סוף עונת המשתמטים

איך חברו להם סלבס צעירים ותלמידי הישיבות יחדיו, על מה באמת מעידה תופעת ההשתמטות מהשירות בצה"ל, ומה יש לנו לעשות עם כל זה?

בימים אלה מתגבשת בכנסת הצעת חוק בתיאום עם שר הביטחון ואגף משאבי אנוש בצה"ל, במסגרתה עשויות להישלל ממי שלא שירת בצה"ל זכויות כגון: הוצאת רישיון נהיגה, הצבעה בבחירות ואפשרות ללמוד רפואה או פסיכולוגיה. הצעה זו מצטרפת לשורת צעדים שמטרתם להוביל מאבק ציבורי מקיף נגד תופעת ההשתמטות מהשירות בצה"ל. החל מהקמפיין "ישראלי אמיתי לא משתמט", וכלה בשלילת האפשרות מאמנים שלא שירתו בצה"ל להופיע בחגיגות השישים למדינת ישראל, באירועים רשמיים ובפני חיילים.

בשנת 2007 עמד שיעור הלא מתגייסים מקרב חייבי הגיוס על 28% מהגברים ו-44% מהנשים. באחרונה נדרש ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל, האלוף אלעזר שטרן, מי שנתפס כאחד ממובילי המאבק, להגדיר מיהו משתמט. "כל צעיר בגיל גיוס, שהוא וסביבתו הקרובה יודעים שהוא צריך להיות בצבא והוא לא נמצא שם, הוא משתמט", אמר בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר-אילן.

כך, באופן פרדוקסלי למדי, מוצאים עצמם בוגרי "כוכב נולד", דוגמניות צעירות שקנו "תהילה לרגע" ואמנים כמו עברי לידר ואחרים, בסירה אחת שזוכה לחִִצֵי ביקורת מכל הכיוונים, עם תלמידי הישיבות, שאמנם אינם אמנים, אך מגדירים את תורתם "אמנותם".

עושה רושם שתופעת ההשתמטות מצה"ל היא מאפיין נוסף המצביע על הקרעים ההולכים ומעמיקים בחברה הישראלית, אולם השאלה אמיתית איננה רק כיצד לטפל בתופעה הזו, אלא האם יש דרך מעשית לטפל ברצינות בתחלואי החברה הישראלית?

חכמת הקבלה גורסת שכן, וכי התשובה טמונה במאמרים שנכתבו לפני קרוב לשבעים שנה.

חובה או המלצה?

החובה לשרת ב"צבא העם" סימלה לכל אורך השנים את האחדות ואת השותפות בנטל. עם קום המדינה ועל רקע האיומים הבטחוניים הכבדים שרבצו על כתפי המדינה, שימש צה"ל ככור ההיתוך החברתי שחיבר בין קצוות העם, עולים וותיקים, אשכנזים וספרדים, עניים ועשירים. משהו משותף שכולנו עושים. והנה מתגלה בשנים האחרונות, כי מה שנתפס כחובה על ידי חלק מהעם, ומוגדר כחוק, הוא בגדר המלצה בלבד עבור חלק אחר.

רגע של היסטוריה: עם קום המדינה הסדיר ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, את אי-גיוסם לצה"ל של מספר מגזרים במדינה. ההפליה על בסיס מגזרי יצרה מנוף לשסע חברתי עמוק שנמשך עד היום. חלק מהצעירים שאינם מתגייסים היום, מנמקים זאת בכך שהם אינם מסכימים עם העובדה כי חלק מבני גילם מקבלים פטור משירות צבאי, בזמן שהם נדרשים להקריב את חייהם. אי השוויון מתרחב כשמציבים מצד אחד שירות קשה, מסוכן ותובעני אל מול היכולת לנצל את שלוש השנים ללימודים, בילויים או בניית קריירה.

גם אווירת השחיתות הכללית במדינה, שבה לעתים נראה שאין חוק, או שניתן לכופף אותו או לקנותו בדרכים שונות (והשאלה היא רק מה המחיר), מקשה על המערכת לבסס גאווה לאומית (פעם קראו לזה "גאוות יחידה") שתאחד בין אזרחי המדינה.

כמו שק של אגוזים

אבל על אף היותנו מדינה צעירה, התופעה עצמה אינה חדשה. במאה השנים האחרונות עוברת החברה האנושית כולה תהליך של שינוי חברתי וערכי. ערכים לאומיים מתמוססים, התא המשפחתי מתפורר והישגיות אישית (שתמיד באה על חשבון הכלל) הפכה לשם המשחק. האגו שתופח דורס בדרכו את כל מה שמפריע לאדם להשיג את מבוקשו, והראשונים שנפגעים הם אותם ערכים קולקטיביים ואותה גאווה לאומית.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם) חשש מתהליך שכזה, עוד בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת. העולם חווה אז התרסקות כללית עת מגפי הצורר הנאצי מחצו ומחקו תרבויות שלמות. אבל אפילו אז, על אף שהלאום היהודי עמד תחת סכנה קיומית מוחשית מתמיד וחלקים נרחבים מעמנו הושמדו באכזריות מדי יום, הפילוג החברתי והמפלגתיות שפשו בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל הרקיעו שחקים.

לנוכח הסכנות שאיימו על מקימי היישוב העברי בארץ ומחוצה לה, ניסו מספר אנשי רוח שהדאגה לגורל האומה זרמה בעורקיהם, ובעל הסולם בראשם, להציע דרך חדשה כדי לאחד את החברה הישראלית. בעל הסולם נפגש עם כל ראשי היישוב דאז - בן גוריון, ארלוזרוב, שזר ואחרים, בניסיון לקדם את רעיון האחדות. למרבה הצער, נפלו הדברים על אוזניים ערלות. משהבינו כי אין מי ששומע, הם ניסו לפנות ישירות אל העם באמצעות עיתון "על מפלגתי" שהוציאו לאור - "האומה".

במאמר הראשי בעיתון, "היחיד והאומה", טען אשלג כי הסיבה לפילוג בינינו היא אובדן הזהות הלאומית. "אבד בנו הרגש הלאומי הבסיסי המאגד כל אומה במקומה", הוא כתב, "מה שקיים בישראל הוא קיבוץ של אנשים זרים, בני תרבות של אומות שונות".

הוא המשיל את החברה לשק אגוזים, שכל תנודה מזערית מולידה בו פירודים ואיחודים מקריים:

"אנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש".

לטאטא את שכבות האגו

שישים ושמונה שנות התרחקות חלפו מאז, ואנו מפולגים היום יותר מאי-פעם. אך דווקא העובדה כי הפילוג הזה זוכה כיום לחשיפה תקשורתית מחודשת, מעודדת ומפיחה תקווה. נדמה כי אם הדבר יפריע לנו מספיק, אולי נתחיל לחפש אחר פתרון אמיתי לבעיה.

בעל הסולם הסביר במאמריו כי על מנת ליצור חברה מאוחדת ומשגשגת, יש צורך לשנות את סולם הערכים החברתי - מהמצב הנוכחי שבו "האגו הוא המלך", לסולם ערכים שבו נתינה ואהבת הזולת הופכים לערך עליון. כדי להוכיח את צדקת טענתו נביט לרגע לאחור וניווכח, כי תמיד כשהיינו מאוחדים - שגשגנו גם מבחינה תרבותית, רוחנית וכלכלית. לעומת זאת, כשגברו השנאה והפירוד - סבלנו מחורבן ומרדיפות.

אחת הדרכים להקמת חברה שתעודד את ערכי הנתינה לזולת והאחדות, הסביר אשלג, הוא פיתוח מערכת המתגמלת בפומבי את מי שנוהג בהתאם לערכים אלו, כלומר, לעודד את התרומה לחברה כערך מרכזי. במקום להעניק פרסים עבור הישגים אישיים, עלינו להעניק פרסים למי שפועל למען החברה. הצורך הטבעי להיות חלק מהחברה ולקבל ממנה חיזוקים, הוא שיניע את האדם לשינוי התנהגותו. כדי להתאחד מחדש כאומה עלינו לגלות את התכונה השורשית הטמונה בנו - את האהבה והדאגה ההדדית. אם נשחרר אותה מבעד לשכבות הציניות והאגואיזם שהיא קבורה תחתן, נחזור להיות חברה מלוכדת, מאוחדת ובעלת מטרה וחזון.