכול בנתינה לזולת. אבל הכול נעשה בחשבון הרווח שלנו, לפי הגאווה שלנו.
אנשים יכולים למות בגלל אידֵיאה שלהם. כמו ג'ורדנו ברונו, ששרפו אותו, בגלל שאמר כי מה שנראה כתנועה היומית של כדור הארץ בשמים, הוא אשליה הנובעת מסיבובו של כדור הארץ על צירו. האינקוויזיציה דרשה שיכחיש את דבריו שאם לא כן ישרפו אותו, ברונו סרב לחזור בו מהתיאוריות שלו למרות שידע שישרפו אותו. "שישרפו אותי, אני עומד על כך". אנו חושבים שהוא היה אדם מיוחד, אך בסך הכל הוא היה גאוותן. אין לזלזל באנשים שכאלה, בעולם שלנו הם גדולים, ונקראים "גדולי רוח". אבל למעשה זו גאווה, שהאדם מתעקש על האמת שלו, ולא מקבל שום דבר אחר. גם זו צורה של האגו.
ישנם אנשים שהולכים למות בקרב, ולא אכפת להם מהחיים האלה, משום שהאגו שלנו לא שייך לבהמיות, אלא הוא בדרגת האדם, בדרגה העליונה ביותר, בדרגת המודעות. אנו חושבים שהאגו הוא נצחי, כי הוא בא כנגד העולם העליון אלא שהוא רק מקולקל אצלנו, אבל הוא באמת נצחי. לכן יש אנשים שלא אכפת להם למות, רק שידברו עליהם, שיגידו "הוא היה גדול"," ואז האדם מוכן למות. מכיוון שהאגו שלנו הוא נצחי, לכן אנו חושבים על דברים רבים, שאנו עושים מתוך האגו, שהם דברים רוחניים. אנחנו עוד נכיר שהכל לא נכון, שהכל אגואיסטי ואנו חייבים לטפל בזה ולהפוך את זה לנצחי, לשלם. אבל כרופא עליך להמשיך לטפל בחולים בצורה היפה, הנכונה.
מיהו הבורא?
שאלה: מה תפקידו של הבורא בחוכמת הקבלה, בהיפוך הזה של האגו?
לפני הכל נשאלת השאלה האם יש אלוהים? יש האומרים שיש ויש האומרים שאין. אני יכול להאמין לאלו שאומרים שיש אלוהים ואז נקרא שאני מאמין שיש אלוהים. למעשה אני מאמין למי שמספר לי שיש אלוהים. אני יכול גם להאמין לאלה שאומרים שאין אלוהים ואז אני לא מאמין שאין אלוהים, אלא אני מאמין לאנשים שאומרים שאין אלוהים. כלומר, כך או כך, זו בסך הכל אמונה במה שמספרים בני אדם, כי אני בעצמי לא ראיתי. לכן באנושות קיימים שני סוגי אנשים, אלו המאמינים שיש אלוהים ואלו המאמינים שאין. ואף אחד לא יודע את התשובה.
חוכמת הקבלה עונה על השאלה מיהו האלוהים ואומרת שהאלוהים הוא הטבע, כל מה שנמצא בתוכנו ומחוץ לנו. אם נכיר את כל מה שמחוץ לנו על ידי השתוות הצורה, כלומר אם תהיה גם אצלנו תכונת הנתינה והאהבה הקיימת בטבע, אז בתכונה הזאת נכיר את אלוהים. מכאן מובן הכלל "מאהבת הזולת לאהבת הבורא". כתוצאה מאהבתו את האחרים האדם רוכש את תכונת האהבה, ומִמנה מגיע למצב שהוא מרגיש את כל הטבע כולו. וזה נקרא ש"האדם מרגיש את אלוהים". כי כל הטבע, כל מה שקיים, הוא "אלוהים". גם מה שקיים מחוץ למה שהאדם מרגיש הוא אלוהים.
השאלה היא, האם לטבע שאנו מרגישים, יש שכל, רגש, מטרה, מחשבה? האם הוא חשב עלינו קודם וברא אותנו לאיזו מטרה או שהוא טבע סתם? כלומר, השאלה היא באיזו דרגה נמצא האלוהים?
אלוהים נקרא בעברית "בורא". המילה בורא מורכבת משתי מילים "בא" ו"ראה". זאת אומרת, מה שתגלו כקיים מעֶבר לעולם הזה ועד כמה שתגלו אותו, יהיה "בוא וראה" – "בורא". ומה שלא תגלו, לא תגלו.
שרטוט 14
אנו נמצאים בחקירה, בהבנה ובהרגשה תמידית של הטבע. כאשר אנו מתחילים לגלות את הטבע בהשתוות הצורה עימו, כשאנו מתחילים להיות משפיעים ונותנים כמו שהטבע נותן לנו, כשאנו נעשים בתוכנו "פלוס" כמו הטבע (ראו שרטוט מס' 14), אז אנו נעשים כמו אלוהים, דומים לו, שווים לו. כתוצאה מכך אנו מרגישים מיהו ומהו. התפיסה היא תמיד מבפנים, עד כמה שאנו מסוגלים לתפוס. ומה שאנו תופסים לפי מידת התיקון שבנו, לפי האהבה והנתינה, נקרא "אלוהים".
אלוהים זה אהבה, אבל אהבה אלטרואיסטית, נתינה. כל החוק של הטבע הוא נתינה. על הבורא כתוב שהוא "טוב ומטיב", שברא את העולם מפני שהוא אוהב את הנתינה, מתוך אהבה. איך נרגיש את אלוהים? רק על פי השתוות הצורה עימו. לכן אנו לא צריכים להאמין בשום דבר, אלא לשנות את עצמנו, וככל שנהיה מתוקנים, כך נרגיש אותו. זה נקרא שהאדם מגיע לדבקות עם הבורא. "דבקות" נקרא התחברות על פי ההשתוות, על פי ההבנה, דמיון זה לזה. אנו הולכים ומתקרבים עד שאנחנו והבורא נעשים אותו דבר. ממש כאחד. זו המטרה של כל האנושות.
התפתחות ע"י שינויים בתוך האדם
שאלה: איך ייתכן שאם אנו חלק מהבורא ומהבריאה, אנו עושים נזק לעצמנו?
קשה מאוד להסביר זאת. אני עוסק בקבלה משנת 1979 השנה שבה מצאתי את המורה שלי. לפני כן חיפשתי וקראתי ספרים רבים, אבל לא הבנתי איפה אני נמצא. במשך השנים האלו עברתי מצבים רבים, מצבים שעובר כל מי שלומד. לא יתכן שקיים אדם, שלא עבר את מה שעוברים אנשים אחרים שלומדים את חוכמת הקבלה. כולם עוברים את אותם המצבים. בהרגשה הפנימית יש שינויים קטנים, בין הרגשתי לבין הרגשתו של מישהו אחר, אבל השלבים הם אותם השלבים.
לכן אני יודע עד כמה בלתי אפשרי להסביר את המהפך הפנימי שעובר על האדם שלומד את התפתחותו הפנימית, מהדרגה שבה הוא נמצא ועד שהוא מכיר את האלוהים. יש תהפוכות ומהפכות בדרך, וכל פעם זה משהו לא צפוי לחלוטין.
יש חוק שנקרא "אני הויה לא שיניתי". מה זו הוי"ה? מהאור שהוא בחינת שורש, יוצאות ארבע בחינות דאור ישר: בחינה ראשונה, שנייה, שלישית – והבחינה הרביעית, הנקראת "מלכות", שהיא ה"נברא", היא הכלי הגמור (ראו שרטוט מס' 15). כל ההתפתחויות האלה, מלבד האור, נקראות "הוי"ה". ומה זה "אני הוי"ה לא שיניתי"? מה שיש. המצב של בחינה ד' נקרא "אין סוף" ומאז דבר לא השתנה, רק המצב הזה קיים.
שרטוט 15
אחרי המצב שנקרא "מלכות דאין סוף" הכלי מדמיין את עצמו, שהוא נמצא בכל מיני צורות אחרות. הוא עושה צמצום, מגרש את האור, כביכול לא רוצה להרגיש מאום, ואחר כך הוא אומר "לא, אני רוצה לעבוד רק לפי המסך, וכמה שאני יכול לקבל כדי להחזיר, אני מקבל". הכלי מתחיל לשחק עם האור ב125 מנות, שנקראות עולמות או 125 מדרגות, שבהן הוא מקבל ונותן, מקבל ונותן עד שיורד לעולם הזה (ראו שרטוט מס' 16). לאחר מכן בעולם הזה אנו מתפתחים במהלך ההיסטוריה עד המאה העשרים ואחת ומתחילים לעלות חזרה לאין סוף (ראו שרטוט מס' 16).
שרטוט 16
כל הדברים שקרו בכל התהליך הזה, נמצאים כולם בתוכנו, כי בחינה ד' היא למעשה ה"אני". האדם מרגיש את עצמו בעולם אין סוף, ולאחר מכן עוברים עליו בפנים, בתוכו, תהליכים שונים והוא חוזר לאותו עולם אין סוף. בבחינה ד' הוא היה מלא באור, בעולם הזה הוא ריק או מתמלא מעט, אבל תמיד אנו מדברים על מה שקורה באדם, בתוכו.
דברנו על תפיסת המציאות. למדנו שאין שום דבר, אלא מה שאנו מרגישים בפנים. ומה קיים בחוץ? בחוץ כביכול נמצא אור, משהו לא מזוהה. אנו לא יודעים מה זה "בחוץ", אנו רק יודעים שאנו נמצאים בפנים. וככל שאנו נמצאים בהשתוות הצורה עם האור, כך אנו תופסים אותו ומה שאנו תופסים נקרא "האור שבנו". את מה שאנו לא יכולים לתפוס איננו יודעים, כי זה נשאר מחוץ לנו. לתפוס משמעותו שאנו תופסים את התכונות המתוקנות שלנו.
מלכתחילה יש לאדם רצון ליהנות. הרצון ליהנות הזה מחולק ל613 חלקים, רצונות פרטיים. ככל שהאדם יתקן כל רצון שיהיה בנתינה כמו האור, אז בתוך הרצון הזה הוא ירגיש הרגשה כלשהי, הנקראת "אור", האור שבאדם. זה לא האור עצמו, אלא התפעלות שלנו מהאור. כך אנו מרגישים גם כעת, וכך גם בנויים כל המכשירים שאנו בונים.
איך למשל אנחנו יודעים שקיים זרם חשמלי בחוט חשמל? אנחנו מחברים את החוט למכשיר שיש בו אלקטרומגנט והזרם שעובר דרך האלקטרומגנט מזיז מחוג. כלומר כשאנו מודדים זרם אנו לא יודעים מהו זרם עצמו, אנו רק יודעים שיש תזוזה במכשיר שלנו מ"משהו" שעובר דרכו.
בדיוק כך אנו מרגישים, תמיד אנו מרגישים את הכלי שלנו שמשתנה ולא את האור או תופעה כלשהי שנמצאת בחוץ. כך פועלים המכשירים שאנו בונים וכך פועלים כלי הקליטה שלנו שהם המכשירים שלנו. אנו לא יודעים מה זה "מבחוץ", אנו יודעים מהם התדרים החשמליים שעובדים אצלנו בפְנים ומציירים לנו תמונה במוח. אנו רואים תמונה כלשהי בעין ולמעשה לא רואים כלום. חוטי העצבים מעבירים מידע למנגנון של זיכרון והשוואת צורה שמשווה את המידע שהוא מקבל מהעצבים עם הזיכרון וכתוצאה מכך מצטיירת לנו תמונה כלשהי (ראו שרטוט מס' 17). אין כל קשר בין התמונה שאחרי העצבים והזיכרון ואחרי כל המנגנונים שבגופנו לבין מה שנמצא בחוץ. אנו רק לומדים את השינויים שבנו. האדם בתוך עצמו הוא חי.
שרטוט 17
אנו נמצאים רק באין סוף. מה שמשתנה בנו זה רק התחושה הפנימית, ההרגשה הפנימית שלנו. כעת אנו מרגישים את אותו עולם אין סוף, רק בצורה מקולקלת, לפי הקלקול שבנו. התקלקלנו במאה עשרים וחמש מדרגות שהשתלשלו ממעלה למטה. במשך ההיסטוריה שלנו עד זמננו הגענו למצב, שאנו רוצים לשנות את עצמנו. כעת אנו מתחילים לתקן את הקליטה שלנו ובמאה עשרים וחמש מדרגות חוזרים לאותו מצב שבו היינו – למצב שבו אנו נמצאים גם עכשיו – אלא שאנו חוזרים אליו בהדרגה, כמי שאיבדו את ההכרה, מחוסר הכרה להכרה. כך אנו עוברים את המצבים.
עכשיו אנו נמצאים במצב של תחייה. לכן נאמר "אני הוי"ה לא שיניתי". רק התהליך נוצר, ואנו כל הזמן נמצאים באין סוף. אנחנו לא צריכים לשנות את העולם או משהו מחוץ לנו, אלא את עצמנו בלבד. אין זה קל לתפקד כך בקבוצה וכלפי אחרים, תמיד לחשוב שצריכים לשנות רק את עצמנו, אבל כל העולם הוא אין סוף, מתוקן לחלוטין. אנו צריכים לתקן רק את עצמנו. יש לזה השלכות רבות בעבודה שלנו בקבוצה.