שפת הקבלה
כאשר ניגשים ללימוד מקצוע לא מוכר נדרשים להכיר עולם מושגים ושפה חדשים. כך קורה גם בלימוד הקבלה.
"צריכים לזכור שכל חכמת הקבלה מיוסדת על עניינים רוחניים שאינם תופסים לא מקום ולא זמן". (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', אות א).
במשפט זה פותח בעל הסולם את הספר העיקרי שכתב בחכמת הקבלה, "תלמוד עשר הספירות". הוא מבקש להדגיש בכך את הכלל החשוב ביותר בלימוד החכמה - כל כתבי הקבלה עוסקים רק באותו ממד נוסף שנסתר מחמשת החושים הרגילים שלנו.
אי הבנה של ההגדרות הבסיסיות ביותר בקבלה גורמת לבלבול רב שאופף את הקבלה בימינו. חוסר הבנת הפירוש האמיתי של המילים שבהן השתמשו המקובלים מוביל את האדם לפרש בטעות את כתביהם כאילו היו טקסט מיסטי. במקרים קיצוניים יותר נסחף האדם על גבי דמיונו הפרוע, ושוגה לחשוב שהקבלה עוסקת במדיטציות, בלחשים או בקמעות.
"וכל הקושי למתחילים, שתופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולות של זמן ומקום, חילוף ותמורה" (בעל הסולם, שַם).
המושגים שבהם אנו פוגשים בספרי הקבלה מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות משקפים בעצם את המסע הפנימי שחווה המקובל. כך, למשל, כאשר אנו מתארים את העפלתו של משה להר סיני, על פי הפרשנות הקבלית למילה "הר" הכוונה היא להרהורים פנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. באופן כזה מסמלת עלייתו של משה אל פסגת ההר את התעלותו של האדם מעל לספקות ולהרהורים הפנימיים (הר) שתוקפים אותו, אל מעל השנאה (סיני) לזולת.