לימוד חוכמת הקבלה
כיצד להתכונן לשיעור קבלה
כל אדם שהגיע לקונגרס ומעוניין ללמוד את חוכמת הקבלה צריך להתרכז בשיעורים הנלמדים וגם להרגיש בלב. נקווה שלא תהיינה הפרעות חיצוניות ונוכל לקבל שינוי גדול וטוב מהשיעורים. יש להגיע לכל שיעור רבע שעה לפני השיעור, כפי שאנו נוהגים בקבוצת "בני ברוך". בזמן זה אדם צריך לשבת ולהתרכז, לשאול את עצמו בשביל מה הוא בא, מה יש לו בחיים ומה הוא רוצה מהחיים שלו.
אהבה אינה נמדדת בכך שמוותרים אחד לשני, אלא בעזרה אחד לשני. ומי שמאחר לשיעור מפריע לאחרים במקום לעזור. צריכה להיות אחריות גדולה מאוד, כיצד להשתתף עם האחרים, שהם ייהנו ויתקדמו.
ההתפתחות הרוחנית
אדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, מגיע מפני שהוא מרגיש ריקנות. חייו ריקניים, הוא אינו מרגיש בהם טעם ואינו יודע בשביל מה לחיות. הוא אינו נמצא בדפרסיה, אלא לא נוח לו, הוא מרגיש ריקנות בחייו. לכן כתוב בחוכמת הקבלה, שהתנאי שאדם מגיע ללימוד ומוכן אליו, הוא שמתעוררת בו שאלת "מה הטעם בחיי". כלומר, שבמסגרת העולם הזה, הוא כבר נמצא במצב שמרגיש שאין לו במה למלא את עצמו, אז יש לו דחף כלשהו ליותר מזה. אבל הדחף הזה עדיין אגואיסטי, הוא רוצה למלא את עצמו, להרגיש את עצמו טוב. אין לו רצונות להגיע לעולמות כלשהם. אלו שרוצים להגיע לעולמות כאלו, הולכים בדרך כלל ליוגה, לכל מיני מדיטציות.
ללימוד חוכמת הקבלה מגיע אדם שהוא אגואיסט ורוצה לדעת בשביל מה הוא חי, מה עם החיים שלו, כיצד יוכל להשיג מילוי בחיים שלו. הוא לא מרגיש שיש לו את המילוי הזה. לקבלה מגיעים לאו דווקא אלו שנמשכים למיסטיקה. בדרך כלל מגיעים אנשים רגילים מהשכבה הממוצעת בחברה האנושית. וכשאדם מגיע לחוכמת הקבלה, הוא מגיע עם השאלה האגואיסטית, כיצד יראה משהו טוב בחייו כמו ילד שקם בבוקר וכל העולם לפניו והוא רץ ומגלה את העולם בעיניים פקוחות. כשהיינו ילדים הרגשנו שכדאי לקפוץ מהמיטה ולרוץ, ואילו כעת אנחנו לא רוצים לקום, לא רוצים להתעורר.
עלינו להבין את אלו שיגיעו אלינו ויצטרפו ללימוד. כאשר נסביר להם מהי חוכמת הקבלה, אין כל צורך לדבר על אהבה ועל נתינה, אלא על כך שהאדם ייהנה בצורה שהוא רגיל, כפי שהוא חושב שייהנה. רק לאחר מכן בהדרגה הוא יבין שבלתי אפשרי ליהנות בצורה רגילה כפי שחשב, ושכדי להגיע למשהו שהלב קורא לו מבפנים הוא יצטרך להחליף את כל שיטת החיים שלו.
לכן בחוכמת הקבלה המתחילים נקראים "נשים" ו"ילדים", כיוון שמצד הטבע יש להם פחות כוחות, הם עדיין לא גברים. המילה "גבר" בעברית מקורה במילה התגברות, גבר הוא מי שמתגבר, שבכוחו להתגבר על עצמו, על האגו שלו, על הרצון שלו, על הסבל בחיים. ולאלו שעדיין מתחילים יש להסביר לפי הדרגה שלהם, כמו שמלמדים ילדים, בהדרגה על ידי מתנות ומִשְחַקים. יש להבין הן לגבי עצמנו והן לגבי מתחילים, שזו הדרך ואנחנו מתקדמים בה באיטיות, בהדרגתיות.
בהמשך נדבר עם האדם על המטרה האמיתית, אולם רק במידה שהוא יכול לסבול ולהתמודד עם כוח המחשבה שלו, עם הבירור שלו, במידה שירצה להתקדם בחיים למטרה האמיתית. יכול להיות שהוא לא ירגיש כל כך טוב בדרך, שיהיה לו קשה, אבל אם למען המטרה הוא יוכל לסבול, במידה שיוכל לסבול נפתח לו את המטרה האמיתית, מעט בכל פעם. זה נכון גם להתקדמות שלנו וגם לאלו שבאים ורוצים להצטרף אלינו ללימוד.
חשוב להבין שהאדם הוא שמגלה את הטמון בחוכמת הקבלה – והוא לא מגלה זאת מיד. כשמגיע תלמיד חדש ומתחילים לדבר איתו על בחירה חופשית, שהוא תלוי בחברה, או על תפיסת המציאות, שהוא צריך לשנות את עצמו ואז יראה עולם אחר, הוא לא מרגיש את זה. הדברים עוברים לו ליד האוזן, מסבירים לו וזה לא נתפס. אבל הוא לומד ומתקדם בהדרגה. בהתחלה הוא משתתף בלימוד ובחברה למרות שהוא לא יודע למה, הוא פשוט "נדלק" כמו ילד. ההשתתפות שלו היא ללא הבנה, אפשר לראות שהוא לא יודע לאן הגיע, כי הוא הגיע ללימוד לפי הצורך שבלב והמוח עדיין לא מרגיש, המוח מתחיל להתפתח לפי התפתחות הלב.
חוכמת הקבלה מלמדת אותנו שאם אנחנו רוצים משהו, אז לפי מידת הרצון אנחנו מתחילים לחשוב כיצד להשיג את מבוקשנו. וכיוון שעדיין אין לתלמיד החדש רצון ברור, גדול, מבורר, לכן המוח לא גדל ליד הרצון שלו ללמוד קבלה ולהשתתף בקבוצה. הוא עוד לא יודע בשביל מה הוא נמצא בקבוצה ומה הוא צריך לעשות. הוא פועל כמהופנט. הוא ממשיך כי הוא מרגיש שיש כאן משהו, אבל עדיין אינו מסוגל להסביר מה, ממש כמו ילד.
הוא מתקדם מתוך שהוא משתתף. הוא נמצא בקשר עם האחרים, בקבוצה, באינטרנט, בספרים, וכך הדברים עוברים דרכו. בהדרגה הוא מתחיל לעבור כל מיני שינויים פנימיים. הוא גם לא יודע מאיפה הם באים. לפתע הוא מתחיל להרגיש דחפים כלשהם, החיים נעשים מבולבלים עוד יותר. ההרגשה היא של חושך, של פחות תענוגים והחיים מאירים לו פחות מקודם. על ידי מצבים קיצוניים כאלו שהוא עובר הוא מתקדם. זה לא פשוט לעבור אותם, כי זו מחשבה שמתלבשת בגוף שלנו, שולטת בנו, ואנחנו לא יכולים לעשות מאום.
אם בעבר חשבתי שאתגבר, שאגיע למטרה, כיוון שהיה לי חשוב להשיג משהו בחיים שלי, אחרת אין לי בשביל מה לחיות, אחרת אחיה כבהמה, הרי שברגע שההרגשה בתוכי תשתנה, לכל חוכמות העבר כבר לא יהיה שום כוח, כיוון שאני עובד לפי מה שקיים בי כעת. לכן כתוב שכל יום אדם הוא אדם חדש. כך גם אנחנו מתייחסים לאדם, כל אחד לעצמו ולכל החברים בקבוצה. כי אנחנו פועלים רק לפי מה שמתעורר בנו, אנחנו מופעלים, מישהו מפעיל אותנו מבפנים. ניתן לקרוא לזה רשימות, או אורות שפועלים עלינו, אבל כך אנחנו צריכים להתייחס לאדם.
עלינו לעזוב את מה שהיה בעבר, לשכוח. בכל יום, אם לא בכל רגע, אנו חייבים להתייחס לכולם כפי שהם, בלי לזכור מה שהיה. מדובר על היחסים בקבוצה, על החיים הרוחניים, לא על האנשים ברחוב, לא בעסק, לא בעבודה ולא במשפחה, אלא רק בקבוצה, שבה אנחנו מדברים על תנועות ושינויים רוחניים. כל פעם האדם הוא חדש, משתנה, הוא לא יודע למה ומה, וכך אנחנו צריכים להתייחס אליו.
אם כן, את אדם שמגיע לקבלה ולא יודע למה ומה אנחנו עוזבים במנוחה ולא לוחצים עליו. אנחנו נותנים לו את כל מה שיש עד שהחומר יתחיל לדבר בו, כי בכל הספרים שלנו הוא למעשה לומד על מצביו המתקדמים. הוא נמצא בדרגה רוחנית כלשהי ועל הדרגה הזאת הוא קורא. הוא לא מזהה שהוא קורא על עצמו, אבל למעשה על כך הוא קורא. בדומה לילד שחלומו להיות טייס, הוא קורא ספרים בנושא ומתאר את עצמו כטייס שטס במטוס.
אבל את ספרי קבלה איננו לומדים בצורה כזו, כמו ילד שקורא ספרי טייס, כי בספרי הקבלה מדובר על עולם הפוך, על מצבים שלא נמצאים בדמיוננו, בהרגשתנו, על מצבים שאיננו יכולים לתאר. כשאנו קוראים את ספרי הקבלה איננו יודעים שכתוב בהם עלינו. כתוב בהם על פרצופים, כוחות, פעולות, חשבונות של אור וכלי ורשימות, ומה שהם עושים. האדם שקורא בהם איננו מבין איפה הוא נמצא בין כל הפרצופים והספירות האלה. הוא קורא על האור, על הכלי ועל הרשימות שאולי נמצאים אי שם, על כוחות כלשהם, על המערכת שעובדת, אבל הוא לא מבין כיצד הוא שייך אליהם. בשונה מהילד שקורא על טייס ויודע שמדובר בטייס ורוצה להיות כמוהו, האדם שקורא בספרי קבלה לא מזהה שמדובר עליו.
אבל אין לזה כל חשיבות. אם אנחנו קוראים את הספרים האלו ועושים פעולות נכונות, מלבד הקריאה בספר, בכל מה שניתן לנו, בגוף בעודו בעולם הזה, אז אנחנו מתקדמים. מה מיוחד בקריאה בספר? הספר משפיע על האדם לפי הנכונות שלו לקבל ממנו משהו. ההתקדמות של האדם ברוחניות תלויה בכמה שהוא מסוגל ורוצה להתקדם במשהו, אפילו שהוא לא יודע מהי רוחניות.
לכן האדם לא נברא לבד, אלא נבראו אנשים רבים כדי שנוכל להביע את יחסנו כלפי מספר אנשים, כאילו שאנו נמצאים בעולם הרוחני. כמו ילד המדמיין שהוא טייס ומתאר לעצמו שהוא כבר נמצא במטוס, אוחז בהגה, כך גם אנחנו צריכים לתאר בתוך הקבוצה שלנו מצבים שבהם אנחנו כביכול נמצאים כבר בדרגה הזו שנקראת "רוחניות", ביחס בינינו לבין האחרים בקבוצה. לפי ההתאמצות, לפי המאמץ שנשקיע, תשפיע עלינו אותה המדרגה שבה אנחנו נמצאים גבוה ברוחניות ונתקדם אליה. לכן יש פסוקים רבים שאומרים שהיחס של האדם לאחרים מבטא את הרצון שלו לעלות למעלה – פסוקים כמו "או חברותא או מיתותא" או פסוקים על אהבת חברים כמו "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה" וכן הלאה.
גם על אהבת חברים קשה מאוד לדבר עם המתחילים, כי הם לא יודעים במה מדובר. לכן מכניסים אותם לחברה בהדרגה. מסבירים להם שיש לנו חברה, שטוב לנו יחד, שאנחנו עושים סעודות יחד, פיקניקים, פועלים יחד, וכך נעשה את החיים שלנו טובים יותר. כל אחד אוהב חברה שנמצאת לידו, וחברים שדואגים לו. לכן בתחילת הדרך כדאי להפגין כלפי מתחילים צורה כזו שאיננה מחויבת.
אבל למעשה בכל הפעולות האלו אדם מביע את עצמו במידת מה כלפי המצב הרוחני, ולכן הוא מתקדם. למעשה הוא מתקדם להבנה העקרונית, להבנה המכרעת, שהוא צריך לעבור בתוכו את השינוי, ולא שהעולם ישתנה, שמשהו יתרחש או ייפתח בעולם, כפי שאנחנו מסבירים. אמנם גם אני מסביר שאחרי העולם הזה, אחרי התמונה הזו, נגלה עולמות ודברים נוספים, וכך אכן נִראה, אבל עלינו להבין שמה שנראה לנו שקורה בחוץ הוא תוצאה מכמה שאנחנו נשתנה בפנים.
ככל שנעבוד עמוק יותר עם עצמנו, כך נראה את העולם רחב יותר. כפי שעולמו של ילד הוא קטן, כי יש לו רגש ושכל קטנים. ילד מרגיש טעם מר או מתוק, מה הוא רוצה או לא רוצה, העולם שלו קטן. ככל שהוא מתחיל לעבוד עם עצמו, עם ההרגשה שלו ועם המוח שלו, עם השכל, העולם שלו מתרחב. אדם מפותח רואה את כל האנושות, את כל היקום, הוא חי עם כל היקום. אדם קטן חי בתוך הבית שלו, יש לו בקבוק בירה, תוכנית טלוויזיה, עבודה, והוא לא יודע יותר כלום, העולם שלו קטן.
ככל שאנחנו מתפתחים יותר בפנים, כך נרחיב את העולם מבחוץ. והמהפכה בתוך האדם, היא הנקודה הזו שהוא מרגיש את התלות הזו. שככל שהוא יתפתח בפנים, הוא יפתח את הראיה שלו מבחוץ. זו נקודה חשובה ביותר, היא איננה פשוטה, היא יכולה לבוא לאחר מספר שנים שאדם כבר נמצא בקבלה, לומד, פעיל, ועושה דברים רבים, ומבחוץ הוא כבר יודע לדבר יפה, וחושבים שהוא כבר משהו ויש לו משהו. ואכן רק לאחר מכן הוא מגלה, שכל השינוי צריך להיות בו. הוא אינו שומע את זה, אלא בפנים הוא מתחיל להרגיש, שזה תלוי בו בלבד. הוא מרגיש שבמידה שהוא ישנה בתוכו את היחס שלו לאחרים, העולם ישתנה בעיניו ושאין עולם אחר, אלא מה שהוא ירגיש ביחס שלו.
הדברים אינם פשוטים. יכולים להסכים עם המילים, אבל נדרשת יגיעה רבה כדי שזה יקרה בפנים, בתוך ההרגשה, כעובדה, ומתוך זה אדם יעבוד, שזה ייעשה ה"אני" שלו, התפיסה שלו. החברה מסביבו צריכה להיות מפותחת, להשתדל לרמוז לאדם ולומר לו בצורה עקיפה. להדגים לו כיצד היא פועלת. החברים צריכים להראות לו שהם מוכנים להתחבר ביניהם למען השגת המטרה, שהמטרה חשובה להם, ולמען המטרה הם מוכנים כביכול לאהוב זה את זה. אז האדם יתחיל להתרשם, שאם הוא ישנה את יחסו מבפנים, מיחס אגואיסטי לאלטרואיסטי, בכך הוא ישנה את עצמו, את הכלי שלו, ויגלה בתוך הכלי הזה את העולם הרוחני. והדוגמה צריכה להיות טובה ורכה מאוד, מהחברה.
שום דבר לא נברא לשווא
בדורות הקודמים כאשר האגו היה קטן, חשבו שעל ידי המתת האגו, ניתן יהיה להגיע לשלווה, לחיים טובים. גם כעת אם נסתכל על האנשים ברחוב, נראה כאלה שישנים על הספסל בפארק, לא רוצים לעבוד ולא לעשות מאום. אם אתה אומר לאדם כזה "למה, מה יש לך, לך תעבוד, תתחתן, תהיה לך משפחה, יהיה לך הכל בחיים, בית, רכב, הכל." הוא אומר "בשביל מה אני צריך צרות? מספיק לי מה שיש לי, יש לי ספסל, מישהו ייתן לי לאכול, אני לא רוצה כלום." ואכן ראשו פנוי, הלב לא סובל מכלום, הוא לא דואג לשום דבר, החיים טובים. אפשר לקנא בחוסר הדאגה שלו.
אבל החיים שלנו בנויים כך שאנחנו כל הזמן מתקדמים ואם נרצה או לא אנחנו צריכים להגיע להישגים כלשהם. ולא נשארה לאנושות אפשרות, אלא לדעת כיצד להשתמש באגו. לא למחוק ולא להוריד את האגו, לא להידמות לאותו אדם שמוכן לשכב על הספסל. אלא אין לנו ברירה, ועם האגו הבוער והגדל בנו כל הזמן, עלינו לדעת כיצד דווקא על ידו להגיע לחיים טובים.
וזו בעיה קטנה נוספת בדרך שלנו, בהסברה למתחילים וגם לעצמנו. שכל הרצונות, הדחפים, ההרגלים, כל החינוך שלנו, כל מה שקיבלנו ומה שיש לנו, הכל צריך להיות כפי שהוא. דבר בנו לא נברא לשווא ואנו צריכים את כל הדברים שנמצאים בנו, כדי להגיע למטרה. אדם צריך לראות את עצמו בכל יום, עם כל הדברים הגרועים ביותר שבו, שאיתם הוא צריך להגיע למטרה. לא למחוק דבר ולא להצטער על דבר. וזו גם בעיה, כי אנחנו חושבים, שהיה טוב יותר אם לא היינו כפי שאנו, אילו היינו מוצלחים, חכמים, נקיים יותר, לא עם רצונות גרועים כאלו. ואין זה נכון, אז לא היה קורה מאום. כל אחד צריך בכל רגע לומר לעצמו "מה שיש לי זה טוב, אני רק צריך לדעת מה אני עושה עם זה." וזו גם נקודה פסיכולוגית חשובה מאוד כדי להתקדם למטרה.
הכרת עצמי ע"י לימוד חוכמת הקבלה
אנחנו חושבים שאם נהיה אדיבים, טובים, יפים לאחרים, בצורה חיצונית, מלאכותית, נתקן את עצמנו ואת העולם. אולם כאשר אדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא דווקא הופך להיות גרוע יותר, אגואיסט, תקיף יותר, סובלני פחות. הוא שונא יותר את האחרים, לא סובל אותם. אנשים שנראו לו טובים, לפתע נראים לו מטומטמים ואגואיסטיים. והאדם תמה האם זו נקראת התקדמות ברוחניות, כי הוא מרגיש שהוא נעשה גרוע יותר – אם הוא בכלל מודה בפני עצמו שהוא נעשה גרוע יותר. בדרך כלל הוא חושב שהעולם נעשה גרוע יותר ולא הוא עצמו. רק כאשר האדם מפתח חוש ביקורת, הוא יכול לראות את עצמו, לומר לעצמו, שאכן הוא נעשה אגואיסט, גרוע יותר. בדרך כלל הוא רואה זאת על העולם.
יש לנו בעיה כפולה. ראשית עלינו לראות שלא העולם נעשה רע יותר, אלא שאנחנו נעשינו אגואיסטים יותר ולכן העולם נראה לנו גרוע יותר ואנחנו דוחים אותו יותר. שנית עלינו להבין שכתוצאה מהתפתחות האגו שלנו נעשינו אמנם אגואיסטים יותר, אולם בשימוש בו בצורה נכונה אנו מגיעים למטרה. כי אם לא יהיו לנו רצונות גדולים, אפילו שהם גרועים, לא נגיע לכלום. בדומה לילד, שאם לא יהיה לו אגו להגיע למשהו גדול, הוא לא יגדל. חייב להיות לו רצון חזק. אולם אצלנו, בניגוד לאותו ילד, אנחנו צריכים לעשות היפוך על השימוש ברצון שלנו. אבל הוא צריך להיות גדול, יחד עם שכל גדול.
לכן אנו רואים שלפני שהגענו לקבלה לא היינו אכזרים כל כך ברצונות וחכמים כביכול בניצול האחרים. ופתאום אנו נעשים גרועים יותר, חכמים יותר באגו שלנו. כל זה הכנה ואדם צריך להבין ולהסכים עם זה, שזו ההתפתחות. אבל הוא לא יכול להסכים עם זה, כי זה נגד השכל שלו, הוא עדיין פועל בתוך העולם הזה, בתוך האגו. לכן החברה צריכה להראות לו ברכּוּת, כמו אמא, כמו דרגה עליונה יותר כלפי דרגה תחתונה ממנה, שזה בסדר וטוב שכך הוא מתפתח.
כמה אנחנו שמחים כאשר ילדים קטנים רוצים ודורשים יותר. אנחנו יודעים שזה מפתח אותם. כך אנחנו צריכים ללמוד לסבול זה את זה ולהבין שלכל אחד יש עליות וירידות. זו בעיה בקבוצה אם היא לא מסוגלת לבנות את עצמה בסובלנות כלפי כל אחד. כמו כן עלינו להבין שיכול להיות שאדם לפתע יתפרץ, יזרוק את הכל ויעזוב ולאחר מכן יחזור. וצריך להזכיר לו שהוא יכול לחזור, כיוון שהאגו אולי כבר לא מאפשר לו לחזור. צריך לשחק איתו כמו עם תינוק, לתת לו מקום, לומר לו "בוא, אנחנו צריכים אותך. תבוא, גם אתה זקוק לנו" וכן הלאה. יש להתייחס לאדם עם כל החולשות שלו, כמו שאנחנו מתייחסים לתינוקות. בזה אנחנו מתקנים, משפרים את עצמנו, בזה הקבוצה משתנה ועולה.
מהפכה גדולה היא להבין שהכל תלוי בי ומתוכי אני רואה את העולם, וכפי שאני אשתנה כך אני אראה את השינוי בעולם. מהפכה נוספת היא, להשתמש באגו שלי לטובת ההתפתחות. יש היפוכים רבים מאוד שאדם צריך לעבור בלימוד חוכמת הקבלה, היפוך בתפיסה, בהבנה, בבירור היחס שלו לעצמו, לאחרים, לחיים ולמטרה. הוא צריך לראות את עצמו, גם כקטן וגם כגדול כלפי קטן. הוא לומד כיצד להתייחס לעצמו בדואליות. וזה לא פשוט, זה לוקח זמן רב.
לאחר שאדם מתחיל להרגיש שהשינוי צריך לעבור בו, הוא כבר מתחיל לייחס את כל מה שקורה, כקורה בעבורו. בהדרגה הוא מתחיל להבין, שאם השינוי צריך להיות רק בו, אז כל העולם הוא בשבילו, כל מה שהוא רואה בעולם הם סימנים, כיצד עליו להשתנות ולהתייחס לעולם. העולם הוא כולו טוב, מתוקן, אלא האדם צריך כעת רק לשנות את עצמו, כדי לראות את מה שקורה בחוץ כשלימות.
כאשר הוא מתחיל להתייחס כך לעולם למרות האגו, למרות כל מה שהוא רואה כהפוך ממה שהוא מתכנן, אז הוא מתחיל לגלות מתוך היגיעה שלו שיש קשר של אהבה בין האנשים בעולם, אלא שהוא לא מזוהה בחושים שלנו. הוא מתחיל לגלות שהעולם הוא עולם אין סוף ולא העולם שלנו ורק הוא נמצא כנקודה בתוך העולם הזה, נקודה שחורה, ועליו לשנות את עצמו. הוא צריך להתכלל בכל העולם הזה כנבלע בתוך האהבה הזאת, בקשר הדדי בין כל חלקי הבריאה. כך הוא מתחיל לראות את הכל מסביב.
המעבר לרוחניות
כאשר האדם מוכן לפעול כך, כנגד האגו שלו, נקרא שהוא "עובר מחסום". זו הפעם ראשונה שהוא נכלל בעולם שכולו מלא אור והעולם מאיר לו. הוא נכנס ל"רחם דאמא עילאה". הוא מגלה שסביבו נמצאת ספֵירה גדולה והכל מאיר לו כל הזמן והוא סך הכל נקודה קטנה בפנים, כמו טיפת זרע בתוך הרחם, שמתחילה להתפתח. המצב הזה נקרא בחוכמת הקבלה "עיבור". והאדם שנמצא בו נקרא "עוּבַּר".
הוא מתחיל לגדול. כיצד הוא גדל? הוא מרגיש שהעולם הוא עולם אין סוף ושהוא צריך לבטל את עצמו כלפיו. מה זאת אומרת לבטל? את כל האגו שיש בו, הוא צריך לאזן עם מה שהוא מרגיש מבחוץ. האגו שלו כל הזמן גדל והוא צריך לאזן אותו עם האור, ההשפעה, האהבה. הוא כביכול נמצא נגד האור, עם האגו שלו. מה זה נגד? שהוא רוצה להשתמש באור, לנצל אותו לעצמו. כל פעם הוא צריך להפוך את האגו ולהיות דומה לאותה אהבה שמרגיש. ואם הוא יכול להתגבר על האגו שלו ולהיות דומה למה שמראה לו העולם, זה נקרא "ירחי לידה". תשעה חודשים ברוחניות אלו תשעה חידושים שהאדם עוֹבֶר עד שנולד ברוחניות.
למה "עוּבַּר" נקרא שלא נולד? כי בתשעה החידושים, תשעה השלבים האלו שהאדם עבר, הוא רק נטרל את האגו שלו ונכלל בתוך האהבה. הוא עשה חשבונות כיצד לעשות זאת, עם רצונות ומחשבות למיניהם. זה לא היה פשוט, אבל בגלל שהפעולה שלו הייתה רק להתכלל בתוך האהבה, הוא נקרא "עוּבַּר". הוא רק "מוחק" את האגו שלו, דוחף אותו פנימה כדי להתכלל באהבה. כמו עוּבַּר הנכלל בתוך אמא, שהוא עצמו כביכול לא קיים.
ולאחר מכן הוא נולד. "נולד" פירושו שמתחילים להיראות בתוכו רצונות ויכולות שהוא יכול עימם בדומה למה שהוא מרגיש מבחוץ. אם העולם הגדול אוהב אותו, הוא כבר יכול לא רק להתכלל באותה האהבה, אלא גם להפעיל את עצמו חזרה. הוא לומד כיצד לעשות זאת ממה שהוא מרגיש מבחוץ, והלימוד הזה נקרא שהוא נמצא כילד, זהו "זמן הקטנות".
זמן הקטנות מתחלק כמו בעולם הזה, כי העולם הזה הוא כולו העתקה מהעולם הרוחני. הוא מתחלק לזמן שנקרא "יניקה", שהאדם מקבל מהעליון כוחות, מבחוץ הוא מקבל כוחות, מהאהבה שהוא מרגיש, ואז הוא לומד כיצד להיות כמו העולם, באהבה. לאחר מכן הוא עוזב את שלב היניקה, שנקרא "עשרים וארבעה חודשים", עשרים וארבעה חידושים, עשרים וארבע מדרגות שהוא עובר בשלבים האלו, עד שהוא בן שנתיים.
לאחר מכן הוא נכנס להיות קטן. הוא כבר לא תינוק, אלא קטן. זמן הקטנות הוא עד שלוש עשרה שנה, שלוש עשרה מדרגות, המחולקות לפי האורות שיורדים אלינו מלמעלה בשלושה עשר ערוצים, שלושה עשר שלבים. כשאנחנו נכללים מהאורות האלה ויודעים לעבוד כמותם באותה נתינה, נגמר זמן הקטנות ואנחנו נעשים גדולים. כלומר, עובדים עם כל האגו שלנו בדומה להשפעה, לאור.
כשהאדם כבר נכנס לפעולות האלו, אז החומר שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה, הוא כמו ספר הוראות בשבילו. הוא רואה, מסך ואור, הוא רואה את יחס האור אליו, את ה"אני" שלו, את הרשימות שלו, את הרצונות שלו, כי כל רשימו זה כל הרצונות, כל ה"אני", כל התרי"ג, הצורה שבה נמצאים שש מאות שלושה עשר הרצונות שלו. הוא רואה מה הוא יכול, מה הוא רוצה, היכן הרצון של האדם להיות כמו האור, להתחבר איתו, להתמלא וכן הלאה. הוא מבצע את מה שאנחנו לומדים, את אותן הפעולות מ"תלמוד עשר הספירות", מ"הפתיחה לחוכמת הקבלה", מכל ספרי הקבלה. הוא פוסע ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, ומתקדם.
כאשר אנו לומדים מספרי קבלה לא ידוע לנו מה כתוב בהם, בדומה לילד שקורא בספר כיצד להיות טייס, בשבילו זהו דמיון. אבל כשהוא מתבגר ולומד לטוס, אז יש לו ספר הוראות אמיתי. כך גם אנחנו, כאשר נפתח את אותם ספרי קבלה לאחר מכן, כאשר נגדל ויהיו לנו כלים פנימיים, מסַכים, אנחנו נראה את הרצונות שלנו ואת האורות שמחוצה לנו. אנחנו נראה את הספר הזה כספר הוראות, מה לעשות, באילו שלבים אנו יכולים להתקדם, עד שנגיע לעולם אין סוף.
מיתה רוחנית
עד שאנחנו מגיעים לעולם אין סוף כולו, במלואו, כשאנחנו עוברים ממדרגה למדרגה, אנחנו חייבים כל פעם ליפול ולאבד את כל הרוחניות. נניח שאנחנו נמצאים ברמה של העולם הזה, קיבלנו אגו, עלינו על ידו ונכנסנו לעולם עליון, הגענו למדרגה כלשהי שנקרא לה "פלוס אחד" (ראו שרטוט מס' 1). לאחר מכן בא אגו חדש, גדול יותר, "מינוס שתיים". ואני חייב ליפול לתוך האגו הזה, עד דרגת מינוס שתיים, להיות בה עד שאני מגלה שזה רע, ואז מהכרת הרע אני עולה לדרגה פלוס שתיים רוחנית. המצב של הירידה, הנפילה, נקרא "מיתה רוחנית" (ראו שרטוט מס' 1).
"מיתה רוחנית" משמעותה שאדם מאבד את כל הרוחניות, ויורד לגשמיות בלבד. ולאחר מכן הוא יורד עוד ושוב עולה יותר, וחוזר חלילה. ב"זוהר" מסופר על רבי שמעון שכתב את ספר ה"זוהר", שהוא היה צריך לעלות לעולם אין סוף, לדרגה מאה עשרים וחמש, מהדרגה הקודמת שלו. מדרגה מאה עשרים וארבע הוא נפל לחלוטין לדרגה מאוד נמוכה (ראו שרטוט מס' 1), שנקראת "שמעון מן השוק". גם בדרגות הקודמות ואפילו בדרגה שלפני האחרונה, הוא איבד את כל הרוחניות, כדי לעלות ממנה לדרגת אין סוף.
שרטוט 1
זהו הצורך שבעולם הזה, שנקרא "גשמיות", שאדם לא נמצא ברוחניות. הוא נמצא בעולם הזה בלבד, יש לו רק חיים גשמיים, ודווקא מהחיים האלה הוא יכול לקבוע, שהוא רוצה רוחניות, רוצה לעלות, רוצה לוותר על כל מה שיש ולהגיע לרוחניות. לכן דווקא בכך שאנחנו נופלים כל פעם לתוך האגו וכל פעם יכולים לעלות ושוב ליפול ושוב לעלות וחוזר חלילה, יש לנו בחירה חופשית.
בדומה לזרע שזורעים באדמה ובמקום שיצמח הוא נרקב תחילה ונעלם לגמרי. לאחר שהוא נעלם מהצורה הקודמת שלו נשאר רק המידע עליו, מה הוא. רק לאחר שהוא מת, מוות רוחני, מוות מהצורה הקודמת, כשנשארת הידיעה על המצב הקודם, אז מתחיל משהו חדש. כלומר, אנחנו צריכים כל פעם לאבד את הצורה הקודמת, ולקבל צורה חדשה.
גם את זה אנחנו צריכים לקחת בחשבון. לכן אנחנו אומרים, שבכל פעם שאדם עולה ממצב למצב ומתקדם, באמצע התהליך הוא כמו מת. לכן בכל פעם זהו אדם חדש. אל תתייחס אלי היום כמו אתמול, אתה חייב להתייחס אלי בצורה אחרת, כי אני חדש היום. וקשה לנו מאוד להתרגל לכך ולהתייחס בצורה כזאת.
חשוב להבין שמדובר רק על היחס בתוך הקבוצה, על היחס הרוחני של איש כלפי רעהו. אם אנחנו נמצאים רק בעולם הגשמי, זהו משהו אחר, כיוון שבו האגו פועל כל הזמן מבלי להשתנות, אנחנו לא יוצאים מהאגו לרוחניות ולאחר מכן לגשמיות, וחוזר חלילה. אין לנו את התנועות האלה, להיות גרעין, להירקב, להניב פירות, לאחר מכן גרעיני הפרי, נכנסים שוב מתחת לאדמה, נרקבים, ושוב נותנים עצים חדשים. אין לנו דבר כזה. אם אנחנו רק בתוך העולם הזה, אנחנו מתייחסים לאדם כרגיל, וזוכרים גם מה היה איתו בעבר.
אולם ברוחניות, שבה אנחנו רוצים לקבוע את היחס שלנו בקבוצה בצורה אחרת, אז כל יום זו קבוצה חדשה, אנשים חדשים, כולם שונים. כך אני חייב להתייחס לכל אחד. ולמען האמת, לא בכל יום, כי יום קיים רק בעולם הזה, כיום ולילה לפי זריחת השמש ושקיעתה, לפי מחוגי השעון, אלא כל רגע בחיים אדם עובר את השינויים והוא חדש.
משחק – מעבר למדרגה הבאה
אבל כיצד אדם שנמצא בחיים שלנו, בחיים הגשמיים, שנפל לתוך החיים האלו, יכול לעלות, להתקרב לרוחניות? כיצד יידע מה זה? לכן יש לו בעולם הזה דגם של העולם הרוחני. כמו ילד שמשחק במטוס, וחושב שהוא טס, הוא מתאר לעצמו מה זה לטוס. ועל ידי המשחקים האלה ילדים מתפתחים ונעשים חכמים גדולים. ומשחק הוא דבר רציני מאוד, אנשים חכמים, פסיכולוגים, עובדים על משחקים כדי להגיש לילדים דברים כאלו, שבאמצעותם הם יתפתחו. אם לא נחנך את הילדים, הם יגדלו כמו חיות. קיימות דוגמהות כאלה, על ילד שנמצא ביער, וכיוון שגדל עם חיות, הוא כבר לא יכול להיות בן אדם בחברה. זאת אומרת המשחקים, שהם כביכול דברים פשוטים, הם שמפתחים אותנו. הם דגמים של העולם הגדול.
כאשר בקרתי אצל בני בקנדה, ראיתי את הנכדה שלי משחקת עם כלי מטבח שונים, ואילו הנכד שיחק עם תחנת רכבת, ודברים כגון אלו. כל אחד עם המשחקים שלו, כדי לפתח את עצמו. ואיפה אנחנו, איפה המשחק שלנו? כיצד אנחנו יכולים להתפתח, על ידי מה? כאשר עשיתי את המבחנים לפני הדוקטורט בפילוסופיה הייתה לי שאלה על החשיבות שבמשחק. זהו נושא פילוסופי עמוק מאוד. החשיבות היא שמשחק זו צורת ההתפתחות של הטבע.
כאשר אני נמצא במדרגה מסוימת, וצריך לעלות למדרגה גבוהה יותר, כיצד אדע לעלות, מה זה נקרא "לעלות", כיצד אני יכול לזהות מראש דבר שאני לא נמצא בו, כיצד אני יכול לתאר לעצמי, עם השכל שלי, עם המוח שלי, עם הרגש שלי, מה זה נקרא מדרגה גבוהה ממני? הרי זה משהו שנעלם ממני, שלא נמצא. איננו יכולים להסביר לילד מה זה נקרא להיות אדם גדול. אלא אנחנו יכולים רק לתאר לו, לצייר לו תמונה, מה בערך נקרא מדרגה גדולה יותר. והדגם הזה של מדרגה גדולה יותר, נקרא "משחק" (ראו שרטוט מס' 2). כאשר ה"אני", שנמצא במדרגה קטנה, משחק כאילו אני נמצא כבר במדרגה הגדולה. זה כאילו, זה לא רציני, לכן זה נקרא "משחק".
שרטוט 2
כאשר אנחנו מתעמקים בטבע ובודקים אנחנו רואים כיצד גדלים הגוף, התאים, ובכלל כל דבר שמתפתח, אנחנו רואים גם בטבע, שכל צורה, לא חשוב איזו, גם התא הפשוט ביותר ואפילו האמבה, שרוצה להתפתח לדבר גדול יותר, צריכה לתאר את הדבר הזה בתוכה, כדגם, ולאחר מכן היא מגיעה לביצוע. כלומר, משחק הוא לא סתם משחק, הוא לא משהו זול. משחק זה כיצד אני במצב שלי, בונה דגם של המצב המתקדם, ועל ידי זה מתקדם ועולה לדרגה הבאה.
לכן כתוב בקבלה, שהבורא, הכוח העליון, יושב ומשחק עם הבריות. כיצד הוא מְשַחֶק? הוא מוריד לנו דברים קטנים, במילים רכות, במשחקים, בדגמים קטנים, שעל ידי זה נלמד ונהיה כמוהו. וזה נקרא "מִשְחָק". זהו דבר גבוה מאוד, שכתוב "הקב"ה יושב ומשחק עם לוויתן". לוויתן הוא כל הרצון לקבל, כיצד לתקן אותו, ולעלות לדרגה שלו.
ולאחר שאנחנו יודעים שהמשחק, הדגם שאנו צריכים לבנות, הוא האמצעי להגיע לדרגה גבוהה יותר, השאלה היא מהו הדגם שאנו בונים בתוכנו, שבאמצעותו נגיע לדרגה גבוהה יותר? מכאן אנחנו גם יכולים להבין מדוע העולם שלנו בנוי כהעתקה מהעולם הרוחני.
סביבה רוחנית
מה שקיים בעולם הרוחני קיים במדויק בעולם שלנו ועלינו לבנות בחברה שלנו, בכל האנושות, אותו דגם של כלי אחד שקיים בעולם הרוחני. שנהיה כולנו יחד, כפי שהבורא ברא, רק כלי אחד, בחינה ד', מלכות – כלי אחד, שמקבל את כל האור בתוכו, כדי להשפיע לבורא. אם נייחד את עצמנו כך, כיוון שבעולם הזה אנחנו אגואיסטיים, אם נתייחס זה לזה כמו תאים בגוף אחד, אז נעשה בעולם הזה דגם כמו הנשמה או האדם שנמצא בעולם העליון. הוא נקרא "אדם" כיוון שהוא דומה לבורא.
בקבוצה הקטנה שלנו, אנחנו בונים את הדגם הקטן. ואם הוא יהיה דומה לכלי הגדול שבעולם הרוחני, עד כמה שנבנה אותו מדויק יותר, בכמות ובאיכות, זה נקרא שאנחנו "עולים במדרגות". לכן אנחנו נמצאים כל הזמן בעולם הזה עם הקבוצה, ועם כל האנושות. וככל שנוכל לצרף לעצמנו יותר אנשים, וככל שנהיה מסוגלים יותר להתגבר על עצמנו, אז נהיה דומים יותר ויותר לכלי אחד. מידות ההידמות לכלי הזה, נקראות "מדרגות". ואני מדמה את עצמי עם הקבוצה שלי לכלי שבעולם הרוחני באחוז אחד או במאה אחוז (ראו שרטוט מס' 3).
שרטוט 3
אבל עד שלא גמרתי להידמות בעולם הזה, עם כל האנושות, לכלי הרוחני, האחד, הגדול שהבורא ברא, שנקרא "עולם אין סוף", לא גמרתי את העבודה. אני חייב להיות בעולם הזה, בדגם הזה, גם למטה ממחסום, בהרגשות הגופניות שלי, בגוף שלי – ובנשמה שלי אני בעולם הרוחני. זהו המשחק של הבורא עם הנבראים, שעל ידי המשחק הזה אנחנו נעשים כמוהו. מתוך זה אנחנו צריכים כבר להבין, מה צריכה להיות הקבוצה, אילו תנאים צריכים להיות בקבוצה, כמה חשובה ההפצה. כיוון שאם אנחנו מגדילים את כמות האנשים שמצטרפים, אז זה עוזר לנו לעלות ממדרגה למדרגה. וכן הלאה.
לכן צריכים שני דברים בעלייה ממדרגה למדרגה, כמות ואיכות. שהקבוצה תהיה גדולה יותר ואיכותית יותר. לכן צריכים להתפשט גם ברוחב וגם בלימוד, גם בעבודה בין איש לרעהו. להגיע לאיחוד גדול יותר, שיהיו כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד". זהו התנאי שהאור העליון יכנס לתוך הכלי, לפי חוק השתוות הצורה.
כל פעם כשאנחנו מאבדים את הרוחניות ונופלים לעולם הזה והקבוצה כלל לא נראית לנו מושכת והחברים פשוטים ולא מבינים כלום ושום דבר לא מושך ברוחניות, ואנו נמצאים בגשמיות ומיואשים מהכל ושום דבר לא יוצא, עלינו לזכור שאלו סימנים, שאיבדנו את המדרגה הרוחנית הקודמת, כדי לעלות.
כיצד עולים? כיצד מתגברים אם אנחנו "מתים" כמו גרעין שנרקב באדמה, איזה כוח יש לנו לקום בעצמנו? רק הסביבה תיתן לנו את הכוח. הגרעין נמצא בתוך האדמה, שבה יש לחות, מים, כוח האדמה שנותן לו מינרלים. רק מה שבא מבחוץ, עוזר לגרעין להתפתח. אחרת הוא יירקב ולא יישאר ממנו כלום. לא ייצא ניצן חדש. לכן חשובה לנו הסביבה. דווקא בזמן שאנחנו מתים ונופלים לחיים הגשמיים, חשובה לנו הקבוצה. אם היא תהיה לידי, אז אני אתחיל לקום מהר, לקבל מהם חיים, דוגמה. הם מחזיקים אותי.
ולכן התנאי לעשיית כלי רוחני, נקרא "ערבות", שכל איש דואג לרעהו. כשהחבר לא בכוחות, דווקא אז יש לי הזדמנות להראות לו את האהבה שלי. כמו גדול כלפי הקטן, כלפי הילד. אנחנו מוסיפים את הכוחות שלנו לילד ובגלל זה הוא יכול לחיות. אם לא היינו דואגים לילדים הם היו מתים. כך אדם שעובר ממדרגה למדרגה. לכן אם לא נבנה קבוצה סביבנו, גם לא נקבל ירידות גדולות. כי אנחנו לא מוכנים, לא בנינו לעצמנו סביבה שבה אנחנו יכולים להתפתח, להגיע למדרגה גבוהה יותר.
זאת אומרת, אני לא צריך לדאוג לעצמי, אני צריך לדאוג לסביבה שלי. וזה מה שבעל הסולם כותב במאמר "בחירה חופשית". הבוחר בסביבה חזקה יותר כל פעם, על ידה הוא מתקדם. אחרת, אם אין לו תנאים סביבתיים שיתקדם, אז הוא יירקב, לכן אפילו לא נותנים לו ירידה כדי שיעלה לדרגה עליונה יותר. מכאן אנחנו יכולים להוציא את כל החוקים שצריכים להיות בקבוצה שלנו. והכל נובע מרוחניות, זה לא שבא לי לעשות כך.
ההבדל בין שיטת הקבלה לשאר השיטות
שאלה: אדם שלא גומר את העבודה של ההשתוות וחייב להישאר בעולם הזה, האם זוהי קארמה? ולמה אדם שעבד ברוחניות והשקיע בזאת מאמץ יורד, נופל?
המילה קארמה לא קיימת בקבלה. .
תורות ושיטות אחרותבנויות כולן על דיכוי הרצון, על דיכוי האגו. לא לפתח את האגו, אלא להרוס אותו ככל האפשר. לאכול פחות, לשתות פחות, אפילו לנשום פחות. לחשוב פחות, לחשוב רק על מחשבה אחת. האדם מצמצם את עצמו עד כדי כך, שהוא כביכול לא קיים ואז הוא מרגיש את עצמו כאילו לא קיים, טוב לו. האגו שלו לא רוצה דברים גדולים, הוא לא צריך לרוץ לדברים גדולים. הוא יושב בתנוחת "לוטוס", חושב על מחשבה אחת, כמעט ולא נושם, כמעט ולא אוכל, לא צריך כלום. ודאי שטוב לו. יש הקוראים לזה "נירוונה", אבל למעשה הוא הוריד את עצמו מדרגת האדם, הגדול, החושב, הרוצה את כל היקום, לדרגת צמח.
שיטת הקבלה שונה לחלוטין. היא גורסת שדיכוי הרצון הוא נגד ההתפתחות שלנו. אנחנו צריכים להתפתח, לבלוע את כל היקום, את כל העולמות שנבראו בשבילנו ולא להיות כצמח בחיים שלנו. לכן כל התורות האחרות, כולל הדתות, הן הפוכות לחלוטין מחוכמת הקבלה. כיוון שהן כולן מדברות על "תרצה פחות, תהיה קטן, תהיה טוב לאחרים, תהיה ילד טוב ויהיה לך טוב". נכון שיהיה לך טוב, אבל זו לא דרגת התפתחות. בכל זאת אדם לא מסוגל לעשות זאת לאורך זמן, כי הרצון לקבל שבו כל הזמן מתפתח. אם לפני מאה או מאתיים שנה עוד היינו יכולים לעשות על עצמנו תיקונים כאלה, דיכויים, היום כבר איננו מסוגלים.
אנשים רבים עדיין רצים להודו או למקומות אחרים, בחיפוש אחר כל המיסטיקות האלו. אבל עכשיו הזמן שהכל כבר מגיע לפשיטת רגל. האדם עם הרצון הגדול שלו כבר רואה שבשיטות אלו הוא לא יכול למלא את עצמו, אז הוא עוזב אותן. אמנם עדיין מבלבלים אותו, אבל רק עד שהרצון לקבל שלו יגדל מעט יותר, אז כל המנהיגים הרוחניים למיניהם לא יוכלו לבלבל אותו.
ואז כשהאדם יישאר ריק עם רצון גדול, עם ייאוש גדול ולא יהיה לו דבר, אז הוא יגיע לקבלה. לכן אני שמח מאוד על כל אלו שעדיין מגיעים לכל השיטות האחרות. אני שמח ששיטות אלה מתפתחות, כי ככל שהן תתפתחנה יותר, האדם יראה מהר יותר שהן אינן ממלאות אותו. אני מדבר עם נציגים של שיטות אחרות, הם מסבירים לי ואני מסביר להם, כך אנחנו יכולים להבין זה את זה. מתוך זה אני מבין את השוני והקשר שיכול להיות בצורה כלשהי. אבל אני לא מומחה בהן.
ולגבי אדם שנמצא בתהליך הרוחני הייתי מביא כדוגמה לתהליך את אותן התמונות שבכל אחד מחלקיהן אפשר לראות את התמונה כולה. כשאנחנו מתקרבים למשהו, תחילה איננו רואים את כל הפרטים וככל שאנחנו מתקרבים התמונה הולכת וגדלה עד שרואים אותה בשלמותה. אז הבעיה היא לא בתמונה עצמה, שכן גם כשאנו רחוקים מהתמונה היא כולה לפנינו, אולם אנחנו מזהים בה מעט פרטים, רק את הגדולים ולא את הקטנים. כדי לזהות פרטים רבים יותר, אנחנו צריכים לשנות את הכלי שלנו, לעשות לו שידרוג.
גם לפני העבודה הרוחנית היו לי כל הרצונות שלי, אבל כל הרצונות היו קטנים. כמו שלתינוק יש את כל רמ"ח (248) האברים ושס"ה (365) הגידים שבגוף, סך הכל תרי"ג (613) חלקים, רצונות, כך גם באדם גדול. אין בי יותר ממה שהיה בי כאשר הייתי תינוק. רק שהכל היה קטן וכעת גדל.
אז אני צריך כל פעם להעלות את הרגישות לגבי כל הרצונות שלי, להגדיל את כולם. לכן אני צריך לצאת מהתמונה, משש מאות שלושה עשר רצונות, ולהיכנס בכולם לרצונות גדולים יותר. להחליף את כולם, ולא להוסיף עליהם. לכן התהליך הוא "צעד אחר צעד" (ראו שרטוט מס' 4), בצורה חתוכה כביכול, דיסקרטית האחד מהשני.
רואים זאת גם בד' בחינות דאור ישר, כשהאור מפתח את הכלי. עד שלא התמלאה בחינה א', היא לא הופכת לבחינה ב' (ראו שרטוט מס' 4), ומבחינה ב' לבחינה ג'. הכל קורה בצורה החלטית כשאני גומר את המצב הקודם. בבחינה א' קיבלתי את האור והכרתי מי נותן לי את האור ובבחינה ב' אני הופך להיות כלי חדש. מיד, בבת אחת, כל הרצונות שלי שהיו בבחינה א' רצונות לקבל, בבחינה ב'הם רצונות להשפיע, כולם מתהפכים. לכן אם בשש מאות שלושה עשר רצונות הייתי בדרגת השפעה כלשהי, אני צריך לעלות עתה לדרגת השפעה גדולה יותר. כל רצון ורצון חייב להיות גדול יותר.
לדוגמה במדרגה הראשונה יש שש מאות שלושה עשר רצונות, שכל רצון בן עשרה גרם (ראו שרטוט מס' 4). במדרגה הבאהכל שש מאות שלושה עשר הרצונות, צריכים להיות בני עשרים גרם, כולם צריכים להשתנות. והשינוי שבהם הוא, שאני רוכש מסך חדש. במדרגה הראשונה הייתי בצורת אגו פלוס מסך ובמדרגה הבאהאני צריך להיות בצורת אגו פלוס מסך. יוצא שיש היפוך, תחילה אני צריך להעלות את כל הרצונות האלו, שיהיו גדולים יותר, אגואיסטיים יותר, ולאחר מכן לעשות עליהם מסך.
שרטוט 4
איך? במדרגה הראשונה היו לי רצונות, זהו מצב מספר אחד. במדרגה הבאה זהו מצב מספר שתיים. כל הרצונות במצב אחד צריכים תחילה לגדול, האגו צריך להיות גדול יותר, למשל מינוס שתיים. לאחר מכן אני צריך להכיר את האגו הזה. אני צריך להכיר שהוא רע, עד כדי כך שאני רוצה לצאת ממנו, אינני יכול לסבול אותו יותר. ורק לאחר מכן אני בוחר לעצמי שיטה אחרת של קיום, של חיים, של השפעה. ההיפוך הזה שאני עושה על השימוש, זה כאילו אני נרקב ומתחיל חיים חדשים. יש כאן היפוך, שנקרא שאני מעלה את עצמי מהעולם האגואיסטי לעולם האלטרואיסטי. אלו שני עולמות, שתי תפיסות, שתי גישות. ולכן בדרך יש ירידה, ריקבון ומיתה מהמצב הקודם, על ידי רצון לקבל גדול יותר.
ומתעוררת שאלה נוספת, האם הרצון הקודם היה טוב או לא טוב, למה אני צריך למות ממנו, האם הוא לא בסדר? התשובה היא שלעומת המצב החדש הוא לא בסדר. הדרגה הקודמת, פלוס אחד, נקראת "קליפה", היא לא טובה לעומת המצב החדש, שהוא פלוס שתיים. עד כדי כך ההבדל בין המדרגות ברוחניות. ויש סיבות נוספות למה זה קורה. ברוחניות קיימות סיבות רבות, שמתקשרות כולן לתכונה אחת.
קביעת תמונת המציאות על פי תכונותינו הפנימיות
שאלה: האם אתה יכול לתת דוגמה, כמו הדוגמה של הגרעין, לאדם שיש לו ירידה בתוך האגו?
האדם שמקבל תוספת אגו זה נקרא אצלו "ירידה", כי הוא מתחיל לשפוט את העולם לפי האגו שלו, כפי שכתוב "כל הפוסל במומו פוסל", אז כל העולם נראה לו רע. הוא חושב שכולם אגואיסטיים, כולם טיפשים, במקום לחשוב שהוא עצמו כך. ובמקום לפנות לעצמו, הוא פונה לעולם. קודם הוא פנה לעולם מתוך עצמו, עד כמה שאוהב את העולם, הוא רואה את העולם טוב. כעת האגו התגבר, הוא כבר לא יכול מתוך עצמו לפנות לעולם, אלא רואה את העולם כאילו העתקה של עצמו. לכן זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל", שרואה את הקיים בחוץ, לפי התכונות הפנימיות שלו.
העולם הוא סך הכל העתקה ממני. עד כמה שאני אשתנה, כך אני אראה את החיצוניות. כי אנחנו מבינים לפי תפיסת המציאות. יש לי עיניים, אוזניים, ריח, טעם ומישוש, שהם נותנים לי מידע, לא לפי מה שיש בחוץ. בחוץ יש אור עליון, בחוץ אין מאום. אני מתוך שש מאות שלושה עשר הרצונות שלי, עד כמה שהם יכולים להיות דומים לאור, עד כמה שהם יכולים להידמות לו, להיות שווים לו, בזה אני מפעיל למעשה את עצמי דרך הרגשות שלי.
אין שום דבר מבחוץ, אלא עד כמה שאני יכול להידמות לאור העליון, כך דרך המוח שלי ודרך הזיכרון שלי, אני כביכול מזהה את הפנימיות שלי כולה. וכל הפנימיות שלי כמו מצוירת על מסך, כמו מסך קולנוע. אז מה אני רואה על המסך שלי? אני רואה עד כמה אני דומה לאור העליון או שונה ממנו. תמונת העולם היא למעשה התמונה שלי. אני רואה אותה ברצונות שלי. לכן ככל שאני אשנה את הרצונות שלי בהתאם לאור העליון, אני אראה את התמונה אמיתית יותר. אני ארגיש באמת אור, במקום להרגיש את עצמי.
איך? השלב הראשון הוא, שאעשה צמצום על עצמי. שאפסיק להיות אגואיסט. אפסיק לחשוב רק בתוכי, כיוון שאז אני לא שייך כלל לאור העליון, אני נמצא רק בתוך עצמי. לפני הצמצום נקרא שאני חי ב"עולם הזה". אני סגור רק בתוך האגו שלי, אני חי רק במה שמתרחש בו. נראה לי שאני נמצא בהרגשת העולם, אבל זה שקרי, על המסך שבאחורית המוח אני מרגיש את האגו שלי בלבד וכיצד הוא כל הזמן משתנה.
כאשר אני עושה צמצום, זה נקרא שאני מוכן להתחיל להרגיש מה שנמצא בחוץ. גם זה לא מבחוץ, אלא מין התאמה שלי לאור העליון, לבורא. אז אני מתחיל בהשתוות הצורה. זה נקרא "תיקון" או "מסך". ולפי מידת התיקון שלי, עד כמה שאני מתקן את עצמי בהידמות לאור העליון, אני גם רואה את התכונות שלי. אני רואה שש מאות שלושה עשר רצונות שלי מתוקנים, אני לא רואה אור.
המידה שאני דומה לאור, זה נקרא "העולם הרוחני". אני מגיע לעולם העליון במדרגות, מאפס עד מאה עשרים וחמש מדרגות. מה זאת אומרת מאפס עד מאה עשרים וחמש? אם אפס נקרא "צמצום", אז "עד מאה עשרים וחמש" נקרא שבכל המדרגות אני מתקן את הרצונות שלי, מאפס עד מאה אחוז של השפעה, נתינה.
[ליאור: מכאן ועד סוף התשובה ההסבר נעשה פחות ופחות ברור. אני חושב שכדאי להשמיט ]למעשה אין עולם מחוצה לנו, אנחנו נמצאים בעולם אין סוף שבו כל הנבראים הם כנברא אחד, שכלול מכל שש מאות שלושה עשר הרצונות. במצבנו הנוכחי אנחנו רבים ובכל אחד שש מאות שלושה עשר רצונות. עלינו להתחבר יחד, כך שנהיה כ"איש אחד בלב אחד", כלומר, שנהיה ברצונות כאחד, כ"פרצוף" רוחני. מה זה פרצוף? בפרצוף יש מאתיים ארבעים ושמונה רצונות, שנקראים גלגלתא עיניים ושלוש מאות שישים וחמשה רצונות שנקראים אח"פ. בסך הכל יש בפרצוף תרי"ג רצונות (ראו שרטוט מס' 5).
שרטוט 5
וכשמתחברים כאיש אחד, אז כל הרצונות הם כמו כל ה"אוזניים" שהופכות ל"אוזן" אחת גדולה, עיניים לעין אחת גדולה, אף לאף אחד גדול. כך מתחברים כל הרצונות. כי כל אחד מאתנו הוא אדם קטן, עולם קטן, שפתאום נעשה כלי אחד גדול. ולמה זה נקרא עולם אין סוף? כי כל הרצונות האלו נמצאים בתיקון, אז הם דומים לחלוטין לאור שנמצא בחוץ. זה מה שצריכים לעשות. אז הדרך לתיקון היא, להתחבר יחד בכל הרצונות, בכל המחשבות. רק להידמות לאור, רק להידבק לאור. זה נקרא שכולנו צריכים להיות כלי אחד, שמשתוקק להיות בדבקות עם הבורא. לכן מאהבת החברים, מאהבת הנבראים, לאהבת הבורא, זו הדרך.
כיצד רוכשים את חוכמת הקבלה
שאלה: כיצד רוכשים את חוכמת הקבלה?
מדובר על אדם בעולם הזה. יש לו רגש, תרי"גרצונות. הוא לא מזהה אותם כתרי"ג רצונות, אלא כסתם רצונות. ליד הרצונות גדל מוח, שֶׂכֵל. הוא גדל רק במידה שאנחנו רוצים להשתמש ברצונות. אם הרצונות קטנים, השֶׂכֵל קטן. אם הרצונות גדולים, האדם נעשה ערמומי יותר כדי להגיע למילוי הרצונות. כלומר, הלב מפעיל את המוח. תחילה הלב ולאחר מכן המוח. לכן אנחנו לא צריכים לדאוג לידע. הוא ישתנה ויהיה תמיד בהתאם לרצונות שלנו. ככל שהלב יגדל, הוא יביא למוח גדול יותר. עד כמה שהלב יגדל בצורת מסך, נתינה ואהבה, בהתאם לזה גם המוח ישתנה ויתחיל לחשוב באותה הצורה (ראו שרטוט מס' 6).
שרטוט 6
הבורא ברא רצון אחד, שכלול מרצונות קטנים ורבים בתוכו. מתי הרצון הזה מתפתח? כשהוא רוצה להיות כמו הבורא. אז הוא מקבל ומבין מה זה להיות כמו בורא. לכן בחוכמת הקבלה, מי שמפתח רצון לנתינה, להיות כמו בורא, מקבל את השכל שלו ומתחיל להבין מה זה נקרא להיות הבורא, השולט בעולם, ובאמת מתחיל לשלוט בעולם. מתוך שהוא נותן ואוהב, הוא מתחיל לקבל כוחות שליטה, כוחות הבנה.
ככל שאנשים אגואיסטיים יותר נראה לנו שהם מרוויחים יותר, אך אין זה נכון, בסופו של דבר הם מגיעים לריקנות. ככל שהאדם מפתח יותר את הנתינה שלו, הוא נעשה חכם יותר ומבין את כל מה שקורה מעל העולם הזה. הכל נמצא בשדה ההרגשה שלו – עבר, הווה, עתיד, נשמות, לפני המוות, לאחר המוות, וכן הלאה.
ואין צורך לדאוג שהידע הזה, הידיעה הזו שאני יודע כעת, ייעלם ממני. אם למדתי היום משהו שקורה בעולמות ואני דואג שלא אשכח, אין צורך לדאוג, זה לא חשוב כלל, וודאי שזה ייעלם. וגם אין צורך לדאוג לעבודה הפנימית שלי, להרגשה, למה שאני צריך לעשות עם עצמי, עם הקבוצה, עם כולם, הכל ייעלם. כי זה כמו גרעין, חייב להירקב באדמה כל פעם, כדי לעלות לדרגת הידיעה, לדרגת ההרגשה החדשה.
לכן אין לדאוג לשום דבר שיישאר בי, כיוון שזה האגו. אל תדאגו, תתנו הכל, תראו כיצד לצאת, להתחבר עם האחרים כדי ליצור את הדגם הזה, את המשחק הזה, את הכלי האחד הזה, ובו אתם תגלו את הכל. אפשר לקרוא על זה במאמרים של בעל הסולם, ב"מאמר לסיום הזוהר", ב"מתן תורה", ב"ערבות" ובמאמר "השלום". מי שמאבד מה שידע אתמול, נעשה חכם יותר היום.
החשיבות בסביבה תומכת
שאלה: איך מתמודדים עם חוסר חשק ללמוד קבלה?
אדם בדרך מחליף רצונות והתפעלות ברצונות. פתאום הוא נראה מבולבל מאוד, נראה לו שהוא מאבד את העולם הזה, את הקרובים, את האישה, את הילדים. נראה לו שהוא לא קשור אליהם. יש רגעים כאלו, שבהם הוא חושב שאולי הוא משתגע, הוא לא כמו כולם, משהו מתחלף בו בפנים. המצבים האלו הם בעיקר אצל מתחילים. מתחיל יכול להיות גם מישהו שלומד שנה, שנתיים, או שלוש, ויש מתחיל שעובר את זה מהר. אבל במקרים רבים נראה לאדם, שהוא ממש מנותק מהמציאות, הכל כביכול בערפל, בענן.
זה בכלל לא פשוט. אני יודע זאת מניסיוני, גם אני עברתי את זה. כל אחד צריך לעבור את המצבים הללו, כי באמצעותם מלמדים אותנו בהדרגה מהי באמת המציאות, שיכולים להיות מצבים כאלה שאנחנו חיים לפי תוכנית טבע אחת, לאחר מכן עוברים לתוכנית טבע אחרת, הפוכה, שונה מאוד. ואין ברירה, צריכים לעבור זאת.
העניין פשוט, צריך סביבה חזקה שמחזיקה את האדם. גם בעולם הזה אנחנו בונים סביבה: משפחה, ביטוח רפואי, ביטוח לרכב, ביטוח לכל מה שעלול לקרות לנו, אנחנו משקיעים רבות בקרנות כמו פנסיה, לרגע של חולשה. מעבר לצורך שלנו לישון, לנוח ולאכול, אנחנו צריכים גם להיעזר באנשים אחרים. אם הייתי לבד בעולם, לא הייתי יודע להתלבש, להכין בגדים, להכין אוכל ועוד הרבה מאוד דברים. בעולם שלנו כולנו תלויים זה בזה.
אותו דבר אנחנו צריכים לבנות בקבוצה. בלי זה הקבוצה לא תהיה מוכנה ולא תהיה אפשרות לאף אחד לעלות למעלה. שאף אחד לא יחשוב שהוא מסוגל לעלות לבד, אם אין לו דגם היכן לבצע את המשחק הזה. ילד ללא משחק לא יכול להיות גדול וחכם. גם בבית הספר מלמדים אותנו כל פעם דברים חדשים. כך גם עלינו ללמוד את מה שאנחנו לומדים מספרי הקבלה ולבצע את זה במשחקים שלנו. וזה רק בקבוצה, שם עלינו לבנות דגם של העולם הרוחני.
ברוחניות "אדם הראשון" הוא סך הכל פרצוף, מבנה רוחני, עדיין לא בן אדם. הוא נפל מהדרגה שבה היה לעולם שלנו. בעולם הרוחני הוא היה פרצוף אחד. הוא קיבל תוספת אגו, נפל למטה ממחסום והתרסק לאלפי חתיכות, שהן אנחנו. כעת אנחנו צריכים לבנות בעולם הזה את אותו הדגם (ראו שרטוט מס' 7). אבל אנחנו לא חוזרים לדגם הקודם, אנחנו כבר נהיה אדם ממש, לא "אדם הראשון", אלא אדם ששווה לבורא. זאת משום שאנחנו מרכיבים את עצמנו מחלקים רבים מאוד, משבעה מיליארד אנשים או חלקים, אנחנו מרכיבים את עצמנו, אבל מרכיבים אותו כגוף אחד.
שרטוט 7
אם לפני הנפילה היינו למשל בעביות אפס, כעת אנחנו בעביות ארבע. וכיוון שאנחנו בעצמנו עולים עם כל האגו הגדול שלנו, אנחנו הופכים אותו למסך. בעולם הזה אנחנו רוכשים אגו גדול, למשל אגו מספר ארבע, ומסך על כל העביות מספר ארבע, זה מה שאנחנו עושים.
בעת הנפילה מהעולם הרוחני היינו כמו טיפת זרע או גרעין. הגרעין הזה נכנס לתוך האדמה ונרקב. מה זה נקרא "נרקב"? האגו נרקב, איבד את החיים הרוחניים שלו לחלוטין. לאחר מכן, במשך כל ההיסטוריה כשאנו מרגשים מתים ורוצים לקום ולחיות, מה שנקרא לחזור לחיים רוחניים, אנחנו מתחלים לעלות. כיצד הגרעין מסוגל לעשות זאת? רק על ידי הסביבה, באמצעות גשם ושמש ומינראלים. הסביבה זה הכול, החברה שלנו זה הכול. אין ברירה אחרת.
מהי הדוגמה להגיע מאפס לאדם גדול? בהתחלה אנחנו נמצאים באין סוף, כנקודה אחת, מרכזית, שעשתה צמצום. זה נקרא "מצב הא'". לאחר מכן אנחנו עוברים את כל התהליך שנקרא "מצב הב'" ומגיעים ל"מצב הג'" (ראו א' ב' וג' בשרטוט מס' 8). מה ההבדל בין מצב הא' לבין מצב הג'? שבמצב הג' אנחנו ממלאים את כל האין סוף, לא כמו במצב א' שאנחנו כנקודה אחת ואור האין סוף סביבנו, אלא אנחנו רוכשים את כל האין סוף.
למה? הנקודה במצב הא'היא מלכות וסביבה כל יתר הבחינות (ראו שרטוט מס' 8). הבחינות האלו הן אור. במצב הב' אנחנו רוכשים תכונות של השפעה שהן בדיוק כל הבחינות הקודמות לנו, ט' הראשונות, תשע ספירות שלפני המלכות. מתוך שאנחנו רוכשים את תשע הספירות האלו, אנחנו נעשים ממש כמו הבורא, בכל החלל סביבנו, ואז נקרא שאנחנו "דבוקים" בו. אנחנו והוא אחד. לזה אנחנו מגיעים מכל הסיבוב. כלומר, אנחנו עוברים דרך העולם הזה, מקבלים אגו, ועל האגו הזה רוכשים מסך.
שרטוט 8
משמעות התורה
שאלה: האם יש קשר בין שש מאות שלושה עשר רצונות לבין המצוות שעליהן מצווה התורה?
בספר התורה יש חוקים רבים מאוד שמשה אמר לעם שעליהם לקיים. ודאי שיש קשר בין מה שכתוב בתורה, לבין מה שמוסבר כאן. ואנחנו לומדים על זה בחלק שנקרא בקבלה "שפת הענפים".
למעלה יש לנו עולם אין סוף, כלי אחד (ראו שרטוט מס' 9). (אנחנו צריכים לחזור תמיד לאותה התמונה כדי לא להתבלבל ולא לדמיין לעצמנו כל מיני דברים לא נכונים.) בעולם אין סוף אנחנו נמצאים יחד כולם, ואז אנחנו שווים לבורא. זהו המצב שנקרא "עולם אין סוף", זהו מצב סטטי, קיים והוא היחיד שקיים. הבורא ברא את הרצון וסביבו נמצא אור, אין יותר מרצון ואור. בעולם הזה, שבו אנחנו נפרדים זה מזה, עלינו להגיע בכוחות עצמנו למצב שבו אנו דומים לבורא ככלי אחד. אז המצב שלנו יקרא "עולם אין סוף". אבל אנחנו צריכים לעשות זאת בעצמנו, בהכרתנו, בהבנתנו, בכוחותינו ממש, כך שקודם אנחנו נרגיש את עצמנו הפוכים מעולם אין סוף ואז נתקדם אליו. כל זה כתוב בספר שנקרא "תורה".
המילה "תורה" מקורה במילה אור וגם במילה הוראה. זאת אומרת, אם היינו יודעים לקרוא את התורה, היא בסך הכל הייתה מלמדת אותנו כיצד לעשות את העלייה ממטה למעלה, מההרגשה שבה אנחנו נמצאים כעת להרגשת ה"אין סוף". לכן התורה נקראת "הוראה", מדריך. התורה גם נקראת "אור", כי אנחנו נעשים דומים לאור, להשפעה, לבורא. בתורה כתובות כל הפעולות שאדם צריך לעשות וכיצד להגיע ממצב למצב. כלומר, התורה כוללת את כל הדרך.
שרטוט 9
אבל אנחנו לא מבינים כיצד לקרוא את התורה, כי היא כתובה בצורה אלגורית, כמו רומן היסטורי. לכן אנחנו אומרים "התורה היא נסתרת", צריכים לגלות אותה, כי היא כולה סוד. מה הוא "סוד"? שאני לא רואה מה שיש בה באמת. וכשאני מתחיל לראות אותה, אז אני פותח אותה יותר ויותר והיא מתחילה להיות פשוטה, כפי שהיא. לאט לאט אנחנו מגלים את התורה, שהיא באמת כותבת על העליות בכל המדרגות, מהעולם הזה לעולם הרוחני. מעולם העשייה דרך העולמות יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון, עד שאנו עולים לעולם אין סוף (ראו שרטוט מס' 10). על זה התורה כותבת, על הדרך הכוללת את כל העולמות.
אם נפתח את ספר ה"זוהר", נראה שמתחת לכותרת "זוהר" נכתב "פירוש על התורה". זאת אומרת, אותם נושאים שעליהם כתוב בספר התורה בשפה היסטורית בספר הזוהר כתוב עליהם בשפת הקבלה. ספר הזוהר מדבר על העולמות, המדרגות, וגם לא בצורה מדויקת ממש, אלא בצורה פיוטית, בשפת המדרש.
שרטוט 10
אז יש שפה שנקראת "שפת התורה", יש "שפת הזוהר" ויש שפה שנקראת "שפת הקבלה". בשפה זו כתובים ספרים של האר"י, כמו הספר "עץ חיים" וכתבים של בעל הסולם, במיוחד "תלמוד עשר הספירות", שבו ממש כמו בפיסיקה, כתוב על כוחות, מדידות, מסכים, ופעולות שצריכים לעשות, בצורה מכאנית ממש. זו השפה שאיתה אנו לומדים במיוחד, מפני שאיתה בלתי אפשרי לטעות. לא מתחילים לדמיין פעולות כלשהן שהאדם צריך לעשות בעולם הזה כפי שהתורה מסבירה, או כפי שספר הזוהר מסביר על רוחות ודמויות. אלא מסבירים כיצד לעלות, כיצד להגיע למטרת הבריאה. כי על יותר מזה, אין מה לדבר. אבל מדברים על זה באופנים שונים.
אני יכול למשל להביע את הרגשתי בציור, במוסיקה או בשירה. כך גם אדם שנכנס לעולם הרוחני, כותב את מה שהוא מרגיש. משה כתב את מה שהרגיש, בשפת התורה. רבי שמעון כתב את מה שהרגיש, בשפת הזוהר והאר"י ובעל הסולם בשפת הקבלה. אבל כולם כתבו על אותו דבר.
בספרי הקבלה לא מדובר על העולם הזה, כי בידיים וברגליים איננו יכולים לעשות דבר. אנחנו צריכים לתקן את הלב שלנו, את הרצון. ואם אנחנו עושים משהו בידיים וברגליים, זה לא אומר שום דבר. אני יכול לתת למישהו מתנה ולמעשה אני שונא אותו, אני צריך אותו כדי לנצלו. לכן ב"ספרים הקדושים" לא כתוב על העולם הזה ועל האדם בעולם הזה, אלא רק כיצד לעשות את הלב שלנו רוחני. אין שום קשר בין חוכמת הקבלה ובין מה שאנשים דתיים קוראים לו "מצוות". מה שהם מבצעים זה פעולות בעולם הזה והפעולות האלה הן מעין תרבות עממית. לעומת זאת, אנחנו צריכים לקיים את הפעולות האלה בפנים, כפי שהן כתובות בחוכמת הקבלה.
אם נעיין בספרו של האר"י "טעמי מצוות", נראה כי מוסבר בו מה עלינו לעשות בפנים. "מצווה" נקראת ציווי, כיצד לתקן כל רצון ורצון, ולכן לתקן שש מאות ושלושה עשר רצונות נקרא לעשות שש מאות ושלוש עשרה מצוות. וכותב אבן עזרא בפירושו לתורה, שכל המצוות ניתנו כדי לתקן את הלב. לכן כתוב "מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה". שהכל למעשה הוא לתיקון הלב, לתיקון הכוונה.